לפני כשלושה עשורים לקה המשפיע הרב ישראל יהושע הומינר בעיוורון. מאז הוא ממתין כל יום לחזות בבניין בית המקדש | עכשיו הוא חוזר לרגע שבו גילה את העיוורון המתקרב ומספר על המתנות שקיבל בדרך, על מסעות החיזוק שהוא עורך ברחבי העולם ועל מסע אחד מיוחד אל הכותל המערבי | וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ
צילומים: אריאל סר, שוקי לרר, ובאדיבות המרואין
מבט ראשון, זה נראה כמו מחזה שגרתי. עשרות אנשים יושבים מסביב לשולחן בבית מדרש בני ברקי קטן, גמרות פתוחות לפניהם והם מאזינים בשקיקה לדבריו של מגיד השיעור שמסביר בלהט את סוגיית 'שליח עושה שליח'. הדבר החריג היחיד בשיעור הוא שלפני מגיד השיעור לא פתוח שום ספר והשיעור כולו נמסר בעל פה.
תורה שבעל פה. הרב הומינר בלימוד עם הפוסק הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן
מגיד השיעור שמוסר את השיעור הזה הוא המשפיע הרב ישראל יהושע הומינר. קשה להאמין לזה כאשר מנסים להתחקות אחר סדר יומו העמוס בשיעורים ברחבי הארץ, בייעוץ ובהאצלת ברכות לפונים הרבים, לצד קירוב יהודים לאביהם שבשמים, אך את כל זה הרב עושה בעודו סגי נהור.
למרות עיוורונו הפך המשפיע הרב ישראל יהושע הומינר לאימפריה של הפצת תורה ויראת שמיים. הוא מוסר מדי יום שיעורים ברחבי הארץ, טס למסעות חיזוק ברחבי אירופה וזוכה לקשר קרוב עם גדולי ישראל.
בתשעה באב (אם חלילה לא נזכה לפני כן לגאולה השלמה) יתכנסו עשרות יהודים לשמוע אותו מבכה בכאב את חורבן הבית. הוא יישב על כיסא נמוך על יד הבימה בבית הכנסת צאנז–ז'ימיגראד שבו הוא מכהן כמשפיע, ויבכה בדמעות שליש את חורבן הבית. בפני עשרות האנשים שיתכנסו בבית הכנסת הוא יישא דברים בקול כאוב, יזכיר את צער הגלות ויפציר בסובבים אותו לחדל מעיסוק בצרות הפרט ולבכות את צער השכינה שמזה אלפיים שנה ממתינה לבניית בית המקדש. אומנם הוא כמעט ולא יחוש בחשכה שתשרור בבית הכנסת במשך דבריו, אבל ייטיב להעביר לנוכחים את חשכת הגלות יותר מרבים שרואים.
רגע לפני שיבכה את החורבן בבית הכנסת הבני–ברקי, הוא עוצר מעיסוקיו הרבים כדי לשוחח עם 'משפחה'. "אנחנו בדור רחוק, אבל קרוב", הוא פותח. "הקב"ה אמר לכלל ישראל 'זכרתי לך חסד נעורייך… לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. ואמרו צדיקים על כך, שהדור שלנו גדול מזה; זהו דור של עבודת השם יתברך מתוך קושי וניסיונות שלא היו בשום דור אחר".
"והקִרבה הזו לקב"ה", הוא מחדד, "מתעצמת בימי בין המצרים. ישנו סיפור מיוחד על בעל התניא ורבי לוי יצחק מברדיטשוב, שבאחת מפגישותיהם פנה רבי לוי יצחק אל בעל התניא וביקש ממנו שיאמר דבר תורה. השיב בעל התניא ואמר: 'חזון למועד'. כלומר: בשבת 'חזון' יכול כל יהודי לזכות לראות את בניין בית המקדש. והוסיף על דברי הגמרא: 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה', מדוע כתוב 'רואה' בלשון הווה? והתשובה היא שכאשר אדם יודע שיש לו מחלה חלילה, הידע לבדו הוא חצי תרופה, כי הדבר הגרוע ביותר הוא כאשר אדם אינו יודע שיש לו מחלה ואז היא מתפשטת בגופו בלי יכולת להתרפא. כך גם כאשר אדם מרגיש את הכאב ואת החסר של בית המקדש, אזי הוא זוכה לפעול לבניינה ואז לראות בבניין בית המקדש ובגאולה השלמה".
ברכת החודש מהזיכרון
הרב ישראל יהושע הומינר (61) נולד כילד בריא במושב חמ"ד שעל יד אור יהודה. דבר לא רמז בצעירותו על העתיד לבוא והוא ניהל חיים רגילים לכל דבר. כאשר הגיע לגיל שלושים הוא גילה לחרדתו שראייתו הולכת ומתדרדרת.
"הרגע שבו הבנתי שאני עומד בפני מציאות חדשה התרחש כאשר ניגשתי בשבת אחת, 'שבת מברכין', לעמוד כבעל תפילה. ואם ברוב חלקי התפילה יכולתי לקרוא בלי משים בעל פה, גם אם לא ראיתי היטב, כאשר הגעתי לברכת החודש, שמטבע הדברים זו תפילה שבשל תדירותה פחות שגורה בפי, גיליתי פתאום שאני לא מצליח לקרוא מתוך הכתוב. אני זוכר את החשש שהיה לי מכך שאטעה, אך לא הייתה לי ברירה וציטטתי את התפילה מהזיכרון. לא אשכח את תחושת ההקלה שחשתי לאחר שסיימתי את התפילה בלי טעות".
אבל תחושת ההקלה הזו לא נמשכה זמן רב והרב הומינר ניגש בימים שאחרי לסדרת בדיקות מקיפה שבסופה עדכנו אותו הרופאים כי לקה במחלת ראייה שנקראת רטיניטיס פיגמנטוזה, הגורמת לניוון הדרגתי של תאים ברשתית, עד לכדי אובדן ראייה.
"שאזכה להגיע קרוב גם לאחר ביאת משיח צדקנו". הרב הומינר בתפילה בשריד בית המקדש
"הראייה הלכה ונחלשה עם השנים", הוא משחזר. "היו תקופות שעוד הסתדרתי ואני מתכוון בעיקר ליכולת ללכת לבדי ברחוב, אבל עם הזמן המצב הלך והתדרדר והיום אני נזקק לליווי בהליכה ברחוב. זהו אחד השינויים המשמעותיים בחיי מאז. היום כשאני צועד ברחוב מתלווים אליי בני משפחה או אנשים נוספים היקרים לליבי, אך לרגע איני מרגיש שאני במצב לא טוב חלילה. אם הקב"ה נתן לי את הניסיון הזה, הרי שזהו הניסיון שנתפר בדיוק עבורי ולטובתי הוא.
"למעשה", ממשיך הרב, "אני רואה גם בניסיון הזה לא מעט אירועים שמלמדים על השגחה פרטית מיוחדת שמלווה אותי, כמו לדוגמה אותו מקרה של אחד מימי חודש אלול שבו יצאתי מהבית לסליחות בשעה ארבע לפנות בוקר בלי שקבעתי מראש עם מלווה. קיוויתי שאמצא מישהו שילווה אותי בדרכי, אך ידעתי שבשעה מוקדמת זו של לפנות בוקר הסיכוי לכך קטן יחסית. אולם מייד לאחר שסיימתי לרדת במדרגות פנה אליי אדם שחלף שם וביקש ממני ללוות אותי בדרכי לבית הכנסת. בדרך שוחחנו והתברר שהוא משתתף בשיעור שאני מוסר ורצה ללוות אותי כדי להודות לי על שמאז שהחל להשתתף בשיעורים הוא ניגש אחרת לתפילה בראש השנה ולא מגיע אל החג בלי הכנה מוקדמת".
הרב ממשיך ומציין: "העיוורון הוא מתנה שקיבלתי משמיים. ברוך השם יש לי משפחה וילדים ואולי זו השליחות שלי בעולם, כי כל נשמה יורדת לעולם לשליחות מסוימת".
בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת
ידוע שהמבחן האמיתי של האמונה הוא לא ב'בוקר' כשהכול מאיר, אלא דווקא ב'לילות' כשהכול חשוך. הרב מתמודד עם זה באופן מוחשי ביותר ודווקא מתוך החשיכה הגשמית הזו שופע מאור פניך ואור אמונה שמחזק המונים. איך יהודי שנמצא עכשיו חלילה בתוך ה'לילה' הפרטי שלו יכול למצוא כוח להגביר את האמונה ולראות את האור?
"לפני כמה חודשים ביקר כאן ידידי היקר והנכבד, איש שכולו סמל לאמונה וביטחון הרב שלום מרדכי רובשקין. הוא שיתף אותי בעוד רגע קטן ועוצמתי מתקופת מאסרו:
"באחד הימים הקשים בכלא, ניגש אליו סוהר ואמר לו בלגלוג: 'רובשקין, תסתכל על החומות הללו, מהן כבר לא תצא. חוקי המדינה והטבע חזקים ממך'. ר' שלום מרדכי הביט בו ואמר בפשטות: 'אתה רואה חומות וחוקי טבע, אבל אני רואה רק את הבורא יתברך. אם הוא ירצה – החומות הללו יהפכו לאבק ברגע אחד'.
"וזה המסר שלי להמוני בית ישראל: חוקי הטבע, קביעות הרופאים או הקשיים הגשמיים בפרנסה, חינוך ובכל תחום. הם אף פעם לא המילה האחרונה. העולם כולו כפוף אך ורק לרצונו של הבורא, וכשיהודי מתפלל בכל כוחותיו הוא יכול לפעול הכול ולשנות את המציאות מקצה לקצה".
הרב רובשקין הוא באמת דמות נדירה בדורנו…
"יהודי שהיה במקום נמוך ביותר ודווקא משם השפיע אור עצום. הוא סיפר לי שהאסירים בכלא מקבלים ליווי צמוד של פסיכולוגים כדי לשרוד, אבל הוא סירב ללכת אליהם מסיבה אחת: בכל רגע הוא חי בתחושת שליחות.
חיזוק יהודים מסביב לעולם. בריאיון לר' שלום מרדכי רובשקין, ששוחרר בנס מהכלא האמריקני
"הוא חי שם מבוקר עד לילה על פי 'חובות הלבבות', ושינן לעצמו בלי הרף את השיחות וההתוועדויות של הרבי מליובאוויטש זיע"א. הוא אמר לי: 'לא היה לי זמן בכלל ליפול לייאוש ולכן לא לקחתי שום עזרה נפשית כיוון שברוך השם לא נפלתי לייאוש אפילו רגע אחד'.
"זו דרגה נעלית של ביטול ואמונה, וזו הדרישה מאיתנו בימים אלו: להבין שאין מקום נמוך מדי, אין מצב אבוד ואין שום טבע שיכול לעמוד בפני יהודי שמחובר לשליחות שלו וזועק אל המלך בכל כוחותיו. המסר הוא ש'אנחנו מתעסקים בבניין ולא בחורבן'".
"אל תתעלמו"
ועדיין, כיצד אפשר להתמודד עם הקושי שקיים באובדן ראייה?
"על עצמי איני יודע לומר, מכיוון שאף פעם לא הרגשתי שבר בעקבות העיוורון, אולם אין ספק שאנשים רבים במצבי חוו שבר. אני מכיר את זה מקרוב, מכיוון שביקשו ממני לא אחת ולא שתיים לבוא ולחזק יהודים אלו. יש בהחלט גם אנשים שהגיעו למצב שהם לא יצאו מבתיהם במשך תקופה ארוכה בגלל העיוורון שלקו בו".
מהו השינוי הגדול שהתרחש בחייכם בעקבות העיוורון?
"לא שיניתי דברים רבים, אבל מטבע הדברים מאז שהעיוורון התלווה לחיי אינני יכול לקרוא עוד את הגמרא מהכתב. ברוך השם בדורנו יש הרבה אפשרויות אחרות ואני מאזין רבות לקווים שבהם מושמעים שיעורים ודברי תורה. מוציאי קלטות אלו, ובהם האחראים ל'קול הלשון', 'קול הדף' ועוד קווים רבים שבהם ניתן לשמוע דברי תורה, מחזיקים בזכויות גדולות; הם מחיים ומסייעים ליהודים רבים להגות בתורה הקדושה. אני יכול לומר עליי באופן אישי, שבלי שיעורי התורה המוקלטים הללו, אינני יודע כיצד הייתי הולך לישון בלילה".
האם הסביבה שלנו מספיק מונגשת ומכילה את הנושא של העיוורון?
"פגשתי פעם יהודי מוגבל שנאלץ להיעזר בקביים והגדיר בפניי את המציאות הזו כשאמר: 'אני מאוד מאוד סובל מהמצב של רגליי'. ואז הוסיף משפט שצמרר אותי: 'אבל אני עוד יותר סובל מהאנשים ברחוב'. הוא סיפר על אנשים שממש פוגעים בו", אומר הרב ואז נעצר לרגע ומבקש לחדד: "צריך ללמד זכות על עם ישראל, שהאנשים שעליהם דיבר אינם יודעים כיצד להתנהג ולא פעלו מרוע חלילה.
"ועדיין, מה שחשוב להציף באכסניה החשובה שלכם, הוא שעל אנשים לקבל את השונה והאחר. אני יכול לומר מניסיון, שלכל אדם יש התמודדות משלו. אנשים ניגשים אליי לבקש ברכות והברכה הנפוצה ביותר שמבקשים ממני היא ברכה לשלום בית. יתירה מכך, בין הניגשים לבקש ברכה זו ישנם אנשים מכובדים ועשירים שמתמודדים עם המציאות הקשה הזו בתוך ביתם, בזמן שמבחוץ נראה שהכול נוצץ אצלם. ואם אדם לא יכול לבוא הביתה בשמחה וקשה לו בביתו – חייו אינם חיים. ולכן אני אומר לאנשים: קבלו את השונה. הרי לכל אחד יש את האתגר שלו ואם האתגר של השונה נראה כלפי חוץ – במקרה זה לעיניכם – הדבר עדיין לא אומר שהאתגר שלו שונה משלכם".
באיזה יחס שונה של התנהלות ניתן להיתקל מצד הסביבה?
"מעולם לא חשתי בשבר עם העיוורון". המשפיע הרב הומינר בשמחת נישואי אחד מצאצאיו
"אחד הדברים שיכולים לפגוש אנשים המתמודדים עם מוגבלות היא התעלמות מהסביבה. אני זוכר שבעבר הגעתי לאירוע שבו השתתפו גם כמה מכרים מהעבר. שמעתי אותם משוחחים אבל הם לא ניגשו אליי מכיוון שמאז הכרותינו איבדתי את הראייה. אני יודע ומבין את הקושי והמבוכה של אנשים וכמובן צריך ללמד זכות על עם ישראל, אך עם זאת חשוב שאנשים ידעו שהתעלמות לעולם אינה הדרך".
הרב מסיים את המסר על חובת הרגישות זה לזה, כדרכו, בסיפור מעולם החסידות: "מסופר על רבי מאיר מפרמישלאן שהגיע לביתו לאחר ששהה מספר ימים בדרכים, ובדרכו שמע צווחה מהאזור שבו התגורר. מייד ניגש אליו בחור צעיר שביקש להרגיעו ואמר לו שהצווחה הגיעה מביתו של השכן ולא מביתו. לאחר מכן נכנס רבי מאיר לביתו ודיבר לעצמו על כך שכביכול לא הגיע לדרגה כזו שהכאב של השני מפריע לו באותה מידה שהכאב שלו מפריע לו. על כך גם נאמר: 'כל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה'. מדוע כה חשובה דרגתו של המתפלל על חברו? אין זאת אלא מכיוון שהמתפלל על חברו מראה שהוא חש בצרתו של חברו כאילו היא צרתו האישית".
ברכה במשרד הצרפתי
דבריו של הרב הומינר על חובת הראייה בצרתו של האחר ותפילה זה על זה הפכו עם השנים למוטו של חייו. רבים מגיעים אליו לבקש את ברכותיו והוא מאציל מברכותיו ומתפלל לישועת הפונים הרבים. האדמו"ר מז'מיגראד זי"ע, בעל ה'אריה שאג', העניק לו מעין הדרכה בעבר לפעול בדרך זו, כאשר הבהיר לו על מילות הפסוק "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג), שהדבר מתקיים במי שעיניו שמורות ואינו רואה ברע.
דברים דומים אמר לרב הומינר האדמו"ר בעל ה'ברכת שמעון' מלעלוב זי"ע, ששוחח עימו בערוב ימיו במהלך ההילולה הנערכת בחסידות לעלוב בתאריך ז' בשבט, לציון יום פטירתו של רבי דוד מלעלוב זי"ע, וציטט במהלכם את דברי הזוהר הקדוש, שבהם נכתב כי מי שעיניו שמורות נפתח בקרבו מעיין רוחני עליון וניתן לו כוח עצום לברך ולפעול בשמיים.
ואכן, ככל שחולפות השנים זרם הפונים אל הרב הומינר הולך וגובר ורבים מבקשים את ברכתו, אולם הוא לא מסוגל לשכוח דווקא את אחת מהפעמים הראשונות שבהן התבקש לברך. "זה קרה לפני שנים רבות, כאשר ראייתי החלה להתדרדר. טסתי אז לצרפת, כשאני ממשיך כך את דרכו של אבי שנהג לחזק בה יהודים וביקש מילדיו להמשיך
קשר חם. עם ידידו המשפיע הרה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א
את דרכו.
"במהלך שהותי במדינה מסרתי שיעור מול קבוצת יהודים ואחרי השיעור ניגשו אליי שניים מהם ואמרו ששמו לב לקושי בראייה שלי והציעו לסייע לי עם זה. הם אמרו שלא הרחק מאיתנו ישנו בית חולים שלם שמתמקד ברפואת עיניים ויש להם שם קשרים, הם הציעו לי להגיע עימם ולקבל במקום טיפול רפואי מהצוותות הטובים בעולם מסוגם. נעניתי ויחד הגענו לבית החולים. עברתי שם שורת בדיקות בידי רופאים שונים, עד שנכנסתי למשרדה של אחת הרופאות הבכירות במקום.
"היא התיישבה ובדקה את עיניי ואז פנתה אל המלווים שלי ואמרה להם מספר מילים בצרפתית. לאחר מכן הם פנו אליי ותרגמו לי את דבריה והתברר לי שהיא אישה יהודייה המבקשת ממני ברכה. משנעניתי וביררתי איזו ברכה היא רוצה, פרצה הרופאה בבכי ושיתפה שהיא ממתינה לילדים לא מעט שנים והיא מבקשת שאברך שיהיו לה ילדים. לא התכוננתי לבקשה מעין זו, אבל חשבתי שאם הקב"ה סיבב שנגיע למקום הזה, בוודאי זו השליחות שלי כרגע.
"נוסף על כך אני מחזיק במסעותיי מעיל של ספר תורה שהיה של רבי זושא מאניפולי זי"ע והחלטתי לעשות שימוש בכוחו של הצדיק. הוצאתי חלק מהמעיל, נתתי לה אותו והוספתי: 'אני מבקש ממך רק דבר אחד, שתבחרי מצווה אחת שעליה תשמרי'. היא התחייבה ואז פנתה להסביר לגבי מצב העיניים שלי, שכרגע היא איננה רואה מה ניתן לעשות, אך תקוותה שבעתיד תימצא לכך תרופה. כך הסתיים הביקור שלנו שם.
"כשנה לאחר מכן", ממשיך הרב הומינר, "הגעתי להרצות בכנס של יהודיות שהתחזקו בצרפת וביציאה מהמקום ניגשה אליי אישה שהזדהתה כאותה רופאה. היא סיפרה לי שהתחזקה מאז ביהדות ואז הוסיפה בהתרגשות שלפני חודשיים נולדה לה בת לאחר שנות עקרות רבות".
על חוויותיו עם יהדות צרפת אומר הרב: "זו יהדות עם קשר למסורת ישראל שהדת חשובה לה מאוד. אני מוסר שיעורים בבתי כנסת ברחבי הרפובליקה, בין היתר בבית הכנסת 'אוהל יעקב' שברובע ה-19, ואפשר לחוש את הצימאון שיש במקומות אלו ליהדות. אני זוכר שהגעתי פעם אחת לדרוש בפני קהילה של צעירים יהודים מתחזקים, והרב במקום אמר לי לפני שעליתי לבמה שאדבר רק חמש דקות מכיוון שמדובר בצעירים שממהרים לעבודתם ולא מתאימה להם דרשה ארוכה מדי בנושאי יהדות. מובן שנעניתי, אבל כשהפסקתי ורציתי לרדת לחש לי הרב להמשיך. המשכתי לדבר, וכאשר עצרתי הוא שוב ושוב ביקש ממני להמשיך. לאחר שלושת רבעי שעה של שיחה מול הצעירים הללו סיימתי את השיחה וירדתי מהבמה. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את הרב מדוע שינה את דעתו והורה לי להמשיך בדבריי, והוא השיב שהצעירים הרחוקים כביכול הם שביקשו ממנו שאמשיך.
הבטחה ביום ההילולא. מתרפק על ציונו של רבי דוד מלעלוב זיע"א
"לאור הקשר הזה של יהדות צרפת למסורת ישראל", מציין הרב הומינר, "ישנם יהודים שאני מורה להם בהתייעצות עם גדולי ישראל שלא יעלו לארץ, כי כאן הם עלולים להתדרדר ברוחניות ולצערי נחשפתי גם למקרים כאלו".
באחד המקרים שבהם הורה הרב הומינר לצעיר יהודי מקומי שלא להעלות לארץ, הוא חווה אירוע פלאי וכך הוא מספר: "באחד מביקוריי בצרפת הגיע אליי אדם וסיפר לי שהוא חושש ללכת לעבודתו, כי האזור שבו הוא עובד הפך לרווי במוסלמים והוא חושש לחייו אם ימשיך לעבוד שם. אם הוא היה עוזב את העבודה, הבנתי, היה סיכוי רב שיעלה לארץ. לכן שאלתי אותו האם הוא יוכל לחכות זמן מה עם החלטה בנושא והוא השיב לי שהמתנה קצרה איננה בעיה.
"לאחר תקופה הוא חזר אליי וסיפר לי באושר שהייתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת שהוא לא עזב בשעתו את העבודה וכך סיפר: 'הבוס שלנו התבשר בימים האחרונים שיש לו מחלה חשוכת מרפא. הוא אסף את שלושת העובדים הבכירים בחברה שלו, שאחד מהם הוא אני והודיע לנו שמכיוון שאין לו יורשים הוא בוחר לחלק בינינו את העסק. וכך', סיים הצעיר, 'בזכות המתנה של מספר ימים הרווחתי סכום עתק'".
לֹא זָזָה שְׁכִינָה
עם חזרתו לארץ ממסעות החיזוק שהוא עורך בחו"ל, משתדל הרב הומינר לפקוד תדיר את המקום שהפך לביתו השני: שריד בית המקדש, הכותל המערבי.
"כאשר אני מגיע אל הכותל, לרוב אני מקבל אישור להיכנס עם הרכב לתוך החניה ותמיד אני מבקש ומתפלל שהלוואי וגם כאשר יבוא משיח צדקנו, בקרוב ממש, אזכה להיכנס לבית המקדש. עד שבית המקדש ייבנה, הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, קיים כדי לעורר בנו בדיוק את התחושות הללו, של זיכרון בית המקדש והציפייה לבנייתו. היו צדיקים שחיו זאת במוחש, כמו ה'ישמח משה', שמסופר עליו שהוא שמר בביתו בגד מיוחד כדי שיוכל לקבל בו את פני משיח צדקנו. אנחנו שומעים על הרבה אנשים שנוסעים לקברי צדיקים באירופה שזה דבר חשוב בפני עצמו, אבל קודם כל צריך לזכור שיש לנו כאן את הכותל המערבי".
הכותל המערבי משמש את הרב הומינר גם כאשר מתגלגלים לידו מקרים קשים במיוחד, כמו המקרה הבא שבו הוא משתף אותנו: "הוזמנתי להרצות פעם בפני קבוצה של כמניין וחצי בחורים מפריז שהביאו עימם את חברם שהחל לרדת מהדרך. הוא הגיע מבית שומר תורה ומצוות, אך אט אט החל לעזוב את הדרך ודרכו הייתה נראית סלולה אל הרחוב. החלטתי לקחת אותו אל הכותל המערבי. כאשר הגענו למקום, חשתי איך עוד לפני שהוצאנו מילה, האוויר הקדוש של המקום כבר מתחיל לדבר אל הנשמה שלו.
"התחלנו לומר תהילים ביחד על יד אבני הכותל. תפסתי לו את היד חזק ופשוט הנחתי אותה יחד עם היד שלי על האבנים הקדושות. ובמקום הקדוש הזה, כשהנשמה של הבחור נגעה באבנים שספוגות בבכי של דורות של יהודים, חומות הברזל שבליבו החלו להתמוסס. חשתי כיצד ידו רועדת בתוך ידי ופתאום הוא החל לרעוד ולבכות בכי תמרורים שקרע את השמיים. לא היו שם מילים שלי, הייתה שם רק השכינה הקדושה שחיבקה אותו ועטפה את הלב שלו באהבה שאין לה גבולות.
"בחזור סיפר לי: 'כשהגעתי חיכיתי כבר לגערה או לתוכחה קשה, אבל הרב פשוט התעלם מהכול ורק הניח עליי יד באהבה ואמר לי 'בוא לכותל'. וכשעמדנו שם, מול האבנים הקדושות, הרגשתי פתאום את השכינה. כשהרב בכה עליי שם, חשתי שאבא שבשמיים בכבודו ובעצמו מחבק אותי ולא מוותר עליי'.
"והיום", מסיים הרב הומינר, "הבחור הזה מנהל בית תורני למופת. וכל זה לא התרחש בזכות חוכמה או מילים שלי, אלא רק בזכות הכוח העצום של הכותל המערבי, שריד בית המקדש.
"ובכלל", אומר הרב לאחר מחשבה נוספת, "אני חושב שסיפורו של הבחור ההוא הוא הסימפטום של הדור הזה". הרב שעוסק רבות בדאגה למקומות לימוד לבחורים ממשיך ואומר: "כאשר אני חושב על הימים שבהם אני למדתי בישיבה אל מול ימים אלו, הרי שהמושגים של הבחורים היום אינם רק דור אחד או שניים קדימה, אלא כמה וכמה דורות. הניסיונות התעצמו מאז פי כמה והעולם השתנה לחלוטין. העולם של היום הוא עולם אחר ומאתגר הרבה יותר ודווקא לכן צריך להעריך מאוד את אלו שמצליחים להחזיק מעמד ולהיזהר שבעתיים עם התלמידים החלשים שמעוררים בעיות. לא למהר להוציאם מחוץ למסגרת הלימודים חלילה, כי בחוץ מחכה להם הרחוב על כל משמעויותיו".
כתבם על לוח ליבך
מי שזוכה לשבת בשיעוריו של הרב הומינר, או לשוחח עימו דקות אחדות, מרגיש מייד ברוך ובאצילות של דיבורו. שיחה שקטה ומלטפת, הנובעת מעדינות נפש נדירה של מי שהבלי העולם הזה אינם תופסים אצלו מקום.
מתוך נועם הליכותיו ומתק לשונו, שופע הרב הומינר דברים נעלים בטבעיות מופלאה. כמעיין המתגבר ובבחינת 'בור סוד שאינו מאבד טיפה', שזורים בדיבורו אמרות קודש והגיגים עמוקים ממאורי החסידות, לצד פסקיהם של גדולי הפוסקים מכל הדורות ותורות מצדיקי המוסר. אלו עולים על שפתיו לצד מעשיות צדיקים השגורות בפיו בדיוק ובבהירות, כאילו הן מונחות לנגד עיניו ברגע זה ממש.
עבור שומעיו, יש בכך מן הפלא: יהודי שאינו מביט כעת בדף, אך מכמני התורה, ההלכה, האגדה והמעשה פתוחים לרווחה בנפשו ומחשבתו המזוככים.
זהו בדיוק 'קולמוס הלב' של הרב הומינר. הדיבור העדין והמתוק שלו הופך לקולמוס רוחני, החוקק בשקט בנפש שומעיו עוד סיפור צדיקים, עוד הלכה ועוד חיזוק באמונה. בלי צורך בקלף, בדיו או במראה עיניים גשמי, הוא כותב ברגישות את פניני התורה ישר על לוחות ליבם של ישראל, ומעניק להם מבט חדש, אמוני ופנימי על החיים.
יושב ומצפה
חיזוק חוצה מגזרים. עם מגיד המישרים הגאון הרב שלמה לוינשטיין
כפי שציינו בפתח דברינו, בתשעה באב ישב הרב הומינר על יד הבימה בבית הכנסת ומסביבו יתאספו יהודים מכל קצוות הקשת: חסידים לצד ספרדים וליטאים. חלקם יצטופפו על יד הדלתות והחלונות, חלקם יישבו או יעמדו בחלל בית הכנסת והוא יאמר להם את מה שאומר לנו כעת: "כתוב 'האמנתי כי אדבר'. המשמעות של זה היא שמתוך שמדברים הרבה על נושא אחד – מתחילים גם להאמין בו. כאשר נדבר רבות על משיח צדקנו, נוכל לחוש בצער הגלות ובמיוחד להרגיש במוחש את הציפייה להגעתו במהרה בימינו".
לסיום מבקש הרב הומינר לשתף בדברים שאמר על כך רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע שנודע בציפייתו הגדולה לגאולה. "זכיתי להיכנס מספר פעמים אל הרבי ולחזות בעיניו הקדושות וזכורני המעשה שסופר עליו בשעתו, שפעם נשאל במוצאי תשעה באב לשלומו אחר הצום והשיב: 'היה לי צום קל מאוד, כי לא חשבתי מתחילת התענית שעומד אני להתענות כל הצום, אלא בכל רגע חשבתי שהנה זה עומד אחר כתלנו ומשיח עומד להגיע והצום יתהפך מששון לשמחה'.
"נייחל גם אנו", מסכם הרב הומינר, "שנזכה שלא לצום השנה עם ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש ותתגשם בימינו ציפיית הדורות בת אלפי השנים של עם ישראל".
***
כשנזכה לראות את פניו
אלו ברכות נברך בקבלת פני משיח צדקנו במהרה בימינו? בשו"ת 'מנחת שלמה' למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל הובאו דברי הגה"צ רבי שמואל הומינר זצ"ל, שאר בשרו של הרב ישראל יהושע, ובו מצוטטות מפיו הברכות שיש לברך בביאת משיח צדקנו. הנה הם לפניכם:
"בעת ביאת משיח צדקנו נברך אם ירצה השם ארבע ברכות:
"א. 'ברוך אתה… חכם הרזים' – שבוודאי יהיו שם שישים ריבוא ישראל וכהנה וכהנה עד אין מספר, שיתקבצו אלפים ורבבות לקבל פני משיח. ונפסק ב'שולחן ערוך' (רכד, ה): 'הרואה שישים ריבוא אדם ביחד, אם הם מישראל – חייב לברך ברוך… חכם הרזים'.
"וביאור הברכה: בשש מאות אלף מישראל כלולים כל הפרצופים וכל הדעות הקיימים בעולם, ולכן ניתנה תורה לס' ריבוא, והקב"ה יודע מה בלב כל אלו האוכלוסין, כנאמר 'היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם'. ועל זה מברכים: 'חכם הרזים'.
"ב. 'ברוך אתה… שחלק מחכמתו ליראיו' – שהרי תשבי יתרץ קושיות ובעיות וילמד תורה להמונים בירושלים ותהיה חוכמתו גדולה עד מאוד, כנאמר בישעיה (יא): 'ונחה עליו רוח השם, רוח חכמה ובינה'.
"הקרבה לקב"ה מתעצמת בימי 'בין המצרים'. הרב ישראל יהושע הומינר בריאיון ל'משפחה'
"ג. 'ברוך אתה… שחלק מכבודו ליראיו' – מדרש תהלים (כא, א): 'רבי חנינא בשם רבי אחא אמר מהו 'והייתה מנוחתו כבוד'? שהוא נותן לו למלך המשיח מן הכבוד של מעלה. 'הוי בעוזך ישמח מלך".
"וב'ילקוט שמעוני' (ישעיה רמז תצט): 'באותה שעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל כל ישראל והולכין כולן לאורם, שנאמר: 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך', ובאים ומלחכים עפר רגליו של מלך המשיח, שנאמר: 'ועפר רגליך ילחכו', ובאים כולם ונופלים על פניהם לפני משיח ולפני ישראל ואומרים: 'ונהיה לך ולישראל לעבדים".
"ד. 'ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' – דורות רבים מחכים ומצפים ושואלים: אימתי קא אתי? ולא גרע ממי שלא ראה פני חברו שלושים יום".
והוסיף מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל: "ואין לכלול ברכה ב' וברכה ג' יחד ולומר: 'ברוך שחלק מחוכמתו ומכבודו ליראיו' – שזהו שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות ורק במקום שצרפו חכמים בעת תקנת הברכות להזכיר בחתימה שתי ברכות, כמו בברכת מעין שלוש למי שאכל מזונות ושתה יין, כולל בברכתו 'על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ופרי הגפן', אבל לא כשהברכות עניינים שונים".
