ילדות תחת עניוּת מרודה: "הצטופפנו כל הילדים בחדרון קטן ולא היה לחם לאכול" | השיחות היחידות עם האבא: "אחרי סעודה שלישית, כשהחל להחשיך – היינו יוצאים לטיול" | המינוי לבית הדין הגדול: "הרב בענגיס שזיהה את גדלותו – צייד אותו ב'סמיכה' ואחר כך התחילה תקופת הרווחה" | והקשר המופלא עם החתן – מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל: "אחותי בת-שבע הגיעה לבני ברק, וגיסי רבי חיים נשאר ללמוד בתחנה המרכזית בתל-אביב" | מיוחד: הגאון רבי בנימין דוד אלישיב שליט"א, ראש הכוללים של 'תפארת בחורים', חוזר בשיחה מיוחדת להווי החיים בצל אביו גדול הדור | מסמך מרומם
עשור לפטירת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל
צילום: אלחנן קוטלר, ארכיון 'תפארת בחורים',
שוקי לרר, פלאש 90 ומארכיונו של הרב אפרים לוי
הדמיון המבהיל.
זהו המוטיב הראשון שתופס את העין. בסלון של דירה ירושלמית זעירה הוא יושב, ולרגע אחד אני מצטמרר מהדמיון. אותם תווי פנים שאני זוכר מילדותי מהסלון הצפוף בסמטה הקטנה של רחוב חנן במאה שערים; אותה צורת זקן בדיוק, אפילו אותן עיניים.
כמה רגעים לתוך השיחה – ואז מתברר שאפילו הקול זהה. קול שקט ודקיק, ביישני אך איתן. אפשר לעצום עיניים ולחשוב שהנה מרן הרב אלישיב זצוק"ל נמצא כאן, יושב ומשוחח איתך בניחותא, מעביר מול עיניו את כל התורה כולה בסקירה אחת, מדגיש בעצם נוכחותו את הפער בין חיי נצח לחיי שעה.
רק הגובה שונה: הגאון רבי בנימין אלישיב שליט"א, ראש הכוללים של 'תפארת בחורים', נמוך מאביו, שהיה גבה קומה. והכוונה לקומה פיזית, כי בקומה רוחנית אינני 'מֵייבִין'.
דמיון מבהיל לאביו. הגאון רבי בנימין אלישיב שליט"א השבוע (צילום: אלחנן קוטלר)
זה שעה ארוכה אני יושב בסלונו של בית סגפני בשיכון חב"ד בירושלים וקשה שלא להיתפס לדמיון הזה. לא רק במראה. גם בהליכות: הדירה הזו נבנתה לפחות שבעים שנה אחרי דירת האב, אבל הסטנדרטים החומריים זהים: מטבח קטנטן שבקושי מחזיק ראשו ורובו ושולחנו של בעל הבית; סלון פונקציונלי שקירותיו מחופים ספרי קודש עתיקים וחדשים, וטלפון ישן.
וכמו תורה שתמיד מחזרת אחר האכסניה שלה – במטבח יושבת הרבנית, בתו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצוק"ל, מטה אוזן לדברים בהבעה זורחת ומאושרת. "זכינו לראות אנשים גדולים", היא תפטיר, ועם צאתי תצייד אותי בכמה עדויות וסיפורים משלה.
הסיבה שהביאתני אל הבית המיוחד הזה – היא היארצייט העשירי של מרן הגאון הגדול רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, פוסק הדור הבלתי נשכח. ביום רביעי השבוע, כ"ח בתמוז, שוב העלו המונים את זכרה של דמות הענקים התורנית, שקדן הדור שישב בפינה שקטה בבית הכנסת 'אוהל שרה' שבשוק מאה שערים, ולמד לבד, ללא הפסקה. הרב שהיה הרבי של עצמו – שלימד את עצמו את כל התורה כולה, והפך לפוסק של דור, לדוגמה לדורות.
בילדותי במאה שערים, זכיתי להסתופף רבות בקרבת הקודש. לעיתים קרובות הייתי סָר לשיעורים ב'תפארת בחורים' הישן, ובקרוון שהחליף אותו בשנים האחרונות. בעיקר חרוטות בזיכרוני אותן דקות יקרות במוצאי שבתות, בהבדלה שערך פוסק הדור בסלונו. בצאת השבת לפי 'רבנו תם' הוא היה מחזיק בגביע כסוף עם רגל, מבדיל בישיבה, ולאחר מכן היה הקהל פוצח בניגון מיוחד לתחינה 'ריבון כל העולמים' הנאמרת במוצאי שבת. ורבי יוסף שלום יושב, אומר את התפילה, נושך קלות את קצה אצבעו, משדר ציפייה שהמעמד יסתיים והוא יוכל לפתוח שוב את הגמרא – זו שראשו היה תחוב בתוכה משתיים בלילה עד עשר בלילה, עם הפסקות קלות לתפילה ולצורכי הגוף.
עשור שנים חלף, צמח כאן דור ילדים שלא ידע את רבי יוסף שלום. עכשיו נקרית הזדמנות לחזור ולנשום את אוויר הפסגות – בסלונו של הבן שקלסתר פניו נוצר כדיוקנו של אביו, אבל זו רק המעטפת החיצונית: הדמיון הפנימי מהותי ומרתק יותר.
עוני
'מבלי לחם לאכול'
עשר שנים זה פרק זמן משמעותי מאוד. אם חז"ל אמרו ש'אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה' – הרי שרבע מזה כבר חלף. מה למדנו בעשר השנים האחרונות?
"רואים את החיסרון, בכל תחום. אבא חסר לא רק לנו, המשפחה, אלא לכלל ישראל. זה היה דור אחר, כאשר אבא היה והאיר לנו את הדרך".
דור לדור שיבחו את אהבת התורה של הרב אלישיב זצ"ל. מה הסיפור שממחיש את הדבקות בתורה יותר מכל?
"כל חייו היו סיפור אחד של תורה. מגיל צעיר הוא דיבר בתורה, ולא עזב אותה עד אחרית ימיו. את ההתמדה הוא ראה אצל סבו, בעל ה'לשם' זצוק"ל. כל הלידה שלו הייתה בדרך נס. זה היה עשרים שנה לאחר חתונת הוריו. ה'לשם' נתן ברכה ובעקבותיה נולד אבא. הוא היה בן יחיד".
"מרגיש את החיסרון בכל תחום; כאשר אבא היה כאן – זה היה דור אחר". הגר"ב אלישיב בשיחה המיוחדת (צילום: אלחנן קוטלר)
גדלתם בעניות?
"עניות? לא היה לחם לאכול!"
היו ימים שהלכתם לישון רעבים?
"כן, לפעמים זה קרה. לא היינו מרגישים כל כך, כי התרגלנו"…
והרב זצוק"ל, לא היה לו כל מקור פרנסה?
"באותה תקופה לא היה. לא היה לו גם כולל. הוא היה לומד לבד. הסבא (רבי אברהם אלישיב זצ"ל, 'הרב מהוּמל') היה רב בית הכנסת 'תפארת בחורים' במאה שערים. הוא הרוויח כמה פרוטות ונתן לנו. זה היה מחזיק את המשפחה".
*
כדי להבין את הרקע לעניוּת שאותה מתאר הגר"ב אלישיב בדרך תמציתית וקצרה שאופיינית כל כך למשפחה האצילית הזו – צריך לגלול מעט בספר תולדות אדם שנולד בליטא בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה ולמד את אותיות הא"ב כשקול צחצוח חרבות נשמע מסוף העולם ועד סופו במלחמה העולמית הראשונה. אחר כך, מלחמת העולם השנייה תפסה אותו בעודו יושב על ספסל מט לנפול בהיכל המתפורר של בתי המדרש 'תפארת בחורים' ו'אוהל שרה'. אדם שהיה כאן כששלטו בארץ ישראל הטורקים והבריטים; כששלטונות קרסו, חומות נפלו ופגזים שרקו – והוא רק ישב עם הגמרא ולמד.
לידת הרב אלישיב התרחשה בעיירה שאוול שבליטא. כפי שסיפר לנו הגר"ב שליט"א – שנים רבות המתינו ההורים, רבי אברהם ומרת חיה מושא, לפרי בטן. לצד ברכת ה'לשם' – במשפחה רוֹוח סיפור נוסף על לידת הרב:
באותם ימים היה מקובל לעשות יום כביסה פעם בשבוע. ביום זה היו מרכזים את כל הכביסה שהצטברה במשך השבוע, ובמשך שעות ארוכות משפשפים ומקרצפים את הבגדים. פעם אחת, ביום כביסה שכזה, תלתה הרבנית חיה מושא את הבגדים שעל ניקיונם עמלה במשך כל היום כדי שיתייבשו. שכנה אחת חשבה שהבגדים התלויים על החבלים מפריעים ומתוך כעס גדול גזרה את חבלי הכביסה. הבגדים נפלו היישר אל הבוץ הסמיך.
הרבנית שתקה. אספה בשקט את הבגדים המלוכלכים וחזרה לביתה בדומייה. בערב, כשחזר בעלה מבית המדרש, המשיכה בהבלגתה ואף לא סיפרה לו על המקרה המצער. לאחר כמה דקות נשמעו בדלת דפיקות בהולות. בפתח עמדה השכנה, מספרת בבכי שבנה הקטן פתאום חלה מאוד, והיא מבקשת את סליחת הרבנית. הרבנית שוב גילתה גבורה וסלחה לה בלב שלם ואף עודדה אותה בברכת רפואה שלמה.
למעלה מ 100- שנים של תורה ללא הפסקה. הגרי"ש בהושענא רבה (צילום: שוקי לרר)
שנה לאחר מכן, בשנת תר"ע, זכו בני הזוג וזכה כלל ישראל ואורו של בנם יחידם זרח בעולם. שמו נקרא בישראל – יוסף שלום.
לא הרחק מהם התגורר אביה של הרבנית חיה מושא, הגאון הצדיק רבי שלמה אלישוב ('עלייאשוו') זצ"ל, צדיק נשגב, מגדולי המקובלים בדורו. הוא התפרסם בזכות ספריו שעוסקים בתורת הנסתר שנקראו 'לשם שבו ואחלמה'. מכאן הכינוי המפורסם: בעל ה'לשם'. כפי שמספרים במשפחה, לאחר שבעל ה'לשם' ראה את התקווה הארוכה שלא זוכה להתממש – בירך את בתו: "יהיה לך בן אחד, והוא יהיה לאור עולם".
כשהוזמן האבא, רבי אברהם, לשמש כרב בעיירה 'הומל' שברוסיה, עקרה המשפחה משאוול ועברה להתגורר בהומל. אגב, מאז ועד לפטירתו, הרבה שנים לאחר שעזב את הומל, דבק בר' אברהם הכינוי ה'הומלער רב'. הסבא נותר בשאוול לבדו, עד שהמשפחה התאחדה שוב במלחמת העולם הראשונה, כאשר ה'לשם' ברח לעיירה הומל.
מטבע הדברים, תשומת הלב המשפחתית הופנתה לבן היחיד יוסף שלום, שהיה מטבעו ילד חלוש וחולני. כמעט לא יצא מהבית להתרועע עם ילדים בני גילו. הוא למד בעיקר עם אביו, שהיה למורו ורבו המובהק, רבי אברהם.
כשמונה שנים התגוררו בהומל, עד שבשנת תרפ"ב – לפני מאה שנים בדיוק – החליטה המשפחה שכללה את הסבא 'בעל הלשם', בתו חיה מושא וחתנו ה'הומלער רב', וכמובן בבת עיניהם הילד יוסף שלום בן השתים עשרה שנה, לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ.
התחלה
שיעור לבחורים פשוטים
הגאון רבי בנימין אלישיב שליט"א – שמעניק לנו בטובת העין שלו הצצה נדירה לחיי המשפחה בילדותו – הוא השלישי שבבני הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
שנים עשר ילדים הביאו הגרי"ש ורעייתו מרת שיינה חיה ע"ה לעולם: רבי שלמה זצ"ל, הרבנית בת-שבע קניבסקי ע"ה, מרת שרה רחל ישראלזון ע"ה, מרת דינה עטיל ברלין ע"ה, מרת עליזה-שושנה זילברשטיין ע"ה, מרת לאה אויערבאך ע"ה, ויבדלחט"א רבי משה שליט"א, חתנו של הגאון רבי חיים ברים זצ"ל המשמש רב 'תפארת בחורים' ומחזיק כולל בביתו של אביו, ורבי בנימין שליט"א, ראש הכוללים ב'תפארת בחורים' ומחבר ספרים בסדר 'קודשים'. הילדים הנוספים הם רבי אברהם זצ"ל, הילדה רבקה שנהרגה בגיל שנה וחצי מפגיעה של פגז ירדני, הילד יצחק שנולד בתש"י ונפטר בילדותו, ותבדלחט"א מרת גיטה, רעייתו של הגאון רבי בנימין רימר, ראש ישיבת 'קריית מלך' בבני ברק.
מאז עלותו של הגרי"ש זצ"ל לירושלים – שוב לא יצא מארץ הקודש. המשפחה התגוררה יחד בבית קטן בירושלים, כשרבי יוסף שלום לומד תורה בעיקר לבדו. בתקופה זו כהו עיניו של בעל ה'לשם'. יוסף שלום הצעיר שימש אותו בנאמנות וסייע לו בכתיבת חידושיו בתורת הנסתר. אף על פי שמעולם לא הודה בכך בפומבי – רגליים לדבר שלמרן הגרי"ש זצ"ל היו יד ורגל בתורת הנסתר. גם מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל נהג להעיד: "אם יש מישהו בדור שלנו שיודע קבלה, זהו מרן הגרי"ש".
בן שש-עשרה היה הגרי"ש כאשר נפטר סבו ה'לשם'. הוא המשיך בלימודו לבד ולא נתן לתמורות התקופה להפריע לו. הוא תפס לו פינה שקטה בבית הכנסת 'אוהל שרה', שהיה שומם ברוב שעות היום. במקביל הקים אביו במאה שערים בית כנסת בשם 'תפארת בחורים', שהיה מיועד ל'בעלי בתים' שעובדים קשה לאורך היום, וכן לבחורים שעבדו לפרנסתם ולא היו במסגרת תורנית – כסניף לארגון 'תפארת בחורים' שפעל בליטא, ובמסגרתו מסר רבי אברהם שיעורים גם בעירו הומל. רבי אברהם מסר להם בכל יום שיעורי תורה, ובשבתות גם שיחות חיזוק. השיעורים נאמרו בשפה פשוטה וברמה שווה לכל נפש. לא פעם כשהיה צורך, היה מחליף הנער הצעיר את אביו, ה'הומלער רב', בשיעוריו בבית הכנסת.
עקב העובדה שהחבורה והשיעור נוסדו עבור בעלי בתים ובחורים שאינם מהאליטה התורנית, נאלץ הגרי"ש להרגיל את עצמו למסור שיעורים ברמה פשוטה. רק בשנים האחרונות, כאשר אריות של תורה החלו להתקבץ ו'להשתלט' על השיעור של בעלי-הבתים – נעתר הגרי"ש להעלות את רמת השיעור, ומני אז – כפי שאני ורבים מאלו שזכו להיות שם זוכרים – החלו להתעופף בשיעור הזה גיצים של גאונות שמקפלים מערכות עמוקות של ראשונים ואחרונים.
שנת תרפ"ט (1929), שזכורה ביישוב הישן כשנת האימים של הפוגרומים בחברון וגם בירושלים – זכורה במשפחת אלישיב בהקשר משמח: זו השנה שבה בחר בו הצדיק רבי אריה לוין – המשגיח האגדי של 'עץ חיים' ומי שיהפוך מאוחר יותר לרבם של אסירי המחתרות – בהיותו תשע-עשרה, כחתן לבתו. רבי אריה זצ"ל, שהיה מיודד עם בעל ה'לשם', הכיר לעומק את השקדן השקט שיושב בגפו ומשנן ש"ס ומפרשים בהתמדה עצומה. מדי פעם בפעם הזמין אותו לסעוד על שולחנו. אבל על אף שהיה מבאי ביתו של רבי אריה, כשהציעו לשקדן הצעיר את השידוך – סירב תחילה לשמוע. רבי אריה לא ויתר והפעיל את השפעתו כדי שהשידוך יצא לפועל.
"ברוב השנים נמסר השיעור ברמה פשוטה, לפי הבנה של 'בעלי בתים'; בשנים האחרונות נתרבו הלמדנים ואבא החל למסור שיעור למדני מעמיק. הגרי"ש במסירת השיעור היומי (צילום: ברוך יערי)
במשפחה מספרים כי בתו של רבי אריה הביעה את חששה כי הוא שקט מדי ולא יהיה לה עם מי לדבר אחרי הנישואין. רבי אריה לא נבהל: "אין בעיה, אני אבוא לדבר איתך כל יום"… ואגב, רבי אריה לא רק שמילא את הבטחתו, אלא גם הוסיף כהנה וכהנה כשהעמיד את עצמו לעזר בניהול השוטף של הבית, לאור שקדנותו האבסולוטית של החתן הצעיר.
החתונה התקיימה ביום שישי, באחד מערבי השבת של חורף תרפ"ט. מייד לאחר ה'שבע ברכות', כשביקשה הרבנית לשתף אותו בענייני הבית, אמר לה כי הוא מבקש ממנה תקופת זמן מסוימת ללמוד ברציפות, כדי להתחיל את החיים מתוך לימוד בלי הפרעות. היא שאלה כמה זמן דרוש למהלך שכזה, והגרי"ש השיב: אלף ימים. "תני לי אלף יום ללמוד יום ולילה, בלי הפסקה"… הרבנית הסכימה, ובעלה הטרי הסתגר בבית המדרש והמשיך את שירת חייו ביתר שאת. כעבור אלף יום – זו הייתה הרבנית שכבר רצתה שההסדר יימשך גם מאה שנים, ובלבד שהשירה הזו לא תיפסק לרגע.
וכך היה.
מבחן
טיול סביב מאה שערים
את תקופת האברכוּת המוקדמת של אביו – זוכר הגאון רבי בנימין שליט"א היטב.
מי החזיק את המשפחה שלכם מבחינה כלכלית?
"בהתחלה זה היה סבא, הרב מהומל, שנתן מה שהיה יכול. רק מאוחר יותר הלך אבא לכולל של הרב הרצוג ושנים לאחר מכן התמנה לדיין".
כמה חדרים היו אז בבית?
"שני חדרים. באחד ישנו ההורים וכל הילדים. ובשני – הסבא, הרב מהומל ורעייתו".
בדירה הזו – שעל אף שנבנתה עבור זוגות צעירים ומעולם לא שיפצו ולא הרחיבו אותה – המשיך הגרי"ש להתגורר עם סוף ימיו.
הצירוף של צפיפות אוכלוסין והתרוצצותם של ילדים קטנים עם דרישות תובעניות – הוא לא תמיד מתכון לריכוז בלימוד. כאן נרתמה הרבנית שיינא, שנקטה פעולות מיוחדות כדי לאפשר לבעלה ללמוד באין מפריע. כשהרעש גבר – 'נמלט' הגרי"ש לפינתו השקטה ב'אוהל שרה'.
אתם זוכרים את אבא הולך למכולת?
הגר"ב אלישיב: "מעולם לא. רק אמא הלכה. בכלל, כל מה שקשור לילדים – אמא עשתה. רק פעם אחת, כשעלה חשש כי לאחד הילדים יש התקפת אפנדיציט, היא החליטה באופן חריג לשאול את אבא מה לעשות. היא צעדה לבית המדרש ובעומדה ליד החלון שמעה אותו כהרגלו לומד בדבקות. היא החליטה לחזור כלעומת שבאה. באמצע הדרך שוב תקפו אותה לבטים והיא חזרה על עקבותיה לבית המדרש, לשאול את בעלה באופן חריג וחד פעמי… שלוש פעמים חזרה ובאה אל בית המדרש וממנו, עד שבפעם השלישית החליטה: יהיה מה שיהיה, אני לא אפריע לבעלי ללמוד בשום אופן".
כמה זמן הוא השקיע בחינוך שלכם?
"עיקר החינוך שלו היה בדוגמה האישית שהוא נתן לנו בכל רגע. כשראינו אותו – ידענו איך ראוי להתנהג. ראינו איך הוא דבוק רק בתורה, וחוץ מהגמרא – לא מעניין אותו שום דבר בעולם. יש ווארט של ה'כתב סופר' שאומר על הפסוק בקריאת שמע: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם… בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'. מדוע הפסוק מתחיל בלשון רבים ('ולמדתם') ומסיים בלשון יחיד ('בשבתך')? התשובה היא, שעיקר החינוך צריך להיות בהתנהגות של האבא כשהוא יושב בבית והולך בדרך, כשהוא שוכב וכשהוא קם. הילדים רואים אותו איך הוא מתנהג בבית – ומכך הם לומדים איך ראוי להתנהג. אין חינוך מעולה יותר מהחינוך דרך דוגמה אישית".
הוא הִכה אתכם פעם?
"אינני זוכר דבר כזה. לא היה צורך. אמא הייתה עסוקה בחינוך".
הוא היה בוחן אתכם?
'אבא הגיב לגיסי: 'שחלק מחכמתו? זו ברכה לבטלה!'. הגרי"ש וחתנו מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל (צילום: שוקי לרר)
"בשבתות הייתה תורנות: אחרי הסעודה השלישית, בזמן ההמתנה לזמן תפילת ערבית, כאשר הבית ממילא חשוך ואי אפשר ללמוד – היה אבא יוצא לטיול קצר בסביבות מאה שערים. בזמן הזה, בכל שבוע נבחר ילד אחר ללוות את אבא, ובדרך אבא בחן אותנו על מה שלמדנו".
בנו של הגר"ב מוסיף בשיחה עימנו כי הנהגה זו – לבחון את הצאצאים סמוך למוצאי שבת – נמשכה אצל הגרי"ש גם שנים רבות מאוחר יותר: "היינו באים אליו לאחר סעודה שלישית ואז סבא היה נח בחדר. סבתא הייתה רואה אותי ואומרת לי: 'תיכנס לסבא, תגיד לו איזו גמרא למדת השבוע והוא יבחן אותך'. הייתי נכנס. החדר היה חשוך וסבא היה שואל: 'איזו גמרא אתה לומד?' הייתי אומר: 'פרק הכונס', ואז סבא היה שם את ידו על הכתף שלי ומתחיל לעבור איתי בעל־פה על כל השקלא-וטריא של פרק הכונס".
ניתוק
'ברכת הבנים קיבלנו מסבא'
את הדירה שבה כל זה קרה – אני זוכר היטב מערוֹב־ימיו של הגרי"ש, אז יכול היה כל מי שחלף במאה שערים להיכנס ולהתבשם: פחות מחמישים מטרים היה הגודל שלה. בחדר השינה שהיה גם 'סלון', העביר פוסק הדור עשרות אלפי לילות ספוגי תורה. באמצע החדרון עמד שולחן ששירת חיים התנגנה מעליו עשרות שנים, ללא הפוגה. לצידו, צמוד לקיר, הייתה המיטה שעליה הניח צדיק את ראשו בתנומותיו הליליות בנות חמש השעות. צמוד-צמוד למיטה – מדפים צפופים של ספרים. בצד השני של החדר, ליד הדלת של המרפסת הקטנה שמשקיפה ל'שול' של ברסלב – הייתה מיטה נוספת. בשנים האחרונות לחייו ישנו שם הנכדים שעמדו לצידו לשמשו.
אבל לעומת מידות הבית שהיו צרות להחריד – התקרה הייתה גבוהה, כמקובל בחורבות ירושלים. מהרצפה לתקרה, מחופים שני קירות במדפי ספרים המתנשאים שם בגאווה עתיקת יומין. "כשסבא רצה לקחת ספר, הוא מעולם לא ביקש שיביאו לו", סיפר לי הנכד רבי אריה, בנו של רבי משה אלישיב שליט"א. "תמיד עשה את הדרך לבד, כולל בשנים האחרונות, שבהן היה משתרך בסיוע הליכון.
"לא אחת הייתי אומר לו: 'זיידע, איזה ספר אתה רוצה?' והוא היה מסרב לומר, אלא היה פוסע עד מקום הספר ונוטל אותו בכוחות עצמו. לא אחת היה נשאר ומעיין במקום, בשל חוסר כוח לחזור למקום מושבו".
בין הסלון למבואת הכניסה היה חוצץ מסדרון קצר – ששני קירותיו מחופים אף הם בספרים, עד התקרה. מבואת הכניסה הייתה מנוצלת אף היא עד תום – מדפי ספרים מכסים את הנוף. מקרר 'אמקור' ישן וחורק מילא את המבואה שמובילה לחדר השינה – בגלל חוסר מקום במטבחון, שספק אם הלכתית היה מחויב במזוזה, בשל מידותיו הקטנות. מול הכניסה לבית, על אדן החלון, הייתה תלויה תמונה עתיקה של בעל ה'לשם' זצ"ל, סבו של הגרי"ש אלישיב, וכיתוב בערבית חרוט בתחתית התמונה.
אבל למרות התנאים הבלתי רגילים – בני המשפחה יודעים לספר על האווירה בבית שתדיר הייתה שמחה ואף פעם לא קודרת. בביתם גרו בתחילה הסבא ה'הומלער רב' והסבתא הרבנית חיה מושא – הוריו של רבי יוסף שלום. אביו, שהיה גם איש רב פעלים לתורה ועסק עוד בהיותו בחו"ל בין היתר בהקמת מסגרות לימוד לבחורים שלא היו במסגרת ישיבתית – היה בעל אופי שונה מבנו המופנם. הוא היה יוצא ברבים ומוסר שיעורים ושיחות לרוב. בשנים ההן מילא ה'הומלער רב' את מקומו של בנו בכל ענייני הבית. אפילו את 'ברכת הבנים' בליל שבת היה ה'הומלער רב' מברך את נכדיו, כאשר בנו הגרי"ש 'חוטף' עוד דף גמרא.
הגרי"ש לא היה שייך לניהול הבית. הוא לא קיבל משכורת משום מקום, לא ערך בעצמו את שולחן השבת, לא ידע מהיכן יש כסף בבית, כלום. הוא מילא את כל עולמו בהוויות אביי ורבא, ש"ס ופוסקים, לימוד וחזרה. הודות למסירותה העילאית של משפחתו בכלל ושל הרבנית בפרט, הצליח להתנתק לחלוטין מכל הוויות העולם ולנהל סדר יום גדוש בעמל התורה. בדייקנות מופלגת היה מנהל את סדר יומו, שנשמר בקנאות למעלה משמונים שנה ברצף.
נזיפה
ילדים עם חום מוסתרים בחדר
בשיחה עם הגר"ב אלישיב אני מנסה להבין אם בכל זאת קרה שאחד הילדים שוחח עם האבא שיחת חולין בנושא כלשהו. בכל זאת, מדובר בימים רוויי מהפכות – מהקמת המדינה, דרך מלחמות השחרור, ששת הימים ויום הכיפורים, ימים דרמטיים ללא ספק.
גאונים בפשטות. הגרי"ש עם מחותנו פוסק הדור מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, ויבלח"א חתנו הגר"י זילברשטיין (צילום: שוקי לרר)
האם לא קרה מעולם שאבא סגר את הגמרא ושוחח איתכם שיחת חולין?
"מעולם לא. גם לא העלינו בדעתנו לעשות זאת. מחשבתו מעולם לא הייתה פנויה לשיחות בטלות".
בני המשפחה מספרים כי הדאגה לבל יופרע לימודו, גרמה לרבנית להעלים ממנו פרטים מדאיגים או מטרידים, גם בשעה שחזר הביתה לאכול או לישון. קרה פעם שחזר הביתה לאכול ארוחת צהריים והרבנית הגישה לו את הארוחה בחדר החיצוני. לאחר שחזר ללמוד העיר לה אביה, רבי אריה, שאין זה כבוד התורה להגיש את האוכל בחדר החיצוני. מן הראוי היה שתגיש לו את האוכל בסלון הבית. הרבנית התנצלה: "היום לא הייתה לי ברירה". היא הכניסה את אביה לחדר הפנימי והראתה לו כי שניים מהילדים שוכבים במיטה עם חום גבוה. "לא רציתי שיראה את הילדים החולים, שמא זה יפריע לו אחר כך בלימוד".
מסיבה זו היו פעמים שנשאר ללון בבית המדרש 'אוהל שרה'. בני הבית ידעו כי אם שנתו של אבא תופרע חלילה, זה עלול לגרום לביטול תורה. ועוד משהו: בהיותו מטבעו חלוש וחולני, חששו תמיד בני הבית לשלומו. "אני זוכרת שבכל ימי הילדות פחדנו שנגדל כיתומות. כל מאכל שיכול לחזק את הגוף ולהוסיף משהו לבריאות היה נשמר אחר כבוד לאבא", סיפרה לימים אחת מבנותיו. "כשהיה בא לאכול, מעולם לא היה מעיר אם חסר משהו באוכל. על כל מה שהוגש לפניו היה מודה ומחמיא לרבנית כשהוא מתבטא: 'ממש, כל מעדני ארץ מצרים', או: 'כסעודת שלמה בשעתו'… הוא תמיד היה משתדל לשבח ולהלל את האוכל, שהיה כמובן בצמצום ובדוחק גדול".
במלחמת העצמאות עזבה משפחת אלישיב את הבית במאה שערים ועברה להתגורר בשכונת משכנות, בביתו של ה'שווער', הגה"צ רבי אריה לוין. הגרי"ש אלישיב כמעט לא שם את ליבו למלחמה שמשתוללת בחוץ. סדרי הלימוד שלו נמשכו כרגיל.
באותה שנה ספגה המשפחה שתי מכות כואבות: בתו הקטנה, רבקה הי"ד, בת שנה וחצי, נהרגה מפגיעת פגז ירדני כאשר הייתה בזרועותיה של האחות הגדולה יותר, לאה. באותה שנה איבד הרב גם את בנו התינוק, יצחק ע"ה, שחלה ונפטר זמן קצר לאחר שנולד. אבל על אף שצרות לא חסרו בבית הגרי"ש זצ"ל – גם אלו לא הוציאוהו מלימודו: כך היה כשאביו נפטר בדמי ימיו, כך נהג כשנהרגה בתו מפגז ירדני במלחמת השחרור, וכך נהג כשנפטר בנו יצחק זמן לא רב אחרי לידתו, כך נהג תמיד. התורה הייתה משוש חייו – כל ימיו ממש.
אולם לצד התנתקותו המוחלטת מהוויות העולם – 'מסכת מידות' הייתה נר לרגליו וכל ימיו התרחק מכל חשש פגיעה ביהודי אחר. במשפחה מספרים כי במשך שנים ארוכות היה עולה יהודי אלמן וגלמוד לסעוד את סעודות השבת יחד עם בני משפחת אלישיב. אותו יהודי שוכנע משום מה כי הוא ניחן בכישורים חזניים נדירים, והיה מרבה לתת את קולו בשירה ובזמרה. השירה הרועמת של אותו יהודי לא אפשרה את קיום הסעודה באופן סדיר, אך מרן הגרי"ש אלישיב הורה לבני ביתו לכבד את היהודי מר הנפש ולהחמיא לו על שירתו הנהדרת.
מי שהיה מעז להעיר לו על יכולותיו השנויות במחלוקת בתחום השירה והזמרה, נתקל בתגובה חריפה: 'ר' יוסף שלום בעצמו ביקש ממני לשיר, ולך יש תלונות?' היה צועק. ברבות הימים הפכו השירים של אותו יהודי לחלק אינטגרלי מסעודות השבת. המשפחה כולה הורגלה בשירים, שאמרו שחלקם הולחנו עובר לעשייתם…
הוא נהג לשיר בסעודות השבת?
"בוודאי. בכל סעודה הוא היה מקפיד לשיר בקול רם וצלול".
הרווחה
'סמיכה' בהפתעה
אחרי שנים של דוחק איום ונורא – החל להפציע שביב של רווחה כלכלית בבית הקטן של משפחת אלישיב.
"מי שאחראי לכך", מספר הגר"ב, "היה הגאון הגדול רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל, לימים גאב"ד 'העדה החרדית'. הרב בענגיס היה במקור תלמיד בישיבת וואלוז'ין הנודעת ובאותה תקופה כיהן כראב"ד 'העדה החרדית'. גם מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, שלמד איתו באותה תקופה בוואלוז'ין והיה צעיר ממנו בכמה שנים, החשיב את עצמו תלמידו.
בצילו של אבא. הגר"ב בהתייעצות אצל אביו פוסק הדור
"הרב בענגיס היה שכן קרוב ולכן הכיר את אבא", מספר הגר"ב. "אבא לא יצא מ'אוהל שרה', ולכן הרב בענגיס היה באותה העת מיחידי הסגולה שידעו לעמוד על מעלותיו. לאט לאט הוא ראה מי זה אבא והוא החליט לנקוט יוזמה: הוא בחן אותו בלימוד, ראה את הגדלות ואז נתן לו סמיכה, בלי שאבא ביקש זאת או התכוון להשיג דבר כזה. הרב בענגיס הסביר ש'זה יעזור לפרנסה'.
"אבא לא כל כך ראה את הצורך, והרב בענגיס אמר: 'אני נותן את זה בשביל הרבנית'. בכתב הסמיכה הוא כתב דברים מופלגים, כמו 'בקיא בכל תלמודו' – כשאבא היה אז בן עשרים ושמונה בלבד. כידוע, הרב בענגיס ידע את כל הש"ס גם הפוך, מהשורה האחרונה בש"ס לשורה הראשונה – כמו שאנחנו יודעים להגיד 'אשרי יושבי ביתך'. זה היה כאשר פגש את רבי חיים מבריסק זצ"ל. הוא בחן אותו על כל הש"ס ואז אמר לו: 'עכשיו תיבחן הפוך', ואכן, הוא נבחן על הש"ס במהופך.
"את כל זה אני מספר כדי להדגיש שעדות מהרב בענגיס בלשון 'בקיא בכל תלמודו' – אינה דבר של מה בכך"…
בכתב הסמיכה שניתן למרן הגרי"ש בשנת תרח"צ (1938) כתב הגרז"ר בענגיס זצוק"ל: "הנה האברך הנ"ל, עליו נוכל לומר כי הוא קנקן חדש מלא בישן, בקי בכולא תלמודא, גם דברי הראשונים והאחרונים נהירין ליה, מקשה ומפרק בדרך חריף ובסברא ישרה ומסיק שמעתתא אליבא דדינא, כמותו ירבה בישראל, יורה וידין בכולא הלכתא, ויכולים לסמוך עליו בבטחה, כי הלכה כמותו".
זו הסמיכה היחידה הרשמית שהייתה לו?
הגר"ב אלישיב: "אכן, זו הייתה הסמיכה היחידה. הוא מעולם לא ביקש סמיכה מאף אחד".
ובשביל להתקבל לבית הדין הגדול לא נדרשה 'סמיכה' רשמית מהרבנות?
"בהמשך הוא למד ב'אוהל תורה' שהיה שייך לרב הרצוג. זה הספיק".
כעבור תקופה הוצע למרן הגרי"ש לכהן כדיין בבית הדין האזורי בירושלים. הוא קיבל עליו את המשרה, אך לא לזמן רב. זמן קצר לאחר מכן מונה לדיין בבית הדין הגדול בירושלים והוא בן ארבעים ואחת שנים בלבד – כשהוא מכהן כדיין הצעיר ביותר אי פעם בבית הדין הגדול.
את התפקיד בבית הדין הגדול קיבל עליו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בשנת תשי"ב (1952). הרב הראשי באותם ימים, הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, נתקל בבעיה קשה של אישה עגונה שבעלה נעלם. הרב התחבט כיצד להתיר את אותה עגונה, ופנה לכולל המובחר שפעל בימים ההם בירושלים – כולל 'אוהל תורה'. מבין כל התלמידים – שהפכו ברבות הימים לראשי ישיבות ומרביצי תורה – הגרי"ש הוא שהוציא מתחת ידיו תשובה הלכתית בנויה לתלפיות שהתירה את העגונה מכבליה.
הרב הרצוג התקשה לעצור את התפעלותו נוכח האברך שהיה אז בראשית שנות הארבעים לחייו. הוא צירף אותו לבית הדין הגדול ללא בחינות מוקדמות, על פי סעיף שנקרא אז 'גאון מוכר'. הכתבים היחידים שהותיר אחריו הגרי"ש הם פסקי ההלכה שכתב באותם ימים ו'תקנות הדיון' שבחיבורם היה שותף יחד עם גדולי הדיינים בימים ההם. המסמך משמש עד עצם היום הזה נר לרגליהם של דייני ישראל. שאר חידושיו לא הועלו על ידו על הכתב מעולם. לאחד מתלמידיו, הגאון רבי יוסף שרגא שיינברגר, אמר הרב פעם שאין דרכו בכתיבה, היות שבזמן הזה ביכולתו ללמוד 'עוד שטיקל תוספות'…
אמת
כך מזהים שקרן
"כשהוא נהיה דיין – הייתה לו סייעתא דשמיא שהצליח. הוא היה אז לפני גיל ארבעים. הוא ישב בבית הדין לצד רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, שכבר היה זקן, והרב קלמס. בישיבה הראשונה התייצב בעל דין והרב התחיל לחקור אותו. הרב קלמס היה מבוגר מאבא בשלושים שנה. קודם לכן היה רב במוסקבה, היה חריף גדול והכיר את כל סוגי בעלי הדין. הרב קלמס אמר מייד: 'רואים שלצעיר הזה יש סייעתא דשמיא'.
היה פחד לשקר בפניו. הגרי"ש בראש הרכב בית הדין הגדול, עם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל (באדיבות: הרב אפרים לוי)
"רבי משה דוד טננבוים ז"ל סיפר שפעם היה עורך דין חילוני שאמר ש'כשהרב אלישיב יושב בדיון – אני לא מייצג'. שאלו אותו: למה? והוא השיב שהוא מפחד. למה הוא מפחד? הלה סיפר ש'פעם הרב אלישיב ישב בדיון ואני התייצבתי לייצג, והרב לא רצה להסתכל על הפנים שלי. אבל איך שאמרתי שקר – הרב הרים את העיניים והסתכל עלי. מאז אני מפחד פחד מוות'".
הוא ידע לזהות אנשים שלא דוברים אמת.
"הוא תפס מייד".
והוא לא נתן שייכנסו אליו דוברי שקרים.
"הוא התרחק מאוד מאנשים כאלה.
"שמעתי פעם שאחד נכנס אליו באמצע קבלת קהל. אבא אמר: 'עכשיו אני צריך ללמוד, אין לי זמן לענות'. הוא בשום אופן לא רצה ואמר שוב ושוב: 'עכשיו אני צריך ללמוד'. כשהלה יצא הסביר אבא: 'זה אדם שאסור לדבר איתו. יש לו כל מיני עסקים באמריקה שבמסגרתם הוא שיקר ורימה אנשים'. ואת כל זה אבא הכיר מהבטה בפניו של האיש.
"ועוד משהו: את כל זה הוא עשה מבלי לפגוע. גם כאשר לא רצה לשוחח עם מישהו – הוא עשה זאת בתחכום ושמר על כבוד הבריות".
תקופת בין הדין – הייתה תקופה של פריחה כלכלית במשפחת אלישיב. המצב הכלכלי סודר, והגרי"ש התמסר כולו לעבודת הקודש של ליבון הסוגיות שעלו על שולחן בית הדין. הדיינים האחרים השתוממו מגודל הבהירות שאפיינה את החלטותיו. הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, שישב איתו בבית הדין הגדול, העיד כי בפסקי הדין שכתב, להבדיל מכל הדיינים האחרים, שהוצרכו לספרים רבים ותיקנו מפעם לפעם את הנוסח – הגרי"ש היה מכריע מתוך גמרא אחת או שתיים, או מתוך סעיף מסוים ב'שולחן ערוך' ולא יותר. הכל היה ברור ומחוור.
באותן שנים החל שמו להתפרסם כפוסק מובהק וכדיין בעל כוח הכרעה נדיר. כשהיה בא להתייעץ עם גדולי ירושלים, בדרך כלל עם הראב"ד רבי זעליג ראובן בענגיס ועם הרב של ירושלים רבי צבי פסח פרנק ולעיתים גם עם הרב מטשעבין – הם היו יוצאים מגדרם נוכח כוח סברתו והכרעתו. כוחו הגדול כפוסק הביא את רוב גדולי ישראל בדורו לקבל אותו כפוסק שאין לערער אחריו, על אף שהיה אז בשנות הארבעים והחמישים לחייו בלבד. כך נהג מחותנו הסטייפלער זצוק"ל, שכתב לו בשנת תש"ך (1960): "אילו ידעתי שאין זו הכבדה, הייתי מרצה שאלותיי ודי לי שיכתוב בקצרה כשר או לא, מותר או אסור, זכאי או חייב, בלא נימוק הטעמים"…
לאחר עשרים ושתיים שנות כהונה בבית הדין בירושלים ובבית הדין הגדול – פרש הגרי"ש זצוק"ל מהדיינות. זה היה בעקבות היבחרו של הרב גורן לרב הראשי וזמן קצר בטרם תרעש הארץ ב'פרשת הממזרים' המפורסמת. לאן חוזרים? ל'אוהל שרה' כמובן. לשינון, לחזרה, להעמקה בין דפי הגמרא וה'שולחן ערוך'.
מהיכן התפרנס מאז?
הגר"ב: "זה היה נס שהוא השלים בדיוק את שנות הכהונה שנדרשו כדי לקבל פנסיה. מכאן ואילך היה יכול להמשיך לשקוד על התורה ללא שום דאגות פרנסה".
שימוש
הרב'ה של עצמו
בסוף-בסוף, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה מה שמקובל לכנות כיום – 'אוטו-דידקט'; ענק בתורה שאת כל מה שרכש – רכש בכוחות עצמו. מעולם לא למד בישיבה מסודרת או שמע שיעורים באופן שיטתי. הוא היה הרֶבֶּ'ה של עצמו.
בדורות האחרונים אין כמעט מודל לגאון כזה – שגדל בתורה לבד. הוא למד אי פעם בישיבה?
הגר"ב אלישיב: "לא, הוא לא למד בישיבה. זו הגדלות שלו".
עלול מחר לקום איזה 'אויבער-חוכעם' ולומר: 'גם אני רוצה ללמוד לבד כמו הרב אלישיב…
"אבא אמר כמה פעמים – שהוא לא מציע לאף אחד לעשות את זה".
והיכן עשה 'שימוש' כדי לקבל את הפרקטיקה של הפסק בהלכות טהרה וכדומה?
"יש אומרים שהוא קיבל 'שימוש' אצל הרב מטעפליק (הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצוק"ל. א"א). פעם אחת שאלתי אותו על כך, והוא אמר לי שפעם אחת בהיסטוריה הוא ישב אצל הרב מטעפליק בעת שקיבל אנשים לשאלות בהלכה.
"מאוחר יותר שמעתי מאחד מזקני 'תפארת בחורים' – שאביו, הרב מהומל, היה יושב לפני הצהריים בטלית ותפילין בבית המדרש והיה פוסק לאנשים. מפעם לפעם היה מראה לאבא שאלה והיה אומר לו כיצד פוסקים. אני חושב שזה ה'שימוש'".
מדוע לא כתב הרב זצ"ל ספרים?
הגר"ב אלישיב: "הוא אמר לי שחבל על הזמן. בזמן הזה הוא מעדיף ללמוד. אבל הדפיסו קובץ תשובות מפסקיו.
"אגב, הסטייפלער זצ"ל היה מתכתב עם אבא בהלכה. פעם שאל הסטייפלער את אבא שאלה חמורה מאוד בירושלמי, לאחר שליבן את הדברים עם ה'חזון איש' ולא נמצאה דרך לפתור את השאלה. אבא כתב לו תשובה, והסטייפלער הביא את התשובה ל'חזון איש'. ה'חזון איש' התפעל מזה מאוד ואמר: 'מי שלא לומד תורה לשמה – לא יכול להגיד כזה תירוץ'".
באיזו מסכת הייתה הקושיה?
"אינני יודע. אבל ההסבר היה שהם למדו את הירושלמי בדרך אחת, ואבא הציע ללמוד את זה בדרך אחרת".
ולמרות הגדלות התורנית ששמה הולך מסוף העולם ועד סופו – הרב זצ"ל ממשיך למסור שיעור יומי פשוט ל'בעלי בתים', ברמה הכי פשוטה. איך זה מסתדר?
"הוא היה מוכרח. הוא ירש את התפקיד מאביו".
והוא היה צריך לרדת באלפי רמות מהרמה הלימודית שלו…
"נכון. אבל הוא למד מאביו כיצד נושאים שיעורים ודרשות לפשוטי העם. הרב מהומל היה דרשן. גם המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל היה נושא דרשות ב'תפארת בחורים'. לאחר שהרב מהומל נפטר, ארך לאבא זמן להסתגל לתפקיד. הוא היה מתמיד ולמד כל דקה, אבל הוא היה מוכרח. ואז הוא החל למלא את מקום אביו – תפקיד שלמעשה נמשך עד סוף ימיו".
הוא רצה לעזוב את זה?
"לא הייתה לו ברירה. בהמשך, כשנתרבו תלמידי החכמים – השיעור הפך לשיעור בלומדע'ס. משם יצאו ה'הערות' על כל מסכתות הש"ס שבהמשך באו לדפוס".
השיעור, אגב, היה ענייני לחלוטין – ללא הסחות דעת. אפילו סיפורים אישיים מהימים הרחוקים בהומל ובירושלים – כמעט לא סופרו על ידי הרב. לא בשיעורים ולא בבית הפרטי. בניגוד לדרשנים שמרבים לתבל את דבריהם באגדות חז"ל, במטרה לפתוח את הלבבות, שיעוריו של מרן הגרי"ש היו לימוד בלבד. כאשר נשאלה שאלה בבית המדרש בחר פוסק הדור לשזור בתשובתו הומור דק. רבים מהתלמידים המתינו בקוצר רוח למשפט הקוד: "כד הווינא טליא" ('כשהייתי ילד') – כשאמר זאת הגרי"ש, היה נפתח צוהר קטן לסיפורים מימי ילדותו ובחרותו של גדול הדור. אלא שגם אז הסיפורים סופרו בקצרה ובתמציתיות – שלא לבזבז אף לא רגע אחד.
הוא ידע מה היה המעמד שלו בציבור החרדי?
"מה השאלה. ודאי שידע".
אבל נראה היה שהוא בז לענייני השררה. הוא ברח מהנהגה וכשנוסדה 'דגל התורה' – הוא אפילו לא הסכים להצטרף ל'מועצת גדולי התורה'. מדוע?
הגר"ב: "זה לא היה בשבילו".
שידוך
בת-שבע נוסעת לתל אביב
גם מתקופת הילדות אתם זוכרים אותו לומד החל משתיים לפנות בוקר?
הגר"ב: "בוודאי. וכך זה נמשך עד גיל מאה. בשנים האחרונות הייתה תורנות בין הנכדים לשמש אותו. אחד הנכדים כתב ביומן על מחזה שראה כשאבי זצוק"ל היה בן תשעים ותשע: 'ליל ב' דראש השנה. מה נהדר היה המראה שלו. הוא קם רגיל בשתיים וחצי, שתה כוס קפה, ישב עם גמרא מסכת שבת ולמד עד שש וחצי. אחר כך התגבר כארי והלך להתפלל תפילת ראש השנה והוא עמד כל חזרת הש"ץ'".
אני זוכר מהתפילות ב'קרוון' – שגם כשחצה את גיל מאה עדיין הקפיד הגרי"ש לעמוד לאורך כל חזרת הש"ץ.
"נכון, וזאת למרות חולשתו ולמרות שה'משנה ברורה' כותב שאדם חלש אינו מחויב בכך. אבא הקפיד מאוד על העניין הזה, כפי שהקפיד על כל ההלכות. הוא לא עשה לעצמו הנחות".
המונים היו צובאים על דלתותיו של פוסק הדור כדי לבקש ברכה לכל עניין, אך הרב עצמו סלד מסיפורי מופתים. תמיד אמר כי מי שיש לו בעיה – טוב יעשה אם יפתח ספר תהילים ויבקש מהקב"ה בעצמו ברכה והצלחה. (פעם זכיתי לראות 'מופת' בבית הרב: ביקשתי ברכה בעניין מסוים ובתוך תקופה קצרה נתקיימה הברכה. במוצאי השבת שלאחר מכן עליתי וסיפרתי לפוסק הדור כי ברכתו נתקיימה. תנועת ביטול רבת משמעות מלווה ב'נו, נו' אופייני – זו הייתה תגובת גאון הדור – א"א.)
עזר כנגדו
עדות של הרבנית
על פרשת השידוך בין הבת השנייה במשפחה, הרבנית בת-שבע ע"ה, עם מי שיוכר לימים כ'שר התורה' של הדור, מרן הגר"ח קניבסקי – סופר ונכתב רבות. ובכל זאת, אני מבקש לשמוע מפיו של הגאון רבי בנימין על הזווית המשפחתית לקשרי החיתון המופלאים הללו.
מה זוכרים במשפחה מתקופת השידוך?
הגר"ב אלישיב מחייך.
"בתקופה שלפני החתונה, אחותי (הרבנית בת-שבע קניבסקי ע"ה. א"א) הייתה צריכה לבוא לביקור בבני ברק לשבת. היא עלתה לאוטובוס מירושלים – לא היה קו אוטובוס ישיר לבני ברק – והסטייפלער זצ"ל שלח את רבי חיים לתחנה המרכזית בתל אביב, כדי שימתין לה ויקבל את פניה. פתאום הם רואים שהכלה באה לבד, ללא החתן. הסטייפלער הבין מייד מה קרה… הוא אמר שבטח הוא שקוע בגמרא בתחנה המרכזית ושכח את המטרה שלשמה הגיע. מייד לקח הסטייפלער מונית, נסע לתחנה המרכזית, ואכן, בדיוק כפי ששיער – רבי חיים ישב בתחנה עם גמרא ולמד, מנותק מכל העולם… זמן קצר לפני שבת הם חזרו לבני ברק"…
וההערכה בין השווער לחתן – הייתה מופלאה…
הגר"ב: "כן. רבי חיים בירך על אבי ברכת 'שחלק ליראיו' בשם ובמלכות".
איך אביכם הגיב?
"הוא הניף יד בביטול ואמר: 'ברכה לבטלה'"…
ואיך התבטא הגרי"ש על חתנו?
"הוא אמר עליו בהזדמנויות רבות – שהוא 'עמוד התורה של הדור'. למעשה, מי שאמר את זה עליו היה ה'חזון איש' בתקופה שבה הציע את השידוך. אבי לא נטה כל כך להאמין להגדרה מפליגה שכזו. רק שנים מאוחר יותר, כשקיבל את ה'דרך אמונה' – הוא אישר שה'חזון איש' צדק"…
[
בשלב הזה נכנסת לסלון הרבנית לאה אלישיב תחי' – בתו של מרן הגרמי"ל ליפקוביץ'.
"אתם מדברים על הגדלות של רבי חיים. אני רוצה לספר לכם על הצדקות של הרבנית בת-שבע. מאז החתונה – היא התמסרה כל כך לבעלה, שהיא לא נסעה לירושלים אף פעם, למעט לביקור חג בחול המועד. עד כדי כך התמסרה ללימוד התורה של רבי חיים".
הרבנית, מה אבא שלכם, הגרמי"ל ליפקוביץ' זצוק"ל, אמר על הרב אלישיב?
הרבנית אלישיב: "אין מילים אפילו. ההתמדה שלו והחמימות שלו והמתיקות שהייתה לו. בתו, גיסתי הרבנית לאה אויערבך ע"ה, אמרה פעם ש'לבוא לאבא ולשאול אותו שאלות או לדבר איתו – זה כמו לסחוב מהתינוק את המוצץ… הוא כל כך רוצה ללמוד וחי מלימוד – שאי אפשר לנתק אותו מזה אפילו לרגע אחד"…
*
וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן
משֵש בבוקר עד אחת-עשרה בלילה: הגר"ב אלישיב ממשיך את גחלת הלימוד ב'תפארת בחורים' ונוהג לערוך 'גורל הגר"א'
הגאון רבי בנימין דוד אלישיב שליט"א, השלישי בבניו של מרן הגרי"ש זצוק"ל, הוא חתנו חביבו של ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, מרן הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצוק"ל.
במשפחת אלישיב מספרים כי האירועים שסביב שמחת האירוסין והנישואין – בן הרב אלישיב עם בת הרב ליפקוביץ' – הפכו עד מהרה לאספות תורניות שבהן התלבנו סוגיות מכל רחבי הש"ס.
מסופר כי בשמחת 'שבע הברכות' השתתף מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון. בהגיעו אמר למחותן הטרי מרן הגרמ"י ליפקוביץ' זצ"ל: 'הכרתי גדולי תורה רבים ולא מצאתי אחד שהיה גדול רק בכוח התורה'; וכאן השתהה לרגע קט והוסיף כממתיק סוד: "ואולם, היחיד שניתן לומר עליו שהגיע לגדולות אך ורק באמצעות לימוד תורה – הוא המחותן שלכם, מרן הגרי"ש אלישיב".
שמו של הגאון רבי בנימין אלישיב נודע כתלמיד-חכם עצום, שבדרכו הפשוטה של אביו – מהלך בצידי הדרכים ואינו מבקש גדולה. מפעם לפעם, כאשר על הפרק עומדות דילמות ציבוריות כבדות משקל – הוא נוהג לערוך 'גורל הגר"א'.
כיום הוא עומד בראש הכוללים המתקיימים בבית המדרש 'תפארת בחורים' – אותו בית מדרש שיסד הסבא, רבי אברהם אלישיב מהומל, והמשיך האבא פוסק הדור. בשש וחצי בבוקר פותח הגר"ב אלישיב שליט"א את יומו בתפילת שחרית עם האברכים – לאחר נסיעה מביתו ברחוב חנה – ומייד לאחר מכן מתחילים סדרי לימוד בארבעה כוללים, שנמשכים בזה אחר זה – עד לשעה אחת-עשרה בלילה.
