אבי רכב ישראל | המשחקים עם אבא, היחס לאמא, הדרך להפיג מתיחות וסוד הניתוק מהעולם | הבן הגדול, הגאון רבי אברהם ישעיהו קניבסקי, פותח צוהר בפני 'משפחה' אל הליכות הבית שבו גדל כילד
"סבא, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אמר שכוח-הברכה בדור הזה ניתן משמים לאבי מורי", מספר הגאון רבי אברהם ישעיהו קניבסקי, בנו הגדול של מרן שר התורה זצ"ל >>> ולמרות זאת הוא אומר: "תעשיית הברכות שהתפתחה סביבו – השכיחה את עיקר מפעל חייו, יהודי שכל מהותו תורה" >>> בשיחה נדירה ל'משפחה' חלק הבן הגדול את הרגעים המשפחתיים הכמוסים ביותר >>> בית אבי
הכרנו אותו כ'שר התורה'.
הכרנו אותו כשקדן הדור מרחוב רשב"ם.
הכרנו את ברכותיו. את תשובותיו המעניינות. המקוריות תמיד.
ידענו שהוא מנותק מהעולם הזה בצורה קיצונית. שרק התורה מעניינת אותו.
אבל מי היה איש המשפחה רבי חיים קניבסקי זצוק"ל? כיצד חינך את ילדיו? מה הייתה שיטת החינוך שלו? כמה זמן – אם בכלל – היה לו כדי להקדיש לילדיו כשהיו רכים בשנים? וגם בשנים האחרונות – איך התנהלו הדברים בבית כשהדלת נסגרה, המון המתברכים והמתייעצים יצא – והם נשארו שם לבד, רק רבי חיים וצאצאיו?
בשיחה נדירה מאוד שזכיתי לערוך עם הגדול שבבנים – הגאון רבי אברהם ישעיהו קניבסקי שליט"א – הוא פתח הכל. דיבר בישירות מלאה, כזו שאופיינית לבני משפחת קניבסקי, שהגינונים וההצטעצעויות – מהם והלאה. השיחה הזאת נמשכה זמן רב, עברה על פני תחנות חיים משמעותיות, וכמעט כל חידה שקשורה לדמות הענקים שכולנו הערצנו – נפתרה במהלכה.
אם תרצו, שיחה על רבי חיים האבא. אבי המשפחה, איש המשפחה, שמגדל את ילדיו לגדלוּת בתורה.
רבות מהליכותיו לקוחות מבית אבא. הוא לא יפליג בביטויים, לא יפריז בתיאורים, לא יכביר במילים. כמו אביו ואחיו, הוא ניחן בכוח התמדה שמאפשר לו להתרכז במשך שעות ארוכות. הוא מעורה אמנם הרבה יותר מאביו זצ"ל בהליכות העולם, אך בעל סבלנות מועטה לעניינים שאין בהם תכלית.
השבוע, כאשר דור חרדי שלם התקשה להיפרד משר התורה – חזרנו אל השיחה המקיפה ההיא, שכל מילה בה – היא פנינת-חיים.
לפנינו מסע מרתק. מסע אל קודש הקודשים הכמוס של משפחת קניבסקי.
מסע שכל כולו לימוד מאלף, מנחיל, משנה-תודעה.
חיבור שנכתב במשך 30 שנה. הגרא"י ואביו זצ"ל
ילדוּת:
עם אבא בגן החיות
הגאון רבי אברהם ישעיהו קניבסקי הוא איש סוד. תמיד ימעט בדיבור, יקמץ במילים, יימנע מלומר דבר שאינו נשמע ואף יחסוך בהשמעת דבר הנשמע. עיקר עיסוקו – בכתובים: לאחר פטירת סבו, הסטייפלר, הוציא לאור את 'קריינא דאיגרתא', שבו כינס את כל מכתבי סבו אשר להם חשיבות ציבורית, וחיבר את 'תולדות יעקב' – יצירה שמתארת את הביוגרפיה התורנית וההשקפתית של סבו. מני אז הוא עוסק בהכנת ספרי אביו לדפוס.
כששוחחתי עימו בביתו, ראיתי על הקיר ממול תמונה נדירה: האבא, רבי חיים זצ"ל, כשהוא חבוש שטריימל חסידי הדוּר. "את זה אבא עוטה בימי חג", הסביר הגרא"י. על הקיר תלויים גם דיוקניהם של שני זקניו – מרן הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי, הסטייפלר, ומרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. רבי אברהם ישעיהו קניבסקי הוא הגדול שבנכדים של שניהם, ולפיכך זכה להיות איש סודם.
ביקשתי להפליג עם אי"ש שיחי כשישים שנים אחורה, אל ימי הילדות בצל ענק התורה.
כיצד נראית ילדות בצל אבא שכל עיתותיו מוקדשות רק ללימוד תורה?
"למרות שהוא הקדיש כל רגע ללימוד – אבא מצא זמן לנהוג כלפינו באבהיות גדולה. אבי התעניין והיה מעורה במה שקורה איתנו בתלמוד התורה. גם במצבן של הבנות התעניין. מאז ומעולם הוא היה איש משפחתי, אהב את הילדים ועקב אחריהם. תמיד היה צריך את הילדים סביבו".
הכרתם בילדותכם מושג של לצאת לטיול עם האבא?
"בוודאי. בחול המועד פסח הוא היה לוקח אותנו לגן החיות. כדי להשיג את זה, היינו צריכים להשתמש בתחבולה. היינו אומרים לו: 'אם נלך לגן החיות נוכל לברך ברכה נדירה – ברכת 'משנה הבריות' – כשנראה קוף או פיל, בהתאם למאמר הגמרא'. אבי סיפר לנו את דברי ה'תפארת ישראל' במסכת כלאיים, שמביא את דברי המדרש על כך שבדור ההפלגה שליש מתו, שליש התפזרו ושליש נוסף הפך הקב"ה לפילים או לקופים. במדרש כתוב שהפיל מבין שפת בני אדם והקוף דומה לבן אדם. ואז, בשביל לברך ברכה, הוא היה מחייך ואומר: 'טוב, נלך לגן החיות'.
"באחת הפעמים רצינו שאבא ייקח אותנו לים. הייתה בבני ברק משאית שהייתה אוספת נוסעים ברחוב 'חזון איש' ומסיעה אותם לחוף. היה לו חבר, הגה"צ רבי ברל ויינטרויב זצ"ל, מחבר הספר 'דבר שמועה'. הם הכירו מגיל שנה, כיוון שגדלו יחד בעיירה פינסק. אבי אמר לנו, אם רֶבּ ברל יבוא איתנו – ניסע לים ואם לא – לא ניסע. הלכנו לשכנע את רבי ברל. רבי ברל בא ונסענו לים. צריך להבין, שבתקופה ההיא נסעו כולם לים. ראינו שם את רבי דוב לנדא, את רבי יושע-בער סולובייצ'יק שהיה מגיע מירושלים, את רבי חיים גריינימן ועוד תלמידי חכמים. הרי גם ה'חזון איש' נהג לנסוע לים לצורכי מרפא".
מה היה בים?
"אבי ישב במים במשך חמש דקות. מכיוון שמובא במסכת קידושין שעל האדם מוטל ללמד את בנו לשחות – אבי אמר לנו: 'תזיזו את הידיים והרגליים ותנסו לשוט'… כל העניין הזה נמשך חמש דקות, שלאחריהן אבי אמר: 'זהו, כבר היינו כאן מספיק זמן'… זה היה השלב שבו הסתיימה חוויית הרחצה בים".
אילו חוויות ילדות אִפשר לכם אביכם? שמעתם מוזיקה בבית למשל?
"מעולם לא התנגנה קלטת בבית, אבל היו דברים מעניינים אחרים. למשל, אבי תמיד הקפיד להעניק לנו דמי חנוכה. את הכסף היינו אוספים. כעבור מספר שנים הצטבר בידינו סכום וביקשנו לקנות משהו בכסף. רצינו מאוד שיהיו לנו כלי נגינה. כלי הנגינה הפופולרי באותם ימים היה מלודיקה, שהצליל שלו דומה לאקורדיון ולמפוחית. אמרנו לאבינו שאנחנו רוצים מלודיקה. הוא אמר: 'בסדר, אם יש לכם מספיק כסף – אני מרשה לכם לקנות אחד בשביל כולם'. היינו מרוצים. קנינו מלודיקה".
מי שחושב שהחל מרגע רכישת כלי הנשיפה החלו להישמע צלילים תדירים בבית משפחת קניבסקי שברחוב רשב"ם 23 – אינו אלא טועה. הרב קניבסקי מספר: "אבי החביא את המלודיקה בארון והתיר לנו להשתמש בה רק בראשי חודשים, בחנוכה ובחול המועד. בזמנים האלה היה אבי מוציא את כלי הנגינה ומאפשר לנו לנגן. כעבור כמה דקות היה פונה אלינו ומבקש מאיתנו שנפסיק, כשהוא גוער בנו: 'מספיק! אתם מפריעים לי ללמוד'.
"כשהייתי ילד", מספר הרב קניבסקי, "קרה לפעמים שהיינו חולים ולא הלכנו לחיידר, או שאבא היה חולה ושוכב במיטה. במקרים כאלה הוא היה קורא לי ואומר: 'בוא נשחק'. שאלתי: 'מה נשחק?' ואבי אמר: 'לך ותביא את הספר 'מכלול המאמרים והפתגמים' (ספר שכולל רבבות מאמרי חז"ל. א"א), אתה תקריא לי מאמר ואני אגיד לך איפה זה כתוב'. הייתי פותח, מקריא פתגם והוא היה מציין מיד את המיקום המדויק של כל מאמר וציטוט. כך היינו יושבים שעות. זה היה 'משחק' מעניין.
"היה משחק אחר, שבו גם הבנות היו משתתפות: אבי היה מציין שם של ספר, והתפקיד שלנו היה לאתר את הספר בין אלפי הספרים שבספרייה. אבא בחר בספרים קשים לאיתור ולעיתים היינו צריכים להפוך את כל הארון. הוא לא היה מגלה – הוא עקשן, הרי. היה יכול לעבור גם חודש עד שמצאנו את הספר ובינתיים היה לו זמן ללמוד באין מפריע.
"אבי היה מאתגר אותנו בחידות קשות במיוחד לפיצוח. יכולה הייתה לעבור שנה והוא לא יענה, לא יעזור, אף לא יעניק רמז. פעם אמרנו לו בליל שבת: 'תשאל אותנו חידה, אבל משהו קשה'. הוא פתח לנו את השער של ה'שולחן ערוך'. במהדורות הישנות של ה'שולחן ערוך' היה שער יפה ומצויר. מי שעשה את הציור, קראו לו זאגר. היה לו דפוס בוורשה, והוא הטמין את השם שלו בתוך הציור. אבי אמר לנו שנחפש את השם של זאגר. חודש עבדנו על החיפוש, עד שאני מצאתי את זה. יש כאלה שמחפשים שנים ולא מוצאים את האזכור".
מה שינקתי בבית אבא. בשיחה ל'משפחה'
חינוך:
על הכתפיים של אבא
אם עולה בדמיונו של מישהו הרושם שלפיו מרן שר התורה רבי חיים זצוק"ל היה מנותק מילדיו – זה הזמן להתעדכן. "כשהייתי ילד קטן", מספר הגאון רבי אברהם ישעיהו, "הייתי בא לפעמים מהחיידר, ואבא היה מרים אותי על הכתפיים ומסתובב איתי כך בבית… גם בהקפות בשמחת תורה היה מעמיס אותי על כתפיו ורוקד. הוא חי עם הילדים. תמיד היה איתנו ואנחנו היינו לידו. היה אכפת לו מכל מה שקורה איתנו, ועד היום אכפת לו".
הוא נהג בכם בתובענות?
"אוּ אַה! ועוד איך".
הוא דרש מכם למעלה ממה שיש בכוחותיכם להשיג?
"אם הוא דרש – מסתמא זה לא היה למעלה מכוחותינו".
הוא נהג להכות לצורך חינוך הילדים?
"אם אתה מתכוון לשאול האם אבי היכה אותנו לצורכי חינוך – התשובה היא כן. הוא נהג להכות כשצריך. הוא מעולם לא ויתר על כלום. תמיד גער והעמיד אותנו במקום, כל אימת שראה לנכון. אבל פעם ערכתי חשבון והגעתי למסקנה שאבי מעולם לא צעק על אף אחד, אם זה לא היה קשור לאידישקייט. אם הוא גער או היכה – זה היה תמיד סביב עניינים של יראת שמים ויראת חטא. עשיית עבירה חלילה, אי קיום מצווה, התרשלות בלימוד תורה. אלה היו הדברים היחידים שבגללם היה אבא יכול לנזוף ואף להכות במקרה הצורך. אם איחרת לתפילה, לא התפללת, התחצפת, שיקרת, לא הקפדת על דין בהלכות שבת או עשית משהו אחר שאינו תואם את ה'שולחן הערוך' – התגובה הנזעמת לא איחרה לבוא".
והאמא ע"ה שימשה בתפקיד 'ימין מקרבת'?
רבי אברהם ישעיהו מחייך. "אוי, כמה שאימי הייתה מרחמת עלינו… היא הייתה רגישה באופן מופלא. היא הייתה מפנקת אותנו ומקרבת אותנו. גם אבי היה רגיש מאוד, אבל כשהיה צריך לחנך, הוא לא עשה חשבונות. אני חושב שהוא קיבל את המורכבות הזו שבין רגישות לאחרים לעמידה איתנה על דרכו בצעירותו.
"כשהתגורר אצל ה'חזון איש', היו יושבים שם קבוצות בחורי ישיבה שהיו מדברים איתו בלימוד – ואבי לא התחבר לסגנון הלימוד הזה. הסטייפלר היה מלך ה'לומדוּת' וכך גם ה'חזון איש'. אדם שצמח כך, בחברה שלומדת בצורה שונה ממנו, צריך כוח רב לעמוד בזה.
"תמיד חשבתי על כך שאבי חי כל חייו באווירה מורכבת – עד שאני לא יודע איך הוא שרד. בצעירותו הוא חי בין דודו ה'חזון איש' לאביו הסטייפלר. שניהם למדו בשיטה אחרת משלו והוא מעולם לא למד בצורה שלהם. אבי השקיע בידיעת התורה לכל רבדיה. צורת הלימוד שלו מיוחדת מאוד ומעניינת מאוד, שאני לא יודע כמה אנשים בדורות האחרונים יודעים להתמודד איתה.
"כשאבא למד נושא, היה מקיף אותו בכל התורה כולה. כשהוא למד ש"ס – בפעם הראשונה זה לקח לו עשר שנים, בעיון. מאז, כל מה שהוא למד – היה בתור 'חזרה'. כל הזמן שינן את תלמודו. זה היה הכוח שלו. כשהוא למד גמרא, עד שהוא לא הבין את הנקודה באופן העמוק ביותר – הוא לא הרפה מעצמו. אם הוא לא הבין עד הסוף – לא עזב את הסוגיה.
ההבדל בין אבא לסבא. הגרא"י בחתונתו, עם מרן
הסטייפלר זצ"ל
לימוד:
מסלול של אוטודידקט
"שאלתי פעם את אבי", מגלה הגרא"י קניבסקי, "'מהיכן אתה יודע את כל החשבונות של קידוש החודש'. הוא סיפר לי: 'זו העקשנות שלי. כשהייתי בחור למדתי את התורה בעיון. כשהגעתי לסוגיית קידוש החודש – נתקלתי במחסום. זה היה קשה. ביקשתי מרבי גדליה נדל שלמד איתי בישיבה שיעזור לי. רבי גדליה אמר לי: 'זה לא בשבילך'.
"אמרתי לעצמי: 'יש חלק בתורה שלא בשבילי? אין דבר כזה! כל פרק היה יותר קשה מקודמו, אבל התאמצתי והתאמצתי עד שהבנתי הכל'. כך זכינו לאיש היחיד בדורנו כנראה שידע את חכמת קידוש החודש על בוריה – לא כאסטרונומיה, אלא משום שזה חלק מהתורה. זה היה אבא שלי. לא לחינם הציבור בחר לכנות אותו בתואר 'שר התורה'.
"כך גם לגבי שליטתו בתלמוד ירושלמי, דבר שלא מצינו כמותו בדורות האחרונים. כשאבי היה בחור ישיבה, רבי דוב לנדו היה מכנה אותו 'מלך הירושלמי'. הוא קורא ירושלמי כמו שאנחנו קוראים בבלי. יש דברים בירושלמי שצריך להיות ממש נביא, כדי להבין מה התלמוד הירושלמי רוצה לומר.
"בילדותי שאלתי אותו: 'איך אתה לומד סוגיה?' הוא השיב לי: 'בוא נלמד סוגיה ואראה לך איך לומדים'. תחילה הוא פתח חומש ולמד אותו עם כל המפרשים – רש"י, רמב"ן, אבן עזרא וכדומה. אחר כך למד ספרי וספרא וכל המדרשים. אחר כך פתח את כל הדפים בש"ס העוסקים בסוגיה הזו, עם רש"י, תוספות, רא"ש ורי"ף. אחר כך למד את הרמב"ם עם כל נושאי כליו, ומשם עבר ל'שולחן ערוך', ואז ל'חזון איש', 'קהילות יעקב' ושאר האחרונים. רק לאחר שהקיף את הסוגיה מהמקרא ועד לאחרון האחרונים – הוא אמר לי: 'עכשיו בוא נלמד את הגמרא. עכשיו אתה לא יכול לטעות, כי יש לך את הכל בראש. אם אתה מחדש משהו – אתה יודע שהחידוש שלך נכון. אין פה טעויות וסתירות'.
"כך הוא למד כל חייו, סוגיה אחר סוגיה. כך חיבר את ספריו: בלי לוותר לעצמו, בעקשנות נוראה. ה'חזון איש' אמר לו שעליו לדעת את כל הש"ס לפני בר המצווה ואחר כך להתחיל ללמוד. ואכן, קצת אחרי בר המצווה הוא ידע את כל הש"ס. בילדותנו הוא היה לומד איתנו גמרא ואז מתקיל אותנו בשאלות, בלי לוותר. הוא הרגיל אותנו לחפש עד שנבין. בלי חכמות. כך הוא גם דרש מעצמו וכך הוא זכה לשלוט בכל התורה כולה.
"בשנותיו הצעירות כתב אבי את ספר 'נחל איתן'. זהו אחד הספרים המדהימים שלו, שעוסק בהלכות עגלה ערופה וכל התורה כולה נמצאת שם. אין כמעט מקצוע בתורה שלא בלול בספר 'נחל איתן'. בכל נושא ישנם כמויות אדירות של חומר. זו הייתה צורת לימודו. צורה של בקיאות שמקשרת בין כל חלקי התורה.
"אני זוכר איך בכולל 'חזון איש' היה נהוג להשמיע 'חבורות', כל אברך בתורו. היו שם אריות התורה הגדולים, שהיו עוקרים הרים וטוחנים אותם זה בזה בסברה. אבא, בתורו היה מקריא מן הגמרא שני דפים ומסביר בבהירות את הגמרא ופירושיה. אחד מבאי ביתו של ה'חזון איש', תיאר פעם באוזניי סיטואציה שבה ישבו לומדים אצל ה'חזון איש' ולגלגו על צורת לימוד הבקיאות של אבי. ה'חזון איש' נענה לעומתם ואמר: 'עכשיו אתם צוחקים עליו; בסוף, כשלא תבינו גמרא מסוימת, כולכם תצטרכו לגשת אליו, משום שלא תהיה לכם שום דרך אחרת להבין את הגמרא'".
כך, כאוטודידקט מושלם, צמח רבי חיים, עד שנעשה לגדול יודעי התורה שבדור.
שידוך:
התעכב בגלל הזקָן
בסוכות תשי"ב ישב בנו היחיד של הסטייפלר זצ"ל בסוכת דודו, מרן ה'חזון איש', כאשר לסוכה נכנס אורח מיוחד. סיבת הביקור: הצעת שידוך ראשונה לבנו השקדן של הסטייפלר.
לא קלה הייתה דרכו של מרן הגר"ח זצ"ל עד שמצא את זיווגו. "ה'חזון איש'", מגלה רבי אברהם ישעיהו הקרוי על שמו, "תכנן להשיא את אבא בגיל שבע עשרה או שמונה עשרה, אך הצעות השידוך זרמו בעצלתיים, מכיוון שאבי היה בחור הישיבה היחיד כמעט באותו דור שגידל זקן. באותן שנים זה היה מאוד לא מקובל. גם גדולי הדור לעתיד נהגו לגלח את זקנם. מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל גילח, רבי משה סולובייצי'ק זצ"ל גילח. רבי גדליה נדל לא גילח, אבל זקנו לא צמח. לאבי היה זקן ומשום כך התקשה להשיג שידוך. אף אחת לא רצתה אותו. במיוחד הירושלמיות, שנחשבו אז 'מודרניות' יותר.
"היה אז תלמיד חכם גדול, שהיה מלמד בישיבת 'היישוב החדש', רבי יואל קלופט שמו. בחג הסוכות של אחת השנים הוא הגיע לביתו של ה'חזון איש' ברחוב רבי עקיבא, כשבפיו הצעת שידוך לאבי. כיוון שה'חזון איש' והסטייפלר התגוררו באותה דירה – אבי ישב אז בסוכה ולמד, מנותק מן העולם".
מה הייתה הסיבה למגורים המשותפים?
"הסבתא מרים, רעייתו של הסטייפלר, הייתה כידוע אחותו הצעירה של ה'חזון איש'. הוא גידל אותה כבת. כשה'חזון איש' התגורר בווילנה ואשתו ניהלה חנות – הסבתא הייתה נשארת לסייע לו בבית.
"הסטייפלר למד כידוע בישיבת נובהרדוק. תלמידי נובהרדוק התמודדו עם תיוג, שלפיו בישיבה שלהם עוסקים במוסר ועושים דברים משונים ומתנהלים בשיגעון – כדי להטמיע בעצמם חוסר התפעלות מהעולם. באחד הימים החליטו בנובהרדוק לשנות את התדמית, ולהוכיח שבנובהרדוק יודעים ללמוד. הסטייפלר היה העילוי של נובהרדוק ולכן גם קיבל פטור מיוחד מלימוד מוסר – שהיה האֶדֶן המרכזי בנובהרדוק. כעת, בדרך לשינוי התדמית, ביקשו ממנו שיחבר ספר. כך נולד הספר 'שערי תבונה', שזכיתי לההדיר. הספר נשלח למרכזי התורה הגדולים ועותק ממנו התגלגל לבימת בית הכנסת בווילנה.
"כשה'חזון איש' הגיע לתפילה הוא נתקל בספר, עיין בו והדברים מצאו חן בעיניו. הוא ראה בעמוד השער שמדובר בתלמיד ישיבת נובהרדוק. אחר כך ניגש להתפלל ובאמצע תפילת שמונה עשרה, חשב: 'אולי המחבר מתאים לאחותי'. לאחר התפילה הוא פנה למרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי ושאל אותו האם הוא מכיר את הבחור שחיבר את הספר שנמצא על הבימה. רבי חיים עוזר נענה: 'בוודאי שאני מכיר. הוא בא אלי לבקש הסכמה'.
"ה'חזון איש' שאל האם המחבר נשוי ורבי חיים עוזר הגיב שנדמה לו שהמחבר רווק. 'אם כן', אמר ה'חזון איש', 'עלה בדעתי שידוך לאחותי. אבל יש לי בעיה: הרעיון עלה בראשי באמצע התפילה'… רבי חיים עוזר שלח לברר על אודות הבחור יעקב ישראל קניבסקי, כאשר במקביל דיברו עם האח הגדול, רבי מאיר קרליץ, שסייע בקידום השידוך. כך יצא השידוך לפועל.
"לאחר שעלו לארץ, בגין חולשתה של רעיית ה'חזון איש', התגוררו שתי המשפחות במגורים משותפים, כאשר הסבתא עוזרת ל'חזון איש' בכל המצטרך. הסבתא הייתה אשת חיל חכמה מאוד. המונים באו להתייעץ איתה והיא הייתה מזהה את רצונותיהם בתוך שנייה. רבי מרדכי שולמן הגדיר אותה: "חזון איש' עם שמלה'…"
בחזרה לתקופת השידוכים של רבי חיים. "כשרבי יואל קלופט הגיע לסוכה", מספר רבי אברהם ישעיהו, "הוא ראה שאבא, מושא ההצעה, יושב ולומד בסוכה. הוא ביקש לחסוך את אי הנעימות הכרוך בשיחה על שידוך בפני הבחור המדובר ורמז ל'חזון איש' שאולי כדאי שאבא יצא מן הסוכה. ה'חזון איש' השיב לו: 'אתה יכול לדבר בחופשיות, הוא שקוע כל כך בלימוד, עד שאינו שומע כלום'".
מי הציע את השידוך עם בתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל?
הרב קניבסקי: "לכך יש גרסאות רבות. מה שברור הוא, שסבה של אימי, רבי אריה לוין זצ"ל, דרבן את אמא מאוד לגשת לשידוך הזה. היה לו חוש ריח שאִפשר לו לזהות תלמידי חכמים ממרחק והוא אמר לאמא: 'תשמעי לי, הוא יהיה גדול הדור. תיקחי אותו'. אימי הייתה כרוכה אחר סבה והוא השפיע עליה רבות שתיאות לקבל את השידוך, למרות הרתיעה הטבעית מהזקָן".
שידוך שהתעכב.הגר"ח זצ"ל עם חמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל
פגישה:
'רוֹגוֹטְשוֹבֶער פוּן דֶעם דוֹר'
"כשאבי ואימי נפגשו לפני החתונה, אבי לא ידע על מה צריך לדבר עם המיועדת. תחילה הייתה שתיקה מביכה. כיוון שכל מהותו הייתה תורה, הוא שאל את אימי: 'מה אבא שלך לומד בימים אלה?'… כה שקוע היה בתורה, עד שחשב לשמוע ממנה על הסוגיה שבה עוסק אביה הגרי"ש אלישיב ולהתחיל לדבר איתה בלימוד… גם בשנים האחרונות כשהייתי מזכיר לו את הסיפור, אבא היה צוחק.
"כשהבאתי לסבי, הרב אלישיב זצ"ל, את ספרו של אבא 'דרך אמונה', הוא התפעל מאוד מהספר ואז גולל באוזניי כמה זיכרונות מתקופת השידוך. הוא סיפר לי שהוא נסע במיוחד לישיבת לומז'ה בפתח תקווה, על מנת לראות אותו מקרוב ולתהות על קנקנו. זה היה אחרי יום נסיעות ארוך, בכמה וכמה אוטובוסים, מירושלים עד פתח תקווה. אחר כך המשיך הרב אלישיב לבני ברק, ועלה למעונו של ה'חזון איש'. הוא נכנס, התיישב מול ה'חזון איש', ו…שתק. גם ה'חזון איש', שהיה רב-אמן בשתיקה, שתק… שניהם ישבו ושתקו ממושכות, לא דיברו מילה, למרות שכדי לקיים את המפגש הזה טרח הרב אלישיב לאורך שעות ארוכות מאוד של נסיעה מייגעת מירושלים בתנאי אותם הימים.
"הרב אלישיב אמר לי: 'רק בסוף הפגישה שברתי את השתיקה ושאלתי את ה'חזון איש': 'וָואס זָאגְט דֶער רָב אוֹיף דֶעם בָּחֶער?' מה אומר הרב על הבחור? ה'חזון איש' נענה ואמר: 'דֶער בָּחֶער אִיז דֶער רוֹגוֹטְשׁוֹבֶער פוּן דֶעם דוֹר' – הבחור הזה הוא הרוגוצ'ובי של הדור – ולא רק בבקיאות, אלא גם בעיון'. עד כאן הסיפור ששמעתי מפי הרב אלישיב. בהמשך סיפר לי הרב אפרתי, שגם הוא שמע את הסיפור הזה מפיו.
"את החלק השני של הסיפור, שמעתי פעם מאבי: הוא סיפר לי שהיו הרבה הצעות, אבל כולן ירדו בגלל הזקן. וכשהרב אלישיב הגיע, הוא ישב שם מבלי לדבר מילה, אבל לאחר שהרב אלישיב יצא – ה'חזון איש' קרא לסבתי ואמר לה: 'זהו שידוך שיצֵא לפועל וזה מוצא חן בעיניי. בזה ראוי להזדווג'.
"שאלתי את אבי, ממה התפעל ה'חזון איש' כל כך אם הרב אלישיב לא הוציא הגה מפיו? ואבי ענה לי, שבגמרא כתוב 'במערבא בודקים בשתיקותא' – בארץ ישראל בודקים אדם לפי שתיקתו. דווקא ה'חזון איש', שהיה אמן השתיקה, ידע להעריך את כוח השתיקה. גם אחיינו, רבי ניסים קרליץ, היה שתקן מופלג".
הניכור בין אנשי ירושלים לאנשי בני ברק לא העיב?
"לא היה ניכור. המלחמות באותם ימים היו בין ירושלים לטבריה, לא בין ירושלים לבני ברק. להפך, הייתה הערכה הדדית. אני לא מדבר כמובן על אנשי ה'עדה החרדית', שחשו אחריות להנהיג את הציבור החרדי כולו, וכאשר ה'חזון איש' עמד להיפגש עם בן גוריון, הם שיגרו אליו שליחים שיזהירו אותו לבל יעז להיפגש עימו".
ניתוק:
הסטייפלר מתקן תריסים
כיצד התנהלו סדרי הבית אצלכם?
הגרא"י: "לאימי הייתה התבטלות מוחלטת כלפי אבא, באופן שלא ייאמן. לצד זאת, אבי העריך אותה מאוד ולא היה מסתדר דקה ללא נוכחותה ועזרתה".
אם היה ויכוח בענייני הבית, דעתו של מי הייתה קובעת?
"לא היה ויכוח, משום שהחלוקה הייתה ברורה – בעניינים רוחניים דעתו של אבי קובעת ובעניינים גשמיים אימי מטפלת. לאבי לא הייתה נגיעה לשום דבר גשמי בבית. אבי ניחן בעקשנות, שבזכותה הגיע למעלותיו בתורה. הוא היה עקשן באופן קיצוני. לכן, גם בשנים האחרונות, לעולם לא עשה לעצמו הנחות, גם בתחילת הקיץ שבו היה לומד מדי יום חמישים(!) דפים של תלמוד ירושלמי".
כיצד התפרנסו ההורים?
"אבי היה חוזר פעם בחודש מכולל 'חזון איש', כשבידו המלגה החודשית. הוא היה מוסר לאימי את הסכום, ומבקש ממנה שתעביר לו את סכום המעשר כדי שהוא יעביר זאת לצדקה, ובשאר – הייתה אמי מכלכלת את הבית".
הרגשתם מחסור כלכלי?
"במושגים של היום זה היה מחסור נורא, אבל במושגים של אז – לא. מעולם לא הרגשנו מחסור. אז נכון, לא היו ממתקים באמצע השבוע, אבל למי כן היו ממתקים באמצע השבוע? אולי אצל עשירים מופלגים… באמצע השבוע הייתה אימי מבשלת רבע עוף ומחלקת ממנו 'שערות' לכל המשפחה. לאבי נתנה עצם. כך היה תמיד. זה היה די והותר עבור כולנו".
עם מה היו שולחים אתכם לחיידר?
"עם פרוסות שמנות של לחם שחור, שהיה מרוח במרגרינה או בריבה. כיום אני מתקשה לחשוב על זה, אבל אז זה היה עבורנו הכי טוב בעולם. אני לא זוכר מעולם שדיברו בבית על כסף. זו מילה שמעולם לא שמעתי אותה בבית".
זו הייתה 'תורה מתוך הדחק'?
"אבי התפרנס מהכולל וקצת מהספרים. בתחילה לא היה לו מהיכן לממן את ההדפסה. הוא תמיד מספר, שכשעמד להוציא את ספרו על הלכות מזוזה, הוא פנה לנגיד ר' יעקב הלפרין וביקש ממנו תרומה להדפסת הספר. הלפרין אמר לו: 'אני יכול לתרום לך קצת, אבל יש לי בן, ר' נחום הלפרין, שזה מעניין אותו יותר. לך אליו והוא יעניק לך'. וכך אכן היה, ר' נחום הלפרין מימן עבורו את הדפסת הספר. עוד אני זוכר מילדותי, שכשאבי היה חוזר מהכולל, הוא היה מרבה להיכנס לחנויות ספרים ולרכוש שם ספרים רבים".
וכסף מנלן?
"אימי הייתה מציידת אותו ב'דמי כיס'. אני לא זוכר שדיברו בבית אי פעם על כסף. זה מעולם לא היה נושא".
האם נכונה האגדה שלפיה סבכם, הסטייפלר זצ"ל, נהג לסור לביתכם כל אימת שהיה צריך לבצע עבודות חשמל, כיוון שאביכם היה מנותק מהעולם?
"אני לא זוכר עבודות חשמלאות, אבל לא אחת הוא הגיע לתקן בביתנו את התריסים. אלה היו תריסי עץ של פעם, עם פסים שעולים ויורדים, והסטייפלר, שהתברך בידיים טובות, היה עולה הרבה פעמים לביתנו כדי לתקנם, משום שאבי לא ידע כמובן איך מטפלים בזה".
הסטייפלר גם נהג לְסַפֵּר את ראשו של בנו הגר"ח, גם בבגרותו. "הוא היה מספר את אבא בכל פעם, עד שבשלב מסוים – אבא כבר לא הסכים בשום אופן שסבא יספר אותו", מספר רבי אברהם ישעיהו. "מני אז, רבי ברל וינטרויב, ידידו הנזכר של אבי, היה מספר אותנו. אחרי זה אני כבר הרגשתי לא בנוח שתלמיד חכם מספר אותי. בשנים האחרונות נהג הרב וינטרויב לספר גם את הסטייפלר.
"בהמשך החליט סבי שאי אפשר להיעזר ברב וינטרויב, כיוון שהוא תלמיד חכם, ולכן ביקש ממני שאספר את ראשו. הוא היה מבקש ממני שאשאיר לו פאות רחבות יותר מכפי שהיו לו תמיד, בטענה ששערו החל לנשור. בכל פעם, אחרי שסיימתי לספר את ראשו, הוא היה אומר לי: 'שב. עכשיו אני אספר אותך'. אני הייתי מתחמק: 'יש לי מי שיספר אותי'. אבל סבא לא הניח: 'אתה בטוח?' היה שואל. מעולם לא הסכים שיעשו עבורו משהו מבלי שישלם על כך. לכן, בכל פעם שסיפרתי אותו הוא היה מעניק לי ספר".
מהי המלאכה שאביכם ידע בכל זאת לעשות?
"אולי לבדוק מזוזה…
"אתה צריך להבין", מגדיר הרב קניבסקי, "שכשאומרים שכל חייו של אבי היו חטיבה אחת של תורה בלבד – זו הגדרה שיורדת עד השיתין. אין שום דבר אחר שהוא זכר חוץ מתורה. את המאורעות המרכזיים בחייו הוא זכר לפי המסכת והסוגיה שבהן עסק בתקופה הרלוונטית. הוא תמיד אמר לי, שכאשר בישרו לו שנולד לו בנו הראשון – כלומר, אני – הוא עמד בדיוק בלימוד מסכת תרומות בתלמוד הירושלמי. הוא זכר גם איזו גמרא למד כשהתבשר על פטירת ה'חזון איש'. כשהיה מגיע בכל שנה למסכת קידושין, הוא ציין ש'ראש השנה מתקרב כבר'".
חיים שיש בהם יראת חטא. מתעטף בטלית
ילדים:
לא זיהה את בנותיו
היכן נולדתם?
"הילדים הגדולים, עד האחות שאחריי, נולדו בירושלים. האמא הייתה הולכת להוריה, כדי שאימה, הרבנית שיינא אלישיב, תסייע לה. לאבא שלי לא היה זמן. בדרך כלל רבי אריה לוין או מישהו אחר היה משגר לאבי מברק לבני ברק, שבו נכתב: 'בת שבע ילדה בת'. אחד המברקים הללו שמור אצלי".
היכן נערכה ברית המילה שלכם?
"הברית שלי הייתה בשבת, בבית המדרש 'תפארת בחורים' במאה שערים, היכן שמרן הרב אלישיב הרביץ תורה. אבא שלי הגיע לשבות בירושלים. הסטייפלר לא יכול היה לבוא והוא שיגר את רעייתו. אבל הסטייפלר לא ויתר על עריכת 'שלום זכר' בביתו, כשבמקביל, ה'שלום זכר' האמיתי נערך בבית הרב אלישיב".
מי היה הסנדק?
"הסנדק היה הרב אלישיב. אבי רצה את רבי אריה לוין, אבל הוא סירב, כדרכו, לקבל סנדקאות. אחר כך ביקש לכבד את רבי לייזר-יוד'ל פינקל, ראש ישיבת מיר, אבל הוא התקשה לעשות את הדרך, ושלח את חתנו, רבי חיים שמואלביץ, שכובד באמירת הברכות".
האם יהיה נכון לומר שהרב אלישיב ואביכם היו דומים בתשומת הלב המינימלית שלהם לענייני הבית, על מנת שלא להיות מופרעים מלימוד תורה?
"זה לא שהם היו דומים, אלא רעיותיהם היו דומות. שתיהן עשו כל מאמץ אפשרי, כדי שהבעל יוכל לשבת וללמוד ללא שום עול.
"כשהיינו צעירים, אבי לא היה מזהה ברחוב לא את בנותיו ולא את אחיותיו. אירע פעם, שאחת מאחיותיי נעלבה ואמרה לו: 'אני הבת שלך, אתה לא מכיר אותי?'… אז הוא התנצל ואמר: 'לא ראיתי'… גם בשנים האחרונות הוא לא זיהה אותן מעצמו. כשהן היו באות אליו ומתיישבות מולו – הוא הבין שאם היא יושבת מולו, זו הבת שלו.
"יש באמתחתי סיפור מופלא על הקדושה שלו. לאחר שאבי ואימי נישאו, הם התגוררו ארבע משפחות בבית אחד. אחר כך, כשנולדו ילדים, הם עברו לדירה שחולקה לשניים, ברחוב אור החיים בבני ברק. בחצי השני של הדירה התגורר רבי פנחס שרייבר עם הרבנית שלו. כך חיו חמש שנים, עד שנולדתי אני.
"לפני כמה שנים החליטה הרבנית שרייבר, שמאחר שהם חיו חמש שנים בדירה אחת – ייתכן שבמהלך שנות השכנות אירע שהיא הפריעה לאבי פעם ללמוד וכדומה ולכן היא רוצה לבקש מחילה. בנה אמר לה: 'את לא יכולה לבוא לרבי חיים, הוא לא מקבל נשים'. אז היא ביקשה שיפנה לאבי בשמה. הבן הגיע והציג את עצמו בפני אבא ואבי השיב: 'הרב שרייבר? בוודאי שאני זוכר. היינו מדברים הרבה בלימוד'.
"ואז אמר הבן שאימו רוצה לבקש מחילה, אם בתקופת השכנות היא גרמה לביטול תורה. ואז קרה משהו מדהים. אבי אמר: 'מעולם לא התגוררה שם שום אישה'. אמרו לו: רבי פנחס שרייבר התגורר בגפו? והוא הגיב: 'אני לא יודע. אני לא זוכר שום אישה. אישה גרה שם?' יש לזכור שאבי היה בן עשרים וחמש כשהחלה השכנות הזו".
מתי עברו ההורים להתגורר ברחוב רשב"ם?
"לרשב"ם הם עברו חודש לפני שנולדתי. איך אני יודע? אחת לשלוש שנים וחצי היה אבי מקפיד לבדוק את מזוזות ביתו. לפי הגיל שלי בדקו מזוזות עד עכשיו, מדי שלוש שנים וחצי".
הרושם הוא שרגשות היו ממנו והלאה.
"היה לו טבע 'קַרֶלִיצִי' באופן מובהק. ה'חזון איש' היה מבטא רגשות עזים בכתיבתו, אך לא בדיבורו ובהתנהלותו היומיומית. אבא לא הביע רגשות אפילו בכתיבתו. אביו, הסטייפלר, היה הפוך ממנו: בתפילות הימים הנוראים הוא נהג להתרגש ולשיר ולבכות. יש אגדה שמספרת, ששמעו אותו עומד בסוכה ו'גוער' בעצמו לאמור: 'יענק'ל, מה יהיה איתך?!' זה לא נכון, בוודאות לא. אבל אני זוכר אותו עומד בכל יום הכיפורים ומתחטא בתפילה בבכיות נוראות. אצל אבי לא היה את כל אלה. גם באלול לא היו רואים אצלו הנהגה שונה מבשאר חודשי השנה. לפעמים היה פולט ש'ראש השנה מתקרב', אך לא מעבר לכך".
אשתו כגופו:
'כך תכין תה'
בשבת של חול המועד סוכות תשע"ב, התרגשה יתמות פתאומית על בית הגאון רבי חיים קניבסקי זצוק"ל. מחברתו לחיים, הרבנית בת שבע אסתר קניבסקי, אותה אשת חבר שלאורך שישים שנים ניהלה לבדה את ביתם וקיבלה מדי יום זרם בן אלפי פריטים אנושיים – נפטרה בפתאומיות מדום לב. בהִדום לִבה הותירה את בעלה בודד בעולמו, הוא ותורתו, שנותרה נחמתו היחידה בעוניו. מאז, הרבה דברים כבר לא נמשכו כפי שהיו עד להתאלמנות הפתאומית.
מה היה מקומה של הרבנית בחיי הרב?
רבי אברהם ישעיהו קניבסקי מתעטף ארשת עגומה. "למעשה, אמא הייתה הכל עבור אבא. בשישים שנותיהם המשותפות, אימי עשתה עבורו כמעט כל דבר בעולם. היא הייתה ה'היכי תמצי' היחידה שלו לצלוח את המטלות החומריות הרובצות על כל אדם ובעל משפחה, ואלמלא היא – אני לא יודע כיצד היה אבי מסתדר. כל הקשר שלו לעולם התנהל דרכה. עול הגידול החומרי של הילדים, ניהול כלכלת הבית, הכל היה מוטל על הרבנית. במשך שבעים שנה לא הייתה לאבי שום דאגה. בזכותה, שום דבר בעולם לא העסיק אותו מלבד לימוד התורה.
"כשאבי יצא מהבית בפעם הראשונה מאז ה'שבעה', בדרך לתפילת ערבית בבית הכנסת לדרמן, נחשפנו למחזה קורע לב: בעומק שנות השמונים לחייו יוצא אבי מהבית ומתחיל להסתגל לסיטואציה שלא הורגל בה במשך שבעים שנה. מעתה הוא אלמן. זו הייתה תחושה מעיקה.
"בכניסה לבית", הוא מספר, "היו ספה ושולחן, שלצידו הייתה הרבנית יושבת ומקבלת את אלפי המשחרים לפתחה. כשאבי יצא מהבית ככלות ה'שבעה', השולחן לא היה מסודר, משום שאחרי שהרבנית נפטרה – פשוט לא היה מי שיסדר את השולחן. ולפי שאבי היה מאוד מסודר מטבעו, ניכר היה שחוסר הסדר הציק לו. הוא הביט על העזובה בעיניים עגומות. תחילה לא ירדנו לסוף דעתו: מה קרה? מדוע אבי נעצר להתבונן? אחר כך הבנו שאבי דואג: מי יסדר את זה? מי ינהל את הבית? מי יחזיר את המצב לקדמותו? מי ידאג לצרכים השוטפים? פתאום נפל עליו עול שמימיו לא הורגל בו.
"כשחזר מההלוויה, אבי פנה אבי לאחת מאחיותיי ושאל אותה: 'את תכיני פה אוכל?' היא השיבה בחיוב. לאחר הרבה זמן, באחד הימים, שאל אבי: 'מי מכין פה אוכל? מי מבשל?' הוא הורגל שהרבנית עושה הכל ואילו עליו מוטל רק ללמוד. ופתאום התחיל סדר חדש".
לא הייתה שום מטלה ביתית שהוטלה עליו?
הגרא"י קניבסקי מחייך. "על הסיפור עם התה שמעת?" שאל. הגבתי בשלילה, והרב קניבסקי סיפר. "את הסיפור הזה שמעתי מאימי. פעם חלתה אימי. היא סבלה ייסורים איומים ולא הצליחה לקום ממיטתה. כשאבי ראה זאת, הוא חרד לשלומה ושאל במה יוכל לעזור לה. הם היו לבד בבית, ואימי אמרה לו שיעזור לה מאוד אם ישיג עבורה כוס תה. אבי אמר: 'איך מכינים כוס תה?' אימי הדריכה אותו: 'קח את הקומקום, תמלא בו מים ותניח אותו על הכיריים'.
"אבי עשה כמצוותה, מילא את הקומקום מים והניח אותו על הכיריים, וכשסיים הלך ללמוד… חלף זמן מה ואימי שואלת את אבא: 'מה עם המים?' התברר שאבי לא הדליק את הכיריים. היא ביקשה ממנו שייקח גפרור, יסובב את הכפתור לצד ימין ואז הגז יידלק. אחר כך ייקח כוס, יוסיף לה שקיק תה וסוכר וישפות את המים לתוך הספל. אבי מילא אחר כל פרט ולבסוף עלה בידו להכין כוס תה.
"כשאבי הגיע להגיש לה את התה – הכוס נשמטה מידיו והתנפצה על הרצפה. אימי הבינה שאין לה ברירה: בשארית כוחותיה קמה ממיטתה, אספה את השברים והכינה לעצמה כוס תה. לימים אמרה לנו, שהיא הבינה שזהו עונש משמים על כך שחשבה להשתמש בו. מאז, היא לא ביקשה ממנו שום עזרה".
טבע קַרֶלִיצִי מובהק. בלימודו
שבת:
סעודה בכמה דקות
איך נוצר קשר כזה? היא סיפרה לכם על שנותיהם הראשונות כזוג צעיר?
"לאחר נישואיהם, ה'חזון איש' שיכן אותו בדירה אחת עם הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל. הם התגוררו בדירה עם עוד שני זוגות. עבור כל זוג הוקצה חדר שינה, בעוד המטבח וחדר השירות היו משותפים. מהיום הראשון לאחר החתונה, אבי היה קם לפנות בוקר ומתחיל ללמוד. לילה אחד הוא רצה ללגום כוס תה. הוא הלך למטבח, פתח את ברז המים, ובינתיים, עד שיתמלא הקומקום מזרזיף המים האִטי, הוא ניגש ללמוד. לאחר חצי שעה, המים גלשו והבית כולו התמלא מים. הדיירים התעוררו וגילו בית רטוב. כשגילה מה אירע לא רצה אבי ללכת לכולל, אלא ביקש לעזור למשפחות לתלות את הבגדים לייבוש. אבל הם, שהכירו במעלותיו, התעקשו שילך ללמוד".
אברך שיקרא את הסיפורים הללו, עלול מחר לקום ולומר: אם רבי חיים נוהג כך, גם לי מותר לא ליטול שום חלק בניהול הבית. כיצד מסבירים לאחד כזה את ההבדל?
"ההבדל הוא שזה היה לבקשתה של אימי. אם יש אישה בעולם שמוכנה מעצמה ומיוזמתה החופשית לוותר על כל סוג של עזרה ובלבד שבעלה ילמד תורה כל היום – בוודאי שזה חשוב. אבל מדובר בתופעה נדירה ובעצם בלתי קיימת".
כיצד באה אצלו לידי ביטוי הוראת חז"ל 'מכבדה יותר מגופו'?
"לפני כעשרים שנה יצא אבי לנפוש בצפת בתקופת 'בין הזמנים'. זה לא היה מובן מאליו. הוא לא היה זקוק לחופש, משום שזה משבש את סדרי לימודו. הוא אמר שהוא נוסע בגלל אמא. סדר היום שלה היה בלתי אפשרי. בכל יום היו צובאות על דלתות הבית מאות נשים כבר לפנות בוקר. היא עבדה ברצף עד אמצע הלילה, אז הייתה מתמוטטת ונרדמת. אבי הבין, שלמענה עליהם לצאת לנופש. הנוהג הזה נמשך מספר שנים, עד שבאחת השנים הפסיק אבי לנסוע. שאלתי אותו מדוע הפסיק והוא הסביר כי הבחין שאימי נהנית מסדר היום שלה. היא חשה סיפוק מכך שהיא מרעיפה חיזוק על נשים אחרות, זה ממש מחיה אותה, ולכן, למענה, עדיף להישאר בבית".
הפטירה שלה השפיעה על מצב רוחו?
"השנה הראשונה הייתה קשה ביותר. מהרגע שהסתיימה השנה הראשונה – הוא חזר לעצמו".
הוא הזכיר אותה לעיתים קרובות?
"לפעמים. למעשה כמעט שלא. אחרי הפטירה של הרבנית, אבי טיפס למעלה והתנתק עוד יותר מכל ענייני העולם".
סעודות השבת שלו השתנו מאז?
"קודם לכן הוא היה עורך סעודות שבת במהירות גדולה. הוא היה ממתין לאימי שתצטרף לסעודה ואז היה משורר במהירות את הזמירות, מברך ברכת המזון ונפנה ללמוד. בשנים האחרונות, בשל העובדה שבכל סעודה ישבו איתו הילדים והנכדים, הסעודות נמשכו מעט יותר מבעבר. אבי הקפיד שבכל סעודה יהיה מניין אנשים לפחות".
איך נשמעו הזמירות? היה לו חוש בנגינה?
"היה לו חוש, אבל הוא מעולם לא עשה בו שימוש… הוא היה שר במהירות את זמירות השבת וחוזר לתלמודו".
על מרן הגרי"ש אלישיב סיפרו שיש לו משיכה כבושה לעולם הנגינה. על אביכם ניתן גם להחיל אמירה כזאת?
"אף אחד לא יודע. אם היה לו חוש כזה – זה נשאר בינו לעצמו".
שידוכים:
אבא בתפקיד שדכן
מעטים בעולם יודעים, כי מרן רבי חיים קניבסקי זצוק"ל שימש לא אחת בתפקיד שדכן שיושב ומזווג זיווגים. חרף היותו שקוע בלימודו עשרים שעות ביממה, מדי פעם מצא זמן לתווך בין מיועד למיועדת ולסגור את הפרטים עד לגמר טוב של זיווג הגון. "היה לו חוש לזה ולא מעט בתים בישראל נבנו ביוזמתו", מספר הבן הגרא"י.
כיצד הוא חיתן אתכם?
הרב קניבסקי: "בכל השידוכים הוא טיפל בעצמו. אבל מעולם לא קרה שבתקופה עמוסה של סגירת שידוך הוא ויתר על חלק מחובותיו הלימודיים".
מי היו השדכנים שלכם?
"את חלק מהילדים אבי שידך בעצמו. הוא יזם את הרעיון ושלח מישהו שיציע זאת. כאשר הייתה מגיעה הצעה, הוא נהג לברר מיד, מבלי להשתהות. הוא סבור ששידוך צריך להיעשות מהר. גם בשידוכים שקידם עבור אחרים – ברגע שהיה לו רעיון הוא היה רץ מיד להציע. הוא לא המתין מעולם. עשרים וארבע שעות לאחר ההצעה הראשונית, הוא כבר היה רץ לברר האם הרעיון מתקדם".
העיסוק בשידוכים היה מעין השלמת הכנסה?
הרב קניבסקי מגחך. "הוא הסכים לקחת סכום סמלי בלבד, משום שיש בכך 'עניין', וגם את הסכום הזה נהג להחזיר בדרך כלל מיד לאחר שקיבל אותו.
"אחד הדברים המעניינים הוא, שאבי מעולם לא אמר 'לא' להצעת שידוך כלשהי. אם זה לא התאים בעיניו, הוא פשוט התפלל שהצד השני יגיד לא, ולא הוא יהיה זה שישיב בשלילה. ואכן, תמיד כך היה. הצד השני חזר בו ואבי לא נאלץ מעולם לדחות שידוך".
מה העניין בזה?
"לא לפגוע באנשים".
עד כדי כך?
"המידות שלו – זה יחיד בעולם. את זה אנשים לא יודעים. אבי היה אדם רך ונוח בצורה שלא תיאמן".
הרבנית סייעה לו בקידום השידוכים?
"הוא לא היה צריך עזרה מאף אחד. הוא היה עקשן. כשהוא רצה להשיג משהו – הוא פשוט השיג. היה קשה להגיד לו לא. הוא לא ידע חכמות".
מה היו הדרישות שאביכם עמד עליהן בבואו לסגור שידוך לאחד מילדיו?
"יראת שמים. הוא ביקש לבדוק איך הבחור מתפלל ודאג לוודא שיהיה ממשפחה טובה והוריו יהיו יראי שמים".
ואצל כלה?
"אותו דבר, ושתהיה בת תלמיד חכם".
מי טיפל בסידורים הטכניים?
"בזה אבי לא התעסק. רק אמא, הרבנית".
ומי דאג לכספים עבור השאת הילדים?
"בהתחלה דאגה לכך אימו, הרבנית מרים קניבסקי. לאחר פטירתה בשנת תשל"א, דאג לכך הסטייפלר עצמו. שידוך אחד היה מעניין: כידוע, אבי כתב הגהות על ספר 'הרוקח' שנכתב על ידי רבי אלעזר מגרמייזא. הספר כולל חמישה חלקים, לפי סדר חמישה חומשי תורה. באחד הימים הגיע לאבי יהודי אחד מאמריקה, שהביא לו את כתב היד וביקש ממנו שיכתוב הגהות על הספר. מדובר היה בכתב יד קשה, והיה צורך להשיג מקורות על כל שורה בספר. אני זוכר איך בכל ערב, לאחר הלימודים, היה אבי מקדיש חצי שעה כדי לשבת עם הדפים ולכתוב.
"בסיום העבודה אמרו לאבי, שלא ידבר עם מזמין העבודה על ענייני ממון, כיוון שהוא ייתן מאליו. ואכן, אבי לא אמר לו כלום, והלה לא שילם כלום… הוא הדפיס את הספר, ועדיין לא שילם. אבי לא אמר מילה.
"כאשר אחותי הרבנית קולדצקי עמדה להינשא, היה צריך לשלם הרבה כסף, סכום גדול. וראה זה פלא: בדיוק אז, כשהיה צורך נואש בסכום כסף גדול, נזכר מזמין העבודה להגיע. הוא הגיע ונתן לאבי את מלוא הסכום שהיה דרוש עבור החתונה".
מי יזם את השידוך שלכם?
"השידוך שלי נולד כרעיון של אבי. הוא הכיר את המחותן ואת כל המשפחה. הרעיון עלה בדעתו והוא ביקש ממאן דהוא שיקדם את ההצעה. וכבר אמרתי, שכאשר אבי רצה משהו – שום דבר בעולם לא עמד בדרכו".
לימוד כל הש"ס עד הבר-מצווה. הגרא"י בלימודו היומי עם אביו זצוק"ל
תמימות:
'נהנה מדימוי התמים'
הרב קניבסקי: "אבי מורי היה פיקח מאוד. אחד הביטויים הגדולים לפקחותו הוא העובדה שאנשים חשבו שהוא תמים. הוא נהנה מזה מאוד. אני זוכר איך כילדים היינו משוחחים בינינו על שלל נושאים וחושבים שאבי לא שומע כלום. את המשוב היינו מקבלים כבדרך אגב, בהזדמנות בלתי קשורה, כשאבי היה זורק לעברנו מילה שממנה היינו מבינים שהוא שמע הכל והבין הכל.
"גם בשנים האחרונות ראינו את זה. אנשים דיברו לידו והוא לא התייחס, עשה עצמו כמי שאינו שומע. אבל כשהוא ראה לנכון, הוא שלף את המידע ברגע המתאים והוכיח שהיעדר התגובה שלו נבע משיקוליו שלו. אז אנחנו ידענו שצריך להיזהר – הורגלנו לכך מילדות… אחרים לא ידעו זאת, ולא אחת היו נתקלים במפתיע בעובדה שאבי יודע עליהם הכל.
"אני חייב לומר, שהסטייפלר ניחן אף הוא בתכונה הזאת. תמיד היה אומר שהוא 'פַארְקַאלַאכְט', לא צלול בדעתו כביכול. כך הוא היה התפטר מאנשים שהטרידוהו. אחר כך היה אומר לי בהנאה: 'אמרתי לפלוני כך וכך על עצמי, והוא האמין והלך, ברוך השם'. במהות שלו, הסטייפלר היה הרבה יותר חריף; אבי היה שונה ממנו לגמרי. הרבה יותר רך ונוח. מעולם לא התחכם כדי לנער מישהו מעם פניו".
מאין נבע האופי התקיף של הסטייפלר?
"זה לא היה אופי תקיף, אלא פרקטיקה שניהלה אותו בחייו. לפעמים היה צועק על מישהו בקול רם, אבל תוך כדי הצעקה היה מפציע לפתע חיוך. הוא לא צעק מתוך זעם, אלא משום שסבר שעכשיו צריך לצעוק. כשהייתי אברך צעיר, למדתי יחד עם אבי בכולל 'חזון איש'. כך היה במשך כמה שנים לאחר נישואיי. בכל בוקר היינו פוסעים יחד לכולל ומנצלים את הדרך לשיחה.
"בעודנו פוסעים יחד, היו אנשים עוצרים את אבי לשיחה בעניינים תורניים ולכל אחד הגיב אבי בצורה אחרת: פעמים שהתווכח ולא הסכים לקבל את הסברה שהציג בן שיחו ופעמים אחרות היה מהנהן בראשו בחיוב. לא הבנתי את פשר העניין, עד שאבי אמר לי בהזדמנות אחת: 'צריך לדעת להכיר אנשים. יש אנשים שהטבע שלהם זה להתווכח. אז אני מתווכח איתם. לעומתם יש אנשים שתמיד חושבים שהם צודקים – אז איתם צריך להסכים. ויש אנשים אחרים שאם לא צועקים עליהם הם לא מבינים כלום, אז עליהם צריך לצעוק מעט'. כך מנה לי חמישה סוגי אנשים. גם בשנים האחרונות, לעיתים, כשמישהו יצא מעם פניו – הייתי שואל אותו: 'מדוע ענית לפלוני כך?' תמיד הייתה בפיו תשובה מקורית, שראייה פסיכולוגית מעמיקה מצויה בבסיסה. הוא הכיר אנשים וזיהה את תכונותיהם".
עיתונים:
'המודיע' בפקודת הסטייפלר
במשך שנים רבות נמנע מרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל מלפנות לבנו בשמו הפרטי, זאת משום חשש זילות בכבוד רבו המובהק, ה'חזון איש' זצ"ל, שעל שמו הוא קרוי. והרי ההלכה אומרת שאסור לאדם לנקוב בשמם של אביו ורבו. רק בשנים האחרונות היה ניתן לשמוע אותו קורא לו בשם 'שעיה'.
בילדותו למד איתו אביו את הש"ס כולו, מדף ב' בפרק 'מאימתי' – עד דף ע"ג בפרק 'תינוקת'. רבי חיים זצ"ל היה סבור, כי כדאי שילד ילמד את כל הש"ס עד ליום בר המצווה שלו. וכך היה מנמק: "גם אם לא מבינים הכל זה כדאי, על מנת שכאשר הילד יתבגר וילמד – זו תהיה פעם שנייה".
אביכם ידע בדרך כלל מי האיש שמכהן כראש הממשלה?
"מאיפה שיֵדע?!"…
כי כתוב בעיתון.
"הוא לא קרא עיתון. שום דבר שלא קשור ללימוד לא מעניין אותו".
מעולם לא קרא אביכם בעיתון?
"בעבר היה קורא, אך מעולם לא זכר מה הוא קרא. פעם נתן לו הסטייפלר לקרוא 'המודיע'. הוא קרא במצוות כיבוד אב, מה'בס"ד' למעלה, דרך התאריך וה'דף היומי', ועד למודעות המבשרות על אנשים שהתארסו ועל אחרים שמתו. שנייה לאחר מכן הוא לא זכר כלום".
אז מדוע קרא?
"כי אביו נתן לו לקרוא".
כאן חושף הגרא"י את טיב הקשר ששרר בין אביו זצ"ל לזקנו: "מי שזוכר את הסטייפלר – יודע שבמחיצתו קשה היה למי שאינו איש אמת לשרוד. הוא לא סבל חנופה או ריקנות. אבא החמיר לנהוג בו כיבוד אב באורח מופלג, שהוליד בו יראת רוממות כפשוטה כל אימת ששוחח עם אביו. למעשה, אני הייתי אחד האנשים היחידים בעולם ששוחחו עם הסטייפלר כמעט כדַבֵּר איש אל רעהו".
דבוק היה רבי אברהם ישעיהו בסבו, ולא משה ידו מתחת יד זקנו הגדול. את ימיו ולילותיו העביר בביתו, וניהל עימו שיחות ארוכות שבהן שאב ממנו הליכות והשקפה. ממנו שאב את הערצת האמת הבלתי מסויגת לאביו – בנו של הסטייפלר – שהיה מפליג בשבחו וראה בו את אחד מיחידי הסגולה שבדור.
זה יהיה נכון לומר שמחמת שקיעתו המוחלטת של אביכם בעולמה של תורה מבלי להכיר צורת מטבע – הסטייפלר שימש עבורכם דמות של חצי-אב?
"הסטייפלר היה סבא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. כל דבר בחיים היינו צריכים לשאול את הסבא. לא את אבא – כי אבא לא היה עונה. בכל שלב בחיים – הסטייפלר היה המנווט היחיד. גם אבי לא זז מבלי לבקש ממנו רשות".
אילו דברים הכריע הסטייפלר בחייכם?
"כל דבר: באיזה חיידר ללמוד, האם לקפוץ כיתה או להישאר, איזו מסכת ללמוד, האם לקבל הצעת שידוך וכן הלאה. הייתה לנו פריבילגיה לבוא בכל עת ולקבל הדרכות בכל נושא".
הסטייפלר היה הדמות המרכזית בחיי אביכם?
"הוא וה'חזון איש'. אין עוד. רק הם בלבד".
מה היה יחסו של הסטייפלר לאימכם, הרבנית בת שבע אסתר ע"ה?
"הסטייפלר העריך אותה מאוד. נהג בה כבוד מלכים. אני זוכר שבהזדמנות אחת אימי חשה שלא בטוב ושלחה אותי לבקש ברכה מהסבא. הלכתי ואמרתי לו: 'אמא חשה שלא בטוב והיא מבקשת ברכה'. הסטייפלר פער עלי זוג עיניים ואמר: 'היא מבקשת ממני ברכות?! הברכות שלה שוות הרבה יותר משלי! היא עושה חסדים כאלה – שאני כלל לא מסוגל לעשותם'. ואז התחיל הסטייפלר לתאר כיצד אימי מחזיקה בביתה זקנות וגלמודות, מאכילה ומשקה אותן ללא תמורה, כשלעיתים היא סופגת בחזרה קללות ונזיפות. 'אני לא יכול לעשות כאלה דברים', סיכם הסטייפלר, 'ולכן הברכות שלה הן הרבה יותר טובות'.
"אחר כך באתי הביתה וסיפרתי לאבא: 'סבא אמר שהברכות של אמא שוות הרבה יותר מהברכות שלו'. אבי לקח את כל דברי אביו ברצינות גמורה ומני אז, בכל שנה היה מבקש מאמא ברכה בטרם צאתו לתפילת 'כל נדרי' במעלי יומא דכיפורי. ולא רק אז, אלא גם בערב פסח, בטרם צאתו לאפיית המצות, היה מבקש ממנה ברכה, שהמצות תצאנה מוצלחות ומהודרות. שנה אחת הוא שכח לבקש ממנה ברכה, ובאותה שנה לא הצליחה אפיית המצות. אחר כך אמר: 'אתם רואים? נכשלנו בגלל שלא ביקשתי ממנה ברכה'".
במחיצת השְׁוֶוער
המחלוקות לא העיבו
מה היה טיב היחסים בין אביכם זצ"ל למרן הרב אלישיב?
"הייתה הערכה הדדית עצומה, למרות שיצא להם להיפגש לעיתים רחוקות ממש. לעיתים חלפו מספר שנים מבלי שהם ייפגשו. אחת לכמה שנים היינו נוסעים לביקור חג אצל הסבא בירושלים. אלה היו ימים אחרים, שבהם היה צורך להזמין מונית מיוחדת, עם גג שחור וגדול, שכן לא הייתה תחבורה ישירה בין בני ברק לירושלים. נסיעה דרך תל אביב לא באה בחשבון מבחינת אבא, משיקולי ביטול תורה, מחמת שנסיעה כזו ארכה כמה שעות טובות. מצד שני, לנסוע במונית עלה יקר, וכך יצא שבילדותנו מיעטנו מאוד לראות את הסבא. אני זוכר שני מקרים בלבד שבהם נסענו לירושלים כילדים.
"לעומת זאת, הסבתא, רעייתו של הגרי"ש, הייתה מגיעה הרבה אלינו לבני ברק. גם הסבא רבי אריה לוין זצ"ל הגיע אלינו פעם או פעמיים".
ואימכם לא נהגה לנסוע לביקורים אצל הוריה?
"אני לא זוכר שנסעה. רק בשנים האחרונות לחיי הגרי"ש, אימצו הוריי מנהג לנסוע לביקור חג מדי חול המועד. תמיד, בכל מפגש, היה הגרי"ש מפגין הערצה אינסופית כלפי אבי. כשהגרי"ש נפטר, אבי קרע קריעה כדת, ואמר שהוא היה מורו ורבו, מחמת שחידש לו כמה דברים".
כיצד התנהלו השיחות ביניהם?
"זה היה יפה לשמוע אותם משוחחים. אלה היו שיחות אפופות רמזים מתוך ים התלמוד ומרחבי ההלכה. אני זוכר שבשבת עלייה לתורה לגיסי, הרב קולדצקי, באנו כל המשפחה לשבות אצל הסבא הגרי"ש אלישיב. הציעו עבורנו כרים וכסתות וישנו בביתו.
"בליל שבת, מיד לאחר נטילת ידיים, החלו הגרי"ש ואבי לשוחח. אני זוכר שהשתעשעתי לראותם בשיחתם. הגרי"ש הזכיר תוספות, אבי הקשה עליו קושיה, ואז אמר שהרא"ש עוסק בזה. הגרי"ש הציג פרכה לרא"ש ואבי הזכיר שה'טור' מצטט את הרא"ש. אני זוכר שחייכתי למשמע השיחה המקודדת הזו. בהתחלה עוד קלטתי מעט, אבל בהמשך לא הצלחתי לקלוט מילה. רוב השיחות ביניהם התנהלו בצורה הזאת. יש לי בבית כמה הקלטות שמתעדות שיחות כאלה".
מה הייתה מידת התיאום ביניהם בעניינים ציבוריים?
הגרא"י קניבסקי: "שניהם לא התערבו בענייני ציבור".
כך חינך אותנו לאידישקייט. הגר"ח זצ"ל בפתח ביתו בשנים המוקדמות
חסידים:
סיפורי בעש"ט בשקיקה
לאורך שנים רבות נהג מרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל לעלות על יצועו בחצות הלילה ולקום לתלמודו בשלוש או בארבע לפנות בוקר. בעשורים האחרונים לחייו הגביר עוד את שקידתו, והחל לפרוש למנוחה באחת עשרה בלילה ולקום באחת. שעתיים בלבד היה נם בלילה, כשבבוקר היה משלים שעת תנומה ובצהריים נח חצי שעה נוספת.
הוא לא גילה עייפות? שאלתי את רבי אברהם ישעיהו.
"מעולם לא. כשהפצרנו בו שינוח מעט, הוא הגיב: 'ישנתי מספיק, אין לי זמן'. בגלל לחץ האנשים לאורך היום, הוא הגביר את לימודו בלילות, משום שזהו הזמן היחיד שבו אנשים לא הטרידו אותו".
מה נחשבה אצלו שיחת חולין?
"לפעמים יכולנו יכולים לשמוע מפיו סיפור על גדולי ישראל. זו הייתה שיחת החולין היחידה שלו".
אף סיפורי חסידים במשמע?
"בוודאי! אבי היה קורא סיפורי חסידים ואף סיפר אותם לפעמים. אם הביאו לו ספר של תולדות הבעל שם טוב וזה כתוב יפה ומעניין – הוא היה קורא זאת. פעם הבאתי לו ספר של סיפורי חסידים שכתב ר' חיים יעקב קלפהולץ ז"ל וחשבתי שהוא יכול ליהנות מזה. הוא קרא את הספר בשקיקה עצומה ואף התלהב. אמרתי לו: 'אבא, ממה אתה מתלהב?' והוא אמר לי: 'זה בדיוק כמו שאבי היה מספר לנו – אותה הלשון ואותה הצורה'. מרוב התלהבותו, הוא אמר לי: 'לך והבא את הספר הזה לאחותי, היא תיהנה מזה מאוד'".
מתי סיפר הסטייפלר לילידיו סיפורי חסידים?
"בכל שבת לאחר תפילת מנחה. כיוון שהחל להחשיך ואי אפשר היה ללמוד – הוא היה מספר סיפורי חסידים. אלה היו סיפורים עם מסר יפה וקליט, גם אם הסטייפלר ציין שלא תמיד הם נכונים או מדויקים".
כאן מציין רבי אי"ש פרט מעניין: "אבי לא קרא ספרים שנכתבו על ידי נשים, מחמת גדרי צניעות. הוא גם לא קרא מכתב של נשים וכך גם נהג אביו. כשהגיע מכתב שכתבה אישה, הוא נהג להעביר את זה לרבנית.
"פעם אמרתי לסטייפלר: 'והלא רבי חיים בריסקע'ר כן קרא מכתבי נשים!' הוא השיב לי: 'מאיפה אתה יודע שקרא?' השבתי: 'אני יודע זאת מסיפור שאתה סיפרת לי, שפעם אחת כתבה לו אישה מכתב שנפתח במילים 'לכבוד הרב החריף' והוא הגיב: 'אפילו האישה הזאת יודעת שאני לא בקי'… מכאן אני מסיק שהוא קרא מכתבים של נשים. אז מדוע אתה אינך קורא? ואז הוא הגיב לי: 'אם אתחיל לקרוא, אני לא אסיים עם זה'"…
מה היה היחס של אביך לעולם החסידי?
"הוא כיבד כל איש ישראל. כל אימת שהגיע למעונו אדמו"ר חסידי, היה מקבל אותו בלבביות רבה. פעם הגיע אליו האדמו"ר מסאטמר לבקרו. אמרתי לו: 'אבא, אולי כדאי שתלבש מעיל וכובע כדי לכבד את האדמו"ר?' הוא לבש וכיבד. רבי שיש לו עדת חסידים, היה ראוי בעיניו לכבוד רב. הוא כיבד את כולם".
היו יוצאים מן הכלל?
"היוצא היחיד מן הכלל הוא מי שחלק על ה'חזון איש'. מי שחלק על ה'חזון איש' – היה פסול בעיניו לגמרי. הוא אמר תמיד שה'חזון איש' הוא מרא דארעא דישראל. יחד עם זאת, הוא קנה את ספרי רבי חיים נאה נגד שיטת ה'חזון איש' בשיעורים ומעולם לא שמעתי ממנו מילה נגד רבי חיים נאה".
הנהגה:
'הוא ברח כמו מאש'
שלוש פעמים לפחות חשבו רבים כי רבי חיים קניבסקי זצ"ל ייטול על שכמו את עול הנהגת הציבור, אולם בכל פעם נתקיים בו 'רצון יראיו יעשה' והוא הצליח לחמוק מהמטלה, בדרך לעוד פרק חיים שאין בהם כלום זולת לימוד תורה ביגיעה.
ואף על פי כן, גם בעשרות השנים שבהן היה ספון בפינתו רחוק מהנהגה ציבורית – למרן רבי חיים זצ"ל היה שמור מעמד מיוחד, בבחינת גדול ממנהיג שמו. הוא לא התערב בענייני ציבור ולא הרבה לחוות דעה, אולם כאשר התבדרה בשמו שמועה על גאולה מתקרבת, על סגולה שפועלת, או על טילים ש"לא ייפלו בבני ברק" – היא גררה התרגשות רבתי, הפכה לשיחת היום בכל מקום והניעה רבים לפעולה.
האם הייתה זו תחושת אחריות כלפי הציבור שהניעה אותו להכתיר את מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל כמנהיג לאחר פטירת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל?
רבי אברהם ישעיהו: "זו הייתה תחושת אחריות כלפי עצמו – שהוא לא יהיה מנהיג… כמובן שהצעד נבע מהערכה ארוכת שנים למנהיגותו ולגדלותו התורנית העצומה של מרן רבי אהרן לייב. אבי תמיד אמר שלרב שטיינמן יש סייעתא דשמיא וכוח התורה. הציבור כולו הכיר את ההערכה העצומה שאבי רחש כלפי מרן הרב שטיינמן. זוהי הערכה הדדית שהתקיימה במשך עשרות שנים".
הוא מעולם לא עסק בהנהגה עד לשנים האחרונות?
"הייתה תקופה קצרה שבה הוא ענה מעט לשאלות ציבוריות. חשבתי שמשהו קורה פה, אבל אחרי זמן קצר זה הפסיק. אחרי פטירת אביו, סבי הסטייפלר, רבים חשבו שהוא ייקח את הנהגת הציבור. אבל הוא התחמק מכך".
על ההתרחקות הגדולה שהתרחק רבי חיים מהתערבות בענייני ציבור – עד לפטירת הגראי"ל לפני כחמש שנים – סיפר בנו הגדול, כי פעם פנה אליו אדם שהוזמן לשמש בתפקיד קבע ברבנותה של קהילה בחוץ לארץ. משבא לשאול בעצת רבי חיים, פסל הגר"ח את ההצעה מכל וכל. אלא, שהקהילה המזמינה סירבה להשלים עם הגזירה ושיגרה משלחת נכבדה שתדבר על ליבו של רבי חיים. לבסוף נענה: 'אם זו שאלה ציבורית – תלכו לרבי אהרן לייב'. אמרתי לאבי: 'היהודי הזה הוא תלמיד שלך. רבי אהרן לייב לא מכיר אותו'. אבל אבי הסביר: 'אם זו שאלה אישית – דעתי שלילית בזה. אם זו שאלה ציבורית – רק רבי אהרן לייב יכול להכריע'".
בשל קשרי החיתון ששררו ביניהם, הגר"ח והגראי"ל הרבו להיפגש בשמחות של צאצאיהם המשותפים. בריתות המילה נערכו בדרך כלל בבית ברחוב 'חזון איש', כאשר הגראי"ל משמש סנדק והגר"ח נוטל עמידה לברכות. וכך היה סדר הפגישה: כשרבי חיים נכנס, רבי אהרן לייב היה קם מלוא קומתו, ואז התרחשה לחיצת יד נרגשת, כאשר מעיני שניהם ניבטת הערצה עצומה. הם התיישבו, כאשר כל אחד משדר תחושה של תלמיד היושב בפני רבו. אבל המרכיב הבולט ביותר היה השתיקה. גדולי התורה יושבים זה לצד זה – ושותקים.
לעיתים ניסה מאן דהוא מקרב הנוכחים לעורר ביניהם שיחה, אך נענה בתנועת יד מבטלת מצד רבי חיים. זהו מעמד שארך בדרך כלל בין שלוש דקות לחמש, כאשר מדי פעם הרים מרן רבי חיים את עיניו והביט ברבי אהרן לייב בהערכה ומרן רבי אהרן לייב הרים מדי פעם את עיניו ומביט ברבי חיים בהערצה. זו הייתה שתיקת תלמידי חכמים הצריכה לימוד.
אביכם היה מודע למעמד שלו בעולם?
"מה פתאום. לא אחת דיברתי איתו על השפעתו על הציבור בארצות הברית והוא אמר לי: 'מה אתם מבלבלים לי את השכל? מי מכיר אותי באמריקה? מאיפה שיכירו אותי? אולי קצת אנשים מכירים אותי מהספרים שלי'"…
טלפון:
'אוֹי וֵוי, אַ מַמְזֵר'
לעיתים נדמה שכה היה גדול הניתוק של אביכם מענייני העולם, עד שלא שלט בדברים בסיסיים. למשל, פעם הוא תועד כשהוא שואל: 'האם בית שמש זה באמריקה'. מה ההסבר?
"אצלו, כל מה שאין לו מקור תורני – לא היה קיים. כל דבר שבו הוא היה נתקל, עורר בו אסוציאציה של פסוק או מאמר חז"ל. כשהיינו ילדים, היינו באים לספר לו שבבית פלוני ביקר גנב בלילה. מיד היה מפטיר בלשון הפסוק: 'גנבים באו לך עם שודדי לילה'…
"ולשאלתך – בוודאי שהוא ידע שבית שמש אינה באמריקה. הרי אנשים רבים מבית שמש הופיעו בפניו לעיתים קרובות. העיר בית שמש מופיעה בספר יהושע ולכן הוא התפלא על כך שהיא אינה ממוקמת כיום בנחלתו של שבט דן, כפי שהיא מופיעה בתנ"ך. זו הייתה צורת דיבורו של אבי והדרך שלו להעיר שמשהו אינו תקין.
"כשהיו מספרים לו על העיר ביתר, הוא היה אומר: 'הרי ביתר נחרבה'… על אלעד היה מגיב: 'אין עיר כזו, יש רק אדם עם השם הזה'… כשסיפרו לו על אשדוד, הוא מגיב: 'אוי ווי, אַ ממזר', זאת על שם הכתוב 'וישב ממזר באשדוד'. זה היה האופי של אבי, שהכל התקשר אצלו לתורה. כשהיינו ילדים הוא היה מתַּקשר איתנו בפסוקים וחז"לים. בשנים האחרונות הוא דיבר כך גם עם אחרים".
על פניו, מרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל היה האיש היחיד בדור הזה שניתן היה להחיל עליו את הביטוי 'אינו מכיר צורת מטבע' מבלי להגזים כלל. "אם היית מביא לו מטבע של שקל", אומר בנו הגדול, "הוא היה מתבונן במטבע כדי לבדוק האם זה כסף מארץ ישראל או מחו"ל.
"הוא לא שוחח אפילו בטלפון. למעשה, מהעבר אני זוכר מקרה אחד בלבד, של שיחה שהגיעה מרבי יעקב קמינצקי שישב בארה"ב והייתה לו שאלה דחופה. אבי בדיוק היה כאן, בביתי, ואמרתי לו שהרב קמינצקי רוצה לשאול משהו דחוף. אבי הגיב: 'אבל אני לא יודע לדבר בטלפון'. אמרתי לו: 'נשים רמקול ותשמע'. שמתי על רמקול והוא לא הבין מה זה… בשנים האחרונות, פעם בכמה שנים קרה שבני, הרב אריה קניבסקי, הגיש לו את השפופרת של הטלפון. אבי לא ידע בכלל מהיכן יוצא הקול. לא אחת הגיב: 'תגיד, הם שומעים שם מה אני אומר?'"
גם הרבנית לא שוחחה מעולם בטלפון?
"כשהיא רצתה לשוחח בטלפון, היא הייתה מגיעה לכאן, או שהייתה נעזרת בשכנים".
ארוחות:
'האם אני בשרי?'
עמוק בעידן האימייל והתמסורת הווירטואלית – ביתו של מרן רבי חיים קניבסקי זכה לתואר הנמען הפרטי מספר אחת בארץ ישראל: עד לשנים האחרונות, בכל יום ויום פרקו נציגי דואר ישראל ערמות בנות מאות מכתבים בפתח הבית ברחוב רשב"ם 23. הפונים היו אנשים מכל העולם, ובעיקר בכל הגילים – מגיל 3 עד 120. יכול היה רבי חיים להשיב למכתב שנכתב על ידי ילד בן שש, שחושב שבידו קושיה על משנה בפרקי אבות או על פסוק בחומש. רבי חיים הקפיד לענות על כל מכתב ומכתב, בעבודה שגזלה מדי יום שעות ארוכות מזמנו.
מילא גאונים ובני תורה שמציגים קושיות חריפות, המצריכות את בקיאותו של הרב. אבל מה העניין להגיב לכל ילד או בחור בישיבה קטנה?
רבי אי"ש קניבסקי: "אבי היה סבור שזהו חסד, שזו הרבצת התורה שלו. ראיתי תשובה שכתב הרמב"ם לאדם שהתלונן 'מדוע לא ענית לי', והרמב"ם השיב לו: 'מימיי לא כתב לי אדם ולא עניתי לו'. גם הרשב"א הקפיד להשיב לכל הפונים אליו. ספרים רבים הודפסו מהתשובות האלו של אבא".
תשובותיו מאופיינות בסגנון ייחודי ותמציתי מאוד: 'כן', 'לא', 'אולי'. מה העניין בזה?
"אם היה כותב באריכות, לא היה נשאר לו רגע אחד ללמוד. לכן הוא לא התפייט, לא כתב 'לכבוד פלוני' בראש המכתב, אלא כתב את תשובתו במילים ספורות על המכתב עצמו".
מה שגרם לכך שאין הפתעות משמעותיות בתשובותיו?
"יש הפתעות עצומות. לפעמים קפצנו מהתפעלות נוכח תשובות שהוא ענה. מערכת התשובות שלו זו תורה שלמה. למרות הקימוץ במילים – כל תשובה נכתבה בתשומת לב מרובה, אין שום אקראיות. לפעמים מצאנו סתירות בין מכתבים שונים, וכשהיינו שואלים אותו על כך, התברר כי לזה השיב כך משום שהוא ספרדי ודעת ה'בית יוסף' גורסת כך ולשני הגיב אחרת משום שהוא אשכנזי ודעת הרמ"א גורסת אחרת.
"הסדר היה שמכתבים ששיגרו כהנים זכו ראשונים לטיפול, אחריהם לוויים, ואחריהם שאר כל ישראל. בתוך המחלקה השלישית יש זכות קדימה לאנשים ששמם 'יעקב ישראל', משום שהוא ראה בכך מעין כיבוד אב".
האם הגיעו בעבר מכתבים פוגעניים?
"היו גם מכתבים כאלה. בדרך כלל הוא לא התייחס. בעבר הוא היה דואג שאימי לא תראה זאת, כדי שלא תיפגע וחלילה יכאב לה. פעם נתקלתי במכתב כזה כשהייתי במחיצתו. שאלתיו: 'מי כתב לך מכתב איום כזה?' והוא השיב: 'כנראה זה מישהו שהוריתי לבנו להתחתן נגד רצונו שלו, משום שכך דורשת ההלכה. אז כנראה שהוא כועס עלי'.
"כשהיינו ילדים, הוא נהג להקדיש את ארוחת הצהריים כדי להשיב על מכתבים. לפני הארוחה הוא היה פותח את תיבת הדואר, מוציא מכתבים ועונה עליהם תוך כדי הארוחה. אגב, כל ימיו, מעולם הוא לא ידע מה הוא אוכל. אין משהו שהוא 'אהב' לאכול, משום שהוא לא ידע מה הוא טועם. הוא רק היה שואל איזו ברכה צריך לברך על המזון שהוגש. לפעמים הגישו לו כוס קפה והוא שאל: 'מותר לי? אני בשרי?' זאת משום שהוא לא ידע האם הארוחה שהוגשה לו הייתה בשרית או פרווה".
הקמפיינים:
'השכיחו מפעל חיים'
לפני כחמש-עשרה שנים – הפציעה לעולמנו תעשיית הברכות, ההבטחות והסגולות סביב מרן רבי חיים זצ"ל, לצורכי גיוס תרומות עבור ארגוני הצדקה. די היה בהצבת תמונתו על גבי פוסטרים ענקיים כדי להניע המונים לפעולה, לפתוח לבבות וכיסים ולהכתיב סדר יום.
האם הצגת ענק התורה ושקדן הדור במודעות רחוב כ'באבא' שמחלק ישועות והבטחות – לא גרמה לזילות של כבוד התורה?
"בקרב ציבור בני התורה שיודעים שכל מהותו של אבא היא תורה בלבד – הקמפיינים הללו תופסים פחות, מטבע הדברים. זה נכון שתמיד שיחרו לפתחו של אבא מבקשי ברכה. החסידים קוראים לאבא 'קדוש מרחם'; סבי, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אמר לא אחת, שבדור הזה, כוח הברכה ניתן משמים לאבי מורי. אנשים באו לביתו ושיחרו לפתחו והוא בירך את כולם. מעולם לא דחה אדם. אמרת חז"ל 'מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם וירפאנו' – אינה המצאה של היום.
"אבי מורי קיבל כל אדם והעניק ברכה לכל מי שהתדפק על דלתו. בליל ראש השנה הוא ישב עד עשר בלילה וקיבל זרם של רבבות אנשים שבאו להתברך מפיו לקראת השנה החדשה. אבל אסור לשכוח, שחלוקת ברכות לא הייתה מרכז חייו רוב השנים. יש הגזמה בנושא הזה.
"אבל הדור שלנו השתנה. אנחנו חיים בדור שמחפש ישועות. כאשר נערכות בחירות – מבטיחים ברכות כדי שהציבור ילך לקלפיות ויצביע עבור רשימה חרדית. כשרוצים להטמיע בציבור את השימוש בגנרטור בשבת, בהתאם לדרישת מרן ה'חזון איש' זצ"ל – מבטיחים ברכה לילדים הגונים ורק אז כולם מצטרפים. אבא, שנוכח באופיים של בני הדור, החל בשנים האחרונות לעשות שימוש בצורך של אנשים בברכה על מנת לקדם דברים שהוא מאמין בהם, שתהיה בהם תועלת. אתה רוצה ברכה? תגדל זקן. אתה מעוניין בישועה? תצמיח פאות. אתה משתוקק לפרנסה הגונה? תאריך שרוולים, תקדים להכניס את השבת, תלמד הלכות שביעית וכן הלאה".
האם תעשיית המיסטיקה שהתפתחה סביב אביכם זצ"ל באמת צורמת לכם?
"מאוד צורמת. כי בראש ובראשונה יש בכך השכָּחָה של מהות חייו האמיתית של אבי – וזוהי השקידה שלו בתורה שאין לה אח ורע, שבאה לידי ביטוי בעשרות ספרים פרי עטו, ובמאות אלפי שעות תורה שלו. התעשייה הזו גם חוטאת לאמת במקרים רבים ויש בה משום אחיזת עיניים למחצה או לשליש. אז רוצים לחדש דברים שלא היו? בסדר, אבל רצוי לא לשכוח את האמת. מדובר בעניין של צדקה. אם זה מעודד נתינת צדקה, אין ספק שדי בכך כדי להמשיך ישועה עבור התורמים. אבל אנחנו עדים ליציאה מפרופורציות. זה מפריע במיוחד ככל שזה דוחק הצידה את העניין של לימוד התורה שצריך לעמוד הרבה לפני כל תעשיית הישועות הלזו.
"פעם נודע לאבי שקופה מסוימת לקחה את המטבע שהעניק בתור 'מתנות לאביונים' ומכרו אותו כסגולה. הוא התרעם ממש, באומרו: אולי בגלל זה לא יצאתי ידי חובת 'מתנות לאביונים'".
הוא היה מודע להילה המיסטית שהתגבשה סביבו?
"הוא לא התייחס לזה".
זה לא הפריע לו?
"לסבי, מרנא הסטייפלר זצ"ל, דברים כאלה הפריעו מאוד. כשניסו להתחכם על מנת להוציא מפיו ברכה בעקיפין, הוא נהג להתרעם קשות. הוא לא יכול היה לסבול שקר. אתה רוצה ברכה? תגיד שאתה רוצה. אל תתחכם בתחבולות. אצל אבי זה היה שונה. הוא בירך את כל מי שביקש ממנו, גם אם עשה זאת בקצרה ובתמציתיות. שאלתי אותו פעם: 'האם לא מפריע לך שמצלמים אותך כל הזמן?' והוא הגיב: 'אבי, מרן הסטייפלר, היה מתרעם כאשר מצלמים אותו. מה יצא מכך? שצילמו עוד יותר. אז אני לא אומר כלום'. יש עניין ממרן ה'חפץ חיים' נגד צילום תמונות. אבל אבא העדיף לא לראות ולא להתייחס".
הוא קרא את הפרסומים הפומפוזיים של קופות הצדקה?
"מדי פעם".
ומה הייתה תגובתו?
"הוא לא התייחס לזה. הוא אפילו לא הכיר את פרצופו שלו ולא זיהה את עצמו בתמונות. כשהראו לו את התמונה שלו, הוא שאל מי זה… לפעמים היה רואה את הנהג שלו יושב לצדו בתמונה ואמר: 'הנה, רואים אותך. צילמו אותך'… אבל את עצמו הוא לא זיהה. כשאמרו לו שהוא האיש שרואים בתמונה, הוא היה מגיב לפעמים: 'אני באמת נראה כל כך זקן?'…"
סוד ה'בּוּהַ'
לא 'בור ועם הארץ'
מה פשר האיחול 'בּוּ"הַ' שהיה אביכם משמיע בפני כל מי שמבקש את ברכתו?
"אלו כמובן ראשי התיבות של 'ברכה והצלחה'. זה התחיל בחול המועד סוכות של אחת השנים. הרבה אנשים עברו לפניו ולכל אחד נתן ברכה. כשהוא ראה שהזרם אינו מתמעט בעוד זמנו קצר ומדוד – הוא התחיל לקצר ולומר 'בו"ה'. זה היה נראה מוזר. שאלתי אותו מדוע ב'רפואה שלמה' הוא אינו מקצר לומר 'רפו"ש', והוא הסביר שהרפואה צריכה להיות שלמה ולא מקוצרת, אבל 'בו"ה' זה בדיוק כמו 'ברכה והצלחה'.
"בהתחלה גרר הדבר אי הבנות לרוב. אנשים לא הבינו. פעם התקשר אלי מישהו ושאל אותי בעלבון עצום: 'במה הרגזתי את אביך עד שהוא כתב לי 'בור ועם הארץ'?… הוא היה נסער ולקח לי זמן ארוך כדי להעמידו על טעותו. אגב, אבא נהנה מאוד כשסיפרתי לו על השיחה המשעשעת הזו"…
במעמדי קבלת הקהל התקבל לפעמים רושם שהוא משדר קוצר רוח, משל נכפה עליו המעמד הזה מתחילתו ועד סופו. זו תחושה נכונה?
"לא בדיוק. מי שהכיר אותו ידע שתמיד נהג אבי להעניק ברכות בקצרה. מהיום שאני מכיר אותו הוא קיצר בברכות. הוא נהג לפי הרמב"ם שכותב שאדם צריך למעט בדיבור. מאז שעבר את גילו של אביו – הוא הקפיד עוד יותר למעט בדיבור, זאת בהתאם למה שמובא בספרים, שסך הדיבורים שאדם מוציא מפיו נקבע מראש, וברגע שמסתיימת המכסה – האדם הולך לבית עולמו".
מה פשר הדרישות שאביכם זצ"ל הציג בפני שוחרי ברכותיו – דוגמת אי ענידת שעון, שולי הכובע כלפי מעלה, לבישת שרוולים ארוכים וכיוצא באלו?
"אבא הקפיד לבקש מהאדם משהו קטן, שקשה לו לקיים. הוא הסביר, שאם האדם יתאמץ מעט, משמים יתאמצו להמשיך עליו ישועה. אם אדם אמר לו: 'אבל אשתי לא מאפשרת לי לגדל זקן', הוא היה מגיב: 'לא אמרתי שאשתך תגדל זקן… אתה תגדל זקן. מה זה נוגע לאשתך? תראה להקב"ה שאתה מתאמץ בשבילו, והוא יתאמץ בשבילך'".
בפי רבי אברהם ישעיהו אצור סיפור אישי: "בשנות אברכותי המוקדמות סבלתי בעיניי והייתה התלבטות האם לערוך ניתוח או להימנע מכך. באתי לסטייפלר ושאלתי אותו והוא התקשה להחליט. בינתיים מצבי החמיר והייתי חצי עיוור. באתי שוב לסבי ושאלתי אותו מה לעשות. הוספתי להקשות יום אחר יום, עד שסבי אמר לי: 'לי קשה להחליט, תשאל את אביך'. הגבתי בתימהון: 'אבי? מה הוא מבין בניתוחים?'
"הסטייפלר השיב לי: 'בוא ואסביר לך משהו. יש מושג של 'דעת תורה'. מה זו 'דעת תורה'? 'דעת תורה' זו מעין רוח הקודש שיש בדורנו. אדם שיושב ולומד, אדם ששקוע כולו בתורה – כששואלים אותו שאלה זה לא הוא שעונה, זו התורה שעונה. אני זקן שנרדם כל הזמן על הגמרא, אני לא שקוע בלימוד כל הזמן. אבל אביך שקוע בלימוד כל הזמן. כשהוא יענה לך – לא הוא זה שיענה לך אלא התורה היא שתענה לך. זה כמו רוח הקודש'.
"באתי לאבי ואמרתי לו: 'סבא שלח אותי שאשאל אותך אם לערוך ניתוח. קשה לו לענות, והוא רוצה שאתה תענה'. הוא חשב רגע, ואז אמר: 'צריך לעשות ניתוח'. נדהמתי מכך שהוא נתן תשובה. הרי הסטייפלר פה ושום דבר בחיינו לא זז ללא הכרעה שלו. חזרתי לסטייפלר ואמרתי: 'אבא אמר שצריך לנתח'. הסטייפלר השמיע אנחת רווחה ואמר: 'נו, ברוך השם שיש 'דעת תורה'. תעשה את הניתוח ושיהיה בהצלחה'. על פניו של סבי ניכרה שמחה לא רגילה. מאז, הייתי נמלך בכל דבר בדעת תורתו של אבי".
דרישה:
ראלף-לורן? בל ייראה
לברכותיו של רבי חיים נודעה חרדת קודש בקרב גדולי ישראל מכל החוגים. ברוב המקרים, היה דורש שינוי כלשהו בחיים בתמורה לברכה: גידול פאות או זקן וכדומה.
ממתי החל רבי חיים להציג את הדרישות הללו בפני מבקשי ברכותיו?
רבי אי"ש קניבסקי: "זה לא היה תמיד. בעבר היה מברך 'ברכה והצלחה' ולא מתייחס מעבר לכך. כשאבי הפסיק לכתוב ספרים מחמת הקושי לכתוב באריכות, הוא החל עם המנהג הזה. אני מניח שהוא עשה זאת משום שהוא מרגיש צורך 'לפצות' את הציבור, ולתרום משהו אחר במקום המשך כתיבת הספרים. לכן הוא העניק מזמנו יותר ודרש מאנשים התחזקות בהנהגתם האישית".
מה מפריע לו בסמל של המותגים 'ראלף לורן' ו'לקוסט'?
"הוא לא יודע מה זה 'ראלף לורן' ו'לקוסט', אבל אם הוא רואה סמל של חיה טמאה, סוס, תנין וכיוצא בזה – זה מעורר בו מורת רוח. זה חצי חילוני בעיניו. גם כיתובים באנגלית אינם נושאים חן בעיניו. הוא רואה בכך 'גויישקייט', ההפך מאידישקייט. כל אדם שניצב מולו, אבי סוקר אותו ומחפש היכן ניתן לחזק אותו מעט. ראינו ניסים ונפלאות שקורים בעקבות הברכות וההתניות הללו. אנשים נהיו בריאים והשערות סומרות מול הסיפורים הללו".
הייתם מספרים לו על זה?
"לא הרבה. לעיתים כן. לפעמים הוא אמר: 'יישר כוח שבאת להגיד'. לא אחת הוא התבטא על אלה שבאים לספר רק על צרות ואינם באים לבשר טוב – 'חכמים המה להרע, להיטיב לא ידעו'".
דייקנות:
הוא היה נהנה ממחמאה?
"הוא לא הגיב על דברים כאלה. אבל אין אדם שלא נהנה ממילה טובה. כשחזרתי מארצות הברית לאחר שעברתי ניתוח בעיניי, באתי לסטייפלר ודיווחתי לו שבכל בתי המדרשות באמריקה ראיתי את ספריו, 'קהילות יעקב'. הסטייפלר החל לבכות! הוא אמר לי: 'זה לא בזכותי, זה בזכות ארץ ישראל. התורה שלי היא תורת ארץ ישראל. אבל ברוך השם, ברוך השם'. ראיתי שהשמועה נעמה לאוזניו.
"אבי הגיב פחות על בשורות כאלה. הוא אמנם נהנה מאוד כשהיה שומע שלומדים בספריו ועוד יותר כאשר כתבו לו הערות על ספריו. הוא נהנה כשדיברו על חיבוריו הבלעדיים בהלכות שביעית, אבל זוהי הנאה טבעית, לא תוצאה של מחמאה. הוא ראה בכך איסוף זכויות לעולם הבא.
"כשכתבו לו במכתב את התואר 'רבן של כל בני הגולה', הוא היה מתגלגל מצחוק. לעיתים הוא קשקש מעל תארים מוגזמים והתבטא: 'תראו מה כתבו עלי… משוגעים'… היום היה מכתב מעניין של יהודי זקן מירושלים שכתב עליו ברשימת התארים – 'חבר מועצת גדולי התורה'. זה הצחיק אותו והוא אמר: 'אני לא חבר בשום מועצת'… בגלל אופיו הדייקני, הפריע לו למשל כשכותבים 'קנייבסקי' בשתי יו"דים. הוא טרח למחוק את היו"ד הנוספת בכל מכתב שכזה".
…
ארבע שעות נמשכה השיחה עם הגרא"י קניבסקי, ואני זוכר שבסיומה – לא היה לי ספק מה אני עומד לעשות.
הייתה זו שעת אשמורת הבוקר.
יצאתי מביתו של רבי אברהם ישעיהו קניבסקי ורגליי הוליכו אותי כמאליהן אל הרחוב הסמוך, רחוב רשב"ם. הצצתי פנימה ואראה מחזה נורא הוד: רבי חיים זצ"ל ישב מול סטנדר רעוע, גמרת ענק, מסכת קידושין פתוחה לפניו. הזמנה ישנה לחתונת בני זוג משמשת לו סימנייה. עיניו עירניות, מפיקות חיוניות עצומה, נוהרות באש קודש. זקנו לוחך את שולי הגהות הב"ח.
היקום כולו נם את שנתו. בני ברק מכוסה קורי שינה. שרפים עומדים ממעל לרבי חיים. נעימות מוארת מעולם התיקון שורה סביבותיו.
את החדר שנורת פלורסנט ישנה האירה ברשרוש וספרים אכולי ימים אפפו את כל צדדיו – מילא זמזום נעים, זמזום חרישי ועייף, זמזום של גן עדן, מלא וגדוש נועם הנשמות ועדן הרוחות:
"הָאִיש מְקַדֵש בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאִשָׁה מִתְקַדֶשֶׁת בָּה וּבִשְׁלוּחָהּ. הָאִישׁ מְקַדֵש אֶת בִּתּוֹ כְשֶהִיא נַעַרַָה בּוֹ וּבִשְלוּחוֹ".
ובאותה שעה התקדש גופו של רבי חיים, התקדשה בני ברק והתקדש חללה של תבל בכל מיני קדושות שבעולם – – –
