רופא הנפשות

ילדות בפולין, ייסורים בסיביר, בריחה לטהרן וצמיחה בפוניבז' | רבנות בלוגאנו, התבודדות בצפת, שבתות במעלה-עמוס וחסידים לוהטים בירושלים ובכל העולם | אחר הסתלקותו של כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה'מבשר טוב' מביאלא, סופרי 'משפחה' משרטטים את סיפור חייו הסוער וחוזרים לשעות של קורת רוח במחיצתו של הרבי שהבין את נפש הדור | תפארת שבתפארת

יתמות.

פתרונות למצוקות הדור. כ"ק האדמו"ר מביאלא זצ"ל בשיחתו ל'משפחה' (צילום: אלחנן קוטלר)

התחושה הכבדה הזו אופפת את מבואות בית המדרש שברחוב יעקובזון. מכאן פעל, בשנים האחרונות, כ"ק מרן האדמו"ר רבי בצלאל שמחה מנחם בן ציון רבינוביץ' מביאלא זצוק"ל. מכאן הנהיג את בני עדתו מאז עלה ארי מלוגאנו השווייצרית והשתקע בירושלים. מחדרו שבבית המדרש היה משפיע מאוצרותיו על קהל החסידים המקושרים אליו וגם על יהודים רבים שלאו דווקא השתייכו לבני החסידות. כאן היה מקבל את מחלי פניו לברכה ושומע את אלה שבאו לשפוך את רחשי ליבם ולקבל עצה טובה וברכה מאירה.
עכשיו, בימים שלאחר הבשורה, הלבבות ממאנים להאמין. רק בימים האחרונים נפוצה השמועה על מצב בריאותו המידרדר של הרבי, והחסידים התבקשו להעתיר בעבורו בתפילה ובתחנונים. נראה היה שהתפילות הועילו, ביום חמישי – יממה לפני שכבה הנר – כבר הייתה תעודת השחרור מוכנה, הרבי היה אמור להשתחרר לדירת נופש שהוכנה כבר לבואו.
ואז, בפתע פתאום, בבוקר יום שישי, הגיעה הבשורה המרה: הרבי איננו.
לא רק חסידי ביאלא שרויים באבל כבד. הרבי מביאלא היה מסוג המנהיגים החסידיים שהשפעתם יצאה הרבה מעבר לגבולות החסידות. הוא היה מנהיג של דור, מורה דרך ליהודים רבים מספור שמצאו בספריו ובהדרכתו את הדרך ילכו בה. גם חסידים משאר חצרות הקודש נהרו לשמוע את דבריו. ליטאים נתפסו לידענותו המקיפה בתורה, ללמדנות שנרכשה בפוניבז'. בכלל, מנהיגותו שיקפה אחריות לכלל-ישראל. לדור כולו.
גם כעת, בתוך ימי האבל, החיסרון מורגש בכל שכבות הציבור. דמותו מיזגה בתוכה את קצוות הציבור החרדי, ומתוך כך ידע הרבי לפנות לליבו של כל אחד מהמסתופפים בצילו, גם כאשר הלה לא היה חסיד ביאלא. 'הביאל'ער רב'ה אמר' היה שם קוד להוראה או הדרכה שנוגעת לכל יהודי באשר הוא.
ועתה הסתיים תור הזהב. הרבי, שריד לדור דעה, נלקח לגנזי מרומים.

קירות זועקים כאב

התבודדות והתמדה בין הרי לוגנו. צועד ברחובות העיר עם בנו שיבדלחט"א

במבואת בית המדרש, המכוסה מודעות אבל לרוב, מרגישים את היתמות היטב. שנים ארוכות שמקום זה הוא פינת יקרת חסידית שכמו נלקחה מדורות אחרים בפולין. רק חצית את המפתן וכבר אתה נמצא בעולם אחר, נזרק כמה דורות לאחור – אל חסידות פולין, על חריפותה ועומק מחשבתה.
והשבוע, חסידים מתהלכים כאן בפנים אבלות ובעיניים משדרות תוגה. תוהים מי יפיח בהם חיים, מי יורה להם את הדרך הנכונה לילך בה. היגון והצער אוחזים גם בקירות הבניין. מכאן יצא הרבי לדרכו האחרונה, אל הר הזיתים, כשאלפי חסידים מקיפים את מיטתו וממאנים להאמין כי שוב לא יזכו לראות את זיו הפנים הקורנות והמלטפות.
בירכתיים, בפינת בית המדרש, יושבים חבורות של חסידים והוגים בספרו של הרבי, 'מבשר טוב'. הם מעמיקים בתורתו של רבם האהוב, מנסים למצוא טללי נוחם בין הדפים והאותיות, במילים שאותן חצב הרבי מעומק ליבו, בשורות שבהן ביטא את רוחב דעתו ועומק הגיונו.
כשמדברים על 'ספרו' של הרבי מביאלא זצ"ל, מתכוונים לסדרת ספרים עשירה במיוחד – יותר ממאה(!) ספרים בכל מקצועות התורה והאגדה. דומה כי לא היה עוד אדמו"ר בדור האחרון אשר יבולו הספרותי כה עצום, חולש על מאות תחומים – ממסכתות הש"ס הסבוכות, כמו חידושים על מסכת זבחים למשל – ועד לספר מיוחד שממציא מזור ואמונה לחולים ולמתמודדים; מחידושים הלכתיים ועד לרעיונות עמוקים המשלבים הגיונות חסידיים עם מחשבתם של המהר"ל והרמח"ל.
גולת הכותרת הייתה סדרת הספרים על חינוך. היא הייתה בבת עינו של הרבי זצ"ל. מי שמעיין בכתביו ימצא בהם את המוטיב החוזר ונשנה: הדרך הראויה בחינוך הילדים. אין ספור הדרכות והנהגות בעניינים אלו התפרסמו בשמו והיו לנחלת הכלל. מחנכים ידועים ומפורסמים היו באים לחדרו, מתייעצים עימו בסוגיות רגישות וזוכים לשמוע ממנו דעת תורה צרופה. כך התבלט הרבי, לצד היותו אחד מגדולי מנהיגי הדור, גם כמחנך נפלא שמבין לעומק את צורכי צעירי הצאן ויודע למצוא מזור למכאוביהם.

"צריך להטמיע אהבה". בשיחה המיוחדת לסופרי 'משפחה' (צילום: אלחנן קוטלר)

מספיק לעלעל מעט בספריו כדי להבין את רוחב היקפיה של תורת הרבי. בסגנונו הספרותי שילב שכלתנות ישיבתית ישרה, שאותה קיבל מרבותיו בישיבת פוניבז', עם מאמרי מחשבה שמחדירים אמונה בכוחו של כל יהודי, בדרכם העוטפת של צדיקי פולין הקדומים. כך למשל, ספר מיוחד פרסם הרבי בסדרת 'מבשר טוב' – דף השער שלו מבשר כי "בו יבואר גודל כוחו של איש ישראל אשר יכול להגיע למדרגות גדולות ונשגבות, ואין מקום לייאוש בבני ישראל. כי מכל מצב שנמצא בו – יכול להתעלות לרום המעלות". כבר בהקדמה לספר הבהיר הרבי ש"עבודת השם יתברך בזמנים הללו חשובה עוד יותר מבדורות קודמים".
כעת התייתמו קירות בית המדרש. שוב לא יזכו לשמוע את שיחותיו המעמיקות של הרבי, מעתה לא תיראה דמותו המאירה, המלהיבה את ההמונים בעבודת השם. שוב לא יזכו החסידים לחזות בנועם הנהגתו, לשאוב ממעיין תורתו.
יתומים, בלי אב.

אש להבה בסיביר
כדי להבין את סוד הנהגתו הנאצלת והמיוחדת של הרבי זי"ע, יש צורך לצאת אל בית מדרש אחד ישן, אי שם בפינת רחוב יוסף בן מתתיהו שבירושלים. בקיטון צר זה – שאינו אלא כמה אמות על כמה אמות ובהן שולחן מרכזי אחד באמצע וכמה ספסלים בצדדים – החל הכול. קשה להאמין, אבל רק לפני יובל שנים החדר הקטן הזה הכיל את כל חסידי ביאלא בעולם. היו שנים שלא תמיד היה מניין, אבל תמיד בערה שם אש.

בטוב צדיקים. עם כ"ק האדמו"ר מהרי"מ מרחמסטריווקא זצ"ל ויבדלחט"א כ"ק האדמו"ר מבאיאן

כל היישוב החרדי בירושלים הכיר את אותו שרף, כחוש גוף וענק רוח, שעבודתו הפכה שם דבר בכל העולם – הרבי הקדוש ה'חלקת יהושע' מביאלא זי"ע, אביו של הרבי זצ"ל. כל יהודי דורש השם היה דואג להגיע מדי פעם לשמוע ממנו תפילה או קידוש לוהט, כזה שהיה מבעיר את נשמתו לזמן רב. מספרים שמרן ה'בית ישראל' מגור זי"ע היה מגיע בלילות השבת ומאזין מבעד לחלונות לקידוש של הרבי מביאלא. גם הרב מבריסק זי"ע היה שולח את תלמידיו לראות את ה'קריאת שמע של הרבי מביאלא', באומרו: "תראו איך יהודי מקבל על עצמו עול מלכות שמיים".
לירושלים הגיע השרף מביאלא זי"ע אחרי חמש שנים איומות בסיביר. סיפורי מסירות הנפש של הרבי בגוּלָאגים שבסיביר – ממלאים כרכים עבי כרס. קשה להאמין שילוד אישה הצליח לחיות כך, כשעל ראשו מרחפים איומי צינוק במקרה הטוב וירי במקום במקרה הגרוע, אך הרבי לא ויתר על בדל-בִּדְלָהּ של הנהגה חסידית. הוא היה משבר את הקרח בנהר על מנת לטבול לפני שחרית, סופג מכות רצח בגין התעקשותו לשמור את השבת על כל פרטיה ודקדוקיה ושומר מכל משמר על הספר הקדוש 'נועם אלימלך', שלרגע אחד לא מש מידו. גם בסיביר.
מסע תלאותיה של משפחת המלוכה לבית ביאלא החל כאשר הנאצים פלשו אל העיר שדליץ שבפולין, שם הנהיג ה'חלקת יהושע' את עדתו. כדרכם המרושעת, מייד עם הכיבוש נטפלו למנהיגים רוחניים. הרבי סבל התעללויות של שליחי השטן. למשל, כאשר הרשעים חיסלו את ראש העיר שדליץ הם אילצו את הרבי לקוברו.
בכך לא נתקררה דעתם החייתית. באחד הימים המציאו התעללות חדשה. כמה פרשי אס-אס יצאו בדהרה על סוסיהם, וקבוצת יהודים ישישים צוותה לדלוק בעקבות הפרשים ולהדביק את דהירתם. גם ה'חלקת יהושע' אולץ לעשות כך, ואחרי שהשתרך מאחור בחולשתו – ירו הנאצים ימ"ש ברגלו. לאחר התקרית פנה הרבי לרופא היהודי שהתגורר בסמיכות מקום. הרופא, שלא יכול היה לשאת את ההתעללות – החביא את הרבי בתוך שק קמח, לבל יגלוהו הנאצים.
היה ברור שאי אפשר להישאר בשדליץ. הגיעה העת לברוח.

עם אבא בצינוק
באישון לילה ארזו הרבי זצ"ל ומשפחתו כמה חפצים חיוניים ועזבו את שדליץ. היעד: העיירה ברנוביץ', שבעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב המפורסם עברה לשליטת הצד הרוסי. בצד הרוסי לא המתינו להם עם זרי פרחים, הקומוניזם הכפרני שלט שם במלוא עוזו, אבל השיקול של פיקוח הנפש המיידי גבר.

"מישהו שיכניס חשק". בשיחה החינוכית ל'משפחה' (משתתף: המחנך הרב פנחס ברייער) צלום: אלחנן קוטלר

בברנוביץ' זכו הרבי ומשפחתו לתקופת חסד קצרה. שם נרקמו קשרים עם מרן רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שעדיין התגורר בעיר. גם הבן, הרבי זצ"ל, עוד זכה בקטנותו לראות את רבי אלחנן.
אך תוך ימים ספורים הגיעה פקודה קומוניסטית שדרשה מכל הפליטים להצהיר אם הם מעוניינים לקבל אזרחות רוסית או שבכוונתם לחזור לפולין. זה היה מעין מבחן נאמנות. שאלה הרת-גורל שחיים תלויים בה. החלקת יהושע – כמו צדיקים נוספים – הכריע שאסור לקבל אזרחות במדינה הקומוניסטית.
התגובה הקומוניסטית הייתה נזעמת עד להשחית. בליל השבת הקרובה סבבו אנשי נ-ק-וו-ד ברחובות ברנוביץ' והורו לכל הפליטים שלא קיבלו אזרחות רוסית לארוז מיטלטלים ולהתכנס במרכז העיר. כבר למחרת, בעצם יום השבת, נלקחו הרבי ומשפחתו לתחנת הרכבת, בדרך לסיביר. יהודי ברנוביץ' הנותרים נפרדו מהם בבכיות איומות, היה ברור לכולם להיכן הם נשלחים.
הייתה זו שעת מבחן של 'אמונת צדיקים'. באותו רגע היה נדמה שאלו שהכריעו שלא לקבל אזרחות רוסית, טעו. אולם תוך תקופה קצרה התברר הנס. הנאצים, כידוע, הפרו את ההסכם ויצאו בהתקפה לכיוון רוסיה. הם כבשו את רובה, ורוב היהודים שנותרו בה נשלחו אל הכבשנים. כך יצא שסיביר – חרף הסבל וההתעללות שהיו בה – הייתה הצלה גדולה.
הרבי החלקת יהושע ומשפחתו הגיעו למזרח סיביר הקפואה, שם שוכנו בכפר זעיר שהיה מוקף ביערות אין-סופיים והועסקו בעבודת פרך של כריתת עצים. מחשבות על בריחה לא עלו על הדעת. הדבר גם לא התאפשר מבחינה טכנית, מחמת הגדרות שמסביב והריחוק העצום מכל מקום יישוב.
כאן, בסיביר, הגיעה מסירות נפשו של החלקת יהושע זי"ע לשיא. הוא לא ויתר לעצמו כמלוא נימה: בשמירת שבת, בכשרות המאכלים ואפילו בטבילה חסידית במקווה. לא אחת היה משבר את הקרח שעל מימיו הקפואים של הנהר באמצעות הגרזן ששימש אותו לכריתת עצים, והיה קופץ פנימה לטבילת טהרה שכולה מסירות נפש מוחשית.

זקן האדמו"רים. עם כ"ק האדמו"ר מערלוי

כמה פעמים עמד מול סכנת מוות מיידית בגין סירובו העיקש לעבוד בשבת. פעמים מספר הוא הושם בצינוק, ובנו – הוא כ"ק האדמו"ר זצ"ל – נהג להגניב לו מעט אוכל מבעד לאשנב הצינוק. באחת הפעמים הפטיר קצין יהיר לעבר הרבי העקשן: "אותך כבר לא נוכל לשנות, אבל הילדים שלך יגדלו כמו שאנחנו רוצים" – – – והרבי רק הגיב: "כי לא תישכח מפי זרעו".
מי שנכנס היום לכל אחד מעשרות מוסדות התורה המרכיבים את אימפריית התורה של ביאלא, אלו שהקים בנו, הרבי זצ"ל, בעמל ויגיעה – יודע שהרבי הישיש, החלקת יהושע, ניצח. כנגד כל הסיכויים. לא נשכחה מפי זרעו.

ילד חסידי בטהרן
אבל אז המציאות הייתה קודרת. לא ארכו הימים, והילד, בנם של קדושים – לימים כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל – נפרד מהוריו ועבר טלטלות ותלאות עד שזכה להגיע לבדו לארץ הקודש.
בהתערבותה של 'הממשלה הפולנית הגולה', שוחררו האזרחים הפולנים ששהו בשטחי רוסיה. הרבי ומשפחתו הורשו לעזוב את סיביר ואת עבודות הפרך, והם נסעו לטשקנט (כיום אוזבקיסטן), אחת הערים המפוארות ביותר בגוש הסובייטי, כשהיעד – ארץ הקודש.
בטשקנט שמע הרבי הקדוש בשורה מרנינה. בהתערבות הרשויות התארגנה קבוצת ילדים יהודים שעתידה לחצות את הגבול האוזבקי לאיראן הסמוכה, ומשם – לארץ ישראל. הרבי לא חשב פעמיים ודאג מייד שילדיו יֵצאו לטהרן. כך צורף הנער הצעיר לקבוצה המוכרת בכינוי 'ילדי טהרן'.

על אמת הבניין. הרבי בוחן את בניין בית הכנסת בלוגנו

בפועל, השהייה בטהרן נמשכה יותר מחצי שנה. את תקופת השהייה בטהרן זכר הרבי היטב, ומפעם לפעם היה מספר עליה לבני משפחתו. בין היתר סיפר על ביקורו בקברם של מרדכי הצדיק ואסתר המלכה שבשושן-הבירה ההיסטורית – כיום המדאן.
ואז הגיע היום הגדול. בחודש אדר הועמסו 1,228 הילדים על גבי אונייה שהפליגה מאיראן למצרים. במצרים הם הועלו על רכבת בת 12 קרונות שינה שהסיעה אותם לעתלית. הייתה זו דרך מלאת מהמורות שארכה ימים ארוכים, ימים של טלטלה וסיכונים בים וביבשה, שלא לדבר על גילם הצעיר של הילדים הרכים אשר הוסעו ללא תנאים מינימליים ואף ללא אספקת מזון סדירה.
בערב פורים קטן תש"ג הגיעו הילדים לעתלית. בדרך נערכו להם קבלות פנים בתחנות הרכבת ברחובות ובחדרה. פרק חדש בחייהם נפתח.

בצל הרב מפוניבז'
בינתיים, בארץ, התארגנו עסקנים חרדים לסייע לילדים שהגיעו לבדם – בטרם תונח עליהם יד ציונית שתבקש לסחוף אותם למחוזות רחוקים מהעולם הרוחני שבו גדלו. בין אגודת ישראל למפ"ם נערך משא ומתן על כל שֵם. כל ימיו זכר הרבי בצער רב נפשות רבות שהגיעו לארץ כשומרי תורה ומצוות, עם סממנים יהודיים ואמונה איתנה, אך עד מהרה היה מי שדאג לפרוק מעליהם עול תורה ומצוות.
כמובן שהרבי, כמו עוד קבוצה גדולה של נערים, לא שיתף פעולה עם המזימה הציונית. הדרישה האולטימטיבית הייתה להגיע לבני-ברק. מול עקשנותו של הרבי לא נותרה לפעילי הסוכנות ברירה, והוא ואחיו נשלחו לבני ברק. גם חסידי ביאלא שכבר התגוררו בארץ הפכו עולמות על מנת שבניו של רבם האהוב יגיעו לחוף מבטחים רוחני.

מסירות נפש. בסידור חופה וקידושין

תחנתם הראשונה הייתה ב'בתי אבות', מוסד שהקים מרן הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל לילדים ניצולי שואה. ואז נודע לרבה הראשי של בני ברק כ"ק האדמו"ר רבי יוסף צבי קאליש מסקרנביץ זצ"ל שאחייניו נמצאים בעירו. הוא הגיע ל'בתי אבות' והזמין את האחיינים, בני הרבי מביאלא, לשהות בצל קורתו. שנתיים ארכה השהות בבית הדוֹד, הרבי מסקרנביץ.
אולם הרב מפוניבז' לא ויתר בקלות על בן הרבי מביאלא, שכישרונותיו ושקדנותו היו כבר אז לשם דבר. אך טבעי היה שיאבה שהנער יבוא ללמוד בישיבת פוניבז' שהוקמה זה לא מכבר, והדבר אכן עלה בידו. תחילה למד הרבי בישיבה לצעירים שעל ידי מוסדות פוניבז' ואז המשיך לישיבה הגדולה.
הקִרבה לרב מפוניבז' – גדולה הייתה. הרב, מקים עולה של תורה בארץ ישראל לאחר החורבן הגדול, פרשׂ את חסותו על הנער הבודד, ומאז נרקמה ביניהם מסכת קשרים עמוקה ואוהבת, במסגרתה, בין היתר, בחר בו ראש הישיבה כחברותא שעימו היה מכין את השיעורים שימסור בישיבה.
כל אותה עת שהה האבא, האדמו"ר החלקת יהושע, בשטחי האימפריה הרוסית, ללא ילדיו, כשהוא מנסה למצוא מנוח לכף רגלו ובעיקר מתאמץ למצוא את הנתיב לארץ ישראל כדי להתאחד עם ילדיו ולחון את עפר הארץ שבה חלם לקומם את ממלכתו מהריסותיה.
הרבי שמר על קשר עם ילדיו באמצעות מכתבים, והם מצידם דאגו לשגר לאביהם חבילות של מוצרי מזון וחפצי קודש. בתום המלחמה חזר החלקת יהושע לפולין וממנה המשיך לצרפת, עד שבשנת תש"ז – כשנה לפני הקמת המדינה – זכה לעלות לארץ ישראל. בנו בן ה־12, שעדיו לגדולות – היה שמח ונרגש להתאחד עימו מחדש.
אחרי שנים של תלאות, דמעות ופרדה זכה הרבי לחגוג את בר המצווה שלו בחיק אביו הגדול, על אדמת ארץ הקודש.

כי לא תישכח

החצר שהפכה לאימפריה. בכינוס הבחורים לצד בנו ממלא מקומו הרה"צ רבי יוסף רבינוביץ

אחד ה'מופתים' הכי גדולים של עולם החסידות בימינו הוא ללא ספק סיפורה של חסידות ביאלא. סיפורה של מהפכה שאותה חולל הרבי זצ"ל במו ידיו. מי שמתהלך היום בבניין מרכז החסידות שברחוב יעקובזון או מבקר בקמפוסים המפוארים של ישיבות ביאלא בבני ברק ובאלעד או בכל אחד מ-15 השטיבלאך של החסידות ברחבי הארץ – יתקשה לקלוט איך כל ה'יש' הגדול הזה הוקם.
כל החסידויות בעולם מספרות סיפור דומה. נס הצלה ותקומה לאחר שנות החורבן, שלא פסח על שום חצר-קודש. אולם דומה שסיפורה של חסידות ביאלא, שהפכה בשנים האחרונות, תחת הנהגתו של הרבי זצ"ל, למעצמה תורנית מפורסמת – הוא ייחודי ומרתק בהרבה. זהו סיפור הנהגה מופלא שספק אם יש כמותו בעולם.
הוא התחיל שם, ספסלי ישיבת פוניבז'. עדי זיכרון שעימם שוחחנו – ובהם הגאון רבי מנחם כהן שליט"א, יו"ר הועדה הרוחנית של 'משפחה' – לא מסוגלים לשכוח את "ההתמדה של בן הרבי מביאלא". תוך כמה שבועות מאז כניסתו לפוניבז' הפך הנער שבא עם ילדי טהרן לשם דבר. "לפעמים היינו צריכים 'להעיר' אותו מהגמרא ולהזכיר לו ללכת לאכול משהו".
הרבי לא שכח את רבותיו מאותן שנים. בעיקר היה מתרפק על שיעוריהם המופלאים של מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל וכל שאר ענקי הרוח שהיו בישיבה בימים ההם. גם שנים לאחר מכן, כאשר הפך לאדמו"ר חסידי, בערה דרך הלימוד הפוניבז'אית בליבו. הוא מסר עשרות שיעורים מעמיקים, כתב חיבורים חדשים ותבע מתלמידיו, מאות בני ישיבות ביאלא – לשלב גם את דרך הלימוד הזו בתוך האווירה החסידית היוקדת.
בשנת תשי"ז (1957) נבחר הרבי כחתן לבתו של יו"ר מועצת גדולי התורה באירופה ורבה של עיר הנמל הבריטית סנדרלנד, הגאון החסיד רבי אברהם משה באב"ד זצ"ל. האברך הצעיר עבר להתגורר בקהילה הליטאית המפורסמת של העיר גייטסהד, שם זיהו את גדלותו והוא התמנה לאחד מרבני הכולל.
כמה שנים לאחר מכן נפטר חמיו. לפי השמועה, כצוואה אחרונה שלפני פטירתו ביקש הרב באב"ד מחתנו הצעיר שיסכים לקבל על עצמו משרת רבנות, כדי להמשיך את שושלת רבני משפחת באב"ד. החתן הסכים וקיבל. יארכו עוד יותר מעשר שנים עד שהצוואה תתממש והוא יהפוך לרבה של העיר לוגאנו שבשווייץ, כממלא מקומו של אב"ד ראחוב שעלה לארץ.

חברים מימי פוניבז'. עם מרן הגרב"ד פוברסקי והגרח"ש ליבוביץ' ראשי ישיבת פוניבז'

במשרה הזו מצא הרבי זצ"ל את כל מה שיכול היה לרצות – קהילה יהודית ובעיקר שקט שיאפשר לו להסתגר בחדרו וללמוד ימים ולילות, כאשר מפעם לפעם מפריעים לו בשאלות של הלכה והנהגה מהקהילה החרדית הקטנה שבעיר. אלא שלא חלפו שלוש שנים וכל התוכניות השתנו. מירושלים הגיעה הידיעה על פטירת אביו הקדוש, החלקת יהושע מביאלא זי"ע.
ירושלים החסידית התעטפה באבל. לאיש לא היה מושג מי עומד להמשיך את הנהגת העדה. ארבעה בנים השאיר אחריו הרבי. הרב המפורסם של לוגאנו היה הצעיר שבהם, והוא השתוקק להמשיך לשבת בשלווה על התורה והעבודה. החסידים מספרים שבדרך לנמל התעופה השווייצרי הפצירה הרבנית ע"ה בבעלה הצעיר שיעשה טובה: "כשאתה מגיע לארץ ללוויה, אל תתערב בהחלטה 'מי משלושת האחים' יהיה אדמו"ר"… לא עלה על דעתם שדווקא הוא ייבחר.
אלא שחוש הריח והטעם של החסידים ראה אחרת. בימי ה'שבעה' הגיע לנחם בבית האבלים מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אחרי שיצא מהבית, לחש הגרי"ש: "אני כבר יודע מי יהיה הרבי. הבן הצעיר, הרב מלוגאנו"…

מהפכה חסידית-תורנית
כעת החלה המהפכה האדירה. מהפכה שלפי כל קנה מידה היסטורי היא 'מופת' חסידי. הבן הצעיר נעתר לדרישת החסידים להפוך לרבם, אבל היה לו תנאי אחד קודם: "אני לא יכול לעזוב את הקהילה שלי בלוגאנו". החסידים נעתרו. כך יצאה לדרך ההנהגה המשולבת. אדמו"רות שבצידה גם רבנות מרוחקת.

נועם שיח. משוחח בלימוד בחדרו, עם מרן ה'ישועות משה' מויזניץ' בעת שביקר במעונו בלוגאנו

בשלב הראשון ההוא חידש הרבי זצ"ל דבר שלא היה מקובל בקרב החסידויות: אם בכל מקום אחר, כדי להחזיק את החצר יש לטפח תנאי קהילה – 'קופת חולים' בלשון העם – כדי שהציבור יישאר מלוכד, הרבי מביאלא לימד שאפשר לרכז ולקבץ מאות חסידים נלהבים רק באמצעות סוד אחד: תורה.
לאורך כמעט שלושה עשורים ישב הרבי ברוב ימות השנה בקהילה שבלוגאנו, וכאן בארץ הלכה והתפתחה חסידות גדולה שפשוט נכרכה סביבו – מאות משפחות שלא עשו צעד בחייהן בלי להרים טלפון ללוגאנו, אלפי יהודים שכל ה'התקשרות' שלהם עברה באמצעות לימוד של תורות 'מבשר טוב' שיצאו לאור בקצב מסחרר.
יתרה מכך: עד לפני שנים ספורות לא הייתה לביאלא ישיבה משלה. כשיטה. מאות בחורי ביאלא הם שהיו הגרעין הקשה של הישיבות הכלל-חסידיות. חלקם אף דבקו בסיפור חייו של הרבי ולמדו בישיבות ליטאיות, והרבי היה מעודד ומדרבן את כלל הבחורים להכיר את הטוב שבכל חוגי היהדות החרדית. שנים ארוכות היו חסידי ביאלא עמודי התווך בישיבות רבות – בנו ונבנו כאחד.
הרבי עצמו – בכל אותן שנים – היה מגיע ארצה בעיקר בתקופות החגים. וראו זה פלא: לא רק שאף בחור מביאלא לא נסחף מבחינת ההשתייכות אחרי הישיבה שבה למד, אלא להפך – גרעין החסידות הלך וגדל בקצב מסחרר, עוד ועוד בחורים ואברכים הגיעו מבחוץ. הם נמשכו אחרי שיעור קומתו התורנית של הרבי.

ספרים במקום גביעים
הנהגתו של הרבי זצ"ל הייתה מיוחדת לעומת שאר חצרות הקודש, וגם ביחס להנהגות הקדומות בביאלא עצמה. אם לאורך שנותיו של האדמו"ר החלקת יהושע זי"ע הייתה ביאלא מפורסמת בעיקר בעבודת תפילה מיוחדת ובעבודת השם מופלאה – בא הרבי, מייד עם עלותו על כס ההנהגה, והוסיף לתמהיל גם עוצמה תורנית אדירה.

פירותיו מתוקים. בטיש ט"ו בשבט

חסידי ביאלא הראשונים התקשו להתרגל בתחילה למעמד 'אמירת התורה' של רבם. אם ברוב הטישים החסידיים מדובר בדברי תורה קצרים, תורתו של הרבי הייתה ארוכה ורחבה. פתאום, באמצע הטיש, היה פותח 'שיעור' עמוק בתורה ובחסידות. הידע של הרבי בכתבי גדולי החסידות היה מבהיל בהיקפו. כל ווארט חסידי קוטלג במוחו – אך כאשר נלמד, הוא קיבל פרשנות וניתוח למדני.
אם את כל הטישים החסידיים מקשטים גביעים ובקבוקי כסף, אצל הרבי מביאלא היה השולחן מתמלא בערמות של ספרים, שמתוכם היה מקריא ועל גבם היה בונה את הבניין ההגותי שלו. סביבו ניצב תמיד צוות של 'חוזרים' שהיו משננים ומשמרים את הדברים ומעלים אותם על הכתב במוצאי שבת. על הכתבים עבר הרבי עצמו ודקדק בכל תג ותג. חלק גדול מהחיבורים הוא גם כתב בעצמו.
לאורך כל השנים, הכתיבה הייתה אחד מאמצעי הביטוי העדיפים על הרבי. אלפי גיליונות נרשמו בחדרו הסגור שבלוגאנו. לא פעם היו תושבי לוגאנו נתקלים במחזה מרהיב: הרב האהוב שלהם פוסע ברחוב ופתאום הוא נעצר. איזה חידוש 'נתקע' במוחו הכביר. הרב סר לצד הדרך, מוציא עט ודף מהכיס, תופס גדר מזדמנת ורושם בקצרה, שלא ישכח.
את אהבת התורה הזו עמל הרבי זצ"ל להחדיר בחסידיו. שנים ארוכות הנהיג הרבי מנהג מיוחד. דווקא בתקופת 'בין הזמנים', כשכל הישיבות מצויות בחופשה, הוא היה מגיע ארצה ומכנס את כלל בחורי ביאלא הפזורים בכל הישיבות למסגרת מיוחדת של 'ישיבת בין הזמנים' שנערכה בדרך כלל באחד היישובים הדתיים בגולן או בנגב.
אם תרצו, זאת הייתה למעשה 'ישיבת ביאלא' הראשונה, שהרבי עצמו משמש בה כ'ראש הישיבה'. הוא היה מוסר לתלמידיו שיעורים עמוקים ובעיקר מעניק להם מושגים חדשים בהתמדה ובדרך הלימוד. והזריקה הזו, שבועיים בשנה, הספיקה לתלמידי ביאלא לכל השנה.
מבחינת הרבי מביאלא באותן שנים זו הייתה הדרך המועדפת. חסידות נועדה להתעלות בתורה ובעבודת השם, לא רק כדי לספק סרט-נע של מוסדות סגורים שכל מי שנכנס אליו בכלל לא יודע על שיטות וזרמים אחרים. בראייתו, בחור חסידי טוב הוא בחור שגם בקיא בלימוד רחב של חסידות – מהבעל שם טוב ועד 'קדושת לוי' ו'נועם אלימלך' – וגם יש לו יד ורגל בדרך הלימוד הליטאית.

כמעיין המתגבר. נושא נאום ציבורי בימי שחרותו

המהפכה הבאה התרחשה רק בשנים האחרונות. היא החלה בנאום פומבי אחד, לפני כעשור, שבו יצא הרבי בהצהרה שהפתיעה את כולם. "רוצה אדם בקב שלו", ציטט הרבי את דברי הגמרא המפורסמים, והסביר: "הבחורים שלנו מסתובבים בכל הישיבות בעולם. הדור משתנה, הניסיונות מתרבים. הגיע הזמן לתת לבחורים שלנו שמירה מיוחדת".
בתוך כמה שבועות הפך הנאום הזה למציאות. עסקני החסידות החלו מייד לגבש את תלמידי השיעור הראשון. עוד לא היה אפילו בניין ראוי לשמו. מבנה השטיבל הוותיק של החסידות, ברחוב חידושי הרי"ם שבבני ברק, נבחר לאכלס את הבחורים. באותו חודש אלול נכנסו כמה בחורים לישיבה הקטנה – ומה שקרה מכאן ואילך עוד יילמד בדברי ימי החסידות. עשור0 שנים לאחר מכן חסידות ביאלא כבר מחזיקה שתי ישיבות – ישיבה קטנה בבני ברק וישיבה גדולה באלעד – שבהן לומדים מאות רבות של בחורים, כן ירבו.
הראשונים שהרגישו את המהפכה הגדולה היו ראשי הישיבות הכלל חסידיות בארץ. העובדה שפתאום, בבת אחת, הפסיקו חסידי ביאלא להירשם לישיבות – פגעה במצבת הרישום שלהן. ואם חסר משהו, הרי שהשיטה של הרבי זצ"ל, לפיה ישיבה אינה מקום סקטוריאלי של חסידות מסוימת, לא השתנתה. בהוראת הרבי, קלטו הישיבות לתוכן גם בחורים מחצרות אחרות שמוכנים לעמוד בתנאים הלימודיים והערכיים. מבחינת הרבי זצ"ל הייתה זו תופעה מבורכת. אדרבה, כך ירחיבו תלמידי ביאלא את האופקים הרוחניים וילמדו להכיר ולהוקיר עוד ועוד שיטות וצדיקים.
לא לחינם הפכו ישיבות ביאלא לסיפור של הצלחה מסחררת. דמותו של הרבי, גדול המחנכים שבאדמו"רי הדור, ריחפה מעליהן כל השנים. הרבי עצמו ראה בישיבות את גולת הכותרת של מפעליו הרוחניים, והיה מגיע לעיתים קרובות למסור שיעורים עמוקים – גם בישיבה הקטנה שבבני ברק וגם באחותה הגדולה שבאלעד. הרבי היה זה שליווה וניווט ודאג לכל מה שמתחולל בין השורות. כל שאלה והתלבטות, קטנה כגדולה, זכו להתייחסות וליבון מפורט מצידו.

מכון כושר לנשמה

שיח שרפי קודש. עם כ"ק האדמו"ר מאמשינוב

סיפורה של חסידות ביאלא תחת שרביט הנהגתו האוהבת של הרבי זצ"ל גדול ומקיף הרבה יותר משניתן לשער. אם בימי החלקת יהושע היו לחסידות כמה מוקדים קטנים, בירושלים, בבני ברק ובחיפה – הרי שבעשרות השנים האחרונות הכל הוכפל, בכמות ובאיכות. כ-15 בתי מדרש ושטיבלאך גדושים מתפללים יש לחסידות, בכל רחבי הארץ. כמה מוקדים בבני ברק, בביתר, בבית שמש, בברכפלד. וגם בצפת ובחיפה. למעשה, בכל מקום שבו יש יישוב חרדי.
לצד כל אלו ייסד הרבי גם רשת אדירה של כוללי אברכים בכל הארץ, מצפת – שם החזיק הרבי קהילה ואף התגורר תקופות אחדות בשנה – ועד ליישוב מעלה-עמוס שבגוש עציון, שבו ראה הרבי פתרון חשוב למצוקת הדיור החסידית (כיום כבר מתגוררות בו עשרות משפחות מהחסידות). היישוב החסידי במעלה-עמוס התנהל לאור השקפתו של הרבי, לפיה אין לאברך חסידי מה לחפש באזור מעורב ו'מתחרד', שכן ההשפעה של הסביבה הלא-דתית עלולה להיות הרסנית.
בשנים האחרונות לחייו הקפיד הרבי להגיע אחת לתקופה ולעשות שבת עם החסידים המתגוררים בערים הרחוקות. אותן נסיעות לא לוו בפרסומים ובהודעות של 'צדיק בא לעיר'. בדרכו, הייתה לרבי מטרה עמוקה יותר. בביקורים הללו הוא הגיע כדי למסור את שיעוריו הארוכים, להשמיע 'תורות' בחסידות ובאגדה ולהוסיף עוד נקודות של הארה.
אבל עיניו וליבו של הרבי מביאלא היו נתונים הרבה מעבר למה שמכונה 'חצר חסידות ביאלא'. ההבנה ורוחב האופקים הביאו לפתחו קהילות שלמות של מקורבים ובעלי תשובה שלא נמנו רשמית כחלק מהחצר אך ראו ברבי את מנהיגן הרוחני.
במקביל, לא מעט מכונים תורניים ופוסקים המתעסקים בהכרעות הלכתיות מורכבות שקשורות להתפתחות הטכנולוגית – כולם הגיעו אל שולחנו של הרבי זצ"ל. גם בפן הציבורי, מאז הגיע הרבי להשתקע בארץ הוא הפך לאחד ממנהיגיה הרוחניים הבולטים של 'אגודת ישראל', ואף חזר לכהונת אבותיו כשהתמנה לחבר 'מועצת גדולי התורה'.
גם אם לא פורסמו הדברים בידיעות רהב והדלפות מעוותות, טבע הרבי זצ"ל את ראייתו ורוחב דעתו על מגוון גדול של נושאים שעמדו על סדר היום. אחד הסודות השמורים סביב אותן ישיבות גדולי האדמו"רים של 'אגודת ישראל' נוגע לתרומתו המכרעת של הרבי לדיונים וההכרעות. הרבי היה ראש המדברים בכל עניין הלכתי או חינוכי ואפילו בהבנת המציאות הפוליטית. כל עניין ציבורי, קטן כגדול, הובא לפתחו והוכרע בחדרו.

דבוק בה עד עצם הנפש. בהכנסת ספר תורה עם תלמידו הגאון רבי מאיר ברנד ראש כוללי 'שומרי החומות'

וגם זה היה אחד ממאפייניו הלא שכיחים של הרבי. ראשו היה שקוע בתורה, אך רגליו נטועות היו היטב בקרקע עולם המעשה. במהלך שיחת הוד שאותה העניק ל'משפחה' לפני שנים ספורות (ושחלקים מתוכנה מתפרסמים במסגרת נפרדת), אף נקב הרבי בשמות ובמונחים מקצועיים שהדהימו אותנו. מה סנהדרין היו בקיאים בשבעים לשון – אף הרבי (שגם שפות לא מעטות היו שגורות על פיו) הכיר לעומק את שלל הלשונות והמדעים שעימם התמודד הדור.
וכעת, חשך עולם בעדם. כבה האור הגדול שזרח על פני העולם כולו, מלוגאנו שבשווייץ ועד בית המדרש הגדול שבירושלים ועוד מאות נקודות חסידיות שבדרך. כל אותם מפעלים רוחניים וחינוכיים שהיו בבת עינו של הרבי עטו קדרות. אלפים אלפים, יהודים שבכל שלב בחייהם לא זזו כמלוא נימה בלי הוראה מפורשת, אינם יודעים את נפשם. מי יבין כעת לליבם, מי ירומם את רוחם. ועימם גם רבים מאוד שאינם מבניה המובהקים של ביאלא, גם הם חשים כעת מיותמים. הם איבדו רבי לאלפים שהיה גם מחנך לדור שלם.
צדיק שאבד, לדורו אבד.
תודה לכתב 'משפחה' צבי אסקל שסייע רבות בהכנת הכתבה

שו"ת בקודש פנימה

סולם מוצב ארצה: סופרי 'משפחה' חוזרים אל השיחה המיוחדת בהיכלו של כ"ק מרן בעל ה'מבשר טוב' זי"ע
אריה ארליך, ישראל א' גרובייס, אהרן קליגר

זה הרגיש כמו מעבר לפלנטה אחרת. הדבר הראשון שהכה בנו כשנכנסנו לחדרו, היו העיניים הפיקחיות. יותר מתשעים שנות התמדה, חיי תלאות שהחלו בסיביר והמשיכו עם ילדי טהרן – לא פגמו ברעננות ובחדות של הרבי, שישב וליבן את השאלות החמורות שאיתן התמודד, ועדיין מתמודד, דורנו.
זה היה לפני כשנתיים. זכינו להסב בחדרו של הרבי מביאלא זצ"ל ולקבל מפיו הדרכה ציבורית מפורטת ונדירה במשנתו החינוכית המאירה. נושאים ציבוריים שונים שהטרידו את שלוותם של רבים התקבצו לפתחנו, ואנו ביקשנו להביאם בפני הרבי. הייתה זו שעה נדירה שבה זכינו לפתוח חרך ולהציץ אל משנתו החינוכית של ה'ביאלער רבי'. בדיעבד, אולי היו דבריו אז גם מעין צוואה לרבים.

עמודא דצלותא. שופך שיח ליד שריד בית מקדשנו

יחד איתנו השתתף בשיחה גם אחד המחנכים הנודעים בעולם החסידי של ימינו, הרה"ג ר' פנחס ברייער, מי שתיקים חינוכיים סבוכים מגיעים לפתחו תדיר. באותה שעה הוא פתח את הפנקס הקטן שהכין מבעוד מועד – פנקס ובו שאלות שיש בהן עניין ציבורי – כדי לקבל את תשובותיו החותכות של הרבי. מכיוון שמדובר היה בדברים שיש הצלת נפשות בפרסומם, קיבלנו את אישורו של הרבי לפרסם את הדברים.
אם ביקשנו המחשה למקום שבו הרוח מנצחת את החומר באופן חי ומוחשי – קיבלנו אותה ברגע הכניסה לחדרו של הרבי. קשה היה להתעלם מהעייפות הפיזית ששרתה עליו לאחר שעות של קבלת חסידים לברכה, אולם היא התבטלה מול הרעננות הפנימית. מלכות הדעת שלטה בחדרו של הרבי מביאלא – דעת כפשוטה, ודעת מלשון התחברות אמיתית לדור, לצרכיו, לאתגריו ולבעיותיו. כל אלו היו גלויים בפני האדמו"ר. מבצרו התורני עשוי היה חרכים-חרכים, מהם הוא השפיע את תורתו החוצה, ובעדם חדרו צורכי הדור פנימה. הרבי, לאורך כל שנות הנהגתו, היה עֵר לכל בעיה של הדור שבתוכו חי.
ראינו זאת בתשובות החדות, המנומקות והמבוארות לשאלותינו. הן אומנם נשמעו בקול חלוש, אבל התוכן היה חד, בהיר ומאיר. זכינו לפגוש רבי רחוק כל כך מהדור – בגילו, אך מכיר כל כך את נבכיו, לעומק ולרוחב. האדמו"ר זצ"ל היה שריד אמיתי לדור דעה, צדיק שראה את הדור שלפני החורבן ונטל חלק בקימום ההריסות לאחריו, אך עד סוף ימיו טרח לדעת ולהבין את כל מה שהדור זקוק לו.
העטים נשלפו, פנקסים קטנים הוכנו, ואנו רכנו לעברו של הרבי בניסיון שלא לאבד אף מילה.
"מֶען קֶען אַלֶעס דוּרְכְפִירְן (אפשר להשיג הכל)", אמר לנו הרבי זצ"ל במהלך השיחה.

הדרך ל'גישמאק' בלימוד
יש צעירים בזמננו, אמרנו, שמעדיפים מראש ללכת למסגרת קלילה יותר. הם טוענים שהדבר ייטיב עם מצבם הרוחני. האם אפשר לאשר להם זאת, או שמא יש כאן התרשלות ועצלות מצידם?

באהלי צדיקים. עם ה'נחלת דן' ממודז'יץ וה'עקבי אבירים' מסדיגורה זצ"ל ורבה של מילאנו רבי גרשון מנדל גרליק זצ"ל

"את הדברים הללו", השיב הרבי, "אפשר לבדוק בתוך תקופה קצרה. אפשר לעשות תקופת ניסיון ולעקוב אחרי התוצאות. אם רואים שהבחור נעשה רגוע יותר והוא לומד יותר – אפשר שהוא באמת זקוק למסגרת קלילה יותר. אבל חייבים לעקוב ולוודא שאין חלילה שינוי לרעה או פריקת עול, חס ושלום.
"אבל בדרך כלל", סייג, "אין צורך להחליף מסגרת. צריך לאפשר לבחור ללמוד חומרים קלים יותר בתוך אותה מסגרת. לפעמים כל מה שנדרש זה בחור מבוגר יותר, או אברך חונך, שילמד עם הבחור ויכניס לו חשק ו'גִישְׁמַאק' (טעם) בלימוד. זה יועיל בעזרת השם. חז"ל לימדונו ש'המאור שבה מחזירו למוטב'".
העניין הזה עצמו צריך לימוד. איך באמת אפשר להחדיר טעם ו'גִישְׁמַאק' בלימוד? ניסיון השנים מלמד אותנו שאלו שנשארים בלימוד לאורך שנים הם רק אלו שזכו לטעום את העונג שבלימוד. איך אפשר להגיע לידי עונג כזה?
"הטעם בלימוד", הגיב הרבי, "קשור לדרך הלימוד. אם בעבר היו חריפי מוח שהיו מתענגים על פלפול – בזמן הזה כדי למצוא עונג בלימוד יש לשמור על רמת לימוד ממוצעת. לא רמה קשה מדי, שמתאימה רק למתי מעט – ומאידך, גם לא קלה מדי".
גם לא קלה מדי? מדוע?
"לימוד שהוא קל מדי ואין בו 'עמל' ואתגר למוח הוא לימוד שקשה להתחבר אליו ולמצוא בו סיפוק. מעט מאמץ חייבים. זו הדרך למצוא עונג וטעם בלימוד".
הרבי גם עודד לימודים פרטיים עבור מי שנצרך לכך. "לא כל התלמידים שווים. אם ניקח דוגמה מעולם הרפואה – חלק נכבד מהרפואה הוא האבחון והמיון. לדעת להפנות כל אחד לרופא המתאים לו. יש מצבים שבהם הרופא המאבחן יאמר לשלוח לטיפול אצל רופא פרטי, כי חייבים רופא פרטי. כך גם אצל תלמידים – יש נער שצריך 'רופא פרטי', ואין להתרשל בזה".

הפתרון האמיתי לטכנולוגיה
אחד המאפיינים של דורנו הוא השאיפה לחיי נוחות. יש אין ספור מכשירים וטכנולוגיות שכל תפקידם לגרום שהאדם לא יצטרך להתאמץ. איך אפשר בזמננו לשכנע בחור צעיר שעליו 'לעמול בתורה'? והרי כל מהות העולם היום משדרת לו חיים של נוחות ומנוחה?
"אכן", מאפיין הרבי, "הדור של היום מעדיף ללחוץ על כפתורים. 'מֶען קְוֶועטְשְׁט קְנֶעפְּלַאךְ (לוחצים על כפתורים)'. אבל גם היום כולם יודעים שכדי להגיע להישגים צריך להתאמץ.

בחזרה לספסלי פוניבז'. לצד נשיא הישיבה הגר"א כהנמן וראש ישיבת הנגב הגר"י מאיר זצ"ל

"הדוגמה המוכרת", אומר לנו הרבי, "היא 'חדר כושר'. אנשים שחוששים ששרירי הגוף שלהם יתנוונו, משלמים הון ומתייצבים מדי יום לשעות של מאמץ מפרך. הם מרימים משקולות וממש מתאמצים. העולם – גם זה של זמננו – יודע להעריך את זה. מכבדים אותם, משלמים להם ורואים בהם מודל של בריאות הגוף. ולכאורה זה נראה תמוה. אדם שרוצה לשמור על בריאות גופו 'מתעלל' כל כך בשריריו? אבל האמת היא הפוכה לגמרי. ככל שמאמצים יותר ויותר את השריר, הוא הולך ומתחזק, הולך ומבריא.
"כך", אמר הרבי זצ"ל בטון נחרץ, "יש גם 'מכון כושר' לנשמה! כאן לא צריך להרים משקולות – כאן צריך ללמוד ולעבוד על המידות! נכון, לא תמיד זה קל, אבל ככל שמתאמצים הנשמה תלך ותתחזק. היא תלך ותבהיק באור מיוחד.
"נכון שבתחילה זה מאוד קשה, אבל אלו שהולכים בקביעות לחדר הכושר, במשך הזמן מתחילים ליהנות מזה. הם לא מוכנים לוותר על האימון בשום פנים ואופן. הם מתמסרים לזה. כן הדבר הזה גם בענייני הנשמה".
אבל למכון הכושר הולכים רק אלו שרוצים ומעוניינים בכך. מאידך, בזמננו כל התלמידים נשלחים לאותן ישיבות, יש לכולם אותם סדרים ואותו סוג לימוד.
"ולכן", השיב הרבי זצ"ל במאור פנים, "יש כאן תפקיד גדול למחנך – לחזור ולהזכיר שלכל תלמיד ותלמיד יש שליחות מיוחדת ודרך מיוחדת לעצמו.
"ב'תוספות ישנים' למסכת יומא (דף סב) מצאנו כתוב, שהקדוש ברוך הוא לא ברא אפילו שני גרגירי חיטה זהים. לכל אחד יש תפקיד מיוחד. אין כפילות. לכל יהודי יש תפקיד מיוחד – לעשות נחת רוח ליוצרו, על פי דרכו ולפי כוחו. לכל אחד ישנו תפקיד ודרך לימוד שרק הוא יכול למלא".
רגע של שתיקה – והרבי הוסיף: "אך כל השאלות הללו הן לא תירוץ לנשירה ממסגרת הלימודים. הסיבה העיקרית לנפילה מדרך התורה, בזמננו, היא בעטיים של המכשירים הטכנולוגיים האסורים. ה'מַאשִׁינְקַלַךְ' הם גורמי הקלקול!"

נשירה – עד היכן?
נהוג תמיד לומר כי מול בחורים כאלו יש צורך לנהוג ב'ימין מקרבת'. עד היכן? מה הגבול של הקירוב?

"התשובה פשוטה: אפשר לקרב ולהבליג על כל דבר כל עוד שלא נגרם קלקול ופגיעה באחרים. כשהדבר גורם קרירות לתלמידים אחרים, חייבים להפסיק – ואין ברירה אלא לסלק את הפגיעה.
"אך לעולם", מיהר הרבי זצ"ל לסייג, "השיטה בחינוך היא בדרך רכה וטובה. להלך כנגד רוחו של כל אדם. כשמנסים להניא מישהו ממעשה רע, השליחות היא להראות לו עד כמה זה לא מתאים לו, כי הוא נעלה מזה. אומרים לו: 'אתה הרי בחור טוב. זה לא לרמה שלך להתעסק בדברים כאלה'.
"והכלל והעיקר שכל התוכחה, ובכלל, כל ההתעסקות עם תלמידים – תהיה מתוך אהבה. הלב של התלמיד מרגיש ויודע אם המחנך שלו אוהב אותו ודואג לו באמת. אם הוא חש שאין כאן אהבה, כל הדיבורים לא ישפיעו ולא יועילו לו מאומה".

תורה-תורה חגרי שק. עם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל

כאן מניח הרבי בפנינו יסוד מוּסָד: "שלא כבדורות קודמים, בימינו אי אפשר לחנך בפנים חמורות!"
מה השתנה מן הדורות הקודמים?
"בעבר – כל העולם התנהל בקשיחות. אנשים ברחוב היו פחות מפונקים. דרך של צעקות ואפילו הכאה הייתה מקובלת בכל מיני מקומות. היום העולם השתנה ואסור שדווקא בהיכלי התורה ובמוסדות החינוך ימשיכו בדרך של קשיחות כמו פעם".
ישאל השואל: האם במובן הזה העולם שבחוץ אמור להשפיע גם עלינו?
"המציאות הסובבת אותנו מחלחלת פנימה, גם אל תוך בית המדרש. ויש לי הוכחה לכך מגמרא מפורשת. הגמרא (כתובות דף קי) אומרת 'ישיבת כרכים קשה'. ולכאורה יש להבין את העניין. הנה, אנחנו יושבים עכשיו בתוך כרך סואן, אך אנחנו סגורים בתוך חדר ממוזג ואנחנו יושבים ברוגע – איך ניתן להבין את המאמר הזה?
"התשובה היא שהישיבה בכרך מחלחלת אל תוככי החדרים. גם המציאות הסובבת אותנו מחלחלת אל תוך בית המדרש, ויש לתת על כך את הדעת ולהציג פתרונות.

"הסביבה משפיעה מאוד. אדם שייכנס אל בניין הבורסה ויראה את האווירה המתוחה, מדדים עולים ויורדים, מיליוני דולרים על כף המאזניים – גם אם הוא עצמו לא מבין מאומה בכלכלה, תוך כמה דקות הוא ירגיש בעצמו את המתח וההתרגשות. הוא יהיה חלק מהמצב הסוער הזה. ככה זה, האווירה משפיעה. כך הדבר גם בבית המדרש, ובכלל במגורים: הרמב"ם מדבר על כך רבות, על דרך האדם שנמשך אחר סביבתו. הוא מציע לאדם שמתגורר במקום שאינו טוב, שיברח למדבר".
במאמר מוסגר, אמר הרבי בעגמומיות-מה: "בזמננו, ייתכן שאפילו בריחה למדבר לא תועיל, כי המכשירים והכלים הטכנולוגיים באים גם למדבר ולכל מקום…
"בכל אופן, מכיוון שהתפיסה הרווחת בחוץ מחלחלת פנימה, עלינו להיזהר שבעתיים בשעת התוכחה. מחנך שצועק על תלמיד 'אם תעשה כך וכך, תיכווה באש של הגיהינום' – לא יועיל לתלמיד. רק מחנך שיצליח להעביר לתלמיד – ואפילו תוך כדי גערה – את התחושה שהוא אוהב אותו ודואג לו, יזכה שדבריו יהיו נשמעים".

הבית ברחוב יעקובזון

כתב 'משפחה' צבי אסקל שהה במחיצת בני הרבי וחזר עם רשמים מלאי אצילות
צבי אסקל

רק יומיים חלפו מאז נפוצה בשורת האיוב. "הביאל'ער רב'ה איננו", בישרו המבשרים בערב השבת האחרונה, והלב של כולנו, גם של מי שלא היה שייך לקהילה המפוארת הזאת, צנח באחת. כי הרבי מביאלא לא היה מנהיג לתלמידיו ולאנשי חצרו בלבד. בהנהגתו שילב הרבי אחריות לכלל-ישראל, על כל פלגיו ומגזריו. אחריות לנשמתו של כל יהודי באשר הוא.

מגדולי המחברים בדורות האחרונים. למעלה ממאה ספריו מונחים במקומו המיותם בבית המדרש צילום: שלמה טריכטר

כעת, כשאנו עולים במדרגות המובילות אל בית המדרש של חסידי ביאלא ברחוב יעקובזון בשכונת עזרת תורה שבירושלים, המקום שממנו הפיץ הרבי את משנתו הטהורה לאורך עשרות שנים, אנו מבינים כי היגון והצער אכן אופפים את כל חלקי הציבור. מאות חסידים מסתובבים כאן, מבולבלים, לא מוצאים מנוח. הם לא מאמינים כי רבם הנערץ אכן נלקח לבית עולמו. לצידם מאות רבות של יהודים שבמבט מבחוץ לא היו מקוטלגים כחסידיו של הרבי זצ"ל. ליטאים, ספרדים, אפילו סתם 'עמך', יהודים שבשדות. אל כולם הגיע הרבי, נגע בנשמתם וטיהר את רוחם. הפך אותם לטובים יותר, לראויים יותר.
כעת הם כאן, אבלים ושחוחי ראש, מבקשים למצוא נוחם בזיכרונות ימי ההוד בצילו של הרבי. החסידים הוותיקים הכירו את הרבי עוד מימיו כאברך תחת הנהגתו של אביו, הרבי הקדוש החלקת יהושע. אחרים זכו להכירו בתחנות השונות של חייו, אולי גם בלוגאנו השווייצרית. ויש פה גם כאלו שלא הכירו את הרבי אישית אבל שאבו מלוא חופניים מהדרכתו הנפלאה דרך סדרת הספרים רבת ההיקף שפרסם, 'מבשר טוב'. אלו כמו אלו מהלכים כאן הלומי-רעם. בקושי עברה עליהם השבת ומייד הגיעו הנה, לנחם ולהתנחם.
ביאלא רגילה להיות בקרן זווית. הרבי זצ"ל לא אהב את הפרסום, וחצר הקודש כולה התאפיינה בהנהגתו זו. הם מעולם לא התבלטו יתר על המידה. תמיד העדיפו לעבוד את השם ביקוד אש מוצנע, הרחק מעין רואים. גם כעת, כאשר החלו הבריות לדון בשאלת זהותו של 'הממשיך', הבן שיירש את מקומו של אביו, החסידים אינם ממהרים להשתתף במחול השדים שנוצר עם פטירתו של כל אדמו"ר. זו אינה דרכה של ביאלא. הם יחכו בסבלנות עד תום ימי ה'שבעה', ויתבשרו כיצד ציווה הרבי שתימשך ההנהגה. זו אינה העת לדון בשאלות הרות גורל מעין אלו. כעת הם שקועים באבלם העמוק, בצער שאין לו סוף.
כל אחד מהם היה כבן אצל הרבי. הוא הכיר את שמו של כל חסיד, התעניין וידע מה קורה בביתו ובליבו. גם האבל הנסוך על פניהם אינו כשל חסיד המבַכֶּה את רבו. "אני מרגיש", אומר לי אברך צעיר במבואת בית המדרש, "כאילו הוציאו ממני את עצם החיוּת, את ליבת הקיום". חבריו מהנהנים, זו התחושה. אבל אז הם מבינים שהגעתי הנָה לאסוף רשמים. "עזוב, אין לך מה לכתוב", הם מבטלים את המאמץ. "מי שלא חווה זאת, ממילא לא יבין"…

חלל בלב של כולם
על מקומו של הרבי בכותל המזרח מונחים כל ספריו, סדורים בשורה ארוכה. הם מספרים על החלל העצום שנפער כאן, במרכז העולמי של ביאלא, הפיזי והרוחני. מעליהם עומדים שני נרות נשמה שהציבו כאן באי הבית. בצד בית המדרש יושבים בניו של הרבי, לפניהם עוברים בסך אלפי המנחמים. רבנים, ראשי ישיבות ואדמו"רים נכנסים ויוצאים, מבקשים לשמוע על דמותו של הרבי זצ"ל. מסביב נדחקים עשרות חסידים צעירים, אוזניהם כרויות ללקט עובדות מחייו של רבם.
אנו מטים אוזן לדבריו של הגאון ר' שמואל זלמן קינצלכר שליט"א, מחשובי תלמידי החכמים בביאלא. יש לו קביעות – למסור שיעור בבית המדרש בכל יום ראשון. כעת הוא התבקש לשתף את החסידים בזיכרונותיו בצל הקודש, במקום השיעור הקבוע.

קשר של קיימא. עם מחותנו יבלח"א כ"ק האדמו"ר מקופישניץ והגר"ש אוירבך זצ"ל

"החוסר בלב כולנו כה גדול", הוא מתחיל, ומייד נמהלת בקולו נימה של בכי. "אַ גְרוֹיסֶע אבידה! אני זוכר כיצד לפני שנים הגיע הרבי להשתתף ב'שבע ברכות' לאחי. ישב שם גם הגאון רבי חיים שיינקר שליט"א, ייבדל לחיים, ראש ישיבת 'דרכי משה'. ראש הישיבה סיפר לנו אז שכאשר למדו יחד בישיבת פוניבז' אמר להם הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, בעודו מחווה לעברו של הרבי זצ"ל, ששקד אז על תלמודו: 'הינכם מבחינים בבחור זה? ממנו תלמדו לדעת כיצד צריך בחור ישיבה להיראות!'"
"השקיעוּת של הרבי בתורה", ממשיך הרב קינצלכר, "הייתה מפעימה ומבהילה. בצורה שלא ראינו בדורות האחרונים. במשך שנים הייתי מכין עימו בחברותא את השיעורים מתוך ניירות רשומים שעליהם העלה את חידושיו עוד משנות נעוריו. אותן רשומות הכילו למעשה שיעורים שלמים, תילים על גבי תילים. 'מַהַלֶכים' סדורים לתפארת, מלווים בעשרות ציטטות מכל מרחבי התורה, שגילו טפח על בקיאותו המדהימה. ובכל זאת, כאשר פרש רבנו את השיעור בפני הבחורים הוא היה סולל בדברי הגמרא נתיב מחודש, לפעמים שונה בתכלית ממה שהיה בכתובים.
"זו הייתה דרכו של הרבי. בכל פעם הייתה בפיו הבנה חדשה בסוגיה, בבחינה של 'פנים חדשות באו לכאן'". קולו של ר' שמואל זלמן נסדק, הוא מתלעלע בבכיו. "גם בשנים האחרונות, בשעות הכי קשות, כאשר מצב בריאותו הקשה עליו מאוד – היה הרבי עולה לחדרו מייד עם סיום הטיש ושוקע בלימוד מעמיק. זו הייתה מהותו של הרבי. התורה הייתה נשמת אפו!"

אחוות בנש"קים נדירה
חמשת בניו של הרבי ישובים זה לצד זה, מקבלים את פני המנחמים ומרחיבים על דמותו של אביהם הגדול. הנקודה שעולה שוב ושוב היא היותו של הרבי זצ"ל קרוב לכל גווני הציבור, העובדה ששילב בהנהגתו קרבה מרוממת לכל דרכי העבודה.
"כשאבא הוכתר לאדמו"ר", מספר הבן הצעיר, הרה"צ ר' אברהם משה שליט"א, "עוררה התמנותו התפעלות עזה. אחד מגדולי ישראל שאצלו ביקר אמר לאחר מכן: 'על כך שהרבי הצעיר מביאלא יודע ללמוד, ידעתי. אולם שבקיא הוא כל כך בספרי החסידות – זאת טרם ידעתי!'"

יש בסיפור זה אולי כדי לתאר במעט את סוד קסמו של הרבי זצ"ל. לכאורה, היה הוא בנש"ק חסידי מיוחס, שטבעי היה כי יתמצא בספרי החסידות, אולי אף יותר מבלימודי תורת הנגלה. אלא שדווקא גאונותו בים התלמוד, זו שהתפתחה והתרחבה בשנותיו בישיבת פוניבז', עשתה לה שם וכנפיים – עד שחידוש היה בהיותו מכיר ויודע את תורת תלמידי הבעש"ט.
ונקודה נוספת שמיטיבה לספר את סיפורה של ביאלא: כל חמשת האחים, הרבנים הצדיקים לבית ביאלא, יושבים כאן יחד, באחווה וברעות. אין כאן אינטריגות של כבוד מזויף ולא מאבקים על אצטלאות וכהונות. בשעה זו עדיין אין החסידים יודעים מי יוכתר לשבת על כס הרבי זצ"ל, למרות שהדעה הרווחת מצביעה על בנו האמצעי הרה"צ ר' יוסף דוב שליט"א כ'ממשיך'. המתח אינו מורגש כאן, גם לא מתחת לפני השטח. דומה כי גם מידה זו ירשו הבנים, ובעצם כל קהל החסידים, מאביהם ומורם הדגול.

בדרכנו לצאת אנו מפנים שוב מבט אל נרות הנשמה שדולקים על מקומו של הרבי. השלהבות מרצדות בחוסר מנוחה, צופנות גם את סוד ההמשכיות של חצר הקודש. את האור הזה, את הלהבה שהצית הרבי בשנות חיותו, ימשיכו בניו ותלמידיו לשאת גם הלאה, לדורות הבאים. כמו שהשיב אביו, מישיר מבט אל אותו צורר קומוניסטי בסיביר שלעג למסירות נפשו במחנות העבודה: "כי לא תישכח מפי זרעו!"
כי אישָהּ של ביאלא – משדליץ הפולנית, דרך סיביר הקפואה, עבוֹר בלוּגַאנו הרחוקה ועד לירושלים עיר הקודש – לעולם לא תכבה! – – –
זכותו תגן עלינו.