ארבעים וחמישה הם אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד… • שנה אחרי אסון מירון משרטטת דבורי רנד קווים בדמע, חיזוק ואמונה לדמויותיהם של חמישה קדושים. הדגש: כל משפחה שכולה מתאבלת לבד, ואין שום אבל דומה לאבל שלה. לכן החלטנו לפרוט את האסון הזה לפרוטות, לשמוע מכמה משפחות את סיפורן האישי ובעיקר לשמוע ולהעביר את הקבלות ואת החיזוקים שיהיו לעילוי הנשמות הצדיקות, כדי שכולנו נמשיך לעשות למענן • ממידת הקודש
על הגדרות באבו כביר נפגשו ארבעים ושלוש משפחות. ישבו וחיכו לבשורות שתקבורנה את חייהן הקודמים.
"בערב שבת בעלי חזר מאבו כביר, עם צמיד על היד. כמו הצמיד שמקבלים במחלקת יולדות", מספרת אילה פרידמן, בתו של הרב משה שמחה צרפתי ז"ל. "והוא אמר לי משפט שצמרר אותי: 'רבי שימען לא הבדיל בין אשכנזי לספרדי, בין ליטאי לחסיד, בין חב"דניק לדתי-לאומי, בין תושב חו"ל לאזרח ישראל. כולם היו שם'".
מכל הארץ התקבצו ובאו קדושי מירון, היו לדבוקה של ארבעים וחמש נשמות שעלו מעלה ביחד.
"ישבנו על הגדר, ולידנו ישבה משפחת דיסקין מחיפה, חסידי גור. מה הסיכוי שנכיר אותם אלמלא האסון? מכל הארץ השם קיבץ אותנו. התחלנו לדבר. שאלנו את מי איבדו, הם שאלו אותנו. נוצרו קשרים עמוקים שזר לא יוכל להבין אותם. אנחנו מדברים שפה אחת, ניב של כאב שרק אנחנו חווינו, והתחושה היא שכולנו עורקים בלב אחד".
ובכל זאת, לא מזמן, כשנוצר קונפליקט מול אחד השרים בממשלה, אילה היא שהזכירה לאנשים המעורבים שארבעים וחמישה הם אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד…
"העוזר של השר אמר לי: 'יש לי בעיה, אני מבין שלא כל המשפחות רוצות אותו דבר, אבל אני יכול להכניס רק חמש משפחות לשר, ואין לי מושג במי לבחור, אז תמנו נציג שידבר בשם כולכם, וזהו'. הבהרתי שזה לא יקרה. אמרתי לו: 'אנחנו לא גוף פוליטי. בעל כורחנו נקלענו לסיטואציה, ונורמלי לגמרי שכל משפחה באה עם הדעה שלה. אם השר יכול לקבל רק חמש משפחות, שיפנה זמן ויקבל עוד חמש, ואחר כך עוד חמש, ככה תשע פעמים עד שהוא ישמע את כולם. כי אולי היינו ביחד באסון הזה, אבל כל משפחה שכולה לבד, ואין שום אבל דומה לאבל שלה'".
כתבתי מאות כתבות בחיי, ואף לא אחת מהן דומה לכתבה הזאת. אני מנסה לעבוד עליה ומגלה שאני רועדת. האבל של המשפחות, האובדן שלהן, הם אדמת קודש שאני לא מעיזה לדרוך עליה. איך אפשר להכיל בכלל את הכאב, לצבוע אותו במילים?
בכל פעם שאני ניחמת על הכתבה, וזה קורה לי לא פעם ולא פעמיים, אני קוראת שוב את המילים של אילה, ורק בזכותן אני נושמת נשימה עמוקה, מכריחה את עצמי לכתוב עוד מילה. כי כל משפחה שכולה לבד, ואין שום אבל דומה לאבל שלה.
ארבע משפחות פתחו את ליבן, סיפרו את סיפורן האישי. כל מילה שלהן ממוענת מעלה, לעילוי נשמת יקירן. זו הסיבה שהן מתראיינות. כדי לספר איך חיים אחרי המוות. אמונה היא המעלית שלוקחת מלמטה למעלה.
הֲלֹא הֵמָּה יוֹרוּךָ מוֹרֶיךָ (מתוך הפיוט 'בר יוחאי')
תפילה על אהבת ואחדות ישראל
מאת הרב משה שמחה צרפתי זצ"ל מקדושי מירון
ריבונו של עולם, זכרנו בזיכרון טוב מלפניך ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, וזכור לנו השם אלוקינו אהבת הצדיקים הקדמונים, ובזכותם תעזור ותגן ותושיע את האחרונים, ותן בליבנו לאהוב כל יהודי, ולראות זכות בכל יהודי, שנראה ונשמע ונדבר על כל אחד רק את הטוב, ונניף את הדגל "דגלו עלי אהבה", עד שנזכה להיות כאיש אחד בלב אחד כמו ביום מתן תורתנו. ונקיים את הכלל הגדול בתורה ובחיים "ואהבת לרעך כמוך", וזכותו של רבי עקיבא ומסירות נפשו וחייו תעמוד לנו לאחדות הקדוש ברוך, עם ישראל והתורה.
ריבונו של עולם, שמור את עמך ישראל הנפוצים כצאן אשר אין להם רועה, שנזכה לרועה קדוש ונאמן שיחבר את כולם לאהבה, אחדות ורעות, ויראת השם יתברך, ויתבטלו כל אחד לחברו באהבת חינם.
זכרנו השם ברצון עמך, פקדנו בישועתך לראות בטובת בחיריך, לשמוח בשמחת בניך, להתהלל עם נחלתך ולשמוח כל אחד בחברו. ותתקיים בנו אהבת חינם שהיא תביאנו לשמוח ולהתהלל בשמך מלכנו תמיד, עד שיתקיים בנו "ישראל אשר בך אתפאר" לנצח נצחים.
השיבנו השם אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך, השם צורי וגואלי. עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, ואמרו אמן.
• • •
את אילה פרידמן, בתו של הרב משה שמחה צרפתי ז"ל, זכיתי להכיר כבר לפני כמה שנים. אבל רק עכשיו, כשאני שומעת על אביה, על הבית שבו גדלה, דומעת בגלל התפילה – אני מבינה מנין שופעת אהבת הזולת שלה, ההערכה לכל נפש, זווית המבט על העולם ובריותיו.
אילה, בבקשה, ספרי לי על אבא, האיש שאמרי פיו והגיון ליבו היו אהבת ואחדות ישראל.
"אבא עסק בקירוב רחוקים. הוא היה רואה את יופי הנשמה היהודית, בלי לראות סגנון ומוצא. כל יהודי היה מכובד ואהוב אצלו, ולכן זכה לקרב אנשים. בהלוויה סיפר לנו אחד מתלמידיו: 'רק בגלל האהבה והחום של אבא שלכם התקרבתי ליהדות'.
"אבא גם היה עוסק רבות בשלום בית. תמיד ידעתי שהוא עוזר לזוגות, אבל לא ידעתי כמה ולמי. ב'שבעה' הגיעו נשים, ישבו לידנו ובכו בכי תמרורים. בסתר ליבי תהיתי על הבכי שלהן. הרי אבא שלי נפטר, לא אבא שלהן…
כל אחת מהן, בתורה, לחשה בשקט: 'ידעת שאבא ז"ל היה מטפל בנו?'
לא, לא ידעתי. את תמיד היית נראית מושלמת, והוא לא הוציא הגה על האנשים שעזר להם.
'הוא ייצב לנו את הבית', בכתה אחת מהן. שאלה את השאלה שהדהדה אצל כולנו: 'מה נעשה עכשיו?'
"אבא היה מצטיין בקבלת האחר, זאת הייתה אחת מתכונותיו היפות. כבת שמזהה את אביה, לעיתים ראיתי שיש דברים שקשים לו, התנהגויות של אדם אחר שהרגיזו אותו. ובכל זאת, הוא היה מחייך, עושה עבודת המידות, מחליק על הקושי, מרגיע את הרוחות ומרבה שלום בעולם.
"ב'שבעה' הגיע בחור וסיפר לנו שהוא עמד לצידו של אבא במסדרון המוות. אבא ז"ל עודד את הבחור ונתן לו תחושה שהכל בסדר, ועוד רגע הכל יעבור. המילים של אבא העניקו לבחור כוח, ורק בזכותן, כך סיפר, הוא החזיק מעמד ולא התעלף. כמה אופייני שגם ברגעיו האחרונים עסק אבא באהבת ישראל".
במסגרת עבודתה כמורה וכרכזת בסמינר 'שבילי ירושלים', אילה עוסקת גם בכתיבת תוכניות.
"לאחר האסון, כשניסינו לחזור לשגרה, אחת המשימות שחיכתה לי בלו"ז הייתה כתיבת תוכנית בנושא כישורים חברתיים מטעם עיריית ירושלים. כשניסיתי לחשוב איך אני מעבירה את הנושא באופן מותאם לילדים, נפל לי פתאום האסימון שאבא הוא הדמות הקלאסית ללמד באמצעותה על בן אדם לחברו. ישבתי וכתבתי ספרון שנקרא 'החווה של דוד משה', ודרך סיפורו של דוד משה, התוויתי הנהגות יפות שאבא הקפיד עליהן. ממש הרגשתי איך אני מכניסה לתוך דמותו הבדיונית של 'דוד משה' את אבא שלי, את הדיבורים שנהג לומר, את האווירה שדאג לייצר.
"כשסיימתי, שלחתי את התוכנית לבקרה חיצונית. רציתי לוודא שהספרון מקצועי וראוי, ולא זלגתי מדי בגלל זווית המבט האישית שלי. גם את השיעור הזה למדתי מאבא. הוא היה הולך כל בוקר ללימודיו עם תיק עמוס בספרי קודש, שהנשימה מתקצרת רק מהניסיון להרים אותו. לפעמים, כשפתחתי את הספרים והצצתי לתוכם, הייתי מתענגת על ההערות שאבא הוסיף בשוליים, נקודות לציון, פרטים שהיו חשובים לו לצורך הלימוד, והכל כתוב בסדר מופתי כמו שרק אבא ידע לעשות.
"כשהחוברת הייתה מוכנה להפצה, לקחתי חוברת אחת ועליתי לקברו של אבא. כשעמדתי שם, מול הקבר, אמרתי לעצמי: 'מצחיקה אחת, למה חשבת שאת צריכה לעלות לקבר עם החוברת? לא הרגשת בעצמך כמה סייעתא דשמיא לא רגילה ליוותה אותך בכל צעד?'
"הייתה לי תחושה חזקה שאבא התפלל עלי משמים, שאזכה לעשות כמה שיותר למען עם ישראל שכה אהב.
"'דוד משה' ביקר בתלמודי תורה, בחיידרים ובבתי ספר, מכל הסוגים, ובלי להבדיל בין קהילות וחוגים. ביום שבו קיבלתי ד"ש ראשון ממורה שסיפרה לי שיש תמונה של 'דוד משה' על הקיר בכיתה, פלקט גדול עם מילים שאבא נהג לומר, ומסר שהוא ביקש להעביר, הרגשתי מנוחמת מעט. המורשת של אבא עוברת הלאה, ברוך השם.
"אגב, אנקדוטה ששמעתי מהציירת לפני תקופה קצרה: קולגה שלה החמיאה לה על העבודה ושאלה אותה כיצד הצליחה להמציא מותג כל כך מוצלח. הציירת צחקה וסיפרה לה שאלה קווי דמותו של אדם אמיתי. לכי ספרי לה שאבא היה אדם גדול, מתנה שהקדוש ברוך הוא המציא לנו…"
לאחר פטירתו של אביך, פגשתם אנשים ששמעו עליו ואימצו את הנהגותיו היפות?
"הזכרת לי שב'שבעה' הגיעה לנחם בחורה בעלת תשובה. היא אמרה בעברית עילגת חמודה ששמעה, שלאחר פטירתו של אדם, מידותיו הופכות להפקר, והיא רוצה לקחת אותן. לרגע לא הגיוני התקוממתי. חשבתי עלי, על שלושת אחיי. ומה פתאום שהיא תקבל את המידות של אבא? ברגע הבא צחקתי על עצמי. הבנתי כמה הסיטואציה הזאת מאפיינת את ה'שבעה' של אבא. גם ב'שבעה' וגם אחריו קיבלנו דרישות שלום נוספות מיהודים רחוקים שהתעוררו לתשובה לאחר ששמעו וקראו על אבא. הפצנו את התפילה שאבא כתב, והיא הדהדה בכל תבל, ברוך השם.
"בכל מקום שהגענו אליו, אנשים סיפרו לנו על קבלות שקיבלו עליהם. היו בני משפחה שדאגו להשקיע בקירוב רחוקים, נושא שהיה קרוב לליבו של אבא ז"ל, ולהשקיע בעניין ממון ולב. בבית הספר של בתי נרכשו ספרים לשמירת הלשון לכל בנות הכיתה. יהודי יקר בנה בית כנסת, והתפילה של אבא נתלתה מעל המבנה. עם ישראל הצדיקים ניחמו וממשיכים לנחם אותנו. כל קבלה שלהם לעילוי נשמתו של אבא מרגשת אותנו ומפיחה בנו חיים להמשיך ולעשות למען עילוי נשמתו. דרישות השלום הללו מגיעות אלינו ברגעים הכי לא צפויים. הנה, קבלי דוגמה: חיפשתי יצרן שייצר לי מדבקות מיוחדות לתוכנית מסוימת שכתבתי. פניתי ליצרן שכבר דיברתי איתו בעבר, תקופה לפני האסון. המשא ומתן התקדם. אבל רגע לפני שחתמנו על חוזה, ביקשתי לדעת אם יש להם תו תקן. אחרי האסון במירון, אני עושה את ההשתדלות שלי, ובודקת שהכל בסדר ונעשה לפי הכללים. היצרן אמר: 'ברור', וציין שהוא מבין את התחושה, כי גם הוא איבד אדם קרוב במירון. הרב צרפתי.
"קפאתי, המומה. אחרי שתי שניות, כשהתעשתי, סיפרתי לו שזה היה אבי מורי. ואז הגיע תורו להיות בהלם. הוא סיפר לי שאבא ז"ל ייסד להם שיעור גמרא קבוע, ובדיוק בימים אלה הם מתכוננים ל'סיום' שייערך לעילוי נשמתו של אבא…
"גם אנחנו, בניו ובנותיו של אבא, מנסים לעשות מה שאפשר לעילוי נשמתו. פתחנו גמ"ח בשם 'וישמח משה', ואנחנו משתדלים במסגרת הפעילות של הגמ"ח להרבות בשמחת יהודים, בכל מיני סעיפים הכרוכים בשמחות יהודיות, דברים קטנים כגדולים. זאת הייתה מסכת חייו של אבא, ולימוד היא צריכה".
כבתו של אביך הגדול, יש לך בקשות מיוחדות מעם ישראל?
"קודם כל, אני רוצה להודות לכל עם ישראל שעטף אותנו באהבה גדולה. במהלך ה'שבעה' לא הפסקנו לקבל משלוחים ממפעלים, מחנויות, מעמותות וגם מאנשים פרטיים. לא שוכחת את האישה המקסימה שהגיעה אלינו מיישוב דת"לי מעבר לקו הירוק, הביאה לנו חומוס בכמות תעשייתית, התחננה שנאכל, הבטיחה שאין בזה תולעים, והכל מהדרין…
"הילדים שלי הלכו ל'חיידר' כל בוקר של ה'שבעה' עם לחמניות, מעדנים. אמא יושבת 'שבעה', אבא עוד בטראומה מהשהייה באבו כביר, ובבית של סבתא מחלקים הפתעות לנכדים, כי הבית מלא בכל טוב שעם ישראל הביא, ולמרות כל המבקרים לא הצלחנו להתגבר על הכמויות האסטרונומיות. ממש הרגשנו את הלב של עם ישראל פועם איתנו בכאב. מישהו, למשל, הביא מפיצי ריח לחדרי השירות, כי כשהוא בא לנחם, הוא שם לב שכולם משתמשים בהם… זה באמת היה מחזה מעל הטבע. ואני מודה לכולם מאוד.
"עם ישראל קדושים, ומי אני שאבקש, אבל אני חולמת לראות את אהבת ישראל שהייתה לאבא בכל יהודי באשר הוא. לפגוש את הכבוד האמיתי לכל אדם, ואת היכולת לקרב רחוקים. לא לכולם ולא בכל מצב אפשרי לעסוק בקירוב רחוקים בפועל, אבל כולנו, בכל מצב, יכולים וצריכים לבקש על הרחוקים שיתעוררו לתשובה, שהקדוש ברוך הוא יפתח את ליבם לתורתו. כולנו רוצים גאולה, אבל מה אנחנו עושים בשבילה? תפילה אמיתית, מכל הלב, על עם ישראל, על הגאולה השלמה, יכולה להביא לנו אותה".
לעילוי נשמת הרב משה שמחה בן שושנה
אוֹר הַיְקוֹד הֵם יוֹקְדִים (מתוך הפיוט 'בר יוחאי')
האימהוּת של חני אנגלרד נוגעת בכל נים של אימהותי. היא טהורה, ואמיתית. והכי יהודית. במשך שנה שלמה הדפה חני את הבקשות להתראיין על האסון. רק כשאני מספרת לה על הקונספט של הכתבה, היא מסכימה. בשבילם. אמא עד הסוף ומעבר.
אילו הנהגות יפות היו לשיעלע ומוישי ז"ל? קבלות שהקפידו עליהן מאוד?
"הם היו מקשה אחת של הנהגות יפות. ילדים מושלמים. נוחים למקום ולבריות.
"מוישי היה איש של אמת וקבלה. כשראה הנהגה מסוימת והרגיש שהיא באמת שייכת אליו – אימץ אותה בחום ובחוזק.
"אחיו הגדול קיבל עליו 'קדשנו' (קבלה חתומה במסגרת הישיבה לא להסתכל על מסכי מחשב ודומיו). מוישי ראה ואימץ לעצמו את הקבלה הזאת באופן עצמאי. אף שאני עובדת כגרפיקאית, והמחשב הוא חלק מהחיים בבית. במקרים שהיינו מדברים תוך כדי שאני עובדת, הוא היה יושב מאחורי המסך וכך יכולנו לדבר בלי שייכשל. וכשנצרך לעיצוב גרפי כלשהו, הוא היה מוותר לראות את העיצוב ומבקש לשלוח מיד לדפוס.
"התפילות שלו היו ממיסות. מילה במילה כמו יהלומים יקרים. לפעמים הייתי נעמדת בצד ומסתכלת בקנאה איך הוא קורא קריאת שמע.
"לאחר פטירתו החברים שלחו אסופת מכתבי ניחום משולבים בסיפורים אישיים שלהם עם מוישי. אחד מהם כתב שבתפילת ערבית בישיבה היה נעמד לידו רק בשביל לשמוע אותו שר בדבקות 'אהבת עולם' ולנסות להידבק קצת באותה דבקות.
"חבר נוסף סיפר שפעם, בארוחת ערב פרצה מריבה בין הבחורים, ובלהט הוויכוח העיף אחד מהם גביע לבן על כובעו השחור של בחור אחר… אחרי כמה רגעים ניגש מוישי אל הבחור 'המולבן' ונתן לו בחיוך ארבעים שקלים שילך לשפץ את הכובע ושישכח במטותא מהמריבה.
"שיעלע היה תמיד בשמחה, ואהב לשמח את כולם. הארת פנים מיוחדת.
"בנסיעה האחרונה שלנו למירון המשפחה עמדה שעות בשמש וחיכתה לאוטובוס שלא הגיע.
"שיעלע ראה את מצב רוחנו הירוד והתחיל לשמח אותנו ולספר בדיחות עד שכולנו צחקנו.
"הוא אהב ללמוד בכל נימי נפשו, בפרט בשעות הבוקר המוקדמות. מגיל אחת עשרה היה קם מדי בוקר ולומד שעתיים לפני התפילה. אפילו כשהלך לישון מאוחר מאוד, היה מתגבר כארי וקם לסדר לימודו.
"בתחילת שנת השתים עשרה שלו, שיעלע התחיל ללמוד משניות בחלוקה יומית בתקווה לסיים את כל ששת הסדרים לקראת יום הבר מצווה שלצערנו, לא זכה להגיע אליו.
"על אף גילו הצעיר היה מקפיד על שמירת עיניו והליכותיו. אחד החברים סיפר לאחר מכן שבחזור מהחיידר בשכונת גאולה, שיעלע הקפיד להחזיק בידו כדי לא לעבור בין שתי נשים, ועל הדרך היה מלמד אותו דינים והלכות שלא ידע עליהם".
קיבלתם דרישות שלום מאנשים ש'אימצו' את הקבלות של מוישי ושיעלע?
"אחד מאלפי האנשים שהגיעו לנחם בשבעה, היה מורה באולפנה שהתרגש לשמוע על הקפדה של בחור צעיר לא להסתכל במסך המחשב. למחרת הגיעה קבוצת בנות וסיפרה שהן תלמידותיו של אותו מורה, וכששמעו על ההקפדה של מוישי, קיבלו עליהן, על אתר, להימנע מלהסתכל במסכים לפחות כמה שעות ביום.
"התקבלו ערמות של מכתבים מרגשים של ילדים ובחורים מכל רחבי תבל שקיבלו עליהם לסיים את הלימוד ששיעלע התחיל ולא הספיק לסיים. רבבות משניות נלמדו לעילוי נשמתו.
"מוישי למד מסכת סוכה פעם אחר פעם. שישים פעם. הוא ידע אותה בעל פה ישר והפוך.
"לפני כחצי שנה פנו אלינו מישיבה בירושלים וסיפרו שפתחו במבצע 'זכרו תורת משה' – חזרה על חלק מהמסכת הנלמדת שישים פעם, ולקראת הסיום הגיעו אלינו הביתה לסיים ולהיבחן. הם שילבו בסיום שיר מיוחד לזכרו של בחור שלא הכירו ורק רצו ללמוד ממעשיו. בנימה אישית, התרגשתי ודמעתי.
"באחד הימים הגיע אלינו מכתב מצפון הארץ מבחור חמד שסיפר על עצמו שהיה חלש בלימודיו ונחשל בהישגיו, ועם הזמן הפך לנער שליחויות בישיבה. אחרי ל"ג בעומר קרא רבות על מוישי ושיעלע, וזה טלטל אותו מאוד. הוא החליט שהוא לוקח את עצמו בידיים ומשקיע בלימוד מסכת סוכה. הוא חתם בהתרגשות שהוא עומד לערוך סיום על המסכת בפעם החמש עשרה. ביררנו את כתובתו ושלחנו בקבוק יין ומיני מתיקה כדי להיות שותפים בסיום המרגש".
הנשמות של מוישי ושיעלע הדליקו אור של נשמות אחרות.
"נכון. חוץ מכל מה שתיארתי קודם, היו גם קבלות אחרות, יפות ומאירות שאנשים קיבלו עליהם לעילוי נשמותיהם.
"קיבלנו שני ארגזים גדושים ומלאים במאות פתקי קבלות של צניעות ששלחו אלינו בנות בית הספר 'בנות ציון' באבוב בארצות הברית.
"כמו כן, נשלחה אלינו חוברת 'הריני מקבל עלי' עם שלושת אלפים שלוש מאות קבלות שנשים צדיקות קיבלו עליהן לזכר היקירים.
"בשבעה הגיעה לנחם בת ישראל, אחות שנראית רחוקה, וסיפרה שהיא ובעלה עובדים בתקשורת, וכל מושגי היהדות זרים להם לחלוטין. לאחר האסון הם הרגישו שאי אפשר לעבור על זה סתם כך, וקיבלו עליהם לשמור שבת אחת".
בקשה מיוחדת מעם ישראל?
"האמת היא שאין לי שום בקשה מיוחדת מעם ישראל. אחיותיי הן מושלמות. ועמך כולם צדיקים. הקדוש ברוך הוא גאה בנו! רואה את השתדלותנו ואוסף את ההשקעות הרבות של כולנו, לטובתנו ולפדות נפשנו.
"הקבלות שלכם הן הדבר היחיד שנותר לי, כאמא, לשלוח לילדים שלי. כל קבלה שאתם מקבלים עליכם ממוענת ישירות אליהם ופועלת לעילוי נשמתם".
לעילוי נשמת משה נתן בן הרב יצחק מנחם מענדל שיבלחט"א ולעילוי נשמת יהושע בן הרב יצחק מנחם מענדל שיבלחט"א
אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה (מתוך הפיוט 'בר יוחאי')
קולה של חנה אהרונוב מספר לי כמה קרובה הייתה לאחיה, יוסף מסטורוב ז"ל. בין המילים שהיא הוגה, אני שומעת את החום, את ההערכה. חנה מאשרת. "יוסף נולד מיד אחריי. היינו קרובים מאוד".
מסכימה לספר עליו?
"יוסף היה בן עלייה אמיתי. בחור מתמיד, מבורך בכישרונות ובמידות. לחלק מההנהגות המיוחדות שלו נחשפנו רק אחרי פטירתו. אם בזכות סיפורים שסיפרו לנו עליו, אם בעקבות מפגש שלנו עם מזכרות שהשאיר אחריו.
"מצאנו יומן קבלות שלו בבית הוריי. הוא התחיל לכתוב את היומן שלושה חודשים לפני שנפטר. ראינו ביומן כל מיני קבלות שקיבל עליו, וכללים ששם לעצמו. לדוגמה: 'אם אני עומד בקבלה א', אני מקבל עלי קבלה ב'. אם לא, אני שם כך וכך בקופת צדקה'.
"אחת מהקבלות שהופיעה ביומן הייתה הקפדה על 'אשר יצר'. בבית הספר של אחיותיי הקטנות החליטו לקחת את הקבלה שלו כתוכנית השנתית שמיועדת לכל בית הספר, והקדישו את הזכויות מהתוכנית לעילוי נשמתו. זה ריגש אותנו ממש.
"כל המעלות האפשריות התרכזו ביוסף. כל תכונה מיוחדת יכולת למצוא בו. יוסף בורך גם בידי זהב. הוא למד כתיבת סת"ם ועסק בה ב'בין הזמנים'. הוא כתב מגילת אסתר אחת ואותה אבא שלי, שיבלחט"א, קיבל. את מגילת אסתר השנייה שיוסף לא זכה לסיים אבא לקח לסופר סת"ם אחר, ביקש ממנו להשלים את המגילה, כדי שיוכל לתת אותה לאחי הקטן.
"אני קיבלתי מיוסף שתי מתנות. 'אשת חיל' ו'תפילה לכלה'. אין לי כמעט תמונות בבית, אבל המתנות של יוסף תלויות על הקיר. לא מוותרת עליהן, על קשר אליו".
פגשתם הנהגות יפות של יוסף שאחרים 'אימצו'?
"לא מעט. התגובות של עם ישראל חיממו לנו את הלב. לא ציפיתי שנזכה לחיבוק הענק הזה, האכפתי כל כך. אנשים כתבו לנו על קבלות שקיבלו עליהם בעקבות ה'היכרות' שלהם עם יוסף, והגיעו מכל קצוות הארץ לנחם ולהשתתף בצערנו. כל תגובה כזאת מרגשת ובאמת מרחיבה את הלב.
"הנה סיפור אחד מני רבים: יוסף הרכיב משקפיים. אחד מהחברים בישיבה סיפר ב'שבעה' שפעם, אחרי שבת חופשית, יוסף נכנס לחדר בפנימייה בלי משקפיים. החבר הצטער בשבילו, שאל: 'שכחת את המשקפיים בבית?' ויוסף ענה: 'אה, לא. הם בתיק'. התכופף והוציא אותם מהתיק. החבר לחץ עליו שיסביר למה הם בתיק, ולא עליו. יוסף לא רצה לספר בהתחלה, אבל החבר התחנן שהוא מוכרח לדעת. רק אז יוסף הסביר: 'אני נוסע ברכבות הביתה ובחזרה. מעדיף לנסוע בלי המשקפיים שלא אראה דברים שלא צריך לראות…'
בעקבות הסיפור הזה, החברים בישיבה החליטו לקבל עליהם להתחזק בשמירת העיניים.
"יוסף הקפיד לטבול כל ערב שבת. בערב האסון הנורא הוא טבל פעמיים-שלוש, אמר לחברים: 'אני הולך לרבי שימען, אני רוצה להיות טהור'. רב השכונה שלנו, שאהב את יוסף מאוד, לקח אישית את האסון וקיבל עליו לבנות מקווה טהרה לעילוי נשמתו. הוא מארגן ומתרים, ואנשים נתרמים בשמחה. עושים הכל כדי לשמח את הנשמה של יוסף".
כאחות, איזו הנהגה יפה של יוסף היית שמחה להפיץ בעולם?
"הייתי שמחה להפיץ את היכולת שלו לפרגן. יוסף השתדל וגם הצליח לתת לכל מי שסביבו הרגשה טובה. בכל פעם שהייתי נכנסת הביתה, הוא היה מקדם את פניי בחיוך חם. מברך אותי ב'שלום' לבבי. בעלי הוא החתן הראשון במשפחה, ויוסף קיבל אותו בשמחה. תמיד הקפיד על לחיצת יד, על מאור פנים. בעלי אומר כל הזמן שהוא מתגעגע ל'שלום' של יוסף. הוא חסר לכולנו.
"חבר סיפר לנו שפעם הם ישבו בישיבה, קבוצת חברים, וחבר סיפר בדיחה, ממש לא מצחיקה. אבל יוסף 'נקרע' מצחוק. הצחוק שלו היה כל כך חזק וכל כך מתגלגל, שכל החברים נדבקו ממנו והתחילו לצחוק גם כן. אחר כך, החבר שסיפר לנו על זה, לקח את יוסף לצד ושאל אותו: 'מה נשפכת ככה מצחוק? זה לא היה מצחיק בכלל!' ויוסף אמר לו: 'אז מה? למה 'לבאס' את החבר שרצה להצחיק אותנו? למה לא לתת לו הרגשה טובה שהוא הצליח?' זה היה יוסף. נשמה טהורה".
הנשמה של יוסף עלתה השמימה עם עוד ארבעים וארבע נשמות.
"הקשר של הנשמות הקדושות האלה נשמר גם פה בארץ, בין המשפחות. יש מפגשים, וכולם מחזקים את כולם. מדברים על האובדן, על ההתמודדות איתו. זה מקל קצת על הכאב, התחושה שאנחנו לא לבד, ויש מישהו שמבין את הצער שלנו. אבל לא תמיד השיח הוא רק על האובדן. יש השתתפות גם בשמחות. אחת חיתנה את הבן, אחרת ילדה, שלישית עשתה בר מצווה. גם בשמחות הפרטיות אנחנו משפחה אחת".
זאת גם האמירה שחנה מבקשת לה קול ומקום:
"מירון תשפ"א לא היה אסון פרטי. זה היה אסון של כלל ישראל. כל ארבעים וחמש הנשמות שעלו השמימה היו קורבן ציבור. כולם חלקו איתנו את הצער, אבל רק אנחנו ממשיכים לחיות אותו יום-יום, שעה-שעה.
"אני שומעת פרסומות על מירון 'השנה ננהג באחריות', והלב שלי מתכווץ. כאילו כל מה שקרה שנה שעברה היה רק 'אסון', עוד כותרת. אנחנו אמנם בגלות, ולצערנו, אסונות חדשים דוחקים לצד את הקודמים להם. אבל אני ממש מתחננת, אל תשכחו אותם. אל תזניחו. בחורים צעירים ויקרים הלכו ככה, בלי שזכו להשאיר אחריהם זכר. בואו נתחזק בשבילם. נעשה מה שאפשר לעילוי נשמותיהם. בבקשה, תזכרו אותם. כל הזמן. לא רק בל"ג בעומר, לא רק במירון".
לעילוי נשמת יוסף בן מאיה תבלחט"א
אַשְׁרֵי יוֹלַדְתֶּךָ (מתוך הפיוט 'בר יוחאי')
כשפייגי קירשבוים, אימו של נחמן ז"ל, מדברת על החוזקות שלו, היא עומדת על קו התפר בין העולמות. "נחמן היה בחור נמרץ, חרוץ. קם תמיד בזמן. היה עושה הכל היטב ובמהירות. רק בתפילות הוא היה מאריך. לצד החריצות והמרץ, הוא היה בחור רגיש, עם לב עצום, ואהבתי להקשיב לו.
"בתקופת הקורונה כשהבנים התפללו בבית, זאת הייתה הנחת שלי. הם עשו בית כנסת בחדר, והייתי שומעת אותם מתפללים, מקשיבה לקולו היפה של נחמן, ומתענגת על כל רגע.
"בשבתות אנחנו הכי מרגישים בחסרונו. הוא היה שר את הזמירות, בקול היפה שקיבל משמים, עם כל הלב. היו לו זמירות לא רגילות. הלב שלו היה בהן. היה בכל מקום קדוש. ב'שבעה' הרבה מנחמים דיברו על התפילות של נחמן. בשבילו הן היו ממש עבודה שבלב.
"אני מתגעגעת ללב העצום שלו, לקול, לידיים. נחמן היה מוכשר מאוד. היו לו שתי ידיים ימניות, והוא היה מתקן בהן כל דבר שהתקלקל. אפילו הבית מרגיש שהוא איננו… בערב סוכות הוא היה יכול להפתיע את בעלי, להקים פתאום את הסוכה בעצמו. הוא ידע לעשות הכל. וזה היה אחד הדברים המיוחדים שבו. הוא היה כל כך צדיק ומחובר להשם, ולקדושה. אבל הוא לא היה מנותק מהעולם הזה. והוא שם לב מה קורה סביבו, והיה לו אכפת. כשמיכלי הייתה מאושפזת, הוא היה מתקשר כל יום לברר מה שלומה".
מיכלי היא אחותו הקטנה של נחמן, שתבלחט"א. בגיל שנה וחצי חלתה במחלה, ובהמשך הבריאה, ברוך השם. אבל מאז היא סובלת מבעיות רפואיות, מחיר שגובים הטיפולים שעברה.
בשביל מיכלי הגעתם למירון בשנה שעברה.
"מערב פסח עד ערב ל"ג בעומר מיכלי הייתה בסכנת חיים ואושפזה בטיפול נמרץ. עשינו סידורים לטוס לחו"ל מיד אחרי ל"ג בעומר להשתלת כבד דחופה. ואז בערב ל"ג בעומר המצב התייצב, מיכלי שוחררה והחלטנו לנסוע למירון, כל המשפחה, כדי להתפלל עליה.
"חברים סיפרו לנו אחר כך כמה נחמן התרגש, כמה הוא היה מאושר שמיכלי מרגישה טוב יותר, והיא נמצאת איתנו במירון. נחמן רצה להישאר במירון הרבה זמן. אני חששתי שהבנות תתעייפנה וקבענו שנחזור הביתה בעשר בלילה. כשהתקרבה השעה וראיתי שהבנות בסדר, סיכמתי עם הבנים שנהיה בקשר עוד חצי שעה. ככה, כל חצי שעה, דיברנו וסיכמנו שנישאר עוד חצי שעה.
"בשעה שתים עשרה וחצי דיברנו שוב והחלטנו שזהו, לא מתעכבים יותר. עוד חצי שעה יוצאים הביתה. עבר חצי שעה. ירדנו למטה, למקום שקבענו להיפגש בו. כולנו הגענו. חוץ מנחמן. ואז התחלנו לשמוע על האסון. היה בלגן נוראי, וקיוויתי שנחמן מתעכב רק בגלל הבלגן. החזקתי בכוח את התקוות עד הבוקר.
"בבוקר, אחרי לילה שלם שבו יצרנו קשר עם בתי חולים ושמענו שנחמן לא אצלם, התחלתי לחשוש לחייו. ידעתי שנחמן היה עושה הכל כדי להרגיע אותי. מחפש וגם מוצא כל דרך ליצור איתי קשר כדי לספר לי שהוא בסדר. וכשזה לא קרה, התחלתי לחשוש.
"מיד אחרי ה'שבעה' נסענו לחו"ל. ואז הכל היה נראה לי טירוף מוחלט, קושי על קושי על קושי, והכל קורה צפוף-צפוף. היום אני יכולה להסתכל על התקופה ההיא ולראות איך הכל לטובה. לא היה לנו זמן לשקוע באבל. היינו עסוקים בתפקיד שלנו – להציל את מיכלי, וזה הסיח את דעתנו. כשהגענו לחו"ל, הצוות הרפואי הריץ בדיקות נוספות ובישר לנו, לתדהמתנו, שהיא לא צריכה השתלה כרגע.
"אני לא יודעת מהלכי שמים, אבל אני מרגישה שהנס קרה בזכות נחמן. אחרי שנחמן נפטר, נזכרתי ברגעים מסוימים שבהם הייתה מיכלי בסכנת חיים, ועברה בי מחשבה שאולי נחמן החליף את מיכלי. זה מתאים לו. הוא היה כל כך רגיש אליה, וכל כך דאג לה. ואולי זה מה שקרה בל"ג בעומר בשנה שעברה, הוא הסכים לעלות למעלה במקומה…"
מה שלום מיכלי כעת?
"המצב יציב, ברוך השם. היא עדיין מקבלת תרופות, כל הזמן. המחלה לא נעלמה. כשאני שואלת את הרופאה, היא אומרת: 'צר לי לאכזב אותך. בדרך הטבע אין סיכוי שהמחלה תיעלם. זה מצב שאי אפשר להחלים ממנו'. אבל לי יש תקווה שמיכלי תבריא לגמרי. עם התפילות של עם ישראל זה אפשרי. בבקשה, תתפללו על הילדה שלי: חיה יהודית מיכל בת פייגא ציפורה. שתהיה בריאה לחלוטין, ואזכה לחזור לרופאה ולהפתיע אותה עם ילדה בריאה בזכות התפילות. אני מבטיחה, בלי נדר, לפרסם את הנס כשהמחלה תיעלם לגמרי".
הייתם בחו"ל חודשיים, ארץ זרה, וכל המנחמים מעבר לים.
"היו מנחמים גם סביבנו, בחו"ל. כולם רצו לתת לי הכל, אבל הייתי במצב ששום דבר לא שימח אותי, לא מצאתי טעם בשום דבר. וזה היה הדבר שנלחמתי עליו, לחפש משהו שייתן לי טעם בחיים האלה.
"לא רציתי ליפול עמוק לתוך החשכה, הדיכאון, המקום שאין בו כלום. ממש הכרחתי את עצמי למצוא טיפה של עונג בחיים, להחזיק בכוח את הראש מעל הגלים.
"הלכתי לחנות של בגדי תינוקות. אמרתי למוכרת: 'באתי לכאן, כי כאן מתעסקים בחיים חדשים'. קניתי חליפות קטנטנות לבריתות ולקידושים, חשבתי שאולי אוכל לפתוח בהמשך גמ"ח. לא ידעתי אז שאני מצפה לתינוק.
"רפאל נולד תשעה חודשים אחרי האסון. אבל זה היה העוגן שלי אז: הבגדים הקטנטנים שבחרתי וקניתי וארזתי בזהירות. הם היו כמו מגע עדין בחיים, וככה החזקתי את עצמי. לא האמנתי שכל כך מהר אזכה בחיים חדשים. כשגיליתי שאני מצפה לתינוק, הרגשתי כאילו השם אומר לי: 'אני רואה כמה קשה לך, אני רוצה להקל עלייך. הנה, מתנה ממני'. ובאמת, רפאל מחיה אותנו. אני קוראת לו מכונת ההנשמה שלנו".
לא רק אתם חציתם את הים. היו גם נחמות שחצו אותו, הגיעו עד אליכן, נכון?
"נכון, קיבלנו חוברת מרגשת מחו"ל, חמשת אלפים קבלות שאנשים קיבלו עליהם לעילוי נשמותיהם של קדושי מירון. זכינו לשמוע על הרבה מיזמים ציבוריים ופרטיים. היו גם שתי בנות שעשו מדורה מכל הבגדים הלא צנועים שלהן ועברו בין המשפחות והראו להן את הסרטון של המדורה. אין לי דרך להחזיר לכולם, שנזכה רק בשמחות להרגיש עם אחד".
מה היית בוחרת לעשות לעילוי נשמתו של נחמן, אילו יכולת לבחור כל דבר?
"החלום שלי הוא לבנות חדר אירוח. באזור שלנו זה מצרך חסר מאוד בשמחות. אילו הייתה לי אפשרות, הייתי בונה חדר יפה, מטופח, שהסבים והמחותנים יוכלו להתארח בו בשבתות חתן ושבע ברכות. ובשבילי זה יהיה החדר של נחמן. אני אצטרך לבנות אותו, ולטפח, ולשמח. לחיות.
"אני מרגישה שזה האור הכי גדול להדליק לעילוי נשמת נחמן. פגשתי בעבר אנשים שאיבדו את עצמם לחלוטין בגלל אובדן של אדם יקר להם. יש כאלה שמקריבים את חייהם כדי לדאוג לעילוי נשמת אהוביהם. וגם אני רוצה לעשות הכי טוב בשביל נחמן, לתת לו הכל. אבל אני לא מוכנה לאבד את החיים על מזבח המוות שלו.
"'תגידו לי שיש חיים אחרי המוות', זאת הייתה הבקשה שביקשתי מכל אחת שנכנסה לנחם. זה היה הפחד שלי, לחיות חיי-מוות. אנשים פונים אלינו ברעיונות שונים מה אפשר לעשות לעילוי נשמתו של נחמן, ואני זהירה מאוד ובודקת כל רעיון, אם הוא לא על חשבון החיים, חלילה.
"מאוד מרגשים אותי כל הסיומים שעושים לעילוי נשמתו של נחמן, כל המשניות שלומדים בשבילו. ואני מודה על כל מחווה רוחנית, וגם מחפשת את הנחמה שתעשה לי טוב.
"כבר סיפרתי כמה התקשיתי למצוא טעם בחיים. אנשים סיפרו לי על הקבלות שלהם, בעלי אמר לי: 'בואי נתחזק בשביל הילדים שלנו. בשביל מיכלי'. מגיל שנה וחצי אנחנו שמים בה את כל הלב. אפילו היא לא הצליחה לשמח אותי. מעט מאוד דברים החזיקו אותי מעל פני המים, שמרו עלי שלא אשקע.
"שמחה היא מתנה שהשם נותן, וכשהוא נותן אותה, הוא נותן אותה. בדרך שלו. אין דרך אחת נכונה לשמוח. לי, באופן אישי, עושים טוב חיים חדשים. והשם נתן לי אותם. כמה חודשים אחרי שחזרנו ארצה פתחנו גמ"ח וקנינו כרית לבריתות. רפאל שלנו היה הראשון שהשתמש בה…"
גם אני מבקשת מתנה: מסר שלך לכל עם ישראל.
"האסון לא הפך אותי לרבנית דגולה או ל'בבאית'. כשאנשים היו מתחילים לומר לי שזכינו, ונבחרנו בפינצטה לניסיון הגדול, כעסתי עליהם. ונבהלתי. רק אחר כך הזכרתי לעצמי שככה זה, אנשים נלחצים בשעות נוראיות שכאלה, והם מחפשים מילים שתרפאנה את העצב. סותמים בלי כוונה את הפה של האבלים, את הלב… חז"ל כבר לימדו אותנו שאין מנחמים בשעה שהמת מונח לפני המשפחה.
"אבל בגלל הבקשה שלך חשבתי מה המסר שהייתי רוצה להעביר. וחשבתי על כולנו, יהודים בגלות. כל אחד מאיתנו מתמודד עם תקופות של קושי וחושך. והיום, מהמקום של מי שפגשה חושך גדול, אני אומרת: תחזיקו חזק. זה קשה, מי כמוני יודעת, אבל יש חיים לאחר המוות גם בעולם הזה. ובסוף הלילה הנורא הזה השמש תזרח. בואו ניאחז בחיים, שיהיה לה על מי לזרוח. שלא ניגמר לפני שיגיע האור".
לעילוי נשמת נחמן בן הרב אליהו שיבלחט"א
באהבה אין קץ
מכתב שכתבה פייגי קירשבוים שתבלחט"א, אימו של נחמן:
לנחמן היקר שלי
אתה בוודאי רואה מלמעלה מה עובר עלינו.
ואתה גם יודע, כנראה, מה שעברנו השנה.
אבל בא לי לשתף אותך, לדבר איתך ולספר לך מה עברתי אני והמשפחה.
אני לא מאמינה שעברה שנה שלמה מהיום הקשה הזה.
אני מוצפת בכל פעם שאני נזכרת ברגעי השמחה האלה, שכל עם ישראל רוקדים ושמחים. איך בשביל אחד קטן אלפי אנשים צפופים נאבקים על קצת אוויר, נאבקים על החיים.
ולחשוב שאתה בתוכם צובט לי את הלב צביטה שלא מרפה.
אני רוצה לומר לך שאני מתגעגעת נוראות.
ולא מוכנה להשלים עם המציאות.
אני עדיין מקווה שאני בתוך חלום רע ומאוכזבת לגלות שזו המציאות.
כן, אני מאמינה. מאמינה שהכל לטובה. מאמינה שטוב לך. מאמינה שזכית שהפטירה שלך הייתה ביום כל כך קדוש בשעת חצות במקום כל כך קדוש. אבל בתוך תוכי אני לא מסכימה.
אני רוצה להמשיך לתת לך כאמא, לחבק אותך, לכבס לך, להקשיב לך ולתמוך בך.
אני מתגעגעת לשיחות איתך, לחוכמה שלך, לשאיפות האין סופיות שלך, לשמחה שלך להיות חלק מהבית שלנו. כל כך אהבת את האחים והאחיות שלך. כל כך דאגת לכולם, תמיד חשבת על כולם.
כשבאנו לבקר אותך בהר המנוחות אחרי פסח, היה לטאטע ולילדים ממש קשה. הם בכו, ולי היה קשה לחשוב שאתה באדמה.
אני רוצה שפשוט תצא משם ותבוא איתנו. ואתה לא עושה את זה.
אני מחכה.
זה מתסכל שאתה נשאר שם ואנחנו הולכים.
ראית את רפאל הקטן? הבאנו אותו אליך שתראה אותו, ושהוא יכיר אותך.
אתה יודע, כשרפאל נולד, שלחנו את תעודות הזהות בשביל להוסיף אותו לספחים, והספחים חזרו בלי השם שלך. הורידו אותך מרשימת הילדים שלי.
זה ציער אותי כל כך. לא הבנתי איך עושים לי את זה.
עד אותו יום, בכל פעם ששאלו אותי כמה ילדים יש לי, התבלבלתי ולא ידעתי מה לענות. ומאותו יום החלטתי שאף אחד בעולם לא ימחק לי אותך. אתה הילד שלי לנצח!
אז תדע, נחמן, שגדלה לנו המשפחה. נולד לנו תינוק מדהים. קראנו לו רפאל נחום מתוך תקווה שהוא יצליח לרפא לנו את הלב השבור ולנחם אותנו.
אני חושבת עליך הרבה, איך אתה היית מתענג עליו אם היית איתנו. הוא מכניס שמחה גדולה לבית. פתאום אני מרגישה שהחיים שווים. קיבלנו חיים חדשים.
לפני שרפאלי נולד, הרגשתי שאני שוקעת בכאב. ופתאום יש גם רגעים של שמחה עצומה. זו מתנה ענקית, והיום אני מרגישה יותר טוב. הלב שלי פחות זועק את 'אני לא מסכימה' הזה. אני מצליחה לחשוב שכל מה שהשם עושה זה לטובה.
עד היום זה היה מרגיז אותי אם אמרו לי שזה לטובה, והיום אני מצליחה להתנחם עם הטוב שיש לי, אבל… אני מאוד מאוכזבת. דמיינתי אותך גדל וחיכיתי לראות אותך מצליח בחיים, מקים משפחה. חשבתי שתהיה לי ממך הרבה נחת. ולא. השם רצה אחרת.
בעזרת השם, השנה בל"ג בעומר נעשה חלאקה לנת'לה, נחזור למירון, ואני בטוחה שיהיה קשה. נשמח עם נת'לה הקטן שיקבל מראה יהודי טהור, עם כיפה ופיאות. ושוב נתמודד. התמודדות של יהודי – שמחה וכאב בערבוב. זה לא קל בכלל.
אתה יודע שהמדינה הקימה ועדת חקירה?
מחפשים אשמים. קשה לי עם זה מאוד. למרות שאני רוצה שלא ייקחו סיכונים, ויתקנו דברים, ושילמדו לעתיד להסדיר דברים לפני שקורים אסונות.
אבל הרבה יותר קל לי להתחבר לאמונה שמתוך כל האלפים אתה נבחרת להיות קורבן ציבור. ושאני הסכמתי בשמיים לקבל אותך לשש עשרה שנה. היה שווה. היה מדהים להיות אמא שלך, וחבל שזה נגמר.
אבל זה לא באמת נגמר.
אני אמשיך לעשות לך טוב בדרך שלך, להיטיב איתך במה שעושה לך טוב עכשיו.
אני מבקשת ממך, מתוק שלי, תעזור לנו בשמיים. תתחנן לגאולה. עם ישראל זקוק לה מאוד. אין לנו כבר כוח לסבול. אין לנו כבר כוח לשמוע דברים קשים.
תבקש מהקדוש ברוך הוא שיגאל אותנו, ככה איך שאנחנו נראים. לא כי מגיע לנו. רק כי הוא אבא שלנו והוא אוהב אותנו.
ותבקש גם על שמעון, התאום שלך, שלא מפסיק להתגעגע ולהזכיר אותך. תבקש שיהיה לו יותר קל. קשה לי לראות שקשה לו.
וכמובן, תבקש גם על מיכלי שתבריא, שיהיו ניסים, שכל הבעיות הרפואיות ייעלמו.
ועל כל המשפחה, שיהיה לנו כוח, כל זמן שאנחנו חיים, לבחור בחיים.
חלל
זרקתי אל תוך
סלעים
וחולות,
גרגירי
אדמה
וחצץ.
הוא רק
העמיק
והגדיל
בלי גבולות,
לשווא
השקעה,
מאמץ.
שפכתי מילים
דיבורי אנשים
משפטי
נחמה
ושל סתם.
הוא עודנו
נשאר
ונוכח
וקיים
ולא יתכלה
אף פעם.
בניתי
קירות
מאש
וגופרית
ושרף
וצרב
נשימה.
אך הוא
בשלו
מכריז
קיומו
לא זז הוא
כמלוא הנימה.
מילאתי
אגם
הזרמתי
נהר
ושפכתי
ימים
של דמעות.
הוא לא
מתרשם
נוגס
וכובש
קובע
מקום של
קביעות.
ועברו
רגעים
דקות
ושעות
שבועות
חודשים
ושנה.
ולאט
הוא נתפס
ונקלט
וחלחל
והלם
ונבטה
הבנה.
שהוא כאן
וקיים
בכל העיתים
יגון
ושמחה
וכאב.
הוא לא ייעלם
ולא ייגמר
החור השחור
שבלב.
כתבה: חני אנגלרד
פייגי קירשבוים, אמא של נחמן ז"ל
"אני לא יודעת מהלכי שמים, אבל אחרי שנחמן נפטר, נזכרתי ברגעים מסוימים שבהם הייתה מיכלי בסכנת חיים. ועברה בי מחשבה שאולי נחמן החליף את מיכלי. זה מתאים לו. הוא היה כל כך רגיש אליה, וכל כך דאג לה. ואולי זה מה שקרה בל"ג בעומר בשנה שעברה, הוא הסכים לעלות למעלה במקומה…"
חנה אהרונוב, אחות של יוסף מוסטורב ז"ל
"אני ממש מתחננת, אל תשכחו אותם. בחורים צעירים ויקרים הלכו ככה, בלי שזכו להשאיר אחריהם זכר. בואו נתחזק בשבילם. נעשה מה שאפשר לעילוי נשמותיהם. בבקשה, תזכרו אותם. כל הזמן. לא רק בל"ג בעומר, לא רק במירון"
אילה פרידמן, בתו של הרב משה צרפתי זצ"ל
"ישבנו על הגדר באבו כביר, ולידנו ישבה משפחת דיסקין מחיפה, חסידי גור. מה הסיכוי שנכיר אותם אלמלא האסון? מכל הארץ השם קיבץ אותנו. התחלנו לדבר. שאלנו את מי איבדו, הם שאלו אותנו. נוצרו קשרים עמוקים שזר לא יוכל להבין אותם. אנחנו מדברים שפה אחת, ניב של כאב שרק אנחנו חווינו, והתחושה היא שכולנו עורקים בלב אחד"
חני אנגלרד, אמא של מוישי ושיעלע ז"ל
