לכל התלמידות שעוטפות בהתרגשות מחברות – ואז נזכרות באוזני החמור של המחברות מהשנה שעברה; לכל המורות הנרגשות שקנו תיק חדש, וחושבות פתאום על התלמידה ההיא מהשנה שעברה שהן לא הצליחו להגיע לליבה; לכל מי ששנת הלימודים שבפתח מזמנת לו הרבה תקווה – לצד חשש בלתי מבוטל – מוקדשת הכתבה הזו באהבה | יועץ חינוכי, פסיכותרפיסטית ומנהלת סמינר התגייסו להעניק את כל העצות הנבונות להתחלה מוצלחת – ולהמשך מוצלח לא פחות, בע"ה | שנת לימודים פורייה!
בכל תחילת שנה המורה הייתה מדברת על דף חדש, חלק, נקי וצח. פתחה פתח להתחלה חדשה. בהתחלה, בשנות לימודיי הראשונות עוד האמנתי לה. ניסיתי, אוהו ניסיתי. אבל יומיים אחרי פתיחת השנה הדף כבר הוכתם, המבט התעקם והאמון העצמי שלי נחת לרצפה. ניחוח ההתחלה כבר לא נותר באוויר. איך היה נראה המשך השנה? קל לדמיין…"
אצל חוי ההתחלה לא הייתה משהו, אבל מיליוני ילדים מתחילים בכל שנה מחדש עם תקווה בלב ומנגינה של התחלה. נדמה שאין אחת מאיתנו שלא שמעה בתחילת שנה את המורה מדברת על דף חלק, חדש ונקי ללא רבב.
האם אפשר לגרום לכך שהפתיחה תהיה נעימה? כיצד אפשר להשפיע על ההמשך, שייראה טוב ונעים? מה יאפשר לתלמידים ולצוות לשמור על אנרגיות חיוביות? ואיך אפשר להתנער מתוויות ישנות שדבקו, ואינן מניחות לפתוח דף חדש באמת?
רגע לפני שיישמע הצלצול הפותח, נתיישב יחד לספסל הלימודים הווירטואלי וננסה ללמוד אותו מחדש.
קדימה, כאן מתחילים בחיוך!
שיעור ראשון
הן מגיעות עליזות, עם מצבור שעות של ים ובריכה, שמש נעימה ורביצה בפארק. הן מגיעות מלאות בחוויות, נעימות או משעממות, ועם תיק גדוש במכשירי כתיבה, מחברות וספרים.
לאחר חופשה ארוכה, מצופה מכל אחת מאיתנו לשוב בכוחות מחודשים ומאגרי אנרגייה בלתי נדלים. האומנם? איך עושים את המעבר החד מחופשה ללמידה?
"החופש הוא אחד הדברים שמביאים לבריאות הנפש", מאמינה אילנית דוויק, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ומדריכה צוותי חינוך. "בשביל שאדם יהיה בריא, עליו לעבור בין מצב מתוח למצב רפוי. לצורך העניין, מורה שמלמדת כל שבוע, זקוקה ליום חופשי למילוי מטענים, ומתחילה שוב.
"המעבר ממתוח לרפוי הוא תנועת הנפש. כעת התלמידות והמורות היו במצב רפוי והן עוברות לתנועת מתח ולמידה. אלו לא שתי תנועות סותרות, אלא מחוברות. לכן בערב פסח אנו מנקים עד כלות ואז מגיעה השלווה. כך גם במציאות של ערב שבת, או בתקופת מבחנים מאתגרת ואחריה החופשה.
"כעת, כאשר מגיעים לתקופת הלימודים, אין צורך לזרוק את החופש מאחורינו, אלא לראות בו המשך. עם זאת, חשוב לשים דגש על המעבר ולהקדיש לו מספר שיעורים, שבהם בין היתר נשוחח על מה שהיינו רוצות לקחת מהחופש ולהביא ללמידה".
הרב יונה נחמן, יועץ חינוכי ומטפל רגשי, מציג את משנתו בנושא ומסכים כי קיים ויכוח ישן נושן בין אנשי חינוך, אם על המחנך הקודם להעביר מידע למחנך הבא או לאפשר לו לקבל את התלמיד כנייר חלק ללא דעה מוקדמת.
"זה טוען בכה וזה טוען בכה", הוא מפרט. "דווקא הייתי מאמץ את התפיסה הקיימת במערכת הרפואית. מטופל העובר לטיפול במחלקה אחרת עובר עם כל הגיליון הרפואי, ולמרות זאת הרופאים שוב מבררים מחדש על ההיסטוריה הרפואית של המטופל. הם ישאלו מחדש את כל השאלות ולא יסתפקו במידע שקיים ברשותם. מתברר שתמיד יש חידושים ויש מקום לזווית נוספת.
"מתפקידו של המחנך לגשת לתלמיד בגישה סקרנית ולא שיפוטית. כל מחנך יכול לספר כי באספת הורים היו הורים שאמרו לו: 'השנה יש לנו ילד אחר', מה שמלמד כי כל שנה חדשה היא הזדמנות להצלחות".
הוא סבור כי כאן מגיע התפקיד שלנו כהורים וכאנשי חינוך, להעביר שדר חיובי. "גם לילדים יש דעות קדומות ושיפוטיות. הם יודעים לצטט מראש מה ששמעו מילדים אחרים – שהמלמד ההוא יותר קשוח ואילו השני מרבה להפתיע במתנות ומבצעים.
"לפעמים הם מנסים להגדיר את אישיות המחנך על פי מראהו החיצוני, וכאן המקום להעביר להם את הכוח והסבלנות להכיר את המחנך מזוויות נוספות. לא פעם אמר לי תלמיד: 'חשבתי שהרב'ה קשוח ופתאום אני מגלה שיש לו כל כך הרבה סבלנות אלי, הוא מאיר לי פנים ואוהב אותי'.
"אני מרבה להסביר זאת גם להורים וגם לצוות החינוכי, משום שככל שהמבוגרים המשמעותיים לתלמיד משדרים יותר נינוחות ואופטימיות, הילד קולט את השדר ומתפתח יותר רגוע. לעומת זאת, הורים שמתוך דאגה – מובנת בהחלט – יפנו כל פעם לילד בטון לחוץ וישאלו 'איך אתה מסתדר?' יקבלו יותר ויותר תשובות בנוסח 'כמה קשה לי!'
"אני מאמין שמבחינה לימודית ותפקודית, אחד המעברים המשמעותיים ביותר הוא מכיתות הגן לכיתה א'. הילד, שהיה רגיל ליותר שעות משחק וריכוז במעגל, פתאום מוצא את עצמו יושב שיעורים ארוכים יחסית ליד השולחן. בבת אחת הוא נפגש עם מספר תחומי למידה חדשים, כמו חומש, כתיבה וחשבון.
"בתחילה אומנם קיימת תחושת התרגשות והתלהבות, אך בהמשך אצל חלק מהילדים היא דועכת והם מתעייפים. כשאני נכנס לכיתות, אני אומר לילדים שהתחילו לכתוב, כי גם אם האותיות לא יצאו כל כך יפה, אין טעם למחוק שוב ושוב. עליהם לזכור שזהו לימוד חדש בחייהם.
"אני מזכיר להם את אחיהם ואחיותיהם הקטנים שלומדים ללכת ונופלים שוב. אמרתי פעם לילד שהתלונן בפניי: 'די, אין לי כוח לכתוב, האותיות תמיד יוצאות לי מהשורה' – תאר לך שכאשר היית קטן והתחלת ללכת, אחרי מספר פעמים שנפלת אמא הייתה אומרת לך שהיא מוותרת. במקרה כזה היית היום זוחל לחיידר…"
סלט, בלי ירקות
לא פעם תחילת שנה מביאה עימה שינויים שאינם נמנעים, כמו 'סלט' בהרכב הכיתתי. איך מתווכים אז את החידוש הלא מוכר?
במקרים אלו, כמובן, כדאי לפעול מתוך הבנה של הסיטואציה.
"יש מקרים שבהם אנו מבצעים פעולות אקטיביות. למשל, כאשר קיים צורך מערכתי לערבב את הרכב הכיתות", מסביר הרב נחמן. "לפני השינוי אנו שולחים מכתב מקדים להורים, שהנקודות העיקריות בו הן:
א. הכנה לשינוי – אנחנו מבקשים מההורים להכין את ילדם. ככל שמכינים אותו יותר הוא מקבל את זה יותר בהבנה וברוגע.
ב. בחירת חברים – חשוב לנו שההורים יבחרו חבר או שניים שחשוב להם שילמד עם בנם בכיתה החדשה.
"אף על פי שמדובר במאמץ גדול אנו רואים בכך חשיבות רבה. הדבר מקל על ההתאקלמות וגם מחזק את תחושת השותפות עם ההורים.
"בהמשך אני מדריך את המלמדים לערוך פעילויות חברתיות שמגבשות את התלמידים. עם זאת, חשוב לאפשר את הקשר של התלמיד עם העבר, ולא להילחם בזה. כאשר מיישמים את הנקודות הללו, השינוי מתקבל בצורה חיובית יותר".
מצפן ולא מצפון
לא תמיד ההתחלה מגיעה 'על נקי', לעיתים המורה והתלמידה מגיעות עם מטעני עבר. כיצד נתגבר ונשיל מאיתנו כישלונות, אמירות וחוויות שהותירו בנו מטען? איך נוכל להתחיל מחדש וליישם את עקרון 'הדף החלק'?
"תחילת שנה צופנת בחובה הרבה רצון טוב, אבל גם מתח וחשש, ומפעילה מצפן פנימי שיכול לסייע לתקן או להיות חלילה כר לייסורי מצפון", מסבירה אילנית.
"כולנו רוצים להיות טובים יותר – לשפר, להתמקצע, לערוך חשבון נפש. אווירת אלול וראש השנה המתקרב, היא נקודת זמן מהותית שבה אפשר להגיע לעלייה וחיבור או להתבוסס ברגשות אשם ובהלקאה עצמית.
"אני מאמינה שכאשר מתחילים מחדש, צריך לזכור תמיד את אפשרות התיקון. בתחילת שנת לימודים יש רצון לעשות טוב, ולצד הרצון הטוב ישנו גם העבר. המורה והתלמידה באות עם מטען, חשוב להתייחס אל אותו מטען כמצפן ולא כמצפון.
"אם עשינו פחות, אם השקענו פחות או נכשלנו, אין לחוש אשמה, כי כשיש אשמה קיים קושי לתקן וכאשר אנו מקבלות אחריות אין צורך באשמה.
"ביום הכיפורים, כשאנו מכות על חטא ואומרות 'אשמנו בגדנו', אנו נמצאות מול הקב"ה במקום עמוק שבו אנו מפרטות את כל מעשינו ויש צורך בכוח אלוקי כדי לשחרר את המשא. הקב"ה רוצה אותנו אנושיים ומכיל אותנו כבני אנוש עם יצר טוב ויצר רע, ועם המאבקים ביניהם.
"השם רוצה שנבחר בעולם של חיים ויכולת תיקון. רגשות אשמה הם מעין פיקוח פנימי שמסייע להבין שסטינו מהערכים שלנו, וכאשר הם נמצאים בתור איתות זה מזמין אותנו לחזור למסלול.
"לעומת זאת, כשאנו סובלים מאוד מאשמה, התפקוד שלנו נפגע, ובמקום להתמודד עם המצב ריאלית, יש לנו מחשבות טורדניות או שאנו פועלים מתוך רצון להרגיע את האשמה ולא ממקום מקצועי.
"מעניין להיווכח כי האשמה הוכחה מחקרית כמסוכנת עבור האדם. מחקרים מציינים כי קיימת קורלציה מובהקת בין אשמה ובושה להתמכרות, אלימות, דיכאון, הפרעות אכילה ותוקפנות. במקביל, אין בנמצא מחקרים שמצאו קורלציה בין אשמה לבין תופעות חיוביות.
"מה כן נכון לנו ולנוער שלנו בשביל להתקדם רוחנית? מצפן, לא מצפון. נכון, התנהגתי באופן כזה, עשיתי מעשים כאלו וכאלו, איך אני מתקדמת הלאה? כי ישנו הבדל משמעותי בין אשמה לאחריות. המצפן, כלומר האחריות, אומר: הייתה כאן סטייה כלשהי, צריך לשוב לדרך הנכונה.
"הקשבה ל'ווייז' מלמדת אותנו שפה מיוחדת: הקריין אף פעם לא גוער או שואל מדוע שגינו, סטינו מהדרך או פנינו פנייה מיותרת, תמיד נשמע כיצד מתבצע חישוב מסלול מחדש. וזוהי הטרמינולוגיה הראויה בחינוך.
"לפני מספר שנים הגיעה אלי מורה להדרכה פרטנית. היא סיפרה שאחת התלמידות הייתה מצטיינת וטובה בשנה שעברה, ואילו אצלה, בשבועיים הראשונים של השנה, היא רק משתוללת ולא פנויה ללמידה.
"בשיחה עם המורה הבנתי שהחוויה שלה היא: אני לא בסדר, במיוחד מול המורה הקודמת. זה מה שגרם למתח בינה לבין הילדה והלחיץ אותה. כשהסברתי שמדובר רק בעניין של מעבר, ודווקא החלקים הרגשיים שקיימים במורה חשובים עבור התלמידה, באופן אוטומטי הדבר השתנה.
"בפגישה רק היה צריך לומר לה: 'את בסדר', 'את עושה נכון', וכבר היא קיבלה כוחות להמשיך. כאשר אנו מקבלות אחריות ולא נוטלות על כתפנו אשמה, יש לנו כוח להיות מחוברות למקור הטוב שלנו, לשפר מה שצריך ולהתקדם".
יש משמעות למסע
גב' ורד בכר, מנהלת סמינר, סבורה שיש משמעות למסע שעשינו, לתרמיל שעל כתפינו, אם כי לפעמים הוא מעט מכביד על הכתפיים והלב.
"גישת 'הדף החדש' היא בעיניי טוטלית, ואני לא מאמינה בטוטליות. כאשר אנו צועדים לעבר מטרה, גם לדרך יש משמעות, כמו גם לרגעי העצירה וההליכה.
"במסע החיים התרמיל מתמלא, לטוב ולמוטב. כמנהלת יש צעדים ופעולות שעשיתי שאני פחות אוהבת, ויש כאלו שאני בס"ד מרוצה מהם, אך תמיד אדע שכל מה שהיה – היה, ואני לא מאמינה במבט אחורה בשביל להכות על חטא, אלא בשביל ללכת קדימה.
"חשוב לדעת להגיד: עשיתי ככה וככה, החלטתי כך ופעלתי לפי מה שהיה נכון. הקב"ה הוביל אותי לשם, ולומר עכשיו 'טעיתי' זה חוסר אמונה. אז עשיתי מה שחשבתי ושהבנתי, למפרע ראיתי שהמעשה לא מתאים, ואדע בעזרת השם לפעם אחרת.
"זהו, בעיניי, מבט יהודי על החיים, וכך חשוב שיהיה מבט של תלמידה וגם של מורה. שתחשוב מה יאפשר לה להגיע רעננה ושמחה לפתוח את השנה.
"עם זאת, עדיין חשוב לבצע 'ריסטארט' למערכת, תוך שאנו פועלים במבט קדימה. ברור שיש מעבר בכל תחילת שנה, מיסודי לסמינר, מכיתה לכיתה. שנה חדשה טומנת בחובה התחדשות והתרגשות, ואנו נעזרים בדברים פיזיים חיצוניים כמו מחברות עטופות וילקוט נוצץ, שיסייעו לנו לפתוח בחגיגיות.
"החידושים והשינויים עצמם מולידים אופק, ציפייה, אמונה ורצון להתקדם".
ויש לה טיפ מעניין להזרמת רעננות למערכת, דווקא כשבאופן טבעי עדיין חשים בחידוש: "בפן האישי, כחלק מהרצון להתחיל באנרגיות מרעננות, אני אוהבת כבר בתחילת שנה לתת לבנות חוויה מיוחדת ומגבשת, כמו טיול או לילה לבן.
"הרעיון שעומד מאחורי זה הוא הרצון להוציא אותן מההקשר הלימודי, כשהמסר הוא שהחלק החברתי, הקשרים האישיים והגיבוש הם למידה מצד עצמה ויש לה ערך חשוב לא פחות ולעיתים יותר מלמידה בכיתה".
צלצול של הפסקה
"שלושים שנה הלכתי לעבודה, כתבתי מערכים, בדקתי מבחנים, אבל הרגשתי רובוט. חיפשתי את הניצוץ שיפיח בי רוח חיים, ימלא אותי מבפנים, ימוסס את תחושת השחיקה.
"ברגע שנרשמתי לקורס ייחודי בתחום האומנות, הרגשתי שהנפש מקבלת את טל החיים שהיה חסר לי, התחלתי לחיות מחדש. התלמידות היו הראשונות שחשו בכך. העיניים שלהן שיקפו את ההתלהבות שהחלה לנבוט בתוכי" (מרים, מורה ותיקה).
המחברת הזוהרת כבר התקמטה, הניצוצות בעיניים כבו, האושר הראשוני דעך. פתאום אין כוח לרוץ להסעה, ואולי עדיף להתכרבל מתחת לשמיכה. פתאום המורה זקוקה לעוד כוס קפה בשביל לשמור על ערנות ואנרגייה, והיא אינה מוצאת אותן בתוכה באופן טבעי.
מה קרה פה? איך אפשר למנוע שחיקה אצל שני הצדדים – התלמידים והצוות?
"ישראל נמשלו ללבנה ולא סתם", משיב הרב נחמן. "יהודי חייב כל הזמן התחדשות, ככה זה בעבודת השם וככה זה גם בחינוך. מלמד טוב צריך למצוא הזדמנויות לגוון ולחדש. נכון שהשגרה חשובה לתלמידים, אך איתה יחד יש לשלב בתבונה גיוון ושינוי.
"אני זוכר שיום אחד הפכתי את סדר הישיבה בכיתה כך שהלוח היה בכלל בגב התלמידים. זה היה ליומיים בלבד, אך חשבתי כי התועלת בהתחדשות שווה לא פחות מהלוח. באותם ימים התלמידים נעזרו באמצעי המחשה אחרים.
"גם יציאות לפארקים, מסיבות ואפילו שיעור בחצר וכל דבר ששובר שגרה – יכולים לקדם".
גב' בכר מסכימה ומחדדת את הנושא: "שחיקה ולחץ של מורות נחשבים כבעיה הגדולה ביותר של תחום ההוראה. שחיקת המורים, כתופעה, נידונה יותר מכל שחיקה במקצוע אחר.
"אחת הדרכים להתמודד עם שחיקה, היא תחושה של שותפות ותמיכה משאר חברות הצוות. ולכן יש אצלנו בסמינר פינת אוכל מושקעת עם מטבחון מאובזר המאפשר למורות (ולמנהלת) לאכול יחד בהפסקה. וכך – כאשר מגיעה ההפסקה עולים ניחוחות של אוכל, המורות נפגשות בהרכבים משתנים ולרגע מתנתקות מהעבודה. שם קורים הדברים החשובים באמת – שידוכים, החלפת מתכונים וטיפים לגידול ילדים.
"השיתוף, החיבור והקשר עושים טוב לצוות, ובדיוק כמו שבבית – כשטוב להורים טוב לילדים, כך גם בבית הספר – כשטוב לצוות טוב לתלמידות. כשאת חשה שחיקה, לא טוב לך ואת עובדת 'על ריק'. החוויות המשותפות, השקיפות, הכנות והאווירה החיובית ממלאות ומונעות זאת בס"ד.
"אצל תלמידות, ההווי החברתי אכן משפיע ומונע שחיקה. חשוב לספק הפוגות, יום כיף וטיול נחמד, אבל, בדיוק כמו בקשר של נישואין – שיציאה לצימר תהיה מהנה, אך אם אין תחזוקה קבועה של המערך הזוגי היציאה לא תיתן מענה, כך גם בלימודים.
"לכן, כל השנה אנו עמלות לטפח יותר קשר, ולהעניק כבוד ואמון, ואלו הם אלמנטים שנוסכים כוחות. צריך ללמוד למבחנים, להשקיע ולדעת שאנו מתוגמלות במילים טובות, בציונים טובים ובמוטיבציה.
"לדעתי, אמון הוא הערך שהכי חסר לבני הנוער שלנו. לכן חשוב להעביר שדר של 'אני מאמינה בך', 'את יכולה' וכו'. שדר אמיתי כזה יניע את התלמידה להצטרף להצלחה, לעשייה. כולנו רוצים בהצלחתה ומאמינים בה.
"אוכל לספר על אחת המורות בצוות, שהייתה בראשית דרכה. היא הגיעה עם הרבה מוטיבציה וההוראה בערה בה, אלא שהיא לא ידעה לשלב נכון בין הרצון להביא את התלמידות להצלחה מיטבית לבין הרצון להקל עליהן כדי שיחוו חוויית הצלחה.
"כך יצא שהמורה הזו חיברה מבחנים קלים במיוחד והורידה את הרמה הממוצעת של הכיתה. לאחר שהתברר כי זו התמונה ערכנו פגישת צוות עם הרכזת הפדגוגית והיועצת, וחשבנו על דרכים נכונות כדי ליצור אצל התלמידות תחושת הצלחה ושותפות בלמידה.
"הפגישה התנהלה מתוך חשיבה קדימה ויצרה שינויים ברבדים נוספים, ובייחוד גרמה לחיזוק תחושת השותפות ועבודת הצוות".
חיבור בין הגוף לנפש
אילנית דוויק מחדדת את החיבור החיוני בין הפן הרוחני לגשמי: "הגוף הוא הבית לנשמה. כאשר יש למידה אינטנסיבית ועומס, צריך לתת מקום לגוף. כל מורה, חשוב שתיקח לעצמה חצי שעה למילוי מאגרים, לאכילה בריאה, לשהייה עם אנשים שעושים לה טוב ובמקום שהיא מרגישה בו טוב.
"לפני שהבורא יצר את האדם, הוא ברא לו עולם מלא בכל טוב.
"בדומה לכך, להבדיל, בשביל למנוע שחיקה אצל מורות וגם אצל תלמידות, חשוב לשים לב למילוי הצרכים שלנו, וכך נוכל ללמוד וללמד מתוך שמחה ורוגע.
"במהלך הרצאה שמסרתי לקבוצת מורות, אחת מהן אמרה: הבנות באות לבית הספר בשביל לקבל, ואנו באות לעבודה. השבתי לה: 'את לא יכולה לבוא לעבודה, את צריכה לבוא ליהנות. נכון, יש לך כיתה מורכבת ועומס, אך חשוב שבמהלך היום יהיו לך עשר דקות של כיף, כמו שיחה קצרה עם מורה, או משהו נחמד שיעשה לך טוב.
"אם את מרגישה בעומס בלתי נסבל ושחיקה, תעצרי, תעבירי משהו חווייתי שעושה לך טוב ותרגישי אחרת. גם כאשר את מכינה שיעור תורה ומשקיעה במערך, תוסיפי כמה דקות של תוכן שהעברתו תעניק לך חוויה.
"ייתכן שגם מבחינה מקצועית עדיף לוותר על עשר דקות מהחומר העיוני, ולו בשביל ליצור לעצמך חוויה. וגם אם יחסר לבנות מעט חומר, המסר יעבור אליהן ממקום אחר, אנרגטי וחווייתי יותר".
לורד מחיק
"מתביישת לומר, אבל אני הייתי ליצנית החצר, זאת שמחכים למוצא פיה, לבדיחה התורנית שתעשה 'שמח', ותעלה את השיעור למסלול שונה. הייתי מומחית בזריקת בדיחות שנונות, והיכולת רק הלכה והשתבחה עם השנים.
"בכיתה ח', אחרי שיחות עם יועצת, הבנתי שאני רוצה וצריכה לשנות את התנהגותי הליצנית. ניסיתי, נשכתי לשון והתגברתי, אבל המבטים של החברות והציפייה ל'אקשן' הפילו אותי שוב ושוב.
"מה לא עשיתי בשביל לשנות את הדרך? אבל התדמית שלי בעיני הכיתה הייתה הטריגר לנפילות. היום, במבט לאחור אני מודה לבורא שבכיתה החדשה שהגעתי אליה היו רק שתי חברות מהיסודי, מה שהניח לי להיות אני, בלי התפקיד שדבק בי…" (רחלי, אמא לחמישה)
"למדתי באותה ישיבה שלמד בה אחי העילוי ארבע שנים לפניי. הייתי בחור טוב, אבל לא מצטיין. מהשנייה שנכנסתי לישיבה, נתלו בי עיניים מצפות מצד הצוות, שהיה בטוח שהנה, יגיע עוד שכפול של אחי. לצערי לא סיפקתי את הסחורה.
"פעם כשהתעליתי על עצמי והגעתי לקושיה עמוקה, התגובה של המגיד שיעור לא איחרה מלהגיע: 'הו! עכשיו אתה דוד!' מיותר לציין שהאמירה הזו לא חיזקה אותי, אלא להפך" (חיים).
מה טיבה של תווית? האם אפשר למחוק אותה? כיצד אפשר לעזור לתלמידה להתחיל מחדש, גם כשיש סטיגמה שהודבקה על ידי החברה והצוות? ואיך אפשר להימנע מציפייה מהתלמיד להיות מי שהוא לא?
מכירים את חלוקת התפקידים בכל בית? ישנו הילד שיעזור בכל הזדמנות, ישנו זה שישמש שר החוץ וזה שיעבור תמיד באמצע השטיפה. בעיני אילנית דוויק בכיתה הפורמט זהה. יש תפקידים פורמליים ובלתי פורמליים כמו הליצנית, החולמנית, שומרת הצדק וכן הלאה.
"אבל חשוב שנדע כי מדובר רק בתפקיד ובהתנהגות שהתלמידה נושאת על עצמה ממניעים שונים, ואין מדובר באישיות הבסיסית שלה", היא מדגישה. "גם תפקידים בלתי פורמליים יכולים לנטות לכיוון החיובי.
"חשוב שנתבונן על הכיתה ממעוף הציפור, נרחיב מבט ונשים לב מה קורה בכיתה, שגורם לכך שהתלמידה צריכה את התפקיד דווקא במקום הזה, ואילו עוד זהויות יש לילדה בזירות השונות בחייה. ייתכן שאין לה מספיק מקום בכיתה, אולי משהו בחומר המועבר פחות מעניין, או שמא התוכן חזק מדי, מה שגורם לה לייצר התנגדות.
"כאשר אנו מצמצמות מבט ומותירות את התווית, אנו לעיתים מורידות מאיתנו את האחריות. במקביל חשוב להאיר לתלמידה עוד חלקים דומיננטיים בה, כך שלא תצטרך להמשיך בתפקיד, ותתמקד בעשייה חיובית.
"לדוגמה: ראיתי ילדה שמכינה שיעורי בית בצורה מושקעת – אעניק משוב שיחזק את הזהות החיובית שלה ('את מתמידה!') כאשר תלמידה מוותרת – נחזיר לה משוב בונה ('את רגישה לזולת').
"בהתנהגות שלילית לא נעשה זאת כמובן (איחרת – 'את מאחרת', וכן הלאה).
"כל העבודה שלנו היא לסייע לבנות להגיע למקום הטוב. כאשר הן מרגישות טוב הן מסוגלות להתחיל מהתחלה. גם בנות שחוות התמודדות, חשוב שיבינו מהיכן היא הגיעה. יש בהן חוזקות וחולשות, והשדר הוא: אנחנו מצליחים לקבל אתכן בכל החלקים שלכן!
"בסוף, גם מה שנראה מורכב, מקורו ברצון לשמור עלינו ולעזור לנו. עלינו לפתוח עין טובה ומקבלת, לתת מקום לכל הרבדים ולכוון פנס לפינות הטובות, לחלקים המאירים".
כך נסיר תוויות
הרב נחמן מאיר זווית נוספת, ומסכים כי הסרת תווית היא אתגר לא פשוט. "אחת הקבוצות שסובלות לפעמים מאוד מתוויות היא קבוצת ילדי הקשב. לפעמים באספות בעניינו של תלמיד שומעים מייד בהתחלה 'הוא לוקח…'
"הדבר מאוד צורם לי, מכיוון שנוצר רושם כי כל השיח ותוכנית העבודה תתמקד בבעיית הקשב, בעוד לילד ישנם עוד כישרונות ויכולות רבים. מתפקידנו לעשות ככל שאפשר לסייע לתלמיד בתוך המסגרת החינוכית הקיימת.
"בעבודה עם הצוות אני מדגיש כי התוויות שמוצמדות לילדים באות בדרך כלל ממבט צר שמתבונן רק ברכיב אחד – אישיותי או משפחתי. ככל שנרחיב את המבט לעוד ועוד תחומים, אם זה לצדדים החזקים של המשפחה, או לתכונות ויכולות נוספות של התלמיד שאינן קשורות באופן ישיר ללמידה, כך יהיה לנו קל יותר ליצור סיפור חדש ומועדף על התלמיד.
"הגישה הנרטיבית טוענת כי פעמים רבות הבעיות מוגדרות על רקע של שיח-חברתי שמחזק אותן. לפיכך, לסטיגמות עלולות להיות השפעות הרסניות גם על התלמיד וגם על העמדה של הצוות כלפיו.
"אחת הדרכים שהגישה הנרטיבית מציעה, היא למצוא את 'היוצא מן הכלל'. חשוב למצוא הזדמנות להראות לילד תמונה חדשה על עצמו. בעזרת יותר תשומת לב נוכל למצוא רגעים שבהם הילד מתנהג באופן שונה מהתווית שהוצמדה לו. ננצל את זה ונשקף לו את ההתנהגות השונה ונאיר אותה באור מעודד, אך חלילה לא נשתמש בביטוי: 'הנה, כשאתה רוצה אתה יכול'.
"דרך נוספת היא להעמיד את הילד במצבים שדורשים ממנו להתנהג באופן שונה מהסטיגמה. לדוגמה: היה תלמיד שקיבל סטיגמה של ילד חסר סבלנות שמתקשה להסתדר עם חברים.
"לקראת מסיבת פורים הטלנו עליו את תפקיד הריכוז והארגון של המסיבה, כאשר אחת מהגדרות התפקיד היא לרשום את הרעיונות של כל החברים. התפקיד דרש ממנו הקשבה והתחשבות, והוא מילא אותו בהצלחה. הדבר כמובן השפיע על מעמדו החברתי לטובה.
"נוסף על כך, חשוב שנשים לב לסטיגמה ונבדוק את השפעותיה. נברר מתי נוצרה, כיצד נוצרה, איך היא משפיעה על התלמיד, איך היא משפיעה עלינו, איך היא משפיעה על יחסי תלמיד-מורה, ועד כמה אנחנו מרוצים מהשפעת הסטיגמה. השיח עליה מכניס אותה לממדים הנכונים ומסייע לנטרל את השפעתה.
"אני נזכר בתלמיד עם הפרעת קשב שהתלונן בפניי כי תדמיתו מאוד שלילית בעיני החברים והצוות החינוכי. סיפרתי לו כי חברות גדולות במשק כמו אישי ציבור מפורסמים עשו לעצמם מיתוג מחדש לאחר משברים שעברו, וב"ה הצליחו, וגם אנחנו יחד נילחם בסטיגמה בהדרגה.
"התלמיד, שעשה תהליך אישי משמעותי תוך עזרה תרופתית, גילה מהר ממה שציפה כי כל הסביבה מתייחסת אליו באופן שונה. חשוב מאוד לתת את התקווה!"
הסטיגמה? היה הייתה
גב' בכר בוחרת לפתוח בסיפור מהשטח: "אחת מתלמידותיי נחשבה לתלמידה פסיבית ומופנמת ודבקה בה סטיגמה של 'לא חברותית'. בהפסקות היא העדיפה להישאר בכיתה ולהמשיך ללמוד, ובפעילויות החברתיות, כשיכלה, השיגה אישור רפואי כדי לא להשתתף.
"המחנכת החליטה שהיא רוצה לעזור לה להשתלב מבחינה חברתית והחלה בעבודה איטית רגישה. היא בנתה פרויקט המושתת על עבודה קבוצתית, שדרש גם פגישות אחר הצהריים, וציוותה אותה למספר בנות חברמניות.
"הפרויקט היה התחלה טובה לתהליך שינוי ארוך שהתלמידה רצתה בו מאוד, אלא שהייתה צריכה עזרה, וכך היא הפכה בסוף כיתה ט' להיות אחת הבנות האהובות בכיתה.
"כאשר אנו מדברים על תווית, אני לא חושבת שהמטרה היא 'לנער' אותה, אלא להמשיך מהמקום שבו אנו נמצאות, מתוך אמון ואמונה. אמון שכיהודים יש לנו היכולת להשתנות, שהקב"ה מאמין בנו, והמסר הזה אמור להיות משודר לתלמידות. לא משנה מה היה, אנחנו בני אדם וצועדים עם הפנים קדימה. וכאשר הגישה היא כזו, ממילא איננו נתקעות עם סטיגמות.
"חשוב להביט קדימה וללמוד מהפסוק 'ראה אנוכי נותן לפניכם' – תראו קדימה, במבט רחב, רחוק וארוך. את המבט הזה עלינו לאמץ מול התלמידות. יש אופק רחב להתקדמות והתעלות".
מה באשר לקבלת אינפורמציה מקדימה על כל תלמידה ממורתה הקודמת, דבר שעלול לקבע תדמית שלילית בעיני הצוות?
גב' בכר מציינת כי יש מורות שמעדיפות להגיע ללא בדל מידע, אך יש כאלו שמעוניינות לקבל רקע ניטרלי ופרטים טכניים. אבל אף פעם לא יהיו שם פרטים שליליים שמגבילים את הצמיחה.
"צריך להבין שהחיים אינם שחור לבן, תמיד יכולה להיווצר השפעה כלשהי מהשנה שעברה, ואז הנוסחה היא אמון ביכולתה של הבת להתקדם ולהשתנות.
"החשיבה שבתחילת השנה הכל יתאפס איננה רציונלית. אם תלמידה שואפת להסיר מעליה סטריאוטיפים – אנחנו איתה, משתדלים לסייע לה בכך. וזה קורה בעיקר במעשים, ופחות בדיבורים.
"אחד הגורמים לשינוי התווית וההתנהגות הוא כוח הבחירה. מתפקידנו כאנשי חינוך להעמיק את 'איזהו מכובד המכבד את הבריות' ולזכור שגם התלמידות ראויות לכבוד שלנו.
"לפני תקופה הייתה לי תלמידה שצברה הרבה איחורים. ההורים זומנו למשרדי לשיחה, והאמא הביעה בפניי את חששה להעיר לבת, שמא האמירה שלה תזיק לה בגיל ההתבגרות – הרגיש כשלעצמו.
"השבתי לאותה אם: כיהודים יש לנו בחירה בכל גיל וזמן, אלא אם חלילה אין דעת. חשוב כהורים לחנך ולהאיר את עיני בתם, והנושא של עמידה בזמנים הוא אחריות שלה. מתפקידנו להדגיש שהיא בוחרת מה לעשות עם הדברים, והיא תקבל עליה את האחריות".
