איש הסוד

בחותמו של גדול | עלילות הנח"ל החרדי, הביקורת על הפוליטיקאים החרדים והנסיעות המוקלטות ברכב. נאמן ביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל שובר שתיקה

במשך כחמישים שנה שימש הרב יצחק רוזנגרטן כנהגו וכמטפלו הרפואי של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל | את מה שראה והקליט ברכב ובסלון הקטן הוא מעולם לא שיתף בפרהסיה | רק עכשיו, אחרי חמש שנות געגועים, הוא מסיר את הלוט וחושף את היחסים המופלאים עם הרבנית, ההתנהלות הכספית הנאמנה, המבט על ילדים עם צרכים מיוחדים, ההתמודדות עם נאצות ופשקווילים | וגם הסיפור האמיתי מאחורי הנח"ל החרדי  | קדושתו של אהרן

צילום: אלחנן קוטלר ושוקי לרר

עשר בלילה היא שעה של ניגודים בבני ברק. בחלקים מהעיר, בעיקר בסביבות אולמות השמחה, ההמולה חוגגת. בשכונות אחרות שלווה ושקט. תינוקות של בית רבן כבר נמים ומחליפים כוח לעוד יום של תורה. זו השעה שבה אפשר להגות בנושאים שונים או לנוח מעמל היום.

50 שנה במחיצתו של גדול הדור. הרב יצחק רוזנגרטן השבוע

אצל הרב יצחק רוזנגרטן היום עדיין בעיצומו. הוא כבר עבר את גיל שבעים, בלי עין הרע, אך נשאר חיוני כאברך צעיר. הפעילות העסקנית שלו משתרעת על תחומים רבים. בעיקר בענייני רפואה ועזרה.

עיקר המוניטין שיצאו לו הוא בזכות תפקידו כ'הנהג'. מי שזכה במשך כחמישים שנה להסיע את מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וגם שימש אחראי על צרכיו הרפואיים ה'מעטים', כמו שהוא מתעקש להדגיש. אלא שתפקיד הנהג הוא רק הכיסוי לתפקיד הרבה יותר משמעותי: איש הסוד. מי שביצע שליחויות עלומות בהוראתו הישירה של מרן זצ"ל.

חמש שנים חלפו מאז ההסתלקות הכואבת ועדיין היהדות החרדית לא מסוגלת לשכוח. בכל מקום מדברים על הרב שטיינמן כמי שעדיין חי והוראותיו מתאימות בדיוק לדור שלנו. ציון המועד הזה הוא זמן מושלם לשוחח עם נאמן הבית. אלא שבשלב ראשון הוא מסרב לדבר. "מה שראש הישיבה אמר לאדם פלוני", הוא הסביר, "מיועד לאותו אדם בלבד ואין ללמוד מהדברים תורה לכלל".

לאחר הטענה ש"הדברים יחזקו את הציבור" השתרר שקט בקו הטלפון. "תן לי לחשוב על זה מעט", השיב. כעבור זמן לא רב כבר ישבתי מול פניו המאירות והתחלתי לשאול.

הפגישה במונטריי

איך התחיל סיפור ההתקרבות שלכם אל ראש הישיבה זצ"ל?

ר' יצחק רוזנגרטן מחייך: "הייתה לי זכות אבות". והוא חוזר להיסטוריה של ראש הישיבה זצ"ל. "בשנת תרצ"ז (1937), כמה שנים לפני מלחמת העולם, הוא נאלץ להימלט מבריסק, בגלל גזרת גיוס לצבא הפולני. הוא ברח לשווייץ, עבר תלאות שונות ובסופן הגיע לעיירה מונטריי, שם ניהל דוד שלי, אח של אמא, מוסד לילדים עם בעיות סוציאליות. סבא וסבתא שלי עם אימי עברו גם הם להתגורר באותה עיירה, שמשום מה חשבו שהנאצים לא יגיעו אליה.

"כאשר ההורים שלי התארסו גם אבא שלי הגיע למונטריי ופגש בה שני יהודים שהותירו עליו רושם: מרן הגראי"ל שטיינמן וידידו מרן הגאון רבי משה סולבייצ'יק זצ"ל, נכדו של מרן הגר"ח מבריסק.

"לאחר שהוריי נישאו שררה ידידות רבה בין המשפחות. הייתה תקופה מסוימת שהגראי"ל והגר"מ סולובייצ'יק למדו בחברותא עם אבי בביתנו. לאחר זמן מה ביקש הגראי"ל שטיינמן לעלות לארץ ישראל, אלא שאז התברר לאבי שב'אגודת ישראל' לא מוכנים לתת סרטיפיקטים בתואנה שהם דואגים לבחורים ולא לנשואים שיכולים להסתדר בעצמם. אבא מחה וטען: 'אם לא נותנים סרטיפיקט לאנשים שתהיה לכלל ישראל תועלת מהם כמו הגראי"ל שטיינמן, אז למי כן נותנים?'

"בסופו של דבר גלגלה ההשגחה את הנס ממקום אחר. היה יהודי בלוצרן, מראשי המזרחי, בעל צדקה גדול. שמו היה יקותיאל שטרן. לא היו לו ילדים. הוא סידר להם את הסרטיפיקט ומשפחת ראש הישיבה עלתה לארץ ישראל.

"וכך, לכל אורך שנות ילדותי ובחרותי, חזרתי ושמעתי מהוריי את שמו של ראש הישיבה מוזכר בהערכה רבה. ראש הישיבה ורעייתו הרבנית תמר ע"ה שמרו עימנו על קשר מכתבים הדוק. קיימים הרבה מכתבים שהרבנית כתבה לאמא שלי. בחלק מהמכתבים ראש הישיבה הוסיף כמה מילים. באחד המכתבים הוא מציין שהבת שלו התארסה עם בחור מאוד חשוב, צדיק ותלמיד חכם. לפני כמה ימים כאשר פגשתי את הגאון רבי זאב ברלין, סיפרתי לו שחמיו, מרן ראש הישיבה זצ"ל, מאוד שיבח אותו והעריך אותו".

מה אפשר לספר על הנהגות ראש הישיבה באותם ימים ששהה בשווייץ?

כל יום במחיצתו היה שיעור לכל החיים. הרב רוזנגרטן במחיצתו של ראש הישיבה זצוק"ל

"מאבא לא שמעתי הרבה. הוא רק היה חוזר ואומר ש'ר' אהרן לייב ישב ולמד תמיד'. כשבגרתי וכבר ידעתי לשאול, הייתי רחוק מאבא. לימים אבא הגיע לארץ והם ישבו לשיחה, רק שניהם. השיחה מעולם לא הסתיימה.

"בבריסק של אותם ימים התגורר גם הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל. הוא סיפר לי שכל התלמידים בבריסק היו סבורים שהגראי"ל והגר"מ סולובייצ'יק לא יצליחו להישאר כל החיים בלימוד, משום ששווייץ הייתה מקום שכמעט לא היו בחורים ברמה כמו שלהם (זולת כמה מבני משפחת ארלנגר שהיו תלמידי ישיבת 'מיר', וכמה מבני משפחת שרייבר, נכדי ה'חתם סופר' זי"ע), הם לא ידעו להעריך את סגנון הלימוד.

"בסוף ראו כולם את יד השגחה. דווקא הם זכו להינצל ולהאיר את פני תבל בתורתם. לימים הסביר הגראי"ל שהדבר נובע מכך שהוא והגר"מ סולובייצ'יק היחידים מכל הישיבה שלא התערבו במחלוקת שהייתה בישיבת 'תורת חסד' בבריסק על אודות מינוי הגאון רבי ישראל חיים קפלן לראשות הישיבה. זה נראה פשוט, אך למעשה זה היה קשה מאוד.

"בתקופת שווייץ סבלו ראש הישיבה והגר"מ סולוביצ'יק מבדידות רבה. לימים סיפר לי יהודי שווייצרי שאירע פעם שראש הישיבה והגר"מ היו צריכים לנסוע לציריך. אותו יהודי הודיע לאימו שיגיעו אליה שני בחורים תלמיד חכמים ושתכבד אותם כראוי. בלילה, לאחר שהגיעו, היא התקשרה אליו והביעה פליאה: 'תלמידי חכמים שלחת אליי? אלו שני פליטי מלחמה. אין להם חליפה או בגד עליון'.

"למחרת היא התקשרה שוב ואמרה: 'הם באמת תלמידי חכמים'. מה קרה? מכונת התפירה התקלקלה. לר' משה היו ידיים מאוד טובות. הוא ראה שהיא לא מסתדרת והוא עזר לה ותיקן את המכונה. מבחינתה זה היה סימן שהוא באמת תלמיד חכם.

"לעומת זאת, יכול אני להעיד מה שסיפר לי הגאון הצדיק רבי יוסף רוזנבלום זצ"ל, שהיה ראש ישיבה ב'שערי יושר' בארה"ב. הוא הגיע באמצע המלחמה מאנטוורפן למונטריי. זה היה בסוכות. ראש הישיבה ניגש אליו ואמר: 'אתה יכול לישון במיטה שלי, אני ישן על ספסל בסוכה'. מתי ראש הישיבה ישן, הוא לא ידע. כאשר סיפרתי לראש ישיבה על הפגישה עם הג"ר יוסף רוזנבלום, הוא הניד ידו בביטול ואמר: 'נמנעתי לישון במיטה, בגלל שחששתי לשעטנז'".

החברותא של הגדולים

"לאחר שסיימתי ללמוד בשווייץ", מספר ר' יצחק רוזנגרטן, "עברתי ללמוד בארץ ישראל. בתחילה למדתי בישיבה למצוינים של הגאון רבי חיים אהרן טורצ'ין, מתלמידיו וממקורביו של הגרי"ז מבריסק זצ"ל. כשבועיים לאחר שהגעתי לישיבה שמעתי את אחד הבחורים מספר שהגראי"ל שטיינמן ממתין ברחוב למטה לר' חיים אהרן טורצ'ין. מיהרתי מייד וירדתי למטה להגיד 'שלום עליכם' לראש הישיבה".

הוא הכיר אותך?

אור התורה שהאיר למרחקים וכבה בערב חנוכה תשע"ח. מרן הגראי"ל שטיינמן בהדלקת הנרות

"בוודאי. כפי שציינתי היה קשר מכתבים הדוק בין ראש הישיבה והרבנית להוריי. הוא ידע את השמות של כל הילדים של הוריי. הוא מאוד שמח לראות אותי, התעניין בשלומי ואיך בישיבה ולאחר עוד כמה מילים קצרות הגיע הגרח"א טורצ'ין ואני חזרתי להיכל הישיבה.

"זה היה המפגש הראשון. כשבועיים לאחר מכן הייתה חתונה בבני ברק של אחד מבני המשפחה של אמא שלי ע"ה. אני חושב שראש הישיבה הכיר אותם כשהיה בשווייץ, מעולם לא שאלתי אותו על כך. הוא בא לאחל 'מזל טוב'. ניגשתי אליו להתברך. הוא סימן לי בידו שאצטרף אליו. זה מה שעשיתי. הלכנו ביחד מהמקום שבו שוכנים כיום אולמי קרויזר עד הבית שלו".

בדרך שוחחתם? הוא שאל לשלומך?

"לא. לכל אורך הדרך הוא לא דיבר מילה. אני מניח שהיה שקוע בתורה. חודשים אחדים לאחר מכן, בתחילת זמן קיץ, עברתי בהמלצתו ללמוד בישיבת פוניבז', שם שמעתי שיעורים ממרן הג"ר שמואל רוזובסקי זצ"ל. 'ועדים' אמר לנו המשגיח, מרן הגה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. בבוקר זכיתי לחזור עם מרן הג"ר דוד פוברסקי על השיעור של יום האתמול.

"באחד מלילות שבת קודש באותם ימים נכנסתי להגיד 'גוט שאבעס' לראש הישיבה. ראיתי שהוא יושב לבד ללא ספרים ליד לוקס ולומד בעל פה. האמת היא שעד היום אינני יודע מהיכן היה לי העוז לשאול את ראש הישיבה אם אפשר ללמוד איתו בחברותא. הוא השיב במילה אחת: 'נו'.

"בשבוע שלאחר מכן הכנתי את עצמי בקפדנות רבה ללימוד בליל שבת. עוד קודם לכן שמתי לב שראש הישיבה משוחח רבות עם מרנן רבי גרשון אדלשטיין, רבי ברוך דוד פוברסקי ולהבדיל בין חיים לחיים רבי שלמה ברמן זצ"ל. לכן חזרתי עם שלושת ראשי הישיבה הנ"ל על הנלמד. במשך שנתיים למדנו בחברותא בכל ליל שבת. לאחר מכן בגלל קושי בריאותי שהיה לראש הישיבה החברותא בליל שבת נפסקה".

נפסקה ולא המשיכה?

"האמת היא שתקופה לאחר שהתחתנתי והתגוררתי בבני ברק פניתי ושאלתי: 'האם אפשר לחדש את החברותא?' הוא הסכים אבל זה כבר היה בימי שישי. בכל ערב שבת היינו לומדים משניות במשך שעה או שעתיים, תלוי כמה כוח היה לו. אט אט הקשר התהדק".

טיפות של מידות

כשאנחנו מגיעים להגדרות אפשר ממש לחוש במבוכה שעולה על פניו של הרב רוזנגרטן. הוא מתקשה למוד אדם ענק שבענקים במילים אנושיות. "אם תשאל אותי: 'האם ראש הישיבה אהב לאכול עוגת שוקולד?' אגיד לך שמעולם הוא לא ידע מה זאת עוגה".

בסוף הוא מתרצה לדבר על החכמה המפורסמת, על כך שרבים התייעצו עם מרן זצ"ל בכל תחום: "הוא היה אדם מאוד פרקטי ומעשי. תמיד ידע לכוון לנקודה המרכזית בכל נושא ואז להשיב. לאחרונה אני רואה הרבה סיפורים שנפוצים עליו על היחס שנתן או שלא נתן לאנשים שונים. את רובם אינני מכיר.

"הוא נזהר מאוד בכבודו של כל אדם. כאשר הייתי מטפטף לו את הטיפות לעיניים, כולם ידעו לצאת מהחדר. אלה דקות פרטיות. פעם הגיע מישהו לדבר איתו ואני הייתי בתוך החדר. כשאותו אדם ראה אותי הוא יצא החוצה. לראש הישיבה הייתה הווה אמינא שאני ביקשתי מאותו אדם לצאת. באותם רגעים היה שם גם אחד הנכדים, מה שחיזק אצל ראש הישיבה את המחשבה שאמרנו משהו לאותו אדם. קיבלנו תוכחת מוסר מראש הישיבה: 'איך אפשר לזרוק בן אדם מהחדר?' שאל. בהמשך הדברים ציטט מרבנו יונה שכתב בחומרת הנושא שררה על הציבור שלא כהוגן.

בין הדיבור לשתיקה. הרב רוזנגרטן מוזג יין בביקור של כ"ק מרן האדמו"ר ה'ישועות משה' מוויז'ניץ זי"ע בבית ראש הישיבה

"כן", אומר ר' יצחק, "בניגוד לשמועות מרן שלט באופן גורף ב'חצר'. לא היה מושג להכניס או לא להכניס מישהו בלי הוראתו, ואם שמע שמישהו מנסה למנוע ממישהו להגיע היה יודע להביע את דעתו באופן ברור".

ובחזרה לאותו מעמד. "שמענו את הנזיפה ולא אמרנו מילה. כעבור כמה דקות אותו אדם הבין שננזפנו. הוא נכנס לראש הישיבה ואמר: 'איש לא אמר לי דבר. יצאתי על דעתי לבד. הבנתי שראש הישיבה זקוק לפרטיות'. תוך דקות נקראנו להיכנס וראש הישיבה ביקש סליחה מאיתנו. הוא לא התבייש או חשב שזה לא לכבודו, אולם הוסיף ואמר: 'הגערה לא הגיעה לכם, אבל חשוב שתדעו את מה שאמרתי לכם'.

"המידות שלו היו דבר שאי אפשר לתאר. לא קרה ששכח להודות. אפילו שעות ספורות קודם ליציאת נשמתו מלמל 'יישר כוח' על הטיפות שקיבל.

"הסעתי אותו שנים ארוכות. לא קרה שהוא יצא מהרכב ולא אמר 'יישר כוח'. פעם אחת מישהו חיכה לו ביציאה מהרכב. ראש הישיבה פתח את דלת הרכב ויצא החוצה. תוך כדי הליכה נזכר שלא הודה לי. הוא חזר מייד ואמר 'יישר כוח'. היה לו יישוב דעת מופלא. הוא שלט בכל תנועה שלו לחלוטין. שליטה מלאה.

"על כל הסיפורים שסיפרתי אפשר להגיד: 'אני לא במדרגה כזאת'. ראש הישיבה היה גאון מופלא, מגדולי העילויים בדור. אולי העילוי הגדול ביותר. לא כל דבר אפשר ליישם כל החיים.

"מה שחשוב לי להדגיש, ולכן הסכמתי לדבר, הוא נושא עבודת האדם באופן אישי. ראש הישיבה חשב בכל דקה: 'איך מהפעולה הזאת שאני מבצע עכשיו אני יכול להיות עובד השם'.

"הייתה תקופה שהוא לא יכול היה לשקוד על תלמודו. היה מדהים לראות איך הוא יושב כל היום ואומר תהילים פעם אחר פעם. כל הזמן היה דבוק, וזה מה שכל אחד יכול ללמוד ממנו.

"בתקופה מסוימת היה לו קשה לקרוא. במשך כל אותו שבוע הוא שינן את תפילת מוסף של שבת ראש חודש. הוא ביקש שיקראו לפניו 'אתה יצרת' פעם אחר פעם, כדי שיוכל להגיד אותה בשבת ברצף".

עד ליציאת הנשמה הייתה לו מודעות מוחלטת לכל המתרחש איתו?

"לראש הישיבה הייתה מודעות מוחלטת למצב שלו והוא קיבל החלטות", אומר ר' יצחק בסערה. "בראש השנה, שנתיים או שלוש לפני שנסתלק, כשעשה 'כורעים', התעלף. מייד לאחר מכן קם ואמר: 'כנראה אסור לי לעשות את זה'. הוא ידע ושלט על גופו. הרבה פעמים היה אומר: 'זה כן, זה לא'. הכל היה קשור לדבקות שלו בריבונו של עולם. עכשיו הריבונו של עולם רוצה את זה ככה ואת זה עכשיו הריבונו של עולם רוצה אחרת.

"עצם הקיום שלו היה נס בתוך נס. בשנים האחרונות הוא ראה עשרה אחוז בעין אחת ובעין השנייה הוא בכלל לא ראה. הייתי איתו פעם אצל רופא עיניים. הרופא הגיש לו גמרא מש"ס טלמן קטן, לבחון אם הוא רואה. הוא קרא שוטף. הרופא הביע את התפעלותו. אמרתי לו: 'תן לו ספר אחר. גמרא הוא יודע בעל פה את צורת הדף'. הרופא נתן לו ספר אחר ומייד ראה שקשה לו לראות.

"אגב, שאלתי אותו פעם: 'מתי ראש הישיבה קיבל את כל הבקיאות בתורה?' הוא אמר שכשהתחיל ללמוד היה מתעכב על כל דבר. לא היה אצלו מושג של ללמוד ולעבור הלאה. כל דבר למד לעומקו. ועם כל זה התורה כולה הייתה אצלו כמונחת בקופסה. כשהיה מתחיל לדבר בלימוד באופן אקראי, תוך רגעים ספורים כל הש"ס כבר הובא לשולחן בשל המובאות הרבות שציטט".

כל הנסיעות מוקלטות

ראש הישיבה עסק רבות בהחזקת כוללים וישיבות. בבית הקטן שלו הוא החזיק כספים רבים. הוא לא חשש מגנבות?

"לא היו אצלו הרבה כספים. זה לא נכון. הוא עודד אנשים לתת צדקה. היה לו סכום גדול שהוא קיבל כל חודש לחלק לכוללים, זה הדבר היחיד שהוא עסק בו בעצמו. בתקופה מסוימת, כשהיה לו קשה לעסוק בכך, הוא חיפש למי לתת את התפקיד. אמרו לו שבנו הג"ר שרגא שטיינמן מתאים לתפקיד. בציבור רואים בו אדם ישר ותלמיד חכם. לבסוף ראש הישיבה חזר בו. כאשר נשאל הסביר שכיוון שלר' שרגא יש מוסד בעצמו הוא לא רצה לערבב את הכספים. זה היה היושר של ראש הישיבה.

"את הכסף הפקיד ראש הישיבה בידי. הוא שאל אותי אם אני מוכן. אמרתי לו שכן. אחרי מנחה הוא קרא לי שוב ואמר שהוא רוצה לבקש רשות מהאדם שנותן את הכסף, לברר אם הוא מסכים שאני אופקד על חלוקת הכסף. אותו אדם הסכים".

היה רק אדם אחד שנתן לראש הישיבה כספים?

זכות אבות. אביו של הרב רוזנגרטן, סוחר היהלומים ר' וולף ז"ל במחיצת ראש הישיבה

"היה אדם אחד שהפקיד בידו כסף. המון אנשים העבירו דרך ראש הישיבה, אבל זה לא היה בשליטה שלו. הוא אמר לאנשים 'תיתן', אבל הכסף לא עבר דרכו".

  מי שביקר בביתו של ראש הישיבה התרשם שהוא לא החזיק מהכתוב "דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם".

"באתי פעם להתייעץ איתו לגבי רכישת דירה לבן שלי. הוא אמר לי: 'מי אמר שצריך לקנות דירה לילד?' הוא עשה חישוב שלם שיותר זול לשכור כל החיים מלקנות דירה. ואז הוא חייך ודיבר על עצמו. 'למה לי יש דירה משלי? כי לא רציתי להיות מזיק. הלוא אם המשכיר שלי היה רואה איך אני חי בדירה, הוא לא היה מסכים לכך. אם אני שוכר דירה עליי להיזהר מכל דבר שלא לשבור. אבל למה צריכים לרכוש דירה?'"

אם דירה הוא לא היה צריך, אז רכב ונהג?

"כשקניתי את הרכב שלי שמתי לב שראש הישיבה נוסע באוטובוס לרופא עיניים שהתגורר בירושלים. ראיתי שמעיק עליו להיות תלוי בתחבורה ציבורית. שאלתי אותו אם הוא מוכן שאסיע אותו. כיוון שהכרתי אותו לא היה לי אפילו בדל של מחשבה שהוא יסכים. ובכל זאת ניסיתי. להפתעתי הוא מייד הסכים. לימים, כאשר תהיתי ביני לבין עצמי על כך, חשבתי שייתכן שהסיבה שהסכים הייתה הכרת הטוב להורים שלי. לא נראה לי שיש סיבה אחרת".

זה נכון שראש הישיבה היה אומר לכם לעצור בלטרון ושם היה יורד מהרכב ואומר תפילת הדרך?

"לא בלטרון. היינו נוסעים בכביש מספר אחת לירושלים. הוא אמר לי שהגאון רבי יחזקאל ברטלר זצ"ל חישב ומצא שיש להגיד תפילת הדרך סמוך לאזור שעלבים. כמנהג בריסק, הוא יצא מהרכב ואז אמר אותה".

מספרים שהוא היה מקפיד לשלם לכם על הדלק.

ר' יצחק מצטחק: "באופן עקרוני ראש הישיבה לא הסכים ליהנות מאיש, אבל זה ממש לא נכון. הוא אמר לי פעם: 'לא ביקשתי דבר מאף אדם. ממך כבר אין לי ברירה. אני החתן הכי יקר שלך'.

"אני מוכרח לציין, שמעולם, אבל מעולם, ראש הישיבה לא ביקש שאסיע אותו. הייתה לו הקפדה בלתי מתפשרת לא לבקש טובה מאף אחד, לעולם. הוא רק היה מספר לי שברצונו להגיע כעת למקום כזה או אחר וכל נימה של בקשה לנסיעה לא נשזרה בדבריו".

היו לכם המון שעות נסיעה. הייתם משוחחים בדרך?

הרב רוזנגרטן נרעד. "הייתי מלא שמחה כשראש הישיבה הסכים לנסוע איתי. לא הייתי אומר דבר אלא אם נשאלתי. למעשה היו זמנים שהוא אמר תהילים בדרך מבני ברק לירושלים לרופא העיניים. אני ניסיתי לא להפריע לו.

"במשך הנסיעות הרבות היו אין־ספור פעמים שראש הישיבה ישב שקוע בלימודו, מתוך ספר או מתוך שרעפיו. היינו יכולים לנסוע דרך ארוכה לעיר אחרת וחזור, ובכל אותו הזמן הוא לא היה פוצה את פיו אף לא פעם אחת, אלא יושב ודומם מתוך התעמקות מוחלטת בתורתנו הקדושה.

"מנגד, היו פעמים רבות שפתח ושוחח עימי ועם המתלווים בלימוד, ולפרקים היה אף מספר דבר מה או מצטט שיחה נאה מבית מדרשם של רבותיו מאורי הדורות. תקופה ארוכה מאוד הייתי מבקש את רשותו להקליט את השיחות הללו למען יישארו למשמרת. הקלטות רבות בעלות תוכן רוחני בלתי מתומחר שמורות עימדי, ואולי יבוא יום והעולם יזכה להיחשף אליהן.

שימוש תלמידי חכמים. ראש הישיבה בהליכה, לצד נאמני ביתו יבלח"א הרב רוזנגרטן ורי דוד שפירא

"אני זוכר שהיו כאלה שטענו שלא נכון אני עושה בהקלטות אלה. באחת ההזדמנויות שטחתי את הטענות באוזני מרן ראש הישיבה ושאלתי אם אכן יש משהו בדבריהם, שלא ראוי אני עושה. הוא השיב לי אז, ודבריו חרותים בנשמתי עד עצם היום הזה: 'אדם צריך להיות מוכן 24 שעות ביממה שיקליטו אותו ויתעדו את מעשיו!' כי אכן אצלו הייתה כל מילה שקולה ומדודה בפלס, ולא משנה אם היו אלו שיחות ציבוריות באוזני רבבות שומעי לקחו או בשיחה פרטית בנסיעה קצרה או ארוכה".

בביתו של ענק

מספרים שהיו לכם כל מיני נסיעות מיוחדות, שליחויות סודיות?

"לא היו", פוסק הרב רוזנגרטן. "אנשים חשבו. וחוץ מזה שגם אם היה משהו, הרי שראש הישיבה לא רצה שידעו מזה ולא צריכים לדבר על זה".

זה נכון שראש הישיבה לא היה לוקח אף תרופה בלי שכימאי ששם משפחתו מאיר היה בודק אותה?

"באופן עקרוני אם הייתה פעם תרופה שהוא היה צריך מידע עליה, הוא היה שולח אל הרב מאיר. הוא מאוד סמך עליו. אבל ראש הישיבה היה בריא וכמעט לא היו לו תרופות".

חלק מהתרופות שהוא חשש לכשרותן הוא עטף בטישו ואז נטל אותן?

"את התרופות שהוא נטל הוא שם בתוך טישו ובלע. עד שמצאתי קפסולה כשרה בהכשר בד"ץ. הכנסנו את התרופה לתוך הקפסולה".

אפשר לדבר על היחס המיוחד שלו לרבנית? מספרים שלפני שיצא לדרך היה תמיד מוודא שיש לה אוכל מוכן ואז ניגש ונפרד ממנה.

"פרטי הפרטים פחות חשובים. זה נכון שהוא מאוד כיבד אותה. לרבנית היה לו יחס של כבוד שאי אפשר לתאר. לפעמים הייתי רוצה לדעת אם מישהו בבית, והיא נהגה להשיב שאיננה יודעת. היא הקפידה לא להפריע לו בכלל. היא מעולם לא שאלה אותו. אם היא הייתה רוצה לדעת היא הייתה שואלת את מי שיצא ממנו אם היה משהו מעניין. לפעמים הייתה שואלת אותי לאחר מכן".

איזה אבא הוא היה? מה היה  היחס שלו לילדיו? ילד צריך לחנך וללמד.

"כשאני הגעתי לבית הילדים שלו כבר היו מבוגרים. באופן כללי תמיד היה אומר לנהוג עם הילדים ברכות ולא בתקיפות. גם כשהילדים שלי הגיעו לבית ראש הישיבה, הוא נתן הרגשה נוחה. באחת השנים באתי עם הילדים הקטנים שלי בערב פסח. הרבנית הגישה אגוזים לכיבוד. לא היה לי נעים שילדיי גמרו את כל הכיבוד, אך ראש הישיבה הניף ידו בביטול. דברים כאלה לא הפריעו לו. לא הפריע לו שבאים אליו עם ילדים קטנים. הרוך והרכות האלה היו דוגמה ומופת.

"אני בעצמי השתדלתי שהילדים שלי לא ירגישו בבית של ראש הישיבה כאילו הוא הבית השני שלהם. ברוך ה' זה נתן להם הערכה מאוד גדולה לראש הישיבה וזה באמת בנה אותם. ראש הישיבה מעצמו לא אמר דבר. גם כאשר היו דחיפות בבית בגלל הקהל הרב, הוא לא נתן לעשות סדר. 'אתם גורמים את זה', היה אומר. הוא לא היה קיים בבית שלו".

   הוא היה לומד עם הנכדים שלו?

"בשנה הראשונה שלי בפוניבז', הגאון רבי שרגא שטיינמן ואני אכלנו ביחד בשבת. הוא התחתן בשנה הראשונה שהגעתי לישיבה. לא ראיתי משהו מיוחד. בשנים מאוחרות יותר ראיתי שראש הישיבה לומד עם הנכדים. הוא היה אומן המחמאות וההסתרה. לא היה נראה שיש משהו מיוחד עם הנכדים, אבל הוא ידע במדויק מה הידע שלהם והם השתדלו להרוות אותו בהרבה נחת".

להתנצל בפני עסקן

ראש הישיבה היה באופיו אדם נינוח?

"בהחלט. אבל אם מישהו רימה אותו או סיפר שקרים, הוא לא יכול היה לסבול זאת. זה היה אצלו אש. כך גם חוצפה ובדיחות. זה היה נורא.

"פעם היה אדם שעשה דבר שאינו ראוי. איש ציבור. ראיתי שראש הישיבה ממתין להזדמנות, ואז, כשחשב שאיש לא מבחין, הוא 'קיבל ממנו על הראש' באופן שאי אפשר לתאר. אני לא שמעתי מה היה בחדר פנימה, אבל אותו נציג ציבור יצא לבן מהחדר. למחרת ראש הישיבה ביקש שאקרא לאותו אדם וביקש ממנו סליחה".

למה? כי ראש הישיבה חשב שהאיש ננזף יותר מדי?

חמש שנים של יתמות – והמשך המורשת. חדר הלימוד והשינה הריק, שקירותיו ספוגים בעשרות שנים של תורה ועבודה

"אינני יודע. גם לא ברור לי אם ראש הישיבה הבין שראיתי את הנזיפה. אני חושב שראש הישיבה סבר שאותו נציג היה צריך לקבל גם את הנזיפה וגם את ההתנצלות.

"ראש הישיבה לא ראה בעיה בהתנצלות. פעם הוא קרא לי במוצאי שבת וביקש שאקח אותו לאדם מסוים. נסענו אליו וראש הישיבה עלה אליו הביתה. הוא הרגיש שפגע בו. ללא היסוס ביקש ממנו סליחה ומחילה. הוא לא סיפר לי מה היה. לאחר זמן הבנתי והתפעלתי.

"התפעלתי מההבנה בנפש האדם בכלל ובנפשו של אותו אדם בפרט. ראש הישיבה היה יורד לשורש הנושאים".

מלבד ראש הישיבה היה לכם קשר הדוק עם גדולי ישראל נוספים כדוגמת מרן הגר"ש וואזנר?

הרב רוזנגרטן מסתפק במשפטים בודדים. "אכן, זכיתי להיות גם מבאי ביתו של הגר"ש וואזנר זצ"ל. הקשר נוצר בעקבות הגיס שלי בירושלים, הגאון רבי נתן לסינגר, ראש ישיבת 'מעיין התלמוד'. אימו הייתה בת דודה של הרב וואזנר. למדתי אז בישיבת לוצרן שבשווייץ. יום לאחר שגיסי התארס הגיע הגר"ש וואזנר לשווייץ. הוא נכנס להיכל הישיבה ואמר לי: 'דרישת שלום מהגיס החדש'. כך נוצר הקשר".

הובלתם מהלכים בנושאים ציבוריים?

"היה לנו קשר הדוק בנושאים מגוונים".

היום אתם בקשר הדוק עם מרן הגאון רבי דוב, ראש ישיבת סלבודקה, שאותו אתם לוקחים ומביאים לכל מקום. הקשר נוצר דרך ראש הישיבה?

"הקשר התחיל דרך הבן שלי, שמשמש כמנהל 'קרן ההסעות' שהייתה יקרה וחשובה מאוד בעיני ראש הישיבה. הבן שלי היה מתייעץ רבות עם הגר"ד לנדו. בשלב מסוים הוא גם היה הנהג של מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין. כאשר התבקש להסיע גם את הגר"ד לנדו נוצר עליו עומס גדול מדי והוא נתן לי את המתנה הזאת, וכך אני זוכה להסיע היום את שר התורה".

בכי של שבת 

והנה סיפור פלא המלמד על פקחותו הטהורה של הגראי"ל שטיינמן: "לאבי מורי", מספר הרב רוזנגרטן, "היה עסק בשווייץ. כאשר בא בימים החליט שברצונו לעזוב את ניהול העסק ולהקדיש את שארית חייו ללימוד התורה (אבא היה תלמיד חכם גדול מאוד ואף ראש הישיבה העיד עליו שהוא 'עילוי ממש'). ההצעה הייתה שאני אשוב לשווייץ לנהל שם את העסק, שפרנס את כל המשפחה המורחבת. ההצעה הגיעה לפתחי ואני עליתי למעונו של ראש הישיבה לשאול בעצתו.

"הוא הרהר קלות והשיב: 'תגיד לאבא כי תוכל לנהל את העסק רק בצורה כזו ששבוע אחד תשהה כאן בארץ ושבוע אחד תשהה בשווייץ, כך לסירוגין'. זה היה בזמנים שטיסות לא היו דבר שבשגרה. שיגרתי את התשובה לאבי וחיכיתי למענה פיו. משחלפו שבועיים ולא קיבלתי ממנו הזמנה נוספת להגיע לשווייץ חייגתי אליו והוא אמר לי שההסדר הזה של הטיסות החוזרות ונשנות לא נראה לו, לכן עליי או להישאר בארץ או להגיע לשווייץ להתגורר שם.

קירותיו של אדם מעידים בו. מרן ראש הישיבה זצוק"ל בביתו בשנים האחרונות

"מסרתי את התשובה לראש הישיבה והוא השיב בנחרצות: 'לא! אתה לא נוסע לשם, אלא נשאר כאן'. התפלאתי: 'הלא ראש הישיבה בעצמו הציע לי לפני שבועיים לנהל את העסק לסירוגין, וכעת התשובה היא כה נחרצת לשלילה'. מרן ראש הישיבה השיב לי תשובה שיותר ממה שהיא 'מענה' היא דרך חיים: 'אביך עמל כל חייו להקים ולקיים את העסק המשפחתי. לא נאה היה אם היית משיב לו תכף בשלילת בקשתו. צריך להתחשב ברגשותיו ולהבין ששלילה מוחלטת תגרום לו כאב לב. אבל אחרי הכל אני לא חושב שאתה צריך לעזוב את חיי התורה כאן ולשוב לשווייץ מולדתך, ובכלל לא טוב הדבר כשאב ובנו מצויים יחדיו בנבכי אותו עסק. לכן השאתי לך עצה כזו שמצד אחד היא מראה לאביך שאתה מוכן ומזומן לעזור עם העסק, ומצד שני ברור היה לי שלא יקבל את הצעת הסירוגין. כך יצאו שני הצדדים נשכרים'.

"כאן הוסיף לי ראש הישיבה משפט אחד, שלימד אותי שגדול בישראל נושא באחריותו את השאלות המגיעות לפתחו: 'אני שמח שהעניין ירד מהפרק, כי חששתי שמא פן ואולי אביך כן יסכים להצעת הסירוגין. כל השבת התפללתי שלא יסכים!' וכשרבנו אמר 'כל השבת' זה אומר 'כל השבת' פשוטו כמשמעו, ללא מיליגרם של גוזמה".

הרב רוזנגרטן לא רואה את עצמו מיוחס. "הוא נתן לכל אחד מה שהוא היה צריך. פעם הייתי בכולל פוניבז'. ראיתי דף שמישהו כתב שם שאלות שהוא שאל את ראש הישיבה. היה כתוב שם שראש הישיבה לא אוחז ממגידי השיעורים. לא הבנתי את זה. לא שאלתי את האיש, הנחתי שהאיש רצה להיות ר"מ וראש הישיבה סבר שזה עדיין לא מתאים לו מסיבות שונות. הוא הבין שזאת הוראה גורפת. דבר שאיננו נכון".

פתרון לגזרת הגיוס

לסיום אני מבקש לגעת בעוד נקודה אישית, ואולי אישית מדי. לרב רוזנגרטן יש בן עם צרכים מיוחדים. מעניין לדעת האם ראש הישיבה דיבר גם על הבן הזה?

"תשאל ישר במקום להתפתל", אומר לי הרב רוזנגרטן. "לפני הכל נתחיל בזה שהילד שלנו הוא אחת המתנות הטובות והיפות שהקב"ה נתן לנו. אנחנו מאושרים איתו. פעם בא אל ראש הישיבה אברך שנולד לו בן שיש לו תסמונת דאון וכולו היה שבור ומלא צער. הוא התלבט אם לקחת אותו הביתה או שיגדל במוסד. הוא הציג את השאלה לפני ראש הישיבה. נקראתי להיכנס ולהסביר לו שילד כזה נותן אור בבית.

"פעם כשחזרנו משמחת בית השואבה של 'עזר מציון', שראש הישיבה היה משתתף בה בקביעות (זה היה מהיציאות הבודדות שלן מהסוכה!), אמר לי אחר כך במעלית: 'ילדים אלו אומללים כאן בעולם הזה, אבל בשמיים אין לתאר את מעלתם!'

"לעומת זאת רציתי פעם להכניס פיליפינית הביתה שתסייע לנו. הרבנית שמעה ולא אמרה דבר בשעת מעשה. לאחר שיצאתי מראש הישיבה היא קראה לי ואמרה: 'אני רוצה להגיד לך משהו אל תכניס אף פעם 'שיקסע' לתוך הבית'. וסיפרה שכאשר היא הייתה ילדה להוריה הייתה גויה בביתם באנטוורפן. פעם אחת אמא שלה בישלה בשר. כאשר אבא שלה, שהיה חסיד גור, ביקש לגשת לאכול, הוא חזר בו ואמר שאיבד את התיאבון. למה? גם הוא לא ידע להסביר. אמא של הרבנית חששה שיש משהו מאחורי הדברים ושאלה את הגויה אם הכניסה משהו לסיר. היא התנצלה וסיפרה שכשהלכה לשוק ראתה חתיכת בשר מאוד יפה, והיות שהיא מאוד מעריכה את הבוס שלה היא רכשה אותה, הביאה אותה לבית והכניסה אותה לתבשיל. מאז הרבנית שטיינמן התנגדה להחזיק גויות בבתי יהודים".

ולא השתמשתם בעוזרות שאינן יהודיות?

"לצרכים של הבית שלנו הסתדרנו ולא השתמשנו. בהמשך, כאשר השוויגר שלי הייתה פה בבית כמה שנים, הכנסתי מטפלת פיליפינית, כשראיתי שיש צורך. אגב, השנים הכי יפות בביתנו היו אלה שחמותי הייתה אצלי בבית".

וגם את זה הוא למד מראש הישיבה. "היו לו שלושה חדרים בבית. במשך כעשר שנים השוויגר שלו התגוררה באחד החדרים. ראש הישיבה אמר לי פעם שיש בדורנו ברכה. הרבה ילדים זוכים להחזיק את ההורים הקשישים שלהם בבתיהם. זה נועד לכפר על הכיבוד אב של עשיו. עתה, לפני הגאולה, הקב"ה עושה שנוכל לכפר על כך".

כעת, כשעולה שוב נושא החוק לפטור את בני הישיבות מגיוס לצבא, מה הייתה דעתו של הגראי"ל שטיינמן על השתלבות חרדים בצבא? יש מי שאומרים שראש הישיבה אף תמך במסגרות כדוגמת הנח"ל החרדי.

"זה שקר וכזב! לראש הישיבה היה חשוב שכל בחור ישב וילמד בישיבות הקדושות ואף בכה ימים ולילות על הדבר. לפני יותר משני עשורים היו קומץ עסקנים שהכפישו אותו ללא הרף, כאילו הוא הסמכות שעמדה מאחורי הקמת הנח"ל החרדי. זאת ממש עלילת דברים!

"ראש הישיבה נמנע מלהכחיש את השמועות, אך העלה על הכתב את ההתנגדות שלו ושלח את הדברים למשגיח רבי דן סגל. הוא כתב לו שאם יכחיש את הדברים בפומבי העסקנים הללו יתפסו אותו על איזו מילה ובלבד להכשיל אותו. ראש הישיבה היה ממליץ עליהם שהם לוחמים בו כדי להשיג מעמד, רמז למה שכתוב: 'מנח"ל בדרך ישתה על כן 'ירים ראש".

"לפני עשר שנים הגיעו מרן רבי משה הלל הירש ורבי יגאל רוזן אל בית ראש הישיבה ודחקו בו למצוא פתרון למשבר הגיוס. ראש הישיבה אמר להם בכאב: 'וכי אם היה לי פתרון לא הייתי אומר לכם? אני לא מסיח דעתי רגע מלחשוב איך למנוע את הגזרה הנוראה הזאת'".

לסיום, איזה סיפור מיוחד מראש הישיבה לקחתם איתכם לחיים?

"ראש הישיבה היה אומר שלא חיים לנצח וחשוב להודות לקב"ה על כל רגע של חיים. הוא אמר לי פעם: 'כל כך הרבה דברים הקב"ה נתן לי. נשארתי אוד מוצל מאש. אדם בודד. זכיתי למשפחה יפה, ילדים טובים, זכיתי לחבר הרבה ספרים'. זו הייתה אחת מתורות חייו, להודות לה' בכל רגע". [