אור בקצה המעבדה

מלוא כל הארץ קובידו | המדען הבכיר ששינה את מסלול חייו בעקבות הקורונה. סיפור חיים עוצמתי ומטלטל

שנה לפני שמישהו בעולם המחקר חלם שהווירוס הזה יכול להוליד מוטציות, ישב מדען ישראלי במעבדה וגילה נתונים שטלטלו אותו ● ואז הנגיף החל לשתק את העולם ולאשש את הממצאים הראשונים שלו, וד"ר יוהן אלבז הבין שהוא חייב לשנות את סיפור חייו ● עכשיו, המדען הבכיר מסביון, חושף לראשונה את מה שהתחולל באותו כינוס מומחים לפני שנה

באולם ההרצאות של המכון הביולוגי נרשמה סערה. טובי המדענים דנו בלהט אודות טבעו ואופיו של יצור קטן שהיה עד היום צפון ונסתר מאחורי הקלעים של המעבדות ברחבי העולם. ולפתע, ללא הודעה מוקדמת, חמק ויצא לאוויר העולם.

לא, הוא לא היה חדש להם. תמיד ידעו שהוא קיים. הכירו את תכונותיו, ובמקביל, לא ייחסו לו חשיבות דרמטית. אבל כאן, באולם ההרצאות במכון הביולוגי ברחובות, גילו אותו מחדש. המשתתפים גילו שהם לא ממש מכירים אותו. מה שמתחולל עכשיו לנגד עיניהם לא בדיוק התאים לידע שהם רכשו. ורק על דבר אחד נדמה שהיה אפשר להסכים: אין למדען אלא מה שעיניו רואות.

ואז זה הגיע.

איש גבוה ומתולתל, בעל מבטא צרפתי, עמד במרכז החדר. בגינו התלהט הוויכוח. הוא עמד שם נבוך, לא חלם להימצא במרכז הסערה המדעית.

יחלפו כמה חודשים ויתברר שהוא צדק.

• ●●

ד"ר יוהן אלבז עמד השבוע על מדרגות בית הכנסת ביישוב סביון. תיק על גבו, כמו היה הֵלֶך נודד. ד"ר אלבז, יהודי שחותם בקרוב ארבעה עשורים של התקדמות מדעית – התעקש כבר מהתחלה שנקרא לו רק בשמו הפרטי, יוהן, ללא התואר דוקטור.

כמי שעשה תואר ראשון בביולוגיה, בפיזיקה ובכימיה בבר-אילן, תואר שני ושלישי באוני' העברית, והתמחות בננו-טכנולוגיה עם סיום דוקטורט בהצטיינות במוסד האקדמי-טכנולוגי של אוני' MIT בבוסטון שבארה"ב – הוא מכיר את עולם החיידקים מבפנים. או כמו שהוא אוהב להדגיש: "הכרתי את הבורא בפרטים הקטנים".

כשאלבז חזר מבוסטון לארץ הוא הקים מעבדה, ואף קיבל משרה של פרופסור באוני' תל אביב. לפני מספר חודשים עזב את המוסד מטעמים אישיים, וכיום הוא משמש כיזם בתחום הביו-טק. כעת הוא עומד לפני הקמת שתי חברות שכהגדרתו "ינגישו יכולות ופתרונות מדעיים בצורה מהירה".

אבל אז הגיעה התקופה המתוחה שבה כולנו שרויים. "יש לי הרבה תוכניות שלצערי לא מומשו עדיין, מכיוון שנגיף הקורונה עוצר אותי מבחינה מדעית. הווירוס לא מבחין בין אנשים או היכולות שלהם. כולם לקחו בעל-כורחם 'פסק זמן' מהחיים החומריים".

לאורך כל השיחה מדגיש אלבז, כי דווקא עובדת היותו מדען בעל שם עולמי בתחום ההנדסה הגנטית ובמיוחד בביולוגיה סינתטית – היא שנתנה לו להבין עד כמה היכולות של העולם המדעי מוגבלות. המסר שהוא מעוניין להעביר הוא פשוט: כמומחה לננו-טכנולוגיה – המדע של הדברים הקטנים והזעירים – הוא מתמצת במילה קטנה אחת את המסר: סבלנות. "חייבים להיות סבלניים ולחכות לימים טובים יותר".

בין גרמניה לנתניה

ביקשנו מאלבז לחזור איתנו כמה שנים אחורה. לערש הולדתו.

יוהן זה שם גרמני, לא? מהיכן אתה במקור?

"אתה צודק. אבל המקור שלי לא מגרמניה. אצל כל אחד מאיתנו יש לפחות שני דברים שאינם בשליטתנו: המקום בו ניוולד והשם שלנו. נולדתי בצרפת, לאחר שסבי הגיע לשם מאלג'יר. בשנות השמונים שבהן נולדתי – היה נפוץ בצרפת לקרוא לילדים בשם יוהן, וגם אני קיבלתי את השם הזה. כשאני עולה לתורה אני נקרא יוהן-חי, שזהו שמו של סבי ז"ל".

כשאלבז מדבר על סבו, נראה כי הוא מרחף בעולמות קדומים. אלבז רואה בעבר – קשר ישיר להווה, שישפיע אצלו גם על העתיד. לאורך שנותיו ידע עליות וירידות ביהדותו, עד לרגע שבו פרצה הקורונה. אז ידע בוודאות היכן הוא ממוקם מהבחינה האישית.

"סבא שלי, הרב חי דזירה אלבז, היה רב הקהילה היהודית בבירה אלג'יר. בשנות ה-60, בזמן שצרפת יצאה מאלג'יריה, גם היהודים שחיו בה עזבו את המדינה ועברו להתגורר בצרפת. סבא הגיע לעיירה בדרום צרפת, לא רחוק מהעיר הגדולה מרסיי, וכיהן גם בה כרב הקהילה שחלקים ממנה היו משפחות יהודיות שהגיעו אף הן מאלג'יר.

"צריך להבין שבעבר, במיוחד בחו"ל, רב הקהילה היה עושה הכל – שוחט, מוהל ואפילו פסיכולוג. למרות שביקשו מסבא לכהן כרבה הראשי של צרפת כולה – הוא סירב והעדיף את הקהילה הקטנה שלו. סבא היה גאון גדול ובקי עצום ואף תרגם מספר מסכתות מהגמרא לשפה הצרפתית".

כשאנחנו מחמיאים לאלבז, כי נראה שאת תכונת הצניעות ירש מסבו – הוא לא מכחיש: "היום, כשאני בפסגה של עולם המדע, אני מבין באמת עד כמה אין לנו מה להתגאות".

והוא ממשיך להפליג בביוגרפיה האישית: "אימי הייתה אף היא ממשפחה שהיגרה מאלג'יר לצרפת. סבי מצד אימי היה פעיל מאוד בניהול הקהילה והוא שימש בה כגזבר וכאחראי ה'חברה קדישא'. שלושת אחיי ואני נולדנו בצרפת. עד כיתה ב' למדתי בבית הספר המקומי הנכרי, ולאחר מכן עברתי לבית ספר יהודי שם למדתי עד כיתה ז'.

"בשנת תשנ"ד (1994) הגעתי עם משפחתי לארץ כדי לחגוג את בר-המצווה שלי בסמוך לכותל המערבי. לאחר מכן חזרנו לצרפת, ולאחר חצי שנה חזרנו לארץ – לתמיד". השנה הזו הייתה הראשונה לעלייה של יהודי צרפת לארץ, אחריה הגיעו במשך השנים עליות נוספות.

כמו בקלישאות. הצרפתים מגיעים לנתניה. "אבי עבד כמהנדס מחשבים בתעשייה האווירית ואימי – שבמשך שנים עבדה כאחראית במגדל הפיקוח בשדה התעופה במרסיי – לא יכלה להמשיך בעבודה זו בארץ, מאחר שלא עשתה כאן שירות צבאי, והיא נותרה ללא עבודה. אני רואה בזה מסירות נפש גדולה מצידה, שלמרות איבוד הפרנסה, היא העדיפה להישאר בארץ ישראל ולא לחזור לצרפת".

והעניין הרוחני? "כבר בצרפת היו אחיותיי ואחי חזקים מאוד בשמירת הדת והקפידו שכך גם יתנהל הבית שלנו. אני הייתי קצת שונה מהם בעניין הזה. מגיל צעיר הייתי שואל את סבי שאלות. הוטרדתי למשל מהשאלה: למה הקב"ה ברא בכלל את הגויים, אם כל הבריאה היא בעצם בשביל היהודים? הייתי נתון במרדף תמידי אחרי תשובות. העמקתי חקר בחיפוש אחר הסברים לכל החוקים היהודיים שהבורא מבקש מאיתנו".

בגיל 17 חל אצלו מפנה. "הפכתי להיות מרדן. רציתי לברוח מכל מה שראיתי בבית. כיום, במבט לאחור, אני משחזר את התשובות שסבא שלי השיב, ושם לב שהן בהחלט היו מחכימות ואמיתיות. משום מה, בזמן אמת העדפתי לא להבין".

בנתניה הוא התחיל קצת לשמור מצוות, אבל זה רק כי כולם מסביבו היו כאלה ולא כי באמת התחבר לזה. "צריך לזכור שבאותו שלב עדיין לא דיברתי עברית, וזה הפריע לי גם מבחינה חברתית והרגשת שייכות".

ניתוח בדלת המעלית

למרבה הפלא, בבית הספר ד"ר אלבז לא היה תלמיד מצטיין, זאת בלשון המעטה. עיקר הקושי שלו נבע מבעיות השפה. "אבל מנהל התיכון לא ויתר עלי ודאג שאלמד בכיתות טובות, עד שהצלחתי – למרות כל התחזיות – לעבור בהצלחה את מבחני הבגרות".

אלבז, כמו בכל מהלך בחייו, רואה גם בתקופה הזו את מוסר ההשכל החשוב מבחינתו – סבלנות. "גם אם בהתחלה נראה היה שהכל אבוד, בסוף ראיתי איך הכל הסתדר. גם כיום, כשהבלבול והכאוס שוררים בחיים של כולנו, נדרשת סבלנות. בסוף נראה ונבין שהכל לטובה".

בחיים, הוא אומר, אין סטופר. "לא כולם צריכים להגיע לאותו קו סיום. יש אחד מהיר יותר ויש אחר איטי יותר. אבל בסוף לכל אחד יש את היכולת להגיע".

אצלו, באופן אישי, היה אירוע אחד ששינה את הכל. כמעט: "בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתי בנח"ל. זו הייתה בדיוק התקופה של האינתיפאדה הראשונה. הוצבתי במשך שמונה חודשים בעיר חברון. עברתי שם חוויות לא נעימות. אחת הנוראות שבהן, הייתה הרצח של התינוקת שלהבת פס הי"ד, שנורתה כשהייתה עם אביה במרחק של 50 מטר מהעמדה שלי.

"בתחילת השירות, בכל פעם שהייתי עולה לעמדת השמירה, הייתי חוטף ירי ממחבל שבאופן קבוע היה יורה ממרחק על העמדה, רק כשאני איישתי אותה. אין לי דרך להסביר, אבל זו הייתה מציאות. החיילים האחרים לא סבלו ממנו".

לפני שנה הוא חזר לשם, התפלל במערת המכפלה וחזר לעמדה ההיא. "ביקשתי מאנשים שטיילו באזור שיהיו בשקט לרגע, כי יש לי משהו חשוב להגיד להם. הם שתקו ואני צעקתי: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. כמובן שהם ניסו לשאול מי אני ומה קרה, אבל התחמקתי ועזבתי את המקום".

למרות הירי שהיה מכוון אליו, רצה מסובב הסיבות והוא נפצע דווקא באמצע פעילות ספורט. "נקעתי את הרגל ובמהלך הטיפול הרופא פגע בעצב, וגרם לכך שלא אוכל להזיז את אצבעות רגלי הימנית. במשך שנה וחצי הייתי מטופל במרפאת כאב, כאשר כל יומיים היו מרדימים לי את הרגל. לא היה שייך אחרת.

"בינתיים, סבא שלי, שעלה לארץ עוד לפנינו והתגורר אף הוא בנתניה – נפטר. גם בארץ הוא שימש כרב קהילה ומסר שיעורים, אבל מיאן לקבל תפקיד רשמי. מאז פטירתו קיבלתי על עצמי להתחזק בשמירת שבת למשך שנת האבל בלבד. חשבתי לעצמי: מה כבר יכול לקרות, העיקר שיהיה לזכותו של סבא.

"בתוך שנת האבל הגעתי באחד הימים לבקר את סבתי. היה זה יומיים לפני ניתוח שבו היו אמורים להסיר את העצב מרגלי הימנית – מה שאומר, שלא אוכל יותר ללכת על הרגל הזו. המעלית בבניין של סבתא נפתחה, ועוד לפני שהספקתי להיכנס אליה, דלת המעלית נטרקה לי על הרגל. כן, בדיוק אותה הרגל שנקעתי ושבעוד יומיים יסירו ממנה את העצב. כאב לי נורא, אבל לא ייחסתי לכך שום חשיבות מיוחדת.

"בערב, כשחזרתי לביתי, שמתי לב פתאום שאצבעות רגלי הפגועה מתחילות לזוז. חשבתי שאני הוזה, אבל כשניסיתי שוב ושוב הבחנתי שאכן, האצבעות זזות, ואפילו לא כואב לי. הערתי מיד את בני הבית והתחננתי שיגידו לי אם אני חולם או שבאמת הרגל מתפקדת. כשהבנתי ממבע פניהם שזה לא חלום, צרחתי 'שמע ישראל' ובכיתי ללא הפסקה. אין לי מושג למה צעקתי 'שמע ישראל' דווקא, זו הייתה צעקה שהגיעה מהלב.

"כבר למחרת התקשרתי לרופא המנתח והודעתי לו שמצידי הניתוח מבוטל. הוא חשב שהשתגעתי וביקש שאגיע לביקורת, אבל אמרתי שאין לי מה לבוא. מאז, הרגל חזרה לעצמה ולא הייתי אצל שום רופא עד היום".

אלבז למד מזה את הלקח הנצחי שלו – סבלנות: "לפעמים הפתרון מגיע דווקא מהמקום הכי פחות צפוי. היה ברור לי שהמכה הזו – שלמעשה הצילה אותי מהסרת עצב ושיתוק לתמיד – הגיעה בזכות ההחלטה האמיצה לשמור את השבת".

ייצור וירוסים מקצועי

בהמשך עשה אלבז תואר ראשון בביו-פיזיקה בבר-אילן, תואר המורכב משלושה מקצועות: ביולוגיה, פיזיקה וכימיה.

"הייתי טוב במתמטיקה ובמדעים, והיה ברור לי שאת התואר שלי אעשה בתחומים הללו. מיד לאחר מכן עשיתי תואר שני ושלישי באוני' העברית עם התמחות בננו-טכנולוגיה, וסיימתי דוקטורט בהצטיינות יתרה במוסד האקדמי-טכנולוגי הטוב בעולם – אוני' MIT בבוסטון שבארה"ב".

כדי שנבין טוב יותר את ה'בירא עמיקתא' שעומד לפתחו, מסביר אלבז קצת את ה'איגרא רמא' שבו עולם המדע מצוי כיום. הוא מנסה לפשט את המושגים והמילים הגבוהות:

"מה זה כימאי?" הוא שואל וגם מסביר. "בעצם כל מי שמכין פסטה הוא כימאי. מרתיחים מים, מכניסים את הפסטה, ממתינים עשרים דקות, והפסטה הופכת ממצב גבישי לכזו שמוכנה לאכילה. זו כימיה על רגל אחת. אלא שבמקום מים יש תמיסות שונות, במקום פסטה – תרופות.

"אני", הוא ממשיך, "לא הסתפקתי בעובדה שאני כימאי, ושאפתי להלביש את מקצוע הכימיה בביולוגיה. כלומר, במקום שאהיה זה שמכין את החומרים הננו-טכנולוגיים, אתן לטבע לייצר אותם.

"קח דוגמה: קורי עכביש. הם חוטים דקים מאוד, אבל גם חזקים מאוד. מכינים מהם בגדים חזקים בעיקר עבור צבאות בעולם. אלא שאם היו מחכים עד שהעכביש יטווה כמות גדולה של קורים כדי להכין ממנה בגדים – עד היום לא היו מייצרים שום בגד.

"מה עשו? הוציאו את הגנטיקה של העכביש בה טמון הסוד של טוויית החוטים, שלחו את העכביש לפנסיה והעבירו את ייצור החוטים למכונה פרימיטיבית יותר – חיידקים. החיידק יודע לשכפל כמויות מספקות של החומר, כדי שנוכל לייצר ממנו אחר כך את הבגדים.

"כשמדען מצליח לפצח חומר גנטי, זו תחושה שקשה לי להסביר במילים. יש לו בעצם את היכולת לשלוט בבני אדם וביצורים האחרים הקיימים בעולם. למעשה, גולת הכותרת של עבודת המדען היא: פיצוח די-אן-אי וכתיבת די-אן-אי.

"הנה דוגמה נוספת: אם ניקח עצמות שנמצאו איפה שהוא בעולם, נוכל להוציא מהן את החומר הגנטי השמור בתוכן, לקחת אותו למעבדה ולרצף (-ליצור ממנו רצף גנטי) אותו. ברגע שפיצחנו את ה-די-אן-אי שלו, הגענו לשלב בו אנו יכולים לדעת הכל על ההיסטוריה שלהן. למי הן היו שייכות, באיזו תקופה, גיל, וכדומה.

"ברגע שהמדע הגיע ליסוד ולבסיס, כל מה שנותר לנו לעשות על מנת לייצר חיים בעצמות, זה פשוט 'אחת ועוד אחת'. המדע הצליח להעפיל לפסגת הידע האנושית, ומבחינתו גם השמים הם לא גבול. אבל אנחנו יודעים, ואני הגעתי להכרה הזו דווקא בגלל הקורונה, שהשמים – ליתר דיוק, היושב בשמים – בהחלט הגבול".

אחרי שהגעת הכי קרוב לגבול שמי המדע, מה קרה פתאום שגרם לך דווקא אז לחשב מסלול מחדש?

אלבז מוציא מתיקו דפים לבנים וחלקים. הוא יודע שיהיה לו שימוש בהם. "בשביל שתבינו", הוא אומר בלי שמץ של התנשאות. בכל זאת, מה שהוא הולך להנחית פה מגיע ממרומי האסכולה המדעית. אלבז – סבלן בלתי נלאה – מצייר עיגולים, מסמן חיצים, מעביר קווים מנקודה עלומה לנקודה עלומה אחרת, ומחייך בסיפוק של מורה למדעי המבוך: "הנה".

האמת, שלמי שלא למד חרטומית, קשה להבין. אבל אלבז לא מתרגש, דורש סבלנות ומתחיל להסביר:

"יש שני סוגי מדענים. החוקר והיוצר. הראשון, תפקידו לחקור את הטבע, להבין אותו, לערוך השוואות, ניסויים ולהגיע למסקנות. השני הוא היוצר – הטכנולוג, משתמש בידע של החוקר על מנת ליצור. להרכיב את רכיבי הפאזל של הטבע לפי הצרכים שלו".

אלבז הוא מהסוג השני. והוא ממשיך: "מדען מתחום הביולוגיה, הוא לא רק חוקר את הווירוסים והשפעתם, הוא גם יוצר אותם בעצמו. הוא משתמש בידע הרב שבידו, מכניס בווירוסים גנטיקה חדשה ומייצר בדרך הזאת תרופות וחומרים נצרכים אחרים. מה שיפה בטבע", הוא מאט את שטף דיבורו, "זה שהוא מייצר בכמויות, במהירות, בדייקנות, ובחומרים שלעולם המדענים לא יוכלו לייצר".

המוטציה השמימית

ד"ר אלבז הופך את הדף ומבקש שנתרכז רק בו:

"כחודש ימים לפני שהקורונה התפשטה בעולם ועוד הייתה רק בגדר שמועה מהמזרח הרחוק, הגעתי להרצות במכון הביולוגי. מטבע הדברים, דיברו שם בין השאר על וירוס הקורונה והשלכותיו מבחינה מדעית. חשוב לדעת, שהקורונה הוא וירוס מוכר כבר שנים רבות בעולם המדע, ויש עליו את כל המידע. רק מה?"

אלבז לוקח אוויר כמי שמתקרב לנקודה. יש לו עוד הקדמה קצרה על עולם הווירוסים. "כל וירוס, ולא חשוב מה שמו ואיפה נוצר, משכפל את עצמו פעמים רבות. לווירוס יש מעין קוד, כמו די-אן-אי אצל בני אדם, והוא יודע לקרוא אותו וליצור עוד אחד כמותו. בנוסף, לכל וירוס יש קצב הכפלה משלו ויש גם קצב טעויות משלו. כלומר, אחת לכמה שכפולים הווירוס יטעה בשכפול וייצר וירוס אחר לגמרי – מה שאנחנו מכירים בשם 'מוטציה'.

"זו לא צריכה להיות טעות גדולה. מספיק שיטעה בשבריר האחוז וכבר הייצור שלו ייחשב למוטציה. מה שאומר, שהמדע יידרש ללמוד את אותה מוטציה מהתחלה. היא לא דומה בכלום לווירוס-האב".

כמה כבר יכולה המוטציה להיות שונה, עד שיידרש מעולם המדע ללמוד אותה מחדש?

"שונה לחלוטין", הוא קובע.

אלבז קם ממקומו ואומר: "תסתכל על שנינו, כמה שונים אנחנו במראה, במשקל, בצבע, ובמאפיינים אחרים. אתה יודע שלמעלה מ-98 אחוזים מהדי-אן-אי שלנו זהים לגמרי? כלומר, על פחות משני אחוז אנחנו כבר שני יצורים לא דומים בכלל. גם כשיש הבדל בסך הכל של 0.0001 אחוז בדי-אן-אי ייגרמו שינויים גדולים. הוא הדין בווירוס ששוכפל עם טעות".

כמה זמן נדרש כדי לתהות על קנקנו של וירוס חדש?

"המון זמן. אנחנו רגילים היום לטכנולוגיה מתקדמת עד שבלחיצת כפתור אנחנו יכולים להפעיל ולהזיז כל כך הרבה. בטבע זה לא עובד ככה. הטבע נשאר כמו שהוא. לוקח לו זמן להגיב. יכול להיות ימים, חודשים, ואפילו שנים. זו, אגב, הסיבה, שמי שנדבק בווירוס, חייב בבידוד ובהסגר. לוקח למחלה זמן להירפא. אלו שלבים שונים במהלך השתלטות הווירוס על הגוף".

וכאן הוא מגיע לנקודה. "בניגוד לשאר הווירוסים, וירוס הקורונה לעולם לא משתכפל בטעות. ואני חוזר: הקורונה הוא הווירוס היחיד שלא עושה טעות בשכפול. במילים ברורות יותר: וירוס הקורונה מוכר בעולם המדע ככזה שלא מייצר מוטציות!"

הוא נותן אתנחתא קלה לעכל את הפצצה שזה עתה הנחית, וכמי שקורא את השאלות המתבקשות, הוא ממשיך: "יושבת חבורת מדענים גדולים ביותר, ואני בתוכם, ודנים בווירוס שזה עתה הולך ומתפשט בעולם. הטענה שנשמעת שוב ושוב, והגיונית מאוד יש לומר, היא שהווירוס שמתפשט מוכר כבר לעולם המדע מכיוון שקוראים לו קורונה, והוא לא משתכפל בטעות ואין לו מוטציות.

"אבל לי משהו בתאוריה הזו נשמע לא הגיוני. אם אכן זהו אותו וירוס שאנחנו מכירים, כיצד זה שבכל מדינה הוא משפיע בצורה שונה? איך ייתכן שבאירופה מדווחים על מאות ואלפי מתים, כאשר בארץ – שכזכור לקח זמן עד שהוכרז הנפטר הראשון מקורונה – לא מת אף אחד?

"והמסקנה שלי, עד כמה שנשמעה בזמנו מופרכת, הייתה שמה שהתפשט בעולם זהו לא וירוס הקורונה המוכר, אלא מוטציה שלו. כלומר, הווירוס הזה שאנחנו בעולם המדע כל כך מכירים ויודעים שהוא לא משתכפל בטעות – פשוט עשה טעות כנגד כל הסיכויים!"

אלבז משתתק, מתיישב, וכמעט לוחש: "פה הבנתי שכנראה יש מישהו שיודע הרבה יותר מכל המדענים. מישהו שפשוט המתין שעולם המדע יגיע לפסגת 'מגדל בבל' עד כדי תחושה של אין עוד מלבדנו, ואז – לא צריך הרבה יותר מזה – נגע קלות בווירוס הקורונה, והוכיח לנו שמעל הטבע יש מישהו שברא את הטבע ושהוא, ורק הוא, מחליט על הטבע ויכול לשנות סדרי בראשית.

"והנה פתאום כולם מדברים על מוטציה בריטית, ברזילאית, דרום אפריקאית, ומי יודע מה עוד. אבל אני, בסייעתא דשמיא נפתחו לי העיניים כבר בתחילה. בשעתו הסתכלו עלי כמו משוגע. קולגות שלי ניתקו איתי קשר. לקח זמן רב עד שחזרו והודו לי.

"בד בבד עם ההבנה שיש מי שמנהל את העולם, חלחלה בי תחושת שמחה. הרגשתי שאני מתמלא באמונה חזקה בבורא עולם. כל עוד חשבתי שאנחנו, בעולם המדע, נמצאים בפסגת העולם, הייתי מתוסכל ומודאג מאוד: אם יש כאלו שינויים, איך המדע יוכל להתמודד מולם? אבל ברגע שנפל לי האסימון והבנתי שגם הקורונה בידי בורא עולם – הפסקתי לדאוג. אדרבה, נהייתי אדם שמח ומלא אמונה ותקווה. אם הוא זה שגרם לשינוי הווירוס, הוא גם יכול ברגע לבטל אותו. אין דבר יותר משמח מהידיעה הזו".

מסילה במרקר צהוב

כחודש לפני הקורונה הגיע אלבז להתגורר בגפו בסביון. בלי שיש לו הסבר ממשי לכך, כחודש לאחר מכן, עם התפרצות הקורונה, הוא החל להתעורר כל בוקר מוקדם ולהגיע לתפילת שחרית שהתקיימה ברחבת בית הכנסת ביישוב. במשך חודשיים הוא היה מגיע, מתפלל, והולך. לא התערבב עם שאר המתפללים, והם, שכך ראוהו, לא ניסו אף להתערבב איתו. אבל אחד היה שם, בין המתפללים, שבמשך החודשיים הללו רק חיכה לרגע המתאים בשביל לגשת ולפתוח בשיחה עם האיש הגבוה בעל המבטא הצרפתי והכיפה הלבנה.

והרגע הזה הגיע. הרב נחמיה רוטנברג, מי שמשמש בשנתיים וחצי האחרונות כרב ביישוב, החליט ביום בהיר אחד שהגיע הזמן להתוודע אל האיש המסתורי ולעמוד על טיבו. אלבז הנהן באדיבות, ערך היכרות קצרה וחשב לעזוב את המקום. "אבל משהו בי אמר לי להישאר. פתאום בערה בי התחושה שאני חייב לספר ולחשוף את קטנות המדע מול גדלות הבורא".

עכשיו הוא מוציא מתיקו ספר 'מסילת ישרים' מהדורת כיס. "יש לי שני דברים בתיק", הוא מחייך. "מחשב לעבוד איתו ומסילה ללכת בה. אני לומד בספר הזה מדי יום וכשאני מסיים אותו אני חוזר עליו מחדש. בכל פעם אני מוצא בו טעם מרענן ודברים חדשים".

הוא פותח בפרק י"ב, בדרכי קניית הנקיות, ומקריא לי: "כי אין אדם נולד חכם ואי אפשר לו לדעת את הכל". את מילותיו של הרמח"ל הוא הדגיש במרקר צהוב.

כמדען שהכיר את הבורא דווקא מתוך העוצמה המדעית, יש לך הערכה לאן זה הולך?

"זה ייעלם כלעומת שבא. אנחנו נבין את המסר שהקב"ה רוצה להעביר לנו והווירוס ייעלם מחיינו. זה תלוי רק בנו".

בין מדענים לחכמי האמת

למרות שרוב שנותיו ד"ר אלבז  – כפי שהוא מעיד – לא היה מחובר יותר מדי לתורה ומצוות, אם בכלל – המפגש שלו עם גדולי ישראל תמיד ריגש והדליק בו את הניצוץ.

הראשון, שעל ברכיו גדל, היה סבו הרב חי אלבז, אותו תמיד העריץ וכיבד. ביום הולדתו התשיעי נתן לו סבא מתנה, חומש בראשית, עליו כתב בהקדשה: "ליום ההולדת התשיעי של יוהן חי. יהי רצון שתזכה ללמוד בתורה לשמה. לשמור ולעשות כל המצוות בשמחה. ולהיות כל ימיך יושב בארבע אמות של הלכה. והגית בתורה יומם ולילה".

אלבז מביט בהקדשה, עוצם את עיניו, מנשק את החומש ולוחש: "אמן".

כשהיה בן תשע, יצא יוהן עם משפחתו לטיול בארה"ב, במהלכו זכה לראות את הרבי מליובאוויטש בטרם נכנס לבית מדרשו לתפילת מעריב. אלבז מתאר: "הרבי נעצר מול הקבוצה שלנו ובירך אותנו. הוא ידע שבאנו מצרפת. הרגשתי פתאום כוח ושמחה עצומה שאיש כזה ענק מדבר איתנו. ההילה שנוצרה סביב דמותו של הרבי, העוצמה שליוותה אותו, הגאונות שלו בתורה, אל כל אלה נמשכתי כבר מגיל קטן. כשהרבי עצר מולנו פשוט הרגשתי שפעימות ליבי עוצרות גם הן".

אלבז, כאמור, לא עושה 'עסק' מעצמו. הוא נחבא אל הכלים ומעדיף להגיע לכל מקום עלום ומסתורי. מה שבעיקר גרם לו להיחשף עתה, מלבד ההבנה כי סיפורו יכול להביא לקידוש השם, היה הביקור בחדרו של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי.

אלבז הושיט יד נרגשת לשר התורה ואמר: "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". אחר כך הסביר: "כשאתה רואה מסביבך רק חושך, אבל אז אתה מגלה את ד' במקום החשוך ביותר, אתה מבין שאין עוד מלבדו והכל לטובה".