'העצמת נשים', 'הכוח של אישה' – המילים שכולנו רוצות לשמוע ובזכותן הגענו להרבה. אבל מה קורה כשזה הופך לחזות הכל, והאישה המועצמת מאבדת את הרוך הטבעי ואת היכולת לקבל, ומתחילה לנהל את כל סובביה? מה קורה כשהגולם קם על יוצרו, ובמקום ליצור איזון ולעודד עוצמה רכה, כבר אי אפשר להכיל מורכבויות והצד הקיצוני הוא המנצח בסוף? | רבות מהנשים של ימינו עובדות ומנהלות ומפרנסות, ועם זאת, חבל כל כך על הנפש הנשית והרכה שלהן, שלעיתים ומבלי משים, בבית פשוט שוכחת לצוף. | משחק אישיות
מאחורי הקלעים:
כבר שבוע יושבת וחושבת איך פותחים את הכתבה הזו. איך מציבים מראה לתופעה מסוימת שאחוז מזערי לוקה בה, או לחלופין: שהיא מכה בכולנו באחוזים מזעריים, בצורה כזו שלא תלהיט רוחות, שלא תעצבן, שלא תגרום להתנגדות ולכעס.
איך פותחים כתבה שרוצה להציב מראה על חלקים שלנו עצמנו, נשים מלאות תבונה, אומץ, כוח ורוך, שגם לפעמים מחליקות במדרון של התלהמות, לוחמנות ונוקשות?
הכתבה הזו לא תקינה פוליטית בימים טרופים אלו של שיח מתנגח שמוצא אשמים ומסמן אותם לדיראון עולם. אבל היא כתבה שמבקשת ודורשת מאיתנו להתבונן פנימה.
בואו נתבונן על זה דרך הדוגמה על ציפי.
ציפי היא אשת חיל מהאגדות. שבעה ילדים, משרה מלאה, 20,000 שקל בחודש, שעת סיפור לקטנים, אוכל טרי מבושל יום יום וחלות לשבת.
היא עייפה, האישה המדהימה הזו. איך לא? כשחיים, בעלה, מציע שהוא יספר במקומה את הסיפור לילדים, היא מתרגזת: "זה לא אותו דבר. אמא צריכה לספר". כשהוא חושב לקנות אוכל מוכן לשבת, היא רצה להכין עוד סלט. היא לא מזניחה!
כשהוא קונה לה תכשיט, היא מחייכת חיוך רחב-רחב-רחב, ואומרת תודה, אחר כך היא מתייעצת עם חברה שלה בטלפון איך לתווך לו שצריך להחליף את העגילים האלו כי מי עונדת היום זהב לבן לא משובץ. לו היא מפטירה בשקט שעדיף, פעם אחרת, שהוא לא יקנה לה מתנה מהכסף שלה. בטח לא מתנה כזו…
הגב שלה כואב קצת, אין לו על מי להישען. היא ישנה בשתיים לפנות בוקר וקמה בשש. כשחיים מציע לה לשבת רגע במרפסת ולשתות איתו קפה, היא מחייכת "כשנזקין, יהיה לנו זמן", ומתחת לחיוך היא מסננת אנחה ומטילה בו מבט צולף. הבטלן הזה. יש לו זמן וחלומות. אף אחד לא מבין אותה בבית הזה. אף אחד לא מבין כמה כובד מונח על הכתפיים שלה. היא בודדה כל כך, ואין מי שיעשה את הדברים בדיוק הנפלא וההרמוני שהיא יודעת לדייק אותו.
וזה לא כי היא פרפקציוניסטית. זה לא כי היא לא מתפשרת. זה משהו קצת יותר עמוק.
יכול להיות שקרה לחלק מאיתנו משהו בדרך?
יכול להיות שאיבדנו – מסיבות שונות שאולי אינן תלויות רק בנו – את הרוך הנשי, הטבעי, זה שלא מנוגד לעוצמה אלא רק מוסיף עליה רבדים יפהפיים?
יכול להיות שלפעמים, מרוב צעקות שנצעקות מסביבנו על שתלטנות והתנהלות בעייתית כלפי נשים, אנחנו עלולות להתהפך ובעצמנו ליפול לאותו בור שעליו אנחנו צועקות כל כך הרבה?
נתחיל מהתחלה.
עולם שלם
גיטי מאירוביץ היא אומנית אמיתית. אחת הסיבות לכך היא שהיא יודעת לצייר את נשות התנ"ך כפי שהן היו בעולם השלם. אני מצטטת חלקים מהכתבות שלה בחגים:
"הרוח שקטה, וחנה התיישבה בחצר. שקטה. עצובה ומרוקנת. לאחר זמן מה, חשה כי אי מי מביט בה. היא הביטה לאחור, וראתה את אלקנה אישה עומד בפתח הבית ורואה אותה בעוניה. היא נשאה את מבטה לעברו, מבט שסיכם את העשור החולף. מבט שקרע את האוויר בקריאה: 'הבה לי בנים… ואם אין, מתה אנוכי'.
"אלקנה התקרב לעברה, מבקש להרגיע, לנחם, לשתול תקווה. כשלפתע התעוררה חנה מצערה ואמרה: 'אני לא העקרה הראשונה, קדמו לי אימהות צדקניות, שהתוו לי דרך', המשיכה בדברים. אלקנה ששמע את דבריה, קטע באחת את הדברים, נענע בראשו וקרא: 'בשום אופן לא! את רעייתי, ובעזרת השם נזכה לפרי בטן'. בהתנגדותו הבהיר כי הבין לאן חותרת רעייתו".
שימו לב רגע, בין השורות. חנה חותרת. חנה טוענת. חנה מתכננת מהלך. אלקנה קשוב לה. היא אומרת.
"'שרה הכניסה צרתה לביתה, ובזכות זאת זכתה לבן', טענה נגדו חנה. 'ישנה אישה, פנינה שמה. קח אותה לאישה, ואולי אבנה ממנה…' אלקנה שמע את דבריה וסירב. 'אמנם זכתה שרה לבן, אבל לאחר מכן אמרה לאברהם: חמסי עליך. ורחל, שוויתרה לאחותה על הסימנים, נתקנאה בסוף באחותה, וכשבאה בתלונה ליעקב, כעס הוא עליה. האם את זאת תבקשי?'
"חנה פרצה בבכי מר. 'לא, אישי. לא את זה ארצה. רוצה אני ילד בריא ושלם. רוצה אני שתהיה לו לאב, ושאני אהיה לו לאם. רוצה אני כי נגדלו יחד בשמחה, אהבה ורעות, ולא חלילה בחרון אף. לא אסכים לתהליך שבסופו נמצא את עצמנו עומדים בשני צידי החדר, כל אחד נושא תפילה משל עצמו. זהו הניסיון של שנינו', בכתה. 'אבל בניסיון יש השתדלות, ואולי אם תישא את פנינה, תעמוד הזכות לנו ונזכה לילד.
"'האין מכנים אותך אפרתי?' הוסיפה ושאלה בבכי מרורים. 'והרי אתה בן לשבט לוי, ונחלה אין לך. ומדוע מכנים אותך בשם מגוריך ולא בכינוי שבטך? האין רואה אתה כי הדבר בא לרמז לנו כי סיפור חיינו שזור בסיפורה של זו הקבורה באפרתה, ושמהלך חיינו דומה למהלך חיי רחל!' הוסיפה ותבעה".
היא תובעת, חנה. היא תובעת שיתוף פעולה. היא תובעת את שלה והיא תובעת – יחד. בית שלם.
"אלקנה ראה בצערה העמוק של רעייתו הצדקנית. הוא, שהכיר בה כאישה נביאה, ראה את בקשתה היוצאת מלב שבור והסכים להינשא לפנינה".
ככה היא חנה, האישה השבורה, העקרה. יודעת בכל להט לבבה מה היא רוצה. יודעת ודורשת, יודעת ויוצרת.
ולא רק חנה.
בידי נשים
"עמד סיסרא וצבאו ובמשך עשרים שנה ירק בוז וזלזול בקודשי ישראל. עמד וצחק על אמונתם של ישראל באלוקיו. עד שדעתו של העם החלה להתקרר.
"דבורה ראתה את המצב וזיהתה את הפחד והמורך הלופת בלבבות, החליטה שאין מנוס כי אם לצאת למחמה נגד יבין מלך חצור.
"הישועה של אותו הדור נמסרה דווקא בידי נשים, הן דבורה והן יעל, כיוון שנשות ישראל הצדקניות לא שתו לדברי ההבל שהשמיעו יבין וסיסרא.
"הן לא שוכנעו ולא התבלבלו. בבינה היתרה שניתנה להן הכירו בריקנות הדברים והכירו בזיוף. דווקא כוחן של הנשים עמד להן מול אויב שכזה.
"בדיוק כמו אז, כשעמדו המיילדות מול פרעה, ולא שתו לאיומיו בעוד העם נלחץ בלחץ הנוגשים, כך גם דבורה עמדה בזקיפות הדעת והקומה ולא שמה ליבה לדברי ההבל של מלך כנען. ניצבה כלפיד אש ולא נעה ולא זעה כי אם הישירה מבט לשמים וכיוונה מעשיה למען שמו.
"שלחה דבורה וקראה לבעלה וציוותה אותו בשם השם לאסוף עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון אל הר תבור, ומשם לרדת אל נחל קישון. היא הבטיחה לברק כי השם יביא את סיסרא לשם וכי הניצחון יהיה בידי הקב"ה.
"אך ברק לא הסכים. הוא ענה לרעייתו הצדקנית ואמר כי רק אם תצא עימו למלחמה, יאות לעשות זאת.
"היו שתמהו עליו, לא הבינו איך החמיץ הזדמנות פז שכזו. הרי יכול היה להפוך לגיבור! יכול היה להתהדר בזרי הניצחון! אך לא ברק.
"כבעלה של דבורה, המכיר בצדקותה ומכיר ביכולותיה. הוא לא העלה על הדעת לצאת אל המלחמה בלי לבקש את הנחייתה ואת ברכתה. ובשל כך התנה את צאתו לשליחות זו בכך שדבורה רעייתו תלך עימו.
"למרות מעמדה הרם של דבורה ולמרות היותה שופטת, לא ראתה ביציאה למלחמה מהלך הראוי לאישה. אך כיוון שהפציר בה ברק, אמרה כי אמנם תלך, 'אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור השם את סיסרא'".
"התבוננתי בה וראיתי אותה אוחזת בתוף קטן, ישן. ברגע של הארה, זיהיתי אותו, את התוף. שמונים ואחת שנים אחורנית… זה היה התוף שבו ניגנה כששבה אימה יוכבד לבית אביה עמרם.
"מרים הרימה את התוף כלפי שמיא והחלה מניעה אותו הנה והנה. מרים בחרה בכלי שכולו רעדה. גילו ברעדה! ביקשה הנביאה להזכיר לכולם. עם ההודיה, נזכור כי עומדים אנו לפני מלך מלכי המלכים!
"מרים הושיטה ידה למעלה והראתה את התוף לעזרת הנשים ולעזרת הגברים כאחד!
"'ראו נא תוף זה!' ביקשה לומר. 'זכרו את אותה ילדה קטנה שעמדה לימין אחיה והצילה אותו! ראו נא מה רב כוחה של אמונה! הכירו בעוצמת הביטחון! האם רואים אתם בהשגחת אלוקינו?!'
"הקולות והצלילים נסקו מעלה מעלה עד למקום המלאכים, והם שומעים ומבקשים לשיר שירה קודם לנשים. אך מרים לא פסקה מלהניע את התוף, כיוון שראתה ברוח הקודש שרוצה הקב"ה בשירתן של הנשים, ולכן המשיכה לתופף ולשיר והזמינה את המלאכים לשיר עימה".
שורה ועוד שורה של סיפור, שווה לקרוא אותן שוב. בשורות ובין השורות נמצא את האמת על מי היא אישה. שורה ועוד שורה של עוצמה-רכה, מנהיגות-שקטה, ואפשר לחשוב על עוד מילים אוקסימורוניות שמתארות את הכוח העדין הזה של אישה.
ואז הגיע הפרך
זו לא כתבה היסטורית, זו כתבה על הגלגולים של התפקיד שעברה הנפש הנשית מהיותה בת עונג וחירות, למי שצריכה להילחם על מקומה.
ככה נראו אימותינו. כמו שגיטי ציירה.
אבל העולם עבר גלות, והגלות הזו היא גלות קשה, ו"כל דאלים – גבר" – אומרת הגמרא בבבא בתרא, כל מי שהוא חזק יותר, ידו גוברת.
איך הייתה התפיסה של האישה בעיני אומות העולם בדורות עברו?
אחת הצריבות שלא נשכחות היא ההגדרה של פרויד לנשים ההיסטריות. אם בתחילת דרכו האמין פרויד שנשים עברו טראומה ולכן הן ביטאו תסמינים של מצוקה קשה, בכיות ותופעות שדומות לשיגעון, בהמשך הדרך הוא כתב לפליס, שהיה איש סודו, שהוא הפסיק להאמין בטראומה.
אלא מה? הוא חושב שהתופעה של ההיסטריה הנשית (איך זה נראה? כמו התקף פאניקה: אי שקט, כאבי בטן, בכיות חסרות מילים, אימָה ללא שם, תחושת שיגעון שמבזה את האישה כל עוד לא מאמינים שיש לשיגעון הזה סיבה אמיתית וכואבת) היא בשל פנטזיות לא ממומשות של נשים, בגלל חלומות לא ברורים שלהן.
ואם נרשה לעצמנו לדבר קצת בבוטות, הוא בעצם מדבר על נשים מפונקות, מסובכות, שמרוב רגשות עצומים שלהן, הן היסטריות ובוכיות, ולא כי היה שם מישהו רע שניצל את כוחו ומעמדו להרע, לשלוט, לפגוע בנפש.
וזה לא רק פרויד.
בשלב הגלות הזה, שעליו אנחנו מדברות מבחינה נפשית, הפכה הגלות את הנשים שאמורות להיות כגפן פורייה בירכתי הבית, נשות חיל שמי ימצא כמותן, למין בובות, ואפילו אפילו יצורות טיפ טיפה מוגבלות. ללא זכות בחירה. ללא זכות דעה. בלי קשב אליהן ואל הבינה היתרה שבה הן ניחנו. ועוד יותר:
הנשים הפכו עם המהפכה התעשייתית של לפני 250 שנה, לעקרות בית משועממות. הן כבר לא צריכות את הנול ואת פחמי העץ. משהו החל לבצבץ. רצון להיות קיימות. לקום ולהשמיע קול.
עוד הרבה סיבות לשבר, להשתקה, לכליאה של הנשים ולרצון שלהן לפרוש כנף, אבל לא התכנסנו כאן לדבר על פמיניזם.
אבל אז, בגלות כמו בגלות, הדרך הפכה להיות קצת נוקשה מדי. קצת עזה. קצת צועקת מדי. קצת רדיקלית.
אובדן הרוך
כשהדרך עזה ונוקשה וצועקת, המפסידות הראשיות הן הנשים עצמן. תארו לכן. הן איבדו את עדינות נפשן.
קחו לדוגמה את רחלי. היא עבדה חמש שנים במקלט לנשים שסבלו מאלימות. היא שמעה שם את הגרועים שבסיפורים וליקטה שברים של נשמות שנרמסו. האוזניים שלה צללו פעם אחרי פעם מסיפורי סבל והחלשה, ויש לה דוגמאות, אבל למה לספר כאן אותן.
העניין הוא שרחלי הגיעה למקלט כשהיא הייתה רווקה רעננה בת 25. משם, היא לא הצליחה לצאת ולחפש את זיווגה. בעיניה – כל גבר היה התגלמות של בעיה. היא גדלה להיות הלוחמת הגדולה למען זכויות הנשים. היא הרימה קמפיינים מרגשים ונופפה בדגלים מעל לבמות הכי גבוהות במדינה. אבל להניח ראש רגע, להרגיש עטופה, נשית, רכה, מוגנת, היא לא הצליחה. היא הייתה חייבת להיות חזקה ותמיד, אחרת, מי יודע לאן היא עלולה ליפול ובידי מי להעביר את שארית חייה המתפוררים.
הכל בגלל הפרך. הפרך שעובר עלינו. אבל רחלי הפכה להיות המפסידה הראשית. תארו לכן. אין לה רוך ולא מקום להישען עליו.
רחל פורגס, עו"ס קלינית, התמחות בטראומה, קלינאית וחוקרת, עובדת במטיב – המרכז הישראלי לפסיכוטראומה שע"י בית החולים הרצוג, חושבת גם היא שחלוקה דיכוטומית, של שחור ולבן, קצת פוגעת בנו עצמנו:
"אני חושבת שהחלוקה בין נשים רכות וקסומות לגברים קשוחים היא קצת מיושנת.
"יש הבדלים אופייניים בין גברים לנשים, הם גם מתחזקים ומשתמרים בהתאם לתרבות, אבל יש הרבה שוני ומגוון בין נשים. נדמה לי שכל אישה, בהתפתחות בריאה דיה, מפתחת חוזק משמעותי במסלול המוכר של בת חרדית: הן מסתגלות למסגרת לימודים הישגית, לומדות מקצוע ומתפקדות בעבודה. שלא לדבר על החוזק שנדרש לחיי נישואין ולהורות".
היא צודקת, רחל, כמובן. תארו לעצמכן כמה חוזק משתרש כיום בבנות היקרות שלנו: את תהיי המפרנסת, את תהיי האֵם, את עקרת הבית, את עושה את רצון בעלך! החוזק הזה יכול לשמש ככוח חיובי כל כך, המון מעוף וצמיחה, יצירה, בנייה! אותו כוח בדיוק, בקיצוניות ההפוכה שלו, יכול לשמש לשליטה ולעריצות, כן.
"כל אחת יכולה למצוא סביבה בתים שהתפקודים והתכונות הטיפוסיים מתקיימים בהם בהיפוך ממה שמקובל בחלוקה של גברים-נשים, ובכל מקרה גם בטבלה הדיכוטומית של התכונות המבחינות בין נשים לגברים – בכל עמודה יש חוזק שמתגלם באופן שונה", ממשיכה רחל.
"אני חושבת שבחיים הבוגרים, כל אישה מאותגרת להתרחב ולהעשיר את כוחות הנפש שלה: ניהול חיים של צמיחה נפשית, קשרים עמוקים ותפקוד שדורש עדינות וקשיחות, הישענות ומתן כתף, חוזק ורוך שמתנגנים במקהלה ועוד. ככל שהיא הרמונית ומותאמת יותר, כך שירת החיים ערבה יותר ויש בה פחות צרימות".
בדיוק כמו בציורים של גיטי מאירוביץ בתחילת הכתבה: חוזק ורוך גם יחד, עדינות וקשיחות שהולכות בד בבד. במילה אחרת, חביבה? תפקודים מורכבים. לא קל לגבש אותם.
פורגס ממשיכה ומבדילה: "דיברנו על חוזק, אם ננסה להבחין בינו לבין תכונות שעלולות להתחפש אליו – אפשר בהחלט למצוא נשים עם אגרסיביות ותוקפנות בעוצמות שונות. אנסה לתאר את הפרופיל הקיצוני כדי להצביע על הדפוס (במינונים נמוכים היבטים אלו הם חלק מכל אדם, כמובן).
"לפעמים אישה היא פסיבית: לא להביע רצון, לא להיות אקטיבית בחיים להשגת מטרותייך. מה כן? לצבור רשימת 'חייבים לי' גדולה ומאשימה לסביבה.
"ולפעמים התוקפנות היא מאוד אקטיבית ותובענית ונראית כמו אשתו של הדייג שפגש את דג הזהב: יש נשים שמנצלות את השינויים התרבותיים כדי להיות בצד שחייבים לו תמיד הכל, שאמורים לעשות כל מה שהן רוצות, שהבעת סירוב מולן מנוסחת כהתעמרות."
"בשתי הצורות המאמץ לא מקדם את הנשים לחיים עם רווחה נפשית. האגרסיביות מבטיחה שאת הטוב שרציתי לעצמי לא יהיה לאחרים, אבל אין בה מרגוע. צריך הרבה אומץ, נחישות, חוזק, רכות והישענות כדי להעז לחיות את החיים הנכונים לך ולהתמסר באכפתיות ובאהבה לקשרים משמעותיים".
להתמסר זו מילה מעניינת. היא פעיל וסביל גם יחד. בדיוק מה שנדרש מאישה.
נלחמות לקבל מקום
אין אישה רעה, אומר הפתגם, יש אישה שרע לה.
לאישה הזו, שרע לה, יש כלי נשק רב עוצמה שנרכש בשנים האחרונות עם התהליכים שהיו אמורים לכאורה להיות התפתחותיים: יש לה כוח. יש לה שליטה.
השליטה הראשונה הוסבה, ראו מסגרת, עם העצמת הקורבנית עד שהיא עלולה הייתה להיות תוקפנית.
השליטה הנוספת התרחשה עם יציאתה לשוק העבודה. וזה לא פלא: אם היא מרוויחה עשרים אלף שקלים ובעלה מקבל רק תקצוב ממשרד הדתות, אם היא מנהלת ומפקחת ועובדים תחתיה כמה אנשים, בעוד האיש שלה קשוב להוראות ראש הכולל, למה שהיא לא תמשיך לנהל גם בבית, אפילו בלי לשים לב?
אלא שאז, עם הכוח הזה, היא נלחמת על הזכות שלה להיות אהובה, ראויה, רכה, כזו אישה שמקשיבים לה ונותנים לה מקום, בית וכתף.
כשמישהו נלחם בכל הכוח והצעקה שיאהבו אותו, בדרך כלל מתרחקים ממנו, נכון?
ככה הייתה שושי שנלחמה בכל חג מחדש שבעלה יקנה לה תכשיט. כי צריך! וכתוב! וזו גמרא מפורשת! היא למדה!
וכשהוא קנה לה, היא לא אהבה את הטעם המגושם. העממי. הלא עדכני. העדין יותר מדי. חסר הנוכחות.
היא רצתה בית ויחד, אבל ידעה לבקש את זה רק בשפת החרב. התמורה הייתה עלובה, לכל הדעות. היא לא קיבלה מה שהיא באמת ביקשה, כי היא לא ידעה לפתוח את הלב ולקבל, לבקש ולקבל גם יחד. להתמסר – פעיל סביל, כבר אמרנו?
לאפשר נועם
שפרה היא מפקחת אמיתית בכל איבריה וגידיה. העובדות נלחצות ממנה ומתרגשות מכל חיוך ומחמאה שלה, השיח שלה עם מנהלים יום-יומי ומשרדי הממשלה הם הטיול החודשי שלה. המון כוח ועוצמה יש לה בידיים בתפקיד הכל כך בכיר שלה. אנשים שולחים לה גביעי כסף ומארזי שוקולד כדי שהיא תדחף את X ותעזור ל-y ורק תעשה טובה ותענה לטלפון מ-Z.
אבל היא מבטיחה כאן לעיתון במילים הכי פשוטות שיש ובכנות לבבית: "רגע לפני שאני נכנסת הביתה אני נושמת עמוק ואומרת לעצמי: 'שפרה, עכשיו את לא המפקחת. בעלך לא עובד שלך וגם לא הילדים. עכשיו את אישה נשית, רכה ונעימה. אל תאבדי את זה'.
וזה לא רק כי היא צדיקה, שפרה הזו. זה גם כי היא זקוקה להיות בריאה בנפשה. ברוך שעשאהּ אישה.
רותי רביץ, עו"ס קלינית, אישה, אמא וסבתא, עובדת ב'למרחב' ובקליניקה פרטית ומלמדת ב'נפש יהודי', מתארת את התפקיד הזה:
"נשים צריכות למלא בו זמנית המון מטלות, שחלק מהן דורשות כישורים ניהוליים עם צורך בכוח ובעוצמה. כל יציאת הנשים לעולם העבודה מחוץ לבית, הפך את חלק מאיתנו לקשות יותר, כי קשה לנו יותר.
"אם הייתי צריכה לזקק את המענה לקשיות הזאת לשתי מילים, הייתי אומרת: קבלה ועונג. לא קל לפתח גמישות בנפש ולנוע בין האזורים השונים, בין חלקי הכוח לחלקי הרוך, בין העוצמה לנזקקות, בין האקטיביות לפסיביות.
"יש נשים החושבות שלהיות חלשה ונזקקת זה אות קלון. האמת היא, שאדם זקוק הוא אכן אדם פגיע יותר, ואיננו יכולים להיות פגיעים ליד כולם. יש דמויות בעולם שמולן אנחנו צריכים להיות עוצמתיים יותר, אבל אם נאבד את כל הפגיעות שלנו, נאבד את הרוך, התלות והיכולת – הצורך שלנו להישען.
"כשגבר הוא גברי בבסיסו, הוא רוצה לתת לרעייתו. גבר מתמלא שמחה ואושר כשהאישה שלו שמחה ומלאת סיפוק.
"מנגד, הגבר לא תמיד יודע לקרוא בין השורות, להבין מתוך המילים, ואישה צריכה לעבוד קשה על להסביר. כדי שאישה תגיד 'אני זקוקה לעידוד', היא צריכה להיות במצב זקוק, במצב מבקש. וזה… לא ממש פשוט.
"ולפעמים זה חלק מהפנטזיה הילדית – 'אני רוצה שהוא יבין לבד'. אישה רוצה שבעלה יבין ללא מילים את מה שהיא זקוקה לו, כמו ילדה שרוצה שאמא תבין בלי מילים. לא נגמלנו מהצורך הבסיסי הזה, ואיכשהו, אם ביקשנו ורק אז קיבלנו 'זה כבר לא שווה'.
"אבל זה שווה, ועוד איך. כשאישה לומדת לבקש מבעלה שלא ייתן לה פתרון אלא הקשבה והכלה, והוא לומד לתת לה את זה, זה שווה, ועוד איך.
"חשוב לזכור שדווקא האחרוּת בין גבר לאישה, שמייצרת לעיתים תחושת זרות, היא חלק ממה שמשמר את ההתלהבות ואת הסקרנות התמידית. אם הוא יבין ללא מילים, ידע בלי שנבקש, ההתלהבות הזו עלולה לדעוך, לא חבל?
"כשאישה לא לומדת את שפת הרוך, היא מפסידה. היא מפסידה כי הכל נורא כבד לה. היא בודדה מאוד. והבדידות הזו מתרחבת כי היכולת לחוות עונג ואושר מדברים אחרים – מיטשטשת.
"לא פשוט להסכים לחוות קבלה, רוך, מנוחה. והאמת היא שחיים של אישה במצב פנימי של נחת, יכולים להיות מלווים בעונג.
"השחרור והרכות, היכולת לקבל, מטעינים את זמני העומס. כשאני פוגשת לפעמים נשים חזקות כל כך: גם אימהות, גם מורות, גם רכזות מקצוע, גם מנהלות, אפשר לראות איך הן לא מאפשרות כניסה לרכות, למשחק, ואז אין להן, למרבה הצער, גם את היכולת לפרגן את ההנאה לאחרים, מעין 'שכולם יסבלו איתי' כזה.
"הרוך הזה כלפי עצמנו, הסלחנות, האפשור – זו לא שפה חדשה. יש כל מיני רמות של עונג, וחיי משפחה אמורים להיות מקום של עונג, של אושר. הנשמות של כולנו חצובות מעולמות של תענוג ואיחוד. בעומק של העומק כל אחד יודע שהוא צריך לסלק את מה שמפריע: את הדורות של הקשיחות, שיצרו עלינו מעטה נוקשה. העבודה שלנו היא לאפשר, לאפשר נועם".
נכון שהמילים שלה ממיסות משהו מהחומה הזו, הנוקשה, שהקפנו את עצמנו בה כדי לשרוד, כדי להשיג, כדי לכבוש הכל ולהשאיר זמן לגהץ?
מילים כאלו, שמגיעות כאילו מעולם אחר של עונג וטוב, של רוך והישענות, של יכולת להיות נזקקת, מבקשת, נשענת, מקבלת, מתוך רצון וכוח, מתוך שיתוף. מילים של בית יהודי. ]
תוקפורבן
את המונח הזה טבע שוקי דורבן, אנליטיקאי. הוא מורכב משתי מילים שהפכו לאחת: הקורבן, בהתקרבנות שלו ובמסכנות שלו, הופך להיות תוקפן.
כן. העולם מורכב, אנחנו מורכבים. יש בנו חלקים שונים במינונים שונים, וחשוב לשים אצבע על הדופק ולבדוק מדי פעם שאנחנו באמת מה שרצינו להיות – או לפחות בדרך לשם.
אבל לפעמים, בקצה של הקצה, יש הקצנה של חלקים או תהליכים. נדבר על זה בהקשר שלנו?
אחת התופעות יכולה להיות מכונה בכינוי שנשמע כמו אוקסימורון, אבל הוא בכלל לא כזה: "תוקפורבן". זו מילה שמורכבת מהמילה תוקפן ומהמילה קורבן גם יחד.
ככה זה. לפעמים הקורבן, מרוב שהוא מועצם, או לפעמים – בלי קשר להעצמה שלו, אלא בגלל העובדה שהוא מרגיש כל כך רע עם עצמו – כל כך מנסה לבעוט בכל מי שתקף אותו, כל כך צורח "די כבר!" בלי לשים לב שאולי הקורבנות נגמרה כבר מזמן. כך הוא הופך להיות תוקפן.
למשל?
למשל אתי. סתם שם בדוי לאישה מקסימה שמי שהקיפו אותה בילדותה היו דמויות קשות מאוד. הדמויות האלו כל הזמן הכתיבו לה מה לעשות ואיך לעשות את זה. הם קבעו אם היא תלבש את החולצה הכחולה או המפוספסת, הם החליטו שהיא צריכה לשפשף עכשיו את הסורגים ובשום אופן לא ללכת למסיבה המתוכננת מראש, הם פלשו למגירה הפרטית שלה, הוציאו לה את היומן, צחקו על הרגשות הכי אישיים שלה וקרעו אותו.
אתי גדלה וידעה: לא עוד!
היא קראה ספרים ושמעה הרצאות, וכל הזעם שהיה בה מאז הילדות שלה התגבש והתחבר לכדי לחימה לא פוסקת: "לא עוד!" לא שולטים על אנשים טובים, לא תוקפים ילדים, לא מחללים את הפרטיות שלהם, לא משפילים אותם!
עד כאן הכל עצוב וטוב, נכון?
הבעיה התחילה כשאתי התחתנה עם איש עדין וביישן, בדיוק כמו שהיא רצתה. אבל היא הייתה עדיין בתודעה של לחימה. "למה תמיד אני צריכה להכין ארוחת צהריים? אז מה אם אני ביום חופש, עד שיש לי יום חופשי אני רוצה לנצל אותו לקניות!"
וגם: "למה אני צריכה להיות מוגבלת בקניות? זו אלימות כלכלית לכל דבר! יש לנו אובר בבנק? זו ההתמודדות שלך! ואם שמלה חדשה עושה לי טוב ואתה אומר שזה בלתי אפשרי עכשיו, זו אלימות לכל דבר!"
נשמע קיצוני?
נכון. אבל יש מקרים קיצוניים שכאלו. ויותר מזה, ממקרים קיצוניים נוכל ללמוד גם אנחנו על מקרים דקים הרבה יותר בעומק שלנו.
ואולי, אולי נוכל אפילו לומר קצת יותר מזה, בצורה טיפ טיפה יותר גלובלית: אולי הניסיון להעצים עוד ועוד את מעמד האישה, לצעוק שוב ושוב "די לאלימות!" או "אנחנו לא קורבנות ולא שפחות!" לכתוב עוד ועוד "הצילו, אלימות!" הפך את הצעקה שהייתה מלכתחילה קורבנית וצודקת, לתוקפנית ודורשת, לא תמיד כשזה באמת מוצדק?
אליחן אמיתי, עובד סוציאלי קליני, מטפל זוגי ודוקטורנט לעבודה סוציאלית, מסביר:
"פמיניזם הוא דבר רחב ויש בו כמה תנועות ותקופות. יש הרבה דברים טובים בהעצמת נשים. הבעיה העיקרית היא הפמיניזם הקיצוני, שלדעתי אינו שוויוני בכלל. אבל ביהדות לעומת זאת, יש לנו כלל חשוב 'לא תהדר פני דל בריבו'.
"בכל הנוגע לחוק, יש שוויון בפני החוק. מי שגנב או רימה, לא משנה מיהו ומהו, העונש שיקבל יהיה אחיד. ולכן, אישה שתלטנית צריכה לקבל את אותו היחס כמו גבר שתלטן, ויצא לי לפגוש בשנה האחרונה גברים שנפגעו מהתנהלות בעייתית של נשותיהם.
"במקרה אחד, האישה התעללה נפשית בבעלה, במקרה אחר היא הפעילה נגדו אלימות כלכלית.
"בתור עובד סוציאלי, אני אמור לעזור למי שפונה אלי. לאחר שחקרתי את הסיפורים תוך כדי הטיפול, הבנתי שאכן הנשים היו האשמות במקרים אלה. בכל המקרים הללו, נקטתי גישה של העצמת הבעל כדי שיוכל להכיר בעובדה שהוא אינו אשם ושיהיה לו הכוח לומר 'די!'
"אני חושב שמצב כזה של נשים שנאבקות על השליטה, קורה לרוב עם גברים עדינים ורגישים. הם נשואים לנשים שיש בהן נטיות אלימות מסיבות שונות, והם עלולים למצוא את עצמם במצב שהם אינם מבינים די הצורך שהקשר הוא בעייתי.
"חיי נישואין אינם אמורים להכיל בתוכם אלימות, מכל סוג. אפשר להתווכח, אפשר גם להתפייס והכל בסדר ונורמלי, אבל אלימות היא הפעלת כוח או סנקציה מכל סוג שהיא כנגד בן הזוג כולל התעללות נפשית, השפלה, הקטנה והפעלת מניפולציות רגשיות, מניעה כלכלית, מניעת חופש תנועה ועוד, וזה חייב להיפסק מייד".
כל זה נכון וכואב. מה שביקשנו לחדד זו נקודה אחת נוספת: פעמים רבות, באופן אוטומטי אנחנו מתייגים: בעיות קשות במשפחה? ודאי שהגבר תוקפן והאישה קורבן. סכסוך? איזו שאלה. היא כבר לא יכולה לסבול. זה ברור. האם ייתכן שהיא זו שעשתה את שלא ייעשה?
אליחן מביא היבט נוסף: הקושי של הגברים להודות במה שלעיתים מופעל נגדם. החברה מתייגת כל כך את הגברים כבעלי כוח, ושוכחת, לעיתים, שמדובר באנשים. ואדם הוא אדם. הוא לא חלק ממיתוס חברתי מוצהר בהכרח.
"אני חושב שלגברים קשה יותר להודות בכך שהם מושפלים. גבר חש באופן טבעי שהוא אמור להיות חזק ולא להיות בצד ה'סובל' וקשה לו להכיר בעובדה שהוא מושפל.
"הכרתי בחור צעיר שאשתו הייתה בעייתית כלפיו בצורה קשה שלא נפרט. יום אחד היא החליטה לסיים את הקשר ו…ברחה למקלט לנשים שעברו אלימות. משם היא המשיכה להתעלל בבעלה על ידי הגשת תלונות שווא למשטרה. הוא עבר חוויה לא קלה של חקירות אך לא נמצא אשם בשום תלונה.
"זה גם המסר שלי לכל איש או אישה במערכת נישואין שיש בה סבל. פנו לסיוע על מנת להפסיק את זה, כי חיי נישואין צריכים להיות מלאים בקשר, בתמיכה, בשיתוף ובאחווה".
ציפי הלר, פסיכולוגית ומטפלת זוגית בגישתEFT , ובעלה זאב הלר, עו"ס קליני, משתפים איך דווקא כזוג וכמטפלים הם רואים את התופעה, ואיך חיים ככה, בחיי הנישואין; מה התפקיד של כל אחד מבני הזוג במיקום הזה שהוא נמצא, והאם קיים סיכוי לשנות דפוסים מקובעים.
"באופן כללי", מציינת ציפי, "ולרוב, ההתנהגויות שאנחנו רואים הן רק רובד אחד. בטיפול אנחנו מנסים לחפש ולמצוא רבדים נוספים, עמוקים יותר, מעבר לסיפור החיצוני, ההתנהגותי שמציג הזוג שנכנס לחדר".
"איך זה בא לידי ביטוי? בכל מיני משחקי תפקידים. מעניין לפגוש את הדינמיקה בתוכנו. הוא: רוצה בית ממש מסודר. היא? לא אכפת לה שגם מבולגן, העיקר שיהיה שמח. כל עוד כל אחד מבני הזוג שומר על עמדתו בצורה קיצונית, יש סיכוי שכל אחד מבני הזוג 'מחזיק' קצת את העמדה הנגדית בשביל בן הזוג שלו.
"במילים פשוטות יותר? הוא גם רוצה בית קצת מבולגן העיקר שיהיה שמח, אבל כדי לשמור על איזון, כל עוד היא דבקה ב'שמח' שלה, הוא ידבק ב'מסודר' שלו. והיא? היא בטח גם רוצה 'מסודר', אבל כל עוד הוא דבק חזק ועקשן ב'מסודר' שלו, היא תדבק ב'שמח' שלה.
"בטיפול", מספרים זאב וציפי, "אנחנו מנסים להיכנס פנימה, להקשיב, מעבר לאמירה הכללית, החיצונית, השטחית, מה הסימפטום אומר, מה הוא מסתיר, מהיכן נובעת השתלטנות ולמה היא מגיעה".
"כי למען האמת", כך ציפי, "אני לא מכירה נשים שטוב להן, באמת, להיות שולטות. אולי הן דינמיות, אולי הן מלאות יצירתיות ואמביציה, אבל כל אישה צריכה בסופו של יום כזה את בעלה להישען עליו, לקבל כוח ותמיכה ממנו. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שהנשים הללו התרגלו להיכנס למשבצת מאוד מסוימת של שליטה, התמקמו בה והן לא יודעות איך לצאת ממנה ולשנות פאזה, להישען".
"ולמען האמת", כך זאב, "אני לא מכיר גבר שטוב לו בתפקיד הכנוע, חסר היכולת, הנמנע. כל גבר רוצה לחיות בעמדת הענקה לאישה שלו. אבל לפעמים, הגברים האלו נדחקו לפינה והם לא יודעים איך לשנות את הצעדים בריקוד המוזר הזה שהם נקלעו אליו".
ולמעשה, כך ברא הקב"ה את הטבע האנושי של גבר ואישה, כל אחד עם אופיו ותפקידו.
זאב וציפי מספרים על מונחים מעולם ה-EFT, עולם של טיפול שממוקד ברגשות: "יש רגשות ראשוניים, ויש רגשות שניוניים. במקרים כאלה, של דינמיקת שליטה נשית בבית, לרוב נראה בחוץ את הרובד השניוני: נראה אישה משתלטת, כועסת, מפקדת, כובשת. מתחת לרובד הזה מסתתרים רגשות ראשוניים, וכמו בלשים נצטרך לעקוב אחריהם ולחפש: למה קיבלת עלייך את התפקיד הזה?
"התשובות יהיו לרוב כואבות. לפעמים האישה בכלל לא מכירה מוצר כזה ששמו 'התמסרות'. היא מעודה לא חוותה את המקום המערסל, החם והנעים הזה, שאפשר לנוח בו, להישען, להזדקק. לפעמים היא גם לא מוכנה לשבור את החומה שבנתה, חומה שנבנתה מרוב אכזבות: היא כל כך רצתה כל החיים שיהיה שם מישהו בשבילה, והיא כל כך מפחדת שבאמת לא יהיה, אז עדיף לבנות חומה ולא לרצות בכלל, מלרצות ולהתאכזב עד שבירת הלב.
"לפעמים הסביבה לא מאפשרת לה להישען. היא ניסתה, אבל הוא היה עסוק ועמוס בעצמו, ולא הכיר את הצורך של האישה להישען, ולא את הכוחות שלו כגבר. היא ניסתה להרפות ונפלה אחורה, אז למה שתנסה שוב?
"ולפעמים, היא יודעת, שאם היא תוותר על השליטה, דברים פשוט לא יקרו. אולי נוצרה ביניהם דינמיקה שבה רק היא יכולה לעשות, והיא חייבת להחזיק חזק-חזק שהבית לא יתמוטט?
"כשאנחנו מקשיבים למקום הרגשי ללא אשמה, אלא מתוך מקום מקבל, אנחנו עוזרים למקום הקונפליקטואלי לדבר את עצמו ולייצר מקום מיטיב יותר".
מה הדרך, את שואלת?
"הדרך היא ראשית לזהות. לזהות את המקום הזה, את הרגש הראשוני. במקרה שלנו – להבין ולהרגיש עד כמה כל אישה רוצה להיות אהובה, מוכלת ונשענת. לזהות בפנים את הקול הזה, הכמֵהַ.
"אחר כך להבין מה נתקע שם. איך הם התברגו להם בתפקידים האלו: הגבר הנמנע, הפסיבי, החלוש, והאישה הכובשת, הפוקדת, הזועמת.
"בגלל מה נוצרו הדפוסים האלו? מה גרם להם? ושוב, ממבט מקשיב, מאזין, סקרן ובשום אופן לא מאשים, מתוך הבנה ברורה שיש כאן שני אנשים שלרוב רוצים לעשות טוב.
"ואז אנחנו מגיעים לשלב שינוי הדפוסים. כשהוא מגיע מתוך היכרות עמוקה עם הפנימיות שלנו, הוא כבר פשוט הרבה יותר: איך מייצרים מעגלים חדשים, איך לא חוזרים לדפוסים הישנים, איך אישה יכולה להיות מלאת כריזמה ועם זאת נשענת, וגבר יכול להיות ספון באוהלה של תורה ועדיין מחזיק, מוביל ותומך בכל העשייה הברוכה שלה".
