הזמן ליל שבת, ד' חשוון תשנ"ד
המקום דירת המסתור הערבית בכפר ביר-נבאלה
האיש האלוף ניצן אלון מפקד בסיירת מטכ"ל
שלושה עשורים אחרי הפעולה ההרואית לחילוצו של החייל החטוף, נחשון וקסמן הי"ד, צוות 'משפחה' מחזיר את האח חזי וקסמן, יחד עם מפקד כוח המשימה, האלוף ניצן אלון, לשחזר את רגעי האימה דקה אחר דקה | מוקפים באבטחה צבאית חסרת תקדים, עשו ישראל יוסקוביץ ואהרן קליגר את מסלול הלוחמים והנציחו את המפגש יוצא הדופן, שהסתיים בדמעות ואמירת קדיש | הלקחים
השעה 08:00 בדיוק. שיירת האמרים נעתקת ממקומה ומתחילה לנוע אל תוך הכפר הפלסטיני ביר-נבאלא. אחרי תדרוך קצר בפאת
"שעון מתקתק, והאולטימטום עומד לפקוע". האלוף ניצן אלון בחזית הבית שבו הוחזק החייל נחשון וקסמן (צילום: אלחנן קוטלר)
יו, האות ניתן ואנחנו נכנסים פנימה. חוזרים אל הבית ההוא. הבית שמדינה שלמה הביטה אליו בחרדה יממה שלמה.
הבית שבו הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן הי"ד, הבית שבו נטבח קצין מצטיין ובו נפצעו עוד שבעה לוחמים.
זהו בוקר מתוח. בחדשות מדווחים על חילופי אש בין חיילי צה"ל לפלסטינים באזור שכם. הכוחות שמאבטחים אותנו, דרוכים למדי.
למסע הזה מתלווה האלוף (במיל') ניצן אלון. מי שפיקד אז על כוח החילוץ שחתר למגע, נפצע בפניו וכמעט שילם בחייו. יחד איתו מגיע חזי וקסמן, מלווה באדם נוסף. "אחיו של עמנואל מורנו, חבר של חזי", הוא מציג עצמו ולוחץ את ידינו בחמימות.
לפני כמה שנים הם נפגשו באקראי. מאז הפכו לחברים קרובים. שותפי גורל הם מתמסרים לכל סיפור, לכל הזדמנות, שיעניקו להם עוד קצת ממה שהיה ואיננו עוד; מהימים הטובים, בטרם נקש השכול על דלת ביתם.
כשהאלוף אלון מגיע, השניים נרגשים לקבל את פניו. מתברר שהאובדן במשפחות וקסמן ומורנו, שזור באומץ ליבו.
שתים-עשרה שנה אחרי מותו הטרגי של וקסמן – פרצה מלחמת לבנון השנייה. חמישה שבועות של האש. ראש הממשלה אולמרט סירב לדרישת הממשל האמריקני לעצור את הלחימה. הוא ביקש הכרעה.
"הזמן עמד מלכת". ישראל יוסקוביץ ואהרן קליגר בדירה ששכרו החוטפים (צילום: אלחנן קוטלר)
רגע לפני שמכבש הלחצים הבינלאומי אילץ אותו לאמץ את הצעת האו"ם 1701, נשלח כוח מיוחד, בפיקודו של ניצן אלון, למשימת איסוף מודיעין ואמל"ח באזור בעל-בכ.
שני מסוקי יסעור נחתו בבקעת הלבנון ופלטו מתוכם כ-200 חיילים מחופשים במדי צבא לבנון. הם שהו שם מספר שעות, השלימו בהצלחה את משימתם ונעו חזרה לגבולות הארץ. בדרך, מארב של חיזבאללה פתח באש על אחד הרכבים הצבאיים. עמנואל מורנו, מפקד צוות נועז, נפל בקרב שהתפתח במקום.
עכשיו שני האחים כאן; על יד המפקד הנערץ. החזרה למקום האסון, מציפה בהם זכרונות כאובים. געגוע שאין לו מרפא.
הכפר מתעורר לחיים. השיירה הצבאית נעה באיטיות בין הסמטאות. תושבים מתגודדים בקרנות הרחוב; עוקב
ים בסקרנות. מפקד הפלוגה, רס"ר צעיר ומבטיח, מבקש מחייליו מקסימום ערנות. הכניסה דרשה תיאומים מוקדמים, מעבר בין גזרות ואבטחה חסרת תקדים. איש בצבא לא לוקח סיכונים.
רבע שעה חולפת. השיירה נעצרת על יד בית רחב ידיים. המיקום הגאוגרפי, בשולי הכפר, נראה הולם. ניצן אלון יוצא מהג'יפ וניגש למפקד. "זה לא הבית", הוא חורץ בפסקנות. החיילים נבוכים לרגע ורוכנים על המפות. "צודק", הם אומרים לאלוף הפיקוד בדימוס.
לב גדול וחיוך ממיס. וקסמן
אנחנו ממשיכים הלאה. כמה דקות נוספות והאלוף מורה לשיירה לעצור. לפנינו בית נטוש. חלונותיו אטומים; חצרו מוזנחת. רק עצי התאנה כמו מתעלמים מתנאי הסביבה: פורחים ורעננים כאילו לא היה אתמול והמחר עדיין מחר.
"זה הבית", הם לוחשים. כאן הכל קרה.
תפקיד ראשי בתסריט נורא
כמעט שלושה עשורים חלפו מאותו אירוע שטלטל מדינה שלמה. בתאריך ד' בחשוון תשנ"ה, עזב החייל נחשון וקסמן, לוחם ביחידת עורב-גולני את בסיסו בצפון הארץ. חבר לקח אותו ברכבו עד למרכז הארץ ומשם תכנן להמשיך בטרמפ ליעדו. כשהגיע לצומת בני עטרות נותרו לו עוד כמה דקות נסיעה. רכב, ובו ארבעה חובשי כיפות סרוגות, שהאזינו למוזיקה חסידית, עצר לו. רק אחרי שנכנס למכונית, הבין נחשון שמדובר בפעילי חמאס.
זה היה מאוחר מידי.
אלו היו שישה ימים שנחרטו בזיכרון הישראלי כספר מתח עם הסוף הכי נורא שיכולנו לדמיין. סוף, שיהדהד מאז בכל עסקת חטופים מול ארגוני הטרור.
הימים הם ימי חתימת הסכמי אוסלו. מצד אחד, אוטובוסים מתפוצצים במרכז הארץ. מנגד, אווירת הסכם שלום מרחפת מעל הפיגועים. זו האווירה וזו התפאורה, ומשפחת וקסמן מירושלים הולכת לקבל תפקיד ראשי ונורא.
"נחשון היה אמור להגיע ביום ראשון בערב הביתה", משחזר האח חזי, "ההורים שלי חיכו לו. אבל הגיעה השעה תשע, עשר, והוא לא מגיע. הם התקשרו לקצין העיר שאמר להם 'אין מה לדאוג, אם זה רק כמה שעות'. אבל הם כן דאגו, כי נחשון היה בחור אחראי מאוד".
"אחרי יממה הופיע על המרקע בבית הוריו". האבא, יהודה וקסמן, צופה בבנו המתחנן על נפשו. (צילום: פלאש 90)
בלילה, ההורים וקסמן לא ישנו. חיכו שיגיע הבוקר כדי שיוכלו להודיע לקצין העיר שהנה, עבר הלילה ואפשר להתחיל לחפש. "מגיע יום שני בבוקר", ממשיך חזי, "ולא שומעים ממנו. כבת לניצולי שואה, אמא שלי מאוד דאגנית; היא הייתה בטוחה שאם הוא לא מתקשר, יש רק סיבה אחת: הוא פשוט לא יכול".
תחלוף כמעט יממה עד שוקסמן יפציע על המרקע בבית הוריו. אחרי שעות מתוחות, מלוות בחוסר ודאות, חרדה עמוקה ומבצע חיפושים נרחב, שוגרה מרצועת עזה קלטת וידאו שבה הוא נראה מתחנן על חייו ומבקש מהוריו לפעול לשחרורו. "החבר'ה מהחמאס חטפו אותי", אמר כשקלשניקוב צמוד לעורפו, "הם רוצים לשחרר את האסירים שלהם. אם לא, הם יהרגו אותי. אני כרגע בסדר ומקווה לחזור אליכם, אם רבין יחליט לשחרר את האסירים שלהם".
ההורים מתקשרים לראש הממשלה. הם דוחקים בו להיכנס למשא ומתן. רבין משיב בנימוס שיתנגד. מאחורי הקלעים, ללא ידיעתם, הוא בכל זאת משגר את אנשיו לגשש אחר ערוץ הידברות. מאידך, מורה לשירות הביטחון הכללי לרכז את כל המאמצים לאסוף מודיעין על מקום הימצאו של החייל החטוף.
ביום הרביעי לחטיפה, ישראל נוקטת בצעד מוזר: היא מאלצת את השייח' אחמד יאסין, מנהיג חמאס הכלוא בישראל, להורות לחוטפים, מול המצלמות, לשחרר את החייל. "אני מציע במקרים כאלו לא להרוג את החייל ולהגיע להסכם", אמר בסרטון שהפיצה ישראל. תגובת החוטפים הייתה ידועה מראש: "הכריחו אותו לומר את הדברים".
ככל שנקפו הימים, בדרג המדיני ובמערכת הביטחון הבינו שהאופציה הצבאית היא היחידה. הדרישות שה
"גורל משותף ואומץ לב". מימין לשמאל: ניצן אלון, חזי וקסמן, אוריאל קידר ואיתמר מורנו. (צילום: אלחנן קוטלר)
ציגו החוטפים היו לא ריאליות ולא היה ניתן להיעתר להן.
תרגיל ההונאה
הגיע יום חמישי בערב. בעוד יממה יפקע האולטימטום שהציבו חוטפי חמאס. אם עד אז ישראל לא תשחרר את רשימת האסירים שהגישו, נחשון וקסמן יוצא להורג.
מעל 100 אלף איש מתכנסים בכותל המערבי לתפילה המונית. באותן שעות בדיוק, השב"כ סופסוף מניח את ידיו על ידיעת הזהב: נחשון לא נמצא בכלל בעזה, אלא 10 דקות מביתו בירושלים.
זה קרה אחרי שאנשי שב"כ הצליחו להגיע לאדם בשם ג'האד ירמור; מי ששכר את כלי הרכב ששימש את החוטפים למשימתם. זה לא היה פשוט. כדי להוציא ממנו מידע, שירות הביטחון הכללי קיבל היתר מיוחד מפרקליטת המדינה, דורית בייניש, לבצע לו חקירה "מהירה". התוצאות הגיעו מהר מאוד. ביום שישי בבוקר, החזיקו בשב"כ בידיעת הזהב, רבין אישר את המבצע והפעולה יצאה לדרך.
"הייתי אז רב סרן, מפקד הפלוגה הבוגרת של סיירת מטכ"ל", משחזר האלוף ניצן אלון את חלקו, "באותה תקופה, התאמנו על מבצע בסוריה. חזרנו ביום שישי לפנות בוקר ופתאום אומרים לנו 'תהיו מוכנים'. לא היה לנו הרבה זמן, אז עשינו תחקיר מזורז והתאמנו על המודל של המבצע בסוריה. התארגנו על ציוד לוחמה בטרור שהיה לנו וקיבלנו הוראה להגיע למחנה עופר. שם חברנו לגורמי המודיעין מהצבא והשב"כ".
לאורך השבוע חמאס דאג לייצר את הרושם שוקסמן מוחזק בעזה. הקלטת שבה הופיע, נשלחה לרצועה וחזרה ממנה. אבל ה
"סירבו למשא ומתן". הרמטכ"ל, אהוד ברק, מעדכן את יהודה וקסמן בהתפתחויות. (צילום: לע"מ)
יה אדם אחד בשירות הביטחון הכללי שלא קנה את זה. "גדעון עזרא שהיה ראש המרחב בשירות", משחזר ניצן אלון, "אמר כל הזמן שמשהו לא מריח לו. הוא הנחה אותנו להמשיך לחפש באזור הזה. צריך לזכור שבאותם ימים היה מאד פשוט לנסוע לעזה ולחזור ממנה. לכן, ההערכה של מרבית גורמי המודיעין הייתה שהוא אכן מוחזק שם".
אבל עזרא התעקש ופקודיו ריכזו את המאמצים בגזרתם. הדבר שהם חיפשו זה את הרכב שהסיע את החוטפים. לשם כך, הם עברו בכל נקודת 'השכרת רכב' בארץ וליקטו פיסות מידע. כאמור, בלילה שבין חמישי לשישי הם הכריזו 'בינגו'.
בישראל החליטו להמשיך במשחק. משגרים כוח של סיירת מטכ"ל להתאמן באזור הרצועה, נערכים למבצע חילוץ. במקביל החיפושים במרחב עזה מתוגברים בהזרמת כוחות מאסיבית ובהקמת חפ"ק מיוחד באזור. הרושם שהתקבל היה ברור: צה"ל והשב"כ משוכנעים שהעקבות מובילות לכאן, לעזה.
רגע הפריצה
בצהרי יום שישי חמאס חוזר ומאיים: אם עד לשעה 21:00, בליל שבת, ישראל לא תשחרר את רשימת האסירים, החייל יוצא להורג.
"הבנו שאנחנו בלחץ זמנים קצר מאוד לפעולה", שיחזר מפקד הכוח, ניתן אלון, "במבצעי חילוץ
מאוד רצוי לא להגיע לשעת האולטימטום, מכיוון שאז תמיד החוטפים דרוכים יותר. אז אמרנו שננסה להגיע לאזור בין שבע לשמונה, לפני שהם מתחילים להתארגן.
"נזכיר: זה היה באמצע חודש אוקטובר, סוף הקיץ, מזג אויר די חמים, גם השמש לא שוקעת די מוקדם, אין הרבה שעות חושך. בשבע שמונה בערב, זה ממש קצת אחרי חושך ראשון.
חשופים בכפר. חיילים מאבטחים את הבית בעת סיור צוות 'משפחה'. (צילום: אלחנן קוטלר)
"אנחנו מתארגנים, ובמקביל יש צוות של כוח מסוערב (-כלומר מחופש לערביים מקומיים) עם רכבים מסוערבים שנראים כמו רכבים מקומיים שמתארגן ולומד את הציר ניווט. לא רצינו להגיע מהכיוון שהגענו עכשיו כי זה כאילו לבוא מצד ישראל, אז תכננו איזשהו ציר שנסע דרך ג'יב, דרך מרכז הכפר, כדי שאם מישהו צופה הוא יחשוב שמדובר בסיור שגרתי ולא יקשר בין הדברים".
צוות החילוץ מנה שלוש פלוגות. חלק מהחיילים היו מסוערבים, חלקם שידרו סיור שגרתי. הם הובלו במשאית שפרקה אותם במטע זיתים ומשם צעדו רגלית ליעד.
התוכנית הייתה להגיע בו זמנית משלוש כניסות: צוות אחד, בפיקודו של ליאור לוטן, יפרוץ מדלת הכניסה הראשית, צוות שני, בפיקודו של ניר פורז יפרוץ דרך המרפסת למטבח וצוות שלישי, בפיקודו של ניצן אלון, יעשה זאת מגג הבית.
הכניסה תוזמנה להיות בו זמנית. לחישה קטנה בקשר, 'פרוץ', ושלושת מטעני החבלה אמורים להפיל בבת אחת דלתות הכניסות.
עכשיו אנחנו מגיעים אל אותה חצר. ניצן אלון צועד איתנו לחלקו השמאלי של הבית. שתי קומות וגג. "כאן", הוא מורה, "הצמדנו סולם וטיפסנו לגג".
ולא חששתם שיראו אתכם? אף אחד מתוך הבית או לצידו, לא ראה אתכם מגיעים?
"לא. ידענו, לפי המודיעין שהיה לנו, שהחוטפים מסתתרים לא רק מאיתנו, אלא גם מהשכנים. בעצם מכל הכפר. הם לא רצו שיידעו שהם כאן, מחשש שמישהו, אולי סוכן של השב"כ, יעדכן. אז בינתיים הכל היה שקט.
"זה סוג של פעולה שאף אחד בסביבה לא יודע שקורה כאן משהו. הבית היה נטוש, הבעלים שלו לא
היה בארץ, הכל נעול על מסגר ובריח. הם גם שמו שמיכות מאחורי התריסים כדי שלא יצא אור, ושמרו מאוד על שקט, לא הוציאו הגה, כדי שהשכנים לא יראו ומישהו ידווח לשב"כ שמשהו פה לא בסדר.
הפיקו את הלקח. בחדר בו הוחזק וקסמן. (צילום: אלחנן קוטלר)
"הרעיון בניסיונות חילוץ כאלה, להגיע לחוטפים בשניות הראשונות לפני שהם מבינים מה קורה. הבנו שאם אנחנו מפספסים, הם דבר ראשון יורים בנחשון. לכן, יש שיטה שאומרת: תיכנס מכל הפתחים שאפשר גם אם זה בניגוד לתורת לחימה, לרוץ אחד מול השני עם נשק. זה הסיכון שלוקחים.
"כדי להימנע מלייצר רעש, החלטנו שלא לקחת איתנו כלבי תקיפה. חששנו שכלב עלול לחשוף את הכוח לפני ההגעה וזה יסכן אותנו. היום זה כבר הרבה יותר מתקדם; הכלבים מאומנים ויודעים לשמור על השקט באירועי התגנבות לאזורים עוינים. אז זה היה אחרת. בדיעבד, זאת הייתה טעות. כי ממילא היו הרבה כלבים בכפר והיו נביחות. אם היינו לוקחים את הכלבים, ברור שזה היה מציל חיים. קודם כל הם נשלחים ורק אז אנחנו היינו נכנסים".
חמישה-עשר לוחמים מתקרבים בשקט לנקודות הפריצה. לכל אחד מהם מצוותים חבלנים שאמורים להפעיל את מטען החבלה ולהקריס את דלתות הברזל. אבל אז, רגע לפני שלושתם מקבלים לחישה בקשר: "עצרו, מישהו נכנס לבית".
"הוא נכנס ממש רגע לפני הפעולה", משחזר אלון, "החבר'ה שלנו, מאחת התצפיות, זיהו שמישהו עוצר פה. נשכבנו מהר על הקרקע ונעלמנו בשטח כפי שאנחנו מתורגלים לעשות".
מכאן הסתערנו. פתח הדלת (שנאטם חתר למגע. בבלוקים) על גג הדירה ממנו פרץ ניצן אלון (צילום: אלחנן קוטלר)
הוא לא ראה אתכם?
"לא ראה אותנו, הביא אוכל. הייתה לנו התלבטות אם לנצל את זה ולהיכנס. והחלטנו שזה לא זמן".
גם זאת הייתה טעות, הוא מודה. אילו היו פורצים יחד איתו הפעולה לא הייתה מסתבכת באופן שהסתבכה וגורם ההפתעה היה מאפשר להם להגיע לחייל. "חוכמת הבדיעבד", אומר האח חזי שמרותק יחד איתנו לתיאור החי של מפקד הכוח.
הוא מספר לנו שהסייען עצמו, שנחקר בשב"כ והביא את מיקום הבית, לא ידע לומר במדויק באיזה
חדר שוהה וקסמן. ההבנה הייתה שהוא נמצא בקומה העליונה. כששליח האוכל יוצא, כוח של יחידת דובדבן לוקח אותו לחקירת שטח מהירה ומבשר לחיילי הסיירת: "נחשון חי".
"ניסינו עוד לאסוף מודיעין זריז על מבנה הבית, אבל כבר לא היה זמן ולא יכולנו לקלוט את זה. המטענים והכוחות היו מוכנים, ואנחנו סופרים לאחור ומתחילים פעולה לפריצה".
פיצוץ מרושל
כבוד אחרון. נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, שר החוץ פרס וראש העיר ירושלים אולמרט, על קברו של החייל נחשון וקסמן הי"ד. (צילום: פלאש 90)
עכשיו אנחנו מקיפים את המבנה ומגיעים לצידו השני. מטפסים כמה מדרגות ונעצרים על יד פתח המרפסת. מכאן, נכנס הכוח של ניר פורז, ומכאן אנחנו נכנסים עכשיו וצועדים לכניסה. "הייתה פה דלת ברזל, דלת ערבית טיפוסית. החבלן הצמיד לה מטען חבלה והכוח המתין, מאחורי החומה, לרגע הפיצוץ", מתאר האלוף.
נכנסנו פנימה. 30 שנה חלפו, 29 ליתר דיוק, ונראה שהמפקד הנועז כאילו נבעט אחורה בזמן. הכל נותר כשהיה: הקירות מפויחים מהשריפה שפרצה בעקבות חילופי הירי, הספות חרוכות, מתחת לאחת מהן, זאת שעליה נקשר וקסמן, שרשראות ברזל, תרמילי ירי, ונחש קטן שמפציע לרגע ונעלם איפשהו.
מה שמעניין – שהבית לא נהרס כנהוג במקרים כאלו; מאידך, איש לא מתגורר בו. אלון מבחין בתמיהתנו. "הבעלים", הוא מסביר, "לא היה מעורב. מדובר בפלסטיני שמתגורר בארצות-הברית. סייען של חמאס הגיע אליו זמן רב לפני החטיפה ושכר ממנו את הווילה. הם הכינו את המקום במשך שבועות ארוכים. אחרי האירוע, הבעלים השאיר אותו ככה. אנחנו יודעים בוודאות שאין לו קשר לזה".
האם ויתר על הנכס? "נאמר זאת כך", אומר אלון, "הוא הבין שלא כדאי להתעסק עם זה". אמר ולא פירט.
עכשיו אלון נעמד במסדרון הנטוש ומתאר את הרגעים הדרמטיים, בדיוק כפי שהיו. "מכאן, מהמטבח, אמור לפרוץ ניר (-פורז), משם, מדלת הכניסה, ליאור (-לוטן). אני אמור להגיע מלמעלה".
עוד לא פורצים. קודם כל נעלה למעלה. גג שטוח, חשוף, ופירצה צרה שמאפשרת לנו לעבור דרכה מהבית החוצה. מכאן אנחנו מבחינים בשורת החיילים שמקיפה את עורף המבנה. חלקם פונים לשטח האדמה הצחיח שמולם, חבריהם מכוונים נשקים דרוכים לבתים הס
ובבים אותנו. ככה, פחות או יותר, היה נראה גם רגע הפריצה: סיירת מטכ"ל שחותרת למגע, וכוח דובדבני שמקיף את הבית ומתצפת על סביבותיו.
עכשיו ניצבנו מצידה השני של הדלת. "אני עמדתי פה ראשון, ומסמן לחבלנים לגשת. הם היו אמורים להניח פס של חומר נפץ שיכרות את המנעול והבריחים.
"כולנו עומדים ועושים ספירה לאחור כדי לתזמן את הכניסה של כולם. כל הטכנולוגיה של תזמון מטענים לא הייתה אז משוכללת, היה מין מצתים
ירי דו"צ. ליאור לוטן
ידניים כאלה, כבל כזה, שאתה מפוצץ.
"אני שומע קול נפץ ורוצה להסתער, אבל החבלן שעמד מאחוריי תופס אותי באפוד ומושך אותי. באותה שנייה אני מרגיש גל הדף וחום אדיר ואז הדלת התפוצצה. התברר שהתזמון לא היה טוב; הפיצוץ ששמעתי היה מלמטה. המטענים לא התפוצצו יחד, ואותו חבלן פשוט הציל את החיים שלי".
זאת הייתה התקלה הראשונה. אחריה יתברר שגם כמות חומר הנפץ שהניחו החבלנים, בכל הפתחים, הייתה מועטה מידי. "בשלב הזה אנחנו שומעים יריות מלמטה, הרבה יריות. הבנתי שמשהו פה לא הולך חלק".
חותרים למגע
אלון וחייליו נוטשים את הגג וקופצים שתי קומות על הקרקע. קופצים, מתגלגלים ומזנקים לפתח המטבח. זה השלב לרדת חזרה לקומה התחתונה. "ניר פורז נכנס לפה עם הכוח שלו", הוא משחזר, "מאחוריו רצים עשרה לוחמים והוא, מהרגע שיש פיצוץ, נחוש להגיע לנחשון. הוא רץ מגיע ממש עד פתח החדר ומספיק לראות את אחד החוטפים נכנס פנימה ונועל אותה. הוא בא לתת בעיטה בדלת ומקבל כדור בחזה".
פורז נופל במקום, מתבוסס בדמו. קצין נוסף ביחידה, איתי גרניט, עוקף אותו וניגש לדלת. גם הוא חוטף ירי; כדור אחד באגן וכדור אחד ביד. חולפות שניות בודדות עד להגעת צוות אלון. כשהם נכנסים, נפתחת עליהם מכת אש מחדר נוסף בבית. רק אז הם מבחינים שיש מחבל שלישי שאורב להם ממול. "נפצעו חמישה-שישה חבר'ה. כל מי שרץ מולו הוא ירה בו", משחזר המפקד. הכל מתרחש בשניות, עד שניצן אלון מזהה את היעד ומחסל אותו.
חתר למגע. ניר פורז הי"ד
אחרי נפילתו של פורז ופציעתו של שחר ארגמן, שני מפקדי הצוות הנוספים, ניצן אלון וליאור לוטן, מסתערים קדימה. בבית משתרר שקט רגעי שמנוצל ל
צורך ניסיון משא ומתן עם החוטפים שנותרו בחיים. אחד החיילים, דובר ערבית, קורא להם להיכנע. הוא מבטיח שאם ישחררו את החייל יצאו בחיים. המחבלים משיבים לו כי אין להם כל כוונה לעשות זאת. מישהו מהם מוסיף וצועק: "החייל מת, לא אכפת לנו למות".
"בשלב הזה קיבלנו החלטה לפרוץ", משחזר אלון. "ליאור (-לוטן) זרק רימון ואני בועט בדלת ופורץ פנימה. כבר הצלחנו לפתוח את הנעילה של הידית, אבל הם שמו פה איזה ארונית וספה ועוד משהו ולכן היה קשה בהתחלה להיכנס".
ואת נחשון עצמו אתם שומעים?
"שמעתי יריה אחת, בודדת, מתוך החדר. מאוחר יותר הבנו שזה כוון אליו. דחפנו בכוח את כל מה שהם שמו מאחורה והסתערנו על החוטפים".
דממת מוות משתררת בחדר. על הספה שרוע החייל הקדוש, נחשון וקסמן השם יקום דמו. פצע ירי בגופו אזיקים על ידיו ורגליו ושרשרת ברזל כרוכה סביב לגופו. ניצן אלון ניגש אליו. ברור לו מה מצבו. הוא מסמן לרופא להתקרב. מותו נקבע במקום.
"חשבתי לעצמי באותם רגעים", אומר מפקד כוח החילוץ, "עד כמה גדולה כוחה של ערבות העם היהודי. שנינו לא מכירים, באנו מעולמות שונים, אבל כדי להחזירו לה
הכל נותר כשהיה. ניצן אלון וחזי וקסמן בצילום משותף אחרי אמירת קדיש. (צילום: אלחנן קוטלר)
וריו, בריא ושלם, אני וכך יתר החיילים שהיו איתי, הסכמנו לשלם בחיינו".
אלון משתהה לרגע. הוא מכחכח בגרונו, דמעה זולגת על לחיו. "ניר פורז", הוא אומר בקול חנוק, "גדל באותו בית גידול שאני גדלתי. שנינו היינו חברים קרובים. עשינו הרבה פעולות יחד. גם במדינות אויב. ניר שילם בחייו כדי להציל נפש מישראל. זה כוחו של העם שלנו".
הערבות הזו נמשכת גם עשרות שנים אחרי. המקום גורם. עכשיו האח השכול, ששמע את הסיפור בנשימה עצורה, ניגש אל מי שנלשח לכאן לחלץ, הוא מניח יד על כתפו. השניים פורצים בבכי. אליהם מצטרף גם אחיו של עמנואל מורנו הי"ד. החיילים הצעירים מצטופפים בכניסה לחדר. מרותקים לסיפור, נסחפים בתיאור הנרגש.
חזי וקסמן מסתובב אלינו. הוא מונה אותנו ומכריז: "יש מניין". החיילים מצטרפים בשמחה לאמירת קדיש ופרק משניות. כאן בחדר שבו הוחזק נחשון ועלה בסערה השמיימה על יהדותו, מכריזים עכשיו –
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה".
ישראל יוסקוביץ
השבת השחורה
ילד בן 12 הייתי באותה שבת. בלילה, אחרי הסעודה, אבא הלך לאחל 'מזל טוב' בשמחת שלום-זכר של חבר. כשחזר, עובד סיעודי, נוכרי, שהועסק בבית אחד השכנים פגש אותו בחדר המדרגות ועדכן.
שכבתי במיטה, מתארגן לשינה, כשאבא נכנס. "זה נגמר", אמר בתנועת יד.
לא אשכח את החבטה העזה שחשתי בבטני. מגיל צעיר מאוד הייתי מעורב. התענייניתי בחדשות, באירועים אקטואליים. הסיפור של נחשון וקסמן הי"ד שאב אותי; לא יכולתי לדמיין סוף טרגי שכזה.
סיפורו נגע לרבים. מי שחי באותה תקופה, מי שזוכר את אותו אירוע, זוכר גם היכן היה כשזה קרה. במשך שבוע שלם, מדינה שלמה עקבה בדאגה אחר האירוע. כשנהרג, בכתה על מותו.
מאוחר יותר תספר לנו אימו על ילד יוצא דופן בטוב ליבו. מלבד השירות המשמעותי, כלוחם בלבנון של אותם הימים, מצא גם זמן להתנדב במד"א, להתנדב עם עולים חדשים מאתיופיה. "הוא היה ילד שתמיד, אבל תמיד, ראה את חצי הכוס המלאה. פשוט לגמור עליו את ההלל", אומרת האם שמתגעגעת כל יום, כל היום.
לאחר מותו של וקסמן הגישה משפחתו תביעה בארצות הברית (וקסמן היה גם בעל אזרחות אמריקנית) נגד שלטונות איראן בטענה לאחריותם לפעולות חמאס. היא זכתה בשנת 2009 בפיצויי נזיקין בגובה של 25 מיליון דולר אמריקאי. "קיבלנו חלק
מהכסף", אומרת האם, "ואנחנו פועלים מול השלטונות בארצות הברית שמסייעים לנו לגבות את מלוא הכסף".
זה, היא אומרת, לא ירפא את הכאב הגדול מנשוא.
מפיקים לקחים
בעקבות כישלון המבצע, הופקו בצה"ל לקחים, שהובילו, בין היתר, להקמת מדור 'מדרון מושלג' ב-1995. מדור זה יועד להכשיר לוחמים בפריצה חמה וקרה, ובהמשך המדור הפך לפלוגה מבצעית ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה הקרבית.
לקח נוסף שהופק, אם כי לא באופן פורמלי, נוגע לדילמה המייסרת שפוגשת את מקבלי ההחלטות במקרים דומים: האם להתארגן למבצע חילוץ, או להעדיף מלכתחילה משא ומתן החותר לעסקה.
במילים אחרות: האם גלעד שליט הוחזק במשך חמש שנים במקום מסתור, בגלל טראומת וקסמן, או ששיקולים אחרים עיכבו את שובו הביתה.
שאלנו על כך את האלוף ניצן אלון, שהשיב נחרצות: "אני יכול לומר בוודאות שאילו ידענו היכן מוחזק גלעד שליט היינו פועלים. למרבה הצער, ואני אומר זאת בכאב גדול, לישראל לא היה שמץ של מושג על מיקומו. מתברר שיש לה יכולת לדעת מה קורה באירן, אבל על יד הבית היא כשלה בהשגת מודיעין".
