אחד מול כולם

"כשממשלת האחדות הייתה למטרה עניינית – הייתי הראשון שקידמתי אותה בברכה. עכשיו מדובר במזימה להפלת הממשלה" | בעיצומה של המערכה בגזרה הצפונית, ראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר על הכל בשיחה מיוחדת עם יוסי אליטוב ואריה ארליך | על החזית הצפונית ויחסיו המורכבים עם ממשל ביידן; על העימות עם שר הביטחון גלנט והביקורת החריפה על הרמטכ"ל; על 'משבר הגיוס', איום הפרישה מהממשלה ויוזמת האחדות | וגם: על המחאות, ההאשמות ועסקת חטופים | מה ששומעים משם

השינוי מורגש מייד בכניסה.
מעבר לקיר הזכוכית של האקווריום מתחולל מחזה יומיומי המשקף את הבדידות שבה חי ראש ממשלת ישראל. השיחה מתחלפת מעברית לאנגלית. עובדי לשכת ראש הממשלה, רבים מהם חובשי כיפות סרוגות, הם הנוף האנושי השכיח. זה לא מקרה, אלא בחירה מכוונת של נתניהו. אלה הם שני המעגלים שבהם הוא חש בנוח – דוברי האנגלית וחובשי הכיפות הסרוגות.
מעניין לציין את היעדרם הכמעט מוחלט של חרדים מהמעגל הפנימי. זוהי עדות למערכת היחסים המורכבת של נתניהו עם המגזר החרדי – ברית פוליטית, אך לא בהכרח אמון אישי. יש רק שניים יוצאים מן הכלל: מוטי בבצ'יק וזאב פליישמן. האחרון הפך בשנה החולפת לאחד הכוחות והמוחות הבולטים והמבריקים בכוורת התקשורתית והפוליטית שסביב ראש הממשלה.
נתניהו בררן מאוד בכל הקשור לבחירת הכוורת שסביבו. לאורך השנים, האמון שנתן בסובבים אותו התגלה לרוב כבלתי מוצדק. לעיתים אלה שזכו לאמונו הפכו לעדי מדינה נגדו, חלקם אף מפגינים ומתראיינים נגדו, אחרים התכחשו לו ברגע האמת. לכן, הכוורת הנוכחית שסביב נתניהו היא מצומצמת מאוד, תכליתית וממוקדת מטרה.

מר ביטחון. נתניהו עם הלוחמים בשדה הקרב (צילום: לע"מ)

את נתניהו אנו פוגשים בעיצומה של מערכה גורלית בחזית הצפונית. אנו ממתינים בכניסה זמן רב מהצפוי, עקב התייעצויות ביטחוניות. מפקידים טלפונים בכניסה, נבדקים כדי לוודא שאין לנו אמצעי תיעוד למיניהם. לא מוגזם לומר שזהו מתחם מהרגישים והמאוימים במדינה. בוודאי בחודשים של מלחמה מתמשכת.
השנה האחרונה הייתה אחת הקשות ביותר בתולדות המדינה, יהיו שיאמרו הקשה שבהן. באופן ישיר, מצב המלחמה במדינה משליך ישירות על חייו הפוליטיים של נתניהו. את הגורליות הזאת, את ההרגשה שחייהם של מיליונים מושפעים מכל החלטה, חשים כבר בכניסה ללשכתו הרחבה אך הלא מטופחת במיוחד של ראש הממשלה. אחריות כבדה רובצת על כתפיו של האיש היושב כאן על כיסא עץ פשוט למדי, עם ידיות ומשענת ישרה, סימן לכאבי הגב שמהם סובל נתניהו לפרקים.
ב-365 הימים האחרונים נתניהו התמודד עם מאות הכרעות גורליות. הכרעת של חיים ומוות. בכל אחת מהן הוא נאלץ לסנן את רעשי הרקע – עצות של חברים, המלצות של מומחים ותמרונים של פוליטיקאים. בסופו של דבר ההחלטות התקבלו בבדידות מזהירה, מתוך תחושה עמוקה שהוא האיש האחרון שנותר על המשמר. כן, כולל ההחלטה הכי דרמטית שקיבל במהלך השנה האחרונה: חיסולו של הארכי טרוריסט, רב המרצחים חסן נסראללה.
נתניהו של תחילת תשפ"ה הוא מנהיג בודד בפסגה הנושא על כתפיו מפעל של קבלת החלטות מהמורכבות ביותר בעולם כולו. מעריציו יאמרו: זוהי עוצמתו. מתנגדיו הקולניים יגידו: זוהי חולשתו. לטוב או למוטב – הוא מקבל את ההחלטות, לבדו, וכמעט שאינו מושפע מקולות רקע הבאים מבחוץ.
גם לא – וזה כבר חידוש של השנה האחרונה – מקולות הנשמעים בתקשורת. בעבר נהוג היה לתאר את הרגישות הגבוהה של נתניהו לתקשורת. לא כיום. נתניהו מנטרל עצמו במודע ממה שנאמר בתקשורת, חי בעולם של קבלת החלטות ולא של פרשנויות באולפנים. ניתן היה לחוש בזה בכל רגע בשיחה בת השעה שראש הממשלה ניהל איתנו.

מבצר הבדידות
בארבע מערכות הבחירות האחרונות ערך נתניהו מהפך בשיטות העבודה שלו. זה לא היה שינוי הדרגתי, אלא מהפכה של ממש בדרך שבה הוא מנהל את סביבתו הקרובה. לא רק בדרך שבה הוא מקבל את החלטותיו הביטחוניות, כשחקן סולו מוחלט – אלא גם בדרך ההתנהלות שלו עם צוותו. נתניהו בנה חומות בלתי נראות, אך בלתי חדירות, בינו לבין צוותו.

חזר למומנטום. רה"מ נתניהו בשיחה עם יוסי אליטוב ואריה ארליך בלשכתו

חלק מאנשי הצוות, פעם שותפים לדרך, הפכו לנותני שירות – מונח קר שמשקף את המרחק הרגשי שנתניהו מטפח. אין כאן ידידות, אין נאמנות, אין חברות. יש ענייניות. יש עבודה שלמרות הלחץ הקדחתני שהיא מזמינה – היא נעשית בשקט. בלשכה פוסעים על בהונות, השלווה הסטואית שבין מסדרונותיה היא ניגוד מושלם לאופי הסוער שמלווה את סיקורה של הלשכה הזו, המלאה באוסף אנשי מקצוע שנתניהו אינו בוטח בהם מעבר לתפקיד הספציפי שהם ממלאים.
בכל זירה, נתניהו מתנהל כפרש בודד. בזירה המשפטית, עורכי הדין המלווים אותו שנים ארוכות אינם יודעים דבר על התנהלותו בזירות אחרות. בזירה המדינית, רון דרמר וצחי הנגבי – שני מקורביו בתחום המדיני – אינם חשופים למתרחש מעבר לגבולות גזרתם. זוהי מעין הפרדת רשויות אישית, שבה כל זרוע יודעת רק את המינימום ההכרחי לתפקודה.
בסוף כל יום, נתניהו חוזר הביתה, להסתגרות עם ספריו ומחשבותיו. הוא אינו משתף איש בחוויותיו האישיות, בחוויות המשפחתיות או בהתלבטויות הפנימיות. הכל נשמר בקנאות בתוך המבצר המנטלי שבנה סביב עצמו. ייתכן שזהו הלקח המר שנתניהו הפיק מפרשת עדי המדינה. הוא הגיע למסקנה שהצעת חברות היא סיכון שהוא אינו יכול להרשות לעצמו. כתוצאה מכך, הוא גם לא מצליח לקבל חברות אמיתית – מעגל קסמים של בדידות שמזין את עצמו. מנהיג כמעט בודד, אך נחוש ואיתן בדרכו, וכישרוני באופן חריג ביכולות התפקוד שלו.
במהלך שנת המלחמה, ובמיוחד בחודשיים האחרונים, נתניהו עבר תהליך של הבשלה. הוא הבין שרעשי הרקע מזיקים לקבלת ההחלטות, והחליט להתנתק מרצון. שיטות העבודה של נתניהו משקפות אדם שבחר בבדידות כאסטרטגיה. זוהי גישה שאולי מגינה עליו מהדלפות ומהפניות עורף, אך גם מונעת ממנו את היתרונות של עבודת צוות אמיתית ושל עצה כנה, אך זהו המחיר ההכרחי של שלטון ארוך-שנים. מצד שני, נתניהו מצויד בשנים ארוכות ובניסיון פוליטי שאין כמותם בכל השדרה הציבורית של מדינת ישראל.

האיש שמאחורי המסכה
וכעת – לפגישה עם ראש הממשלה.

בעידן שבו תדמית היא חזות הכל – נתון שראש הממשלה מודע לו בכל רגע בחייו הציבוריים – נדיר לפגוש את בנימין נתניהו ללא המסכה הציבורית. אך כשזה קורה, מתגלה אדם שונה מאוד מהדמות המוכרת לציבור. ללא האיפור וללא השיער המעוצב בקפידה, נתניהו של תשפ"ה נושא את אותות השנה הקשה שעברה עליו ועל המדינה. זהו אדם שעמד במאות צמתי הכרעה, וכמעט תמיד בחר להתמודד עם ההכרעות לבדו, כאמור, ללא משענת של יועצים או עמיתים.
ישיבות הקבינט והפורום הביטחוני הבכיר, שאמורות להיות זירת התייעצות וקבלת החלטות משותפת, הפכו תחת נתניהו למעין הצגה מתוזמרת היטב. הוא מגיע לישיבות אלה כשההחלטות כבר התקבלו בראשו, והדיון אינו אלא תפאורה לסיעור מוחות שכבר התרחש – סיעור מוחות בינו לבין עצמו.
נתניהו, כשחקן פוליטי מנוסה, מציג לעיתים מצג של התייעצות. הוא מקשיב, שואל שאלות, אפילו מראה פתיחות לשינוי דעה. אך למעשה זוהי אשליה מתוכננת. ההחלטה כבר התקבלה, והדיון אינו אלא דרך לגייס תמיכה ולגבש את אבני הדרך ליישומה. מה שנתניהו מחפש אינו שותפים לקבלת החלטות, אלא קבלני ביצוע מיומנים שיוציאו לפועל את החלטותיו. זוהי גישה שמשקפת תפיסת עולם של מנהיג בפסגה האמון רק על שיקול דעתו.
כל מי שיושב עם נתניהו בכמה ישיבות מבין במהרה את המשחק: המשתתף אינו אלא שחקן משנה בהצגה של איש אחד. זו אולי הסיבה העמוקה ביותר לכך שנתניהו נותר ללא שותפים אמיתיים – הוא פשוט אינו מותיר מקום על הבמה לאף אחד אחר. עם הבדידות הזאת, עם היכולת לנטרל רעשים ולבוא עם החלטות מוכנות, מנווט נתניהו מדינה במלחמת קיום שמתנהלת על מימיו הסוערים של המזרח התיכון.

דילמת החטופים
אחת הסוגיות המורכבות ביותר היא עסקת החטופים. בפומבי נתניהו מביע תמיכה בעסקה, אך בחדרי חדרים עמדתו מורכבת יותר. הוא מתנגד נחרצות לעסקה שתכלול שחרור המוני של אסירים ביטחוניים, חיזוק שלטון חמאס או מתן לגיטימציה לפעולות טרור. נתניהו נוקט אסטרטגיה מתוחכמת של "כן, אבל". הוא מביע תמיכה עקרונית בעסקה, אך מציב תנאים שלמעשה הופכים אותה לבלתי אפשרית בתנאים שחמאס דורש. כך הוא מצליח להתיש את המחאה בקפלן ואת הלחץ מארצות הברית בלי לוותר על עמדתו העקרונית.

הולך ושב. דרעי ונתניהו במליאה (צילום: פלאש 90)

נתניהו, עייף מהסברים אין-סופיים, מעדיף כעת להוכיח את צדקת דרכו בשטח. הוא מאמין שהתוצאות ידברו בעד עצמן ושהזמן יוכיח את נכונות החלטותיו.
שאלנו את נתניהו על עסקת החטופים, שעלתה על השולחן וירדה ממנו לסירוגין, וראש הממשלה הגיב: "אין מי שרוצה יותר ממני בהחזרתם של כל החטופים. החזרתי עשרות מהחטופים שלנו, ואני עושה הכל כדי להחזיר את כולם. כל אלה שלחצו עליי בשנה האחרונה לוויתורים לא אחראיים, רצו למעשה שאסכן את ביטחון ישראל. יבוא יום וגם הם יבינו שההתעקשות שלי הצילה את המדינה".
נתניהו מהרהר לשנייה אחת, ואז מוסיף: "אגב, אני לא מדבר רק על יריבים. יש גם שותפים שלחצו שאוותר, שאסוג. אמרו לי: 'תסמוך על האמריקאים, תסמוך על האירופים, תמיד אפשר לחזור לעזה'. האם במדיניות רופסת של כניעה או של ויתור על נכסים אסטרטגיים שחיילינו הגיבורים השיגו בעזה בדם וביזע – היינו יכולים להביא את ההישגים האלה? את המחיקה הכמעט מוחלטת של היכולות הצבאיות של חמאס?"
שילמת מחיר תקשורתי כבד מאוד על העמדה שלך. מפגינים נגדך, קוראים נגדך קריאות קשות מאוד.
"אני יודע. אז מה? אילו הייתי עושה ויתורים, התקשורת הייתה מריעה לי. ואולי הייתי אהוד באירופה ובכל מיני מקומות – אבל הייתי מועל בתפקיד שההיסטוריה של עם ישראל הועידה לי".

המטמורפוזה של נתניהו
מתקפת שמחת תורה הייתה נקודת מפנה לא רק בחייה של מדינת ישראל, אלא גם בחייו של בנימין נתניהו עצמו. כמו עץ עתיק שנעקר משורשיו בסערה, נתניהו, השחקן הכי מיומן בזירה, מצא את עצמו מול התרחיש הביטחוני המורכב ביותר בכל שנותיו הפוליטיות. עד כדי כך מורכב – שכמעט אף אחד מהפרשנים והשחקנים הפוליטיים לא האמין שישרוד בתפקידו. הוא מצא עצמו מועבר בן-לילה מנוף פוליטי אחד לנוף שונה באופן קיצוני. הרפורמה המשפטית, שעד אותו יום הייתה מוקד המאבק סביבו, הפכה פתאום לזיכרון רחוק.

לפני המלחמה, נתניהו נדמה כקורבן של מערכה פוליטית שהובלה על ידי יריב לוין. הרפורמה המשפטית, שהייתה אמורה להיות הישג הדגל של שר המשפטים, הפכה למקור של חולשה פוליטית. נתניהו סבור עד היום שהקריאות לסרבנות החלישו את המדינה באופן שתרם תרומה משמעותית למאורעות השבעה באוקטובר, אולם הוא לא מוכן לעסוק בכך כרגע, בוודאי לא בפומבי. מרגע המלחמה – הפוליטיקה השוטפת פינתה את מקומה לטובת מוד-מלחמה. נתניהו נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה ואכזרית, שדרשה ממנו להפוך ממנהיג פוליטי למנהיג מלחמה.

מייחל לקמבאק? עם דונלד טראמפ (צילום: לע"מ)

כמנהיג מלחמה, נתניהו מתברר כנחוש מאי פעם, באופן מפתיע שנוגד את התדמית שיוחסה לו לאורך השנים. המילים 'הססן' ו'שמרן ביטחוני' נשלפו מהארסנל אלפי פעמים בהקשר לגישתו של נתניהו בנוגע למלחמה בארגוני טרור ומדינות אויב – אבל בשנה האחרונה שבר נתניהו את כל התדמיות והתחזיות. תובנות חדשות התגבשו, והן שינו את האופן שבו הוא רואה את תפקידו ואת המציאות הפוליטית סביבו.
בלבנון ובעזה התגלה נתניהו כמנהיג הכי נחוש בסביבה; מציר פילדלפי עד עומק הדאחייה הוא מפגין יכולת עמידה בלחצים שמעטים הם ראשי הממשלה שעמדו בהם לפניו; ממסדרון נצרים ועד הגגות מאחסני הטילים בלבנון – נתניהו הפגין עיקשות ונחישות, תכונה קריטית עבור ראשי ממשלה. הסוד, בין היתר, נמצא בניתוק שהוא גזר על עצמו מרעשי רקע תקשורתיים. בניגוד לעבר, נתניהו אינו צופה במהדורות ואינו ממהר להתעדכן בדברים שליהג פרשן פלוני או בחשיפה של כתב פלמוני. הוא יושב מאחורי הזכוכית באקווריום ומתחת לקרקע בבור בתל אביב, ועוסק בקבלת החלטות ובהורדתן לשטח.
על שמו יירשם מיטוטו הכמעט מוחלט של חמאס מבחינה צבאית וחיסולו המונומנטלי של מטכ"ל חיזבאללה, כולל כוורת היורשים הפוטנציאלית. נכון, כמו ראשי הצבא גם הוא נגוע בחרפת אוקטובר 23'. אבל כידוע, האחריות איננה חד צדדית. הוא גם האיש שבאוקטובר 24' אוחז ברשימת המחוסלים המשמעותיים ביותר שאחז בידיו מאז ומעולם ראש ממשלה בישראל: ארכי טרוריסטים כמו חסן נסראללה , פואד שוכר ואבראהים עקיל הלבנונים; לצד מוחמד דף, סלאח אל ערורי מרואן עיסא ולפי פרסומים זרים גם אסמאעיל הנייה העזתים. אלו יחד עם צמרת חמאס בטהרן, מחזיקי הביפרים בביירות ועוד כמה פעולות וחיסולים שעליהם איש לא נטל מעולם אחריות.

לזרוק את הקונספציה
בשיחתנו עם ראש הממשלה, חווינו רגע נדיר של גילוי לב. נתניהו, שידוע ביכולתו לחזור על סיסמאות קליטות ומסרים מוכנים, הפתיע אותנו כשהניח בצד את דף המסרים. במקום זאת, הוא דיבר מהלב, בכנות שלא הורגלנו בה.
קשה לדעת אם הפתיחות הזו הייתה מתוכננת או ספונטנית. ייתכן שהאווירה בחדר, או אולי תחושת הדחיפות של השעה, גרמו לראש הממשלה להסיר את המסכה הפוליטית ולחשוף את האדם שמאחוריה. השאלה המתבקשת היא: האם זהו שינוי אמיתי בגישתו של נתניהו, או רק תגובה זמנית למצב החירום? האם המנהיג שראינו בשיחה זו הוא הנתניהו שיוביל את ישראל בשנים הקרובות, או שמא נשוב לראות את הפוליטיקאי המחושב והזהיר שהכרנו?
נתניהו דיבר גלויות. על הבדידות בתפקיד. על העובדה שמעטים הם אלה, אם בכלל, שניתן לסמוך עליהם.

וגם על שני השלבים במלחמה. "אני נחוש מאוד להביא להכרעה בצפון", אמר לנו. שאלנו על אודות מאות אלפי תושבי צפון הארץ שגולים עדיין בארצם, מפונים מבתיהם, ונתניהו אמר: "אנחנו נגלה נחישות גבוהה. חשבתי כל הזמן שאסור לנהל שתי חזיתות ביחד. קודם כל משלימים את המטרות בעזה, ואז עולים להכרעה בצפון עם כל העוצמות שהוכחנו בשנה האחרונה. תושבי הצפון יוחזרו לבתיהם – זוהי משימה שלקחתי על עצמי, ואף לחץ, מבית או מחוץ, לא יזיז אותי ממנה".
נתניהו תכנן מראש, ואף שיתף בכך את מי שצריך, שעם השלמת המבצע ברפיח יצאו כוחות מעזה וההתמקדות תהיה במבצעי חיסול ממוקדים של תשתיות טרור ושל מנהיגים בולטים בארגוני הטרור הערביים שברצועה. עיקר הכוח, אמר נתניהו, יעבור לצפון. האולטימטום שיוצב לציר השיעי יהיה ברור וחד: או התכנסות להסדר מדיני, או שאחרי החיסול של מזכ"ל חיזבאללה וצמרת הפיקוד של ארגון הטרור הלבנוני, צה"ל ייכנס ללבנון במלוא העוצמה.
מדוע זה התמהמה?
נתניהו, התברר מהתשובה, אמון על שיטה שלפיה המערכת הצבאית אינה בנויה לשתי חזיתות בו זמנית. התמרון בעזה התארך יותר מהצפוי, אך כדי לתת את מלוא כוח האש בצפון היה צריך לפזר את מרבית הכוחות, ולהותיר ברצועת עזה כוחות דלילים לפעולות נקודתיות. נתניהו סבור שאירן, שיודעת מה יהיה מחיר המלחמה עבורה, תיכנע לבסוף, והלחץ הצבאי יוביל אותה לבקש הסדר מדיני בתנאים נוחים לישראל.
לאורך המלחמה נשמעות כל מיני אמירות מבכירים המדברים על כך שאפשר לצאת מעזה, ו'מקסימום נחזור במידת הצורך'.
נתניהו מגיב בנחרצות. "אז אמרו. אמרו גם באוסלו. ואמרו גם בהתנתקות. אותם אנשים שעכשיו רצו לוותר על האחיזה בציר פילדלפי, אמרו גם בעבר ש'רק ייפול הטיל הראשון ואנחנו נחזור לעזה'".
נתניהו דיבר גם על הקונספציה, שגם אחרי השבעה באוקטובר חוזרת לשלוט בשיח הציבורי ולדרוש ויתורים וכניעה. "פתאום יש קולות", אמר בשלב מסוים, "שדורשים 'ממשלת אחדות', כביכול כדי לסייע במלחמה. כשממשלת האחדות הייתה למטרה עניינית – אני הייתי הראשון שקידמתי אותה בברכה, ולכן צירפתי את גנץ ואיזנקוט. עכשיו מדובר במזימה שנועדה להפיל את הממשלה. רוצים לדחוק את בן-גביר החוצה, ואז, במהלך סיבובי, להפיל את הממשלה. אסור להתפתות לזה", אמר, וכיוון בין היתר לאוזנם של ראשי המפלגות החרדיות.

מזימת היועמ"שית
לנסות להבין את בדידותו של מנהיג ישראלי זה כמו לנווט במבוך בלתי נראה. מבחוץ, הכל נראה פשוט: ראש ממשלה הוא בעל הבית. סמכויותיו נרחבות. מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר.
ישראל מתהדרת בתואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אך האמת מסובכת יותר. השלטון בישראל הוא מעין כלאיים – לא לגמרי דמוקרטי, בוודאי לא עצמאי. בהחלטות הביטחוניות נתניהו ניתב את עצמו למקום שבו הוא המחליט הבלעדי. אבל בכל מה שקשור למדיניות פנים, זהו משחק שחמט מורכב, שבו ראש הממשלה הוא רק כלי אחד על הלוח. ראש הממשלה בישראל דומה למלך שכל הזמן מגלה שממלכתו קטנה יותר ממה שחשב. הוא מוקף באליטות שולטות – מערכת משפט חזקה, תקשורת תוססת, ומוקדי כוח אחרים שלעיתים נדמים כשליטים האמיתיים.

השתנה לטובה. עם הרמטכ"ל הלוי, המזכ"צ גופמן וראש הסגל ברוורמן (צילום: לע"מ)

הפרדוקס הגדול הוא שלמרות היותו ראש הממשלה, היכולת שלו להוביל מדיניות מוגבלת מאוד. ראש ממשלה כלוא בין מכלאות בירוקרטיות – אגף התקציבים, הפרקליטות, ומוסדות אחרים שהם מוקדי הכוח האמיתיים. כמו מלך שחמט שיכול לזוז רק משבצת אחת בכל מהלך, בעוד שאר הכלים נעים בחופשיות. והנה הפרדוקס המר מכולם: למרות כל המגבלות, ראש הממשלה הוא שנושא באחריות הסופית לתוצאות. הוא עומד בחזית, מקבל את השבחים כשהכל הולך כשורה, אך גם סופג את מלוא הביקורת כשדברים משתבשים.
להיות מנהיג במדינת ישראל זה להיות בודד בפסגתו של הר געש פעיל. מצד אחד, הוא במרכז תשומת הלב, מוקף בעניין שיא תקשורתי. מצד שני, הוא לחלוטין לבד מול ההחלטות הקשות והאחריות הכבדה. זוהי בדידות שקשה למי שלא חווה אותה להבין – בדידות של אדם שכולם מסתכלים עליו, אך מעטים באמת רואים אותו.
בחזית הפנימית, נתניהו נאבק במערכה לא פחות מורכבת ומתישה. משאת נפשו של ראש הממשלה הייתה למצוא דרך לשלוח הביתה לא רק את הרמטכ"ל, אלא גם את היועצת המשפטית לממשלה. בעיניו, היועמ"שית, באמצעות המשנה שלה גיל לימון, היא הכאב ראש האמיתי של שלטונו. נתניהו רואה בהם את הגורם העיקרי המונע מממשלתו לתפקד כראוי. מחוק הגיוס ועד מעונות היום, אין תחום שבו הצמד-לא-חמד הזה אינו מערים קשיים, מקפיא החלטות ומסבך מהלכים. בהשקפת עולמו, כל פעולה שלהם נתפסת כניסיון מכוון להפריד בין מרכיבי ממשלתו.
ה'מחמאות' שהיועצת מקבלת ממנו רחוקות מלהיות חיוביות. אך למרות תסכולו העמוק, נתניהו מבין שאין לו יכולת אמיתית לפטר את היועצת המשפטית לממשלה. זוהי משאלה כמוסה שנותרת בגדר חלום. הדילמה הזו מתומצתת היטב בציטוט ששמע משרים בממשלתו: "אחד יחסל את השני בסוף, או אתה את היועמ"שית או היא אותך. תבחר אתה". נתניהו, בתסכולו, מבין שהבחירה כבר אינה בידיו. השאלה היחידה שנותרה היא כיצד לשרוד את המצב הבלתי אפשרי הזה.

היזהרו מחלקלקות-לשון
כך מוצא עצמו נתניהו לכוד בין הפטיש הדיפלומטי לסדן המשפטי. בזירה הבין-לאומית הוא נאבק לשמר את מעמדה של ישראל מול ממשל אמריקאי מורכב. בזירה הפנימית הוא מתמודד עם מערכת משפטית שהוא רואה כמכשול בדרכו. ואת הזירה הביטחונית הוא מנהל לבד. בכל המקרים הוא חש בודד במערכה, נאבק על כל צעד ושעל.
המגבלות הללו הן הסיבה לכך שבפתחה של שנת תשפ"ה, יותר מחצי שנה לאחר שבג"ץ טרק את הדלתות על כל סוג של הסדר בעניין חוק הגיוס ואף הורה על עצירת התקציבים לעולם התורה, לנתניהו אין ספק שההיפר-אקטיביות של היועמ"שית ובג"ץ קשורה לרצון של מאן דהוא לדחוק את המפלגות החרדיות לפינה וליצור תסיסה ציבורית בשטח החרדי, במטרה לגרום להפלת הממשלה. לא בכל רגע הוא סומך במאה אחוז על כלל השחקנים הפוליטיים במפלגות החרדיות שברגע של חולשה לא יתפתו ללחצים מחוץ. הוא יותר סומך על דעת הקהל החרדית, על החרדי ברחוב, שמצויד בתבונה וביכולת לזהות מזימות נסתרות.
ראש הממשלה מודע לבחישות הפוליטיות שמנסות לפתות את ראשי המפלגות החרדיות להתנתק מגוש הימין כדי לקבל חוק גיוס והטבות אחרות. "מי שקונה הבטחות כאלה הוא נאיבי במקרה הטוב, וחסר תבונה פוליטית במקרה הגרוע. ממשלת האחדות היא מזימה שנועדה לפגוע בציבור החרדי. לצערי, לא תמיד הפוליטיקאים החרדים ערים מספיק למזימות שמגיעות משמאל. צריך להיזהר לא ליפול לפח הזה. שלא יחשבו לרגע שממשלת שמאל תעביר את החוקים שחשובים לחרדים וחשובים עבורכם. להפך – אחרי שיעלה בידם להפיל את הממשלה הלאומית, בשלב הבא הם יפגעו בכל שדרת החיים של החברה החרדית".
וכן, לדבריו הוא מודע למצוקה שחשים החרדים. הוא נמנע מפיטורי היועמ"שית עקב ההבנה שבג"ץ יסכל את המהלך, אך מתכוון להעביר את החוקים החשובים לציבור החרדי. אשר לסוגיית מעמדם של בני הישיבות, נתניהו מדבר על טווח של מספר חודשים להסדרת הנושא. "אנחנו במצב מיוחד, בדרך צצו קשיים, אבל נסדר את כל מה שנדרש, לטובת המדינה ולטובת הציבור החרדי".

מאחורי 'עזה תחילה'
מאז פרוץ המלחמה, הבדידות של נתניהו בצמרת הפכה מוחשית יותר מתמיד. כשמישירים אליו מבט ניתן לראות את המשא הכבד של החלטות גורליות שהוא נושא לבדו. בעת מלחמה נשקלת כל מילה בזהירות, אך המתח בין ראש הממשלה למערכת הביטחונית ניכר היטב.
מקורות מקורבים מעידים על חוסר שביעות רצון עמוק של נתניהו מהצמרת הצבאית. הרמטכ"ל, שלא היה בחירתו האישית, נתפס בעיניו ככישלון. אילו היה יכול, היה מפטר אותו ללא היסוס. אך נתניהו מודע היטב לכך שצעד כזה יחזיר אליו את השאלה הקשה – מה חלקו שלו באחריות לכישלון השבעה באוקטובר? אגב, לנתניהו משנה סדורה ומוכנה בעניין, אך גם בחדרי חדרים הוא נאמן לקו הפומבי שנקט: עיסוק בגורמי הכישלון כל עוד המלחמה מתנהלת – מחליש את ישראל. כשתסתיים המלחמה, הוא אומר, יתחיל לדבר על הכל.
לכן, במקום הדחה ישירה, נתניהו בוחר בדרך עקיפה. הוא מנהל את המדיניות בעצמו, נשען על אנשי אמון כמו צחי הנגבי בזירה הביטחונית ורון דרמר בזירה המדינית. גם ראשי המוסד והשב"כ אינם זוכים לאמונו המלא, לאור מה שהוא רואה ככשלים בקונספציה לאורך השנה האחרונה, אם כי יש אומרים כי שורת אירועים מסתוריים שאירעו בחודשים האחרונים מחוץ לגבולותיה של ישראל תרמו לשיקום מסוים של האמון בין נתניהו לראש המוסד.
ועדיין, הקרב הגדול ביותר של בנימין נתניהו אינו מתנהל רק בשדה הקרב, אלא גם בתוך חדרי הדיונים של הקבינט הביטחוני. זירת העימות העיקרית: אסטרטגיית המלחמה מול מערכת הביטחון. לפני כ-11 חודשים, שר הביטחון יואב גלנט הוביל קו תקיף: מתקפה על לבנון לפני הכניסה לעזה. הרציונל היה ברור – חיזבאללה הוא 'ראש הנחש', מקור הכוח שמאחורי חמאס. לעומתו, נתניהו דגל בגישה הפוכה: "עזה תחילה", ורק אחר כך לבנון.
חלק מבכירי צה"ל וחברי הקבינט זלזלו בעמדתו של נתניהו. הם האמינו שעזה היא יעד קל שניתן לפרק במהירות ובכוח מוגבל. "מה זה כבר עזה?" הייתה הגישה הרווחת. המציאות התבררה כמורכבת הרבה יותר. נתניהו נדהם לגלות עד כמה הצבא לא היה מוכן למערכה בעזה. חוסר בתוכניות מבצעיות, מחסור במלאי תחמושת ועיכובים לוגיסטיים רבים חשפו פערים משמעותיים ביכולת הצבאית.
התובנה המרכזית שהתגבשה אצל נתניהו: הכרעת עזה לא תושג בחודשיים, כפי שסברו רבים, אלא תדרוש לפחות שנה. וגם זה, כך העריך, יהיה רק השלב הראשון במערכה ארוכה יותר. על פי פרסומים זרים, עמדתו של גלנט כללה גם תוכנית לחיסולו של חסן נסראללה, יעד שנראה היה בהישג ידה של ישראל. נתניהו, בראייה אסטרטגית רחבה יותר, דחה גם את האופציה הזו. נתניהו אינו מחסידיה של מלחמה רב-זירתית. תחלוף שנה, וכשהרמטכ"ל הלוי יחבור לשיחה טלפונית עם נתניהו וגלנט ויעדכן על הזדמנות נדירה לסכל את ראש הנחש הלבנוני, הפעם נתניהו ייתן אור ירוק.
האסטרטגיה של "עזה תחילה" שהוביל נתניהו אינה רק תוכנית צבאית; היא ליבת מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בעת הזו. בבחירתו להתמקד בזירה אחת, נתניהו הימר על קלף גבוה – הוא השליך את יהבו על הצלחה מוחלטת בעזה כמפתח להתמודדות עם האתגרים האזוריים הרחבים יותר.
ההשלכות של מהלך זה היו מרחיקות לכת. ביחסים האזוריים, ההתמקדות בעזה אומנם דחתה עימות עָצִים עם חיזבאללה, אך בה בעת סיכנה את היציבות בגבול הצפון. ככל שהלחימה בעזה התארכה, כך גבר הלחץ הדיפלומטי על ישראל, והעמיד למבחן את יכולתו של נתניהו לעמוד איתן מול הקהילה הבין-לאומית. בזירה הפנימית, ההתעקשות של נתניהו בעזה מול כל המערכת הצבאית, ולאחר מכן ההצלחות הצבאיות בס"ד בלבנון, חיזקו את מעמדו הפוליטי של נתניהו.
אבל גם עכשיו, השאלה המרכזית היא אם הציבור הישראלי והקהילה הבין-לאומית יעניקו לנתניהו את משך הזמן הדרוש להשגת יעדיו בלבנון. גמישות טקטית תהיה קריטית; על נתניהו לשמור על האסטרטגיה שלו מול התפתחויות בלתי צפויות בשטח. זאת, כשברקע מרחף האיום הכלכלי – ככל שהמערכה מתארכת העלות עולה, הגירעון גדל והמציאות מעמידה למבחן את יכולת העמידה של הכלכלה הישראלית. הורדת דירוג האשראי בשתי מדרגות, מלמדת עד כמה הדברים כרוכים האחד בשני.
בינתיים, נתניהו ממשיך לנווט בין הלחצים הפנימיים והחיצוניים, נחוש להוכיח את צדקת דרכו. זוהי שעת מבחן לא רק עבור האסטרטגיה הצבאית, אלא גם עבור יכולתו של נתניהו להוביל את ישראל באחת התקופות המורכבות בתולדותיה. הוא עומד על קו פרשת מים היסטורי, כשההחלטות שיקבל בחודשים הקרובים עשויות לעצב מחדש את פני האזור כולו.
ובין לבין, נתניהו מנהל מאבק דיפלומטי: בנאומו המוצלח בפני שני בתי הקונגרס, עם מאות פרקי מחיאות הכפיים וקימות הכבוד, ולאחר מכן בנאומו באו"ם שהדהד ברחבי העולם. זהו רק היבט אחד לקרב הבין-לאומי שראש הממשלה מנהל.

טראמפ או האריס?
בזירה הבין-לאומית, נתניהו ניצב בפני אתגר דיפלומטי עצום. עליו לנווט את ספינת היחסים עם ארה"ב בים סוער של אינטרסים מתנגשים, אישיויות מורכבות ומציאות גיאופוליטית משתנה. הוא יודע היטב שאין לו ברית של ממש, רק שותפויות זמניות ואינטרסים משתנים. בעולם כזה, כל צעד הוא מחול על חבל דק, כשהתהום הפעורה תחתיו היא בדידותה האסטרטגית של ישראל בזירה העולמית.
בעולמו של בנימין נתניהו, הזירה האמריקאית היא מגרש משחקים מורכב ומסוכן, ללא משענת אמיתית. מבעד לחיוכים הדיפלומטיים וההצהרות הפומביות, ראש הממשלה רואה תמונה עגומה יותר של יחסי ישראל-ארה"ב מזו המוצגת לציבור הרחב.

יחסים מורכבים. עם הנשיא ביידן (צילום: פלאש 90)

ביידן, בעיני נתניהו, מייצג דילמה מורכבת. מצד אחד, נתניהו מפגין בשיחותיו הכרת תודה עמוקה על התמיכה הראשונית במלחמה ועל אספקת הנשק החיונית. מצד שני, מסתתרת ביקורת חריפה על מה שנתפס בעיניו כחולשה מול איראן ולבנון. כשנתניהו נשאל על הממשל הדמוקרטי הבא – אם תיבחר קמלה האריס – שעלול להיות גרוע מאוד מבחינתה של ישראל, היה מי ששמע ממנו משפט תגובה שתובל בנימה מרירה: "אתם בטוחים שהממשל הנוכחי לא היה מספיק מאתגר?!" היה בכך מעין חשיפת טפח מתסכולו העמוק לנוכח עמדת הממשל לאורך שלביה השונים של המלחמה, בין היתר בעצירת משלוחי הנשק ובלחצים השונים, כולל בנושא המלחמה בלבנון.
כשנתניהו נשאל על ביידן, הוא אינו מגיב באופן ישיר. עם זאת, וללא כל קשר, לא אחת הוא מסיט את מבטו לעבר תמונות אביו, פרופ' בנציון נתניהו ז"ל, התלויה על הקיר שלשמאלו, משבח את החדות ואת צלילות הדעת שבהן ניחן אביו גם בגיל 100.
קל להעריך שנתניהו מייחל לניצחונו של טראמפ בבחירות הקרובות. זאת חרף העבודה שהיחסים עם טראמפ, למרות הקרבה האידיאולוגית לכאורה, אינם פחות מורכבים. המתיחות ביניהם עדיין מורגשת, עם מאמצים נמרצים של גורמים יהודיים בניו יורק לאחות את הקרע. נתניהו, שצבר ניסיון ביחסי עבודה מול הנשיא לשעבר, מודע היטב לאתגרים שטראמפ מציב. כשאומרים לטראמפ 'לא' – אין לו גבולות, גם לא גבולות של נשיא דמוקרטי. זהו החיסרון בהתנהלות מול מנהיג אמריקאי הרואה עצמו כ'בעל הבית' של העולם.
השמועות על כוונותיו של טראמפ "לחנך את ביבי" אם ייבחר שוב, אינן מרגשות את נתניהו. הוא מאמין כי היחסים יסתדרו וניתן יהיה להמשיך לקדם את היחסים הבין-לאומיים מאותה נקודה שבה נעצרו בממשל הקודם. עם זאת, די מפתיע לגלות כי נתניהו מגלה הפעם אדישות מסוימת ביחס לתוצאות הבחירות בארצות הברית. בסופו של דבר, הוא אינו רואה את האריס כ"יותר גרועה מביידן", וגם לא את טראמפ כמלך המשיח. עבורו, זוהי עבודה סיזיפית ומתישה מול ממשל אמריקאי – יהא אשר יהא – עמוס באינטרסים מורכבים ומוחלש אל מול החזית הרוסית-סינית-איראנית.

המשולש החרדי
בנימין נתניהו של סוף שנת תשפ"ד הוא אדם שונה מזה שהכרנו בתחילתה. המלחמה, על אתגריה וזוועותיה, חישלה את ראש הממשלה והפכה אותו למנהיג נחוש ואסרטיבי יותר. המציאות היא שנתניהו של היום מגלה אומץ שלא הכרנו בעבר. הוא מוביל מהלכים נועזים, כמו הפעולות נגד נסראללה, הנייה ומבצעים חשאיים נוספים שרק חלקם נחשפו לציבור. זהו מנהיג שכבר אינו חושש לדרוך על יבלות, גם אם מדובר ברגליהם של שותפיו הקואליציוניים.
יחסיו עם שותפיו הפוליטיים מורכבים יותר מתמיד. איתמר בן גביר, למשל, זוכה להערכה על הישגיו במשרד לביטחון פנים, אך נתניהו חש שהוא מנסה "לעשות עליו סיבוב". סמוטריץ' נתפס כנכס, אך דימויו הציבורי הוא בעיני נתניהו נטל על הממשלה. ואילו מערכת היחסים עם אריה דרעי היא סיפור של עליות ומורדות. לעיתים נתניהו חושד בדרעי שהוא קושר קשר להדיחו, ובימים אחרים נצמד אליו ונהנה מניסיונו ארוך השנים.
משה גפני, יחד עם גולדקנופף ובבצ'יק, מהווים את הצלע השלישית במשולש החרדי שנתניהו מתמרן בתוכו. הוא מודע היטב לתסכול הגובר בקרב שותפיו החרדיים לנוכח הקיצוצים התקציביים, ומנסה לנווט בין הטיפות. בהקשר הזה, נתניהו משתמש באסטרטגיה מתוחכמת כדי לשמור את שותפיו החרדים בקואליציה. הוא מזהיר אותם שכל חבירה לשמאל תוביל בסופו של דבר להדרתם המוחלטת מעמדות הכוח.
נתניהו של סוף תשפ"ד הוא מנהיג מפוכח יותר, נועז יותר, אך גם בודד יותר. הוא ניצב בפני אתגרים פנימיים וחיצוניים עצומים, מנסה לשמור על לכידות קואליציה מורכבת תוך כדי ניהול מלחמה ארוכה ומתישה.

משפט ההיסטוריה
בעוד מדינת ישראל נכנסת לתקופת החגים ומציינת שנה לפרוץ המלחמה, בנימין נתניהו כבר שקוע עמוק בתכנון היום שאחרי. ראש הממשלה, הידוע בחשיבה האסטרטגית שלו, רואה לנגד עיניו שני מסלולים אפשריים, והוא מנווט בזהירות בין מוקשים פוליטיים ואתגרים לאומיים.
במרכז התוכנית עומד מהלך מפתיע – צירופו לממשלה של גדעון סער שקרה בשלהי תשפ"ד. אף שהדברים טרם נחתמו סופית, נראה כי סער עשוי לקבל את תיק הביטחון, מהלך שיעניק לנתניהו את הגיבוי הפוליטי להאריך את כהונת הממשלה מעבר לחודש שבט תשפ"ה (מרץ למניינם). זהו קלף מנצח עבור נתניהו, המאפשר לו לשקול ברצינות את האפשרות להימנע מבחירות בעתיד הקרוב ולהאריך את כהונת הממשלה עד לסוף שנת תשפ"ו, עיצומה של שנת 2026 למניינם.
אך הדרך לשם רצופה מכשולים. נתניהו מבין היטב שהצלחתו תלויה במספר גורמים מכריעים: המשך ההצלחה בס"ד בלבנון, שמירה על העליונות הצבאית בעזה, השלמת צירופו של גדעון סער, העברת חוק הגיוס השנוי במחלוקת ציבורית עזה, ואפילו – באופן מפתיע – ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב. כל אחד מהגורמים הללו הוא עולם ומלואו של אתגרים פוליטיים וביטחוניים.
בתוך כל זה, נתניהו נושא על כתפיו משא כבד של ביקורת ציבורית. ההאשמות על התעצמות חמאס שקרתה תחת שלטונו, כפי שהטיח בו האב השכול אלחנן דנינו, מהדהדות בחלל הציבורי. נתניהו, המודע היטב לאחריותו כ'בעל הבית', נאלץ להתמודד עם שאלות קשות על תפקודו בשנים שקדמו למשבר הנוכחי.
ובכל זאת, קשה שלא להתפעל מיכולתו של האיש לשאת את כובד השלטון, אתגר שאף ראש ממשלה לפניו לא צלח. בנט, קודמו, קרס כעבור שנה. לפיד כיהן חודש. אהוד ברק כיהן שנה וקצת. אולמרט הודח בבושת פנים אחרי מלחמת לבנון השנייה. אפילו מנחם בגין האגדי, המנהיג הישראלי שבימין ובשמאל מתרפקים על דמותו – הכריז בשלב מסוים של מלחמת לבנון 'איני יכול עוד'.
ונתניהו ניצב כמעט לבדו מול חזיתות מורכבות – פוליטיות, צבאיות ודיפלומטיות – שילוב מורכב יותר מכל ראש ממשלה לפניו. ללא תמיכה אמיתית מצד בעלי ברית, הוא נאלץ להתמודד עם כל החלטה ועם כל משבר בכוחות עצמו. התמונה המצטיירת היא של מנהיג המוצא מפלט רגעי בקריאת ספרים, בעודו בורח לעיתים אל שפתה של בריכה פרטית, רחוק מעיני הציבור ומלחצי התפקיד.
האם נתניהו הוא באמת המנהיג שמסוגל לשקם את העם בתקופה זו של משבר לאומי ואין בלתו? קשה להתעלם מהאומץ, הביטחון העצמי והנחישות שהוא מפגין בניהול המשברים הרבים. הוא ניצב איתן, עם הסכין בין השיניים, מול אתגרים שהיו מכריעים מנהיגים אחרים. בכל החלטה, בכל צומת דרכים, הוא נאלץ להתמודד לבדו עם רגעי אימה ולקבל החלטות גורליות.
נתניהו עומד בצומת דרכים קריטי, כשהוא נע בין הצורך בהישרדות פוליטית לבין המשימה הלאומית של שיקום המדינה והובלתה קדימה. היכולת שלו לאזן בין שני הקטבים הללו תקבע את מורשתו ואת עתידה של המדינה. כרגע, עם כל הביקורת והספקות, נראה שהוא עדיין האיש שאוחז בהגה, מנווט את הספינה בסערה, כשעיניו נשואות אל האופק הרחוק.

ללמוד מההיסטוריה
בפגישה האינטימית עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, נחשף פן מרתק באישיותו – זה של ההיסטוריון המודע לגורל ההיסטורי של העם היהודי. כשהוא מדפדף בספר 'ברגע האמת' שחיברו כותבי השורות, הסוקר את פרשת מעורבותו של כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע בעניין התמודדותה של מדינת ישראל עם אויביה, ניכר שזהו אחד הרגעים הנדירים שבהם עולה חיוך על פניו.
נתניהו, בהרכיבו את משקפיו, הופך מראש ממשלה להיסטוריון נלהב. הוא פותח את הפרק 'לכבוש את דמשק', שעוסק במלחמת יום הכיפורים, וקורא בשקיקה. עבורו, אין דבר מרתק יותר מאשר לנתח את הקונספציה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. הוא מהרהר בפליאה כיצד אותה שאננות, אותו עיוורון קולקטיבי, חזרו על עצמם כעבור חמישים שנה בדיוק. זוהי לא רק אנקדוטה היסטורית עבורו, אלא שיעור מכונן בהבנת ההווה.
כשהוא מדגיש קטעים בספר במרקר ומקריא אותם בקול, נתניהו חושף את עומק החשיבות שהוא מייחס ללקחים היסטוריים ביחס להווה. לא רבים יודעים, אך חלקים נרחבים מהספר נכתבו בהשראתו ובעקבות שיחות ארוכות עימו. אך האירוניה ההיסטורית לא נעלמת מעיניו – הוא מודע לכך שהוא עצמו הופך להיות הפרק הבא, זה שטרם נכתב.
למחרת, בישיבת הקבינט, נתניהו לא היסס, הוא הביא איתו הספר, סימן קטעים והקריא מתוכו בפני אנשי הלשכה. זוהי תמונה של מנהיג הרואה את עצמו כאיש בודד הניצב מול כולם. בנקודה זו, נראה כי נתניהו התעייף מלהסביר את עמדותיו ובחר במקום זאת להוכיח את צדקתו במעשים.
יש שיראו בהתנהגות זו ביטוי למגלומניה, לתפיסה עצמית של נביא. מנהיג שסבור כי רק הוא מסוגל להביא ישועה. אך כשבוחנים את האלטרנטיבות, קשה שלא להבין את עמדתו. נתניהו, עם כל הביקורת עליו, מגלם מודעות היסטורית עמוקה להישרדותו של העם היהודי. הוא רואה את עצמו כחוליה בשרשרת ארוכה של מנהיגים שנאבקו על קיומו של העם, בראייתם. ובאופן מעניין מאוד, שם שמיים שגור על פיו הרבה יותר מאי פעם, הן בנאומים הפומביים והן בשיחות האישיות.
עבור נתניהו, חיי יהודים אינם מושג מופשט אלא ערך עליון. יכולתו לעמוד איתן מול לחצים אדירים, להתמודד עם אתגרים שנראים כמעט על-אנושיים, מעידה על תפיסת תפקיד היסטורית. הוא רואה את עצמו לא רק כמנהיג פוליטי, אלא – לתפיסתו – כשומר על גורל העם היהודי.
נתניהו, בסופו של דבר, הוא דמות מורכבת – היסטוריון, מדינאי, ואולי אפילו נביא בעיני עצמו. הוא נע בין ניתוח קר של העבר לבין חזון נלהב לעתיד, בין הכרה במגבלות הכוח לבין אמונה ביכולתו לעצב את ההיסטוריה. הוא ממשיך לדפדף בדפים של דברי הימים, מחפש בהם את המפתח לעתיד, כשהוא עצמו הופך, בעל כורחו, לפרק נוסף בסיפור המתמשך של המדינה ואזרחיה.
נתניהו, לבסוף, מחייך. "כשישבתי איתכם לפני כמה שנים, שחזרנו יחד את הציטוטים מהשיחות שניהל איתי הרבי מליובאוויטש. לאורך השנים, ובמיוחד בשנה האחרונה, הדמות שלו עמדה מול עיניי לא אחת. כשהוא אמר לי ש'יבוא יום ותצטרך להיאבק מול 119 אנשים', הבנתי שזה הייעוד שלי – לנהל את המערכה מתוך אמונה, בלי להתרגש מאיש. אני לא מדבר רק על יריבים פוליטיים, אלא גם על שותפים וידידים שמהססים וחוששים. בסוף האחריות עליי, ואני מקווה שהם יבינו שנחישות, וגם אמונה, הן המפתח שלנו לשרוד בג'ונגל של המזרח התיכון.
"בינתיים", הוא מסיים, "אני ממשיך להיאבק מול הרבה יותר מ־119 אנשים".

ציר זמן

2019 מתקיימות הבחירות לכנסת ה-21. נתניהו לא מצליח להשיג רוב ומפזר את הכנסת. ישראל צועדת בתוך שלושה חודשים לסבב בחירות נוסף.

2020 הבחירות לכנסת ה-23 מתקיימות בצל משבר פוליטי ובתקופת משבר הקורונה. בני גנץ מצטרף לממשלה פריטטית – בתפקיד שטרם היה כמותו: ראש ממשלה חליפי.

2021 הבחירות לכנסת העשרים וארבע. לנתניהו אין רוב. נפתלי בנט מנצל זאת וחובר לגוש הלעומתי – בתפקיד ראש ממשלת ישראל.

2022 הבחירות לכנסת העשרים וחמש – כמו עוף החול, בנימין נתניהו עושה את הבלתי ייאמן וסופסוף מצליח לשבור את הסטגנציה בין הגושים. הוא מרכיב ממשלה בת שישים וארבע מנדטים. ימין מלא-מלא. לאחרונה חוזקה הממשלה כאשר גדעון סער הצטרף אליה.