אור בקצה המחלה

לפעמים באמצע יום שמש מגיח פתאום ענן, מקדיר את האופק. לפעמים חיים מאושרים נעצרים באחת בגלל אתגר גדול, וחשש מאיים להשתלט על הכל. אבל כשהלב מאמין בבורא, גם במקום הכי חשוך אפשר להרים עיניים ולראות: כן, יש אור. לא רק בקצה אלא אפילו במנהרה עצמה, כי לניסיון הזה יש תפקיד | מוסי לפידות ושרי גליצנשטיין, שתיהן מחלימות מהמחלה הנוראה שהתגלתה אצלן בשנות הנעורים, חוזרות לימים ההם ומשתפות במסע ובתובנות מהדרך | חיוך לרפואה

הן היו רק נערות כשהשמיים נפלו עליהן בבת אחת. בשיא הפריחה, כשהחלומות רק התחילו לקבל צורה והעולם נראה היה מבטיח ומלא באפשרויות, החלה לכרסם בקרבן המחלה שאיננו נוקבים בשמה, אלא נוהגים לכנותה “המחלה הנוראה”.
בשביל מוסי לפידות ושרי גליצנשטיין, זה היה הרגע שבו חייהן התחלקו לשניים: עד אז הייתה שגרת נעורים של לימודים וחברות, ומאז התחילה ההתמסרות לניסיון עיקש לצאת מהמחלה.
בתוך עולם שבו הנטייה הטבעית לעיתים היא להוריד את הקול ולהסתיר את הקושי, שתיהן בחרו, כל אחת בדרכה, לחשוף את המציאות. הן מסכימות לצאת לספר על המסע שהתחיל בחדרי בדיקות שגרתיים, נמשך במאבק על כל חיוך, ונגמר בהחלמתן המלאה, בחסדי שמיים.
מהמקום שהן נמצאות בו כעת, הן חוזרות אל הרגעים הקשים, אל חוסר האונים ואל הכוח הבלתי נדלה שמשך אותן להמשיך קדימה. ההתמודדות הקשה הזו בנתה את חייהן. ולמרות השנים שעברו, הן משתפות את סיפורן כחלק בלתי נפרד מההווה, כאילו עצר הזמן.

הלם ההתחלה
מוסי נולדה בשווייץ כמוסי וישצקי, בתם של שלוחי חב”ד בעיר באזל. “כבת בבית של שליחים, החיים שלי היו סביב הקהילה”, היא מספרת. “זכיתי לגדול בחינוך יהודי חרדי על טהרת הקודש, דבר שאינו מובן מאליו כשחיים בנכר”.
בגיל חמש-עשרה עשתה מוסי צעד משמעותי ועברה ללמוד בארץ ישראל, בתיכון עם פנימייה בקריות. “חייתי עם בנות מכל העולם. אלו היו שנים יפות שבהן למדתי בכיתה נורמלית, הכרתי חברות כמוני, ויחד חווינו את ארץ ישראל והתגעגענו למשפחה. היה בי הרצון להעביר הלאה את הדרך שבה גדלתי. הבית בשווייץ תמיד היה פעיל, מלא בעשייה, ואת הרוח הזו הבאתי איתי לארץ”.
ואז, בשיא שנות הנעורים, הגיעה התפנית. “הסימנים הראשונים החלו להופיע כחצי שנה קודם הגילוי, כשהייתי בת שבע-עשרה, באמצע כיתה י”א. אבל כנערה בפנימייה, רחוקה מהעין של אמא ואבא, קל היה לייחס את העייפות ואת חוסר התיאבון לדברים אחרים. חשבנו שאני סתם בררנית באוכל או שקצת קשה לי בלי התפריט של הבית. שלא מדובר במשהו רציני”.
מתי קיבלה האמת המרה שם וכתובת?
“בחופשת הקיץ בבאזל, אחרי שבועיים בבית, אבא שלי הביט בי ולא יכול היה להתעלם מהחיוורון ומהחולשה. הוא לקח אותי לבדיקת דם. אני זוכרת שהרופאים היו בהלם מעצם העובדה שאני מצליחה לעמוד; ההמוגלובין שלי היה ברמה כה נמוכה, שהעמידה אותי בסכנת התעלפות מיידית.
“אחרי סדרת בדיקות התבקשנו להיכנס לחדר הרופא, וארשת פניו בישרה רעות. כיוון שהייתי קטינה, העדפתי לנצל את האפשרות שהוריי יכולים לדבר עם הרופאים ולא נכחתי בשיחה בעצמי. כך גם בביקורים אצל הרופאים שבאו בהמשך, והכבידו עלי מאוד. אבא יצא מהחדר וסיפר לי שיש חשש שמדובר במחלה הנוראה המתפרצת במח העצם, בלוקמיה”.
מוסי נכנסת לסערת רגשות. “באותו רגע הכל קרס. פרצתי בבכי. אני זוכרת שמה שהכי הטריד אותי אז היה מחשבה והבנה שהמחלה הזו אומרת שלא יהיה לי שיער. הכל הרגיש מבלבל מאוד, נורא ואיום”.

שמרי את התאריך
שרי גליצנשטיין חוזרת גם היא למחוזות ילדותה. “נולדתי בבית משפחת ליפקין, במושב הצפוני מרחביה השוכן בעמק יזרעאל. אבי הוא שליח חב”ד ורב המושב, וכל המשפחה שותפה מלאה בפעילות. ילדותי הייתה רצופה ברגעים של פשטות ושמחה. השלווה של מרחביה, המרחבים והנופים הירוקים של העמק, היו הרקע המושלם לשנים של תמימות, לפני שהחיים הציבו בפניי אתגר גדול ומאיים”.
את שנות התיכון הראשונות היא מתארת כחממה של ממש. “למדתי בבית ספר משפחתי וחמים, כיתות קטנות שבהן כולן מכירות את כולן”, היא נזכרת בגעגוע. “המורות היו כמו חברות, המנהלת ידעה את השם של כל אחת מאיתנו, והיה קשר רציף וקרוב גם אחרי שעות הלימודים. הייתי חברה של כולן, אחת שתמיד תחייך, תמיד בטוב. הכל הרגיש מושלם.”
אבל בתוך האידיליה הזו, לקראת סוף כיתה י’ החלו להופיע סימנים ראשונים של דאגה. “הייתי בת חמש-עשרה כשהבחנתי פתאום בגוש מוזר ונפוח באזור הצוואר שלא היה קיים קודם. הוריי פנו איתי לסדרת בדיקות, ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו עומדים מול המציאות החדשה.”
הבשורה הגיעה בין כותלי המחלקה, במקום שבו המראות מייתרים את המילים. “אני זוכרת שנכנסנו למחלקה. הרופאה ביקשה לדבר קודם רק עם ההורים שלי, ואני נשארתי לחכות בחוץ, במסדרון. ישבתי שם והסתכלתי סביב. ראיתי ילדים רבים, כולם בלי שיער. זה היה אירוע מלחיץ ומטלטל מאוד. למעשה הבנתי לאן חיי הולכים מכאן”.
מה קורה כשפתאום עולם המושגים של הנערה הצעירה משתנה ללא הכר?
“מצאתי את עצמי בתוך מציאות הכוללת שפה חדשה ומונחים רפואיים שלא העליתי בדעתי שאתוודע אליהם, תהליכים שצריך ללמוד ולהבין. התחושה הייתה של עצירה מוחלטת. הרגשתי כאילו מישהו עצר לי את החיים בכוח, בשיא הפריחה והחברתיות, והניף שלט ‘עד כאן’”.
אך היא לא הספיקה להתבוסס בזה. דבריה של הרופאה העניקו לשרי עוגן של תקווה ראשוני. “היא אמרה לי: ‘כתבי לעצמך את התאריך של היום בעוד שנה, ותראי אז שהכל יהיה מאחורייך. את תחזרי להכל, בדיוק בנקודה שבה הפסקת’. הבנתי שברוך השם גילינו את המחלה בזמן ויש לנו תוכנית טיפול מסודרת.
“אומנם באותם רגעים שנה נראתה לי כמו נצח, זמן בלתי נתפס, אבל לאט לאט התחלתי לעכל, ללמוד איך חיים בתוך זה, ואיך צועדים לעבר היום שבו הכל באמת יהיה מאחוריי”.

המעגלים שסביב
כל אחת מעכלת את המצב בינה ובין עצמה, אך עם הכאוס האישי עומדים לצידה הורים דואגים. מה הייתה תגובתם?
“בהתחלה ההורים הגיבו בדיוק כמוני, בהלם ובכאב”, משתפת מוסי בגילוי לב, “אבל ברגע שהחלטתי שאני בוחרת להיות בשמחה, הם התייצבו לצידי והחליטו את זה יחד איתי. זה מה שעשה לנו טוב כמשפחה, וזו הייתה הדרך היחידה והטובה ביותר לעבור את התקופה הזו. המשכנו לשמוח, לחיות וגם לצחוק, עד שאנשים שאלו אותנו: ‘איך אתם מסוגלים? זה אמיתי או שאתם מזייפים?’
“האמנו בלב שלם שזו הדרך הנכונה. בשבועיים הראשונים שאחרי הגילוי הקשה, התגלגל לידינו מכתב של הרבי מליובאוויטש, שבו נכתב שהעולם אומר שדרך הרפואה תבוא השמחה, אבל הרבי אומר את ההפך, דרך השמחה תבוא הרפואה. המכתב הזה הפך למצפן שלנו לאורך כל התקופה”.
גם בסביבתה של שרי, המעגלים הקרובים היו השתקפות של עוצמת הבשורה, לעיתים אף יותר ממה שהיא עצמה חשה באותם רגעים. “אני מאמינה שגם להורים שלי ארך זמן לעכל”, שרי כנה, “קשה לדעת בדיוק מה עובר בלב של הורה ברגע כזה”.
היא מספרת על מי שכן הביע את ההלם המוחלט. “אני זוכרת שכשאמא שלי התקשרה למורה שלי לספר לה, המורה לא הצליחה לקלוט, כאילו השם שלי והמחלה לא הסתדרו לה באותו משפט. אמא הייתה צריכה לחזור על זה כמה פעמים עד שהדברים חלחלו”.
התדהמה לא עצרה בצוות החינוכי, ומהר מאוד הגיעה אל החברות לכיתה, אלו שראו בשרי את סמל החיוך. “לא הייתי בכיתה כשהמורה סיפרה לבנות, אבל מכיוון שהייתי קרובה לכולן, הבשורה הִכתה בהן בתדהמה. אמרו לי שאחרי שהמורה דיברה, היו בנות שיצאו מהכיתה בבכי. כששמעתי על כך, הבנתי עד כמה הכל מסביבי השתנה”.

בלי סודות
הגילוי של המחלה הנוראה מלווה לא פעם בחשש כבד מן הצד. המחשבה על העתיד, ובעיקר על עולם השידוכים, גורמת למשפחות רבות לבחור בדרך של הסתרה ושתיקה, מתוך ניסיון להגן על הילדים ועל המוניטין המשפחתי. אך אצל מוסי ושרי הבחירה הייתה אחרת לגמרי.
“החלטנו יחד, הוריי ואני, שלא להסתיר בכלל, אלא לספר ובכל הכוח”, מצהירה מוסי בנחישות. “האמנתי שאם אשמור את זה בתוכי כסוד שקט, זה יהיה הרבה יותר קשה. לשמור סוד זה עול, זה דורש אנרגיות נפשיות שגם ככה הייתי צריכה לריפוי שלי. הבנתי שטוב יותר לשחרר את זה החוצה”.
החשיפה של מוסי לא הייתה רק בינה לבין משפחתה, אלא הפכה למשימה של ממש. “כולם ידעו, המשפחה, החברות והצוות בתיכון. השתתפתי בלמידה מרחוק דרך הקלטות ששלחו לי. בשלב מסוים התחלתי לכתוב טור חודשי בעיתון לנערות שנקרא ‘הדרך אל הרפואה’. בזמן אמת ותוך כדי הטיפולים תיארתי באופן הכי אותנטי את מה שעובר עלי.
“זו הייתה הדרך שלי להתמודד: לכתוב, לספר ולהראות תמונות. לא התביישתי. בחרתי לחיות בכל הכוח. אפילו טסתי לארץ בהפוגות שבין טיפולי הכימותרפיה כדי לראות את החברות ולנשום חופש. העובדה שהמחלה הייתה גלויה לכל, החזיקה אותי מעל המים.”
גם בביתה של שרי, ההחלטה על שקיפות הייתה מיידית ומשותפת. “מהרגע הראשון היה ברור להורים שלי ולי שאנחנו לא שומרים את זה בסוד”. היא מסבירה את ההיגיון, שתואם להפליא לשיטתה של מוסי: “להתאמץ להסתיר, להמציא סיפורים ולבנות מצגי שווא, הרבה יותר קשה ומעייף מאשר להגיד את האמת. אמא שלי אמרה: ‘לא עשינו שום דבר רע, ולא בחרנו בזה. השם נתן לנו את הניסיון, ואין לנו שום סיבה להתבייש או להסתיר’”.
הבחירה לספר פתחה בפני שרי דלת לשטף של אהבה ותמיכה. “כשאת מספרת ומאפשרת לאנשים לעזור, את מגלה כמה זה מקל על התהליך. זו הייתה החלטה חכמה שאפשרה לי לעבור את התקופה הזו בסביבה עוטפת ומחבקת.”
השמועות התפשטו והביאו לשרי רק טוב, “התחלתי לקבל טלפונים ממעגלים שבכלל לא ציפיתי להם: מדריכות שהיו לי במחנות קיץ (קעמפים) בעבר, חברות מהיסודי שעימן לא שוחחתי זמן רב, ועוד כהנה. כולן התקשרו, באו לבקר והתעניינו בשלומי. הרגשתי שזוכרים אותי יותר מתמיד. הידיעה שכולם איתי בתוך ה’דבר’ הזה נתנה לי כוח עצום להמשיך הלאה”.

הכוח לשמוח
עם כל האופטימיות והבחירה בשיתוף, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהטיפולים הם מסע מפרך, כואב ומטלטל. זהו מסע שבו הגוף נחלש והנפש עומדת למבחן יום-יומי, וגם החיוך הכי רחב נאלץ לפעמים להילחם על מקומו מול דמעות של כאב פיזי.
“ביומיים הראשונים אחרי הבשורה נעלמתי”, מוסי משחזרת אמת מצמררת. “היום אני מבינה שהייתי בדיכאון ושקעתי בעצב. לא יכולתי לחייך, אפילו לא חיוך מזויף. זה היה לי זר כל כך. אני אדם אופטימי מטבעי, ולפתע לא הכרתי את עצמי. כאב לי הגוף, אבל גם כאב לי להבין שאני עצובה”.
נקודת המפנה הגיעה בארוחת ערב אחת, בזמן האשפוז. “ישבנו, הוריי ואני, לצד שולחן קטנטן. אמא הביאה אוכל מהבית בקופסאות פלסטיק, היה שקט כבד באוויר. הרמתי את הראש לאבא שלי ושאלתי בבכי: ‘אבא, אני רוצה להיות שמחה, אבל איך עושים את זה?’ אני לא זוכרת מה בדיוק הוא ענה לי, המילים נמחקו מזיכרוני, אבל אני זוכרת את התחושה שחדרה בי באותו הרגע. מאז החלטתי להיות שמחה”.
עבור מוסי זו לא פעולה פסיכולוגית, אלא יישום התוכן העמוק שעליו גדלה. “יש מושג בספר תניא קדישא שנקרא ‘מוח שליט על הלב’, המוח יכול לשלוט על מה שאני מרגישה. החלטנו, המשפחה ואני, שהולכים על זה בכל הכוח. חייכנו גם כשכאב, וזה עבד. זה מה שעזר לנו לשרוד את התופת הזו”.
מהזווית של שרי, הטיפולים במחלה התבטאו בשני מאבקים: הראשון והעיקרי על הבריאות, ועוד מאבק חשוב כשלעצמו – על שמירת הזיקה לחיים הנורמליים שהיו קודם. “זה התחיל בסוף כיתה י’, בדיוק כשכולן היו עסוקות בבגרויות. היה לי ברור שאני לא ממשיכה ללמוד כרגיל, אבל בעידודם של הוריי החלטתי לא לוותר על המבחנים. עשיתי את הבגרויות מתוך המרכז הרפואי. חברות היו באות אלי למחלקה ולומדות איתי למבחנים. זה נתן לי להרגיש שגם כשאני שם, אני עדיין חלק מהן, וחלק מהעולם”.
שרי נתמכה מכל עבר בימים הלא פשוטים. “המשפחה המורחבת, הדודות, המורות – כולם היו שם. כשההורים שלי לא יכלו לבוא, סבא וסבתא ודודות שהו לצידי בתורנות כדי לא להשאיר אותי לבד. כשהייתי בבית, החברות לא הפסיקו להגיע. אני לא יודעת אם הן עשו ביניהן תורנות רשמית, אבל הבית תמיד היה מלא.
“גם ברגעים שהייתי חלשה מאוד, הנוכחות שלהן הוציאה אותי מהבועה של עצמי. הן עזרו לי לראות שיש חיים בחוץ, ולשכוח לכמה רגעים את החולשה והמחלה”.
מה נתן לך כוחות לא להתייאש למרות הטיפולים הקשים?
התשובה של מוסי נטועה עמוק בקרבה: “האמנתי שאני לא חולה סתם. יש סיבה, גם אם אני לא מבינה אותה. הרגשתי שהשליחות שלי היא לעבור את המחלה הזו. היה לי ברור אז, וכך ברור לי גם היום: הקב”ה לא נותן לאדם ניסיון בלי לתת לו את הכוח הנדרש להתמודד איתו. אם הוא נתן לי התמודדות כל כך גדולה ומורכבת, כזו שאני לא מאחלת לאף אחד, כנראה הוא מאמין בי, יודע שזה קטן עלי, ושולח לי כוחות. הידיעה שהקב”ה סומך עלי שאני חזקה מספיק, היא שהרימה אותי בכל בוקר מחדש.”
שרי מצביעה על הקשר המיוחד עם אימה ועל הלימוד המשותף, כגורמי כוח: “אמא שלי הייתה העוגן שלי. בזמן שהייתי בבית הרפואה, היא לא הפסיקה לחזק אותי. היא למדה איתי מתוך ספר ‘חובת הלבבות’ של רבנו בחיי את ‘שער הביטחון’, והקריאה לי שיחות ומכתבים על אמונה וביטחון בהשם.
“היו רגעים שהייתי עייפה מדי, אבל היא לא ויתרה. היא המשיכה להקריא לי דברים מחזקים, להזכיר לי שיש על מי להישען. הלימוד הזה הכניס אור לתוך החדר והזכיר לי שגם כשקשה, אני לא לבד בסיפור הזה. זה מה שנתן לי כוח להמשיך הלאה, טיפול אחרי טיפול, עד להחלמה”.

הכל מאחורינו
אחרי חודשים ארוכים של מאבק, הגיע הסוף השמח.
“המחלה הארורה קיננה בתוכי שמונה חודשים מאז הגילוי”, מונה מוסי. “זה התחיל בטיפול אינטנסיבי של כימותרפיה שנמשך חצי שנה. אלו היו החודשים הקשים ביותר שכללו נשירת שיער, תופעות לוואי, הזרקות והרדמות חוזרות ונשנות”.
רגע ההחלמה הסופי לא הגיע בבת אחת. “אחרי שמונה חודשים אינטנסיביים, עברתי לטיפול מונע שנמשך כשנה וחצי. אלו היו כדורים במינון נמוך שכמעט לא הרגשתי. ברוך השם, בתקופה הזו כבר חזרתי לחיים שלי, לפנימייה ולשגרה היום-יומית. סיימתי כיתה י”ב והמשכתי ללמוד בסמינר. חזרתי לחיות כרגיל, כשבצד אני ממשיכה לשמור על הגוף בעזרת הכדורים האלו, עד לסיום המוחלט של התקופה”.
שרי מסבירה כי הגילוי בסוף כיתה י’ קטע את רצף הלימודים, אך כיתה י”א כבר סימנה את תחילת החזרה. “מאז הגילוי בחודש אייר ועד סוף השנה, לא הגעתי לבית הספר”, היא מציינת. “בתחילת כיתה י”א כבר הגעתי ליום הראשון כמו כולן. אומנם היו ימים שהחסרתי לצורך בדיקות כי הייתי ממש בשלבי הסיום, אבל השגרה התחילה לחזור לחיי”.
הידיעה שהכל נשאר מאחור הגיעה מהר יותר ממה ששרי העזה לקוות לו. “בתחילת הדרך, הרופאה אמרה לי שבעוד שנה מהיום הכל יהיה מאחוריי, אבל המציאות עלתה על כל ציפייה, ברוך השם. התחלנו את הדרך באייר, וכבר בחשוון שאחריו, כעבור שבעה חודשים בלבד, הייתי אחרי הכל. בסייעתא דשמיא הטיפולים עזרו בצורה כל כך טובה, שהרופאים החליטו לקצר את תוכנית הטיפול המקורית. כששמענו על זה הייתה הקלה עצומה”.
מוסי בישרה על החלמתה בטקסט מרגש שכתבה בטורה בעיתון, ובמעשה אישי נוסף. “כשחליתי, קיבלתי מתנה מיוחדת: מטבע של הרבי מליובאוויטש שסבתי קיבלה מידו הקדושה, משובץ בתוך תליון זהב. בהתחלה הרגשתי שזה גדול עלי, ואולי אני לא ראויה לענוד חפץ קדוש כל כך, אבל הבנתי שאני בתקופה שבה אני זקוקה להגנה צמודה. ענדתי את השרשרת הזו בכל ניתוח, בכל הרדמה, בכל רגע קשה. היא לא עזבה אותי לרגע”.
הבשורה המיוחלת הגיעה אחרי שנתיים כאמור, בתום הטיפול המונע. “ביום שלקחתי את כדור הכימו האחרון, הורדתי את השרשרת והכנסתי אותה למגירה. זה היה הרגע המכונן שבו הבנתי שזהו, זה מאחוריי. אני בריאה”.
שרי משתפת שהחזרה לספסל הלימודים לוותה בשמחה גדולה, אך גם בתחושה של התבגרות מוקדמת. “הייתי מאושרת לחזור להיות נערה כמו כולן, אבל הרגשתי שמשהו בי השתנה. כשישבתי בכיתה ושמעתי את הבנות מדברות על דברים שמעסיקים נערות בגיל הזה, זה הרגיש לי לפעמים קצת שטויות. הרגשתי שעברתי כל כך הרבה בחיים שלי, שפתאום הן נראו לי קצת קטנטנות.
“מצד אחד היה כיף לחזור לחיים נורמליים, אבל מצד שני חזרתי כשיש לי מטען של תובנות ועוצמות שבנות אחרות בגילי עוד לא הכירו. לגוף ארך זמן להתאושש, לשיער ארך זמן לצמוח, ובתוכי הייתי במקום אחר לגמרי”.

יש חיים אחרי הקושי
שרי גליצנשטיין של היום, יותר מעשר שנים אחרי ההחלמה, היא אם לארבעה ילדים מתוקים, המתגוררת עם בעלה ומשפחתה במושב צור יצחק. כשהיא מביטה לאחור אל הנערה שהייתה, היא רואה שם את השורשים של האישה שהיא היום, אישה שבוחרת לראות בטוב בכל רגע מחדש.
“התקופה ההיא ביגרה אותי בבת אחת”, שרי מעלה זיכרון, “למדתי להסתכל על החיים דרך עדשה חיובית ואופטימית, ומתוך הכרה בפרופורציה הנכונה. גם היום, כשיש רגעים מעצבנים או דברים שמשתבשים, אני עוצרת לרגע ומזכירה לעצמי את העיקר.
“אני זוכרת ימים שלמים שבהם רק ישנתי, ימים שבהם לא היה לי כוח אפילו להרים מזלג לפה. כשאדם חווה חולשה כזו, הוא לומד להעריך את הדברים הכי בסיסיים: את היכולת לנשום בכוחות עצמו, ללכת, להזיז את האיברים, ולאכול. אצלי, הברכה הראשונה שאאחל היא תמיד ‘לבריאות’. זה לא משפט נדוש אצלי, זו תפילת תודה יום-יומית לבורא עולם על כך שאנחנו כאן, מתפקדים וחיים”.
מוסי לפידות ממשיכה את דרך השליחות שעליה גדלה בבאזל, בלימסול שבקפריסין. יחד עם בעלה ובנם הקטן מני, היא הצטרפה לצוות בית חב”ד המקומי ואחראית על ארגון הנוער. “תמיד ידעתי שארצה להשפיע על הסביבה ותמיד ידעתי שאני חזקה, ברוך השם. המחלה לא שינתה את החלומות שלי, אבל היא כן שינתה את המבט שלי על הדרך להשיג אותם”.
אף על פי שהיא בריאה מבחינה פיזית כבר שבע שנים, מוסי מפתיעה בכנותה לגבי תהליך ההחלמה. “במובן הנפשי אני מרגישה שאני עדיין בתהליך. לא בגלל הטראומה, אלא בגלל הבנה עמוקה יותר של מי שהייתי אז ומי שאני היום. אני מבינה שההתמודדות ההיא היא חלק ממני, היא פוגשת אותי במקומות טובים ביום-יום ומכריחה אותי להתעמת עם שאלות של כוח ובחירה. זה תהליך החלמה רגשי שעדיין נמשך”.
כשביקשתי ממוסי לתת עצה לקוראות, היא בחרה להדגיש את האחריות של החולה על האווירה בחדר. “אני נמנעת מלתת עצות כי לכל אחת יש כוחות אחרים, אבל אני כן אגיד דבר אחד: הקב”ה שולח ניסיון רק למי שהוא נותן כוחות לעמוד בזה. אם הוא בחר בך, הוא יודע שאת יכולה.
“בזמן המחלה הבנתי שאני הדמות המרכזית בדרמה הזו, ואני זו שקובעת את הטון. אם הייתי בוחרת בעצב ובדיכאון, לאף אחד – לא לאבא ולא לחברה הכי טובה, לא הייתה זכות לבקש ממני לחייך. אבל מכיוון שאני בחרתי בשמחה אמיתית, נתתי לכולם מסביבי את הרשות והיכולת להיות שמחים יחד איתי. הכוח להרים את מצב הרוח ניתן בידיים שלי, ודרכי הוא עבר לכל המשפחה”.
וכששואלים את שרי איזו עצה היא יכולה להעניק לאישה שמתמודדת כעת עם המחלה הארורה רח”ל או עם קושי אחר, המילה הראשונה שעולה על שפתיה היא שותפות. “העצה הכי משמעותית בעיניי היא לא להתבייש לקבל עזרה. לפעמים אנחנו רוצות להוכיח שאנחנו חזקות, שאנחנו יכולות לבד, אבל במצבים כאלו העזרה היא המתנה הכי גדולה שאת יכולה לתת לעצמך. אם מישהו רוצה להביא משהו, לתמוך ולפנק, תקבלי את זה באהבה. אל תפחדי לשתף במה שעובר עלייך.
“כשנמצאים בתוך הערפל, קשה לראות את האור בקצה. לפעמים קשה לבטוח בהשם ללא רבב. אבל חשוב לדעת שבעזרת השם – עוד יגיע יום שבו תוכלי להביט לאחור, לקחת רק את הטוב ואת העוצמות שגילית בעצמך, ולהמשיך הלאה לחיים מלאים וטובים, ואולי אפילו לצחוק על התקופה. יש חיים אחרי הקושי, והם יכולים להיות יפים, עשירים ומלאים בטוב, בעזרת השם”.