שלום לכל זרעו | במלאות שנה להסתלקות הכהן הגדול: הבנים והחתנים בשיחה עמוסת גילויים ל'משפחה'
השתיקה בפולמוס הגיוס, העשיר שנענה בתשובה 'אתה משוגע', הזיהוי המוקדם של הסכנה הסלולרית, המקרר שהתמלא בגבינות משובחות, והבכי באמצע השיעור | במלאות שנה להסתלקות נשיא מועצת חכמי התורה, מרן ראש הישיבה חכם שלום הכהן זצוק"ל זכה 'משפחה' לשיחת זיכרונות מתוקה ומאלפת בחדר הלימוד עם הבנים והחתנים, ושמע על הצדדים הבלתי מוכרים באישיותו של הכהן הגדול מאחיו | שלום ואמת
משתתפים:
הבנים הגאון רבי אפרים כהן (ר"מ בישיבת 'יקירי ירושלים'), הגאון רבי יעקב כהן (ראש ישיבת 'נזר התלמוד' בביתר עילית), הגאון רבי שמעון כהן (מראשי ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה), והחתנים הגאון רבי יוסף חיון (ראש כולל בבני ברק), הגאון רבי יצחק זיאת (ראש כולל 'מאורות משה'), הגאון רבי אברהם ישעיהו דדש (דיין ב'אהבת שלום') והנכד הג"ר אריאל חיון (ר"מ בישיבת 'אהל תורה')
מעו נא סיפור, מעשה שהיה. סיפור קשה לעיכול, שהתרחש לעיני עדים, אי שם במדינה רחוקה.
מצבה הכלכלי של ישיבת 'פורת יוסף' היה בכי רע. גבירים שהחזיקו בה במשך השנים הלכו לעולמם ויורשיהם לא המשיכו בדרכם. העול העיק ומנהל הישיבה מצא עצמו מול שוקת שבורה.
שבת אחים גם יחד. מימין, החתן הג"ר אברהם ישעיהו דדש, הבן הג"ר יעקב כהן, המארח הג"ר יצחק זיאת, הכיסא המיותם של מרן זי"ע. הבן הג"ר אפרים כהן, הבן הג"ר שמעון כהן, הג"ר יוסף חיון והנכד הג"ר אריאל חיון (צילום: איציק בלינצקי)
בצר לו השיח המנהל את דאגתו בפני ראש הישיבה, מרן חכם שלום הכהן. יודע המנהל שחכם שלום לא מתעסק בכספים. בנן של קדושים היה וצורת מטבע, כל עוד שאיננה מסוגיות בבא קמא, הייתה רחוקה מתודעתו. כך כפשוטו.
אגב, לא רק כספי הישיבה היו זרים לו, אלא גם ממונו האישי. מעודו לא התעסק בכסף וארנק לא היה בכיסו. את כל ענייני הבית ניהלה הרבנית עליה השלום.
פעם נכנס בנו שליט"א לבקרו, בעת שהרבנית חשה שלא בטוב בערוב ימיה, וראה במקרר שורה של קופסאות גבינה מסוגים שונים ומשונים. צפתית, בולגרית, צהובה. ראה ותמה: מכיר הוא את הבית ואת תהלוכותיו, די להם בלחם פשוט וגבינה פשוטה. כיצד הגיעו לכאן מוצרים שמעולם לא נכנסו לבית?
ממיטתה שמעה הרבנית וצחקה. "אבא ראה שאני חלשה, הציע שהוא ילך למכולת. פעם ראשונה בחייו שנכנס למקום כזה, אסף מה שראה מול עיניו וקנה".
על עצמו העיד שמעולם לא דאג את דאגת הפרנסה ומעולם לא ביקש מאיש שיעזור לו למלא את חסרונו. גם בתקופת נישואי ילדיו כשהפרוטה לא הייתה מצויה, מעודו לא ניסה 'לארגן' עזרה מהצד, לא התעסק בכספים ותמיד הגיע הכסף בדרך שאינו יודע להסביר.
בכל זאת בחר המנהל לספר מה עובר על קופת הישיבה. אולי ברכה ביקש, אולי עצה טובה.
הרב הקשיב ממושכות, התעניין בפרוטרוט ולבסוף שאל: "מדוע לא ייסע לאמריקה?"
אמריקה היא מושג רחב. יש ארצות הברית ויש אמריקה הדרומית. ברבות מהן יש ידידים לישיבה שזה כמה דורות מעמידה תלמידי חכמים וגדולי תורה. אדרבה, ייסע לשם.
אבל המנהל כבר ביקר שם כמה פעמים. "אנשים לא מכירים אותי מספיק. העבודה קשה והתוצאה זעומה. בימים ספורים מתכלה הכסף וצריך להתחיל מההתחלה". אחר רגע של הרהור הוסיף בחשש: "אם הרב יבוא לאמריקה, אנשים ייתנו ברוחב לב. ההשפעה תהיה כבירה!"
הסכים.
הנסיעה נקבעה. ביקורים עם תוצאות תוכננו. גם דינר מושקע לפרטי פרטים. הקהילה ציפתה במתח, ההתרגשות גאתה.
ומעשה שטן הצליח. ימי הביקור לא הצליחו להתרומם כמתוכנן. בכל מקום תקלה אחרת בלתי צפויה. פלוני נפל למשכב ואלמוני טס למדינה שכנה. כאן ההיענות הייתה חלשה ושם נפל החשמל. היום האחרון הגיע וכמעט לא נאסף סכום משמעותי. ניסה לשאוב עידוד מגדול הדור היושב בנחת מול הגמרא הגדולה. אם הוא לא מוטרד, גם אני יכול לשבת בשלווה.
עטרת ראשם. בני הישיבה ביום פורים חובשים מצנפת על ראש רבם
האורח האחרון הובא. יהודי עשיר בעל רכוש ענק. מנהל הישיבה סיפר לו על הישיבה העתיקה, על מאות תלמידיה ועל האלוף לראשה, על הזכות הגדולה להחזיק תורה מול הכותל המערבי. התעודד האיש ונכנס לחדר הפנימי, מבקש את ברכתו של מרן, שבדיוק עמד לצאת מחדרו. הוא מספר לו שהוא מוכן לתרום את כל הסכום החסר – סכום עתק שיכול להוריד לחץ מהישיבה למשך שנים ארוכות.
מנהל הישיבה השלים את דברי האורח: "הוא רוצה שאם יתרום, אנחנו נחקוק את שמו על הקיר החיצוני של הישיבה".
החכם הרים את עיניו, תקע מבט שכולו שאלה וביקש הסבר. הגבאי מסביר שהאיש רוצה הנצחה, שתהיה תמורה לכסף שייתן.
דממה סמיכה בחדר, ולאחריה מילה אחת: "משוגע" – – –
המעמד הזה היה מזמני הזוהר המזוקקים של ראש הישיבה. לא, בעיניו לא היה כאן שום דבר חסר שגרה. לרגע לא הרגיש שיש משהו מוזר בכך שהוא מסרב בחריפות כזו לבקשה הגיונית של אדם המבקש להנציח את שמו.
הזוהר היה לעיני המתבונן. פתאום בקעה ועלתה דמות של איש נטול נגיעות ואינטרסים, חף מכל רצון של חנופה ורצון להשיג עבור הישיבה את התקציב שלו היא זקוקה נואשות. הדרישה בעיניו הייתה חסרת היגיון והיא נאמרה כמות שהיא.
העשיר נפגע, אלא מה. הוא ציפה לקבל חיבוקים ונשיקות, המתין לברכות שיעתיר החכם על ראשו, יאמר לו כמה גדולה הזכות וכמה רב חלקו לעולם הבא. הוא גם תכנן לבקש ברכה על בנו שלא התחתן וכבר מתבגר.
לתגובה הזו לא ציפה.
הרב כבר יצא מהחדר, מותיר את מנהל הישיבה כוסס ציפורניים ומיואש ואת העשיר פגוע ומהורהר.
לבסוף מיהר בעקבות ראש הישיבה, בהכנעה שב. לא להתריס, רק להבין, מדוע החכם חושב שהוא משוגע?
"תבין", נם לו ראש הישיבה. "אתה מוציא כסף כדי לקיים את התורה, כדי שישבו תלמידי חכמים ויגדלו בתורה. אתה מעמיד את העולם, אתה עושה נחת רוח לקדוש ברוך הוא. אתה מעלה את השכינה למקום עליון. אמת?"
"אמת ויציב, חכם".
"ובסופו של דבר מעניין אותך שיכתבו את השם שלך על קיר. זה לא שיגעון?!"
לסיפור יש המשך, פחות רלוונטי אלינו. התובנה פילחה את ליבו של הגביר והמבט שלו על החיים התהפך בדקות אחדות של הסבר.
ביום שמחת ליבו. בחתונתו עם אביו המקובל חכם אפרים הכהן זצוק"ל
לא רק אצלו. אלפים חוו אצל חכם שלום ברק אחר של הבנת החיים. לא רק תלמידיו ומקורביו ידעו שיש מקום שבו האמת שולטת ללא מצרים. גם רחוקים מעולמה של תורה זקפו אוזניים בפני איש אמת שלא עיגל פינות שאסור לעגל.
ובדיוק על זה נאספנו בבית המיותם, עם הבנים והחתנים במלאות שנה להינטל העטרה.
עין חדה
ראשון מזהי הסכנה
הבית נראה אותו דבר כפי שהיה נראה בשנותיו האחרונות, עת עקר מביתו בעיר העתיקה ועבר להתגורר בבית חתנו, הרב זיאת. השולחן ניצב במקומו ועליו הספרים האחרונים שבהם עסק לפני שהתפנה למרכז הרפואי.
בבית הזה עלו ובאו ראשי ישיבות ומנהיגי עדות בישראל, כאן נחתכו נושאים מורכבים בסכין מלוטשת וכאן התפזר צורי ומרפא על מכאובים ולבבות דוויים.
סביב השולחן והספרים העתיקים אנו מסיבים. שלושת בניו: הגאון רבי אפרים כהן שליט"א, ר"מ בישיבת 'יקירי ירושלים'; הגאון רבי יעקב כהן שליט"א, ראש ישיבת 'נזר התלמוד' בביתר עילית; והגאון רבי שמעון כהן, מראשי ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה.
מלבדם נמצאים איתנו גם החתנים: הגאון רבי יוסף חיון שליט"א, ראש כולל בבני ברק; בעל הבית הגאון רבי יצחק זיאת שליט"א, ראש כולל 'מאורות משה'; הגאון רבי אברהם ישעיהו דדש, דיין בישיבת חברת 'אהבת שלום'; והנכד הג"ר אריאל חיון שליט"א, ר"מ בישיבת 'אהל תורה' ועורך שיעוריו של זקנו בסדרת הספרים 'דובר שלום', שהחלה לצאת לאור סמוך לפטירתו.
שנה לאחר ההסתלקות, ופרשיות ציבוריות מקבלות גוון אחר על השולחן. רגע לפני שאנחנו נוגעים באחדות מהן, אני מקבל הבהרה: "לא בהכרח אבא הביע את דעתו בפני אלה שבאו אליו. היו מקרים שבהם אנשים הסיקו מסקנות על דעת עצמם".
מאי משמע?
"אבא היה שתקן גדול. בדיוק כמו שלא נרתע מאיש והיה אומר את אשר על ליבו, כך לא נרתע לשתוק מול אנשים, אם הבין שכרגע עדיפה השתיקה".
לדוגמה?
"היו הרבה דוגמאות", הם משיבים. אנשים באו לפניו להתייעץ או לשאול, או להביע דעה. אם הרגיש פניות ואינטרסים, פטר אותם כלאחר יד. היו מקרים שאנשים באו למשוך אותו להשקפתם, לרתום את הסכמתו לדבריהם. בזה היה אומן גדול להקשיב ולא להגיב. ומחלוקת הגיוס, כדוגמה אופיינית, שעוד תובא להלן.
היו מקרים שפרס בפניכם את דעתו על דברים שלגביהם לא השמיע את דעתו בחוץ?
"אולי בקצרה, זרק משפט קל. באופן כללי לא נתן משקל והמשיך בסדרי לימודו".
השיח עשיר, רווי צבע. התרחשויות ומאורעות מהעבר הנשטפים כעת בתאורת ההווה. המבט החד של אז, מתחדד שבעתיים היום.
הראייה שלו דאתה למרחק של קילומטרים. עיני הנץ שלו ראו מה שאחרים לא היו מסוגלים לראות, הבחינו עוד קודם שהכירו בין תכלת לכרתי.
הטלפונים, כמשל. הראשון שזיהה את התפתחות הטכנולוגיה הטלפונית, היה חכם שלום זצוק"ל. הוא כינס לביתו עסקנים פעילים ודרש תשובות על האופנה החדשה שבה כל עסקן עם סטטוס יומרני מתהדר בטלפון נייד. היו אלה טלפונים מגושמים, חסרי חזות. 'מוטורולה' קראו להם, צג של ספרות בל
אחריות לדורות. מרן ראש הישיבה חכם עזרא עטייה מוקף בתלמידיו ברחוב יוסף בן מתתיהו. חכם שלום כבחור
בד, והאפשרות היחידה להכניסם לכיס, הייתה רק בכיס חיצוני של חליפה גדולה.
לאורך השנים לא אהד חכם שלום את אלה הצמודים למכשיר הטלפון. "כבודו ראש ישיבה", אמר פעם לתלמיד חכם שנהג להתייעץ עימו. "איך אפשר שיש לך בכיס טלפון? אתה צריך להיות מסור רק לתלמידים, לעקוב אחריהם, לראות איך הם לומדים ומה ההבנה שלהם. כשיש טלפון בכיס אינך יכול להיות איתם עד הסוף!"
כשהתפתחה המגמה להקים קו של טלפונים כשר עם קומה כשרה, ירד לפרטי התוכניות ולא נחה דעתו. "העולם דוהר יותר ממה שאתם חושבים", אמר אז. "אם לא יהיה כך וכך, לא תוכלו לעצור את הפרצה. עוד יבואו מכשירים שיש בהם גישה לכל העולם הגויי, תרבות הגויים תיכנס בדלת הראשית. תעצרו את זה כעת".
איש לא הבין אז, לפני פחות מעשרים שנה, את דעתו. ראו בה נבואת זעם מיותרת. מה כבר אפשר לחשוש מטלפון חוץ מלשון הרע וביטול תורה?
לימים, עת הגיע אליו פעיל ידוע וביקש את הסכמתו להתנהלות מסוימת בתחום הטלפונים הניידים, מרן סירב. הפעיל ניסה להתווכח, להוכיח כדבריו. חכם שלום לא הרבה בדברים, כדרכו. "לפני חמש עשרה שנה", הזכיר לו, "באת אלי והזהרתי אותך שאם תעשה כך וכך, התוצאות יהיו כאלה וכאלה. כעת, כשהתקיים כל מה שאמרתי, אתה עדיין מתווכח?!"
פולמוס הגיוס
שתיקה מחושבת
פרשיית הטלפונים מעלה את פרשיית הישיבות הסגורות בימי הקורונה. החודש הראשון למגפה, בין פורים לפסח, הטיל מגבלות על כל היישוב. לאחר חודש ניסן חששו ישיבות רבות לפתוח את שעריהן. הערפול היה כבד, נבואות זעם ניתכו והחללים מכל עבר אישרו את הדמוניזציה.
חכם שלום לא שקט. אם בישיבות לא ישובו לתלמודם, שווא שקד שומר. שלח שליחים שחזרו עם תשובות עגומות. המצב נורא, ההתפרקות מיידית. ניסה לשתף עימו דמויות נוספות ולא עלתה בידו. החשש היה סמיך ולא נהיר.
זו הייתה העת שבה יצא המכתב הנודע הקורא לראשי הישיבות לפתוח את הישיבות בחזרה בכל מחיר. יומיים אחר כך הקריאה גובתה מקיר לקיר בשאר קהילות ישראל. משם נבנה מתווה ה'קפסולות' ועולם התורה חזר לפרוח.
בשנות הנהגתו, אני עובר לשאלת הגיוס, לא נשמעה דעתו כתומכת בצד מסוים. מה הוא סבר באמת?
בעול ההנהגה. עם רעו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל (צילום: יעקב כהן)
ובכן, מסתבר שכאן נרשמה אחת השתיקות הארוכות והתובעניות ביותר של חכם שלום. מי לא עלה לבקר בביתו ולשכנע שפרנסי הציבור "הפקירו את עולם הישיבות" או לשכנע שפרנסי הציבור דואגים היטב לשלומם. אלה מושכים מכאן ואלה מושכים מכאן.
מחוכמים שבהם ידעו לעטוף את שאלותיהם באצטלה כזו הנוגעת לעולם התורה, והתשובה עליה יכולה להשיב על שאלותיהם בעקיפין. הטריק נפרם בדיוק בתום השאלה שנותרה תלויה בחלל. מה שלא נוגע לחיי היהדות ועולם התורה, יואיל נא להיענות במקומות אחרים. יקר הזמן, יקר מאוד. באחד המקרים הצהיר השואל שזו שאלה שנוגעת לעולם הישיבות במישרין ולפוליטיקה בעקיפין. חכם שלום חייך בקורת רוח, הניח ידו על זרוע השואל והשיב: "לי נראה שזה נוגע לפוליטיקה במישרין ולעולם הישיבות בעקיפין"…
וחכם שלום, מאזין ושותק.
היה אחד שנאם בפתוס, סיפר סיפורים מסמרי שיער ותיאר כיצד בני הישיבות מופקרים לגורל מר. למזלו, החכם אמר שתי מילים: "דברים בטלים".
הדובר לא נרתע, ביקש לכנס למעונו את פלוני ואלמוני, אדרבה ישמע הרב מהם ולא ממני. עם ישראל בסכנה, חובה להילחם, אסור להתייצב בלשכות הגיוס.
הדמויות הגיעו, אנשים חשובים וגדולים מצד עצמם. מרן מקשיב לראשון ושואל: "אתה מכיר את הבחור שסיפרת עליו זה עתה?" מתברר שהעוזר שלו מכיר, לא הוא. פנה לשני ושאל אם מכיר תלמיד ישיבה אחד שהתייצב בזמן וגויס לצבא נגד רצונו. גם הוא לא מכיר. ביקשו ממנו להגיע לאספה והוא הגיע כמצווה, איננו מכיר.
לאחר שעה ארוכה שבה האזין לכל אדם בתורו, ראש הישיבה פכר ידיו. "על מה אנחנו מבטלים זמן ותורה? על דמיונות של אנשים שהחליטו לא להתייצב ללשכת הגיוס. אתם לא מכירים מקרה אחד ומשוכנעים שעוד רגע יגייסו את כל תלמידי הישיבות בכוח. אינני רואה פה כלום, דברים בטלים!"
משם שלח את בנו הגאון רבי יעקב שליט"א, להביע את דעתו בפני מרן הגר"ש אוירבך זצוק"ל. "אבא סובר שהפעולות כיום בגין חשש עתידי, לא מצדיקות את המחיר. אם בחור לא ניגש להתייצב, הוא מסתכן למשך כמה שנים, עד כדי מעצר. בתנאים כאלה הוא לא יוכל לגדול בישיבה כמו שצריך".
דעת התורה של הגר"ש אוירבך הייתה כי עדיין כדאי להסתכן במעצר, ולא לשתף פעולה עם שלטונות הגיוס. "אמור לאביך כי המאבק שלנו הוא בעיקר למען הציבור הספרדי, אלה שגרים בחולון ובחיפה, אותם יקל על הצבא לגייס".
בכי של התרפקות וגעגועים. ערב יום הכיפורים עם מרן הגר"ש בעדני בהיכל ישיבת פורת יוסף (צילום: יעקב כהן)
חכם שלום חלק בכבוד. אהבה עזה אהב את רבי שמואל, אבל דעה אחרת הייתה לו. "יש הבדלים משמעותיים ביניכם לבינינו", שלח אליו בשנית. "הציבור שלכם מתגורר בעיקר בתוך הציבור החרדי, יש פחות דאגה אם בחור ייעצר ואולי בשבילכם אפשר לקחת את הסיכון. אבל חלקים גדולים מהציבור שלנו גר בערי השדה. אתם מובילים את הצעירים שגרים בפריפריה לא להתייצב וליהפך לעריקים, הם לא יוכלו להתמודד עם זה!" אמר.
איש הלכה
הסתייגות ממנייני מקובלים
על השולחן מונחים עדיין ספריו של מרן, שבהם למד עד שנלקח לאשפוזו האחרון. חתנו הרב זיאת, בעל הבית, לא מהין לפנותם מעל השולחן. "כאן חמי הניח אותם, כאן נשארו עד עכשיו". קדושה לא זזה ממקומה. גמרא בבא קמא ישנה בכריכה צהבהבה שהייתה נפוצה בשנות השלושים ומתחתיה ספרים אחדים.
בצד מונח ספר חדש, היום יצא מבית הדפוס. 'דובר שלום' שמו. אוסף מיוחד של פסקי הלכה אקטואליים מפיו של החכם בדיני המועדים, מסודרים כשאלות ותשובות בקצרה, עם הרחבות והערות. חידוש מרענן על דמות שהוכרה כראש ישיבה ולא כפוסק הלכה.
הרב היה גם פוסק הלכות?
הבן, הג"ר יעקב, מדייק את ההגדרה: "אבא לא היה פוסק הלכות, הוא היה איש הלכה. מהותו הייתה לברר כל דין עד סופו. הטריד אותו שכל פרט בהלכה יהיה מסודר ובהיר".
אחיו הגדול הג"ר אפרים, משלים: "אבא תבע שכל דבר יבוא עם חשבון. מה למדת ומה הבנת ומה יצא לך בסוף. כך גם בשיעורים המפורסמים שלו בהלכות שבת. עשרות פעמים עבר עם תלמידיו על הלכות שבת בעיון ותמיד התבונן מחדש. כילד קטן אני זוכר לילות שהתעוררתי, כולם ישנים ורק אבא לומד בפינה שלו לאור מנורה קטנה".
עיינתי בספר. אם במערכת העיתון יתאוננו נגדי על העיכוב במסירת הכתבה הנוכחית, אצטדק שהספר החדש עיכב אותי במשך שעות. עשרות פרקים בנויים היטב, הנהגות ובירורי דינים על המועדים ערוכים בידי עשרות תלמידי חכמים. הכרך הנוכחי מחודש אלול עד אדר, מתאר את הליכותיו לפרטי פרטים, עם שאלות שנשאל והכרעות שהורה בהן ברבים.
אנחנו מבקשים לעשות לשם שמים, למען השכינה הקדושה. בהדרכה לפרנסי ציבור וחברי כנסת (צילום: יעקב כהן)
המבחר עשיר. הובאה שם, כדוגמה, הסתייגותו ממנייני מקובלים המתפללים על פי הכוונות בימים נוראים, או בימים רגילים. זה היה חידוש בעיניי, כי אביו, הגאון הקדוש חכם אפרים הכהן זי"ע, נחשב כראש המקובלים בדורו, דור דעה של חסידי ירושלים בכלל ותלמידי השד"ה (המקובל הגה"ק רבי חיים שאול הכהן דוויק זי"ע) בפרט. למרות זאת, אביו בעצמו סבר שלא ראוי והעדיף שמניינים כאלה יתבטלו.
מצאתי שם גם שאלה על בכי בתפילות ראש השנה. מצד אחד רבנו האריז"ל אומר שאם לא בוכה – אין נפשו מטוהרה, מצד שני דעת הגאון מווילנה, שראש השנה הוא יום טוב ואסור לבכות ביום טוב. חכם שלום הכריע: בכי על העבר, אכן הוא לא טוב. אבל יהודי ששופך את נפשו בתפילה והבכי צף מרוב געגועים לקדוש ברוך הוא – נפשו מתרפקת על דודה, זה לא בכי של כאב וצער, אלא בכי של השתוקקות לאור אין סוף ברוך הוא, הלוואי ונזכה לבכי כזה!
האמת היא, שהבכי היה קרוב אצל חכם שלום ודמעתו מצויה הייתה. די היה לו לשמוע על סבל העובר על אדם, כדי לגרום לו לסערת רגשות. דמעותיו שפעו בעת התפילה ובמיוחד בעת שהגיע להזכיר את חורבן הבית וצער השכינה בגלות. בברכות ההפטרה, כמשל, היה קולו נשנק מבכי גם בשבתות וימים טובים.
פעם זכיתי לשעה של קורת רוח במחיצתו, שבה סיפר לי על שנות קדם עוד טרם נחרבה הישיבה בשנת תש"ח. בין השאר הוא תיאר כיצד ירדו בימים טובים להתפלל את תפילת מוסף ליד הכותל המערבי, לאחר שהתפללו שחרית וקראו בתורה בהיכל הישיבה.
שאלתי אז מדוע דווקא בתפילת מוסף צעדו לכותל, ולא שיערתי שהשאלה תעלה דמעות על עיניו הטהורות. "זה הזמן שבו אנחנו מתחננים לחזור לבית המקדש", אמר בקול נוגה. "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". הרגשתי היטב את הכאב הנמסך בקול השבור, קול שגדל בצילו של היכל בדור ההוא, ראה את החורבן מול עיניו ושב והתקומם בשנית בירושלים החדשה.
הכותל כתמונת ילדות של חכם שלום היה בכלל מסדרון אבנים צר. "בין הבתים הערבים הלכנו, עוברים דרך סמטאות, ופתאום סמטה אחת, מסדרון של בתים ישנים ושם זה הכותל. כל החיים התאווינו לשם".
שאלתי מדוע קבע את מושבו דווקא בעיר העתיקה. "לא קבעתי את מקומי", השיב לי. "השתדלתי בכל עת מצוא להגיע ולהתפלל. גרנו בעיר העתיקה, פה נולדתי. חוץ מהימים שבהם העיר העתיקה הייתה סגורה ליהודים, תשע עשרה שנה, תמיד הייתי פה.
"אלה היו ימים אחרים. באיזו יראה ופחד התקרבנו למקום הזה. היית יורד במדרגות והרגליים שלך כבר רועדות, מעצמן. הקדושה של המקום הזה נכנסת לך בעצמות. ככה הרגישו אבותינו כל הדורות ועוד יותר הרגישו ככה כשהיה בית המקדש קיים. אדם מגיע מהגליל או מכל מקום אחר, מביא איתו ביכורים וקורבנות, רק מרגש הקדושה היה אדם חוזר בתשובה והופך להיות יהודי טוב יותר".
הנהגה של דור. עם מרנן הגרי"ג אדלשטיין והגר"ח קנייבסקי זצ"ל (צילום: שוקי לרר)
אחר רגע של מחשבה קיבלתי תובנה נוספת לחיים עם בקשה שאכתבנה לרבים. "אתה כותב, אז חשוב שתשמע יסוד. הרבה אנשים ראו ביכורים ולא חזרו בתשובה. הרבה אנשים באים לכותל ונשארים אותו דבר, לא מתרוממים. הרבה אנשים ראו את אבא או סבא שלהם עושים מעשים גדולים וחשובים, ובכל זאת נשארו קטנים בשכלם.
"הסיבה היא", אמר אז הכהן הגדול, "כי צריך לעשות לילד הכנה לפני מה שהוא רואה. מה יעזור אם יראה את אמא מנקה היטב את הבית מחמץ לפני פסח, אם הילד לא יודע מה זו מצוות 'תשביתו' ואיסור של חמץ במשהו? צריך להסביר לו בנועם, שיבין מה עומד לפניו ואז יראה את המאמץ של אמא של
ו כדבר נעלה.
"גם אלה שבאים לכותל, מה הם יודעים מהשראת השכינה, מה הם יודעים מהקדושה שיש כאן? אני מדבר על עצמי. אם אנחנו לא נלמד דיני קורבנות ועבודת המקדש, יהיה קשה להבין את הקדושה שיש במקום הזה".
סוד הזכרון
גילויים בחצי הלילה
תוך כדי השיח על אודות הדרישה שלו להבין כל הלכה עד תומה, עולה סיפור פלאי.
אחד הנכדים זכה לשהות במהלך הלילה עם הסבא. בתו, שבביתה התגורר, נעדרה מן הבית והנכד הגיע להחליף את מקומה. בשעות הערב דן חכם שלום עם נכדיו וחתניו על אודות בירור הלכה פלונית. בין הדברים סיפר שהוא זוכר שבאחד מספרי האחרונים מופיעה
שישים שנה של ריכוז מוחלט. בהתמסרות לתלמידים. בשיעור היומי בישיבה (צילום: יעקב כהן)
דעה חולקת. הוא לא זכר באיזה ספר מדובר, אבל מונח היטב בזיכרונו שראה מחלוקת מפורשת באותו דין.
בדרך כלל זיכרונו של חכם שלום היה איתן, כמעט לא שכח כלום מתלמודו. פעם הגיע אליו בחור צעיר שלמד מסכת שלא נלמדת בישיבות, וביקש להיבחן עליה. במשך שעה ארוכה שאל אותו הרב שאלות מחלקי המסכת, רש"י ותוספות.
משיצאו אמר הרב לחתנו שכבר שישים שנה לא למד את המסכת הזו. החתן הופתע. מצורת המבחן נראה שזה עתה עסק במסכת הזו. "אולי שישים שנה הרב לא למד אותה בסדרי הישיבה, אבל מן הסתם למדתם אותה בבין הזמנים או בין הסדרים".
הרב נענע לשלילה. "שישים שנה שאין לי בין הזמנים ואין לי בין הסדרים. כל הראש שלי תפוס רק עבור התלמידים והשיעורים".
היה שיעור שבו פרס את שיטתו לבאר את הסוגיה אליבא דהרמב"ם. אחד האברכים שאל מדברי רמב"ם מפורשים במקום אחר, שם נראה שלא כדבריו.
ראש הישיבה השתתק והביט נכחו. במשך שתי דקות שתק. כל התלמידים עקבו אחריו בדממה ואז פרץ בבכי מר. "איך שכחתי רמב"ם מפורש", דמע לעין כל. "הכל בטל. מה שאמרתי, בטל ומבוטל".
לא רק בתלמודו זכר הכל, אלא גם העובר על אנשים לא שכח. שמות, זמנים, תאריכים. אנשים הגיעו לבקש ברכה והוא זכר שלפני שמונה עשרה שנה ביקשו על דבר אחר, ידע להגיד בדיוק מתי באו ומי היה ועל מה שוחחו.
אבל הספר ההוא, שבו ראה את השיטה החולקת, נעלם ממנו, ועם אי הידיעה הזו עלה על יצועו לשנת לילה.
לפנות בוקר נטל ידיו בזריזות ומיהר לקרוא לנכד. "תביא לי מהספרייה ספר פלוני ומסכת פלונית". הנכד הגיש בהשתאות את הספרים והרב מדפדף בלהיטות, מקפל את אוזן הדף בעמוד שפתח וחיפש גם בכרך השני.
"מה זה", מתעניין הצעיר.
"אתמול שכחתי היכן נמצאת השיטה שחולקת. עכשיו, בלילה, הודיעו לי שכאן זה נמצא, אז מיהרתי לסמן את המקום שלא אשכח שוב". הסבא דיבר בפשטות, כאילו שאל חבר איך מגיעים לביתו. אבל הנכד היה אחוז השתאות, לא מתאפק מלספר לדודתו מה ראו עיניו.
הדודה לא הבינה את ההתפעלות. "כל בוקר זה כך", אמרה. "כל בוקר סבא מבקש שאביא לו כמה ספרים, הוא מסמן אותם ואחרי ברכות השחר יושב ללמוד בהם".
ידידות והתבטלות. עם מרנן הגר"ע יוסף והגר"ש בעדני (צילום: יעקב כהן)
עדיף מנביא
'מעולם לא טעיתי'
הבהירות והנחרצות בהנהגת הציבור כמו בעולמו הפנימי, היו לאות היכר לדמותו. הוא לא שאף לבלוט ובכל זאת דעתו קבעה את סדר היום, לא התמסר שיקבלו את דעתו, ובכל זאת דעתו, בדרך כלל התקבלה.
בניו וחתניו שליט"א תולים זאת באותן בהירות ויציבות שהדריכו את חייו. והנה סיפור, שעלה אף הוא בשיחה המשותפת, סיפור שהתרחש בחג הפסח האחרון לימי חייו:
קבוצת תלמידים עלו לביקור חג בביתו נאווה קודש. על השולחן הזה שאנו מסיבים כעת, עלה הנדון של התחלת הזכרת 'מוריד הטל' בימות הקיץ ואת העצה הכתובה בפוסקים שלא יטעה אדם ויאמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם': לשנן בפה תשעים פעם 'מוריד הטל' ובזה תועיל שגרת הלשון שלא ישכח ולא יטעה.
שאלו השואלים מה צריך לעשות: לומר תשעים פעם 'מוריד הטל' בלבד, או שצריך לומר את כל הפסקה הקודמת ולהתחיל מ'אתה גיבור' עד 'מוריד הטל'. לכאורה, שאלה.
ראש הישיבה לא עונה. "תכוון בתפילה, ולא תטעה", השיב. שאלו התלמידים בשנית: "ואם אדם מכוון וחושש מטעות, מה יעשה?" השיב: "שישים לב איך לכוון ואז לא יטעה". המשיכו ושאלו בשלישית, ועדיין אותו מענה: "שהאדם יזהר וישים לב למה שהוא אומר, ולא יטעה".
משקיבלו את אותה תשובה כך וכך פעמים, טען בפניו ראש ישיבת 'תורת משה' הגאון רבי יורם מימון שליט"א: "אם ה'שולחן ערוך' כתב דיני טעות בתפילה, שמע מינה שצריך לברר מה עושים במקרה כזה, כי ייתכן שאדם ישכח!"
חכם שלום חייך לתלמידו: "ה'שולחן ערוך' כתב את זה למבולבלים. אם אדם יהיה מיושב בדעתו, לא יצטרך להגיע לדיני טעות בתפילה".
לבסוף גם גילה: "ואני אף פעם לא הוצרכתי להלכה הזו ב'שולחן ערוך'. מעולם לא קרה שטעיתי בנוסח התפילה או שכחתי איזו הוספה או שינוי. אף פעם" – – –
הסיפור הזה עולה סביב סוגיית ה'מבולבלים'. התהייה והבלבול בדור העסיקו את רוחו. הוא הוטרד מצעירים שבנו את ביתם בחוסר יציבות, הוטרד מתלמידי חכמים שסדר לימודם לא הוביל לידיעת התורה, והוטרד גם ממרשיעי ברית שהתעקשו לנעוץ טלפיים בקודשי ישראל.
שיקול דעת זך. עם רעיו להנהגת הישיבה הגאון הגדול רבי שמואל בצלאל שליט"א, חבר מועצת חכמי הישיבה והגאון רבי שמעון אשר גולדברג (צילום: יעקב כהן)
האמת ניצבה בטהרתה לנגד עיניו ומעולם לא ידע 'להתיישר' עם נורמות מתחדשות. פעם הגיעה אליו משלחת נכבדת של ארגון ידוע, המשקיע משאבים רבים להגדיל תורה בישראל, בעיקר בקרב בני הישיבות והכוללים.
במסגרת הפרויקט נבנה מערך שבו האברכים לומדים דף שלם מדי ערב, במסגרת כולל ערב. השאיפה הייתה להספיק מאות דפי גמרא בשנה, רק משעות הערב.
עם הרעיון הזה נכנסו לביתו, משלחת המורכבת מסולתה ושמנה. צוותות הצילום כבר עמדו הכן, החצובות מוקמו מול דמותו הרכונה על הגמרא ועוזרו הנאמן רבי דוד בן שמעון, מסב את תשומת ליבו לאורחים הנכבדים.
הרב מקבל את פניהם, מתעניין בפעילותם והם מספרים בחדווה על הפרויקט המגדל אברכים שלומדים מאות דפי גמרא בכל שנה.
"דף שלם בשעה וחצי? איך הם זוכרים את הלימוד שלהם?"
האורחים נבוכו. הם הסבירו שיש חזרות ויש שינון בשישי-שבת. "כמה זה עוזר?" שאל מרן. "זה נקרא לקרוא את הגמרא, גרסא בעלמא. ככה לא יוצאים תלמידי חכמים!"
המצלמות מתעדות והרב מספר על עצמו, כיצד קשה עליו ללמוד בליל שבועות את ה'תיקון', במקום ללמוד בעיון היטב. "בשבילי זה ייסורים גדולים רק לקרוא, ואתם מחייבים את האברכים 'לקרוא' דף גמרא בכל ערב?!"
חיבה מיוחדת שמורה הייתה לו לצעירים 'שובבים', כהגדרתו. הורים שהיו באים להתאונן על בנם התוסס, היו מקבלים 'שטיפה' כדבעי. "תשמחו שהוא שובב. ככה ינצל את המרץ שלו ללמוד הרבה תורה. אני הייתי שובב. עד היום אני שובב. זה לא חיסרון אלא מעלה!"
ותלמיד חכם שהרשה לעצמו להתווכח וסבר שכל הנערים צריכים להיות מסדנה אחת, שקטים וצייתנים, קיבל גילוי מרעיש: אם רבן שמעון בן גמליאל היה נוטל שמונה אבוקות של אור ב'שמחת בית השואבה', זורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו (סוכה נג.), כנראה שהוא היה אדם עליז ושמח באופיו. גם בדורנו מותר לנער להיות שובב, תן לו על פי דרכו.
