הזוהר הצפוני | האח של ראש המוסד שניצל מאסון מירון, משחזר את רגעי הזוועה, מדבר על הפוסט טראומה וחושף את תהליך השיקום והאמונה
דדי וזוהר ברנע גדלו יחד במשפחה רחוקה משמירת מצוות, חיו תקופה בארצות הברית וספגו מהבית ערכים של עשייה למען הציבור · השנים נקפו, וכיום – האח דדי הוא ראש ה'מוסד', ואילו ר' זוהר הוא חסיד ברסלב שמפיץ סביבו אור של אמונה ודיבורים של קדושה · ברגעים הקשים של אסון ל"ג בעומר במירון הוא היה שם, בשביל האימה, ראה את האסון מתרחש מול העיניים, סייע בהצלה ובפינוי, וניצל · עכשיו הוא מתיישב להודות על הנס ומדבר על השיקום והאמונה · ריאיון אישי חשוף
כאשר גב' נעמי ברנע השתחררה מהמרכז הרפואי יחד עם בנה הפעוט שזה עתה נולד, הארץ הייתה מלאה במדורות ל"ג בעומר. זו הסיבה שהיא בחרה להעניק לו את השם 'זוהר' – על שם ספר הזוהר הקדוש שחיבר רבי שמעון בר יוחאי. חמישים שנה לאחר מכן, אירועי ל"ג בעומר חזרו ופגשו את הרב זוהר ברנע, הפעם בנסיבות טרגיות ועצובות מאוד.
ר' זוהר ברנע, יחד עם בנו בן ה-14, מצאו את עצמם על מדרגות המוות בהן קיפחו את חייהם ארבעים וחמישה חללי אסון מירון. ר' זוהר ובנו ניצלו בנס, אבל הרגעים הארוכים בהם נאבק הרב ברנע כדי להציל את חייהם של האנשים סביבו, והמראות הקשים אליהם נחשף בתוך כך – הותירו בנפשו טראומה עמוקה איתה הוא מתמודד באמצעות שיטת טיפול רוחנית שאותה פיתח בעצמו.
מראהו של הרב זוהר ברנע מיטיב להסתיר את תהפוכות חייו: הוא נראה כמו חסיד ברסלב מצוי. קשה להאמין שהוא בוגר יחידה צבאית מובחרת, בן למשפחה חילונית שחזר בתשובה בגיל 13 בכוחות עצמו, למד במיטב ישיבות הציונות הדתית, עד שלבסוף מצא את שורש נשמתו בתורתו של רבי נחמן מברסלב. הוא בורח מהתקשורת, מה שמסביר את העובדה שעד לא מכבר מעטים הכירו את הקשר המשפחתי ההדוק בינו לבין אחיו המבוגר ממנו בשש שנים והחשאי ממנו לא פחות: ראש ה'מוסד', דוד (דדי) ברנע.
"בבית שבו גדלתי שררה אווירה חילונית לחלוטין", מספר הרב ברנע בריאיון נדיר ל'משפחה', "אבל ברקע היו שורשים אמוניים עמוקים. יש לנו במשפחה מגילת יוחסין מפוארת עד לדורות קדומים. סבא שלי, זיכרונו לברכה, ר' יהודה ברונר, היה יהודי חרדי מבני ברק, איש ציבור שאף זכה לתואר 'יקיר העיר'. סבתא ע"ה הייתה קרובת משפחה רחוקה של הרבי מבעלזא. האח של הסבתא היה רב בדזי'קוב, הי"ד. במשפחה סיפרו, שבמלחמת העולם השנייה גורמים בכירים הציעו לו מסתור, אבל הוא סירב לנטוש את קהילתו והלך איתם לגיא ההריגה".
המשפחה ברחה מגרמניה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון והתיישבה בבני ברק. האב, יוסף ברונר (ברנע), למד בנעוריו בישיבת הפועל-המזרחי בבני ברק. בהמשך נסחף אחר רוחות הזמן, התגייס לפלמ"ח, נטל חלק בקרבות מלחמת השחרור והגיע לדרגת סגן אלוף בחיל האוויר. כבר בצבא, הוא שקד על פיתוחים טכנולוגיים, כשהשתחרר החל בפיתוחים עבור חיל האוויר במסגרת חברת 'תדיראן', בגינם זכה לעיטורים ופרסים.
"הבית שבו גדלתי היה ספוג באווירה אידיאליסטית", מספר הרב ברנע על הרקע המשפחתי שלו ושל אחיו. "ההורים החדירו בנו נורמות ערכיות גבוהות, בעיקר בדוגמה האישית שהם עצמם נתנו. אבא שלי ע"ה פיתח מכשירי טַיִס שהיו 'גיים צ'יינג'ר'. אבל רק אחרי שהלך לעולמו, לפני שנתיים, מצאנו את תעודות ההוקרה שעליהן מעולם לא סיפר לנו. כולנו ירשנו ממנו את הצניעות והפשטות הזאת. הוא הגיע לתפקידים בכירים בחברה שלו, אבל הכסף היה תמיד אמצעי ולא תכלית, וכולנו חשנו בכך.
"מצד שני, אבא שלנו לא התבייש מאף אחד. גם כאשר הסתובב בין אנשים עשירים ובעלי עוצמה בארץ או בחו"ל, הוא לא נתן ליוקרה לבלבל אותו. הייתה לו דרך עקרונית וממנה לא זז – ויהי מה. גם אמא ע"ה הייתה כזאת. בכלל, שרר ביניהם שלום בית נדיר. מעולם לא ראינו ויכוחים בין ההורים, ואבא העניק לאמא כבוד שאי אפשר לתאר".
מניין 'מנחה' במטוס
בשנת תשמ"ג (1983) נשלח יוסי ברנע מטעם חברת תדיראן לנהל מו"מ מול מחלקת הרכש של הצבא האמריקני. לשם כך עקרה המשפחה לכמה שנים לניו יורק. זוהר היה אז בן 12. "שלחו אותי ללמוד בבית ספר יהודי יוקרתי, עם ילדי האליטה של יהדות ניו יורק האמידה. יחד איתי למדו בני משפחת קושנר (לימים המחותנים של דונלד טראמפ. א"ש, א"ק) וכדומה. אפשר לומר, שהייתי מוקף באנשים העשירים בעולם. אבל לא נתתי לעובדה הזאת לבלבל אותי. זה החינוך שקיבלתי מהבית".
בדבר משמעותי אחד, תקופת הלימודים בארה"ב הטביעה על זוהר חותם ששינה את חייו לצמיתות: בעקבות קורס ההכנה לבר-מצווה, הוא החליט להמשיך בשמירת המצוות גם לאחר יום הולדתו ה-13. ככה, בספונטניות. "זה היה נראה לי הדבר הטבעי ביותר לעשות", הוא אומר. ההורים גילו את שמירת המצוות של בנם רק שנתיים לאחר מכן, במהלך הטיסה חזרה לארץ, כאשר הבחינו בו רץ במטוס בחיפוש אחר מניין לתפילה…
"זה באמת היה דבר מפליא, כי המשכתי גם לאחר מכן להיות בסביבה חילונית לגמרי", מספר הרב ברנע. "אבל מהרגע בו התחלתי לקיים מצוות, לא היה לי לרגע 'הווה אמינא' שאחדל מכך. גם לאחר שובי לארץ, כאשר למדתי בפנימייה חילונית, וגם כאשר התגייסתי לסיירת גולני.
"אבא שלי מעולם לא ניסה לשאת חן בעיני אף אחד והמילה 'כולם' לא אמרה לו דבר", מעיד ר' זוהר. "הוא עשה את מה שנכון לעשות, בלי להתחשב בלחץ הסביבתי. ואני חושב שבמידה מסוימת, אחי דדי ואני ירשנו את התכונה הזאת והיא מסבירה חלק מהצעדים העצמאיים והפחות קונבנציונליים שבחרנו לעשות בחיינו – כל אחד בדרכו שלו".
עם תום שירותו הצבאי החליט ברנע להקדיש את זמנו ללימוד תורני מסודר בישיבה, דבר שלא התאפשר לו עד אז. הוא מצא את מקומו בציבור החרד"לי ובמשך השנים הבאות למד בשקיקה במגוון ישיבות, מ'מרכז הרב' ועד ישיבות הגוש. בתוך כך גם הקים את ביתו עם רעייתו, בת קיבוץ שעלבים. בהמשך גידלו השניים שמונה ילדי אומנה, נערים בגילי 16-13 שמשפחת ברנע הפכה לביתם החדש. אבל כל אותה עת פיעמה בו תחושת צימאון פנימי שלא נתנה לו מנוח והרגשה שהוא עוד לא מצא את ביתו האמיתי.
בחודש ניסן תשנ"ו (1996) הוא נסע לאוקראינה. הכוונה העיקרית הייתה לפקוד את קברי הצדיקים, אבל דווקא כשהגיע לאומן הוא הרגיש שמצא את הבית שלו. "כשהגעתי לציון, פשטה בי נעימות בלתי ניתנת להסברה. הבנתי שהגעתי לאבא, שחזרתי הביתה, שזה הרבי שאני רוצה להיות קשור אליו. מני אז דבקתי בתורתו של רבי נחמן", הוא אומר בהתרגשות עמוקה.
"זה המקום שלי, זו החיות שלי. זכיתי להסתופף אצל כל משפיעי ברסלב המדברים בלשון הקודש, ובעיניי זה אחד ההישגים החשובים ביותר שלי בחיים. כאן זכיתי לתורה בהירה המיישרת את כל אורחות חיי".
ה'כיבוד אב' של דדי
למרות החזרה בתשובה של ר' זוהר, הקשרים בינו לבין האח דדי ושאר בני המשפחה – נותרו הדוקים וקרובים.
"אבי, כמו רבים מבני גילו ומעמדו, לא כל כך חיבב את הציבור החרדי, בלשון המעטה", אומר ר' זוהר בגילוי לב. "אבל בשבעה של אימי, לפני 16 שנה, הגה"ח רבי ניסן דוד קיוואק, ממשפיעי ברסלב, בא לניחום אבלים ובתוך כך דיבר עם אבא. זו לא הייתה שיחה ארוכה, אבל היא הותירה בו רושם עמוק ושינתה את כל ההסתכלות שלו על רבנים. אינני יודע מה בדיוק אמר לו, אבל אני כן יודע שלמחרת אבא שלי הניח תפילין, אולי לראשונה מאז ימי נערותו והתפלל תפילת שחרית מלאה מילה במילה".
גם בקרב ילדי המשפחה – דדי, זוהר, ושתי אחיותיהם – הקשרים נותרו חמים ועמוקים.
"דדי פעם התבטא באוזניי, שאם כולם היו חוזרים בתשובה כמוני – המצב בעם ישראל היה אחר לגמרי".
מטבע הדברים, בשלב זה הסקרנות העיתונאית מתגלגלת לכיוונו של דדי ברנע, האח המפורסם והמסקרן ביותר במשפחה. כיצד קרה ששני אחים שגדלו באותה סביבה משפחתית נעו בכיוונים כה שנים? וכיצד ניתן לשמור על האחווה למרות פערים של השקפה ואמונה?
ר' זוהר בורר את מילותיו בקפידה. לא נוח לו להעמיד את החביון המשפחתי באור הזרקורים. אחרי הכל, גם הוא חלק מהמסורת של משפחת ברנע שגורסת "אמור מעט – ועשה הרבה".
לבסוף הוא בוחר לספר על אחיו אנקדוטה, שיש בה כדי ללמד משהו על אופיו.
"דדי נולד עם כפית של כיבוד אב ואם בפה", הוא אומר. "הוא קיים כיבוד הורים ברמה נפלאה מאוד. עיסוקיו בתחומי הביון הצריכו ממנו נסיעות תכופות לחו"ל – ובתוך המשפחה ידענו כמובן במה דברים אמורים – אבל בכל אימת ששב לארץ היה ממהר ראשית כל לבקר ולדרוש בשלום ההורים. בכל ערב שבת היה נוסע במיוחד מביתו לאבא שלי, שגר אז בראשון לציון, כדי להביא אותו לסעודת שבת. אני חושב שהנקודה הזאת היא מרכזית מאוד – על זה עומדת כל ההצלחה של היהודי.
"מגיל צעיר", ממשיך ומספר ר' זוהר, "אנשים זיהו אצל דדי משהו מיוחד. הוא אדם מוכשר מאוד, שעושה מה שהוא מבין לנכון – בלי הרבה דיבורים. כמו אבא שלי, גם הוא אדם בעל אמת פנימית שלא סופר את תגובת האנשים סביבו מה יאמרו ומה יגידו. אנשים סביבו תמיד העריכו אותו משום שהוא עושה את מה שהוא מאמין בו. הוא גם אדם שמאוד מכבד כל אחד.
"אדם שהכיר כמה מראשי ה'מוסד' סיפר לי, כי חלקם היו אנשים קשוחים מאוד. על אחד מהם אפילו טען שהיה מסוגל להרוג מישהו בידיים. לעומתם, אח שלך – כך סיפר לי – הוא אדם חביב ונעים הליכות במידה בלתי רגילה. אבל אני לא מקנא באויבים שלו. הוא לא פראייר"…
ומה באשר לנושא האיראני, האחריות הכבדה ביותר המונחת עתה על שולחנו של דדי ברנע – אנחנו שואלים – אתה סומך על האח הגדול?
ר' זוהר מושך בכתפיו ומחייך.
"באמת שאין לי שום הבנה בנושאים הללו", הוא אומר. "לסמוך אני סומך רק על הקב"ה. אבל אם הקב"ה בכבודו ובעצמו בחר בו בתור שליח, יכול להיות יותר טוב מזה?"
בחזרה ללילה הקשה
ל"ג בעומר האחרון – שנחרט באותיות של דם ודמעות בהיסטוריה היהודית בארץ – תפס את ר' זוהר ברנע במצב רוח מורכב. זה עתה ציינו במשפחה את היארצייט השני לפטירת האב. תקופת הקורונה שהייתה בעיצומה, הראתה התדרדרות חמורה ביחס כלפי הציבור החרדי. כינו את הציבור החרדי 'מפיץ מחלות', הדביקו לו כינויי גנאי, הטילו עליו עונשים קולקטיביים, סגרו אותו בגדרות שעוררו אסוציאציות קשות והמשטרה נהגה כלפיו בנוקשות שגלשה כמה פעמים לאלימות.
ר' זוהר לקח את הדברים באופן קשה.
"בפוגרומים שליוו את מבצע 'שומר חומות' המשטרה קיבלה הוראה 'להכיל' את האירועים, גם כאשר בתי כנסת עלו באש ויהודים נרצחו ברחובות", הוא מלין. "לעומת זאת, רק ימים ספורים לפני אסון מירון, כאשר נער בן 14 רק ביקש לעקוף את גדרות המשטרה כדי לומר פרקי תהילים על ציון רשב"י, שם לא הייתה שום הכלה. הופעלה כלפיו אלימות קשה. במו עיניי ראיתי זאת".
ר' זוהר הוא "איש של רשב"י", כהגדרתו, מבאי הבית הקבועים של רבי שמעון בר יוחאי במירון. "בזכות רשב"י יש לנו לב של תורה", הוא אומר. ובכל זאת, בערב ל"ג בעומר האחרון הוא הרגיש קושי מיוחד. "הקדמתי לעלות למירון בשל בקשתו של דדי. מינוי של ד' מה'מוסד' עמד אז להכרעה, האם הוא יקבל את התפקיד.
"שום אזרח לא ידע מיהו ד', אנחנו – המשפחה – ידענו גם ידענו. דדי ביקש ממני לעלות למירון ולהתפלל שיקבל את המינוי. עשיתי זאת בשמחה, ידעתי שבמירון פועלים הכל". בערב ההילולא ביקשו ילדיו של ר' זוהר לעלות למירון לריקודים, אבל הוא התמהמה. זיכרונות האלימות המשטרתית שראה יום קודם לכן, העיקו עליו. רק בחצות הלילה החליט לעלות עם בנו בן ה-14 לרחבת ההדלקה, והוא בחר לעשות זאת דווקא דרך העלייה הגורלית שבה אירע האסון. מהשם מצעדי גבר.
"צעדנו נגד כיוון התנועה", הוא מספר. "בהתחלה היה הדוחק הרגיל. תמיד יש שם דוחק, אז לא חשבתי שקורה משהו מיוחד. אחרי מטרים בודדים הבנו שבדרך הזאת לא נצליח להתקדם, אז החלטנו להסתובב לאחור. במצלמות האבטחה רואים אותי מתחיל לרדת בחזרה. אבל אז הלחץ גבר וגבר. אנחנו מכירים את הצפיפות משנים קודמות, אבל כאן מדובר בצפיפות שלא מתנקזת לשום מקום והלחץ רק גובר והולך. לא נתקלנו בכזה דבר".
ר' זוהר משתתק.
ניכר בו שהתיאורים הקשים מחזירים אותו לרגעי הטראומה.
"אני שומע צעקות וצרחות ולחץ", הוא ממשיך בגרון חנוק. "אדם עם הגב למעקה צעק לי באוזן – 'אני לא מסוגל עוד!' הורדתי את הכובע ופשוט התחלתי לנופף עליו, בתקווה שהאוויר יעזור לו. הבן שלי עמד בסמוך אלי ושמרנו על קשר עין. הוא היה מוטרד מכך שכובעו עלול להינזק בדחיפות. לידינו עמד יהודי בשם קירשבוים, שהגיב וצעק בחזרה 'עזוב את הכובע, העיקר שנצא מכאן בחיים'. רק אז קלטתי שאנחנו כבר לא במצב דוחק רגיל, אלא בסכנת חיים כפשוטו. הבטתי סביב וקלטתי שהאנשים שמסביבי לא סתם מתלוננים על הצפיפות, אלא פשוט נפטרים לנגד עיניי. זה היה רגע מבעית.
"בסייעתא דשמיא אני הייתי בשורה הראשונה מעל למדרגות, כך שהלחץ לא היה ישירות עלי. סביבי אנשים נמחצו למוות, אבל אני בעצמי הייתי במעין בועה צדדית מוגנת. באותו רגע נשמעו 'בומים' חזקים. מצד שמאל שלנו מישהו קיפל לאחור את הפח מכיוון המרפסת של הכנסת האורחים. איך שנפתח הפח, הייתי בין הראשונים שיצאו ומיד חזרתי לעזור.
"בשלב הזה", הוא משחזר את הרגעים הנוראים, "כבר לא ראיתי את הבן שלי. אבל ידעתי שאני חייב קודם כל לחלץ את האנשים מתוך הערמה האנושית המוטלת על המדרגות. שלפתי אנשים אחד-אחד. חלק מהאנשים שהרמתי כבר היו ללא רוח חיים, רח"ל. אחרים עדיין נשמו וצריך היה לחלץ אותם בדחיפות. עזרתי להציל את תמיר שרם. אחר כך חילצתי את הרב אביגדור חיות. רציתי להגיע לבן שלו ששכב מתחת לערמת אנשים. פיניתי עוד נפגעים ובחסדי שמים הגעתי גם אליו".
בכל אותם רגעים ליווה אותו חשש אחד נורא: מה שלום הבן שעקבותיו אבדו במהומה?
"אי אפשר לתאר את התפילות שהלב שלי זעק לשמים באותם רגעים", הוא משחזר. "שאלתי עוברים ושבים – אבל אף אחד מהם לא יכול היה לעזור לי. בשלב מסוים התחלתי קצת להירגע, משום שעזרתי לפנות את כל הנפגעים והפצועים שהיו בנקודה בה עמדנו, ולא ראיתי את הבן שלי בין ההרוגים. הבנתי שהוא כנראה עזב את המקום.
"רק כעבור שעה הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם המחותן שלי שגר במירון, והוא סיפר שהבן הגיע אליו הביתה בטראומה והלך ישר לישון. זה הרגע שבו האדרנלין עזב אותי. פתאום חשתי תשישות עצומה, שכמוה לא הרגשתי מעודי. לאות פשטה בכל איברי גופי. פשוט נפלתי על מקומי".
כי אשב בחושך
איך עברו עליך הימים הראשונים לאחר האסון?
"הייתי בפוסט טראומה עמוקה", מעיד על עצמו ר' זוהר בגילוי לב. "בימים הראשונים לא ידעתי מה עובר עלי, עד שהתחלתי להבין.
"בהתחלה, ביום הראשון, הכל היה חשוך לי. פיזית. לא משנה כמה פתחו את החלונות, היה לי חושך בעיניים. הכל נראה לי כהה. עברתי כמה טראומות בחיים, אבל לקח לי זמן לזהות את הסימנים. אחר כך קלטתי שאני לא מסוגל ללכת באופן נורמלי. בשבועיים הראשונים אחרי האסון פשוט דידיתי, גררתי רגליים.
"כל הזמן ראיתי לנגד עיניי את הפנים הקדושות של הנספים. במציאות זה לא נראה בכלל קדוש. מראה מחריד. אבל בתחושה שלי חשתי קדושה, כי הם באמת היו קדושים. הסתגרתי בתוך הבית. כמעט לא תפקדתי. חלק ממני נשאר קבור מתחת לאותה ערמת אנשים במירון.
"בערב שבת שאחרי האסון ישבתי בבית בדיכאון ומרה שחורה שלא ניתנת בכלל להכלה. אשתי אמרה לי: 'זוהר אתה חייב להתחזק. בוא נתחיל לחשוב רק מחשבות טובות'. זה היה קשה לי, מעבר לכוחות שלי. אבל שמעתי לעצתה והתחלנו לחשוב ולדבר רק דברים טובים. באמצע הסעודה אמרתי לה: 'תביאי ספר, נקרא משהו על השולחן'. היא הושיטה את ידה לספרייה ושלפה משם את 'יסוד ושורש העבודה'.
"אני פותח את הספר באקראי ולמול עיניי זועקות האותיות של תרגום דברי הזוהר: 'פתח רבי חייא פיו ואמר: עיני ראתה מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי כה הזדקפה שלא חשבתי כך מעולם. טוב למות באש הזהב הטוב והבוער במקום [של רשב"י] שהוא זורק ניצוצות לכל צד, וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות, וכל מרכבה ומרכבה מופרשת לאלף אלפים וריבי רבבות' (זוהר הקדוש פרשת שמות דף י"ד).
"קפצתי משמחה. ראיתי בכך אות וסימן שהקב"ה איתי בכל רגע ורגע. זה נתן לי חיזוק אדיר.
"עבר עלי חודש קשה מאוד. כעבור חודש, כמה חברים מהצבא באו אלי הביתה ושכנעו אותי לצאת איתם. הם ביקשו להוציא אותי מהבור השחור שלי. אחד מהם שמאלני חילוני, האחר דתי לאומי. אנשים רציניים ומצליחים מאוד – מפקדים לשעבר בסיירת גולני – שהניחו את כל עיסוקיהם בצד כדי לעזור. הם לא שותפים לדרך האמונית שלי ויש המון נושאים שאנחנו לא מסכימים עליהם, אבל כמה אהבה הייתה בצעד הזה שהם עשו. מדובר באנשים טובים וצדיקים, כפשוטו.
"אגב, חשבתי שיש בזה גם מסר חשוב גם עבורנו, הציבור החרדי. לעיתים אנחנו מתקוטטים ונאבקים בתוך עצמנו ונותנים לזוטי דברים להסתיר מעינינו את המכנה המשותף הרחב שיש לנו אחד עם השני…
"ישבנו, חבריי ואני, בפיצרייה כשרה למהדרין ודיברנו. זה היה הצעד הראשון שבו, בזכות החברים הטובים האלה, התחלתי להבין שאני מוכרח לעשות משהו עם עצמי. שאני לא יכול להמשיך כך".
אז איך נחלצים מהבור העמוק? חברים זה טוב, אפילו חיוני, אבל לא מספיק. צריך גם סולם לטפס בו.
מכרים המליצו לר' זוהר ברנע על מגוון שיטות טיפוליות-רגשיות בשלל ראשי תיבות לועזיות. "אבל בסופו של דבר", הוא אומר בחיוך קצת לאה, "חזרתי לשיטה הטיפולית הוותיקה והטובה ביותר. אני קורא לה TLM – תורה למשה מסיני…
"התחלתי להתבודד, לצאת לשדה, לדבר עם הקדוש ברוך הוא. סיפרתי לו, שיתפתי אותו בכל החרדות, כמו שרבי נחמן אומר לדבר עימו, כפי שמדברים עם חבר טוב. אני יכול לקבוע בפה מלא: ההתבודדות החזירה אותי לחיים. היא החזירה לי את השפיות, היא נתנה לי אמונה שאי אפשר לקבל משום דבר אחר בעולם".
החזרה למקום האסון
"לפני שנים, בעקבות טראומה מסוימת שהייתה לי, כתבתי מאמר שנתתי לו את הכותרת 'ככה'. למה השם עשה לי כזאת וכזאת? כי ככה השם רוצה! חזרתי לעיין בדברים שכתבתי אז ומצאתי שהם מדברים היישר לליבי.
"חז"ל מלמדים אותנו שבכל מידה ומידה שהקב"ה מודד לך – תודה להשם. ההכרה שכל דבר ודבר הוא ממנו יתברך, כולל החוויות הקשות והמסובכות ביותר, נוסכת בלב האדם תעצומות נפש. אני זוכר שאז, בעקבות הטראומה ההיא, יצאתי לרחוב בצפת באמצע הלילה ואל תוך הדומייה צעקתי: 'תודה! תודה לך השם, שבטובך הגדול גלגלת עלי את הניסיון הזה!' היציאה לשדה – היא מה שהציל אותי. הבנתי שבסופו של דבר זו הדרך לצאת מהטראומה.
"אני תמיד מספר לילדים שלי, שבשנות חיי באמריקה זכיתי להכיר את האנשים העשירים ביותר שיש, ובשנות הצבא זכיתי להכיר את האנשים הגיבורים ביותר שיש, ובהמשך זכיתי גם להכיר כמה מהאנשים האינטליגנטיים ביותר שיש. אבל בסופו של יום, אתה יכול להיות האדם המוכשר ביותר ולהיות מדוכא – אלא אם כן אתה מבין את הסיבה שבגינה אתה חי. וזה הנכס החשוב ביותר שזכיתי לקבל מהקב"ה".
ר' זוהר מסכם: "הידיעה הברורה, שכל דבר שקורה בעולם הוא משום ש'ככה השם רצה'. הפנמתי בתוככי ליבי, שאין בנמצא שום קונפיגורציה שיכולה להיות טובה יותר מהאירוע המסוים הזה שאירע לי, גם אם בעיניי זה נראה קשה ונורא. ההכרה הזאת הייתה השלב הראשון בריפוי שלי. אחר כך באו שלבים נוספים, אבל זה היה השלב, שבו הרעל מתחיל לעזוב את הנשמה, זה מה שהוציא אותי מהמיטה".
וכך עלה ר' זוהר והעפיל שוב למרומי הר מירון.
היה גשום וערפילי אותו היום, אבל זוהר חש רק באור מתוק המלווה אותו בדרכו.
הוא עמד שם, באותו מקום נורא שבו הכל אירע, עצם את עיניו בדבקות והכריז בקול גדול: "אני מודה לד' יתברך דווקא על מה שקרה כאן במקום הזה! אני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה יראה לנו את הנחמה גם על הדברים האלה, ועוד יבוא זמן שבו ניווכח לראות כי גם זה היה הכל לטובה!"
