"עשר!" נשמעת הצעקה, והשורה הראשונה מתיישבת. לשבריר שנייה העיניים הרושפות נפגשות במבטנו. אפשר למשש את שנאת המוות. לפתע כל התמונות, התיאורים והשידורים של אותו יום שחור באוקטובר, צפים ועולים | מיוחד: שלמה קופרמן הורשה להיכנס אל מתקן הכליאה השמור, הוא פגש את מחבלי הנוח'בה והתרשם מהמדיניות החדשה | הסוהרים בשטח מצהירים: זהו, נגמר העידן שבתי הכלא משרתים רוצחים
במתקן מבודד מהשמורים במדינה, שוהים יותר מאלף מחבלי נוח'בה | סיירנו שם וחזרנו עם רשמים
צילום: איציק בלינצקי
להקה של סוהרים חמושים וחמורי סבר מקבלים את פנינו. שם, מאחורי הסורגים, הם כלואים.
ברוכים הבאים לסיוט של מחבלי הנוח'בה, אלו שעוד נושמים, בינתיים.
אנחנו נכנסים בשעריו של מתקן הכליאה הממוקם אי שם בדרום הארץ, הרחק מכל מקום יישוב. המתקן מבודד ומהשמורים במדינה, והוא משתרע על פני מאות דונמים. בשניים מהמתחמים הקיימים בו שוהים יותר מאלף מחבלי חמאס מהגזרות השונות. בתחילת המלחמה שהו כאן אותם מתי מעט שנותרו בשבעה באוקטובר, ובהמשך צורפו אליהם כוחות הנוח'בה שנכנעו במהלך התמרון הקרקעי. במתחם נוסף שוהים מחבלי חמאס מגזרת יו"ש.
אנחנו מתלווים אל מפקד הכלא ושמים את פעמינו למתחם ג' – להלן, מתחם הנוח'בות.
המתחם מחולק לארבעה כלובי ענק נפרדים. בקרבם מספר אוהלי ברזנט, לצד חדרי נוחיות, מקלחות ועמדת ברזים. על כל מתחם חולשים ביתן פיקוד ממוגן, חדר חקירות וחדר משפט המיועד לדיונים הנערכים באופן דיגיטלי. בכל אחד מהצדדים, כמו גם על גג הכלוב, מסתובבים שומרים חמושים עם נשק שלוף 24 שעות ביממה.
אנחנו מצטרפים לכוחות יחידת 'כתר' שמתכוננים להיכנס לספירה, אחת מתוך ארבע שיתבצעו במהלך היום. מפקד הכלא – תת גונדר יוסף כניפס, מדריך את הלוחמים ובמקביל גם אנו מקבלים את התדרוך המתבקש אם יתפתח לפתע אירוע חירום. המתח מורגש, המצב הוא שברירי. מהעבר ה
שני ניצבים הרוצחים השפלים ביותר. מספיקה טעות אחת קטנה בשביל שהביקור הזה ייהפך לאסון.
המבט של הלוחמים רחוק מלהטעות.
אם אחד המחבלים ינסה להתחכם ולהיות איום, ולו הקטן ביותר, זה יהיה מספיק בשביל להפוך אותו לגל של עצמות, במקרה הטוב. כפי שניווכח לראות, אין יותר משחקים. אפס סובלנות זה המוטו החדש.
הגיע הרגע ודלת הכלוב נפתחת. לוחמי היחידה מתפרסים אל מול המחבלים העומדים בשורות מסודרות ובראש מורכן. מי שמנסה להרים מעט את הראש ולהציץ אל האורחים, מספיקה צעקה של הסוהרת בשביל שראשו ישתפל חזרה. שורת סלילי תיל חוצצת בינינו. במרכז ניצבים ארבעה לוחמים עטויים במגינים מיוחדים ומצוידים באלות. משני צידיהם פרוסים שאר חברי הכוח עם רובים שלופים ומחסניות טעונות.
"עשר!" נשמעת הצעקה, והשורה הראשונה מתיישבת.
לשבריר שנייה העיניים הרושפות חדרו מבעד לזגוגיות משקפי השמש, וסהדי במרומים שהלב החסיר פעימה. אפשר היה למשש את שנאת המוות. לפתע המושג 'במרחק יריקה' קיבל אור חדש. התמונות, הסרטונים, השידורים של אותם ימים שחורים, הכל צף ועולה. הרי לו רק יכלו, היו מדלגים את שני המטרים שחוצצים בינינו ומבצעים בכותב השורות את אשר ביצעו ביום שבעה באוקטובר בקיבוצים והמושבים, בבתים ובפרדסים, בכל אותם אנשים שרובם הגדול ייחל לחיות עימהם בדו קיום ושלווה. הם היו שמחים לעשות זאת למי שעומד מולם ומתפלל בשקט שגורלם יהיה זהה לשל אייכמן שר"י, כיאה למי שביצע מיני
שואה שנייה בכ-1,200 מאחינו שנעקדו על יהדותם רח"ל.
אבל הפעם הם לא מעיזים להניע שריר. הם יודעים היטב שזה לא הזמן, בתקווה שלעולם לא יהיה. גם כך, בקרב הלוחמים יש יותר מידי כאלה שעומדים מולם בחריקת שיניים. אם החיות הללו ייתנו להם את התירוץ, חזקה עליהם שהם ישמחו לבצע את מלאכתם.
והספירה נמשכת.
"עשרים! שלושים! ארבעים!" וכן הלאה, עד הפעם הבאה. בסיום הספירה הגיע תורו של הכלב להתהלך בינותיהם. תפקידו לחפש חומרים אסורים, ובמקביל מספר לוחמים בודקים את חדרי השירותים והמקלחונים. את הספירה חותמת הצעקה "להתפזר!" עם טיימר של 10 שניות. אסיר שינסה למשוך זמ
ן מסתכן בלהכיר את הצינוק מקרוב.
איך זה לעבוד עם החבר'ה הללו? אני שואל את הסוהר, וזה משיב בלי להתבלבל: "הם שונאים אותנו, אנחנו שונאים אותם. הסיבה היחידה שהם עדיין בחיים" – הוא מסנן בין השיניים – "זה החוק במדינה של היהודים ההומנים, שאותם הם ניסו לרצוח…"
ח'אפלה בחסות שב"ס
במהלך השנים האחרונות סוגיית האסירים הביטחוניים התאפיינה בליקוי מכאיב. מהפרסומים השונים בתקשורת עלתה תמונת מצב די עגומה, ולא בכדי. הפחדים העצמיים מהצל של עצמנו, כפי שמכנה זאת תג"ד יוסף כניפס, ובחסות גורמים מסוימים כפי שיורחב להלן, הביאו למצב אבסורדי. מחבל שרצח יהודים היה צוחק כל הדרך אל הקייטנה של הכלא שם היה מקבל שירות VIP, כזה שהאסירים הפליליים היו יכולים רק לחלום עליו.
התנאים כללו ביקורים תכופים, העלמת עין מפלאפונים, פלטות בישול וטלוויזיות בחדרים. והאוכל, ברמה שרוב אזרחי ישראל לא מרשים לעצמם. בשר קצבים, דגים ועופות מובחרים, עם כל טוב הקנטינה השופעת כיד המלך. גם מוצרי קוסמטיקה, ממתקים ועוגות היו בקנטינה, והרשות הפלסטינית, זו שביידן בטוח שהיא תהיה פתרון מושלם לכל הצרות במזרח התיכון, דאגה להפקיד סכום נכבד בחשבון של כל אסיר מדי חודש. נוסף על כל אלו, המחבלים יכלו לעצב את התא כראות עיניהם, ממדפים עמוסי ברכות מארגוני פת"ח וחמאס, עבור דרך וילונות וחוצצים, וכלה בגאדג'טים, משל היה מדובר במחנה קיץ בקטסקילס.
עד לפני עשור הם גם עשו תארים, אפילו דוקטורטים, עד שלפחות בחלק הזה המדינה הפסיקה את החגיגה חרף הנהי והקינה מהצד השמאלי במפה.
על רקע הטרלול הזה, אין כל פלא שסך הפרשיות בשנים האחרונות בין כותלי הכלא הגיע למספרים מדאיגים. בריחת האסירים מכלא גלבוע, המהומות על רקע המיסוך לפלאפונים (כשאסור בכלל להכניס פלאפונים, כן?) ושלל פרשיות נוספות, כל אחת הזויה מחברתה. לא את הכל אפשר אפילו לכתוב. כך או כך, כל אלו היו סימפטום מהבהב, שלא לומר תמרור בוהק, בפני כל מי שעיניו בראשו, ואף כונסה ועדה ברשות הניצב בדימוס מר שלמה קעטבי שערכה דו"ח מקיף בנושא.
הדו"ח עם מסקנות הוועדה אומנם הוגדר מסמך סודי, אך על רקע העיסוק בנושא שעלה לסדר היום בעקבות הצעת חוק של חברת הכנסת אורית סטרוק (שנפל על ידי קואליציית בנט-לפיד) החליטה חברת הכנסת, לימים שרת ההתיישבות, להשתמש בחסינותה הפרלמנטרית ולחשוף לציבור ח
לקים ניכרים מהדו"ח.
חלק מהקטעים שהקריאה ח"כ סטרוק מתארים בהרחבה את האוטונומיה של המחבלים בתוך הכלא, המכונה בפי הסוהרים "מדינה בתוך מדינה", וכיצד אוטונומיה כזו מייצרת חממה לטרור מצד אחד, וכובלת את ידי הסוהרים מצד שני.
כמו כן נכתב בדו"ח כי "ממצאי הוועדה מצביעים על פער בין הוראות הפקודות הנוהגות לאסירים הביטחוניים לבין המצב הנוהג בפועל בשירות בתי הסוהר. תפיסת ההפעלה הנוכחית באגפים הביטחוניים (האוטונומיה של האסירים באגף) מאפשרת שליטה של האסירים וארגוני הטרור בהיבטים רבים באגפים, על חשבון שלטון בתי הסוהר שאחיזתם באותם תחומים נחלשה".
הדו"ח חושף את מה שכולם דיברו עליו בשקט וקובע כי "האוטונומיה של האסירים באגפים הביטחוניים משליכה באופן ישיר על שגרת הביטחון בבתי הסוהר. בין היתר, כניסה מוגבלת של הסגל לאגפי הכליאה/חצרות הטיולים, חוסר פיקוח רציף על התנהלות האסירים בתוך תאי הכליאה, מעור
בות בשיבוץ/העברת אסירים בין תאים/אגפים ופתיחת/סגירת דלתות תאים, דבר המשפיע על ביצוע בדיקות אמצעי אבטחה פיזיים".
בקטעים נוספים שהוקראו תואר תפקיד ה"דובר" של האסירים הביטחוניים בכלא והשליטה העצומה שלו באסירים הנתונים למרותו, וכן נחשפו בעיות נוספות כגון: הקופה המשותפת לרכש חוץ על ידי האסירים, הבישולים המשותפים, וכן ההטבות וזכויות היתר של המחבלים בתחומי הביקורים, הבילויים, המזון, הציוד, המקלחות ועוד.
המלצות הדו"ח קובעות חד משמעית שעל הממשלה להוביל רפורמה מקיפה ביחס לאסירים הביטחוניים. נזכיר שוב שלא מדובר בגריעה מתנאי הכליאה המקובלים בעולם המערבי אלא כזו שתשים במקום הנכון את העובדה שמדובר במחבלים שביצעו מעשי רצח באזרחים. בעולם מתוקן, קייטנה זה לילד
ים בני שמונה. בית כלא שמיועד לרוצחים וטרוריסטים, אמור להיות בית כלא. ככה פשוט.
אבל קשה לומר שמשהו השתנה. חרף הגשת ההמלצות קשה לומר שהן באו לידי ביטוי בפועל, ולא זו אף זו, אלא שהמצב אף המשיך להחמיר.
"אנחנו התאהבנו בשקט והעדפנו להפחיד את עצמנו", מסביר תג"ד יוסף כניפס בשיחה עם 'משפחה'. "הגישה מלמעלה שחלחלה לדרגים הנמוכים יותר הייתה תבוסתנית. היה מי שביכר את האבסורד בהתגלמותו בתואנה שהתנגדות ונקיטת צעדים תוביל בהכרח לתסיסה בגדה. בכל פעם שהובי
לו מהלך לחיזוק המשילות וההיררכיה בכלא, האסירים היו מתקשרים למשפחות והפעילים (בפלאפונים שאסור היה להם להחזיק) ומבעירים את השטח בחוץ. כך, בשיטת הסלאמי, הגענו למצב שבו ידיו של הסוהר כבולות ומנושלות מהרתעה מול מחבלים ורוצחים. זה בלתי מתקבל על הדעת".
לא משחקים יותר
קחו פאוזה קטנה. כאן מתחילות החדשות הטובות. התיאורים דלעיל הם נחלת העבר.
בין התיאורים של תג"ד יוסף כניפס לבין המציאות שאנו רואים מול עינינו קיים דיסוננס ברור. בזמן שיש מי שמנסים לזחול חזרה לתפיסות הנושנות של השישה באוקטובר, כשמושגים ואידאות מעוותים עושים את דרכם חזרה למרכז השיח, המחזות של המחבלים הללו מעוררים תחושה רעננה של שינוי. מציאות שפויה אכן מתקיימת, אכן אפשרית, והכי חשוב – מוכיחה את עצמה. בגדול.
"כשנכנס השר בן גביר למשרד לביטחון לאומי הוא החליט לשים על הנושא את כל כובד משקלו", אומר תג"ד כניפס. "גם בתקופת כהונתה של הנציבה הקודמת דברים החלו לזוז לכיוון מסוים מאוד. התנאים, הציוד, ההטבות, כל אלו החלו לקבל מגמה הפוכה ממה שהיינו רגילים.
זה בא לידי ביטוי בזמן המקלחות, באפיית הפיתות, ובעיקר במעורבות של קמ"ן (קצין מודיעין מיחידת המודיעין של שב"ס) בין כותלי הכלא. אבל השינוי הדרסטי הגיע בתאריך שמונה באוקטובר, יום לאחר שפרצה המלחמה. אל הכלא החלו לזרום עשרות מחבלי נוח'בה שהפכו למאות. גם אם ציפו לפגוש שם את התנאים שקיבל מנהיגם יחיא סנוואר בזמנו, הם נאלצו להתבדות".
"תושבי עזה, חמאס פתח על ראשכם את שערי הגיהינום", הכריז דו"צ בימיה הראשונים של הלחימה. מתברר שזה היה בכלל הגזרות. גם תושבי הרצועה שייתפסו ויוכנסו לישראל, יגלו שהגיהינום רודף אחריהם.
מלבד פעמיים בשבוע שבהן יקבלו זוג נקנקיות, המנות שלהם מסתכמות בלחם פרוס, כרוב ואורז. ברזי השתייה והמקלחות פעילים שעה ביום, המזרנים והשמיכות מונחים בחוץ כשהחמה ברקיע, ולהוציא את ארבע הספירות היומיות, יש להם שעה בלבד להשתזף בשמש תוך שיטוט מעג
לי בחצר.
הסוהרים שבאים איתם במגע חמושים ברובים שלופים ואלות, והנצרה יכולה להיפתח על כל שטות הכי קטנה אם רק יעזו לנסות את סבלנותם.
"אנחנו עושים תרגולים אחת לשבוע ומתרגלים נוהל חירום", אומר תג"ד כניפס. האופציות למצב חירום הן מהומות וזריקת חפצים, תקיפת סוהרים והחמור ביותר – לקיחת סוהר כבן ערובה. המקרה האחרון מוגדר כמצב של 'כל האמצעים כשרים' במלוא מובן המילה, ולמרות זאת, מפקד כלא רגיל אינו מסוגל
להתמודד עם משבר כזה לבדו. "מכל התרחישים האפשריים התרחיש הזה הוא הגורם לביעותי הלילה של כל מפקד כלא", הוא מתוודה בגילוי לב. "בשבוע שקדם לביקור שלכם, לא יכולתי למלט את ליבי מהחשש שחלילה משהו כזה יקרה. זהו בעצם הסיכון התמידי שמרחף עלינו בכל עת".
הם אומנם נוקטים את כל אמצעי הזהירות, וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר. במסדרונות מפוזרים מאות לחצני מצוקה שמקפיצים את הכוחות לנקודה, נוהל הסד"כ ביחס של אסיר-סוהר שונה בידי הדרג הפיקודי ולעולם יהיו כעת יותר סוהרים מאסירים בעת תנועה ממקום למקום, וכן תדירות התרגולים עלתה לפעם בשבוע.
"מה קורה למעשה במקרה כזה?" אני שואל. "למזלנו מעולם לא קרה מקרה כזה בין כותלי הכלא הנוכחי. האירועים החמורים ביותר שהיו מנת חלקנו הסתכמו בזריקת חפצים ופחיות שימורים על סוהרים. אם קורה תרחיש חמור עד כדי תפיסת סוהר כבן ערובה, תוך דקות יוקפצו למקום אנשי יחידת 'מצ
דה', שהיא למעשה יחידת הקומנדו של שב"ס שמתורגלת להתמודדות במצבים מעין אלו".
בינתיים אנחנו נכנסים לכלוב השני. בתום הספירה התחלנו לפסוע בזהירות לצד האסירים, מלווים בסוהרים, כדי לסקור את אחד האוהלים מבפנים.
המצב באוהל הוא 'מכלל לאו אתה שומע הן'. האוהל ריק, אין בו מים. גם מזרנים או שמיכות אין בו, גם לא ארונות ומדפים. פשוט כלום. חתיכת בד ודרגשי ברזל.
"נדרשו לנו חודשיים תמימים עד שהצלחנו 'לגלח' את כלל האוהלים ממה שהיה בהם. לא ייאמן איזו כמות ציוד חילטנו. הררים של פלטות בישול, טרנזיסטורים וטלוויזיות, מדפים וארונות מכל הסוגים
והגדלים. הייתה כאן מדינה בתוך מדינה".
מה האסירים עושים היום? יושבים ומשתעממים עד בוש.
אין עדיפות ליצור מערכת העסקה לאסירים מאשר להשאיר אותם ללא כל מעש?
"אין ספק שאדם משועמם הוא מתכון לפורענות. מי כמונו יודע ששעמום מביא לידי בטלה, ובטלה מביאה לידי הדברים הגרועים ביותר, במיוחד כשמדובר באנשים מסוכנים ושונאים. אבל היות שלא מדובר באנשים שהם בני תיקון או שיקום, אלא במחבלים צמאי דם, הסיכון בלהעסיק אותם במשהו, גדול עשרת מונים מהסיכון כשהם יתייבשו באוהליהם.
"בסופו של דבר הגישה כעת היא לגרום לכל מחבל שיֵצא מפה חי, אם יֵצא בקונסטלציה כזו או אחרת, שהדבר האחרון שירצה הוא לחזור לפה. אנחנו דואגים במפגיע ומצהירים מעל כל במה – הסתיימו הימים שהם מקבלים יחס מפנק והטבות. זה לא יעלה על הדעת. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, וכול
נו תקווה שזה יימשך כך.
"בעבר לסוהרים לא הייתה רשות להיכנס עם אלות בידיים, כל שכן עם נשק שלוף. לא עוד. אם בעבר סוהרים היו מפחדים מאסירים מסוימים 'בעלי מעמד', לא עוד. היום אנחנו מדריכים את הסוהרים כיצד עליהם לנהוג מול האסירים, איך לייצר מולם תוקפנות עזה והיררכיה. אלה מושגים שלא היו קיימים
בעבר, ובהובלת השר כל המדיניות השתנתה מן הקצה אל הקצה".
רוח המפקד החדש
אנחנו ממשיכים בסיור ונפנים למתחם ב' שבו מאוכלסים מחבלי חמאס שנתפסו בגזרת איו"ש. בניגוד למתחם הקודם, כאן מדובר במתחם בנוי המחולק לאגפים, שבכל אגף מספר חדרים עם אפשרות שהייה של עד עשרה מחבלים. הספירה נעשית בכל חדר בנפרד, בעוד המחבלים רכונים על הרצפה בקצה החדר. גם כאן כמובן, הראש כפוף.
"כאן אפשר לראות ביטוי נוסף לשינוי הדרסטי במדיניות", אומר תג"ד יוסף כניפס ומצביע לעבר חדר הקנטינה, או מה ששימש כזה בעבר. מדובר בתוכנית הדגל של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר – תוכנית 888".
עם כל הכבוד לפוליטיקה ולאינטרסים, בהקשר הזה חייבים לומר מילה טובה על בן גביר. אחרי שנים שכולם זועקים ואיש לא עושה מעשה, הגיע בן גביר ושינה את השיטה. הוא סגר את בתי המלון שכל יפי הנפש הקימו למחבלים הכלואים, והחזיר אותם לתפקידם המקורי – בתי כלא. מתקני ענישה.
"תכליתה של התוכנית היא הקמה מהירה של עוד עשרות תאי כליאה בבתי הכלא הביטחוניים בארץ שיאפשרו את כליאתם של 888 אסירים ביטחוניים נוספים, 280 מתוכם מתוכננים למתקן שבו אנו נמצאים כעת. מניין המקום? ובכן, חדרי הקנטינה, המקררים והאחסון של הציוד, מהימים האלה של פעם, נ
ותצו לבלי שוב. כעת הם ישופצו מחדש ויהפכו לחדרי כליאה לכל דבר".
אתם נתקלתם בהתנגדות של גורמים כגון עמותות שמאל רדיקלי, הצלב האדום וכדומה?
"מאז השבעה באוקטובר, אין שום ביקורי עמותות כאלה ואחרות. גם בנוגע לצלב האדום, מלשכת השר בן גביר נמסרה ההוראה שלא לאפשר ביקורים של הגורמים הללו, כל עוד הם אינם יכולים להיפגש עם החטופים הישראלים המוחזקים בניגוד לכל כלל אתיקה של אמנה בין-לאו
מית.
"ככלל", אומר כניפס, וממש מתקשה להסתיר את ההערצה שלו למדיניות החדשה של בן גביר, "אנחנו יכולים לומר בפה מלא שהמדיניות החדשה ורוח המפקד מיטיבה איתנו – הרשות המבצעת. כאשר יש דרג מדיני שמגבה את ההחלטות ונותן לאנשי המקצוע בשטח את הסמכויות הנדרשות כדי לבצע את העבודה כיאות, זה מביא לתוצאות הרצויות. אין יותר התפרעויות, אין יותר מהומות, ובוודאות אפשר להגיד שכל מחבל שיסיים את תקופת כליאתו, הסיכוי שישוב לפעילות טרור צונחת בחדות. הדבר הכי הגיוני שיכול להיות הוא, שיהיה אכפת להם להיכנס לכלא. שהם יפחדו מזה. שזה ייצרב להם בתודעה.
"אומנם אנחנו לא אלו שאמורים להתוות את המדיניות, אך כמי שחיים את המציאות בשטח אנו מצהירים בפה מלא – הלוואי שרק יימשך ככה".
המצב הקיים הוא תוצר של תקנות חירום או מדיניות שנהוגה ככלל בימי שגרה?
"רוב הדברים הם תוצר של המדיניות החדשה בלי קשר למלחמה. המלחמה הייתה המנוף שהביא למימוש מהיר של המדיניות בשטח, אך כל מה שקשור לזמני השהייה בחוץ, פרק הזמן של המים, הארוחות והמזון, הוא מדיניות מעוגנת. גם התערבות גורמים חיצוניים בתוך הנעשה בכלא, כ
גון קמ"ן שבעבר היו עושים כאן כבתוך שלהם, הסתיימה באופן מוצהר. בפגישה שקיים נציב השב"ס קובי יעקובי, הוא הבהיר למפקדים באופן שאינו משתמע לשני פנים – אתם בעלי הבית בכלא שתחת פיקודכם, לטוב ולרע. זה אומר שאיש לא עושה בכלא דברים שהם לא על דעתכם, ומנגד, אם ייקרה לפתחכם מחדל אתם תישאו באחריות המלאה.
"אנחנו מאוד מקווים שהמצב הקיים יימשך לאורך זמן, ומגמת השיפור וחיזוק המשילות לא תסיים את דרכה".
מה לדעתך אפשר לעשות כדי להשאיר את המצב הקיים על כנו?
"יש להתוות חקיקה בעניין ולעגן את המסקנות שלנו מהשטח בעוגנים חוקתיים. אנחנו מקווים שעם התובנות שיעלו מהמלחמה ומהמחדל של שבעה באוקטובר, ישכילו גם להפנות אלומת אור למה שהיה במתקנים הביטחוניים, ובייחוד למה שקורה כיום, כדי שימצאו את הכלים לאשש את השינוי ולהביא אותו למקצה המיטבי".
אנחנו נפרדים לשלום ויוצאים בתחושה טובה. נכון, רומא לא נכבשה ביום אחד ואי אפשר לחולל מהפכות בן רגע, אבל גם דרך של אלף קילומטרים מתחילה בצעד אחד, ואנחנו יכולים להעיד – הצעידה התחילה ועוד איך, מי ייתן שלא תיפסק.
