אשקלון של שמחת תורה תשפ”ד הייתה זירה מדממת אחת גדולה, ובעלה של לאה כהן איבד בה חלק מרגלו. ולאה? מה היא איבדה שם? הרבה מאוד, וגם מצאה הרבה מאוד | אחרי השנים הקשות האחרונות שעברנו כאן, הגיע הזמן לבדוק מה קורה איתנו – ומה קורה סביבנו, כדי שנוכל לאסוף הכל ולהתחיל להשתקם. וזה אפשרי בעזרת השם | כולנו זקוקים לחסד
קצת חששתי להיענות לבקשה של לאה כהן (כן זה השם שלה, בשם מלא היא מבקשת לספר), אישה צעירה כל כך, שביקשה לספר לנו.
אולי פחדתי מהפצעים הפתוחים, אולי הכל הרגיש כל כך לא יציב, אפילו כדי לשמוע. אולי זה בסדר שלא נעניתי לבקשה שלה לפני כמעט שנה, אולי כולנו היינו צריכים להתאושש עוד טיפה.
אבל בינתיים, בשנה הזאת, ראיתי שיר יפה כל כך, שכותב יצחק גוילי:
נזקקים / יצחק גוילי
מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּנוּ מְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם
וְיָמֵינוּ סְפוּרִים, מִנְיָנָם לֹא נֵדַע
מִתְהַלְּכִים נִזְקָקִים אֵיכְשֶׁהוּ
תָּמִיד רְאוּיִים לְחֶמְלָה,
הֱיוּ מֵאֵלּוּ הַמַּגִּיעִים לְכָל מָקוֹם
כְּשֶׁהֵם עֲמוּסִים מִלִּים טוֹבוֹת
חִיּוּכִים וּבְרָכָה
הֱיוּ נְדִיבִים, הָפִיצוּ תִּקְוָה.
ואולי זה הסיפור של כולנו. עברנו שנתיים כואבות מכל כיוון, אחרי שנים קשות של קורונה. אנחנו מותשים לא במעט.
לא נדע אם ההוא שצופר שוב ושוב בכביש הוא הלום קרב; לא נדע אם זו שעקפה אותנו בתור בבית המרקחת היא אלמנת מלחמה; לא נדע אם הילד הזה שמתחצף אלינו בכזאת עזות הוא בן של אבא פצוע; ואם ההוא שעצר פתאום במדרכה, קיבל הרגע התקף חרדה.
ולא, לא שסבל מצדיק חוצפה, עקיפה או צפירה רמה, אבל אחרי שנים כאלו, רבים מדי מאיתנו מתהלכים בעולם כשהם זקוקים לנחמה.
כבר אלפיים שנה כולנו זקוקים לנחמה ולתקווה. כבר אלפיים שנה כולנו מתפללים על זה שלוש פעמים ביום, ובעשרה בטבת ביתר שאת.
אז נפיץ חמלה ותקווה? אולי אחרי הסיפור של לאה כהן, נעשה זאת יותר.
מיכל רוזנבלום, מטפלת בפסיכודרמה MA, בעלת קליניקה באחיסמך ומנחת קבוצות טיפול, תלווה את לאה בצלילים מקצועיים.
קטיעה
“אני יכולה לחלק את החיים שלי לשני חלקים בצורה מאוד ברורה: לפני שמחת תורה תשפ”ד ואחריה”, מספרת לאה כהן. “לפני כן היינו זוג צעיר בהמתנה להיות הורים. היינו מלאים בחלומות קסומים על החיים שלפנינו, היינו מאושרים.
“ואז – הרגע הזה במוצאי שמחת תורה, כשראיתי את איתמר בעלי בפעם הראשונה בבית החולים, שוכב על המיטה כשכולו מלא דם קרוש ומכשירים וברזלים, ושוב, המון דם. ואת שאר התיאורים אחסוך מכם.
“זהו. זה היה רגע של קטיעה. באותו רגע הבנתי ששום דבר לא יחזור להיות אותו דבר. זה היה הרגע שבו הבנתי שפיזית – החיים נקטעו יחד עם השוק שלו שנעקרה ממקומה.
“עדיין לא ידעתי מה ההשלכות. עדיין לא הבנתי שנפער פצע גם בנפש, בחיי הנישואין, בחלומות, בתקווה. עדיין לא הבנתי שכשהמציאות תשקוט מבחוץ, עדיין הכל יסער כל כך מבפנים”.
אבל בואו נתחיל מהתחלה.
“היינו זוג צעיר וחביב שגר באשקלון, מחכים לילד הראשון. בשמחת תורה תשפ”ד היינו בנתיבות אצל חמותי. בבוקר שמענו קולות ירייה ומסוקים, והגברים התלבטו אם לצאת לתפילה. לא היה שמץ של מושג מה מתרחש.
“הם החליטו לצאת לבית הכנסת הקרוב יותר לבית. בהמשך הבוקר האזעקות נעשו צפופות יותר והם בילו במקלט של בית הכנסת, ואנחנו שמענו את ה’בומים’ האדירים שטלטלו את כל הבית.
“בעלי איתמר חזר מהתפילה, ואחותו דאגה לבעלה שטרם חזר וביקשה מאיתמר שילך לחפש אותו, כי התחילו לרוץ שמועות לא ברורות.
“וכך הוא יצא שוב, ראה שהגיס בבית כנסת מרוחק יותר ושלום לו, והזדרז לחזור הביתה להרגיע את אחותו. אלא שאז תפסה אותו אזעקה.
“הוא חצה את הכביש והסתתר מאחורי גדר של בית, המתין שתי דקות, וכשהתרומם ראה כדור אש מזנק לעברו. הוא עף מספר מטרים באוויר ונפגע מרסיסים.
“הנס הגדול היה שהרקטה נפלה בדיוק במקום שבו הוא חצה את הכביש שלוש דקות קודם. אילו היה שם, לא היה נותר ממנו זכר, חלילה.
“בהשגחה פרטית של ממש התארחו בישיבה הסמוכה חובשים של ‘איחוד הצלה’. הרב העמיס את בעלי על הרכב שלו וטס איתו ל’סורוקה’. הם הגיעו לבית החולים בסביבות אחת עשרה בבוקר, היישר לניתוח חירום – כשאנחנו בבית לא יודעים כלום וממתינים לו.
“היה לי ברור שמשהו לא בסדר. אני מכירה את איתמר, וידעתי שהוא לא היה נשאר לעוד ריקודי הקפות כשהוא יודע שאני במצב רגיש, ואני דואגת לו בבית.
“ובינתיים, עולות שמועות ועוד שמועות. הקהילה כולה חרדית ואין שום חדשות ברורות, רק שמועות. אחרי שעתיים הלכתי לרב ושאלתי מה לעשות. הרב אמר לי לגשת לתחנת המשטרה, ורק אז, התחלתי להבין ש… שקרה משהו נורא.
“בתחנת המשטרה ראיתי מחבלים אזוקים לצד פצועים מדממים, תיקים עם קליעים, אזעקות תוך כדי, מלא צבא, מלא שוטרים, מלא כאוס, ולאף אחד אין מה לומר לי, אישה שמחפשת את האיש שלה.
“הם לקחו תמונה של איתמר והתחילו לנסות לאתר אותו. בינתיים הגיעו חמי וחמותי לתחנת המשטרה וסיפרו שהתקשרו אליהם מ’סורוקה’, איתמר שם. אמרו לנו שהוא פצוע ברגל.
“במוצאי החג נסענו ל’סורוקה’, ולא… זה לא היה נראה כמו ‘פצוע ברגל’. ההבנה של היקף הפציעה הייתה… קשה. חלק גדול מהשוק ברגל שלו, נקטע.
“בנס המתנדב עשה לו חסם עורקים והציל חלק ממנה. נוסף על כך, רסיס שחטף בפנים גרם לו לאיבוד שמיעה באוזן ימין ולחוסר תחושה בחלק מהפנים. היו עוד רסיסים במקומות רגישים, שבר בחוליות הגב, דימום במוח מההדף, שבנס נספג לבד. כן. המון ניסים בלב השברים”.
סליחה שאני אומרת
“אבל זו הפציעה הפיזית”, ממשיכה לאה. “היא משפיעה על הגוף, על הנפש, על חיי המשפחה. יש הגבלות פיזיות. כל כך הרבה דברים שהוא לא יכול לעשות, וכל זה, סליחה שאני אומרת, כשאני במצב פיזי ונפשי קשה, כי המצב הרגיש שלי הפך לכזה שמוגדר בסיכון”.
נתעכב רגע על המשפט הזה: “סליחה שאני אומרת”. משפט כל כך מכווץ. הוא הפצוע. היא אשתו. כאילו אסור להפריע בצרכים משל עצמה בלב הכאוס הזה. סליחה שקשה גם לה, סליחה ששבור גם לה, סליחה שהיא לא נושמת כשכולם כל כך צריכים אותה עכשיו חזקה, מתפקדת ומחזיקה. סליחה.
האשמה הזו שמחליפה את רגשות חוסר האונים, הכאב, התסכול ואולי עוד רגשות, האשמה הזו חוסמת את פתחי האוויר ואינה מאפשרת לו להיכנס.
אבל היא התגברה גם עליה, לאה. וזה כשלעצמו היה עוד נס בשרשרת.
“בדרך כלל הטראומה והפוסט טראומה מתעוררים כשחוזרים הביתה מבית החולים. הסערה הפיזית נרגעת קצת, ומתחילים להתמודד עם קשיי שינה, סיוטים שמעירים בלילה, חרדות שמציפות, ותוך כדי כל זה המלחמה נמשכת. האזעקות בכל פעם מציפות את התחושה הברורה: הנה, המוות כאן! אתה יכול למות, עכשיו.
“אנשים מנסים להרגיע, אבל זה פצע שנפער בעומק הנפש, ומילים לא מצליחות לרפא אותו. העובדה שאנשים לא מבינים רק מוסיפה תסכול: הנה, אתה במקום בטוח, למה אתה צועק? הכל בסדר! אבל לא הכל בסדר. לא. הפצע לא הולך לשום מקום. הנפש, לא פחות מהגוף, עברה טלטלה עצומה”.
מיכל רוזנבלום תסביר על זה קצת:
“יש רגעים בחיים שבהם הכל נעצר. שנייה אחת קודם – הכל היה כביכול רגיל. שגרה, תכנונים, ביטחון. ואז, פתאום – משהו קורה. זה יכול להיות איבוד פתאומי, לידה שקטה, תאונה או בשורה שמערערת את היסודות. הרגע הזה מחלק את החיים לשניים: ישנם החיים של לפני וישנם החיים שאחרי.
“ברמה הרגשית, הגוף והנפש מגיבים בהלם. יש תחושת ניתוק, חוסר אמונה, בלבול. אנשים מתארים את זה כתחושת ‘ערפל’ או ‘חלום רע’.
“לפעמים נדמה שהעולם ממשיך כרגיל במסלולו, אבל בפנים – הכל קופא. זו תגובה טבעית של מערכת העצבים: כשהעומס הרגשי גדול מדי, היא בוחרת בהישרדות. האדם נכנס למצב של קיפאון, כדי לשרוד את הבלתי נתפס”.
הנפש הקסומה שלנו חייבת להתארגן מול הכאוס, והיא בוחרת לה את הדרכים הכי זמינות להתארגן, אף על פי ש… נו, זו לא תמיד ההתארגנות הכי יעילה שיש. אבל מה לעשות, כאוס זה כאוס.
רסיסים
לפעמים, הרגעים האלו שמשהו מתפרק מרגישים כמו משחק אכזרי במיוחד. כאילו מישהו עומד על כיסא גבוה, מחזיק ביד את החפיסה של כל הקלפים, ו – קולולולו! מעיף אותם לאוויר.
‘המשחק’, במקרה הזה, הוא להתחיל לאסוף את הקלפים מכל החדר. להתחיל לסדר אותם מחדש, מה שייך להיכן.
“מבחינת החוויה הנפשית, הפירוק הורגש כשחזרנו הביתה. היינו גרים באשקלון לפני הפציעה והיינו צריכים למצוא בית חדש. לא יכולנו לחזור לדרום בגלל האזעקות התכופות.
“איתמר לא יכול היה ללכת, ולרוץ למקלט מספר פעמים ביום לא היה אפשרי. חוץ מזה, חיפשנו בית קרוב למרכז השיקום שאליו איתמר היה צריך להגיע שלוש פעמים בשבוע. לכן אחרי שלושה חודשי אשפוז, עברנו לבית שמש. מקום חדש ולא מוכר עבורנו.
“איפשהו, בין להחזיק את עצמי פיזית ורגשית, לבין להחזיק את בעלי, התחלתי להבין שהטראומה לא נעלמה לשום מקום אלא לבשה שגרה. פתאום הבנתי שאני מתפקדת ועושה, אבל לא באמת חיה. אני לא באמת אני.
“כל התקופה בהתחלה, כשלחמתי ‘ולא ראיתי בעיניים’, הייתה תקופה שבה לא ראיתי את עצמי. חשבתי שאני חזקה וכל יכולה, והבנתי שאני שורדת. אי אפשר ללחום כל כך הרבה זמן.
“ואז הגיע הדיכאון”.
רק לשנייה אני עוצרת את לאה: הדיכאון, במקרה כזה, הוא כמעט מתנה. הוא איתות מדויק של הנפש לומר שהיא דוכאה, שאין לה אוויר, שמשהו חייב להשתנות.
זה נקרא “דיכאון מצבי”, כלומר דיכאון שמגיע בתגובה למצב העכשווי. בפועל, הוא נראה כמו כל דיכאון. עצבות, ייאוש, חוסר חשק וכוח, שינויים קוגניטיביים, קשיי זיכרון, עייפות, בלגן בתיאבון וכל השלל המתיש הזה.
“הייתי לפני לידה ראשונה, והיה בלגן סביב מצבו הרפואי של התינוק, וכל חוסר הוודאות הזה הציף את כל חוסר הוודאות של התקופה הנוראית ההיא.
“אז אחרי שהייתי גיבורה גדולה, התפרקתי. ממש. ימים שלמים לא יצאתי מהמיטה, לא הצלחתי לראות כלום מעבר לבור שחור. כל התכנונים והחלומות על הקניות והעגלות והמוצצים נמוגו. נשאר רק פחד נורא מה הולך לקרות ואיזו אמא אני אהיה, אם אני ככה, בתוך הבור.
“זו הייתה תקופה מורכבת וקשה, וארך לי זמן לאזור אומץ להיעזר, להבין שאני צריכה מקום”.
העיקר להמשיך לשרוד
מיכל רוזנבלום מאותתת לנו על התהליך השקט הזה, שמכרסם כמו… כמו חולדה:
“יש דברים שלא נראה מייד, גם אם הנפש מתחילה להתעייף. למשל אישה שחוותה לידה שקטה, עשויה לראות את עצמה מתפקדת כלפי חוץ – מקבלת מבקרים, עונה לטלפונים, מדברת אמונה, אבל לפעמים תספר על עצמה שחשה שבפנים, בעומק, הכל סגור, אטום, מנותק.
“הגוף שלה עבר בעצם חוויה פיזית עוצמתית, ואין לה תינוק. המוח לא מצליח להכיל את הסתירה הזו. יש מי שיתנתקו מהרגש, יש מי שיאחזו בשליטה מוגזמת – ניקיון, ארגון, תכנון – כדי להרגיש שהם שוב מחזיקים במושכות של החיים.
“טיפלתי באישה שלצערנו הרב איבדה את בעלה. כששחזרנו את הרגעים הראשונים שאחרי הפטירה, היא סיפרה לי שאנשים הסתכלו עליה במבט מוזר כי היה לה חשוב מאוד שהחלל שאליו יגיעו מנחמים יהיה מסודר, מפה על השולחן וכיסאות מסודרים בסדר מופתי ברמת הסנטימטרים.
“כשעיבדנו את זה ביחד, הבנו שחוויית הסדר והדיוק בה, נתנו לה מידה מסוימת של שליטה בתוך כל הכאוס וחוסר האונים”.
די מדהים, בכל פעם מחדש, לגלות שהנפש מתארגנת בכל מיני דרכים כדי לשמור על עצמה: יש נפש שתמצא את זה דרך השליטה שתיתן לה תחושת אונים, יש נפש שתצעק דרך חרדות שהיא מתפרקת, יש נפש שתבחר את המוצא דרך אכילה, ואחרת – דרך התעלמות והכחשה.
העיקר להמשיך לשרוד עד שיהיה אפשר להרפות קצת.
הרסיסים שהנפש נושאת
אבל ה’להרפות’ הזה, לא תמיד יהיה מושלם. הנה לאה מספרת: “אני חייבת להוסיף ולומר שהתוצאות מלוות לכל החיים. זה לא נעלם ונשכח.
“הרסיסים שהנפש נושאת ממשיכים להתקיים. אפשר לחיות לצידם, אי אפשר להעלים את הקיום שלהם.
“אנשים לפעמים חושבים ‘הנה, הוא השתחרר, הכל בסדר, הכל חזר להיות רגיל’. והאמת היא שאז בדיוק מתחילה המלחמה האמיתית. לאסוף את כל החלקים שלך ולהוציא את עצמך מהמיטה כל בוקר מחדש. לא להסתכל על מה שהיה – ולעולם לא יהיה.
“איך מתמודדים? זה… זה לא פשוט, בלשון המעטה. החיים שלנו השתנו מחיים של תוכניות וחלומות, לחיים מלאים כאוס של כאב, טיפולים, קשיים פיזיים, טכניים ונפשיים.
“צריך כל יום לאסוף את השברים, לחפש את הטוב שקיים, ללמוד לחלום מחדש על עתיד טוב יותר, להחזיק את התקווה, לאחות את השברים. בלי אמונה ודיבור יום–יומי עם ריבונו של עולם, לא היינו יכולים להכיל את הקושי.
“כשפסיכולוג בית החולים דיבר עם בעלי והוא אמר לו שהוא מאמין שהכל בא מהקדוש ברוך הוא לטובה, הוא לא הסכים לקבל את התשובה, וטען שבעלי בהכחשה.
“אבל אנחנו מאמינים באהבת השם, ואם הוא נתן לנו את זה, סימן שזה הכי טוב, גם אם זה מכוסה באלפי הסתרות ומסכים שחורים”.
המוני מחקרים מתפרסמים על כוחה של אמונה בבניית החוסן הנפשי. שום מחקר לא מפקפק בקושי למצוא אותה, בקושי להחזיק בה כמו בחבל דק, ברגעים של הנפילה. אבל בסופו של דבר, אמונה וכל המשתמע ממנה, מספרים אחרת את הסיפור.
האדם לא הולך לבד בגיא הצלמוות שלו. הוא חש בממשות את ריבונו של עולם איתו בחבלים, בנפתולים, בשאלות או בכעסים, אבל – איתו יחד. כשצועדים יחד, הדרך אפשרית.
“ואנחנו ממשיכים בכל יום לקבל את עצמנו”, כך לאה. “אנחנו לא מי שהיינו. כל אחד בפני עצמו, וגם כזוג וכהורים. הכל השתנה לחלוטין. למדנו לבקש עזרה כשצריך, לומר בפשטות ‘אני צריכה, אנחנו זקוקים’.
מיכל רוזנבלום מתארת: “במקרה אחר, טיפלתי באישה שעברה טראומות קשות ביותר בעודה ילדה. בשלב מסוים בטיפול, היא סיפרה לי סיפור מחריד בצורה שכלתנית ומנותקת ממש.
“הראש הבין שמשהו לא היה תקין בעליל, אבל ברגש לא היו פגיעה, עלבון, בושה או חוסר אונים שהיו אמורים לכאורה להיחוות במקרה כזה.
“הרבה פעמים יוצא לי לשמוע מנשים את המשפט: ‘לימדתי את עצמי לא להרגיש’, ‘לימדתי את עצמי לא להיפגע יותר כשבעלי אומר לי את זה…’
“מנגנוני ההגנה האלו – הדחקה, שכלתנות, הימנעות – הם כלי הישרדות. הנפש מגינה על עצמה מפני הצפה רגשית. רק בהמשך, כשיש מעט יותר אוויר לנשימה, מתחילה לעלות תחושת הריק, הכאב, הגעגוע או לפעמים כעס על מה שקרה.
“אנשים רבים מתקשים לדבר. המילים לא מצליחות לתפוס את מה שקורה בפנים. הביטוי ‘אין לי מילים’ – נועד לבטא את העובדה שלפעמים החוויה הטראומתית היא מעבר למילים.
“נשים לפעמים מתארות לי שהן מרגישות שמילים ימעיטו ממה שהיה באמת.
“מה שקורה הוא שהרבה פעמים במקום מילים, הגוף מתחיל לדבר. זה יבוא לידי ביטוי בעייפות כרונית, בכאבים פיזיים, בקשיי הירדמות ובבכי שלא נגמר.
“אחרות מתכנסות לתוך עצמן או נמנעות מאינטראקציות חברתיות, כי קיימת הרגשה שאין מי שבאמת תוכל להבין אותי.
“כשאישה כן מחליטה שהיא פונה לעזרה, משהו עשוי להתחיל לזוז בפנים. זה עשוי לקרות במצבים שהסביבה מעודדת את זה ומשקפת את ההסתגרות או ההצפה, ואולי גם במצבים שעובר די זמן מהמקרה ואישה מרגישה שהיא ‘לא מצליחה לחזור לעצמה’, שהחיים לא מסתדרים מעצמם, בטח לא חוזרים לקדמותם, ושהכאב כבר לא ניתן לדחיקה.
“וכאן מתחיל תהליך עדין של ריפוי”.
ריפוי
ריפוי? יכול להתרחש ריפוי? האם אפשר להתרפא מהשנים הנוראות שעברו עלינו כעם? האם אפשר יהיה להחלים מהפציעות בגוף ובנפש? האם אפשר יהיה לחזור לחיים רגילים?
אני שומעת מחלוני את הילדות קופצות בחבל. “אזעקה בארץ ישראל!” הן שרות. “טבריה, אזעקה, ירושלים שתי אזעקות”, והאמת שדי משמח לראות את הילדות משחקות בטראומה, מדלגות איתה. בעוד פלא נפשי הן מארגנות את המלחמה הקשה בתוך משחק. קופצות.
ועדיין. יש מי שלא נרדם בלילה. אולי ההוא שצופר בעצבים הוא הלום קרב; אולי ההיא שעקפה בתור היא אלמנת מלחמה; אולי זו שצרחה שם, היא אשתו של הלום קרב שקצת נדבקה מחזיונות הביעותים שלו, וגם היא לא ישנה בלילות מאז שחזר, וגם לפני שחזר.
יש סיכוי לנחמה?
אז זהו, שאנשי בריאות הנפש מבדילים בין המונח “ריפוי” למונח “החלמה”. אם ריפוי הוא בדרך כלל פסיבי יותר, דורש תרופות ותחבושות וצריך שיהיה שם מישהו אחר, ההחלמה היא שימוש עמוק יותר בכוחות פנימיים.
אם ריפוי מביא בריאות מוחלטת, החלמה היא במה שאפשר, היא מתמקדת בלחיות את החיים החדשים הכי טוב שאפשר. ואולי תמיד, צריך גם ריפוי וגם החלמה.
לאה כהן מספרת את שלה: “מי שעזרה לי בצורה לא רגילה היא העמותה שהצטרפתי אליה: ‘חברות של ברזל’. קבוצה של יותר מ-600 נשות פצועים.
“הקבוצה הזו נותנת מענה נרחב. דבר ראשון – אנחנו חלק מקבוצת שווים – שוות. יש אוזן וכתף מנשים נוספות שיודעות מה עובר עלייך ומבינות.
“יש ניסיונות לקדם חוקים בכנסת למען נשות הפצועים, ימי כיף, העלאת מודעות לזכויות שמגיעות מהמדינה, המון דברים שלא היו עד המלחמה האחרונה, כי לא הייתה כזו כמות גדולה של פצועים שזקוקים לסיוע.
“והקבוצה הזו נותנת המון כוח. זה, למען האמת, מה שהוציא אותי מהבור שהייתי בו בתקופה הקשה ההיא. אנחנו מקבלות לגיטימציה, אנחנו לא מושלמות אבל עם אמונה לחפש את הטוב ואת האור בתוך הכאב והחושך הגדול.
“הבן המתוק שלנו, אלרועי, שנולד בחסד השם בריא ושלם, הוא כוכב זוהר בחיינו. הוא משרה עלינו כל כך הרבה אהבה ושמחה, ואנחנו מקווים כל כך שהוא לא נשרט מדי מהעולם הסוער שלתוכו הוא נולד.
“עוד משהו שמקדם את ההחלמה זה… לא תבינו מה עושה כל מילה, עידוד, חיבוק, מישהו בסביבה שרואה אותך, כי הרבה לא יכולים לראות והרבה לא רוצים לראות. כל עוגה פשוטה, כל שדר של אכפתיות, נותנים המון כוח.
“ורגעים של קרבת אלוקים, דיבור עם אבא שבשמיים, אלו רגעים שמחזירים את התחושה שלא הכל בשליטה שלנו ושיש מי שמוביל.
“אלרועי, הילדון שלנו, הוא ילד שקרוי על שם התחושה הזו שהשם הוא הרועה האוהב והמרחם שנוהג איתנו במידת החסידות.
“מובן שהייתי רוצה לחזור למצב של לפני הפציעה, של לפני המלחמה. אלו היו ימים של שקט, ביטחון, תחושת שליטה בחיים, והעתיד היה נראה די ידוע.
“עם זאת, אני יכולה לומר קצת בחשש, שאני לא יודעת אם הייתי מגלה את הכוחות האלו שיש בי ואת הדברים שגילינו בדרך ואת האמונה שהתחזקה, בלי התקופה המורכבת הזו.
“אז אני מודה בהחלט גם עליה, אבל באינסטינקט הראשוני, כן, הייתי רוצה לחזור לימים שהיו נראים כל כך ‘שלנו’.
“ורק רוצה לומר למי שקוראת אותי, ותודה על הבמה: רבים רואים אנשים פצועים בכיסאות גלגלים, קטועי רגליים או סיפורים קשים אחרים – והלב נכמר ורוצה להושיט עזרה.
“אבל יש גם יש פציעות שקופות. הן יכולות להיות קשות יותר ולכל החיים. מאחורי כל פצוע יש משפחה שלמה שלומדת לחיות את החיים מחדש. כל מילה, כל עזרה, כל הצעת חיבוק, הן המון. הן עוד חלק בדרך לריפוי”.
והריפוי, כבר אמרנו, הוא משהו שתלוי גם בנו, בחוץ.
נחמה
מעבר לדברים של לאה, אולי כדאי לזכור שעל כולנו, כל אחד ואחת, עברו שנות טלטלה. אצל מי יותר, אצל מי פחות; אצל מי בגוף, אצל מי בנפש; אצל מי בלימודים, אצל מי בחֶברה. כולנו, כמו שאומר יצחק גווילי, נזקקים איכשהו, ראויים לחמלה.
מיכל רוזנבלום מדברת רגע על תהליך ההחלמה:
“זה תהליך של צעד קדימה ושניים אחורה, תהליך של מוטיבציה אך גם של כאב מייסר.
“בטיפול הפסיכודרמטי אנחנו יוצרים מרחב שבו אפשר להאט. לפגוש את הסיפור או רק חלקים ממנו. המטופלת מחליטה את מה היא מביאה ואת מה עדיין לא.
“המטופלת יכולה להיכנס על הבמה הפנימית שלה ולפגוש את כל מה שהשתנה – אבל הפעם מתוך ביטחון והחזקה. זה לא מסופר רק כסיפור, אלא כחוויה משוחזרת, שונה, מוחזקת, איטית יותר.
“היא יכולה לדבר עם עצמה של אז, לשאול, לבכות, להודות או פשוט לשתוק. היא יכולה לשאת את הרגע, אבל גם ליצור לו המשך חדש.
“לפעמים מטופלת תבחר דווקא להביא דמות שראתה אותה מהצד ברגעים האלו, ולספר לה ממקום של העצמה מה ראתה בה ואילו כוחות נפש גילתה על עצמה.
“העבודה הזו מאפשרת לנפש לזוז מהמקום הקפוא אל מקום של תנועה וחיים. לא לשכוח את מה שהיה – אלא למצוא דרך לחיות עם זה. לראות שגם אחרי שהכל התהפך, יש בתוכה משהו שממשיך לנוע, לנשום, לבחור.
“אי אפשר למנוע מהחיים להתהפך. אבל מתוך חיבור לעוצמות ולחוויות שליטה קטנות, אפשר לקום מחוזקים ולהמשיך או להתחיל מחדש”.
אז תהיה החלמה, בעזרת השם. נמצא את הכוחות שלנו, את התנועה, את השינוי. אבל אולי, אם נעניק את הריפוי, אם נהיה:
“מֵאֵלּוּ הַמַּגִּיעִים לְכָל מָקוֹם
כְּשֶׁהֵם עֲמוּסִים מִלִּים טוֹבוֹת
חִיּוּכִים וּבְרָכָה",
אולי כך נזכה לעוד קצת נחמה.
