הילד שהיה בטוח שיום של לימוד הוא 'יום טוב', האב שכתב את ברכת המזון על חשבון חשמל, הבן שחגג 'סיום' מיוחד במינו בקורונה, העצה המיוחדת של אבא לבתו שביקשה 'בן תורה', והאברך שהשקיע את כספו בהקמת בית מדרש | 14 נשים מספרות על רגע מרגש במיוחד של לימוד תורה שנחקק בליבן לנצח | משתגעים ומתלהטים אחריה
"אני אברכית".
"אבא שלי תלמיד חכם".
"אני מתגוררת על יד ישיבה".
"הבנים שלי לומדים תורה".
"הרגעים שאני הכי מרגישה מחוברת, הם כשאומרים דברי תורה בשולחן שבת".
לאיזה מהמשפטים הנ"ל אתן מתחברות? אולי אפילו ליותר מאחד? ואולי לכולם? נכון, אנחנו הנשים לא לומדות תורה ולא פותחות גמרא מדי יום, אבל הטעם המתוק של הלימוד מוכר לנו מקרוב מאוד.
כי כן, כולנו זכינו להיות מוקפות בלימוד תורה, ולפעמים, דווקא ככאלה שנמצאות מבחוץ אך קרובות כל כך, אנו זוכות להתבשם ולהיות עדות לרגעים המרגשים מכל.
רגע לפני חג מתן תורתנו ביקשנו לחפש את הסיפורים המרגשים ביותר על חוויות מיוחדות שהתרחשו בעקבות לימוד התורה ונצרבו חזק בנשמה.
זרקנו את השאלה לחלל האוויר והבאנו את תשובותיהן של 14 נשים יקרות, שניאותו לשתף ברגע המרגש ביותר שחוו עם התורה.
תורה ושכרה
אילה רבינא, בתם של הרב אהרן לפידות הי"ו והרבנית ריבה לפידות ע"ה, נשואה ואמא לשמונה אוצרות:
"ברוך השם זכיתי בבעל תלמיד חכם שספג את אהבתו הגדולה לתורה בבית הוריו היקרים שהתברכו ב-13 אוצרות יקרים והאחרונה שבהם ילדה מיוחדת. עם כל זאת, אביו הצדיק יושב מבוקר עד ליל ספון בבית המדרש ודבוק בתורה, כאשר חמותי מתמסרת לכך בכל מאודה.
"גם אני ספגתי את אהבת התורה שיש בי מבית הוריי – אבי הרב אהרן לפידות הי"ו ואימי הרבנית הצדקת מרת ריבה לפידות ע"ה.
"השכנות תמיד אומרות בחיוך שהן יודעות מתי בעלי יוצא ללמוד או חוזר מלימוד לפי ניגון השמחה שהוא מזמזם לעצמו במעלית, ואמא ע"ה הייתה אומרת שכשהוא חוזר מלימוד התורה 'פניו כחתן היוצא מחופתו'.
"תמיד הרגשתי שכמה שאתן לבעלי ללמוד זה לא יספיק כדי להקיף ולסכם את כל מה שחשוב לו. כשהילדים היו קטנים ואני עבדתי כמטפלת מהבית הצעתי לו לחבר את 'סדר א' של הלימוד עם 'סדר ב' כדי להספיק יותר בלימוד.
"מכיוון שהיה חשוב לי שהילדים יהיו שותפים לשמחה ולחוויה שהמסירות לתורה נוטעת, מדי יום היינו אורזים לאבא את ארוחת הצהריים עם שלל פינוקים ויוצאים יחד באוטובוס כדי להביא לו אותה לכולל.
"עם השנים גדלה המשפחה וגדלו הצרכים של הבית, עד שהכסף שקיבלתי כמטפלת לא הספיק. ברוך השם זכיתי לאח מלא באהבת תורה שהוא בעל עסק ונתן לי אפשרות לעבוד אצלו במשרה ניהולית, ובמשכורת שתאפשר לבעלי להמשיך ללמוד יום וליל.
"לו ולאשתו יש חלק עצום בלימוד התורה של בעלי, אנחנו ממש מרגישים ששלי ושל בעלי – שלהם.
"מאחר שהתחלתי לעבוד מחוץ לבית נדרשתי לעזרתו של בעלי בשעות הצהריים בין הסדרים. הוא היה חוזר הביתה, מקבל את פניהם של הילדים ומטפל בהם עד שאני הייתי חוזרת מהעבודה.
"זה הזמן היחיד שקיבלתי עזרה קבועה ממנו, שכן הוא לומד סדרים מלאים ואף לומד בכולל יום שישי ובשבת בהנץ, וגם במוצאי שבת יש לנו כולל שהקמנו לעילוי נשמת אמא ע"ה.
"יום אחד הגיעה לבעלי הצעה למסור שיעור בדף היומי בשעות הצהריים, מה שיגרום לו לא להגיע הביתה בצהריים כלל. בעלי סירב שכן הוא יודע כמה נחוצה עזרתו בבית בשעות אלו, וכשסיפר לי על ההצעה ועל התשובה שענה חשבתי גם אני כמוהו.
"לא יכולתי לדמיין מצב שבו הוא יוצא בבוקר לתפילה וחוזר בחשכה, ועוד לא דיברנו על הזמן שיידרש לו כדי להכין את השיעור.
"באותו לילה הלכתי לישון ולא הצלחתי להירדם. חשבתי לעצמי כל הזמן 'מה הקב"ה רוצה ממני? מה, הוא לא יודע שקשה לי בצהריים? הוא לא יודע שהבית לא יוכל להסתדר בלי אבא? הוא הרי יודע הכל, והיה יכול מלכתחילה לא להביא לנו את ההצעה הזו, ובכל זאת הוא גלגל אותה לפתחנו, אפילו בלי שביקשנו אותה'.
"שנתי נדדה, המחשבות ממש הציקו לי, הרגשתי שהקב"ה מדבר אלי. אמא ע"ה תמיד הייתה אומרת שהקב"ה רוצה כל הזמן להרעיף עלינו שפע כמו אמא שרק רוצה לדאוג לבנה לכל מחסורו, ולו רק נשכיל לראות את כל אותן ההזדמנויות ונפתח לו פתח כפתחו של מחט אז הוא יעניק לנו שפע עצום כפתחו של אולם.
"'ובכלל', המשכתי להרהר, 'הרי אם הקב"ה שלח לי את זה, ברור ופשוט שאני מסוגלת ויכולה לכך גם אם כרגע זה נראה לי בלתי אפשרי'.
"זכרתי גם את דבריה של אמא, שעלינו לא מוטלת הדאגה כיצד לעמוד במשימה, אלא תפקידנו לומר 'הנני', להתייצב ולהאמין שהקב"ה ייתן לנו את הכוחות והכלים הנצרכים עבורנו לביצוע המשימה.
"בבוקר המחרת קמתי והודעתי לבעלי: 'תגיד כן'. הוא נדהם והזכיר לי את כל הסיבות שבשלהן היה ברור לנו שזה לא הגיוני, אבל אני לא ויתרתי ושיתפתי אותו במחשבות. הוא אכן מסר את התשובה החיובית ואפילו לא ביררנו בכמה הוא מתוגמל, כי זה פשוט לא היה הנושא.
"עבר מאז כמעט חודש, ובאחד הימים הבנתי שנופלת עלינו הוצאה חודשית קבועה ומשמעותית לזמן בלתי ידוע, שאין לי מושג איך לכסות אותה.
"לא שיתפתי בכך את בעלי, אני מטפלת לבד בכל ענייני הכספים כדי שיוכל ללמוד ללא טרדות, וגם אם נכנסים למינוס או להלוואות הוא אינו יודע על כך.
"התכוונתי בתפילה באופן מיוחד והאמנתי בכל ליבי שהקב"ה ידאג לנו, היה לי ברור שהכל יסתדר לטובה וחיכיתי רק לראות באיזה אופן זה יקרה.
"באותו יום בעלי חזר הביתה בערב ואמר לי: 'עבר חודש מאז שהתחלתי למסור את השיעור וקיבלתי היום צ'ק'. התעניינתי מה גובה הסכום, וכשהוא ענה לי נשימתי נעתקה. זה היה בדיוק הסכום שנפל עלינו כהוצאה קבועה מדי חודש ולא ידעתי כיצד לעמוד בו.
"זה ריגש אותי כל כך. אין הרגשה בעולם שתשווה לחיבוק מאבא אוהב שממחיש לנו איך הוא מעריך את לימוד התורה בביתנו".
תורה שבכתב
שולי בן לולו, מנהלת בית הספר למכירות
וקהילת 'קפה שחור חזק':
"זכיתי לגדול בביתו של אבא ענק, הגאון רבי יוסף אריה יזדי שליט"א, ראש כולל 'בית אבא'. בשנות הילדות נצרבו בי חוויות לא מעטות של חינוך שנעשה באומנות, בין השיטים.
"כשהתבגרתי והייתי יוצאת לחברות בשעות הערב, אבא היה אומר לי: 'תשתדלי לחזור הביתה מוקדם, אבל גם אם תאחרי מעט זה בסדר, כי אני ממילא מחכה לך ער ולומד'.
"אחד הנושאים שאבא הקפיד עליהם במיוחד היה לברך ברכת המזון מתוך סידור. הוא קיבל עליו את הקבלה הזו בתקופת היותו אברך צעיר, כאשר היו משברים שטלטלו את עם ישראל.
"קבוצת אברכים התייעצה באותם ימים עם מרן הגרמ"מ שך זצ"ל ושאלה אותו מה לעשות כדי להגן על עצמם מן האסונות, והוא השיב: 'קיבלתי מאבותיי שברכת המזון מתוך סידור מגינה ושומרת'. מאז אבא שלי הקפיד מאוד על ברכת המזון מתוך ברכון.
"באחד הימים היינו בפארק, ואבא רצה לברך אך לא מצא ברכון, ואז הוא התיישב על אחת האבנים וכתב את ברכת המזון מילה במילה על גבי חשבון חשמל שהיה לו ביד.
"המעניין הוא שבערך עשרים שנה לאחר מכן הייתי שוב עם אבא בסיטואציה שבה הוא נזקק לברכון ולא מצא, ואז גיליתי לו שאני שומרת אצלי עד היום את הדף שעליו הוא רשם את הברכה, כי בזמנו כל כך התרגשתי והחלטתי שאני שומרת את הדף למזכרת.
"מאז חלפו להן שנים, התחתנתי, נולדו לי ילדים, והדף עדיין איתי.
"תגובתו של אבא הייתה: 'אני זוכר את הסיפור הזה, אך לא חלמתי שאת זוכרת'. המשפט הזה טלטל אותי והמחיש לי איך לפעמים אנחנו עושים דברים למען התורה ואפילו לא מבינים עד כמה הם משפיעים על הילדים שלנו, אבל הם מסתכלים וקולטים, וזה נחרט להם בנשמה".
טוב לי תורת פיך
רבקי אייזן, עוסקת בחינוך ואמא לבנים ולבנות:
"בחג הסוכות האחרון ישבתי עם הילדים בסוכה ושוחחנו על התוספות שמוסיפים בברכת המזון של חול המועד. ציינו את 'יעלה ויבוא' ואת 'הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת'.
"לפתע נעמד בני בן השבע ואמר: 'אומרים גם הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב'. התפלאתי ושאלתי: 'למה להגיד את התוספת הזו? הרי זה לא יום טוב'. והוא השיב לי בביטחון: 'אני אומר את התוספת הזו בכל יום'.
"כשראה שאני לא מבינה הוא הוסיף: 'בכל יום כשאנחנו נפרדים בבוקר, את אומרת לי: 'חילך לאורייתא, שיהיה לך יום טוב', אז זה סימן שיום שלומדים בו תורה הוא יום טוב, ולכן צריך להוסיף את זה בברכת המזון'.
"הילדים הגדולים התאפקו לא לפרוץ בצחוק, אבל אני המשכתי ושאלתי את הילדון: 'ומה קרה בימים שלא אמרתי לך? גם אז הוספת את זה בברכת המזון?'
"'כן, הוספתי', הוא ענה במתיקות, 'כי ידעתי שאת בטח התכוונת להגיד'.
"הרגשתי שעולות לי דמעות בעיניים כשהסברתי לילד המתוק: 'אני בטוחה שהשם בשמיים התענג על ה'יום טוב' שלך, ואני בטוחה שהוא ידאג לכך שעד 120 יהיו לך רק ימים טובים, אבל מהיום תגיד את התוספת הזו רק בחגים'.
"אחר כך הוא יצא מהסוכה, ואני הרהרתי בליבי במשמעות העצומה שיש למילים שלנו כלפי ילדינו. איך הילד שלי לקח את האיחול שנתתי לו בבוקר, והיה ברור לו שאם הוא ילמד תורה יהיה לו טוב.
"כן, המילים שלנו כאימהות יוצרות מציאות וחוצות גבולות. מספיקה מילה אחת כדי לרומם את התורה של ילדינו, וזה לגמרי תלוי בנו".
רק שפתיה נעות
דבורה נויגרשל, עיתונאית, סופרת
ומנחת סדנאות וקודם כל – אמא:
"בשבת ה'שבע ברכות' של בני הוא נעמד לדבר, וזה היה הנאום הכי מרגש ששמעתי בחיי. כולם היו שלוליות-שלוליות. לא אפרט אותו מטעמי צנעת הפרט, רק אזכיר דבר אחד שאמר שם, שהדהים אותי, ריגש מאוד ונתן לי הרבה כוח כאמא.
"הוא הודה לי קבל עם ואולם על כל מיני דברים בפירוט, ואז סיפר שכאשר היה מתקשר מהישיבה ומספר לי למשל שהיו שינויים עם החברותא וכעת פחות מוצלח לו, הגבתי ואמרתי לו שאתפלל עליו שימצא חברותא טוב.
"ואז הוא אמר בהדגשה: 'תמיד כשאמא אמרה לי שתתפלל עלי, ראיתי בחוש תוך כמה ימים איך העניינים הסתדרו'. נדהמתי מההבנה של הכוח שיש לנו האימהות בהצלחת הלימוד של ילדינו, איזה ביטחון אנו נוסכות בהם בתפילות שלנו.
"ועוד משהו קטן: אם אני רוצה קצת חמצן באמצע החיים אני עושה הליכה קצרה לישיבת 'עטרת שלמה' ברחוב שמעלי, בזמן ה'סדר', עומדת תחת החלונות ושומעת את המוזיקה הכי יפה בעולם, ולתוספת התרוממות אני יודעת שקול אחד בהמון הזה שהוגה בתורה הוא של הבן שלי. אין לתאר איך בסתם יום של חול אפשר להרגיש חג ענק בלב".
שבתי בבית השם
צביה הנדלסמן, מאמנת אישית בכירה לבחירות טובות בחיים ומרצה, בתו של הרה"ג בנימין בצרי זצ"ל – רב הקהילה בבאר שבע, ונכדה של הרה"ג ששון בצרי זצ"ל מישיבת 'אהבת שלום' בירושלים, נשואה ואמא לארבעה אוצרות:
"זכיתי לגדול לאורם של תלמידי חכמים, אבי וסבי ע"ה, שמעבר להתמדתם בתורה, זכו ששם שמיים ולימוד התורה יתאהבו על ידיהם והעמידו אחריהם תלמידים רבים מספור שאוהבים ללמוד תורה.
"בתקופת השידוכים, בהיותי בגיל שלושים פלוס, כשהיצע של שידוך תלמיד חכם כמעט לא היה בנמצא, שאלתי את אבי זצ"ל: 'האם נכון לי לוותר על השאיפה לזכות לבעל שלומד תורה?' ואבי זצ"ל ענה לי בחכמתו: 'תבדקי שיש לו אהבת תורה. כי אם זה קיים בו, את בחכמתך ובינתך כאישה, תצליחי להביא אותו לאן שתרצי'.
"שאלתי את אבא: 'איך בודקים אם יש בו אהבת תורה?'
"ואבא ענה לי: 'תספרי בפגישה דבר תורה נחמד ותראי אם ניצת בו האור בעיניים ואיך הוא מתעניין בזה'.
"עצתו של אבא לא אכזבה, ואכן הניסוי הצליח ברוך השם, ועם מתנת הבינה היתרה, כיום בעלי עומד לקראת סיום הש"ס בסייעתא דשמיא, וגם כשהוא עובד לפרנסה, אהבתו לתורה הולכת ומתעצמת ושאיפתו היא 'שבתי בבית השם כל ימי חיי'".
וזכני לגדל
בתיה ויס, אשת תלמיד חכם, מורה
ואמא למשפחה ברוכה:
"אני מוקפת ברוך השם בלימוד תורה מכל הגוונים והסוגים – שינון 'גרסא' של חומש, לימוד משניות 'בעל פה', מסכתות של גמרא, שפע גדול שמשפחה של שבעה בנים ובעל תלמיד חכם יכולה לייצר בהרבה רמות בלי עין הרע.
"אך לבושתי אומר שלא תמיד אני זוכרת להתרגש ולהודות, לשמוח, או בכלל לתת לב ועין שיש פה הרבה דברים מדהימים שקורים, וסיומים נפלאים – כיתתיים וגם פרטניים, של ילד לבד או של ילד עם אבא ועוד.
"אבל זכורה לי פעם אחת, אחר הצהריים של שבת רגילה לחלוטין, לא איזה חג, לא קורונה (שאז היו המון לימודי תורה לסוגיהם בחלל הבית), סתם זמן, שאחד הילדים שינן משניות בעל פה, בניגון מתוק כזה, ואז אח שלו שלמד את אותן משניות שנתיים קודם, פתאום התחבר ללימוד של אחיו ונזכר בו והתחיל 'לנגן' איתו את המשניות, וכך נוצרו להם כמה רגעים ארוכים ששניהם יחד שרו את המשניות.
"אני ישבתי לידם על הספה והניגון חדר לי לאוזניים, ופתאום זה נכנס עמוק ללב. קלטתי ברגע אחד מאיר שיש כאן ילדים שמשננים משנה, שהם בעצם עסוקים בלימוד תורה, שזה משהו הרבה יותר גדול משני ילדים מזמזמים, זה משהו ענק – ולי כאמא יש בו חלק משמעותי מאוד.
"ההבנה וההכרה האלה ריגשו אותי עד לדמעות. והייתה שם תודה גדולה להשם שאני זוכה לזה והייתה שם גם תפילה גדולה שאמשיך לזכות…"
תורתו אומנותו
מורן הירש, אמא לתאומים ואשת אברך:
"בעלי ואני חזרנו בתשובה, אך עברנו תהליך שונה במקצת משל רוב בעלי התשובה שאני מכירה. החזרה בתשובה שלנו הייתה בערב חתונתנו ממש, ולכן על אף רצונו העז של בעלי הוא לא הספיק ללמוד בישיבה, ובעצם הרגיש שהוא מתחיל את החיים בלי ידע רוחני אמיתי.
"מאז שהתחתנו הייתה לו שאיפה גדולה להיות אברך, אבל כשהוא התחיל ללמוד במסגרת של כולל הוא התאכזב מייד, כי היא לא התאימה לו בכלל. הוא רצה ללמוד כמו 'חרדי מבית', אבל כל הבסיס חסר לו והוא לא התחבר לדרך הלימוד ולסגנון שהיו באותה מסגרת.
"בכל יום מחדש הוא חזר הביתה מתוסכל ואמר לי: 'אני מרגיש שלימוד התורה כל כך מתוק, אבל לא יודע איך לגשת אליו'.
"הוא עזב את הכולל והתחיל לעבוד כמאבטח ברכבת, אבל תוך כמה חודשים הרגיש שזה לא זה, ושוב הוא עבר לדבר על החלום להיות אברך.
"הוא הרגיש כל כך מתוסכל, ואני איתו ביחד, ואז החלטנו לחולל שינוי – לחפש לו כולל אחר שאינו מיועד רשמית לאברכים חרדיים, אלא במסגרת של ישיבה לבעלי תשובה.
"כך אכן עשינו, ולצורך זה עברנו דירה מהצפון לדרום ואני עברתי לעבודה אחרת, כי אין דבר חשוב יותר מלימוד התורה. בעלי התחיל ללמוד בישיבה לבעלי תשובה שיש בה גם כולל, ומאז כבר שנה שלמה שהוא לומד בה וברוך השם פורח ומאושר עד אין קץ.
"אני עובדת קשה כדי לפרנס את משפחתנו שגדלה והתווספו אליה תאומים מתוקים, ורואה בחוש איך הקב"ה מלווה אותנו כל הזמן. למרות הקושי והצמצום לא חסר לנו דבר, וכשאני רואה את האושר של בעלי זה שווה הכל".
תורה וגדולה
מיכל הרשלר, מנכ"ל 'קשר הוראות קבע – קהילות', בתו של הרב חיים ליקבורניק זצ"ל:
"אבא שלי, הרב חיים ליקבורניק זצ"ל, היה אברך כולל כל חייו, אף על פי שבאותם ימים כמעט לא היה מקובל שאב המשפחה רק לומד ולא מפרנס כלל את המשפחה. מה עוד שאבי היה ניצול שואה ולא היו לו הורים תומכים שנתנו בסיס לדירה כדי להתחיל את החיים.
"עשרות שנים הוא היה ישב באוהלה של תורה, ובשנה האחרונה לחייו חלה במחלה האיומה בצורה הקשה ביותר, אך למרות זאת לא ויתר על סדרי הכולל, למרות ייסורים קשים מאוד שסבל.
"הוא היה הולך לכולל כמעט עד יומו האחרון, וכדי להקל על הייסורים הצטייד בגלגל ים, כדי שהישיבה על הספסל לא תכאיב לו, ובבקבוק מים חמים כדי להקל על הכאבים ביד. היה מרטיט לראות איך הוא לא מוותר.
"והיה לו גם רצון נוסף – לדאוג לכך שאחרי פטירתו יהיה משהו לזכרו שימשיך להוסיף לו זכויות. לשם כך הוא ביקש מאימי שתחי' לדאוג לקרן קיימת על שמם.
"אחרי שנפטר חיפשה אימי למי לתרום את הכסף, ומכיוון שידעה שהתורה הייתה בנשמתו של אבי, היא בחרה לתרום אותו להשלמת הקמתו של בית כנסת הסמוך לביתם.
"הייתה בכך סייעתא דשמיא גדולה, שכן מדובר במקום הסמוך לישיבת פוניבז', ששוקק לומדי תורה מבוקר עד לילה, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע.
"אין לי ספק שזכויותיו הרבות ומסירות הנפש של אבי ללימוד התורה, הן שזיכו אותו שכספו ישמש להקמת מקום מלא בתורה.
"ועוד דבר שחשוב לי לציין: זה הרי מפליא לכאורה – איך לאברך כולל יש סכום כסף כזה לתרום? כאן המקום להבין שכאשר אבי החליט שהוא מעוניין להיות אברך ולא לעזוב את הלימוד, הוא התייעץ עם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ושמע ממנו: 'תלמד תורה ולא תפסיד מזה', והוא אכן זכה לתורה ולגדולה".
תורה שבעל פה
אסתר שפר, אשת רבה הראשי של רומניה, עו"ס קלינית ומטפלת גוף-נפש החיה בישראל וברומניה לסירוגין:
"כשאני מביטה בלימוד התורה של בעלי אני רואה השגחה פרטית מדהימה שהתחילה כבר לפני עשרות שנים. בעלי, שגדל כילד ברומניה, עמד לצאת משם בגיל 22 והייתה לו אשרת יציאה, ופתאום החליט אביו ללא שום הסבר שהוא רוצה שבנו ילמד רומנית, שפה שהוא לא השתמש בה עד אז, למרבה הפלא.
"היה לו מורה פרטי מיוחד שלימד אותו את השפה, וכיום, ארבעים שנה לאחר מכן, כשהוא משמש רבה הראשי של המדינה, הוא מדבר שוטף ואפילו מתקן את הרומנים בעצמם.
"עד שבעלי חזר בתשובה הוא עסק בניתוח מערכות מחשבים, וגם כאן ראינו השגחה פרטית, שכן התפקיד היה קשור לניתוח ולהעמקה בנושאים שונים, וכיום, כחלק מתפקידו הוא נדרש גם כן להעמיק בנושאים רבים כדי להקים מערכת כשרות ולנהל אותה.
"הוא אומר לי כל הזמן שצורת החשיבה שרכש בעבר ממש סייעה לו בכך.
"ויש נקודה נוספת בלימוד התורה שלו שמרגשת אותי מאוד – בעלי אוהב ללמוד ומקדיש את כל שעותיו ללימוד, אך נוסף על כך הוא מקדיש שעות רבות להעמקה ולחקר בנושא התפילות, עד שהוא יודע אותן ממש בעל פה, כולל התוספות בשבתות, בחגים ובימים טובים.
"והנה הגיעה תקופת הקורונה, בית הכנסת ברומניה נסגר, ובעלי גם לא יכול היה לטוס לארץ כדי להצטייד בספרי קודש. הציבור ברומניה היה מסוגר בבתים, אך בני הקהילה שיוועו לקבל שיחות חיזוק, ובדיוק למקום הזה בעלי נכנס.
"בלי ספרי קודש או סידורים, בלי גישה לרשת, אבל עם ידע עצום בעל פה וציטוטים מן התורה, הוא הצליח להכין את כולם בצורה יוצאת מן הכלל לקראת חגי תשרי והימים הנוראים. הרגשנו שהקב"ה ממש דואג לנו מראשית עד אחרית, וכל מה שמוטל עלינו הוא לפקוח את העיניים כדי לראות זאת".
מתיקות התורה
שירה כהן, מתכנתת ואמא לשבעה:
"בעלי עוסק בתחום היזמות, אבל מקפיד על השתתפות יומית בשיעור בדף היומי בהנץ. לפני זמן מה טיילנו בליל שבת ופגשנו את הרב שמוסר את השיעור. הוא ביקש לומר לי כמה מילים וסיפר לי עד כמה הוא מעריך את בעלי על ההתמדה שלו בלימוד ועל תרומתו הגדולה לשיעור.
"אני חושבת שהסמקתי עד תנוכי אוזניי, ואז בעלי הפתיע אותי כשאמר: 'הכל בזכות אשתי', והוסיף דבר שלא סיפר לי מעולם: 'מהיום שהתחתנו, כשאני יוצא מהבית בבוקר אשתי מברכת אותי: 'תיהנה מהלימוד'. היא לא אומרת 'תלמד טוב' או 'תצליח', אלא 'תיהנה.
"'אני ממש מרגיש איך הברכה שלה מלווה אותי. בזכותה אף פעם לא למדתי כי צריך אלא באמת מתוך הנאה ותחושה גדולה של מתיקות התורה'. הדברים שלו כל כך ריגשו אותי, כי מעולם לא חלמתי כמה השפעה יש למילים שלי, ואיזה כוח הן נותנות לבעלי".
הדרן עלך
זהבי סגל, מנכ"ל וארט דיירקטור, 'סגל מדיה':
"תודה להשם הטוב יש לנו ארבע בנות, מתנות יקרות מאוד. תמיד אנחנו צוחקים על כך ש'הבן היחיד שלנו במשפחה הוא בעלי…' ומטבע הדברים השמחות שלנו בבית פחות סובבות סביב חלאק'ה, משניות, חומשים וכדומה.
"העבודה שלי כיוצרת וידאו תובענית מאוד. כל כך תובענית עד שתקופות ארוכות לא עצרתי לבדוק מה קורה עם הלימוד של בעלי, לאן הוא מתקדם, אם הוא שמח ומהם כל המבחנים שהוסיף לעצמו.
"אחרי תקופה ארוכה שלא עשינו שום 'סיום' בבית, שאלתי לתומי מה קורה ומתי הוא מסיים מסכת. גיליתי שהוא כבר סיים כמה. מתחת לאפי. ולא הייתי פנויה לבדוק או לשאול.
"זו הייתה עבורי טלטלה לא קטנה. אני עובדת כדי שבעלי ישב וילמד, הכל בשביל התורה. אז איך ייתכן שהעבודה שלי תפסה את מקומה של התורה שהיא הדבר המרכזי בחיינו?
"מאז, סיומי מסכתות הם חג של כולנו. גם אם לבעלי פחות חשוב שממש נחגוג, זה חשוב לתורה של הבית שלנו, לאהבת התורה של הבנות שלנו… אני בודקת הרבה לפני מתי יש סיום ומתכוננת מראש. את הכישורים שלי ליצירה ולעיצוב אני מפנה פנימה, אל תוך הבית למשך זמן קצר, כדי להזכיר לי שהעיקר הוא עיקר".
ליבו חפץ
הודיה בושארי מנתיבות, בעלת סטודיו של חוגי ציור לילדים ובעלת המותג 'דיוקן עם נשמה', נשואה ואמא לשלוש מתנות:
"להיות אשת אברך זה לחיות מעל הטבע, זה לדעת שכל ההשגחה היום יומית היא שמימית ולא טבעית בכלל. אני זכיתי שבעלי היקר לומד בכולל יום ביומו, ושלוש פעמים בשבוע לומד בערב בכולל קירוב בבית שקמה.
"לפני כשנה התחיל בעלי ללמוד בכולל מסוים ולא היה מרוצה. הוא הרגיש שהוא לא מצליח להתמיד שם ושקל לעזוב. אני ברוך השם מפרנסת את הבית בסטודיו שלי לחוגי ציור ובאיור דיוקנאות בהזמנה, והמשמעות של עזיבת הכולל, אף על פי שהמלגה נמוכה, היא ירידה בהכנסה, ולכן בעלי הרגיש שאסור לו לעזוב לפני שימצא כולל אחר.
"זה גרם לו להמשיך ללמוד באותה מסגרת, אך לחזור מצוברח יום אחרי יום. באחד הערבים הוא ישב וסיפר לי כמה קשה לו ללמוד שם, אבל הסביר שלא שייך לעזוב עד שימצא כולל חדש.
"ואז נעמדתי מולו ואמרתי לו בביטחון: 'התורה שלך הכי חשובה לי, היא הברכה של הבית ולא מלגת הכולל. מבחינתי ממחר תלך ותלמד בבית הכנסת, העיקר שתחזור מאושר ותצליח בלימוד!'
"אמרתי את זה מכל ליבי, כי אני באמת מאמינה בכך. בעלי קיבל מכך הרבה ביטחון, ויום למחרת הוא כבר עזב את הכולל.
"בסיפור אין דרמות גדולות. תקופה ארוכה למד בעלי בבית הכנסת, והקב"ה שלח את שליחיו כמו תמיד. עברנו את התקופה הזאת מעל הטבע ללא חובות וללא הרגשת מחסור, וברוך השם לאחר זמן הוא מצא כולל כלבבו, לומד ומתעלה, ואני המאושרת באדם".
סוכת שלומך
שרה פרדס, עיתונאית וכתבת, רעיית תלמיד חכם ואם למשפחה ברוכה:
"זה קרה לפני כשלוש שנים, כשהתחילה הקורונה. כזכור, בתקופה שבתחילת המגפה הישיבות נסגרו, ורבות לא פתחו את שעריהן שבועות ארוכים.
"הבן שלי, שהיה אז כבן עשרים, היה מהבחורים הבודדים שהמשיכו ללמוד בישיבה עד 'בין הזמנים' של חודש ניסן. מהשבוע שאחרי פורים, כשמוסדות התחילו להיסגר, הישיבה שלו סגרה את שעריה, אין יוצא ואין בא, והבחורים שהו שם במסגרת של משפחה גרעינית. הם לא יצאו להתפלל מחוץ לישיבה ופשוט היו בסוג של כלא מרצון.
"לקראת חג השבועות הישיבה נפתחה שוב. הבן שלי יצא מהבית מצויד במזוודה מלאה כל טוב, שתספיק לו עד בין הזמנים של חודש אב. ואכן, במשך חודשיים וחצי כל הבחורים היו סגורים ומסוגרים בישיבה, ולא יצאו ממנה.
"באותה תקופה הם למדו וסיימו את מסכת סוכה, כאשר הם מנותקים לחלוטין מהעולם, בלי להגיע לשבת חופשית או לצאת מחוץ לגבולות הישיבה.
"כשהבן שלי חזר, בערב תשעה באב, הוא הביא איתו קניין נצח, את מסכת סוכה. אחרי תשעה באב עשינו לו 'סיום' גדול, מושקע במיוחד.
"זה היה אחד הסיומים המרגשים ביותר, גם שלו וגם שלנו. כשהבן שלי קם לומר את ההדרן, זה היה רגע סוחט דמעות. המסכת הזו, כך הוא הרגיש וכך התבטא, נצרבה בעצמותיו.
"מאז, יצא לו ללמוד מסכת סוכה מספר פעמים. למעשה, הוא התקשר למסכת הזו בעבותות אהבה, והיא מזכירה לו כיצד היה ספון באוהלה של תורה, שמור מכל הבלי העולם הזה. בחורים רבים הסתובבו בתקופה הזו ללא מסגרת, אבל הבן שלי זכה וזו הייתה לו התקופה הנפלאה ביותר. התקופה הזו הוכיחה לכולנו שמי שרוצה ללמוד, יכול ללמוד בכל תנאי ובכל מצב".
אם היו בני אדם מרגישים
רחלי שינפלד, רעייתו של הרב משה שינפלד רב ומנהל המרכז היהודי קובנה, אמא לחמישה בנים שיחיו, אומנית ומעצבת:
"כמי שמתגוררת בקובנה בעשר השנים האחרונות ושותפה ל'מרכז היהודי' לסטודנטים יהודיים בראשות בעלי הרב משה שינפלד, אני נתקלת בסיפורים מרגשים על לימוד תורה דווקא אצל סטודנטים שרחוקים לכאורה מתורה ומצוות.
"אחד הסיפורים נחרט בליבי וריגש אותי במיוחד: זה היה לפני כשלוש שנים, כאשר בעלי למד חברותא עם שני סטודנטים בערב, והם הודיעו לו כבר בתחילת הלימוד שהם צריכים לסיים בשעה 8:30 ולא ב-9:00 כהרגלם, כי 'יש מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה נתניהו, שבה הוא אמור לצאת באמירה דרמטית'. "השניים מצביעי ליכוד ותיקים, והיה ברור שלא יפסידו את ההצהרה. לאחר מכן הם התחילו ללמוד עם בעלי מתוך עונג צרוף והיה לימוד מאוד פורה ומוצלח. לפתע אחד הסטודנטים זיהה שהגיעה השעה 8:31, ודחף במרפק את חברו. ניכר היה שהם מתלבטים מאוד – מצד אחד הם כל כך נהנו מהלימוד, ומצד האחר הגיעה השעה והם לא רצו להפסיד.
"בעלי סיפר לי לאחר מכן שהוא הרגיש את גודל הניסיון והתרגש מעצם ההתלבטות. לאחר כחצי דקה, טפח אחד מהם על שכמו של חברו: 'יאללה, עזוב אותך מסיבת עיתונאים, נמשיך ללמוד'.
"כשהם סיימו ללמוד בשעה תשע, אמר להם בעלי בהתרגשות: 'אני מאמין שעשיתם מעשה של מסירות נפש, הקרבתם קורבן עבור דף הגמרא. אין לי ספק שחוללתם רעש בשמיים, בבקשה תברכו אותי שהקב"ה ישלח לנו שפע, שהמקום המיוחד הזה ימשיך להתקיים'.
"הם בירכו אותו מתוך מבוכה גדולה ולאחר מכן נפרדו ובעלי נסע הביתה. עוד באותה נסיעה צלצל המכשיר הנייד שלו ועל הקו היה נדיב שתמך בנו בעבר וכבר תקופה ארוכה שלא קיבלנו ממנו תרומה. הוא התעניין במצבנו, ובעלי סיפר לו שאנחנו בקשיים כלכליים.
"ואז הוא הודיע: 'נכנסה לי פה עסקה, והחלטתי שאת המעשרות אני נותן לכם. בתוך כמה ימים תראה את הכסף בחשבון', ובאמת הוא תרם לו סכום גדול מאוד שממש החזיק והציל אותנו.
"אנחנו קטנים בשביל לדעת חשבונות שמיים, אבל גם לי וגם לבעלי ברור לגמרי שמי שמקריב מעצמו למען לימוד התורה הקדושה, זוכה לשפע גדול מאוד".
