פצעי בגרות | מנהיגי המגזר מתנגדים, ההורים נקרעים בין התנערות לאהבה והנערים מרגישים הכי לבד בעולם. נערי הגבעות מדברים
מי אתם, נערי הגבעות? המרדף המשטרתי סמוך ל'מעוז אסתר', שבסופו מצא הנער אהוביה סנדק ז"ל את מותו – פתח מחדש את הפצע החשוף בין נערי הגבעות לבין רשויות המדינה. ולא פחות מכך – השסע המסעיר בין הנערים לבין הציונות הדתית שממנה באו הרב יורם אליהו ורעייתו הרבנית זיווה, הורים לשלושה נערי גבעות, מדברים בגילוי לב: "לא בחרנו את הדרך של הילדים שלנו, אבל הפתרון היחיד הוא לקרב ולחבק" הנערים עצמם טוענים: מפקירים אותנו. מתייחסים אלינו כמו פושעים. והמגזר שלנו מפנה עורף יצאנו לפגוש את כל צדדי הקונפליקט.
מערב פרוע או אידיאלים טהורים? נער בגבעות בשומרון. צילום אילוסטרציה: פלאש 90
מי שמכיר את הכבישים המפותלים של בנימין בואכה כוכב השחר, ואת הסכנה הבטיחותית האורבת בהם אפילו לנהגים מן השורה – לא יכול היה שלא לעצור את נשימתו כאשר שמע על המרדף המשטרתי הפרוע שנערך בשבוע שעבר אחר המכונית עם נערי הגבעות שנסעה סמוך לכוכב השחר. כתוצאה מהמרדף העיקש שניהלו השוטרים, התהפך הרכב עם הנערים בצד הדרך. מתחת הרכב נקבר הנער אהוביה סנדק ז"ל מהיישוב בת עין. סנדק, בן שש עשרה וחצי בסך הכל, נהרג במקום.
מי שחשב שהטרגדיה תביא לחשבון נפש – משטרתי או ציבורי – התבדה. מה שהיה חשוב למשטרה לעשות בשעות הבאות הוא למנוע תיעוד מהזירה, ולחסום את דרכו של חבר כנסת שביקש להתקרב אל מקום התאונה. חבריו שנסעו ברכב יחד עימו, נאזקו ופונו לבית החולים. אחר כך הובלו לחקירה, שנמשכת עדיין – למעלה משבוע לאחר התקרית שבה נהרג חברם. החברים טענו כי התחננו בפני השוטרים מספר פעמים לבדוק מה קרה לחברם אהוביה, כיוון שייתכן מאוד שהוא נפגע קשה בתאונה, אך לא זכו להתייחסות.
האסון שבו נהרג אהוביה סנדק, היה הגפרור שהצית מחדש את אחת המדורות הרגישות והמורכבות ביותר ביהודה ושומרון. התקרית הטרגית חשפה שוב את הפצע הפעור, בדמות היחסים המתוחים בין יחידת המשטרה ימ"ר ש"י – שמופקדת על אכיפת את החוק בשטחי יהודה ושומרון – לבין אותה קבוצת נערים שנעה בין אידיאליזם לפריעת חוק – קבוצת נוער הגבעות. קרע שמעולם לא היה עמוק יותר. חוסר האמון של הנערים במערכת האכיפה, ובייחוד בזו האחראית על שטחיהם – הוא אינסופי.
האמת היא, שמעולם לא שררו בין הצדדים יחסי אמון מספקים; הללו טוענים כי השוטרים נוקטים באכיפת יתר דווקנית ואובססיבית כלפי יהודים עם כיפות גדולות ו'גוזמבות' (פאות ארוכות ומפוזרות) וממררים את חייהם כבר שנים ארוכות; ואילו המשטרה טוענת כי היא בסך הכל עושה את עבודתה למען שלום הציבור.
לכל הדעות, נוער הגבעות, או כפי שהם מכונים 'הגבעונים' – אינם נהנים מיחסי ציבור טובים. משום כך, יצאנו לבדוק בעצמנו את השטח. מי הם הנערים הללו? נערים בסיכון שנפלטו ממסגרות חינוכיות, או 'ילדי שמנת' מבתים טובים שבסך הכל רוצים לממש קצת אידיאלים על הרי השומרון? האם הם אכן אלימים כמו שהם מצטיירים, או כאלה שפועלים רק מאהבת הארץ ומיישבים אדמות נטושות?
והשאלה העיקרית – מה חושבים על כך הוריהם? לשם כך דיברנו גם עם ההורים עצמם. נחשפנו למלוא הקונפליקט – בין הורים שהשלימו את מעשי ילדיהם, לבין כאלה ששנתם נודדת בלילות.
מסע שבין אם תסכימו עם כל מה שנאמר בו ובין אם תתקשו לחלוטין להבין את המציאות הבלתי הגיונית שבה פועלים נערי הגבעות – לא ישאיר אתכם אדישים בשום צורה.
גבעה במקום בית
הדימוי של נוער הגבעות הוא של אוסף פורעי חוק מסוכנים המטילים את חיתתם על הסביבה. הם מעסיקים את השוטרים במרדפים בלתי נגמרים, ומסבים כאב ראש רב לרשויות החוק.
האם הדימוי הזה צודק?
"התופעה החברתית של נוער הגבעות החלה לפרוח לפני חמש-עשרה שנה, לאחר שבר ההתנתקות", מסבירה ל'משפחה' ד"ר נירית ראוכברגר, המטפלת בנוער בסיכון בציונות הדתית, ובכללם בנוער הגבעות. "קבוצות שונות עלו אז לגבעות ותפסו שטחים הנחשבים 'בלתי חוקיים'. בכך הם הביעו את המחאה שלהם".
לא נעשו על נוער הגבעות מחקרים באופן מספק. עם זאת, ראוכברגר מספרת מניסיונה בשטח עם הנוער: "כמו כל חֶברה, גם נוער הגבעות אינם מקשה אחת. זו הגדרה רחבה שמתחלקת לתתי-קבוצות: יש את אלה שיגורו בגבעה ואף יישנו בה בלילות, ויש את אלה שיגיעו בסופי שבוע כדי לתמוך באלה שמתגוררים במקום. יש מי שבאים לבדם לגור בחוות מבודדות וישנן גבעות שהן בפיקוח של משפחה מן המקום". אם תהיתם למה הכוונה כשאנו מדברים על 'מגורים', היא מסבירה כי מדובר בסך הכל באוהל. "זה כלום וחצי", היא מגדירה.
מבחינת היקף השהות ורמת המחויבות של הנער לגבעה – יש שוני בין סוגי נוער הגבעות. ניתן לומר כי ככל שהשהות של הנער בגבעה גדולה יותר והמרחק הפיזי והמנטלי מהבית גדול יותר – כך הנער נחשב בסיכון גבוה יותר", היא קובעת.
מה האידיאולוגיה שמניעה אותם?
"בראייה שלהם, הם בטוחים שהם עוזרים לעם ישראל להגיע לגאולה", היא מסבירה את הפסיכולוגיה הפתלתלה. "בתפיסה שלהם, הם בעצם ההמשך הטבעי של הבנייה וההתיישבות – מעין שדרוג של דור המתיישבים בארץ".
קשה לתת בהם סימנים. "הם בני שתים עשרה עד שמונה עשרה בדרך כלל", אומרת ראוכברגר. "רבים מהם הם דור שני של מתיישבים, ויש גם עירוניסטים. הם מתפרשים על פני שטח נרחב – לאורך כל ציר 60: מדרום הר חברון, דרך גבעות בנימין, איתמר ויצהר, ועד אחרי צומת תפוח. הרבה מהנוער נודד על פני מספר רב של מקומות. ישנן גבעות שמנוהלות על ידי משפחות, ויש גבעות שמנוהלות על ידי הנוער עצמו.
הגרעין המרכזי, כמאה חבר'ה מכל הארץ, חיים בגבעה לאורך היום ועוסקים בעבודות בנייה וחקלאות. ישנם גם כאלה שלומדים בשעות הבוקר ומגיעים אחר הצהריים לגבעה לתמוך ולישון במקום. "המטרה היא בעצם להשתלט על חבלי ארץ לא מיושבים, כדי לעצור את ההשתלטות הערבית באזור", היא מסבירה. המציאות לרוב מוכיחה כי הם מצליחים במטרתם זו.
המניעים שלהם להתיישב על הגבעות, לשיטתה, הם לאו דווקא אחידים: "יהיו כאלה שהגבעה תספק להם את היציבות והבית. הם לא רוצים להסתובב חסרי מעש ב'כיכר החתולות'. בגבעה הם יכולים לגור עם משפחות, ללמוד איך לעבוד ולהיות יצרנים. זה בעצם נחשב לבית שלהם. חלק מאוד גדול מהם מגיע תהליך מתוך חיפוש עצמי ובקשה לעיצוב זהות, דבר שמאוד אופייני בקרב הציבור הזה בגילאים הללו".
'צריך ללמוד מהחרדים'
האם מדובר בתת-תרבות מאיימת או במרד נעורים חולף? ראוכברגר אומרת, כי היא נשאלת על כך לא פעם. "כולנו עסוקים בשאלה הזו. מה שבטוח הוא, שיש כאן משהו שההורים צריכים להכיר. כשאתה רוצה להיות משמעותי עבור הילד, אתה צריך גם לשהות קצת בתוך המרחבים שבהם הוא נמצא. שם מתחיל הקשר, בין הורים לילדים ובין הממסד כלפיהם".
היא מציינת לטובה את אנשי החינוך החרדים שידעו לעשות את מה שהיא מגדירה כ'מעשה ההינדיק', כשנדרשו לכך (על פי משלו של רבי נחמן מברסלב זי"ע, על אדם שהחליט שהוא תרנגול-הודו וטובי הפסיכולוגים נלאו מלמצוא לו מזור. עד שמומחה אחד התיישב לצידו מתחת לשולחן וניקר זירעונים כמוהו, ומתוך הזדהות עם מצבו – החזיר אותו להתנהגות אנושית. ר"ס). "בציבור החרדי, כאשר החלה התופעה של נוער בסיכון, המורים ירדו לרחובות והלכו לפגוש את הנערים במרחבים שלהם, איפה שהם נמצאים. יש כאן אמירה מאוד חזקה: איפה שאתה נמצא – אני איתך. הקשר הזה הוא גשר. זה חסר מאוד לנוער הזה", היא אומרת בכאב.
כמו רבים מן המרואיינים בכתבה זו, ד"ר ראוכברגר טוענת, כי השימוש באלימות אצל נוער הגבעות כלפי ערבים או חיילים – הוא מינורי. "הרוב הגדול לא נמצא במקום הזה. לא 'תג מחיר' ולא סתם אלימות. זה בהחלט לא הדבר המרכזי שהם עושים".
איזה יחס הם מקבלים בציונות הדתית שבתוכה צמחו רובם?
"זה תלוי בגובה הלהבות. ביחס אליהם כחברה אנחנו מאוד מחולקים: כל עוד הם עסוקים בעשייה – זה מבורך. אך ברגע שהם חוצים את הגבולות – זו כבר בעיה. רוב ההורים יגידו: 'אני בעדם, אבל…' כהורים לנער גבעות – הם כל הזמן מתחככים עם הגבולות שלהם. לא כולם מונעים רק אידיאולוגית. ישנם נערים שהפעילות בגבעות עונה על צרכים אחרים שלהם כמו: קבלה, שייכות, מרד, כישלון, כאב. אלו מרכיבים שקיימים בכל עבודה עם נוער בסיכון".
כשאני מתארת בפניה כי יש המכנים את כבישי יהודה ושומרון בתור 'המערב הפרוע' – היא מבקשת: "אל תיתנו להם כותרות. זה נורא שטחי. הצעקה הזו לא קרתה ביום אחד, זה תהליך שנבנה וצריך לעצור אותו. שבר ההתנתקות והרצון למחות, שכל פסיכולוג יגיד שכך פועל מי שחווה שבר – הולך ומתגלגל. בכותרות שלנו אנחנו מסלימים אותו במקום לאפשר להם להבריא. אם ניתן על זה את הדעת – זה יגדל אותם".
ישנם פרויקטים שיושמו בשטח כדי להשיב את נערי הגבעות למסגרת הממסדית, אך ראוכברגר מספרת כי רובם נחלו אכזבה מרה ולא הצליחו להשיב את האמון המבוקש בין הנערים לממסד. "כשאת עושה תוכנית מוצלחת עם הנוער ובמהלכה מגיעה המשטרה ועוצרת את אחד הנערים – זה שבר מאוד גדול באמון. ביד אחת משקיעים בחינוך, וביד השנייה מבצעים אכיפה אגרסיבית מדי. זה חוסר תיאום בין הזרועות השונות".
רובם המכריע של הנערים מגיעים מהחברה הדתית לאומית, אך עבור רבים מהם, זו כבר לא נחשבת לביתם והם לא רואים עצמם שייכים אליה. רבים מהם טוענים כי כאשר הם בחרו להם דרך שונה מן המצופה מהם – הקהילה הדתית-לאומית לא ידעה להכיל אותם, למרות שאת האידיאולוגיה והערכים שמניעים אותם הם ינקו בבית.
הציונות הדתית חלוקה מאוד באשר לנוער הגבעות. יש שיאמרו אפילו שהיא שסועה בסוגיה, ומסיבות מובנות: רבים ממנה היו שמחים שהגבעונים הצעירים היו מיישרים קו עם הממסד והולכים בתלם. אחרים מתבטאים נגדם בחריפות של ממש, ומפנים להם כתף קרה. גם בקרב המשפחות בהן גדלו קשה למצוא להם מצדדים – למרות שרוב המשפחות ממשיכות לאהוב את ילדיהן כמובן, אך מבלי להסכים עם דרכם. ובנוסף, גם רובם המכריע של המנהיגים הרוחניים בציונות הדתית אינם מתגייסים לטובתם.
הפעם, זה אחרת. נראה כי האירוע החריג שנראה כאובדן חיים מיותר של עלם צעיר עם שאיפות רוחניות – יצר תמימות דעים בקשר להתנהלותה התמוהה של המשטרה. גם מי שלא מסכים עם דרכם בימים כתיקונם, מבקש לחזק את המשפחות והחברים בעקבות האסון, שמעורר תסיסה רבה בציונות הדתית, כמעט מקיר אל קיר.
בן-גבעות יקר שלי
ומה חושבים ההורים?
אצל רוב בני הנוער (68 אחוזים), השהות בגבעה היא בידיעת ההורים – אם כי לא בהכרח בהסכמתם. במחקר משנת תשע"ו (2016) נמצא, כי 86 אחוזים מהם תופסים את עצמם כחלק מהמדינה.
אם בעבר הגיעו הנערים מבתים פחות 'ממלכתיים', הרי שכיום ניתן למצוא שם גם בנים של רבנים ואנשי חינוך מתוך הגרעין הקשה של הציונות הדתית. רבים מן ההורים לא ישנים בשקט עם העובדה כי בניהם בחרו להיות נערי גבעות, אך למרות זאת, רבים מהם שומרים איתם על קשר חזק, חרף ההתנגדות האידיאולוגית.
אחד מהם הוא הרב יורם אליהו, ר"מ ב'מכון מאיר', ששלושה מאחד-עשר ילדיו נחשבים לנערי גבעות. "רבנים לא יודעים להכיל את הכוחות הטהורים הטמונים בנערי הגבעות" הוא אומר. "הגיע הזמן שיֵדעו להכיל את הכוחות של נערי הגבעות מול הדה-לגיטימציה שנעשית להם על ידי כוחות הביטחון".
בראיון ל'משפחה', יחד עם רעייתו הרבנית זיווה אליהו, הם מספרים בכנות על התהליך המשפחתי: "אמנם לפעמים הילדים עושים דברים שאנחנו לא לגמרי מסכימים איתם. אנחנו מעירים להם, ועם הזמן הם מתיישרים. ברוך השם, הם הקימו בתים לתפארת" .
בני הזוג אליהו מגיעים באופן תדיר לבקר את ילדיהם בגבעות ומארחים את חבריהם בביתם. כך נוצר ביניהם מפגש בלתי אמצעי. "אלו ילדים טהורים. אנחנו מכירים אותם מקרוב. יש להם טהרת עיניים. אין להם פלאפונים לא כשרים. הם עדיין בגיל ההתבגרות. מדובר בנערים מאוד אידיאליסטיים שיש להם אהבת השם, יראת שמים ואהבת ארץ ישראל חזקה. אלה לא הילדים שמחפשים חלילה הפקרות.
"הם בטוחים", אומרת הרבנית אליהו, "שזה מה שהשם רוצה מהם – להגן על ארץ ישראל וליישב אותה, בתנאים קשים, בלי מים וחשמל. הם רואים כי אין מספיק כיוון נכון בממשלה להמשיך ולהתיישב, ומנגד – רואים בעיניהם את התפשטות היישובים הערביים. לכן הם מתיישבים במקומות אסטרטגיים, באוהלים. בחוות. זה עוצר את ההתפשטות הערבית באזור".
על אהוביה סנדק ז"ל מספר הרב אליהו: "היה לו לימוד קבוע בחברותא עם אבא שלו, דרך הטלפון. הוא ניהל סדר יום מאוד רוחני".
הם הסכימו להתראיין, על מנת לעורר מודעוּת. "אם אנשים בציבור שלנו מסתכלים עליהם בצורה לא נכונה – לא פלא שגם הרשויות מתייחסות אליהם כך.
"לחלקם יש קושי לשבת יומם בלילה בישיבה ולהתמסר ללימוד התורה", אומרת הרבנית אליהו, "אבל ברצון שלהם – הם מאוד רוחניים. את האנרגיות שלהם את מנתבים לפעילות על הגבעות. חורשים, מסקלים, נוטעים ובונים. זה נוער שמחובר מאוד לתורה, ויש בהם המון קדושה וטהרה. להגיד לך שבתפילה ובציפייה שלי לא הייתי רוצה לראות ילד שיושב בישיבה ולומד תורה? ברור שהייתי רוצה", היא אומרת בכנות מרגשת, "אבל הקב"ה לימד אותנו ש'לא מחשבותיי מחשבותיכם'. יכול להיות שהילד הזה הוא לא פחות רצוי בשמים ממי שעובד את השם בדרך המקובלת".
לגבי ההחזרה לתלם – בני הזוג אליהו אומרים ל'משפחה': "אין לנו ספק ששיח נכון וקרוב איתם – יביא אותם עם הזמן לעשות מעשים מדויקים ונכונים יותר. אלה שנאבקים בהם – הופכים להיות אצלם לא רלוונטיים, וממילא לא יכולים להשפיע עליהם".
'רק בגלל הפאות'
כמו רוב המרואיינים, גם הרב יורם אליהו אינו מצדיק מעשי אלימות מכל סוג שהוא. "אסור לקחת את החוק לידיים", הוא מבהיר.
בן ה-19 שלהם, תלמיד 'ישיבת פרי הארץ' ברחלים, נעצר לפני כשנתיים בעקבות מותה של עאישה א-ראבי. לטענת המשטרה, זו נהרגה בעקבות יידוי אבנים מצד נערי גבעות. "הבן שלנו עבר הרבה צרות מהשלטון", מספרים הוריו. "יצאנו אז בזעקה גדולה ומרה".
בנם עבר עינויים בחקירות השב"כ, והשתחרר לאחר כשבוע, ללא כל אשמה. "עד היום עוצרים אותו כמעט מדי יום ובכל פעם שהוא מגיע לאיזה מחסום – מעכבים אותו. רק בגלל שיש לו פאות וכיפה גדולה. יש פה משהו מאוד עמוק במלחמה נגד הנערים. זו לא רק מלחמה נגדם".
אם כדבריהם הם לא פורעי חוק – אז מה רוצה מהם המשטרה?
"יש אנשים שמעוניינים ללבות את השנאה הזו של הנערים", טוען הרב אליהו. מפריע להם שאנשי הציונות הדתית מעורבים בחברה. אנחנו מפריעים להם בתהליך השלום. בעומק הדברים, יש כאן שיטתיות מכוונת. אם הייתה באמת ממשלת ימין", הוא טוען, "היו מסייעים להם למצוא מקומות אמיתיים ליישב ומעודדים אותם כחלוצים של הדור. המדינה צריכה להושיב צוות חשיבה אמיתי ולראות איך להפנות את הכוחות שלהם לדברים חיוביים.
"יש גורמים במדינה שהגדירו את הנערים האלה כארגון טרור", קובל הרב אליהו.
פעילות של יידוי אבנים למשל היא בהחלט פעולה אלימה.
"טרור זה מי שהולך להרוג מישהו. ועובדה היא, שעד היום לא הוכח שנער גבעות הרג מישהו. כבר 20 שנה שמנסים להשיג את ההוכחה הזו, ללא הצלחה. אז השיגו את זה באמצעות עינויים בפרשת דומא", הוא טוען. "כל הקרע שיש בציונות הדתית ביחס לנוער הגבעות – נובע מחוסר היכרות עם הנערים האלה. הם נראים להם קצת משונים, אז חושבים שהם מופקרים וחסרי מסגרת. יש פה ושם שוליים כאלה, אבל אנחנו, ההורים, פועלים ביחד לתת להם מסגרת ראויה".
אתם חריגים בנוף כהורים תומכים?
"יש הרבה הורים כמונו", משיב הרב אליהו. "אני מאמין שכשהילד שלך תופס כיוון של קודש – גם אם זה לא בדיוק בהשקפת עולמך – אתה צריך לחזק אותו. אחרת אתה עלול לאבד אותו".
'רואים בנו אויבים'
גב' אלירז פיין, בת 29 ואם לחמישה, בת למרביץ תורה ידוע בציונות הדתית, גדלה ומתגוררת עם משפחתה בעתניאל. בגיל 15 – כשנה לאחר ההתנתקות – עשתה גיחה ארוכת שנים אל הגבעות, במהלכן נעצרה פעמים רבות. עד היום היא רואה את עצמה כתומכת בנוער הגבעות.
"גדלנו בבתים שיום העצמאות הוא יום קדוש עבורם. אבל כשאנחנו רואים פעם אחר פעם וגם חוטפים על בשרנו במאבקה של המדינה בכל מה שיהודי – אנו מבינים שהמטרה היא לא זו", היא מסבירה ל'משפחה' את חציית הקווים. "החזון הוא לא רק לבנות בכל מקום וביהודה ושומרון, אלא גם לייצר מדינה יהודית אמיתית. פה מתחיל הקרע בינינו לבין הציונות הדתית שגדלנו בתוכה".
דבריה של פיין – משקפים את לב הקונפליקט הבין-דורי בין נערי הגבעות להוריהם: "אותם הורים שגידלו אותנו על 'חלוציות' – הם אותם אלו שמשדרים לנו היום: שבו בשקט ואל תעשו. הציבור הדתי בדרך כלל מחנך לאקטיביות, אך כאן הוא שותק. אנחנו זועקים על השקט הזה". לדבריה, למרות שהוריה לא הסכימו כלל עם דרכה, מצבה היה טוב בהרבה מנערי גבעות רבים, שהוריהם התנערו ממעשיהם ומדרכם.
"אמא שלי תמיד חיזקה אותי. אנחנו דור שגדל על האינתיפאדה. ראינו הרבה מאוד לוויות ושפלות רוח של העם היהודי וחוסר תגובה של הממסד. בדרך לבית הספר ספגנו חילופי יריות. גדלנו בסביבה מוכת טרור ואנחנו לא מוכנים להוריד ראש!" היא חורצת. לשיטתה, המדינה נאבקת בכל מה שיהודי בעיניה, ונוער הגבעות מסמל עבורה תורה ומצוות.
"כשנוער הגבעות התחיל לפרוח לאחר הגירוש מגוש קטיף, זה היה המשך של שבר גדול מאוד. המדינה נאבקה בזה, כי היא לא רוצה להיות מדינה יהודית שמעודדת את חוקי התורה. אנחנו רואים אוזלת יד מול מי שפגע ביהודי או מול המפגינים בבלפור, לעומת נוער הגבעות. אצלנו יש אינטרס מדיני למגר כמה שיותר את מי שפועל למען התורה. לעומת מי שפועל בעד מדינת כל אזרחיה, שמתקבל בחיבוקים".
גם מול האויב הערבי היא רואה, לטענתה, את האכיפה הבררנית של המשטרה ומערכת המשפט. "מי שיוצר את החיכוך בין נוער הגבעות לממסד – זו המדינה בעצמה. ברגע שילדים יהודים מניחים ארגז על איזו גבעה, יקפצו לשם כוחות עצומים, בלי פרופורציה בכלל, ויעצרו אותו. באים בחמת זעם ובכוחות מתוגברים על כל גבעה קטנה שמוקמת. כלפי הבנייה הערבית הלא חוקית – אין את אותה מהירות תגובה".
לתחושתה, רוב המנהיגים בציונות הדתית רואים בהם אויבי העם. "שכחו מי האויב ומי האח. בכל פעם שנעשים מעשים שלא מצאו חן בעיני התקשורת – יצאו וגינו אותנו מעל כל במה, בכל הכוח. מי שמכם לגנות? הרי אנחנו לא שלכם כבר. מבחינתנו אנחנו כבר ציבור נפרד.
"אפילו כלפי מי שעזבו את הציונות הדתית לחלוטין – יש הכלה גבוהה יותר. בהנהגה הפוליטית קראו למסור אותנו. הוציאו לנו דין רודף. אפילו אם מדובר בעינויי שב"כ. היו גורמים שנפגשו עם הצבא ונתנו לגיטימציה לרדוף אותנו, בעיקר בגלל הרצון להיראות יפים בעיני המדינה. הציבור הדתי לאומי חייב שידברו עליו רק טוב, אבל הוא בעצם חוטף הסטירות של המדינה". לא נגענו.
אבל יש בכם כאלה שמעודדים אלימות!
"פעם שאל איש שב"כ את אחד הנערים שלנו: 'למה אתם זורקים אבנים על חיילים ושוטרים?' ענה לו הנער בשאלה: 'איך זה שאתם פועלים נגד יהודים במחלקה היהודית בשב"כ?' הוא ענה: 'אין מה להשוות. המחלקה היהודית בשב"כ כל כך קטנה לעומת שאר המחלקות שלנו'. הנער ענה לו: 'בדיוק אותו דבר אצלנו. אלה שמעודדים לפגוע בשוטרים ובחיילים – הם מעטים לעומת היתר'.
"אין לנו שום רצון להילחם ביהודים בשום צורה אלא אם כן זה פיקוח נפש של ממש", היא מבהירה. "המחאה שלנו בדרך כלל תתבטא מול הערבים בימים שאחרי פינוי. בכך אנחנו משיגים שתי ציפורים במכה: הצבא והמשטרה יודעים שעל כל פינוי שלנו הם יצטרכו לשלוח כוחות מתוגברים וזה מעורר אותם לשקול פעמיים כל פעולה כזו. ושנית, שגם הערבים סובלים".
***
בעבור האוזן הרגילה, הדברים קשים לשמיעה. אולם רק הבנה מלאה להלך הרוח – אולי תוביל לדיאלוג אשר ימנע את הישנותו של אסון כמו זה שאהוביה סנדק ז"ל מצא בו את מותו. חבית חומר הנפץ הזו – מסבה סבל רב לכל הצדדים. יהיו שיאמרו: גם לערבים שחלקם לא מחפשים מלחמות. ואולי, רק אולי, ההקשבה, הבנת המציאות וניסיון למצוא מסילות ללב הנוער הזה, האידיאליסטי על פי דרכו – יפתחו את הדרך לתחילתו של ריפוי.
רק אולי.
***
'צר לי עליך, בני'
אהוביה סנדק התגורר ב'מעוז אסתר', והיה הרוח החיה במקום. בבקרים למד בכוכב השחר ודבק בתורה. בערבים פעל בבנייה ובחקלאות בגבעה בה התגורר.
ספרי משהו מיוחד על אהוביה ז"ל, ביקשנו מאימו, גב' איילת סנדק.
"באחד הימים, סבתא של אהוביה הגיעה לבקר אותנו בבת עין. היא הייתה צריכה לחזור הביתה. לאהוביה היה ממש עצוב שהיא הולכת. אז הוא ארגן תיק קטן. וכשהיא הלכה לכיוון התחנה – הוא פשוט רץ אליה עם שקית בגדים ואמר לה שהוא רוצה לבוא אליה לביתה בצפון. סבתא לא עמדה בקסם וחזרה יחד איתו למושב".
מתי הוא הצטרף לנוער הגבעות?
"אני לא מכנה אותו 'נער גבעות', אלא נער אוהב השם, אוהב התורה וארץ ישראל", היא מבהירה. "את הכינוי 'נוער הגבעות' מישהו הדביק עליו ועל חבריו כדי להפוך אותם למשהו שלילי שמתיר לפגוע בהם. רק כי יש להם אמת מתוקה וגדולה".
איך קיבלת כאמא את העובדה שבנך הבכור חי בגבעה מבודדת?
"סמכנו עליו והיינו גאים בו. שמחנו שהילד שלנו עושה את מה שהוא כל כך האמין בו".
אילו דברים חדשים גילית על אהוביה ז"ל לאחר האסון?
"שנפשו הייתה מלאה באהבת השם ושהוא ידע להביע את עצמו בצורה מרגשת ומקורית".
***
החברים של אהוביה
"מציקים לנו בלי סיבה": גלעד עטיה, חברו הטוב של אהוביה סנדק ז"ל, מגולל את הקונפליקט
יונתן בירנבוים
'מעוז אסתר'. זהו שמה של הגבעה הסמוכה ליישוב כוכב השחר שבמועצה האזורית מטה בנימין. אם לא הטרגדיה שהתרחשה על הגבעה, רוב הסיכויים שלא הייתם שומעים עליה לעולם. שבוע וחצי חלף מאז נהרג הנער אהוביה סנדק ז"ל בהתהפכות רכבו במהלך מרדף משטרתי אחריו.
גלעד בנימין עטיה, בן 17, תושב הגבעה ומחבריו הקרובים של אהוביה ז"ל, מספר ל'משפחה' על החיים בגבעה: "הגבעה 'מעוז אסתר' הוקמה על ידי מספר משפחות, בהן משפחת סנדק – לפני 13 שנה, לאחר הפיגוע בציר אלון הסמוך לכוכב-השחר, בו נהרגה אסתר גאליה הי"ד. הגבעה ידעה עליות ומורדות. היו תקופות שהיא הייתה מלאה במשפחות וחיים שוקקים, והיו תקופות אחרות, בהן היא הייתה שוממה.
"כיום, מזה מספר שנים שחבריי ואני החלטנו להשתקע בגבעה ולמצוא בה את ביתנו. יש בגבעה שתי משפחות ומספר נערים צעירים. לפני כחודשיים התחתנתי והצטרפתי לזוגות שכבר בנו בגבעה את ביתם.
"את אהוביה סנדק", הוא מספר, "הכרתי לפני 4 שנים בערך, כאשר למדנו יחדיו בישיבה קטנה בכוכב-השחר. הוא הגיע מהיישוב בת-עין שבגוש עציון – שם מתגוררים הוריו. חצי שנה קודם לכן הגעתי בעצמי לגור בגבעה, ולאחר שהכרתי את אהוביה הבאתי אותו גם. היינו חברים קרובים מאוד, ובעיקר היו בינינו המון שיחות נפש.
"יש לנו בגבעה עדר של כ-80 עיזים, שחצי ממנו שייך לי, וכשהייתי לוקח את העדר למרעה – אהוביה היה מצטרף אלי. היינו יושבים על סלע בוואדי ומדברים חמש או שש שעות. התעמקנו במהות החיים וניסינו להבין מה אפשר לעשות בשביל לקרב את הגאולה".
איפה היית בזמן האסון?
"למדתי בכולל, כרגיל מדי יום, כשלפתע הטלפון לא הפסיק לצלצל, ועל הקו היו חברים שניסו לברר אם אני לומד עם אהוביה או שאני יודע איפה הוא נמצא. הבנתי שמשהו קרה ומיהרתי להגיע לגבעה. כבר ממרחק ראיתי עשרות ניידות משטרה, כלי רכב צבאיים, ותושבים רבים שהתגודדו מסביב לרכב הפוך. מהר מאוד, עם הגעתי לשם, הייתה לי תחושה שהגרוע מכל קרה, והבנתי שאהוביה ז"ל, חברי הטוב, כבר איננו.
"הגעתי יחסית בתחילת האירוע. לאחר שעה מתחילת האירוע ולאחר פינוי הפצועים הגיעו שוטרי יס"מ וסגרו את האזור. התחלנו לשאול שאלות ולבדוק עם השוטרים מה קרה אך הם רק הרחיקו אותנו ולא סיפקו תשובות. גם לאחר שפינו את הפצועים מהשטח, השוטרים לא התייחסו לאהוביה ששכב מתחת לרכב, ורק לאחר כשעה כאשר אחד החיילים הרים את הרכב – התגלתה שאהוביה שכב מתחתיו. שש שעות נוספות חלפו עד שהשוטרים פתחו את הזירה ונתנו למתנדבים לגשת ולעשות מה שצריך".
מה לדעתך השוטרים רוצים מכם? למה הם שם?
"כל תפקידם של שוטרי ובלשי המפלג לפשיעה לאומנית בימ"ר שי, הוא לראות בנו אויבים ולהילחם בנו. אנחנו, נוער הגבעות, מסוכנים מאוד, קניבלים שאוכלים פלסטינים לארוחות בוקר צהריים וערב, כשלקינוח אנחנו שורפים כמה מטעים של עצי זית. ככה הם רואים אותנו. אבל אני יכול להגיד לך עם יד הלב, שמעולם לא עשינו דברים שקרובים לזה אפילו".
אתה יכול להסביר את העימותים שלכם עם השוטרים?
"אני בכלל לא בטוח שהייתה זריקת אבנים. ויותר מזה, אני בטוח שהבלשים עצמם לא ראו זריקת אבנים, והם הסתמכו רק על דבר אחד – פלסטינים שהגיעו אליהם וסיפרו להם שיש נערים על הגבעה שזורקים אבנים. זהו. מכאן הכל התחיל".
שמעתי טענה מצד השוטרים על כך שהנערים היו רעולי פנים ולכן לא זיהו אותם. אם הם לא זרקו אבנים, למה הם היו רעולי פנים?
"זה שקר וכזב. אף אחד מהנערים לא היה עם רעלה. ואגיד לך יותר מזה – בלשי היחידה לא נולדו אתמול והם לא נמצאים בגזרה רק מהיום. אנחנו מכירים אותם אחד לאחד והם מכירים אותנו אחד לאחד. הם יודעים למי יש פאות ארוכות ולמי מסולסלות, מי לובש איזה סוג לבוש, גובה, משקל, מידת נעליים, הכל הם יודעים עלינו. גם את הרכבים שלנו הם מכירים, את הסטיקרים שמודבקים עליהם ואת הקימוטים שיש בפח מכל הצדדים. אז להגיד שלא זיהו אותם? הרי הרכב שברח במרדף היה של אהוביה והם יכלו לזהות בקלות את הסטיקר 'די לייבוש – מצילים את ים המלח'".
אם הם לא זרקו אבנים, למה הם ברחו?
"הלוואי שהייתי יודע לענות על זה. אבל כל מי שיודע את התשובה – הוא כרגע עצור. נמתין שישתחררו ונשאל אותם".
המרדף הזה נחשב לאירוע חריג אצלכם?
"אני עצמי מכיר עוד שלושה מרדפים מהחודש האחרון, שגם בהם הרכבים המשטרתיים ניגחו את הרכבים שלנו, ורק בנס האירועים האלו לא נגמרו באסון. חוץ מזה, השוטרים מגיעים לפחות פעם בשבוע לגבעה, עושים לנו מסדר זיהוי, מעכבים אותנו, מעוררים פרובוקציות, לוקחים לחקירה, ומסמנים 'וי' על ההצקה השבועית".
ומה הלאה?
"כרגע יש קמפיין התרמה לזכרו של אהוביה ז"ל. ניטע עצים ונקים בית כנסת לזכרו. אמא של אהוביה רכשה כבר ספר-תורה לבית הכנסת לעילוי נשמתו. נמשיך לחזק את עניין ארץ ישראל. אנחנו לא מתכוונים להרפות".
