האיש שהשרה שמחה בבתי ישראל | במלאות השלושים: בני המשפחה והתלמידים הקרובים מפצחים את סוד השפעתו האגדית של המחבר והמרצה המבוקש הגאון רבי שמחה כהן זצ"ל
הוא היה המפורסם ביותר במשכיני השלום בבתי ישראל, חתום על הספר הפופולרי 'הבית היהודי' שתורגם לשש שפות, ועם זאת המוטיב המרכזי בחייו של הגאון רבי שמחה כהן זצ"ל היה הדוגמה האישית: כל חייו היו שזורים ממחמאות שהעניק לאשתו ולכל סובביו. על פגישות הייעוץ סירב ליטול תשלום ואת תלמידיו חינך להקשיב מכל הלב לבעיה של הזולת, ורק אז לנסות לפתור | במלאות השלושים לפטירתו: קווים לדמותו של האיש שפרץ את הדרך בהנחלת התודעה להשקעה בשלום הבית | לישרי לב שמחה
התמונות באדיבות אבינועם יצהרי
המחזה חזר על עצמו בכל פעם מחדש. יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, עשרות שנים. הרב שמחה כהן זצ"ל עמד לצאת לאחת מההרצאות הרבות שמילאו את סדר יומו. לאחר שסיים לגבש את הרעיון ואת מבנה ההרצאה ה־900 בסדרה, שעליה שקד באותה רצינות ששקד על ההרצאה הראשונה בחייו, הוא ניגש אל הדלת. אך קודם לכן פנה אל אשתו, הרבנית לאה ע"ה: "אנא", אמר, "תני לי ברכה שאצליח".
הודו לו חכמים. בביתו של הגר"ח קנייבסקי זצ"ל
היא בירכה אותו בחום והרב שמחה כהן יצא לדרכו, אל האולם שהיה גדוש בהמונים שביקשו לשמוע את שיעוריו של מי שנודע כ'אבי תורת שלום הבית היהודי', ואחד מאלה שהנחילו את תורת הנאום בציבור החרדי. אך מסתבר שזה היה סוד הצלחתו: היותו נאה מקיים לפני היותו נאה דורש.
"זה היה אבא", אומר לנו בנו. "הוא זכה להקים ולכונן אלפי בתים בישראל, אם כאלו שכמעט החבילה התפרקה בהם והוא זה שהצליח לשקם אותם ולבנותם מחדש, ואם אלו אלפי הזוגות שהוא היה זה שהצליח לגרום להם לפתור את ההתלבטויות ולהקים את ביתם בישראל. אך לפני ואחרי הכל הוא היה דוגמה אישית בחייו. מי שראה איך הוא מתנהג בביתו, כיצד כיבד את אשתו, אמא ע"ה, כבר לא היה צריך להגיע לספריו או לשיעוריו. לרוב, מי שנתקל ביחס הזה, כבר למד בעצמו מה עליו לעשות".
"זה היה הרב כהן", אומר לנו היועץ לשלום בית ר' אבינועם יצהרי, תלמידו הקרוב, מי שנחשב ליד ימינו בשנים האחרונות. "הוא היה אומן הדיבור, ויותר מכך: אומן ההקשבה. הייתה לו יכולת מופלאה לשבת עם זוגות, להתחבר אליהם, לשמוע בדיוק מה מעיק, לצלול אל הנקודה ולפרק אותה, ולבנות ביניהם מערכת יחסים חדשה שמבוססת על כבוד והערכה. כל מה שדרש מאחרים היה בבחינת 'הוא היה אומר'. ליוויתי אותו עשרים שנה, מעולם לא ראיתיו מתרגז, יוצא מכליו או פועל בניגוד למה שהוא דרש מאחרים".
אלוף המחמאות
במשך שנים נחשפו עשרות אלפי יהודים למותג ששמו 'הרב שמחה כהן'. הוא נודע בזכות הרצאותיו שאליהן היו נוהרים המונים, בזכות סדרת ספריו 'הבית היהודי' שבהם הנחיל את משנתו. אבל לפני ואחרי הכל הוא היה בעל מסור, אבא אוהב, שאת משנתו הטמיע בהתנהגותו השוטפת בחיי היום יום.
בתו הרבנית יעבץ מפתיעה בהגדרתה הבלתי שגרתית: "אבא היה אלוף המחמאות. הוא ידע להחמיא והיה אומן בכך. הוא החמיא בלי סוף. לא אגזים אם אומר שעשה זאת עשרות פעמים ביום. החמיא לאשתו, לאמא ע"ה, שנפטרה לפני ארבעה חודשים בלבד, על כל צעד ושעל. על האוכל ועל הסדר ועל הניקיון ועל הבגדים ועל החינוך שהעניקה לילדיה. החמיא לילדיו בכל שיחה, אך בעיקר ידע להחמיא לנו על בני הזוג שלנו, וכך בעצם הראה לנו דוגמה אישיות לחיי המשפחה".
הנה טיפ מבית מדרשו של גדול יועצי הנישואין בדור האחרון. "מאז נישואיי", מספרת בתו, "לא הייתה פעם אחת שאבא אפשר לי להגיש לו את המנה בסעודה לפני שהגשתי לבעלי. 'קודם תגישי לבעלך, אחר כך לי', נהג לומר. ולא רק זה. כששאלתיו פה ושם שאלות בהלכה, סירב לענות לי ואמר: 'תשאלי את בעלך'. אגב, היו מקרים שבהם הוא סבר אחרת ממנו ואף נהג אחרת, אך הוא הבהיר לנו בכך את סדר העדיפויות: בבית חשוב לשמוע ולקבל את עמדת הבעל.
"כשהתקשרתי אליו בבוקר היה שואל: 'אמרת 'מודה אני?' האם זכרת להודות לקב"ה שנתן לך בעל שכזה?' כך היה שואל אותי, כך גם בשיחות שניהל עם אחיי שיחיו, הוא היה שואל על נשותיהם, כלותיו: 'האם זכרת להודות על כך שזכית לכזו אישה נפלאה?' לא הייתה שיחת טלפון שלא התחילה בפתיח הזה, בכל פעם בווריאציה אחרת, לפי העניין".
את המחמאות המטיר לכל עבר, בכל מקום, בלי לחסוך. בשפע ובנדיבות, לכל כיוון. כל מילה הייתה מחמאה, שנחצבה מתוך מחשבה, לא מן השפה ולחוץ. "גם הוראה פשוטה נכרכה בתוך מחמאה. כשביקש לכבד את בני, ילד בר מצווה, בזימון, היה פונה לאשתו ושואל: 'סבתא, יושב אצלנו אחד מגדולי הדור הבא. מה את אומרת, שניתן לו לזמן?'"
כך בבית וכך בחוץ. מי שרק פגש בו קיבל ממנו מחמאה, והיא אף פעם לא הייתה סטנדרטית. אם זה החזן ששמע כי 'התפללת לאט ונפלא, בזכותך יכולתי לכוון בתפילה'; אם זה בעל הקורא שהופתע לשמוע עד כמה קרא בהטעמה ו'פשוט נעים לשמוע את קריאת התורה שלך'; אם זה מנקה המדרגות ששמע ממנו על הניקיון המבהיק ואם זו האחות שטיפלה בו, כשאושפז בתקופה האחרונה לחייו. היא זכרה לספר שהרב כהן דאג לפנות אליה בשפתה ואמר לה 'ספסיבה' (תודה ברוסית), רק משום שזיהה כי לא הבינה מילים נוספות בעברית.
תשמעו סיפור: פעם הלך הרב שמחה כהן בשעת לילה מאוחרת לשים דברים הזקוקים לגניזה במתקן המיועד להם. לפתע נתקל באדם שתלה מודעות. הרב, שספק רב אם היה לו זמן לקרוא מודעות, ניגש אליו בהתפעלות: "אתה תולה את המודעה ישר כל כך. פשוט נעים לקרוא את המודעות כפי שאתה תולה אותן".
כך נהג עד ימיו האחרונים ממש. בשנתו האחרונה, כשאנשי 'הצלה' הוזעקו לביתו מפעם לפעם, לא הסכים שיצאו מהבית לפני שכל אחד מהם יצא עם אחד מספריו שהעניק להם במתנה, לאות תודה. "תנו להם ספר שלי כמתנה". ביקש מילדיו. "כך אוכל להביע תודה".
מידות ודרך ארץ קדמו אצלו להכל. עם אביו ר' דב ז"ל
ומה שמפתיע שהוא ידע גם לקבל מחמאות. "ניגשתי אליו פעם אחרי השיעור לומר לו תודה על השיעור, שאכן היה נפלא", מספר תלמידו ר' יצחק אקרמן. "הוא לא הסמיק ולא התנער מהמחמאה. ההפך: הוא התמוגג ממנה וקיבל אותה בשתי ידיים. 'תודה על התודה. שמחתי לקבל אותה, בזכותה אני אדע בפעם הבאה להכין הרצאה טובה יותר', ענה. לפעמים היה אומר: 'זו הייתה מחמאה טובה. היא פשוט עשתה לי טוב. תוכל להחמיא לי שוב?' והוא אכן התכוון לכך".
איש אמת היה, איש טוב להיטיב שהיטיב והשרה אווירה טובה על כל סביבותיו. בראש ובראשונה היו אלו בני ביתו הקרובים שהושפעו מאותה טובה שהקרין סביבו. בדיוק את מה שדרש מאחרים הוא קיים בעצמו בכל הליכותיו.
ובעצם, אחרי שנחשפנו לכך, נראה שפיצחנו את סוד הצלחתו של מי שנודע כ'אבי הבית היהודי' ומי שבזכותו נבנו ופורחים היום אלפי בתים נאמנים בישראל. רק מי שמיישם בעצמו את מה שהוא מאמין בו יכול לזכות לכך שדבריו ייכנסו אל הלבבות ויעשו פירות.
רב מכשיר מטבחים
ההתחלה, כמו תמיד בסיפורי חיים חלומיים כאלה, לא הייתה סוגה בשושנים.
לעיסוק הזה של השכנת שלום בבית בבתי ישראל, שבעתיד יהפוך למילה נרדפת לשמו של הרב שמחה כהן, נשאב הרב כהן כמעט בטעות. כשאנו מבקשים מתלמידיו להיזכר מתי החל לעסוק בתחום, הם מספרים כי היה זה בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אז, כך אנו מגלים, הוטלה עליו ועל קבוצה מחבריו הקרובים בידי מרן הגרא"מ שך זצ"ל המשימה להקים ארגון שייתן מענה לגל החזרה בתשובה שהחל באותם ימים ביתר שאת.
לאור הוראה זו הוא היה מעמודי התווך של ארגון 'מורשת אבות אל המקורות', שהוקם על ידי הגה"צ רבי חיים פרידלנדר ורבי בנציון במברגר, המנהלים הרוחניים של ישיבת פוניבז'. רבים מבוגרי הסמינרים שנערכו על ידי הארגון שימשו בעבר ומשמשים בהווה מרצים בארגוני 'קירוב' נודעים. הארגון נפתח דווקא בשם זה שנתפס כ'קל לעיכול' מבחינת הציבור הכללי. הוא קידם סמינרים שפנו לציבור המשכיל, והציע להם להיחשף לאוצרות תורת ישראל ולעושר שביהדות בדרך שונה.
"בשונה מהיום", מספרת בתו, "הסמינרים אז לא התקיימו במלונות יוקרה. הם התקיימו בפנימיות. אבא וחבריו המרצים לא עסקו רק במתן ההרצאות, אלא הם היו מגיעים למקום, מכשירים את המטבח בעצמם ומתאימים את המקום, מנקים ומסדרים. הם היו אלו שערכו את הרישום, גבו את התשלומים, בלי מזכירה, בלי משרד, בלי לקבל כל תשלום. הכל נעשה מתוך תחושת שליחות".
בהמשך זכה גם להקים את ישיבת 'נתיבות עולם', עם רעיו הקרובים, הגאונים רבי יוסף ברוק ורבי נחום דיאמנט. אגב, גם בישיבת 'נתיבות עולם' מסר שיעורים קבועים במשך עשרות שנים, ועל רבות מפעולותיו בישיבה לא היה נוטל משכורת, וגם מה שנטל השיב ברבות השנים לישיבה.
באותן שנים נחשף לבקיעים שאיימו למוטט את הבתים שאותם הכיר. היו אלו בעיקר זוגות של בעלי תשובה, שבהם בן הזוג האחד ביקש לעשות צעדים מהירים יותר ואילו השני עוד 'גרר רגליים', והדבר איים על שלמות התא המשפחתי. הרב כהן, שכבר אז הכירו ביכולותיו ללכת בדרכיו של אהרן הכהן שעליו נאמר כי השתדל במיוחד בהשכנת שלום בין איש לאשתו, זוהה כמי שיכול לתת מענה לבעיה האקוטית של שלום בית. בארגון גלגלו לפתחו את המקרים שדרשו התערבות. הוא החל לקיים שיחות עם זוגות, ותוך זמן קצר התברר שהוא מצליח לחולל פלאים.
לא ארכו הימים ושמען של ההצלחות הביאו אליו מקרים רבים, בהם קשים ומורכבים, הפעם מתוך הציבור החרדי עצמו. הרב כהן נשאב לתחום, והעיסוק בנושא הלך ותפס את סדר יומו. עם הזמן הכשיר הרב כהן דור של יועצי נישואין, תפקיד שלא היה מוכר קודם לכן. הוא העמיד מדריכים, ובמקביל חיבר והוציא את ספריו, 'הבית היהודי' ו'ביתך שלום', שהפכו לספרי יסוד בתחום והם נפוצים היום כמעט בכל בית יהודי.
"וזה לא היה פשוט בכלל", מספרים תלמידיו. "מטבע הדברים, כמו כל דבר חדש, היו גורמים שחששו מפריצת דרך זו, בטענה שדרך זו היא בבחינת 'חדש האסור מן התורה'. הם סברו כי ההכוונה לקיום שלום הבית צריכה להיות דיסקרטית ביותר ומפה לאוזן. אך הרב כהן, שהתוודע היטב למצוקה הנוראה והנפוצה בתחום, החליט בכל זאת לפרסם את ספריו, לא לפני שקיבל את הסכמתו הנלהבת של מורו ורבו המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, שעבר על כל הספר".
"תמיד עם מאור פנים וחיוך". בבחרותו
ספרים בשש שפות
היום, בדור שבו קשה להאמין שאפשר להתחיל בחיי משפחה בלי ההדרכה הבסיסית הזו, הדבר נראה מובן מאליו. התורה שאותה חידש כבר נפוצה בכל החוגים, ו'כבר הודו לו חכמים'. אך אז הוא נאלץ לעמול קשות כדי שהרעיון יתפוס ויתקבל. מכיוון שראה בהפצת תורת שלום הבית את שליחות חייו, היה מפיץ את הספרים במחיר נמוך מאוד. והנה תגלית מרעישה: מזמן הוצאתו של הספר הראשון לפני כעשרים ושבע שנים עד שנפל למשכב לפני כשנה ומחצה, לא הסכים הרב כהן להעלות את מחירם של הספרים והמחיר נשאר זהה.
לא חלף זמן רב והספר הפך לאבן יסוד בארון הספרים היהודי. היום הספרים נתפסים כבסיסיים בימים של טרם הקמת הבית בישראל ובמשך חיי הנישואין, עד שקשה להבין איך היו נראים הדברים אילו היה הרב כהן נסוג מכוונתו להפיץ את התורה הזו בישראל. הספרים תורגמו במשך הזמן לשפות שונות (אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית) ודבריו נפוצו ברחבי העולם היהודי, חודרים לכל הקהילות והחוגים. חתנו של הרב כהן מעיד כי היה רואה את הגר"י זילברשטיין שיבלחט"א לומד בחברותא בספר 'הבית היהודי' בבית המדרש המרכזי של רמת אלחנן, למען יראו שראוי ללמוד את סוגיית שלום הבית כשאר חלקי תיקון המידות.
למען האמת, העיסוק בנושא שלום בית 'לא נדבק' כלל באופיו. כבר בצעירותו נחשב לעילוי. אביו, הגאון רבי דוב כהן זצ"ל, היה מראשוני תלמידי ישיבת 'חברון' עוד בימים שבהם הישיבה שכנה בעיר חברון בימי טרום המאורעות של תרפ"ט. בהמשך כיהן אביו כרבו הראשון של חיל האוויר הישראלי. את בנו שמחה שלח לישיבת פוניבז' לצעירים, והוא נמנה עם בני המחזור הראשון שלה. בהמשך למד בישיבת 'באר יעקב' שם התקרב מאוד לרבו, הגר"ש וולבה זצ"ל. לאחר מכן למד בישיבת 'חברון', שם קנה הליכות מוסר מפי הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל.
לאחר נישואיו לאשתו הרבנית לאה ע"ה (בתו של הגר"ש אברמוביץ זצ"ל, רבה הראשון של רמת יצחק), המשיך לעסוק בתורה ועשה בה חיל. אז התקרב לרבו הגרא"מ שך זצ"ל וזכה לקבל ממנו הוראות שונות, בעיקר בנושאים ציבוריים ובנושאי חינוך והשקפה. ברבות הימים, לאחר שנחשף לצורך להשכין שלום בבתי ישראל, החל לפעול בתחום זה, אם כי במקביל המשיך לעסוק בקירוב ואף חיבור חיבורים בהלכה.
בהקשר לחיבוריו ההלכתיים, הנה אפיזודה נאה: פעם עמל על חיבור הלכתי, אך לאחר מכן נודע לו כי אחיו, רבי צבי, מחברה של סדרת ספרים מפורסמת בענייני הלכה, חיבר אף הוא ספר על אותו נושא. כששמע על כך, הלך וגנז את ספרו.
כשפעל בהמשך הדרך כמרצה בארגון 'ערכים', הוטל עליו התפקיד להעביר את ההרצאה הראשונה שהתקיימה בכל סמינר לקירוב רחוקים, כדי שחילונים שמשתתפים בסמינר יוכלו להבין שהליכה בדרך התורה והמוסר עשויה לשפר באופן דרמטי את איכות חייהם המשותפים. בארגון סברו כי מילוי צורך זה יגרום להם לראות את שאר ההרצאות באופן חיובי ומקבל, ואף למנוע את נשירתם מההשתתפות בסמינר. ואכן הגישה הזו הוכיחה את עצמה. רבים מהמשתתפים בסמינרים העידו שהרצאתו של הרב כהן זצ"ל הייתה קרן האור הראשונה שגרמה להם לבחור באורח חיים של תורה ומצוות.
"אם נחדד", אומר לנו תלמידו ר' אבינועם, "גם העיסוק בתחום זה של השכנת שלום נתפס אצלו כחלק מנושא הקירוב שבער תמיד בעצמותיו. הוא סבר שכאשר עוסקים עם בעלי תשובה, חייבים לחזק אצלם את המסגרת המשפחתית. כאשר התא המשפחתי יהיה חזק ויציב – הוא יסייע גם לקידום הליך התשובה. מסיבה זו ראה כל ימיו שליחות מיוחדת דווקא בהשכנת שלום בבתיהם של 'מתקרבים'".
מעטפה חוזרת
מאז החל לעסוק בתחום שלום הבית הנושא מילא את כל חייו. הוא הדגיש שהוא כותב את ספריו על אף הקושי הכרוך בסלילת דרך חדשה. "אני מרגיש שתהיה בכך תועלת לעם ישראל", נימק בפתח ספריו. לצד זאת הקדיש את זמנו לפגישות עם זוגות, ועשה זאת לרוב ללא תשלום. במשך שנים רבות קיבל הרב כהן לביתו מאות זוגות לייעוץ, חלקם הגיעו אליו פעמים רבות, אך הוא לא הסכים לגבות מהם פרוטה.
"פעם", מספר ר' אבינועם, "בתחילת דרכו, הגיע אליו אדם לייעוץ, אך הוא התנה עימו שנפש חיה בעולם לא תדע מכך, ולכן הסכים להגיע רק בין אחת אחר חצות לחמש לפנות בוקר. הרב הסכים לתנאי והפגישות נקבעו לשעות אלו. לאחר שהתהליך הסתיים והשלום שב לשכון באותו בית, הגיע שליח לביתו ובידו חבילה של 10,000 דולר כתשלום, אך הרב לא הסכים לקחת את הכסף. 'אילו הייתי מפרק את הבית, זה היה עולה לי יותר', טען השולח, אך לשווא. הוא לא הסכים לקבל כל תמורה.
"בימי חייו היינו עדים למעטפות שהיו מגיעות אליו. אנשים היו מניחים לו בבית, דוחפים מתחת לדלת, לתיבת הדואר. אך אבא לא הסכים לקחת את הכסף בשום אופן. הוא ראה בכך שליחות", אומרת בתו. "בכל פעם שהגיעה מעטפה כזו הביתה, הוא עשה כל מאמץ כדי לאתר את מי שהביא לו אותה ולהשיבה".
ולא רק פגישות. גם על רבות מההרצאות שאותן מסר ברחבי הארץ לא גבה תשלום או שגבה תשלום נמוך מאוד. בשנים האחרונות, לאחר שהרצאותיו בתחום הבית היהודי או בתורת הנאום הפכו למבוקשות, ולא היה מכון בציבור החרדי שמכבד את עצמו שלא שילב את הרב כהן ב'סיליבוס', הוא נעתר לקחת תשלום אך זעום ממש. כך גם לגבי השיעורים שמסר במשך עשורים ב'קול חי'.
"אנו, תלמידיו, גבינו סכומים בגובה של פי שלושה ממנו", הם אומרים, "והוא עוד היה מפנה את כולם אלינו… כשתהינו בפניו על התנהגותו היה אומר לנו: 'זה זיכוי הרבים שלי. זהו תפקידי'". כך גם בקורסים. גם שם נהג לומר בפתחו של כל קורס: "הזכויות אינן שמורות. תקליטו, תצלמו, תעתיקו, העיקר שתוכלו לסייע לי להפיץ את הדברים לזיכוי הרבים".
שיחות אנונימיות בלבד
בשלב מסוים, לפני כשני עשורים, פסק מלטפל בזוגות באופן פרטני והחל להתמקד בכתיבת ספריו ובמסירות הרצאותיו, ונימק: "כשאני יושב עם זוג אני עוזר לאותו זוג, אך כשאכתוב ספר אני אוכל לסייע לכלל ישראל". ואכן, הוא ראה חשיבות רבה בהפצת ספריו כך שיתפשטו בקרב כל ריכוזי עם ישראל.
"ידע לדבר, ברטוריקה מושלמת, אך בעיקר ידע להקשיב". באחת מהרצאותיו הרבות
"פעם תהיתי בפניו מדוע הוא לא משנה את הגופן ומרווח את הטקסט, כדי שהספר יהיה מרשים יותר", מספר ר' אבינועם. "הוא נימק והסביר את הלוגיקה: 'אם ארווח את הטקסט, הספר יהיה אומנם מרשים ומכובד יותר, אך הוא יהפוך לשני כרכים. הוא יצטרך כריכה מהודרת יותר ואז אידרש למכור אותו בסכום של 70-60 שקלים לספר והוא גם ישב על המדף בארון הספרים. אני רוצה שהספר יהיה זול, שיעלה ארבעים שקלים והוא יוכל להיכנס לשקית, כך שכל אחד יוכל לקחת אותו לנסיעה באוטובוס'".
במקביל החל לפעול בתחום אחר: ייעוץ לבחורים ובנות בגיל השידוכים. הוא זיהה את התופעה שמוכרת כיום שיש רבים שמרוב היסוסים והתלבטויות לא מצליחים לעשות את הצעד ולהתקדם לשבירת הצלחת. הוא החל להקדיש פרקי זמן קבועים, שעתיים בכל יום שישי, לשיחות עם בחורים ובנות, ולנווט אותם לעבר השידוך המתאים להם. בהמשך הוציא את הספר 'השידוך' עם בנו הרב יהודה כהן, כדי להעניק מענה כתוב לכל דכפין. הספר קנה מקום של כבוד בעולם הדרכת השידוכים ורבים העידו שהוא האיר להם את הדרך בתקופה מורכבת זו.
"הוא עמד על כך ששיחות של המתייעצים עימו בענייני שלום בית ושידוכים יהיו אנונימיות, ודווקא בטלפון", אומרים בני משפחתו. "גם אם ביקשנו להפנות אליו בני משפחה שהכיר, ביקש שיתקשרו בטלפון, שלא יבואו פרונטלית, ורק בצורה אנונימית. 'כך', הסביר, 'הם יהיו משוחררים יותר, ויוכלו להרשות לעצמם לשאול גם שאלות עדינות יותר, בלי שירגישו מבוכה. כך אוכל לתת להם מענה טוב יותר'".
וגם כאן לא הסכים לגבות כל תשלום. "לאחרונה הגיע אליי אדם מאחת ממדינות אירופה שלבתו הייתה בעיה בשידוכים והוא הבין כי רק הרב כהן יוכל לשכנע אותה", מספר ר' אבינועם. "הוא התחנן שהרב יקבל אותה לשיחת ייעוץ וביקש לשלם אלפיים דולר לפגישה של חצי שעה. הרב לא הסכים ועמד על כך שהשיחה תהיה טלפונית. היא התקשרה, שוחחה עימו 45 דקות והרב פתר את לבטיה. לאחר מכן האב הנרגש הגיע לשלם אך הוא פשוט גירשו מביתו".
בכל השנים הללו הוא היה ממוקד מטרה: להביא לכך שכמה שיותר יהודים ייחשפו למשנתו. "באחד הימים", מספר ר' אבינועם, "נסעתי עימו לרכסים, שם היה אמור למסור הרצאה. זה היה יום גשום מאוד. הדרך התארכה, בדרך ארוכה ולא קלה הגענו לרכסים שבצפון. אנו מחפשים את בית הכנסת, מוצאים אותו, ואני רואה את הרב נושא עימו כדרכו את המזוודה שבה היו הספרים שמכר בכל הרצאה. פרט לכך הוא נשא עימו מעין תרמיל. תמהתי מהו התרמיל ההוא, אך פליאתי לא ארכה זמן רב.
"אנו מגיעים לבית הכנסת ואני רואה להפתעתי את הרב שולף מהתרמיל 'בוקסה', רמקול, מיקרופון וכבלים והוא מתחיל לחבר. ההרצאה מסתיימת, כולם מתפזרים, ורק אני והוא נשארים במקום. הרב עסק בפירוק קונסטרוקציית מערכת ההגברה שאותה הרכיב קודם לכן. אני מנסה לסייע לו ואז אני קולט לפתע שאנחנו בעצם אנשי ההגברה.
"'תראה', הוא הסביר לי, 'לרב שהזמין אותי אין כסף לשלם על ההרצאה וכמובן לא על הגברה. אך אני חייב לו הכרת הטוב'. וכך, בשל אותה הכרת הטוב, הוא יצא מבני ברק ביום סוער וגשום, מסר הרצאה חינם, ולקינוח אף דאג לסחוב עימו רמקול".
אומן הריפריימינג
קשה להניח את האצבע על תקופה מסוימת שבה החל המפנה הציבורי, אך אין ספק שבעשרות השנים האחרונות הלכו שמו ושמעו לפניו כמי שמסוגל להשכין שלום בבתי ישראל, גם במקרים שקודם לכן נראו כבלתי פתירים. הוא היה משכין השלום מספר אחת. הגיעו אליו מכל החוגים, חילוניים כדתיים, חסידים וליטאים, אשכנזים, ספרדים ועולים חדשים וגם אנשי היישוב הישן. רבנים ואדמו"רים מכל הזרמים הצביעו עליו כמי שאפשר לסמוך עליו כי ישכין שלום ויבנה בתים, גם אם התחזית הייתה פסימית. לקורסים שמסר הגיעו המונים והמדריכים שאותם הכשיר פזורים היום בכל רחבי העולם.
הוא מסר גם שיעורים בתורת הנאום והיה בין אלו שמסרו את השיעורים הראשונים ב'קורס מרצים', וגם כאלו שנחשבו קודם לכן למרצים מבוקשים טענו כי בזכותו למדו כיצד לדבר בפני קהל. הוא ידע לדבר בנעימות, אך הייתה לו רטוריקה מושלמת. עם זאת, בניגוד למרצים בני דורנו, שלפעמים הופכים לסטנדאפיסטים, הוא נחשב למרצה רציני, שלא נטה לשרבב בדיחות לנאום ועם זאת הצליח לרתק את הקהל. רק בשנים האחרונות נהג לשזור, במשורה, מעט מילתא דבדיחותא, לאחר שהסיק כי כך יוכל להעביר את מסריו בצורה טובה יותר.
ברבות הימים העלה על הכתב את תורת הנאום, בספר שנקרא 'תקשורת עם קהל ויחיד'. בספר חשף, כדרכו, את דרכי ההצלחה בלי לשמור לעצמו סודות כלשהם. וכך, בעינו הטובה, דחף מרצים רבים המשמשים היום בקדמת הבמה להיות מרצים מרוצים לקהל שומעיהם, והוא ליווה אותם כברת דרך בסבלנות ובנעימות.
מה היה סוד הצלחתו? אנו שואלים את תלמידו ר' אבינועם, ושומעים ממנו כי היו לו כמה סגולות מיוחדות. "ראשית, יותר משהוא ידע לדבר, הוא ידע להקשיב. הייתה לו יכולת הקשבה מדהימה, שבאה לידי ביטוי בכל שיחה. גם בשיחות שערך עימי הופתעתי בכל פעם מחדש מיכולת ההקשבה שלו. הוא ישב שם ונתן הרגשה שהוא שם כל כולו בשבילך.
"מעבר לכך, בהיותו אומן הנפש, הוא היה קולט מהר מה מסתתר מאחורי התלונות ובתוך הדברים. הוא ידע לשים את האצבע על הנקודה, תוך שהוא קולט ומבין את התמונה נכוחה וכשהציג את הפתרון, לא יכולת שלא להסכים עימו. הוא נסך נעימות בקרב בני שיחו, וכשאמר מילה הוא אמר אותה בביטחון. זו הסיבה שהצליח גם לפתור דילמות רבות לצעירים וצעירות שנכנסים לפעמים לתסבוכות של פחד בדרך לסגירת השידוך או בתקופה שבין השידוך לחתונה. המילה שלו שנאמרה בביטחון הצליחה לא פעם להפיג את ההיסוסים וההתלבטויות".
"הייתה לו יכולת ניתוח מושגים, אולם יכולת ההקשבה שלו הייתה מבהילה ממש", מדגיש תלמיד אחר. "הייתה לו יכולת לבצע את מה שנקרא בעגה המקצועית 'מסגור מחדש': אדם שוטח את המצוקה בפניו והוא מקשיב, ולאחר מכן משקף לו אותה. הפעם היא מפחידה קצת פחות. כך הצליח 'לסדר את הראש' כחלק מהתהליך הטיפולי. קוראים לזה ריפריימינג".
האם הוא למד את המקצוע בדרך מקצועית? תלמידיו לא יודעים לענות על השאלה, אם כי הם משערים שהוא בנה את דרכו המקצועית תוך כדי עיסוק בתחום בהיותו בעל כישורים מיוחדים להבין את נבכי הנפש. "מה שברור, הייתה לו נפש של מטפל. הייתה לו גישה טיפולית, בלי לוותר על הערכים. ואכן, ספרו 'הבית היהודי' נחשב למלאכת מחשבת. יש בו גם פסיכולוגיה, גם יהדות מוסר והלכה, וגם עצות פרקטיות", אומר ר' אבינועם שמוסיף: "אני למדתי אצל יו"ר ה'אגודה הישראלית לפסיכולוגיה', שהיה גם פסיכולוג ראשי בצה"ל. אך אין מה להשוות ביניהם כלל, את הערכים ספגתי מהרב כהן".
לא להיות ברווז
תלמידו מעניק הגדרה מופלאה: "הוא היה אומר לי תמיד: 'תעשה את הכי טוב שאתה יכול לעשות, את מה שאתה צריך לעשות. גם אם זה יבוא על חשבונך אל תעשה חשבון. אם אתה חושב, למשל, שעדיף שמטפל אחר יטפל במקרה מסוים, תעביר את התיק אליו בלי להסס לרגע'", הוא מגלה. "זה פשוט חדר לעצמות".
נוסף לכך הוא דרש להתמקד בתחום אחד ולהיות חזקים בו, בלי 'להתפזר'. "הוא נהג לומר לי: 'תהיה או נשר או נמר או אריה. אך בשום אופן אל תהיה ברווז. הברווז יודע קצת מכל דבר: הוא קצת עף, קצת שוחה וקצת מדדה, אך בסופו של דבר הוא לא אומן לא בלעוף, לא בלשחות ולא בלדדות. החכמה היא לדעת דבר אחד, אך אותו לעשות הכי טוב'".
מסיבה זו, אגב, מיעט לעסוק בנושאי הנחיית הורים וחינוך ילדים. הוא אומנם היה נוגע בנושא מפעם לפעם (הייתה לו הרצאה אחת של 'חינוך מתוך שמחה' שבה עמד על חשיבות הקניית הערכים מתוך תחושה של חוויה), אך הוא הדגיש תמיד: "אני אולי מומחה לשלום הבית היהודי, לא לחינוך ילדים. בשביל זה יש מומחים אחרים".
ההלכה הייתה לפני ואחרי הכל. "פעם אחת שטחתי בפניו מקרה מורכב ובעייתי של בני זוג, שהרגשתי כי מיציתי את העיסוק בהם והעדפתי שילכו למישהו אחר. המשפט הראשון שיצא מפיו היה: 'בוא נבדוק אם מבחינה הלכתית מותר לעזוב תוך כדי טיפול'. והוא אכן בחן את הנושא ופסק שעליי להמשיך, פשוט כי זה מה שמחייבת ההלכה.
"ובכל זאת, לצד כל אותן יכולות, אם אני תוהה מהו סוד ההצלחה שלו", מסיים ר' אבינועם שהיה צמוד אליו במשך שני העשורים האחרונים והוא נחשב ללא ספק למי שהכירו ביותר. "אני מגלה שסוד ההצלחה שלו טמון בכך שהוא יישם בדיוק את מה שאמר, ללא כחל ושרק. נסעתי עימו נסיעות ארוכות מאוד, שבמהלכן שוחח עם אשתו, ובכל פעם מחדש הופתעתי לשמוע כיצד הוא משוחח בנועם, דואג להחמיא, מכבד, מקשיב. נותן לה את התחושה שהוא כל כולו בשבילה וכי אין לו בעולם דבר אחר מלבדה.
"בכלל", הוא מוסיף, "מעולם לא כעס. כל שיחת טלפון הסתיימה אצלו בברכה. אם מדובר בבחור היה מאחל לו שימצא את זיווגו הטוב, שתהיה לך 'קריעת ים סוף', ואם נשוי – הוא איחל לו שתהיה לך פרנסה ובעיקר שלום בית, אצלך ואצל ילדיך.
"פעם", מתרפק ר' אבינועם, "אמר לי רעיון יפה על המשנה ב'אבות'. נאמר שם 'עשה לך רב וקנה לך חבר' והסיפא של המשנה הוא 'והווי דן את כל האדם לכף זכות'. ונשאלת השאלה: מה הקשר בין הרישא לסיפא?
"אלא", אמר לי, "התנא אומר לנו שלפעמים אתה עושה לך רב או קונה לך חבר, ועם השנים אתה עלול לחשוב שיש צדדים פחות יפים באישיותם של הרב או החבר, אך גם אז עליך להמשיך ולדבוק בהם, שכן יש לדון כל אחד לכף זכות'. כך אמר לי כדי לרמוז לי שדמות הרב שאותו מצאתי לעצמי יכולה להיות קצת בעייתית. אך אני אמרתי לו אז, שאני זוכה להכירו זה חמש עשרה שנה ומעולם לא נדרשתי להגיע למעלת 'הווי דן לכף זכות' כדי להמשיך ולהעריכו. ולא זאת אף זאת: מיום ליום גברה ההערכה שחשתי כלפיו, דווקא משום שנחשפתי מקרוב להתנהלות היומיומית שלו".
בחייהם ובמותם
"ואכן", כך מדגישים מקורביו ובני ביתו, "הוא השרה תמיד אווירה נעימה סביבו, ומעולם לא היה מדבר רע על השני". בהקשר לכך מספרים ילדיו כי לא הייתה מציאות שבה 'עלו על השולחן' שמות של אנשים אחרים. "הוא לא שוחח על השני, לטוב או לרע", הם מספרים. "בסעודת שבת יכולנו להביא הרבה 'נייעס'. הוא היה אדם מעורב עם הבריות, שידע המון, אך בכל פעם שהשיחה הייתה נוגעת לשם של מישהו, היה מנווט את השיחה מיידית לנושאים אחרים, כך שלא נדבר על איש. היה יכול לומר: 'שמעתם, מצאו באר נפט ברחוב רבי עקיבא'… הכל, ובלבד שלא נדבר על אחרים".
התנהלותו בביתו הייתה מופלאה ממש. על הברכה שאותה נהג לבקש מאשתו לפני כל יציאה להרצאה כבר סיפרנו, אך מעבר לכך הם התייחסו זה לזה בצורה שעוררה התפעלות בכל פעם מחדש. הוא כיבדה כמלכה והיא התייחסה אליו כאל מלך. "הם הרגישו זה את זה", מספרים לנו ילדיו.
"לפני שנה וחצי קיבל הרב אירוע מוחי", מספר תלמידו. "יום אחד אמרתי לו ששמעתי שהוא לא חש בטוב. הוא שאל מניין לי זאת, ואמרתי לו כי הרבנית אמרה לי. התפלא הרב: 'איך היא יודעת שכואב לי, והרי אני בכוונה מנסה לגרום לה שהיא לא תשים לב לזה?' הוא ניסה להעלים ממנה כדי שלא תצטער, אך היא מצידה, הבחינה גם הבחינה בלי שהוא אמר לה".
הם היו אכן קשורים זה בזה בצורה מפעימה ממש. פטירתו, שלושה חודשים בלבד לאחר פטירתה, מסמלת את עוצמת הקשר שבחייהם המשותפים. "בלווייתה", מספר לנו תלמידו ר' אבינועם, "הרב לא נכח. הוא היה מאושפז אז במצב לא פשוט ולא היה יכול לצאת, ובהוראת רבנים לא גילו לו את דבר פטירתה בימי השבעה אלא לאחריהם, כששוחרר מאשפוזו. ראיתי שהדבר ציער אותו מאוד ואמרתי לו: 'יש כאלו שבמשך כל החיים פוגעים זה בזה ובלוויה יש להם הזדמנות להיפרד ולבקש סליחה. אך ישנם שכל חייהם מיטיבים זה לזה ואזי בקשת הסליחה בלוויה מיותרת', ראיתי שהדברים הוטבו בעיניו והם הניחו את דעתו.
"אבל אתה יודע מה היה הרב אומר לך כעת?" מסיים ר' אבינועם בהמחשת הלך מחשבתו של הרב זצ"ל. "הוא היה אומר לך את המילים האלו: 'תודה שאתה טורח להכין עליי כתבה כה יפה. באמת, כתבת יפה. בזכות הכתבה הזו אני אדע מהיום להתנהג טוב יותר'".
