כשהיה ילד קטן, הוא החל להתמודד עם עיוורון ולקות שמיעה, אלא שדווקא הקשיים של אביחי שלי הפכו עבורו להזדמנות להוכיח שהכל אפשרי | כך הוא הגיע למקום הראשון בחידון התנ"ך, כך הוא הפך ליועץ לחברות בינלאומיות גדולות, וכך הוא הקים את ביתו ונולדו לו שני החמודים | ריאיון מלא השראה
צילום: איציק בלניצקי
קולו של אביחי שלי נשמע כאוב, כשהוא חוזר אל הטרגדיה שנשארה חרוטה בראשו. "למדתי בכיתה ט', בישיבת כפר מימון", הוא מספר, "ובאחד הימים קראו לי אנשי הצוות והודיעו לי שאחותי הבכורה נהרגה בתאונת דרכים. אני זוכר את עצמי בתוך מערבולת של כאב ואבל, ובעיקר עם קושי אמוני גדול מאוד. שאלתי את עצמי: 'מה אלוקים רוצה ממני? אני גם לקוי שמיעה וגם עיוור, ועכשיו גם אח שכול? כמה עוד אפשר כאב אני יכול להכיל?' רציתי להתפרק. אלא שמכיוון שלמדתי במסגרת ישיבתית, היה ברור לי שאני לא יכול לעשות כל מה שמתחשק לי. אז המשכתי ללמוד ולהתפלל, אבל הלב שלי לא היה שלם".
אביחי עוצר לרגע כדי לשאוף אוויר, ואני מביט בו, באיש הכן והאמיץ שיושב מולי. מבטו כמו תלוי בחלל האוויר, כתפיו מוטות קדימה, והוא ממשיך ומשתף: "חלפו כמה וכמה שנים עד שהתחלתי להבין וגם להפנים שלקדוש ברוך הוא יש חשבונות משלו, וכמו שכתוב במשלי 'מהשם מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו'. התחלתי להשלים עם העובדה שאני לא מבין כל דבר, אבל דווקא חוסר ההבנה הוא שמקשר אותי יותר מכל לבורא עולם".
אביחי משתתק שוב. בשעה הקרובה אגלה שהוא ממשיך לתבל את דבריו בציטוטים שלמים וארוכים מן התנ"ך, ואין זה פלא. למרות העיוורון ולקות השמיעה שמלווים אותו מגיל צעיר – הוא הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולכבוש את המקום הראשון בחידון התנ"ך העולמי. ולא, זה לא ההישג היחיד שהוא הגיע אליו במשך חייו.
"אני מתנהג כמו אדם רגיל ולא עושה לעצמי הנחות". אביחי שלי (צילום: איציק בלינצקי)
"שום דבר לא היה קל", הוא מודה, "אבל גיליתי שלפעמים דווקא מתוך המקום הנמוך, הכישלון והקושי, אפשר לצמוח גבוה ולהגיע רחוק יותר מכפי שהיינו יכולים להגיע ממצב בו הכל נוח. 'והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם'", הוא מצטט מהזיכרון. "אני לגמרי מרגיש שהקב"ה נמצא איתי לכל אורך הדרך".
שרשרת של תאונות
את חייו התחיל אביחי לפני כ-38 שנים, כתינוק בריא ורגיל לכל דבר. רק בגיל שנתיים הוא איבד את יכולת השמיעה, כתוצאה מטיפול רפואי מציל חיים שהיה חייב לעבור. בעקבות כך הוא לא שמע ולא דיבר עד גיל ארבע, אז הרכיבו לו מכשירי שמיעה. אלא שבאותה תקופה אירע דבר נוסף – אביחי הקטן נפל בגן השעשועים וזכוכיות חדרו לעיניו, מה שייצר פגיעה קשה ובלתי הפיכה בראייתו. בשנים הבאות הוא חווה שרשרת של תאונות נוספות שהובילו להתדרדרות עד לאובדן הראייה בשתי העיניים לצמיתות.
"לא קל לגדל ילד עיוור", הוא אומר, "אבל ההורים שלי נלחמו לאורך כל הדרך כמו אריות, כדי שאלמד במסגרות רגילות ולא בחינוך מיוחד. באותם ימים לא היה מקובל לשלב ילדים עם מוגבלויות בבתי ספר, ומבחינת הוריי זו הייתה החלטה יוצאת דופן. דווקא בגלל זה פגעה בהם מאוד העובדה שהמורים לא תמיד שיתפו איתם פעולה.
"אני זוכר שבאחת השנים התבקש המורה לבחור תלמידים מצטיינים כדי לשלבם בתוכנית למחוננים לאחר שעות הלימודים. למרות שציוניי היו מהגבוהים בכיתה, המורה לא בחר בי להשתלב. כשהוריי גילו זאת הם ביקשו לברר אצל המורה למה לא המליץ עליי, והוא הסביר להם שחשש מכך שכעיוור אתקשה לנסוע ולהשתלב בתוכנית. אני זוכר כמה צער שהמשפט הזה הסב להם. באותה שבת קראו את פרשת 'שלח' על המרגלים, ואבי הסביר לי שבדיוק כפי שהקב"ה דרש מהמרגלים, רק להעביר את המסר ולא לחוות את דעתם – כך גם הוא דורש מכולנו. לא לעשות חשבונות אישיים, אלא רק להעביר את המסר. 'ובכל זאת', הוא אמר לי, 'אני סולח למורה'".
ואיך באופן כללי התייחסו אליך החברים והמורים?
"באותם ימים לא הכירו מציאות של שילוב, אז היו הורים רבים שהתנגדו לכך שילדיהם ילמדו בכיתה עם עיוור. התחושה ששודרה כלפיי הייתה שעיוור הוא כמו מצורע, שצריכים להוציאו מחוץ למחנה. ההתנגדות של ההורים השפיעה גם על הילדים, שהיו מכים אותי, מציקים לי וצוחקים עליי. חוויתי הרבה מאוד ביזיונות במהלך שנות היסודי.
"אני יודע שהתיאורים הללו נשמעים קשים, אבל צריכים לזכור שהחברה עברה כברת דרך גדולה עד היום, וכעת המצב שונה לחלוטין. אבל באותם ימים הילדים ראו שהוריהם מתנגדים, ומבחינתם כל דבר היה לגיטימי, גם אם זה להציק או להרביץ".
ילדות רווית אתגרים
את המורים מחלק אביחי לשני סוגים. "היו מהם שממש אהבו אותי, תמכו בי והאמינו בי, אבל היו גם כאלו שיישרו קו עם האג'נדה של ההורים המתלוננים, ומבחינתם היה בלתי הגיוני לשלב ילד עם מוגבלות בכיתה. הייתה גם קבוצה נוספת של מורים, אם כי היא הייתה קטנה יותר. אלו היו המורים שריחמו עליי מאוד וניסו לוותר לי ולהקל עליי. לא אהבתי את היחס הזה. גם לא הרגשתי שהוא נכון עבורי".
מבחינה טכנית – איך הצלחת לקחת חלק בשיעורים?
"השתמשתי בכתב ברייל. קיבלתי את ספרי הלימוד מהספרייה לעיוורים, והייתה לי מורה שיקומית שהדפיסה עבורי בכתב ברייל את הדפים שחילקו בכיתה. במבחנים ובשיעורי בית הייתי כותב בברייל, והמורה השיקומית תרגמה את התשובות שלי. בהמשך חדר לעולמנו המחשב והתחלתי להשתמש בו באופן קבוע".
"אמא סיפרה לי בעיקר סיפורי תנ"ך וכך למדתי לאהוב את התנ"ך ולהתחבר אליו". אביחי בהכתרתו לחתן התנ"ך בהשתתפות ראה"מ דאז אריאל שרון (צילום: לע"מ)
איך נראה המחשב שלך?
המחשב שלי הוא רגיל לכל דבר, רק שמחברים לו מסך עם כתב ברייל מיוחד לעיוורים ותוכנה על המחשב שמתרגמת כל מה שכתוב על המסך לכתב ברייל. כך אני יכול לקרוא עם האצבעות מהמסך המיוחד. המחשב חסך עבודה רבה למורים שלי, כי הם יכלו להביא לי דיסק נשלף עם מטלות לשיעורי בית, ואני החזרתי להם את הקובץ".
בית ספר אינו רק מקום לימודים. איך העברת את שעות ההפסקה?
"המורה השיקומית לימדה אותי להסתדר במרחב של בית הספר וגם ללכת ולחזור לבד. מבחינה ביצועית יכולתי לצאת לשחק, רק שלא היה לי עם מי, אז בהפסקות בעיקר נשארתי בכיתה, הייתי קורא ספרים ולפעמים מטייל לבד בפרוזדורי בית הספר".
בסופו של דבר אתה חושב שהייתה זו החלטה נבונה לשלוח אותך לחינוך הרגיל?
"חד משמעית כן, ואני אסיר תודה להוריי. אומנם אם הייתי לומד במסגרת מיוחדת, היה לי קל יותר עד גיל 21, אך כשהייתי יוצא לבסוף לחיים ולחברה האמיתית – הייתי בוודאי חוטף הלם עמוק ולא מצליח להתמודד. העובדה שהוריי הרגילו אותי מגיל צעיר להתמודד ולהתחבר עם החברה הרגילה, הפכה אותי לאדם עצמאי. זו גם הסיבה שכיום אני לא מרגיש שום קושי או בעייתיות בהשתלבות בחברה הרגילה. כי זה מה שהכרתי מאז ומעולם".
בישיבה של מעלה
אם בשנות היסודי היה אביחי מוקד להתעללות ולהצקות, הרי שבישיבה עברו חייו מהפך קיצוני. "זו הייתה ישיבה עם פנימייה והחברים קיבלו אותי בזרועות פתוחות במשך 24 שעות ביממה. שם כבר לא נעזרתי במורה שיקומית, כי פשוט לא היה צורך. הסתדרתי בדרך כלל בכוחות עצמי, וכשנזקקתי לסיוע, החברים תמיד היו לצידי. זה היה הזמן בו עליתי על הגל והרגשתי שאני פורץ קדימה.
"לא ויתרתי על כלום", מדגיש אביחי, וכשהוא אומר "כלום" הוא מתכוון אפילו לטיולים שנתיים עם החברים. "היינו יוצאים למסלולים הרריים במדבר יהודה וברמת הגולן, חלקם מאתגרים במיוחד. המדריכים היו זוקפים גבה – 'איך נותנים לעיוור להצטרף למסלולים כאלו?' היו גם שניסו להציע 'להשאיר את העיוור באוטובוס'. אבל החברים הבהירו להם: 'אם הוא לא יוצא – גם אנחנו נשארים'.
"גם הצוות בישיבה היה נהדר, הרבנים ניסו לחשוב תמיד באופן יצירתי והצליחו למצוא מענה כמעט לכל קושי, כולל גמרות ומשניות בברייל, סדרי בוקר וערב, חברותות וכדומה. הם גם לא מנעו ממני לקבל תפקידים ולקחת אחריות כמו יתר התלמידים, ובעיקר התייחסו אליי כמו נער רגיל, שזה בדיוק מה שהייתי צריך".
ומתי צץ הרעיון להשתתף בחידון התנ"ך?
"זהו חלום שהתחיל להירקם במוחי כבר מאז שהייתי בן ארבע. ההתחלה הייתה בעיקר בזכות אמא שלי, שניסתה לפתח אצלי את יכולת הדיבור, ואחת השיטות העיקריות שלה הייתה לספר לי סיפורים. אמא סיפרה בעיקר סיפורי תנ"ך וכך למדתי לאהוב את התנ"ך ולהתחבר אליו. תמיד חלמתי על השתתפות בחידון ותמיד האמנתי שיש לי סיכוי, והכל עניין של חזרה, שינון ומאמץ. הפעם הראשונה בה התמודדתי בפועל הייתה בכיתה ט' ומאז ועד גיל 18 הספקתי להתמודד ארבע פעמים. בפעם הרביעית הגשמתי את החלום".
מבחינה טכנית, איך התנהל מולך החידון?
"לא היה הבדל גדול ביני לבין המתמודדים האחרים. בזמן ההכנה למדנו כולנו מאותו תנ"ך, רק שאני השתמשתי בתנ"ך שכתוב בברייל. בחידון עצמו הופנו אלינו אותן שאלות ובאותו הקצב, כאשר נציגה מטעם צוות החידון הקלידה את התשובות שכתבתי בכתב ברייל והעבירה אותן בכתב רגיל לשופטים, לאחר מכן הקראתי את התשובות במיקרופון".
"הייתי רוצה לראות רק פעם אחת את הילדים החמודים שלי". אביחי על שפת הים
אביחי עוצר לרגע ולא מתאפק מלהציג בפניי סרטון שמתעד את אותו רגע גדול. "ובמקום הראשון – אביחי שלי", מרעים קולו של המנחה, "תלמיד ישיבה בית יהודה בכפר מימון…" אביחי הצעיר נראה כולו נרגש כשהוא לוחץ את ידו של ראש הממשלה וניגש אל קדמת הבמה לקול מחיאות הכפיים האדירות.
"אני מוצא את עצמי מספר לא מעט על הזכייה וגם מוסר על כך הרצאות", מציין אביחי, "בכל פעם מתעוררת אצלי ההתרגשות מחדש ואני חווה אותה שוב ושוב. זה מחזיר אותי עשרים שנה לאחור, לרגעים שבהם אני על הבמה ומרגיש שהיה שווה לעשות את המאמץ הענק הזה, לעבור כישלונות במשך ארבע שנים ולנצח בסופו של דבר, בזכות בורא עולם ובזכותם של אבא ואמא, וכל האחרים שהאמינו בי.
"תמיד לאחר מכן מגיעה המחשבה הבאה: 'אם אחד כמוני מסוגל להגיע ברוך השם למקום שבו אני נמצא, אז כל אחד אחר שיש שלו עיניים רואות ואוזניים שומעות וכל הכלים הנדרשים – ברור שאסור לו לוותר, כי הוא בוודאי יכול לצמוח ולהצליח'".
עובד כמו כל אדם
אבל הרגע המרגש בחידון העולמי היה רק חלום אחד שאותו אביחי זכה להגשים ולהוכיח שעבורו אפילו השמיים אינם הגבול. "אחרי הישיבה הלכתי לשרת בחיל המודיעין ביחידה 8200", הוא מוסיף, "בתחילה זה היה נראה חסר סיכוי, כי איך חיל מודיעין המכנה את עצמו כ'עיניים והאוזניים' של המדינה יקבל לשירותו מישהו שאין לו לא את זה ולא את זה? אבל באותו שלב כבר היו לי כוחות להתעקש, אז התעקשתי ובסייעתא דשמיא גם הצלחתי".
שנתיים לאחר מכן החל אביחי את דרכו המקצועית. "בתחילה חשבתי לעבוד בבורסה, ולשם כך למדתי תואר ראשון במנהל עסקים. כבר אז הוסבר לי שאני העיוור הראשון שמבקש ללמוד את התחום, אבל בסופו של דבר ראיתי שזה דווקא לא היה מורכב כפי שטענו אלו שניסו להרפות את ידיי. אחר כך למדתי תואר שני במשפטים, והתחלתי לעבוד כמנהל השקעות בבית ההשקעות פסגות".
בהמשך עבר אביחי לעבוד כיועץ פיננסי לחברות מטעם הפירמה הבין לאומית לראיית חשבון 'דלויט'. "מדובר בחברה מאוד מגוונת מבחינה אנושית", הוא אומר, "בקרב העובדים יש גם ייצוג חרדי גדול, וזה יוצר מגוון מעניין. אנחנו מעניקים ייעוץ ללקוחות, חלקם מהגדולים בעולם בתחומם. זו עבודה מאתגרת ומרתקת, עם הרבה אחריות".
אנשים עם מוגבלויות מתלוננים לעתים קרובות על חוסר שוויון זכויות במקומות העבודה. נראה שאתה לא חווית את זה…
"בחברות פסגות ו'Deloitte' קיבלו אותי בלי בעיה ובאהבה גדולה, אבל אני חייב להודות שעברתי כברת דרך לא פשוטה עד שהתקבלתי למקומות שבהם כל כך מאמינים בי. זהו נושא שבהחלט טעון שיפור, ולצערי אני נתקל בלא מעט מקרים בהם אנשים מוגבלים מוצאים את עצמם לגמרי מחוץ לתחום.
"נכון שבמהלך העשור האחרון חלו שיפור והתעוררות ממשיים. יש בתי עסק שפתוחים יותר להעסיק אנשים עם מוגבלויות, וגם חוקים ספציפיים שדורשים זאת. אבל עדיין אחוז המועסקים עם מוגבלות אינו גבוה, ובעיקר – המשכורות שהם מקבלים נמוכות ביחס לשאר. עובד עם מחלת כליות שגורמת לו להיות נמוך קומה אמר לי פעם: 'משלמים לי בהתאם לגובה שלי', וזה מאוד הכאיב לי.
"אבל אני חייב לציין שיש גם אנשים עם מוגבלויות שלא מספיק מאמינים בעצמם. כך למשל פנה אליי בחור עם מגבלה, מקסים וחכם, וביקש שאסייע לו למצוא עבודה. סייעתי בשמחה ודי מהר מצאנו לו עבודה נחמדה. בהתחלה היה לו קצת קשה, אבל בהמשך הוא התייצב היטב והבנתי מהמנהל שלו שהוא משתפר מיום ליום, ואז הוא הדהים אותנו, נשבר והודיע שהוא פורש, חרף כל ההפצרות שלי ושל המנהל.
"התברר שהיו כמה עובדים שאמרו לו משפטים שלא ממש היו במקום, הוא נפגע והחליט לא לחזור. זה לימד אותי שלמטבע יש שני צדדים, ובשביל לקדם תעסוקת אנשים עם מוגבלויות יש לעבוד ולדרבן גם את המעסיקים והמדינה, אבל לא פחות חשוב מכך גם את האנשים עם המוגבלויות, שיעזו ושיהיו להם כוחות להפוך לחלק מהחברה הרגילה".
אבא 'רגיל' לילדיי
בגיל 31 זכה אביחי להגשים את חלומו הגדול מכולם – כאשר עמד תחת החופה עם אשתו צילה, בחתונה מרגשת במיוחד שלא הותירה עין יבשה. על השידוך המיוחד שנרקם ביניהם הוא מספר: "האמנתי כל הזמן שהשידוך יגיע, לרגע לא התייאשתי. אני מכיר כל כך הרבה אנשים, והיה ברור לי שיהיה אחד מהם שיקשר אותי לכלה המיועדת. אבל היה לי פחד אחר, דווקא מפני החשש מאיך שתראה הזוגיות בינינו, ואיך שנגדל את הילדים.
מסך עם כתב ברייל מיוחד ותוכנה על המחשב שמתרגמת כל מה שכתוב על המסך. אביחי בעבודתו (צילום: איציק בלינצקי)
"כיום אני יכול להגיד שכל החששות התנדפו לגמרי. מי ששידכה בינינו היא חברה של אשתי ששמעה הרצאה שלי והגיעה למסקנה שאנו יכולים להתאים. אשתי היא עורכת דין במקצועה, ואינה עיוורת. ברוך השם אנחנו חיים באושר, מתגוררים בנתיבות והורים לשני ילדים מתוקים – שחר מאיר בן הארבע, ורוני רחל בת השנה. אנחנו לגמרי משפחה מאושרת".
אתה מרגיש שבגלל המוגבלות שלך אתה צריך לוותר על כל מיני דברים בגידול הילדים?
"אני לא מוותר על שום דבר, אלא עושה איתם ממש הכל – לוקח אותם לגנים ולפארק השעשועים, מתגלש איתם ומנדנד איתם, משחק איתם ומבשל להם ארוחות. אגב, אם מדברים על אוכל, אז אמא שלי התעקשה שאלמד לבשל כבר מגיל צעיר, וכיום אשתי ואני מחלקים בינינו את המטלות – בדרך כלל אני חותך ומתבל, מכין את הארוחה לבישול, ואשתי מניחה אותה על הכיריים, שזה החלק המסוכן בתהליך. היא גם הופכת, מטגנת ומתעסקת עם התנור, כך שגם בהיבט הזה אנחנו מסתדרים נהדר ברוך השם.
"אגב, אני לומד עם ילדיי תנ"ך, למרות שהם קטנים. בכל לילה לפני השינה אני מספר להם את סיפורי התנ"ך. עם הבת הקטנה אני אוחז בספר במדבר, ועם הגדול הגעתי כבר לספר עזרא. בקרוב הוא יסיים את התנ"ך בפעם הראשונה".
אבל יותר מכל אוהב אביחי את השבתות, אז הוא זוכה, לדבריו, לרוגע מיוחד. "יש לי סידור בכתב ברייל ואני לוקח אותו איתי בכל פעם לבית כנסת אחר. יש בנתיבות הרבה מאוד בתי כנסת, בכולם יש אנשים טובים ומסבירי פנים. אני צועד בנחת עם המקל, ולפעמים אם צריך עזרה בניווט אני נעזר בעוברים והשבים".
כאן הוא מבקש לציין שמחמם את הלב לראות איך שעם ישראל שמח לעזור. "אנשים מזהים אותי מרחוק ותמיד ממהרים אליי. האמת היא שלקח לי זמן ללמד את עצמי לקבל עזרה מאחרים, אבל בהמשך הצלחתי להבין שכל אחד תורם לעולם בצורה אחרת, לפעמים אני עוזר ולפעמים נעזר.
"כמובן שיש גם פעמים רבות בהן אני מסתדר לבד. כיום מערכות הנגישות באוטובוסים וברכבות מאוד מפותחות, יש מערכת כריזה וכל מיני סימנים ותמרורים שמסייעים לעיוורים. אין מה להשוות זאת למה שהיה בעבר, וכפי שציינתי – אף פעם לא קרה שנתקעתי אפילו לדקה בלי שמישהו רץ ושאל אם אני צריך עזרה, וזה בכלל לא משנה אם אני מסתובב באזורים חילוניים או חרדיים, בפריפריה או במרכז. כולם אוהבים לעזור".
בנוגע לכך הוא גם נזכר בסיפור מיוחד: "לפני כמה ימים יצאתי מהמשרד כדי לקנות לעצמי משהו לשתות. לפתע ניגש אליי אדם נחמד שאחז בזרועי והציע ללוות אותי. היה איתו ילד קטן ומתוק שאמר לו: 'אבל אבא, הגננת אמרה שלפני שרוצים לעזור, צריכים קודם כל לשאול את האדם אם הוא רוצה שיעזרו לו'. האבא הופתע לגמרי, הוא מיהר להוריד את היד שלו מזרועי, ואמר לבנו: 'אתה ממש צודק, וזה לא בסדר שלא שאלתי קודם. מחילה אחי'. אני חייכתי לשניהם ואמרתי להם שזה בסדר גמור. התרגשתי משלוש סיבות – מהגננת המצוינת שהפנימה ערכים וחינוך לכבוד האדם וחירותו, מהאבא שהתייחס ברצינות ולא זלזל בדברי בנו, וכמובן מהחוכמה והאינטליגנציה הרגשית של הילד הקטן. ממש התרגשתי מכך שחיים בינינו אנשים כל כך מופלאים".
לראות רק טוב
בוא נדבר פתוח – ניתן לשער שבתוך כל הניצחונות יש גם רגעים של קושי. תוכל לספר עליהם?
נראה שאביחי מנסה בכל הכוח להתעלם מאותם רגעים, לא כי אינם קיימים, אלא כי הוא פשוט מעדיף לא לראות אותם. לבסוף הוא נזכר במשהו: "לפני כארבע שנים התרחש פיגוע ירי כשהייתי בדרכי באוטובוס מירושלים. ישבתי במושבים הראשונים, על יד החלון, וכשעברנו סמוך ליציאה מבית א-ל, פתחו עלינו באש מאזור השמשה הקדמית. הכדור חלף בשריקה ממש בסמוך לאוזן השמאלית שלי, מבלי לפגוע בי. בתחילה לא קלטתי מה קורה, אבל רק לשנייה.
"כשהבנתי שזה פיגוע – זרקתי את עצמי על רצפת האוטובוס, כאשר היריות והצעקות מסביב המשיכו, זכוכיות התעופפו לכל עבר ואני נפצעתי מהן בידיי. הוצאתי מהתיק בגד כלשהו ועצרתי לעצמי את הדימום, תוך כדי שאני שוכב על הרצפה. רעדתי בכל הגוף ובעיקר פחדתי מכך שאלו שירו עלינו מתקדמים לכיוון האוטובוס. העובדה שלא ראיתי מה קורה מסביב רק הגבירה את הפחד. עד שלבסוף חשתי ידיים חזקות ובטוחות אוחזות בי ומרימות אותי.
"הבחור שאחז בי אמר לי: 'אני מטעם כוחות הביטחון, ועכשיו אתה בטוח'. הוא המשיך ללוות אותי עד לאמבולנס וכן במהלך הנסיעה. בדרך שמעתי מנהג האמבולנס איזה נס היה לי, שכן אם לא הייתי יושב על יד החלון, הכדור היה חלילה עובר דרכי. ברור לי שסיטואציה כזו היא טראומה לכל החיים, אבל אצלי, בגלל העיוורון, הטראומה כפולה. אני לא מאחל את התחושות האלו לאף אחד".
מבחינה פיזית, העובדה שבעבר ראית מקלה עליך את החיים?
"אני צועד בנחת עם המקל, ואם צריך עזרה בניווט אני נעזר בעוברים והשבים". אביחי, האופטימיסט הנצחי (צילום: איציק בלינצקי)
"זו שאלה שחשבתי עליה מספר פעמים. הפעם הראשונה הייתה כשעשיתי בגרות של חמש יחידות במתמטיקה, שכללה בין היתר חומר של הנדסת מרחב בגיאומטריה. המורה אמר לי שהוא חושב שאני מצליח להבין ולשלוט בחומר כי אני זוכר איך העולם נראה ולמרות שאיני רואה כיום יש לי תפיסה מרחבית המושתתת על העבר. אני מאמין שזה נכון, כי למרות שהעולם סביבי שחור, אני מידי פעם מדמיין דברים וחושב עליהם.
"יחד עם זאת, דווקא בגלל שבעבר ראיתי – יש בי געגועים גדולים יותר לראייה, כי אני יודע מה אני מפסיד. אני למשל מתגעגע מאוד למבט העמוק של אמא שלי כשהייתה מספרת לי סיפורים. אני גם רוצה לראות לפחות פעם אחת את הילדים שלי. כמה שיתארו לי איך שהם נראים ויגידו לי שהם ג'ינג'יים כמוני וכמו אשתי, זה לא כמו לראות אותם במוחש".
הילדים שלך יודעים שאתה עיוור ולא רואה?
"כן, שניהם מבינים לגמרי, כולל הבת הקטנה, ומרתק לראות את התגובות שלהם. הבן שלי, בן הארבע, אוהב מאוד לבנות בלגו והוא לוקח לי את היד ואומר לי: 'אבא, בוא תיגע איזו הפתעה בניתי לך', ואז הוא מצמיד את היד שלו, כדי שאוכל למשש. הבת הקטנה עדיין אינה מדברת, אבל כשהיא רוצה משהו היא שמה את היד שלי על החפץ שהיא מבקשת".
נראה שאביחי מתעקש בכל הכוח לראות רק את הטוב. "אולי תופתע, אבל יש גם יתרונות ללקות השמיעה ולעיוורון", הוא טוען, "הינה דוגמה – בשבוע שעבר נסעתי ברכבת, ובמשך שעה שלמה ישב לידי מישהו שצעק בטלפון. לנוסעים האחרים לא היה מה לעשות, אבל לי היה פתרון פשוט – כיביתי את מכשירי השמיעה שלי וזכיתי לשקט מוחלט. אלא שאז נוצרה בעיה חדשה – לא יכולתי לשמוע את מערכת הכריזה ולא ידעתי מתי לרדת".
מה עשית?
"נעזרתי בשעון וכך חישבתי מתי מגיעה התחנה הבאה", הוא משיב, ועוד לפני שאני מספיק לברר איך הוא יכול לבדוק מה השעה, מפשיל אביחי את שרוולו וחושף מול עיניי שעון שנראה רגיל לכל דבר. הוא מסיר את מכסה הזכוכית ואז מתברר שהמספרים מופיעים בכתב ברייל, וכך הוא יכול למשש את המחוגים ולזהות את מיקומם. "זה לא רק השעון, כיום יש תחליפים כמעט לכל דבר", הוא מדגיש.
יש לך אתגרים בקיום ההלכה?
"פעם התעוררה אצלי בעיה – כשנגמרה לי הסוללה במכשיר השמיעה באמצע השבת, אבל גם זה הסתדר, וקיבלתי פסק הלכה מאחד הרבנים הגדולים כיצד לנהוג. חוץ מזה, אין משהו שאי אפשר להתגבר עליו. אתה מקיים מצוות כמו כל אחד אחר".
ובכל זאת, יש דברים שאתה נאלץ לוותר עליהם?
"קשה לי לענות, כי אני באמת לא מרגיש שיש משהו שחסר לי במיוחד". הוא מהרהר לרגע. "אם אתה ממש מתעקש – אז חסרה לי היכולת לנהוג. קורה לפעמים שיש לי יום לחוץ עם רצף של פגישות והרצאות. במצבים כאלו קופצת לי לפעמים המחשבה: 'אילו יכולתי לנהוג הייתי עושה את הדרך בחצי שעה ולא בשעה וחצי'. אבל אני משתדל שלא להרהר בזה יותר מידי. אני חושב שכבר קלטת שאני לא אוהב להיכנס למקום של התמסכנות ובכיינות. להיפך, אני אומר לעצמי: 'זה מה שיש, ועם זה אני אסתדר ואנצח'. בכל פעם שאני נקלע למשבר, אני מזכיר לעצמי שבחילוף אותיות ניתן ליצור את המילה 'מבשר', ואני יודע שאם רק אחשוב טוב, אז יהיה טוב".
אביחי מדבר בלהט וניכר שהוא אומר את הדברים מכל ליבו. "כתוב בישעיהו 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול'", הוא מצטט לסיום, "זהו פסוק שאני מאוד מתחבר אליו, כי אני מאמין שבסופה של כל מנהרה צפוי לנו אור, ורק אור" – – –
