זאת הקטנה גורמת לנו לניסיון גדול: למה אנחנו מרגישות ג'וק בצורת אישה מול נשים מסוימות? • בואי להביט מזווית פורימית מחויכת על אלה שמקטינות: על קטנת האמונה (בנו), בעלת הראש הקטן, הקטנה במידות, הקטנונית, זאת שהכל קטן עליה, זאת שבקטנה וחובבת הקטניות. יצאנו לכווץ אותן לגודל טבעי ולראות איך אנחנו מתמודדות מולן • קטן עלינו
פורים קטן הוא יום גדול. ויש בו כדי ללמד פרק חשוב בעבודת המידות: קטן הוא עניין גדול.
זה נכון לכל זירות החיים, ולהבדיל בין קודש לחול ושמחה לעצב. אם נתנגש בעמוד חשמל מסיבי וענק, סביר להניח שנראה כוכבים, נתעורר אחרי שעתיים, נקיא, נוציא אישור מחלה ונחזור אחרי יומיים לעבודה.
אם ייכנס לנו קוץ לאצבע, הוא ימשיך למרר את חיינו גם אחרי שבועיים. ככה זה, זה הקטן – ניסיון גדול יהיה.
ידוע לכל אישה בוגרת ובעלת דעת שהנפשות שגורמות לה להתגמד הן נפשות שלא ראויות שתחונן אותן מבט נוסף מלמעלה למטה. ובכל זאת, היא מחוננת, ומתבוננת, ונופלת בפח שהן טומנות לה. מאבדת ממידותיה הטובות, מרום קומתה. עוברת תהליך טרנספורמציה מכאיב ומכווץ שבסופו היא ג'וק בצורת אישה.
איפה ההיגיון? אין היגיון. אבל אלה החיים. ועליהם אנחנו כותבות.
אולי כשנבין – נגדל.
קטנת אמונה
במדרגה הגבוהה של המגמדות ניצבת קטנת אמונה. היא לא מאמינה שיש טוב בעולם, ואם יש, הוא לא קשור אלינו. לא מאמינה בנו, לא מאמינה שהיא מכירה אותנו בכלל.
העולם הזה לא יכול לאכלס גם אותה, גם אותנו. היא מנסה לסדר לנו העברה לעולם הבא. לא הולך לה.
בצר לה ובלית ברירה, היא מחליטה לטפל בנו ביד קשה ובזרוע נטויה. מגוללת את כל פגמינו מהיום שבו נולדנו (הלידה עצמה היא פגם גדול…) ועד עצם היום הזה. בעיקרון, אבק אנחנו תחת כפות רגליה ויש לה אלרגיה לנבגים, אבל היא מקבלת בהכנעה את העובדה שנועדה לגדולות, ושמוטל עליה התפקיד לשפר אותנו, לשפץ, לכווץ, להבהיר לנו שוב ושוב כמה אנחנו מיותרות.
ואין דבר משמח יותר את קטנת האמונה ממילוי תפקידה באמונה. השם ישלם שכרה, היא עוסקת בצורכי ציבור. ואצלה כל יום הוא יום כיפור קטן – הזדמנות להחזיר אותנו בתשובה.
היא מתקשרת אלינו, מבהירה לנו במה פשענו וכמה. לא מתרגשת מהבכי שאנחנו בוכות. ייסורים מכפרים, והיא רק רוצה בטובתנו. שככה יהיה לה טוב.
בכלל, היא מאמינה גדולה בגדלות האדם, אבל אנחנו לא בגדר הזה, עדיין לא. יש עוד עבודה לפנינו. והיא לא תנוח ולא תשקוט, לצערנו, עד שלא נפנים כמה אנחנו לקויות.
אנחנו לוחשות בחמישית טון, כי זה הצליל היחיד שמסכים לצאת מגרוננו הפגום, אם אפשר לבקש שתאמץ פעם אחת, רק היום, ראייה חיובית עלינו. שלא תגיד שאנחנו מושלמות. אנחנו יודעות שאנחנו לא. אבל אולי א ביסעלע טוב כן קיים בנו? טיפונת? משהו מן המשהו?
היא מביטה בנו בבוז. ראייה חיובית? היא לא מאמינה בשטויות האלה שמקורן במזרח הרחוק. ובכל מקרה, הקורונה הוכיחה שחיובי זה שלילי. אז התשובה שלילית, תמשיכו להתגמד.
נ"ב קטנצ'יק:
פישקין, פסיכולוג אמריקאי ומחבר הספר 'מדעי הבושה', מסביר שהתקף בושה, הנובע מהפחד שאנחנו לא טובים דיינו, עלול לפגוע בנו פיזית.
מעבר לסיכון לפתח דיכאון, חרדות כרוניות והתקף אכילה, נזקי נפש שרק עליהם אפשר לתבוע את קטנת האמונה, הגוף עצמו מאבד את היציבות.
בושה יכולה לכופף את קומתנו, ולא רק מטאפורית. אל תרשו לה.
ראש קטן
נאה דורשת, נאה מקיימת – לא נאמר עליה. אין לה כוונות לדרוש, או לקיים. היא לא רק מגמדת בתפקידה. גמדה בעצמה. ראש קטן בגודל סיכה. מהסוג הקטן.
בעבודה היא תעשה מה שצריך. רק מה שצריך. קצת פחות. הרבה פחות. בכלל לא, אם אפשר. בבית – כנ"ל.
כשיש אירוע משפחתי, היא מתנדבת לדאוג לשתייה. מגיעה ביום המיועד בידיים ריקות. פותחת את הארון בבית המארחים, שולפת קנקן ריק, ממלאת במי ברז. מה שהבטיחה – תקיים. במידה. אקסטרה אקסטרה סמול.
לא מבינה את אלו שמתענגות על פרויקטים, מגדילות ראש. זה סתם הורס את פתח הצוואר ואת היכולת לנשום לרווחה.
היא נושמת. מממשת את כל הציפיות שלה מעצמה. תמצית הציפיות: לחנך את הסביבה להסתדר בלעדיה. זה חשוב. בעיקר לה.
הסביבה טוענת שהיא מוכרחה לתת מעצמה יותר? זו בעיה של הסביבה. היא לא טיפוס טוען לכתר. לא צריכה כלום על הראש. עול על הכתפיים. הגוף האנושי לא נועד לסבול ככה.
אנחנו סובלים בגללה? צר לה לשמוע על זה, אבל היא בעד צרות אופקים. לא מסוגלת להכיל מעל ומעבר. כל אחת ומידותיה. היא מידה אחת. אפס, אם יש.
נ"ב קטנצ'יק:
מוח ממוצע חושב בין חמישים לשבעים אלף מחשבות ביום. ואם חשבתן שראש קטן חוסכת מחשבות, חשבו שוב.
מחקרים מוכיחים שהמוח שלנו פעיל יותר בזמן שינה. אולי על העובדה הזאת נסמכת קטנות המוחין. או שהיא סומכת עלינו, שנעבוד במקומה. היא תישן במקומנו.
קטנונית
פעם-פעם חלפנו לידה ברחוב וחייכנו חיוך קטן מדי. היא לא שוכחת לנו את זה. היא גם לא שוכחת שפעם-פעם העזנו לקבל אחוז אחד יותר ממנה במבחן בחשבון, ואין לה ספק שעשינו את זה בכוונה, כדי לפגוע בה.
הפנקס פתוח והיד רושמת. כל חטא, כל עוולה כלפיה. אף שהפנקס הוא רק למראית עין. היא זוכרת הכל. עושה עסק מפכים קטנים, וככה היא חיה. על חשבונם של כל אלה שמנסים לפייס דעתה כבר עשורים, מבשלים לה, מנקים לה, מסדרים לה, קונים לה. מתחננים למחילה.
היא תחשוב על זה. ושלא תעזו לקרוא לה קטנונית. תשלמו על זה כהוגן. פיצויים בריבית והצמדה פלוס מימון לטיפול נפשי לכל החיים.
היא קטנונית? היא?! היא, ששמה מול עיניה את מימרת חז"ל 'והאמת והשלום אהבו'?! אמת. זה מה שמניע אותה. רק אמת. ושלום. עליכי נפשי. אל תשכחו את הנופש בצפון. הוא ירד לכם מהאשראי בחודש הבא. תשלום קטן על כאב לב גדול.
ואל תנסו להתעלם או להעמיד פנים שאתן לא מכירות אותה. יעלה לכן יותר. קטנוניות היא לא תכונה. היא ערך.
נ"ב קטנצ'יק:
מרירות היא מעלה שאנחנו מעדיפים לא להעפיל אליה. אבל מחקר שנערך לפני שנתיים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה גילה שלפעמים מרירות היא מתנה. כשהיא תוצרת אלוקית, כמובן, ולא תוצרת אדם.
יש לנו בגוף עשרים וחמישה קולטנים של טעם מר, כך טוען המחקר. הקולטנים האלה מתגוררים במוח, בלב ובמערכת הנשימה, והם נבראו במטרה אחת: לשמור על בריאותנו.
הקולטנים עוזרים לגוף לאתר חיידקים, להשמיד דלקות ולזהות סכנות אפשריות במערכת העיכול.
אבל אל תתנו לקטנונית לקרוא את הכתבה הזאת. היא עוד תדרוש תגמול כפול על הפעלת הקולטנים שלנו.
קטן עליה
הכל קטן עליה. על כן היא עושה הכל, גורמת לנו להרגיש כלום וחצי.
אירוע התרמה דחוף לישיבה? היא תבשל אלף מנות בשעה, תעצב אולם בחמש דקות, תגרום לו להיראות מיליון דולר בתקציב של הכל בשקל.
שמונה שעות עבודה ביום? הצחקתן אותה. לא פחות משש עשרה. ואם יש פרויקטים מיוחדים, היא תישאר במשרד גם למשמרת שלישית. אחר כך תחזור הביתה, תהיה אמא למופת ועקרת בית להתהלל. תכבס, תגהץ, תסדר, תנקה.
ותשכחו מניקיון חפיף. היא תטפס לתקרה של השכנים, תאסוף את קורי העכביש, תבריק את כל התריסים, תעבור בקיסמי שיניים על כל הפאנלים. באמת, כלום עבודה.
ברבע שעה היא מתקתקת בית. לא שוכחת את הילדים. כל אחד מהם זוכה לשעת איכות. פעם בשעה.
גם להורים היא דואגת. משני הצדדים. ולמשפחה המורחבת. ולכולם, בעצם. למה לא? ליבה רחב וגדול כאולם, ובאמת, קטן עליה לשאת את העולם על כתפיה. כמה הוא כבר שוקל? אפשר לחשוב.
והיינו שורדות את גדלות קומתה, אילו הייתה שומרת את מידותיה לעצמה. אבל היא לא צריכה כלום לעצמה, חולקת הכל עם כולם. היא לא טיפוס שעף על עצמו. ממש לא. אבל היא מרגישה חובה ליידע אותנו שיש ענקיות רוח גם בדורנו העלוב. היא, למשל. יש גם נשורת. אנחנו, למשל.
נ"ב קטנצ'יק:
העונש הכי גדול לפרפקציוניסטית מחכה לה בין כותלי ביתה, אצל הדור הבא. חוקרים שעקבו אחרי תאומים שגדלו בבתים נפרדים, גילו שהנטייה לפרפקציוניזם עוברת בתורשה אצל שלושים אחוז מהבנות, לעומת עשרים ושלושה אחוזים מהבנים.
ויש גם השפעת הסביבה. כמעט ארבעים אחוז מהבנים שגדלו בסביבה פרפקציוניסטית פיתחו נטייה לפרפקציוניזם, מול ארבעים ושניים אחוזים מהבנות שגדלו בסביבה זהה.
בפעם הבאה שהפרפקציוניסטית תמרר את חיינו, נדמיין אותה מתמודדת עם הפרפקציוניסטים מבית. שיהיה לה בהצלחה. סביר להניח שיהיה לה. בכל זאת, פרפקציוניסטית.
בקטנה
בגדול, הכל אצלה בקטנה. שום פרויקט אינו ענק מדי, ושום משימה אינה דורשת מאמץ מיוחד. אלא אם כן התכוונתן שהיא תעבוד, ואז זה סעיף אחר לגמרי. אבל בכל הקשור אלינו, היא נדיבה. מעריכה יתר על המידה את חריצותנו, את כוחותינו ואת חשבון העו"ש שלנו.
אין לה בעיה לבקש מאיתנו שנכתוב לה מאה אלף מילים בחינם. לא מבינה למה לנו יש בעיה עם הבקשה שלה. באמת, מה זה אלף מילים בשבילנו? בסדר, עבודה. אבל בקטנה, לא? יום-יומיים-חודש-חודשיים-שנה-שנתיים ואנחנו אחרי זה. למה לעשות עסק מכלום?
כשאנחנו לוחשות, בבושה, שזה בכל זאת דורש מאמץ קל, ושהתעריף הוא כך וכך, היא פוסקת: "כסף קטן". אנחנו לא מסכימות, אבל מצידנו, שתסתכל על הכסף דרך זכוכית מקטנת, העיקר שתשלם אותו.
היא המומה מהרעיון. "את באמת הולכת לתבוע ממני תשלום על הדבר הזה? מה כבר עשית?! לא חבל לפגוע בחברות שלנו בגלל כסף קטן?"
היא מכבירה מילים שממזערות אותנו כליל, קוברות מתחת לאדמה. וזה הגיוני, בהתחשב בחומריות שלנו. אנחנו מנסות להתגבר על תאוות הבצע שלנו, מסכימות לעשות לה את העבודה. בחינם. רק שתניח לנו.
היא מבטיחה לשלוח הוראות במהלך הבוקר, מתקשרת בשעות הקטנות של הלילה. בני הבית מתעוררים מהטלפון, התינוק צורח, הילדים משתוללים. היא צוחקת: "קטע, חשבתי שאת לא ישנה בחיים".
לנו יש מחשבות אחרות על החיים, ולמה לנו אותם, אם היא בתוכם? אבל כמו שהיא אומרת: "אני בסך הכל מספקת לך הזדמנויות לצמוח, לגדול. תגידי תודה". תודה, מלאך. על לא דבר.
נ"ב קטנצ'יק:
במאה התשע עשרה התפשט בארצות הברית המושג 'ארוחות חינם'. אלה הוצעו ללקוחות שרכשו משקאות חריפים.
במבט מלמעלה, נראה כי אין היגיון כלכלי במבצע הזה. ארוחות עולות יותר ממשקאות. אבל בתי העסק שהציעו את המבצע לא היו פראיירים. הם הגישו ללקוחותיהם ארוחות בעלות מליחות גבוהה במיוחד. הלקוחות אכלו, נתקפו צמא, הזמינו משקאות נוספים, שעבורם כבר שילמו טבין ותקילין. כך נולד הביטוי 'אין ארוחות חינם'. מושג שכדאי לשנן באוזניה של המקטינה. היא רוצה עבודה בחינם? שתשלם עליה. כולנו זוכרות למה גרם החינם האחרון שחווינו כעם, ואיך איבדנו בגללו את בית המקדש…
קטנית
המחלקה הכי אהובה עליה בצרכנייה היא מחלקת הוואקום. שם היא גורפת לעגלתה מיני קטניות שמסבירות היטב מדוע חלק מהן מבקרות בבתי אבלים.
היא לא מסתפקת בעגלה שלה, דורשת שגם אנחנו נעמיס על העגלה שלנו את כל העגול, הקשה והקטן שהיא צורכת. מצטטת לנו מהמאמרים האחרונים שקראה, כולם באדיבות קופת החולים ותזונאיות מטעם.
על פיה, קטניות הן הדבר היחיד הראוי להיכנס לפה. נכון, הן דורשות עבודה. יש להשרות אותן במים, לעקוב, להחליף מים, ועוד פעם, ואז לברור, לבשל שלוש-ארבע-חמש-שש שעות. לתבל. לטחון. להכין קציצות, פשטידות, סלטים.
רק עצלניות זורקות קטניות לסיר מלא מים, קוראות לו מרק. היא שייכת למשקיעניות. ובניגוד אלינו, היא לא משחקת בבריאות המשפחה. לוקחת אותה ברצינות גמורה, מעבידה עצמה על הקטניות.
ואין מצב שאישה כמוה תסתפק באפונה, שעועית, חומוס או עדשים, מאכלים טריוויאליים שכולן מכירות ממדור המתכונים בעיתון. מה פתאום, היא מהמשקיעניות. צורכת פול, ומש, ואספסת, וביקיה. הולכת רחוק עד תקופת האמוראים.
מה לא עושים בשביל לקיים כהלכה את מצוות 'ונשמרתם'? ואל תנסו לומר לה, בקול ענות חלושה, שאתן צורכות סויה פעמיים בשבוע. ניסינו את זה. לא נגמר טוב. חטפנו שישה מתכונים שונים לבישול סויה מקורית פלוס נאום מחץ על חובתנו בעולמנו.
נדרשה חבילת שוקולד שלמה כדי לרפא אותנו מנמיכות הרוח שחטפנו באשמתה.
נ"ב קטנצ'יק:
אפשר לדלג על השריית הקטניות. בלאו הכי, אנחנו תמיד שוכחות את השלב הזה, נזכרות בו מדי מאוחר כשהגיע הזמן לבשל צהריים.
הדרך לרכך קטניות גם בלי השריה: לשים אותן בסיר מלא מים, להרתיח. כשהמים רותחים, לכבות את האש. להשאיר את הסיר מכוסה ולחכות שעה. אחרי שעה הקטניות רכות ומוכנות לבישול.
במקרה שאין לנו גם את השעה הזאת, אפשר לפתוח קופסת שימורים. או לחמם נקניקיות סויה. אפשר גם לבקש מהקטנונית לטעום מארוחת הצהריים שלה. או שהיא תסכים. או שהיא תפסיק להציק לנו. שתי התוצאות לטעמנו.
קטנטונת
המגמדת השביעית, והגרועה מכולן, היא הקטנטונת. זו שלוקחת בהגזמה ענקית את מידותיה הזערוריות.
היא קטנה? אל תעליבו. היא קטנטונת. פצפונת. זערורית. והיא סובלת מזה סבל בל ישוער! כשהיא צריכה בגד חדש, היא צריכה להיכנס לחנויות לבגדי ילדים. כן, כן, זה המצב. וגם שם, אגב, היא לא מוצאת בגדים במידה הנכונה. קונה בגדים במחלקה של הניו בורן.
ככה היא עומדת מולנו, נאנחת על מידותיה הדקיקות, בזמן שאנחנו מנסות לעצור את הנשימה כדי שהשמלה לא תתפקע מעלינו. מידה ארבעים ושמונה. השקענו שעה כדי להידחס לתוכה. ואם נעז לנשום עכשיו, גם מאה ועשרים שנה לא תספקנה כדי למחות את החרפה.
"כולן מרחמות על השמנות", מקנאה בנו קטנטונת. "אפשר לחשוב. גם קטנות כמונו סובלות. את יודעת מה זה לעבור בגאולה על פני חנויות לבגדי נשים ולדעת שאין לך מה להיכנס כי לא תמצאי כלום במידה שלך? את לא יודעת!" היא סוקרת אותנו, סוף סוף דוברת אמת. "ייסורים, ייסורים אמיתיים!" היא גונחת. דוחפת לפיה בורקס ואגרול שמנוניים. מילא, הייתה חיה רק על קטניות כמו המגמדת השישית. אבל אין לה בושה, לקטנטונת. היא מעיזה לאכול מאכלים נוטפי קלוריות ולא להעלות גרם.
רגע לפני שנשטח אותה כליל, אנחנו בוחרות בדרכי שלום, הולכות לחפש לנו חברה אחרת שהולמת את מידותינו. משאירות אותה מאחור לקונן על הבדידות – מנת חלקן של הנאות.
כולן מקנאות בהן, על לא עוול בכפן. אנחנו סותמות את הפה. רואות את האור הגנוז. סוף סוף צג המשקל מהבהב מאה גרם פחות.
נ"ב קטנצ'יק:
לפני כעשור חוקרים מאוני' קליפורניה פרסמו את תוצאותיו המתוקות של המחקר שלהם שבחן לאורך תקופה אלף אזרחים אמריקאים ומצא שאנשים שאכלו שוקולד מדי יום הם בעלי BMI נמוך יותר מאלו שאוכלים שוקולד רק פה ושם.
מתברר שבשוקולד יש רכיבים שדווקא מעודדים ירידה במשקל. בפעם הבאה שקטנטונת תתקוף אתכן, תרגישו בנוח להתנחם בחבילת שוקולד. הוא אמנם לא בריא בשל כמות הסוכר הגבוהה בו, אבל אם כבר לאכול, הוא עדיף על אגרול.
מבעד לזכוכית מגדלת
חיה צויבל, מנחה משפחתית רב דורית, עוסקת בייעוץ חינוכי והנחיית הורים, לא צוחקת כשהיא שומעת על המגמדות. "חיים ומוות ביד הלשון", היא מזכירה, "ואנשים מקטינים עלולים בהחלט לפגוע באיכות החיים שלנו, אם לא בחיים עצמם".
מה המניע של אנשים מקטינים?
"חוסר ביטחון, טינה, כעס סמוי או גלוי, קנאה, מרירות, גאווה. כמעט כל מידה רעה עלולה לשמש כמניע וכ'מועך בני אדם'. אבל לעניות דעתי, ההתמקדות שלנו לא צריכה להיות במניעים של המקטינים, אלא בתוצאות. ובעיקר, בדרכים להימנע מהן".
איך אפשר לזהות בזמן אמת אנשים מקטינים?
"אם יש מודעות מספיק גבוהה לתחושותיי בזמן התקשורת איתם, נוכל לשים לב מייד למועקה המתפשטת בנו, לנמיכות הרוח שתוקפת אותנו. לאי החשק לעשות משהו במהלך שיחה איתם או אחריה.
"אבל גם אם בזמן אמת קשה לזהות את הקיפאון שנפל עלינו בגללם, אפשר לפעול לאחר מעשה. ואם בכל פעם אחרי שיחה איתם אנחנו מרגישים קטנים ומושפלים ולא שווים כלום, יש פה משהו שאומר דרשני.
"חשוב לשים לב לתדירות. כולנו יכולות לחוות נמיכות רוח אחרי שיחה עם חברה מוצלחת שבדיוק בחרה לדבר איתנו ביום חלש אצלנו. זה לא אומר שהיא מקטינה, חלילה. אבל אם התחושות האלה חוזרות על עצמן שוב ושוב אחרי שיחה איתה, יש כאן קשר שדורש בדיקה והתבוננות, אם הוא נכון לנו".
אם אנחנו מזהות שהקשר מקטין אותנו, מה את ממליצה לעשות?
"כל מקרה לגופו. יש קשרים שאי אפשר לוותר עליהם כמו קשרים במשפחה, ויש קשרים שמוטב ללמוד לחיות בלעדיהם. והערת אגב חשובה לגבי המקטינים: ייתכן מאוד שבמערכת יחסים אחרת הם יהיו מיטיבים ומגדילים, אבל במערכת היחסים שלנו, בגלל נסיבות כאלו ואחרות, הם בצד המקטין. חשוב להבין זאת כדי לא לשפוט אותם לרעה, חלילה, ולצבור בגינם כעס וטינה.
"לדוגמה, קולגה בעבודה שרצתה מאוד את הקידום שהוצע לנו, והיא מרירה ומתוסכלת, ו'יורה' עלינו מילים מקטינות. סביר להניח שבביתה ובקרב חברותיה היא אישה נעימת הליכות, אבל כאן הנסיבות גרמו לה לנסות ולהקטין אותנו. זה לא אומר שאנחנו צריכים לקבל את ההתנהגות הפוגענית שלה. אבל כאשר נבין שהיא פועלת מתוקף הנסיבות, נגיב עניינית ובאופן מושכל, ולא נצבור רגשות שליליים כלפיה שיפגעו בנו, חלילה".
עוד טיפ להתנהגות מול מגמדים?
"אני תמיד ממליצה להתמקד ב'עשה טוב'. נכון, 'סור מרע' הוא חשוב. ואם הוא מזיק לנו ופוגע באיכות חיינו, כדאי להתרחק ממנו, וכמה שיותר מהר.
"במקביל, אני ממליצה לעשות טוב. לנו. לנפשנו. להתמלא בהכרה בערך עצמנו. ללמוד ספרי מוסר על גדלות האדם, לשנן שוב ושוב את אהבת הבורא כלפינו, ואת העובדה שבשבילי נברא העולם. להכין רשימת מעלות שקיימות בנו. ואולי גם לגשת לטיפול שיגדל אותנו וירחיב את גבולות הערך העצמי שלנו. העיקר, לבנות בנו חוסן נפשי שלא יתערער ולא יתגמד, גם כאשר ינסו לפגוע בו".
