בריחה מלאת תלאות מהמרצחים הנאצים, מציאת מקום מסתור בקצה העולם, הצעה שאסור לסרב לה והימלטות אמיצה אל הלא נודע. וזה עדיין לא הכל • השיר 'יאקוב' שמזדמר בחדווה שנים ארוכות בכל בתי ישראל, מקבל פנים ושם: הסיפור המלא על חייו המופלאים של רבי יעקב פוטש זצ"ל, מפי אשתו הרבנית יענטל שתיבדל לחיים ארוכים, שמתראיינת לראשונה באופן בלעדי ל'בתוך המשפחה' • עבדי יעקב
התמונות באדיבות המשפחה
"במדינת אוזבקיסטן, בין הרי דיג'אן, בגבול הודו ואפגניסטן.
שוכן כפר אחד, נידח, מבודד, מגיעים אליו רק במטוס מיוחד…"
יש מישהי שלא שומעת כעת בראש, כמעט פיזית, את קולו המתנגן של אברהם פריד? יש מישהי שלא ממשיכה כעת לזמזם לעצמה בנוסטלגיה את השיר 'יאקוב' של ר' יום טוב עהרליך זצ"ל? ואיך לא – ביידיש זה נשמע אפילו טוב יותר.
אז לא, השיר 'יאקוב' אינו חלק מהדיסק המושקע שהוא כבר מסורת בחבילת החג של 'משפחה'. אולי לא רבים יודעים, אבל הוא שיר שנולד בעקבות מציאות אמיתית לחלוטין, שיר שמספר את סיפורו של אדם מיוחד, יהודי תלמיד חכם עצום וירא שמים בכל ליבו: רבי יענקל פוטש זצ"ל.
את אשתו הרבנית יענטל, שתיבדל לחיים, נכדת רבי אלימלך מליז'ענסק זיע"א, פגשתי במיוחד עבור הכתבה הזו בערב לוהט אחד של תמוז תשפ"א, בחתונה של אחד מניניה הרבים בלי עין הרע (אהרן, בנה של שרה פכטר, העיתונאית והסופרת הוותיקה, בעלת המשרד 'שרה תקשורת').
האישה המופלאה הזו, שהגיעה במיוחד מארצות הברית לחתונה של הנין, טרחה והגיעה עד לאולם השמחות הירושלמי. אבל שם כבר לא נתנו לה לטרוח יותר. חבל שלא ראיתם בעיניכם את הצאצאים כולם מכתרים אותה כל הזמן, מתעקשים להתקרב, רוקדים איתה ולכבודה.
ושם, לצלילי התזמורת החגיגית, מול עיניה הצלולות והחודרות של 'באבי' – כך מכנים אותה הנכדים והנינים – אני מבינה מי היא אשתו של 'יאקוב', ומי היה 'יאקוב' – רבי יענקל – עצמו. דווקא שם, מול העשרות הרבות של הצאצאים שכולם עובדי השם ושומרי מצוותיו, הגיע הזמן להבין איך התחיל הכל.
היא משוחחת איתנו, צלולה ונעימה, באנגלית מתגלגלת, וכשהתזמורת מרעימה, היא מבטיחה להשלים את השיחה בהזדמנות אחרת, ונותנת ידיים לכלה שמגיעה עד למקום מושבה, לרקוד איתה.
לומדת יראתך
תחנה ראשונה: פולין פינת בלארוס
מצפון-מזרח לוורשה הגדולה נמצאת העיירה הפולנית ראדזימין. מראשית הקמתה התגוררו בה יהודים, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם כמחצית מתושביה היו יהודים.
גם משפחת פוטש, או פאטאש, אם נדייק באיות, התגוררה אז בעיירה.
יענקל פוטש הקטן נולד למשפחה ברוכה ולהורים מבוגרים יחסית. הוא היה המוז'יניק, מעליו היו תשעה אחים ואחיות ועוד ארבעה יתומים שאימצה המשפחה והיו לחלק בלתי נפרד ממנה.
כשהיה בן אחת עשרה(!) נשלח ללמוד אצל הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בברנוביץ' והתגורר אצל אחותו שהייתה נשואה לחסיד קרלין-סטולין, ברוך פינצ'וק הי"ד. האחיינים היו ממש בני גילו, ויענקלה אהב את אחותו ואת הבית שהעניקה לו.
ימי 'בין הזמנים' הגיעו. הלומדים עזבו את הישיבה כדי להחליף כוחות בבית, אבל ביתו של יענקל בראדזימין היה רחוק מכדי לחזור אליו לשבועות ספורים, ובכלל, הוא הגיע מבית חסידי, ואצל החסידים לא היה אז 'בין הזמנים' בלי לימוד מסודר בישיבה, ממש כמו ב'זמן'…
יענקל החליט לעבור לישיבת 'סלונים', שהייתה אף היא בברנוביץ', כדי להמשיך וללמוד בלי הפוגה.
"הוא לא ידע לספר הרבה על הבית בראדזימין", מציינת אשתו, הרבנית יענטל פוטש. "ילד בן אחת עשרה שעוזב את הבית, מה כבר יכול להיחקק בזיכרונו? אז כן, אמנם פרטים רבים הוא שכח ברבות הימים והמאורעות, אבל את אימו לא…
"היא הייתה בת למשפחת רבנים קרלינאית מפורסמת, משפחת מלמד, ודמותה עמדה לנגד עיניו של יענקל הקטן לאורך כל שנות המלחמה, מחזקת, מזכירה, מאירה את הדרך ומתווה בה שביל סלול".
חודשים חלפו. באחד הימים הגיע האדמו"ר רבי משה מסטולין זצוק"ל אל ברנוביץ'. הוא נכנס לישיבת סלונים וביקש לרוות עונג מלימוד התורה של הבחורים שם. כשעבר בין הבחורים, נהנה לראות אותם לומדים בהתלהבות ובחשק עצום.
"רבי משה עבר ליד יענקל הנער, שהיה אז בן שתים עשרה בלבד, ועיניו לא שבעו מראות אותו שקוע בלימוד ב'גישמאק' ובניגון ערב. עוד הוא עומד ומתבונן ורווה עונג, ויענקל חש במבט הנעוץ בו. הוא הרים את ראשו, ורבי משה הי"ד ראה את פניו וזיהה מייד שהנער הקטן הזה הוא נצר למשפחת מלמד מסטולין…
"'דיין פנים זאגט אז דו ביסט פון אונזערע' – 'פניך אומרות שאתה משלנו!' אמר לו. כשהתברר לו שיענקל אכן קשור למשפחה, הוא הפציר בו לבוא איתו יחד לסטולין. 'אני אישית אדאג לך שם, כבן בית לכל דבר', הבטיח לנער".
יענקל הסכים ללכת אחר רבי משה לסטולין. הוא נכנס לישיבה שם והתחבר מאוד לדרך, אבל לא ארכו הימים עד שהגרמנים הארורים החלו להתקרב גם לסטולין, מממשים את תוכניותיהם הרצחניות בכל אזור שאליו הם פלשו.
"החסידים החלו לחפש מייד מקום מסתור עבור הרבי ולהגות תוכניות בריחה למענו. אך רבי משה לא הסכים אפילו לשמוע על כך. הוא חזר ואמר שמנהיג אינו משאיר את חסידיו לבדם, וכי הוא מסרב לברוח. והחסידים? דווקא בהם הוא הפציר להימלט מהר ככל שיוכלו ולהבריח את הגבול אל הצד הרוסי".
ונחשבת כצאן טבחה
תחנה שנייה: וילנה
"יענקל היה אז כבן שלוש עשרה, ממש אחרי בר המצווה שלו. ספק ילד, ספק נער, שנדד כבר הרבה כל כך בחייו רק כדי ללמוד. הוא החליט לשמוע לעצתו של רבי משה ולהימלט בטרם יגיעו הנאצים ימ"ש אל העיר.
"הוא ושני בחורים גדולים ממנו, בני כשבע עשרה, נטלו מיטלטלים מועטים וברחו לווילנה. מה עושה בחור ישיבה בווילנה בתקופה כזו? כמובן, לומד אצל הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, לימים ראש ישיבת לייקווד, שברח לשם אף הוא מקלצק".
בינתיים התבררה עצתו של רבי משה מסטולין כמצילת חיים. יהודי סטולין וברנוביץ' נרצחו באלפיהם, והשמועות המחרידות לא איחרו להילחש מפה לאוזן גם בליטא. אבל הגרמנים לא חשבו לעצור את מסע הרצח המזוויע שלהם והחלו להתקרב גם לווילנה.
כמעט אין מי שלא מכיר את הסיפור הנודע על אישורי המעבר ליפן שסודרו בווילנה לבחורי הישיבות בדרך ניסית ומופלאה. "אבל יענקלה בן השלוש עשרה לא היה זכאי לאישור מעבר כזה, הוא היה קטן מכדי לקבל אותו, ומוצאו הפולני עורר גם הוא בעיות…" משחזרת אשתו, הרבנית יענטל.
ליל חמישי. יענקל ושני יהודים נוספים החליטו שאין ברירה אלא להבריח את הגבול ולעבור לרוסיה. נכון, הסיכון רב והמעשה נועז, ואם ייתפסו אין לדעת מה יעשו בהם הרוסים, אבל בווילנה כבר לא נשארה תקווה.
הם המתינו לשעות הקטנות של הלילה. כששרר חושך סמיך הם התגנבו בלאט וחצו את הגבול לעבר רוסיה, ברית המועצות דאז, לא לפני שקבעו להיפגש בנקודה מסוימת אחרי מעבר הגבול.
לרגע קל או שניים נראה היה שהם הצליחו, ותחושת החופש כבר כמעט החלה מפעמת בליבותיהם המנתרים, אך אז — עיניה הנוקבות של 'אמא רוסיה' ננעצו בהם. חיילים סובייטים גילו את ה'פולשים המסוכנים' ועצרו אותם.
"יענקל היה צעיר כל כך ורזה. הוא לא דיבר רוסית וגם לא פולנית, רק יידיש ידע. באורח נס החיילים הרוסים החליטו לרחם עליו ולשחרר אותו. אחד החיילים שם, רוסי זקן, העניק לו מפה, ובעזרתה התקדם יענקל והגיע לאוזבקיסטן".
כבושה בגולה
תחנה שלישית: כפר נידח באוזבקיסטן
הימים הללו, שהיו וחלפו לפני כשמונים שנה, קמים לתחייה לנגד עיניי. נראה שאשתו לימים של 'יאקוב' מתרגשת בכל פעם מחדש כשהיא מספרת על המאורעות שעברו על בעלה, מתפעמת שוב מהבחירות האמיצות והיהודיות שבחר. בינינו, אפשר שלא?
"הוא הגיע לכפר אוזבקי שהיה נראה כמו סוף העולם. שערותיו שלא ראו ספר זה חודשים ארוכים התארכו, ומראהו כבר לא הסגיר את יהדותו. 'זו ההזדמנות להסתתר עד תום המלחמה, בלי להימלט כמו חיה פצועה', הוא חשב, והחליט לקרוא לעצמו יאקוב ולשתוק עד כמה שאפשר.
יענקלה פוטש, בחור הישיבה האציל והלמדן, נאלץ להסתתר וללבוש זהות לא לו".
האוזבקים, בני הכפר, ראו את הנער התמיר והנאה, שהיה כהה עור יחסית אליהם. הם הסיקו כי הוא פליט שתקן מטג'יקיסטן הסמוכה, שמחו בליבם על כוח העבודה שנוסף להם, והטילו עליו לעבוד בשדה בתמורה לתלושי מזון.
הכפר, חשוב לדעת, התנהל כקולחוז. במילים אחרות, זה היה משק חקלאי-שיתופי שבו כל התושבים והפועלים היו מחויבים לעבוד כמעט בפרך בשדות, בגידולים ובעבודות קשות נוספות, ולהעניק לאמא רוסיה את הרווחים. מה הם קיבלו עבור כל זה? מחיה עלובה. תלושים שהוקצבו לכל עובד וסיפקו לו לחם, בשר, ירקות וכדומה.
יאקוב, הפליט המוזר, הפך לאחד מחברי הקולחוז. הוא הופקד על הטרקטור ועל חלק מעבודות השדה המפרכות ומשברות הגוף.
"בלילה דממה, ציוץ לא נשמע, הכפר וההר אפופים תרדמה.
ואי שם בשדה, מורחק, מנודה, טרקטור קטן בין שבילים מדדה…" (מתוך השיר 'יאקוב').
העבודה בשדה, כשהטרקטור לבדו משמש לו כחבר קרוב, אפשרה ליענקל לשמור על יהדותו ואפילו להתפלל באין מפריע. גם בלילות הוא העדיף להישאר שם, לישון בשדה הפתוח ולא להתערות בחברתם של בני הכפר, האיכרים הנבערים, והפליטים הנוספים שהיו גויים.
"הוא היה מוצלח מאוד גם מבחינה טכנית ועשה את מלאכתו היטב בעבודת האדמה בעזרת הטרקטור. בלילות החשוכים היה עוצם את עיניו, משנן משניות בעל פה, שר לעצמו ניגונים מהבית", היא ממשיכה לתאר. "האנשים הנבערים סביבו לא הבינו את מעשיו, 'יאקוב הזמר' הם קראו לו. ראו בו פליט טג'יקי עם מנהגים משונים שאינו מרבה לדבר, רק נושא קולו בשירים נוגים מעולמות אחרים, מלווה את עצמו במפוחית נושנה.
"בתלושי המזון שקיבל בתמורה לעבודה הבלתי נגמרת, הוא קנה ירקות ולחם. אל הבשר הטרף לא חשב אפילו להתקרב, ואת תלושי הבשר הקפיד לערום ולשמור אצלו במקום בטוח, למקרה שאולי יזדקק להם לצרכים שונים בעתיד".
השנים חלפו. השמועות שהגיעו מאירופה סיפרו על זוועות שמתחוללות בה ומילאו את ליבו בדאגה עמוקה למשפחתו, לחבריו ולעמו.
חבוקה ודבוקה בך
הניסיון
אם תעקבו אחרי השיר 'יאקוב', תגיעו כעת לקטע קצבי ועליז, שבהמשך הופך לדרמטי מאוד. את השיר כולנו מכירים, את הסיפור האישי בקולה האותנטי של אשתו – קצת פחות.
"אחרי כמה שנים של עבודה עם בני הכפר ועם פליטים נוספים, חלה התפתחות מפתיעה בעלילה.
"שבת בבוקר. יאקוב 'הזמר' ישב על הרצפה, בבית התה, ליד הקומקום. כולו מלא געגועים לביתו ולמשפחתו.
"לפתע פנה אליו ראש הקולחוז, בעליו הקשוח והמאיים של בית התה, לעיני כל המסובים שם על הארץ. הוא הציע לו הצעה נדיבה מאין כמותה: לקחת את בתו המוצלחת והמיוחסת לאישה, ולקבל גם נדוניה מכובדת ומעשירה.
"המקומיים מסביב עודדו אותו בקול להיענות להצעה, ויענקלה ישב שם בפנים מושפלות, אינו יודע את נפשו. כיצד יגיב? מה יעשה? האם אפשר בכלל לסרב לראש השבט ולהצעתו המפתה כל כך?
"עוד הוא יושב שם המום ומבולבל, ותמונות החלו צפות בראשו. הוא נזכר באימו האהובה והמסורה, ראה בעיני רוחו כיצד הייתה מדליקה נרות בערב שבת, כמה דמעות התגלגלו על ידיה הנפוחות מרוב עמל, וכיצד התפללה עליו בתחינה שיישאר יהודי נאמן וירא חטא. נזכר כיצד הייתה טורחת לכבד את השבת. אף שהייתה רגישה לגלוטן ולא אכלה מוצרים המכילים קמח, הייתה מקפידה לברר מדי יום ראשון אצל בעלה רבי העניך הי"ד: 'האם קנית קמח לקישקע של שבת?'
"יענקלה הקטן נזכר איך היה שואל: 'אבל ממילא אסור לך לאכול קמח, אמא, ואת לא אוכלת מהקישקע!' והיא הייתה משיבה: 'את השבת רוצים וחייבים לכבד, יענקלה אהוב, ואם נהוג להכין קישקע, לא משנה בכלל אם אסור לי או מותר, אני מכינה בשבילכם, בשביל השבת'".
וכך ישב יענקל בבית התה, מול הצעתו המהדהדת של ראש השבט, ומול זיכרונות מעבר מלא בחום יהודי. לנוכח מבטו השואל של ראש השבט הוא הישיר עיניים נבוכות וחסרות אונים. מה יעשה? אוי לו אם יסרב להצעה כזו!
ראש השבט פירש את המבט המבולבל כהתרגשות גדולה. הוא חייך בעונג והודיע כי ביום שלמחרת תיחתם העסקה בסעודה חגיגית והמונית עם שפע של יין משובח שיימזג כיד המלך.
יעקב חזר לשדה, לבדו, מבין את שעומד לקרות. הוא החליט לברוח ויהי מה, ובלבד שלא לעזוב את אלוקיו ולא להינשא לגויה. ומה עם המלחמה? לא היה לו מושג קלוש אם היא עדיין משתוללת או שכבר הסתיימה. כל זה כבר לא היה רלוונטי עבורו: עכשיו עליו להימלט מהגורל שמועיד לו ראש השבט, ומהר.
שעת בין הערביים של יום המחרת פגשה אותו בשדה, ישוב על הטרקטור, יודע כי זמנו הולך ואוזל. קולות החוגגים החלו להישמע ולהגיע אף אל השדות הרחוקים. גם ריח היין המשכר נישא באוויר. עוד רגע שליחי ראש הקולחוז יגיעו לקחת אותו לחגיגת האירוסין – מרצונו או בכפייה, וכבר לא תהיה לו דרך חזרה.
יענקל מיהר לארוז את חפציו בחיפזון בהול ובעיניים דומעות, ואחר החל לרוץ כנשוך נחש. אבל לאן יברח? מה יעשה?
אחרי מחשבה קצרה כבר הייתה לו תוכנית פעולה. הוא נמלט אל יער העבות והמסוכן, השורץ חיות טרף, שם עשה את הלילה כולו, רועד על נפשו מאימת החיות המאיימות, חש כמו חיה נרדפת בעצמו.
קולות החגיגה הגיעו עד אליו. לרגע הוא הרהר אם הוא היהודי האחרון שנותר בעולם, ואם כן, אולי כבר אין מה לעשות? אולי אין לאן לברוח? אולי אין ברירה אלא להישאר בכפר?
אבל אז, מול הקולות המחלישים, המהססים, שוב פקדה אותו התמונה של אימו, מתפללת ומדליקה נרות, טורחת לכבוד שבת בלי לחפש תירוצים. רק רוצה לכבד ולעשות רצונו של מקום. הלבטים פסקו באחת. הוא החליט.
"מייד עם שחר, כשכל בני הכפר עוד נמו את שנתם, הוא התגנב למקום מסוים בקצה הכפר, שבו היה נוחת מסוק מיוחד אחת לחודש ומביא את אספקת הבשר עבור החודש כולו. יענקל, שכבר פשט את זהותו של יאקוב הפליט והפועל, רץ לעבר הטייס והציע לו עסקה משתלמת במיוחד: תלושי הבשר ששמר לאורך כל התקופה שבה התגורר בכפר, תמורת הברחה מחוצה לו".
הטייס ההמום והרעב לא ראה מעודו תלושים רבים כל כך. הוא מיהר להסכים בפה מלא לפני שהאדם המשונה שמולו יתחרט, ויעקב מסר לידיו את התלושים והזדרז להתחבא בתוך המסוק, בין ארגזי המזון.
סוף סוף הוא עזב את הכפר.
לעולם לא נדע מה עשה ראש השבט כשגילה שתוכניתו הערוכה בקפידה התבטלה לנגד עיניו. בתו כבר לבשה בגדי חג וישבה בראש השולחן הערוך, אביה ציווה על אנשיו להוביל את החתן אל המקום, ואז —
אולי עד היום, בכפר אוזבקי קטן, מספר אב לבנו על הפליט המוזר, הגבוה והמוצלח, שנעלם לו בלי להותיר עקבות. אולי…
יענקל, בינתיים, התגלגל ביערות. עבר ממקום למקום, ושנתיים תמימות רק ניסה לשרוד.
"אחרי שנתיים בערך חלה במלריה. הוא מצא את עצמו בבית חולים שדה מאולתר, ואחרי שהחלים התגלגל והגיע לסמרקנד".
ברה כחמה
תחנה רביעית: סמרקנד
המלחמה כבר תמה. יענקל, עודנו מגודל שיער, הסתובב ברחובות סמרקנד. לפתע מצא עצמו מול ישיבה שקול תורה עולה ממנה. הוא נכנס אליה כשיכור, ולא מיין, פתח גמרא כפי שהוא והתחיל ללמוד בגעגועים שאין כמותם.
"היהודים בבית המדרש לא ידעו את נפשם. מה יעשו עם הטיפוס המשונה הזה, שנחת הישר אל בית המדרש שלהם, ועוד מעז ללמוד כאילו הוא שייך ומחובר?
"רבי לייב גרוביץ זצ"ל, תלמיד חכם מיושבי בית המדרש, החליט לגשת ולשאול. 'מי אתה? מה מעשיך כאן?' כך בירר, ויענקל ענה לו בפשטות: 'מתלמידי הגאון רבי אהרן קוטלר אני'.
"לשמע התשובה המפתיעה פרץ כל בית המדרש בצחוק מהדהד. איזו בדיחה גרועה! רק רבי לייבל האמין לכל מילה של ההלך הנודד והמוזר. יהודי בית הכנסת החליטו להשליך אותו החוצה מבית המדרש. והרי אין לדעת, אולי הוא טיפוס מפוקפק? ואולי הוא בכלל מרגל של הבולשת הסובייטית?
"לייבל הצדיק האמין לדבריו של יענקל וריחם עליו מאוד. הוא יעץ לחבריו: 'אולי נשמע ממנו אם הוא זוכר 'שטיקל תיירה' מרבי אהרן קוטלר? למה להשליך אותו מכאן בלי לבדוק אם הוא דובר אמת?'
"אמר ועשה, ויענקל ניגש לבימה והחל לפלפל בסוגיות הש"ס והפוסקים מול פיותיהם הפעורים של היהודים בבית הכנסת. כולם כבר הבינו שמדובר בתלמיד חכם ובר אוריין, והזלזול והחשדנות החליפו את מקומם בהערכה עצומה…"
הרב גרוביץ, שהיה כבר נשוי, החליט להכניס את יענקל לביתו. הוא סייע לו לסדר את שערו המוזנח ולהסתפר, העניק לו בגדים הולמים ובית.
"בהמשך עבר רבי יענקל לגור בביתו של רבי יום טוב עהרליך זצ"ל, שדאג אף הוא לכל מחסורו במסירות ובידידות גדולה".
לימים נסגר המעגל כשנינתו של רבי יענקל נישאה לנכדו של רבי יום טוב.
צאן קדשים
תחנה חמישית: פריז
כשאני שואלת את הרבנית יענטל שתחי' על חייה, אני מגלה כי נזדקק לכתבה נוספת – אם לא לספר שלם – כדי לתאר את כל מה שעבר עליה בשואה האיומה. לכן ניאלץ להסתפק כרגע בתקציר בלתי ממצה.
היא נולדה בעיירה מונקאטש למשפחת שטרויבל, ושרדה את אושוויץ, אבל כל משפחתה נרצחה שם בב' בסיוון תש"ד. כשהסתיימה המלחמה היא הגיעה למחנה פליטים בפריז, ולשם הגיעו גם רבי יענקל ורבי לייבל. ושם עסקן נמרץ בשם ר' יצחק גלבך היה משדך בין הבחורים היהודים לבנות ממחנה הפליטים שבפריז.
"יצחק גלבך היה השדכן שלנו, והוא עם שרה אשתו הובילו אותי לחופה. רבי לייבל גרוביץ ואשתו הם שהובילו את בעלי, רבי יענקל, כשאפילו הכובע שלראשו היה שאול מחברו רבי לייבל ליום החתונה… גם הקידושין שלי נעשו בדולר בודד, ולמחרת קניתי בו מעט חלב…
"שמחה ועצב שימשו בחתונה הזו בערבוביה. עצב מר על המשפחה שאיננה, שנרצחה על קידוש השם, ועם זאת – שמחה גדולה על החיים היהודיים החדשים שבונה לו הזוג.
"ואז, בעיצומה של החתונה השתתקו כולם. רבי יום טוב עהרליך הוציא את כינורו והחל לנגן את הלחן שהגה ופיזם בעלי רבי יענקל בשעה שלמד ופלפל. את המילים חיבר רבי יום טוב כמתנת חתונה מרגשת ומדמיעה, והן מספרות ביידיש אותנטית על הניסיון שבו עמד בכפר הנידח ההוא באוזבקיסטן. השיר התגלגל עם השנים והתפרסם, כשרבים אינם יודעים שמאחוריו עומדת מציאות חיים אמיתית ומטלטלת".
איך מסתיים השיר, או נכון יותר, תרגומו לעברית של אברהם פריד?
"אין דבר שיטיל מורא על לב בן ישראל,
רק ילך בדרך התורה וישמור אותו הקל".
קהילות יעקב
תחנה שישית: אמריקה
רבי יענקל פוטש, צנוע ועניו, עקר עם משפחתו לאמריקה על פי בקשתו של הגאון רבי אהרן קוטלר, שרצה לייסד שם גרעין לישיבה.
כשהיה בן חמישים ושתיים שנה בלבד נפטר על אדמת אמריקה ונקבר בהר הזיתים.
שישה בנים הותיר, ומאות נכדים ונינים שאיש מהם לא סר מדרך התורה, ושנמנים כמעט עם כל גוני הקשת של הציבור החרדי: ליטאים, חסידים ואפילו 'קנאים' ממאה שערים. נכדים המשמשים ראשי ישיבות, ר"מים וראשי כוללים.
הוא היה זה שהגה את הרעיון של 'כולל ערב', וקול התורה הבוקע ממאות ואלפי בתי כנסיות בשעות הללו, הוא פרי מחשבתו הזכה.
וכל זה כי ילד אחד, בן שש עשרה, שמר על כשרות המזון בכל כוחו ובזכות כך יכול היה לברוח. כל זה בזכות אמא יהודייה אחת שלא הפסיקה להתפלל, שהחדירה בבנה את האמונה בהשם ובתורתו, שדמעותיה המשיכו לחיות לנצח בזיכרונו של בנה, מתוות לו חיים ודרך.
זו תורה וזו שכרה
"סבתא שלי היא ההשראה שלי לכתיבה", מודה בחיוך שרה פכטר, העיתונאית והסופרת, מחברת הספרים 'ורטיגו', 'יצאתי מדעתי תיכף אשוב' ועוד רבים .
"כבר מגיל צעיר כתבתי את הסיפורים שלה ממלחמת העולם השנייה במדור קבוע בעיתון 'המודיע'. את הקריירה העיתונאית שלי אני חייבת לסבא שלי רבי יעקב, שבזכות הכתבה שבה חשפתי את הסיפור שמאחורי השיר 'יאקוב', הציעו לי לעבוד כעיתונאית וכך התחיל הכל".
מאז כתבה שרה המוכשרת מאות כתבות וסיפורים אישיים, רבים מהם עסקו במלחמת העולם השנייה וזכו להדים רבים. "אין לי ספק שזה בער בי דווקא בגלל שגדלתי בצל הסיפורים של סבי זיכרונו לברכה, ותיבדל לחיים ארוכים סבתי היקרה שהיא השראה לכל המשפחה. האמונה והתורה הן נר לרגלה, והן שהתוו את החינוך של כל המשפחה.
"בכל פעם שאני מוציאה ספר, אני יודעת כמה סבתא שלי גאה ומאושרת. ואולי כאן טמון הסוד: לתת תמיד חיזוק והערכה לכישרונות של הילדים שלנו – מדהים כמה זה מדרבן ומאתגר.
"כשסבי וסבתי הגיעו לאמריקה, הדבר הראשון שסבתא שלי עשתה הוא לפתוח את ביתה לרווחה. בכל ליל שבת אכלו על שולחנה עשרות אנשים. בבית הכנסת ידעו שמי שאין לו מקום לאכול – מוזמן בשמחה לפוטש.
"הם היו בעלי חסד גדולים, וסבא שלי שעבד קשה בארה"ב אחרי המלחמה, הקים את המשפחה, ולצד המשפחה דאג גם לפליטים ולנזקקים. הוא גם היה אחראי על קבוצות לימוד ברחבי אמריקה שאותן מימן במשך שנים, ובזכותו עלה קול התורה ופרח במקומות רבים.
"כל הצאצאים שלהם יכולים לדקלם, ולא כאִמרה חיצונית אלא מתוך חינוך שורשי ועמוק: התורה הייתה מקום ראשון בבית, אין בלתה. ואכן הם זכו לבנים תלמידי חכמים גדולים וגם לנכדים כאלו, בלי עין הרע".
