שפת תוכנה: בדור שבו כמעט אף אחד לא הכיר את השפה, הן למדו לדבר ב'הייטקיסטית' והרגישו חריגות בדיוק כמו שזה נשמע | פיתוח פרויקט: מי בכלל ירצה להתחתן עם אחת שלמדה תכנות, ואיך מתמודדים עם מחשב שלוקח לו שעה וחצי להידלק? | באגים: בלי מעון, בלי צהרון, בלי סביבה חרדית תומכת, הן עשו את המסלול בדרך הקשה | החרדיות הראשונות בעולם ההייטק מספרות על שנות ההתחלה של המערכות הממוחשבות, מדברות על האתגרים הרוחניים והטכניים וההבדלים בין אז להיום, ומעניקות עצות ממרום ניסיונן לצעירות שמתחילות את דרכן במקצוע | שלב הרצת התוכנה
הן יוצאות לעבודה השכם בבוקר, לא פעם עוד לפני שהשמש זרחה, שבות הביתה בריצה, לאסוף את הילדים מהמעון, ומתזזות ללא הפסקה בין ישיבת תכנון להטמעת מערכת, כתיבת טסטים, או קוד רוויו או הטמעת 'סאפ', למרוץ החיים התובעני של רעיה ואם לילדים. מוכר, נכון? לא חשבנו אחרת.
עולם ההייטק החרדי נמצא בשיא פריחתו, ואולי צפויים לנו שיאים חדשים. מסלולי הלימוד בסמינרים החרדיים פולטים מדי שנה מאות בנות שחלקן משתלבות עד מהרה בבתי התוכנה המובילים בארץ, וחלקן מחכות שהשפל הנוכחי יתאושש והן ייקלטו בעולם התעסוקה הזה. הן מרוויחות אולי יפה ואפילו מעבר לכך, אבל עובדות קשה. התנאים משופרים בהרבה מסקטורים אחרים במשק, אבל 'עבדי ההייטק' עדיין ממשיכים להחזיק בתואר הבלתי מחמיא הזה, וגם צרת הרבים לא מביאה נחמה.
בימים שבהם יצאנו מעבדות לחירות ביקשנו להתחקות אחרי בנות דור הבראשית של עולם התוכנה החרדי, אלו שלמדו בעידן טרום המסלולים בסמינרים החרדיים, או ממש בראשיתם, וקפצו לעולם העבודה אחרי הכשרה קצרה בלבד. שמענו מהן על מחשבי הענק שתפסו שטח עצום, ועל ההתמודדות עם עבודה תובענית ללא סביבה חרדית תומכת וללא מסגרות לילדים בחופשה ובשעות אחר הצהריים. שמענו גם על החוויות הייחודיות והמשעשעות שכיום כנראה לא יכולות להתרחש בשל הקִדמה המשמעותית בתחום, ובעיקר על המבט שלהן על עולם התכנות הנוכחי, ועל העצות לבנות שעושות כיום את הצעדים שהן עשו לפני ארבעה עשורים ויותר.
ההייטקיסטית החרדית הראשונה
ממודעה בעיתון בשנת תש"ל ועד לבית תוכנה חובק פרויקטים:
כך הקימה רחל דביר חברה תוכנה בלי תקציב ובלי משרד
את הכתבה ההיסטורית משהו בחרנו להתחיל ברחל דביר, שעונה לתואר 'חלוצת ההייטקיסטיות החרדיות'. רחל, תושבת שכונת הר נוף בירושלים, חגגה כבר את יום הולדתה השמונים לאוי"ט, אבל מתפקדת כצעירה ונמרצת. היא לא רק האישה החרדית הראשונה שלמדה תכנות, אלא אף החרדית הראשונה שהקימה חברה טכנולוגית בשם 'בשן מערכות'.
כשסיימה רחל את לימודיה בסמינר היא עבדה כמורה ב'בית יעקב' בבאר שבע, התפקיד האולטימטיבי של בוגרות 'בית יעקב' דאז. חלפו עוד כמה שנים, ובשנת תש"ל התפרסמה מודעה ב'הד החינוך' – ביטאון שהיה מיועד לעובדי הוראה, על קורס שנועד לבנות צוות מקצועי עבור משרד החינוך.
"הקורס היה מאוד תחרותי", נזכרת רחל. "כל שבועיים נערך מבחן וכל חודשיים ניפוי של חלק מהתלמידים. אני חששתי מאוד שינפו אותי, לא כי אי מי חלם אז איזה מקום מרכזי יתפסו המחשבים בחיינו, אלא כי שילמו לנו בתקופת הקורס משכורת גבוהה מהרגיל. בסופו של דבר, מתוך ארבעים שהשתתפו בקורס, סיימו עשרים אנשי הייטק, מתוכם שלוש חרדיות".
בסיום הלימודים זנחה רחל לחלוטין את ההוראה, והתחילה לעבוד במקצוע החדש, במשרד החינוך. "עבדנו במבנה שברחוב דבורה הנביאה בירושלים. הרצנו פקודות למחשב. חודש אחר כך כבר העבירו אותי מתפקידי כתכניתנית למנהלת פרויקטים ומנתחת מערכות, היות שהבינו שתחום זה מתאים לי יותר.
"בתקופת מלחמת יום הכיפורים נשארתי בעבודה גם בלילות, כדי להחליף עובדים שהיו במילואים", נזכרת רחל. "אחרי כמה שנים החליף משרד החינוך, כפי הנראה מסיבות פוליטיות, את מערכת המחשוב, וכל העבודה שלנו הייתה כאילו לחינם. בעקבות הצעד הזה, כמעט כל היחידה שכללה 46 עובדים עזבה".
בחמש השנים הבאות עסקה רחל בניהול פרויקט מט"ח בבנק ישראל. לאחר מכן היא עברה לחברה פרטית בשם 'קונתהל' וניהלה שם את מערכת שירות בתי הסוהר. "היה שם צוות קשוח מאוד וכל תקופה התחלף שם המנהל", היא מספרת. "כשהם ראו אותי, אישה חרדית צעירה אפילו לא בת שלושים, והמליצו עלי כמנהלת הפרויקט, הם כנראה חשבו שהם יוכלו 'לעבוד' עלי. אבל זה לא קרה.
"כשהחלתי לעבוד", היא נזכרת בקוריוז משעשע, "ראיתי שלכל אסיר יש מספר אישי עם האות ט. לא הבנתי מה המשמעות, עד שמישהו סיפר לי שמי שכתב את התיקים היה עולה חדש וחשב שתיק כותבים באות ט".
בשלב הבא נסעה משפחת דביר הצעירה לשליחות חינוכית בקנדה. עם שובה ארצה החליטה רחל שהיא רוצה להיות עצמאית ולהקים חברת תוכנה פרטית משלה, שתספק שירותי תכנות וייעוץ למשרדי הממשלה ולגופים גדולים כגון בנקים או חברות תקשורת. נותרה רק בעיה אחת: פרשת הכסף.
"הגעתי לפגישה עם החשב של משרד האוצר והצעתי לו רעיון לפרויקט", מתארת רחל. "החשב התנגד בטענה שהפרויקט יעיל אבל אין לו תקציב. בתגובה הודעתי לו שאני מוותרת על שכר ואני מסתפקת בפרומיל מהרווח, וכך הם הבינו שהפרויקט רווחי. החשב אמר לי שאני יכולה להכין תוכנית ולגייס עובדים, כמובן על חשבון הממשלה. וכך הקמתי את חברת התוכנה שלי 'בשן'".
מה מקור השם?
"אין לו משמעות אמיתית. אני זוכרת שאותו יום היה גשום מאוד. חשבתי על 'ברק' אבל בסוף החלטתי על שם מחייב פחות".
לשמור על העובדת החרדית
העובדת הראשונה שבחרה רחל לפרויקט הייתה בחורה חרדית שסיימה את הסמינר. אחריה היא גייסה עוד כמה בוגרות חרדיות, אבל הבינה שכדי שהחברה תהיה מקצועית יש לבסס אותה על אנשים מקצוענים, שלמדו את התחום ויש להם ניסיון.
"היו חברות שהתבססו רק על עובדות חרדיות מתחילות, וזה לא הצליח באותם ימים. אף על פי שלא התפשרתי על מקצוענות, הקפדתי לקחת כל שנה ארבע-חמש עובדות חרדיות כדי לקדם אותן. זה היה אצלי עיקרון: קל מאוד לקחת עובדות חרדיות ולהשאיר אותן בתפקידים נמוכים. מניסיון, העובדות הללו רוצות להביא לחם הביתה ופחות מעוניינות לפתח קריירה. אבל אני דחפתי אותן להתקדם, והן בהחלט התקדמו. ואגב לפני כעשר שנים, כשהייתי בת שבעים, העובדות הללו עשו לי מסיבת הפתעה. הגיעה אפילו מישהי מחו"ל. כולן סיפרו לי שהן מרוויחות משכורות גבוהות, ברוך השם".
והייתה לרחל עוד החלטה, בתחום הרוחני: היא הקפידה שבחורות חרדיות ישבו בחדר נפרד. "למדתי את זה מההורים שלי. רציתי עבור העובדות שלי את מה שהיה מתאים לילדים שלי", היא מסבירה.
אחרי שהחברה הוקמה והיו עובדים, התמודדה רחל עם פרויקט נוסף: היכן לשכן אותם. "לא הייתה לי פרוטה, כך שלשכור משרד לא היה מבחינתי אפילו אופציה. הדרך היחידה הייתה להיכנס למשרד קיים. הפור מבחינתי נפל על השטח הגדול של 'היכל שלמה' בירושלים, אבל איך מקבלים משרד במקום הזה?
"הגעתי למקום, ופגשתי שם את המנכ"ל דאז חיים קליין ז"ל. אמרתי לו שיש להם פרויקטים יפים, והגיעה העת למחשב אותם, ואני מוכנה לעשות את העבודה תמורת תשלום כל כך נמוך שאי אפשר היה לסרב לו – 'מחיר חדירה'. ואז הגיעה השאלה שלה ציפיתי: 'מי יפעיל את המערכת?' אמרתי לו שאני אדאג שהעובדים שלי יעבדו במקום ויפעילו את המערכת ללא תמורה. כך קיבלנו ללא עלות משרד ששימש אותנו גם בפרויקטים אחרים. את הפגישות עם לקוחות עשיתי בחדר הישיבות הגדול של 'היכל שלמה', אבל כבר לאחר שנה המקום היה קטן עבורנו ועברנו ל'יפה נוף'".
אחד הפרויקטים הראשונים שרחל עסקה בהם במקביל למשרדי ממשלה היה מערכת המחשוב של 'אגודת ישראל' ו'החינוך העצמאי'. "אני זוכרת שנפגשתי עם ר' דוד פרוש, שהיה אז עסקן באגודת ישראל ור' מנחם. הם רצו לדעת מאיזו משפחה אני, היות שמסדי הנתונים שלהם רגישים והיינו צריכים לקבל גישה אליהם. במערכת הבחירות שהייתה באותה תקופה, נחלה 'אגודת ישראל' הצלחה רבה, לא מעט בזכות מערכת המחשוב. המערכת אפשרה להם להגיע לקהל מצביעים פוטנציאליים רחב. עד היום אני שומרת עם האגודה על קשרים טובים".
ובינתיים, בשל הגידול במספר הלקוחות, קלטה החברה בהדרגה כ-200 עובדים חדשים ברמה מקצועית גבוהה. חלק משמעותי הגיעו מיחידות מובחרות בצה"ל כדוגמת יחידת 8200, והיו גם עשרות עובדות חרדיות. "תמיד הקפדתי לקחת גם עובדות חרדיות, שהיו עבורי כמו קמע", היא מתארת.
הכאב והבחירה
בתחילת שנות הארבעים לחייה, בצל ההצלחה המטאורית העסקית, חוותה רחל שבר קשה עם פטירתו בדמי ימיו של בעלה ר' עזריאל, שהיה מפקח בכיר במשרד החינוך. הוא נפטר אחרי ניתוח לב שלא צלח והביא אותו למצב של מוות קליני. "הסיפור שלו התפרסם אז בכל העולם היהודי", מספרת רחל. "אחרי דיון בבית דין של מעלה שבו התחנן על חייו הרשו לו לחזור לעולם הזה כדי לפרסם את מה שראה ושמע, והוא אכן נרתם למטרה הזו. אבל מבחינה רפואית, הלב שלו נפגע אנושות. ידעתי שזו שאלה של זמן, ואחרי שלושה חודשים הוא נפטר".
באותה תקופה, רק שתי בנותיה הגדולות של רחל היו נשואות, ובבית נותרו ילדים בגילי העשרה, ושני קטנים בני תשע ושמונה. "רציתי שהילדים לא יחוו יתמות, שיהיו להם חיים טובים ומאושרים. יחד עם עבודתי התובענית מצאתי זמן לפנק אותם: אחת לשבוע ביום רביעי היינו יוצאים לטיול של כיף וחוויה. לפעמים בתוך העיר, לפעמים מחוצה לה. היו פעמים שהזמנתי גם את החברים שלהם להצטרף אלינו. ועוד משהו: הבנתי היטב שאם אני רוצה שילדיי יהיו מאושרים, אני חייבת לא להיות מרירה. כשאמא מדוכאת וממורמרת הילדים שלה הם הראשונים שסובלים גם אם הם טובלים בזהב. ההחלטה הזו לא באה בקלות. עבדתי הרבה על עצמי כדי לחייך ולשדר שהחיים שלי גן עדן. את הבכי והכאב הרשיתי לעצמי לפרוק רק בלילה, על הכרית, או במשרד עם חברה טובה. את התובנה הזו העברתי בשנים הבאות גם לאלמנות אחרות שהייתי בקשר איתן".
כאלמנה ואם לילדים קטנים לפני כמעט ארבעה עשורים, כשלא הייתה תמיכה רחבה לאלמנות, איך הסתדרת עם העבודה התובענית?
"אני זוכרת שב'שבעה' אמרתי לילדים שלי שתמיד אבא היה אומר שאמא היא לא חמור עבודה, ומכיוון שמכאן ואילך הוא לא יאמר יותר את המשפט הזה אני מתחילה לומר אותו.
"למעשה, נעזרתי הרבה בקייטנות וגם הכנסתי עזרה הביתה. אני זוכרת שהעברתי את התובנה הזו גם לאחת העובדות הבכירות שלי, שהגיעה מקיבוץ אשדות יעקב. בקיבוץ לא נהגו להכניס עובדים מבחוץ, אבל היא שמעה לי, ואפילו אמא שלה שיבחה אותה על כך.
"כשהחברה גדלה והתפתחה, וכשהילדים הקטנים סיימו את בית הספר היסודי, פתחתי סניף נוסף באזור המרכז ועברתי למשרדים מפוארים בהר חוצבים. כל אנשי הניהול בחברה היו נשים, מלבד סמנכ"ל הכספים, ואת הפגישות בינינו (מי שמע אז על זום) עשינו בטלפון".
כותבת, ולא קודים
לפני שנים מכרה רחל דביר את 'בשן מערכות' ל'מטריקס'. "זה קרה כאשר בעלה של חברה טובה שלי נפטר בגיל צעיר, וחששתי מהעתיד הבלתי צפוי. רציתי שיישאר כסף לילדים".
בתקופה הזו התעסקה רחל במגוון עיסוקים אחרים: בנדל"ן ובכתיבת ספרים באידיש בשילוב הסברים וסיפורים בעברית: 'באידיש היו אומרים' ו'בירושלים היו אומרים', שהיו לרבי מכר. "מעולם לא עסקתי בכתיבה", מספרת רחל, "אבל הייתה לי דודה מקסימה, אינטליגנטית מאוד וחכמה, שראייתה נחלשה והיה לה קשה לקרוא. היא התקשרה אלי ואמרה לי שהיא משועממת. הצעתי לה לאסוף פתגמים באידיש. גם אני תרמתי לה כמה פתגמים. 'ידיעות' ששמעו ממכרים על האוסף ביקשו שאערוך אותם לספר והם יוציאו אותו לאור. לשמחתי, דודתי שבינתיים נפטרה זכתה לראות את הספר הראשון".
באותה תקופה הקימה רחל בחצר ביתה פינת חמד שיועדה לפגישות לזוגות צעירים, ללא עלות כמובן. החצר המושקעת והיפהפייה הזו עומדת לפגישות גם היום.
לסיום, שאלנו את רחל דביר מה המסר שלה לנשים הצעירות שמתחילות את דרכן בעולם התכנות.
"שלא יפחדו להתקדם", היא עונה ללא היסוס. "שלא יהססו לדרוש את המגיע להן, ואם הן לא מקבלות – שיקומו ויעזבו ויחפשו עבודה אחרת. גם היום ישנם עדיין מעסיקים שיודעים שהנשים החרדיות חוששות לעזוב עבודה בשל המחויבות לפרנסת המשפחה, ולכן הם לא מקדמים אותן ולא מוכנים להעלות את שכרן. את המיתוס הזה חייבים לשבור".
הלבורנטית שהפכה להייטקיסטית
קדחת בצלחת ומרק בתשמ"ב:
שושנה פרידמן חיפשה את הקורס הכי מהיר שיאפשר לה קידום במעבדה, ומצאה את עצמה מנתחת מערכות ממוחשבות
ארבע וחצי לפנות בוקר.
חושך סמיך בחוץ, אבל השעון המעורר בבית משפחת פרידמן מצלצל, וזו לא טעות. זו השעה שבה שושנה, אם המשפחה, הייתה משכימה קום כדי להתארגן ולצאת לעבודה. מביתה שבקריית משה בירושלים היא צעדה ברגל מרחק רבע שעה של הליכה לבנייני האומה, למשרדי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שם עבדה.
"לא תמיד הייתה הדרך פשוטה וחלקה", היא משחזרת. "בחורף היה קפוא ולא פעם אפילו בוססתי בשלג. לא היה נעים ללכת ברחובות השוממים, ואף על פי שברוך השם לא פגשתי אנשים מסוכנים, הייתה פעם אחת שכלב אימתני נקלע לדרכי.
"כשהתחלתי לעבוד לפני ארבעים ושתיים שנה, בשנת תשמ"ב, המחשב היה גולם מגושם כל כך, שכדי להדליק אותו נדרשה הפעלה של שעה וחצי. זו הסיבה שנדרשתי לצאת מוקדם כל כך לעבודה".
מכירות מתכנתת שמתפקדת גם כטבחית במשרד? שושנה מילאה גם את התפקיד הזה. "עד שהמחשב נדלק, היו לי שעה וחצי פנויות. ניצלתי את הזמן הזה כדי לכתוב מסמכים שונים, אבל הספקתי גם להעמיד סיר מרק לעובדים במשרד".
איך השפיעה ההשכמה המוקדמת על סדר היום שלך?
"אני אישית מסתפקת בארבע שעות שינה, כך שהדבר לא הפריע לי. המשפחה כולה הרוויחה מכך, מכיוון שיכולתי לעזוב את העבודה בשלוש בצהריים כדי להיות עם הילדים, ממש כמו מורה. באותה תקופה לא היו צהרונים כך שזו הייתה נקודת זכות משמעותית. כי אף על פי שלאורך כל השנים עבדתי והתקדמתי ועדיין אני ממשיכה לעבוד אפילו שאני יכולה ליהנות מהפנסיה, הילדים והבית היו תמיד עבורי במקום הראשון. אהבתי מאוד את העבודה שלי ושאפתי להתקדם בה, אבל מהרגע שהגעתי הביתה התנתקתי ממנה כליל. בשעות שהילדים היו ערים הייתי רק איתם, ורק כשהלכו לישון טיפלתי בעבודות הבית".
תקופת ההכשרה: שלושה שבועות
שושנה בכלל לא חשבה ללמוד מחשבים. היא נולדה ברומניה, בגיל שמונה עלתה עם הוריה ארצה, ובסיום לימודיה החליטה ללמוד רוקחות.
"עבדתי כלבורנטית והשתתפתי במחקר משמים שבמהלכו גידלנו חיידקי קדחת בצלחת. כדי לקבל דרגה וקידום הייתי צריכה ללמוד קורס כלשהו. חיפשתי את הקורס הכי מהיר ומרוכז, והבחירה נפלה על שפת תכנות. למדתי אותו במשך שלושה שבועות (!!!) שבסיומם קיבלתי ארבע נקודות שהספיקו לי לתוספת שכר ולעלייה בדרגה".
אבל בקורס שנולד לשמש כמקפצה בדרגה, גילתה שושנה שהנושא כובש אותה ורצתה להתמקצע בתחום. הפור נפל על קורס ניתוח מערכות של 'המכון לפריון העבודה והייצור' שהיה מעין הסבה לבעלי תואר. בתחילה היא למדה במשך שלושה חודשים קורס מבוא ולאחר מכן נרשמה לקורס ניתוח מערכות שאמור היה להימשך שמונה חודשים, אבל תוך כדי הלימודים כבר התקבלה לעבודה.
"ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי את הקורס הזה, המנהלת של המכון שאלה אותי אם אני רוצה עבודה בתחום. הסכמתי מייד, והיא סיפרה שאני צריכה להירשם כעת לעבודה שמתחילה בעוד שבוע.
"התקבלתי לעבודה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ותוך כדי כך השלמתי את הלימודים. באותה תקופה עבדתי בשני מקומות: גם כלבורנטית, העבודה שממנה התפטרתי אבל הייתי צריכה להודיע חודש מראש ובינתיים המשכתי לעבוד בה, ובמקביל התחלתי לעבוד בעבודה החדשה במחשבים. בשעות הבוקר עבדתי במחשבים, ובערב עבדתי על המחקר על הקדחת. זה היה חודש מתיש, והוריי סייעו לי מאוד בתקופה הזו ושמרו על הילדים. אגב, מהמחקר הזה לא יצא משהו מיוחד, בוודאי לא לחיים שלנו".
איך הצלחת לעבוד ללא הכשרה?
"לקחתי ספר של שפת תכנות 'קובול' ולמדתי תוך כדי עבודה. במשך השנים המשכתי ללמוד ולהתמקצע, לבד או באמצעות קורסים, אבל זו הייתה ההתחלה".
מכובדות נגד התמודדויות
במשך שנים רבות, הייתה שושנה פרידמן האישה שומרת המצוות הכמעט יחידה במקומות עבודתה. רק אחרי חמש עשרה שנה ויותר התחילו להגיע ראשונות הנשים החרדיות, אבל לדבריה, היא לא חיפשה חברה במקומות העבודה. "לעבודה הגעתי רק כדי לעבוד. היה לי חשוב שהעבודה תהיה באווירה נעימה ומקצועית, אבל בכל הקשור לחברה, חיפשתי אותה בבית. הנשים שעבדו יחד איתי היו ברמה רוחנית רחוקה מאוד ממה שאני הייתי ושאפתי, כך שלא מצאתי עניין בחברתן. הייתה לי כוס אישית, ולמעט המרק שאותו אני בישלתי בסיר ובכיריים שלי, לא אכלתי שם. בעבודה לא דיברנו על נושאי דת ואפילו לא על פוליטיקה. ואגב, אחרי שבע שנים כשעבדתי במקום עבודה ממשלתי אחר, הייתה משרה חשובה שרציתי להתקדם אליה, אבל כששמעתי מהבוס שלי שהוא מעדיף לקחת גבר, התפטרתי מייד. זו הייתה פעם יחידה בכל הקריירה שלי שלא קודמתי בגלל היותי אישה".
ומה באשר לנושא של הרשת?
"אני זוכרת שכשהאינטרנט נכנס לחיינו היו כאלו שחשבו שהוא יצליח, בעוד אחרים היו בטוחים שאין לו סיכוי. אף אחד לא חשב אז שזה מה שיקרה לנו. עברו שנים עד שהתפתחו הסינונים. אישית באתי לעבוד וכלל לא התעסקתי בו מעבר לשימוש הטכני. בהמשך היו סינונים ברמות מסוימות, בעיקר של אחד העובדים שהיה בעל תשובה. באופן כללי, שמרתי על עצמי, והמכובדות שלי גרמה לאלמנטים שליליים לשמור ממני מרחק".
איך הסתדרת במסיבות ואירועים?
"התחמקתי בדרך כלל, כל פעם בתירוץ אחר. גם הממונים התחשבו ברגשותיי בדרך כלל, אף על פי שברוב השנים כמעט לא היו לי קולגות שומרות מצוות ברמה שלי. היה פעם שמקום העבודה ערך אירוע במקום מסוים על שפת הים. כשהפצירו בי להגיע שאלתי אם גם למוסלמים הם היו מציעים לבקר במסגד עם נעליים, אבל גם הטיעון הזה לא עזר. בשלב הזה הוצאתי את הקלף האחרון ואמרתי לממונים עלי: 'אם אתם מכריחים אותי להגיע, אני מוכנה לרשום את עצמי ולנסוע עד המקום, אבל אני אישאר ברכב ולא ארד ממנו'. רק אז הם ירדו ממני.
התקדמות במסלול ההייטק
בשתי הזדמנויות הוצעה לשושנה עבודה באירופה, ואת שתיהן היא בחרה לא לקבל מסיבות עקרוניות.
"בתשנ"ח-1998, כשעוד אי אפשר היה לעבוד מרחוק, הציעו לי עבודה הקשורה לשינוי האלף בגרמניה בשכר פי שלושה משכרי באותה עת", היא מספרת. "סירבתי בגלל המשפחה והילדים, לא רציתי להחזיר את הילדים ל'גלות'.
"הפעם השנייה הייתה בשנת תשע"ג 2013. הילדים היו בוגרים וכבר היו לנו ברוך השם נכדים, וקיבלתי הצעת עבודה בלונדון בפרויקט חדש תמורת שכר גבוה מאוד בתוספת דירה. חשבתי שאוכל לעשות זאת כך שפעם בשבועיים אחזור לסוף שבוע לארץ ופעם בשבועיים בעלי יצטרף אלי ללונדון. לאחר שסגרנו את כל הפרטים, ממש לפני חתימת החוזה, הייתה לי בקשה אחת, החשובה ביותר: כידוע בחו"ל עובדים בימים שני-שישי. ביקשתי שבשבוע שבו ארצה לטוס הביתה, אעבוד ביום ראשון במקום ביום שישי או שאעבוד ביום שישי מהבית. כלומר אטוס הביתה בחמישי בערב ואחזור במוצ"ש או ראשון פעם בשבועיים. הם לא הסכימו, ונשארתי בארץ".
ממרום גילך, איך את רואה את עולם התכנות כיום?
"מקובל לומר שעולם ההייטק שייך לצעירים, אבל אני חושבת שההגדרה 'צעירים' תלויה באדם עצמו. אני למשל עברתי ברוך השם את גיל שבעים. יכולתי לצאת לפנסיה, אבל אני נהנית לעבוד גם עם קולגות בגילי נכדיי.
"נקודה חשובה נוספת קשורה לשעות העבודה. ברוך השם, הקורונה הביאה לענף שלנו את העבודה ההיברידית, עבודה מרחוק, אבל עדיין יש מספיק ימים שצריך לעבוד מהמשרד, ובשונה מהתקופה שבה אני גידלתי את ילדיי, בדרך כלל מדובר בתשע שעות ביום. גם אם מישהי תרצה מאוד, לא תמיד היא תוכל להגיע למשרד בחמש לפנות בוקר ולצאת בשלוש, כפי שאני עשיתי. וכמובן, הדבר משפיע מאוד על זמן האיכות עם הילדים. אגב, שתי הכלות שלי עובדות כיום בהוראה, והבת עובדת בתחום הנדסת חשמל. אבל בסך הכל אני בהחלט ממליצה על התחום למי שמתאים לה. זו עבודה מעניינת, מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית והשכר בהתאם. שווה לנסות, מניסיון".
ההייטקיסטית היחידה בכיתה
תינוקת בחדר המחשבים ובאגים של מתחילות:
גבירה מילווארם פגשה את ההייטק בתחילת הנסיקה
אב תשס"א.
מזג האוויר שרבי ולוהט, וגם בירושלים כולם מייחלים למפלט מהחום הכבד. כולם לבושים בבגדי קיץ קלילים, מלבד תינוקת מתוקה אחת, שלבושה כמו אסקימואית: בגדים עבים, כובע צמר עבה ומעיל פוך עם רגליות.
הקטנטונת הזו, בת תשעה ימים בסך הכל, נוסעת לעבודה עם אמא שלה. לא לקוטב הצפוני אלא למשרד החינוך. אמא שלה רק מתפללת שהקטנה לא תפריע יותר מדי, ובעיקר שלא תתקרר.
הסיפור המוזר הזה, שאף יעלה לחדשות כעבור כמה ימים, החל בתחילת האביב. ברשות הדואר החליטו על שביתה, ובהנהלת משרד החינוך החליטו שזה הזמן להאיץ את תהליך האוטומציה שהחלו בו ולהעביר את ציוני הבגרות לנבחנים באתר אישי של המשרד, במקום בשירותי הדואר המיושנים והלא רלוונטיים כרגע.
על המלאכה הופקד צוות של גב' גבירה מילווארם, שמוכרת כיום לרבים כמנכ"לית 'תמך', אבל באותה תקופה עדיין הייתה מנהלת פרויקטי תוכנה בשיאה של ההתפתחות המקצועית שלה.
"בנינו בעמל את המערכת, שהייתה אמורה לעלות לאוויר בתוך תקופה קצרה", משחזרת גבירה. "זה היה חשוב לאלה שהיו צריכים לדעת אם הם צריכים לגשת למבחנים במועד ב', ולכן עבדנו כמעט בלי נשימה. כשילדתי המערכת עוד לא הייתה מוכנה, ולכן הגעתי עם הקטנה לעבודה. הקור בחדר המחשבים היה מקפיא ולכן היא הייתה לבושה כמו אסקימואית".
בסופו של דבר, למרות המסירות יוצאת הדופן הזו, המערכת נפלה זמן קצר לאחר שעלתה לאוויר מכיוון שכל נבחני הבגרות עטו עליה בו-זמנית. היא נזקקה לתיקונים רבים עד שהאתר הושלם. אבל מבחינתה של גבירה, מי שעוסק במקצוע הזה חייב לראות גם בבאג כזה אתגר.
מי יציע שידוך למפתחת תוכנה?
"כשכתבתי קוד שכחתי לאכול", מסבירה גבירה את הקשר המיוחד שלה למקצוע שבו בחרה לפני יותר משלושים שנה, בתקופה שבה הוא לא היה פופולרי ואפילו יוצא דופן. "כשעבדתי לא הסתכלתי על השעון. זה היה מה שהחוקר מיהי צ'יקסנטמהיי קורה לו 'מצב זרימה'. כשאני רואה היום בנות שלומדות הנדסת תוכנה ולא נהנות מלפתור באג, אני ממש עצובה. נשים הולכות לעבוד שנים רבות במקצוע שבחרו בו, ובזמן הזה בעזרת השם תהיה להן עוד הרבה אחריות בבית של תורה. העבודה צריכה להיות משהו שממלא אותן, משהו שהן טובות בו, שהן נהנות לעשות".
וכאמור, גבירה בחרה בתחום ממש לא כי כולן בחרו בו, ההפך. אמא שלה למדה קורס מבוא לתוכנה וכשחזרה הביתה אמרה: "למדתי שני דברים: הראשון, שמקצוע הזה לא בשבילי. השני, שזה בדיוק בשבילך, גבירה".
"זה היה עולם אחר. ממש. הייתי היחידה (!) בכיתה שלי שלא למדה סוג כלשהו של הוראה. אני זוכרת את עצמי מתזזת בין התובנה לפיה 'אני חייבת ללמוד מחשבים כי אין סיכוי שמישהו ייקח אותי להוראה (כמה פרוטקציה או כישרון היה נדרש!) ובכלל יש לי פחד קהל ואני לא יכולה ללמד', לבין 'איך אני אתחתן? מי יתחתן עם בחורה שלמדה פיתוח תוכנה?'"
אבל גבירה אהבה את התחום, השקיעה המון בלימודים וקצרה ציונים טובים. "אחרי שנה אחת של לימודים הייתי בטוחה שאני יכולה לפתח ולנהל כל פרויקט שרק ייתנו לי. ולכן כשהציעו לי לעבוד בבית התוכנה 'בשן' של רחל דביר, המקום היחיד שהיה מתאים אז לבנות חרדיות, הגעתי עם קצת יותר משמינית שבשמינית של גאווה לריאיון.
"רחל ראיינה בצורה שבכלל לא ציפיתי לה. את המידע על הידע המקצועי שלי היא קיבלה מהמורה שלי. איתי היא סתם דיברה. היא הייתה מראיינת מהר. מאוד. סומכת מאוד על תחושת בטן. אחרי חמש דקות היא שאלה אותי: 'את יודעת למה אני לוקחת אותך לעבוד?' עשיתי פרצוף של 'אין לי מושג'. ואז רחל אמרה: 'כי אני חושבת שאני יכולה לעשות ממך משהו'.
"וזה מה שהיא ניסתה לעשות בעשר השנים הבאות. היא ניסתה לעשות ממני משהו".
העובדת מספר 14
הייתה לגבירה סייעתא דשמיא גדולה בעיתוי שבו התחילה ובהזדמנויות שנקרו בפניה, אף על פי שכאמור היא למדה שנה אחת בלבד.
"נכנסתי לתחום בזמן שהוא נסק ממש. משרדי ממשלה היו במעבר לניהול באמצעות תוכנה. מערכות ליבה של בנקים כבר היו מפותחות, אבל כל מה שמסביב עוד חיכה לטיפול. חברות הבינו שהן צריכות מערכות ולא רק דפים, עטים וכרטסות. וכך, אחרי שנה מצאתי את עצמי ראש צוות ואחרי שלוש שנים מנהלת פרויקטים. נכנסתי כעובדת מספר 14 בחברה שמנתה שנה אחר כך קרוב למאה עובדים.
"היינו קבוצה של מעט נשים חרדיות שעבדנו ב'בשן מערכות', אבל באופן כללי בתעשיית ההייטק היינו מאוד חריגות. מבחינה מקצועית, לא היה בכלל טרנד ללכת לתחום הזה, כך שמי שהייתה שם הגיעה לתחום בגלל שהיא אהבה מאוד את המקצוע והתאימה לו, ממש הפוך ממה שקורה היום. ואגב, בינתיים, הבנות שלי לא הלכו למקצוע הזה".
גבירה מוסיפה ומציינת כי החברות לעבודה היו עוזרות לה בצורה לא רשמית לפתור את הבאגים של ה'מתחילה'. "עד היום אני מכירה להן טובה. אחרת אולי היו מפטרים אותי אחרי כמה שבועות. היום תהליך הגיוס והניהול מקצועי ומובנה הרבה יותר. יש לזה צדדים מאוד חיוביים מבחינת המקצועיות והמבניות, אבל אני חושבת שהעולם דאז הכיל הרבה מאוד אפשרויות. הייתה לי גם הזכות לעבוד עם אנשים שהיו בעלי ניסיון רב וללמוד מהם, במיוחד מכיוון שהייתי אחרי שנה אחת של לימודים והיו לי הרבה פערים להשלים.
"גם בעבודה לא הייתה חלוקה כל כך ברורה של תפקידים. היינו מאפיינות, מתכנתות ואחר כך גם בודקות את מה שפיתחנו. כיום עושים את זה שלושה בעלי מקצוע נפרדים. אני זוכרת שרחל אמרה לנו יום אחד ש'המכולת הפכה לסופר', שצריך להתחיל לעבור להתמחויות, אבל זה לא היה מעבר קל כי היה צריך לוותר על משהו בדרך".
אחת האפיזודות שזכורות לגב' מילווארם הייתה פרויקט שבו היה צורך בפיתוח וגם בהזנת נתונים, ואז יצאה מתחת ידה תקלה גדולה.
"עשרה ימים לפני שהתחתנתי הייתי במשרד עד שעה יחסית מאוחרת, לתת טאצ' אחרון לקראת הצגת מערכת ללקוח ביום למחרת. עדכנתי פה ושיניתי שם, ובין לבין גם מחקתי את כל בסיס הנתונים.
"חיפשתי גיבוי ולא היה. למחרת בעשר בבקר הייתה מתוכננת פגישה. התקשרתי לרחל בחיל וברעדה. היא שאלה אותי למה אני במשרד בשעה כזו, ואמרתי 'מחקתי את בסיס הנתונים'.
"רחל אמרה אז את אחד המשפטים האופייניים שלה: 'מי שלא עובד לא טועה. אבל תהיו יצירתיים בטעויות שלכם. אחרי שטעית פעם אחת בטעות כלשהי, אל תחזרי עליה שוב'. אני חושבת שזו אמירה שנכונה גם היום, אף על פי שהמציאות שונה".
תזכרי את אמא
כמו הנשים החלוציות האחרות בתחום, גם גבירה מילווארם גידלה את ילדיה ללא מעונות וצהרונים. "כל שלב כזה היה מאתגר. בכל שנה ובכל חופשה נדרש להתארגן מחדש. מעונות יום של העירייה כמעט לא היו בנמצא והיו מאוד יקרים. מטפלות פרטיות היו זולות יותר, וכך התנהלתי עם שני הילדים הראשונים שלי. כשנולד הילד השלישי הבאתי הביתה אישה מבוגרת שאספה את הילדים מהמטפלות ומהגנים והייתה איתם עד ארבע וחצי אחר הצהריים, המועד שבו שבתי הביתה".
גבירה מוסיפה ומספרת כי המשא ומתן הכי משמעותי בשיחת הערכה שנתית היה לנסות להוריד חצי שעה ממכסת השעות כדי להסתדר עם הפיזור והאיסוף של הילדים. "הימים שלי היו צריכים לעבוד כמו שעון שווייצרי. הבנות הגדולות שלי מזכירות לי שהן היו עומדות ליד הדלת לבושות במעילים, מוכנות לרגע שאפשר לצאת.
"לעיתים, בעיקר כשחזרתי מאוחר, הייתי מבקשת מהבת הגדולה שלי לארוז ארוחת ערב לילדים, ואפילו לפני שעליתי הביתה הייתי מגיעה לגינה יחד איתם. בימים ארוכים במיוחד בעיצומם של פרויקטים תובעניים, אמא שלי שתחי' הייתה מגיעה לשמור על הילדים. כששבתי הביתה בשעות לא שעות, פשוט התביישתי. דאגתי שתהיה לי שקית קניות, כדי שאנשים לא יתארו לעצמם שרק עכשיו שבתי הביתה ואולי ילשינו עלי לרווחה.
"פעם, אחד הילדים קיבל מכה חזקה בראש ונזקק לתפרים. הבת הגדולה התקשרה אלי מבוהלת ואני האצתי בה ללכת איתו לקופת חולים לפני שיסגרו, ובמקביל יצאתי במהירות למרפאה, כדי שהם לא יהיו שם לבד. אלו היו החיים שלנו אז, לטוב ולמוטב.
"למזלי, הילדים שלי היו עצמאים יחסית ולא נזקקו לעזרה בשיעורי בית ובלימוד למבחנים, חוץ מבכיתה א', אז התחלנו לשבת על שיעורי הבית בארבע וחצי".
גם מהבחינה הרוחנית התנאים אז היו שונים מהותית. "עבדתי בחברה חילונית, במשרד החינוך. לא היה מושג של חדר של חרדיות. היו התמודדויות שונות כמו טיול לקפריסין שהחרדיות לא חשבו אפילו להצטרף אליו. החברה באה לקראתנו ונתנה לנו שבת בחפץ חיים, אבל זה לגמרי לא היה ברור מאליו.
"הייתה פעם שאמרתי בבית מילה של סלנג, לא משהו אסור חלילה, אבל אחרי שהבת שלי הביטה בי בזעזוע תפסתי את עצמי. לעומת זאת, ההתמודדות עם נגעי האינטרנט הייתה פשוטה יותר מכיוון שהוא היה אז בתחילת דרכו ממש".
את חושבת שהשינוי כיום בתחום מעודד יותר נשים לעסוק בהייטק?
"אף על פי שהיום יש מעונות, אני חושבת שהמציאות התובענית של החיים של אישה שעוסקת בתחום לא השתנתה. אני זוכרת את עצמי אמא צעירה ששוכחת שגם בעצמה צריך לטפל. לא מדברת על פינוקים. מדברת על לנשום. לאכול בישיבה ולא על דרך, למצוא זמן לקרוא (ואגב, אז גיליתי את הסיפורים הקצרים). מנחת ההורים שושי יעקב אמרה פעם: 'אמא טובה אוכלת טוב, ישנה טוב ולוקחת עזרה'. זו הייתה אמירה חשובה בשבילי. היא לא רק נתנה לי רשות – היא בעצם אמרה שזו חובה.
"היום, בתפקיד שלי ב'תמך', אני פוגשת מאות נשים שהריאות שלהן התכווצו כי כבר שנים שלא מילאו אותן בחמצן, נשים שהעיניים שלהן כבויות, ואני אומרת להן שהן חייבות לזכור שגם הן ברשימה של הדברים שצריך לעשות.
"מה אני אומרת לנשים צעירות? פרנסה היא משמיים, ואנחנו עושות השתדלות. תכנות הוא מקצוע תובעני שדורש כישורים מסוימים ולא מתאים לכל אחת. חבל מאוד שבנות הולכות אליו רק בגלל לחץ חברתי או רצון להיות בסטטוס מסוים. בעל 'חובת הלבבות' מדבר על כך שהשתדלות ראויה היא עיסוק של אדם בתחום הקשור לנטיית הלב שלו ולא בגלל שזה מה שכולם עושים. וכשאת נכנסת לתחום, תמצאי לעצמך מישהי שתלווה אותך בתהליך. יהיו הרבה צמתים שבהם תרצי להתייעץ. עשו לכם רב שמכיר אתכם ואת הסיטואציה המשפחתית שלכם. וכל יום תזכרי שאת הבת של הקב"ה ואת צריכה גם לדאוג לעצמך: לאכול טוב, לישון טוב ולקחת עזרה".
כיתת המחשבים החרדית הראשונה
דרושים מחשבים לתרגול ותוכנה שלא תופסת את הקו הביתי:
כשאבא של חברה של דבורה שטרן החליט לפתוח קורס למדעי המחשב
את דרכה המקצועית התחילה דבורה שטרן, כמו כל הבנות בירושלים בשנות השבעים של המאה הקודמת, בסמינר החרדי היחיד שהיה באותה תקופה – הסמינר הישן, או בשמו הרשמי 'מכון בית יעקב למורות'. כשהגיעה לכיתה ד' סמינר, כלומר י"ב והייתה צריכה להחליט על מסלול, היא בחרה בהתעמלות.
"לפני יותר מארבעים שנה כולן למדו הוראה, והיצע המסלולים היה נמוך ממש. בחרתי בהתעמלות כמסלול של ברירת מחדל ובמקביל למדתי מחשבים – לא במסגרת מסלול, כי מסלול למחשבים בסמינר לא היה אז, אלא בקורס שיזם אביה של חברה מהסמינר שהיה לו משרד שעסק בתחום, והוא רצה להכשיר בנות חרדיות במדעי המחשב.
"הוריי חשבו שכדאי מאוד לנצל את ההזדמנות שנקרתה לפניי, כי התחום היה נראה מבטיח. הלימודים התקיימו אחת לשבוע, במשך שנתיים, במבנה הסמינר בשעות שאחרי הלימודים, והשתתפו בהם מלבד תלמידות מהסמינר גם נשים חרדיות אחרות. כך היינו הכיתה החרדית הראשונה שלמדה מחשבים באופן פרטי. את הפלטפורמה המקצועית העניק לנו בית ספר מקצועי חיצוני".
האתגר הגדול של הלימודים היה מציאת מחשבים לתרגול. באותה תקופה לא היו מחשבים נפוצים במוסדות הלימוד, על כיתת מחשבים בסמינר אף אחד עדיין לא חלם, אבל בסופו של דבר נמצא פתרון. "בתחילה התאמנו בדירה שהיו בה מחשבים, אבל מהר מאוד נוצרה בעיה, ואז עברנו לתרגל במחשבים שהיו באוני' העברית. התרגול היה בשעות הערב, שעות שבהן המקום היה ריק ולא פגשנו אף אחד. כל הקבוצה שלנו הייתה מורכבת מנשים ובנות שמורות וצדיקות, ששמרו על הצביון הרוחני שלהן בצורה מושלמת".
תעודת תכניתן ומשרה בהוראה
בסיום שתי שנות לימוד, פעם בשבוע בערב כאמור, קיבלה דבורה בשעה טובה את התעודה המיוחלת: תכניתן 1 של משרד העבודה. "זו הייתה התמקצעות של ממש בתכנות. למדנו אלגברה, אנגלית, תאוריה, ושפות מחשבים בסיסיות כמו בייסיק וקובול. הלימודים הותאמו לאפיון המשתמשים, שהיו בעיקר משרדי ממשלה וארגונים ממשלתיים שעבדו במערכות מיושנות כמו דוס. על סאפ אפילו לא שמעו באותה תקופה, וכמעט לא היו מחשבים אישיים (PC) לעובדים. לרוב היה בארגונים מחשב מרכזי, ואפשרות להתחבר אליו דרך המסוף".
עם תום הלימודים החלה דבורה לעבוד. דווקא לא בתחום המחשבים החלוצי והמבוקש אלא בהוראה. "קיבלתי משרה נחשבת: מילוי מקום של מחנכת בכיתה ו' בבית יעקב. זכיתי במשרה הזו כי הכירו אותי, לא כי הלכתי לחפש עבודה בתחום. לאחר מספר חודשים נישאתי, ומייד אחרי החתונה הציעה לי שכנה לעבוד במחשבים: מפעילת מחשב בבית ספר תיכון מקצועי דתי. זו הייתה משרה של מילוי מקום, שבמסגרתה נדרשתי להפעיל את המחשב ולערוך גיבויים. פה ושם נדרשתי גם לכתוב תוכנות. זו הייתה עבודה משמימה. ישבתי בחדר לבד, כמעט ללא חברה.
"אחר כך התחלתי לעבוד במשרד של אותו אדם שפתח את ההכשרה המקצועית שבה למדתי. זו לא הייתה עבודה מסודרת, ושאפתי למשהו קבוע. הייתי אמורה להתחיל לעבוד במשרד ממשלתי, אבל בסוף הפרויקט התבטל, לאכזבתי הרבה. בהמשך, בסיוע קשרים התקבלתי לחברת תוכנה גדולה שקיימת עד היום. היו לי הידע המקצועי, כישורים כמובן ואפילו ניסיון. באותה תקופה, לא נדרשנו לתואר ואפילו לא לעבור תהליך מייגע של ראיונות ומיון. מספיק שהכרת מישהו בחברה, והתקבלת לעבודה.
"הייתי מאושרת, אף על פי שהעבודה הייתה בהחלט מאתגרת, בוודאי ביחס לעבודה של מורה שבה עסקו כל בנות משפחתי. הייתי צריכה להיטלטל באוטובוס מחוץ לעיר, כשיש לי כבר שני ילדים קטנים בבית. התחבורה הייתה קשה, והייתי חוזרת מותשת. לפחות אישרו לי לעבוד פחות שעות בגין הנסיעה".
וורק לייף באלאנס
איך הסתדרת עם מסגרת לילדים, לפני עידן המעונות והצהרונים?
"דווקא מעון היה בשכונה, אבל הזמנים היו קשוחים. כל איחור של חמש דקות גרר קנס משמעותי. הייתי לוקחת את הילדים למעון וגם מוציאה אותם מכיוון שבעלי לא היה בבית בשעות הללו. רק כשהבת הגדולה שלי הגיעה לגיל המתאים היא יכלה להגיע למעון בצהריים במקומי וזו הייתה הקלה גדולה.
"לעומת זאת המושג צהרון עדיין לא בא לעולם, וזה בהחלט היה קשה. איך הסתדרתי? כל פעם בצורה אחרת. היו שנים שסיכמתי עם שכנה שתשמור על ילדיי תמורת תשלום. לפעמים הילד הגדול הלך למטפלת של הקטן. בתקופה אחרת נעזרתי בבנות ממוסד לבעלות תשובה בשכונה שבה התגוררתי, שביקשו להרוויח קצת דמי כיס. זה היה מאתגר כי השעות היו קשות, ולא תמיד לבחורה היו סבלנות וכישורים להתמודד עם ילדים עייפים ורעבים.
"בחופש הגדול וגם בחופשת פסח וחנוכה נעזרתי בכל הקייטנות שהיו בשכונה. לפעמים חמותי הייתה שומרת על ילדיי, במיוחד אם אחד הילדים היה חולה. אימי עבדה ובאותה תקופה עוד היו לה בבית ילדים. היא לא יכלה לסייע לי בשוטף, מלבד להזמין אותי לשבת, שגם זו הייתה עזרה גדולה מאוד".
גב' שטרן מספרת שהיא נעזרה בכל מה שיכלה כדי לצלוח את היום יום. "היו לי ילדים צפופים כך שההתמודדות עם הכביסה הייתה משמעותית. כשילדיי הראשונים נולדו לא היה לי מייבש כביסה, ונעזרנו במשפחה שהיה לה מייבש והיא השכירה אותו בתשלום. אבל אחרי חורף נוסף רכשנו אחד כזה עבורנו. נוסף על כך, העסקתי אישה שעזרה לי בבישולים. היא הייתה מגיעה אחת לחודש וממלאת לי את המקרר והמקפיא.
"ערב פסח היה מבצע לכל דבר. אני הייתי בעבודה, והייתי חייבת לקחת עזרה. היו לי אז שבעה קטנטנים צפופים. לפעמים השגתי רק בחורים צעירים שלא בדיוק ידעו לנקות, אבל זה מה שהיה. כשהילדים גדלו כבר היה קל יותר מהבחינה הזו. היה לי קושי אחר סביב החגים ובעיקר הימים הנוראים: בעוד למורות יש הווי וחיבור בצורה טבעית, אני הייתי צריכה לעמול על כך, ללכת לשיעורים ולהרצאות ולהתחבר.
"גם הנסיעות לא היו פשוטות. בשנים שנסעתי מחוץ לעיר, לא הייתה אפילו רכבת. אחר כך, כשכבר היה תקציב למוניות, לא תמיד מצאתי מונית פנויה".
איך הילדים הגיבו לעבודה הייחודית שלך?
"הם קיבלו את צורת החיים הזו בטבעיות, אולי כי לא הכירו אמא שעובדת במקצוע אחר. היו להם מפגשים קבועים עם בני הדודים בחופשות, בבית של סבא וסבתא. גם אני השתדלתי בשבועיים של החופש שהיו לי לפצות אותם ולקחת לטיולים משתלמים. לא נראה לי שהיה להם רע".
יד על הדופק הרוחני
אחרי אחת הלידות, עברה דבורה לעבוד מהבית בשל מחסור במקום פיזי במשרד. זו לא הייתה העבודה ההיברידית המוכרת לנו היום, אלא משהו קשה ואפילו מעצבן. "המחשבים אז היו כל כך לא מפותחים, שהתוכנה תפסה לנו גם את קו הטלפון הביתי. ניידים לא היו אז, כך שנאלצנו להתכתב בינינו דרך המחשב באנגלית. בשל הניתוק שלי מהעולם סביבת העבודה לא הייתה נעימה, ואף על פי שהילדים לא היו איתי בבוקר, בצהריים לא יכולתי לעבוד ונאלצתי להשלים את השעות. לא אהבתי את זה".
ומה באשר לאתגרים הרוחניים?
"הם היו שונים: האינטרנט לא היה אז בכלל, אבל בצוות היו חרדיות בודדות ממש – במשך שנים היינו רק שתי עובדות, ובהמשך התקבלו עוד שתיים. כשהרשת נכנסה למשרד היו בתחילה מנועי חיפוש, ורק אחרי תקופה הגיעה מודעות לצורך בסינון. אצלנו היה עובד בעל תשובה שביצע את החסימה גם מטעמים של אבטחת מידע, ואני אישית דאגתי לחסום את המחשב שלי. לאורך השנים היו לי גם דילמות נוספות, למשל סביב הנושא של מיילים שנשלחו אליי בשבת. במקרה כזה הייתי אומרת לשולח המייל שאני אישית קיבלתי הנחיה הלכתית למחוק את המייל הזה, אבל אם זה היה מישהו בעל תפקיד בכיר הייתי צריכה למצוא ניסוח מעודן יותר.
"כמו היום, היה גם אז הקושי של ימי גיבוש והווי, שבהם לא השתתפנו כמובן. כשהשתתפתי בכינוסים מקצועיים ובהשתלמויות שבהם הוגשה ארוחה, היה טבעי שאני לא אוכלת עם כולם.
"באופן עקרוני שמרתי מרחק מהעובדים. לא שהייתי אנטי חברתית אבל גם לא השתתפתי בשיחות שהיו מסביב. הייתה לי סייעתא דשמיא מיוחדת שמרבית הממונים עלי היו נשים. מטבע הדברים שמעתי גם דיבורים שאינם הולמים את אורח החיים והצניעות שלי, וזה בהחלט היה לא נעים. בהמשך, הדברים השתפרו מעט. לא פעם אני שומעת כאלו שאומרים שבנוכחותי לא יאמרו מילה מסוימת, ואני רואה בכך הצלחה לתדמית שאני מייצגת.
"היו לפעמים ויכוחים על השקפות עולם במשרד, אבל אני השתדלתי לא להיות מעורבת בהם. בתקופה מסוימת הייתה לי מנהלת שמאלנית מאוד שזרקה לי לא פעם הערות פוגעניות, אבל אני התעלמתי".
לסיכום, מה היית ממליצה מניסיונך העשיר לבנות החרדיות שמתלבטות אם כדאי להן להיכנס לעולם ההייטק?
"התשובה מורכבת והיא בהחלט אמביוולנטית. מצד אחד, עבודת ההוראה מתאימה מאוד לאורח החיים של בית חרדי. מצד שני, לא כולן מתאימות, וגם המשכורות בענף הזה בדרך כלל נמוכות יותר, למעט אולי נשים שמצליחות להתקדם למשרות טובות. לעומת זאת, בהייטק המשכורות גבוהות יותר, ואכן בעלי ברוך השם לומד עד היום לא מעט בזכות העבודה שלי. ומבחינת ההתאמה, אותי אישית העבודה מעניינת ומספקת, והצלחתי להתקדם בה מאוד, ברוך השם.
"בתחום הגשמי, כיום קל הרבה יותר לעבוד בתחום: יש מעונות ומשפחתונים, צהרונים ופתרונות מעולים לכל גיל. אחרי הקורונה העבודה ההיברידית מקילה מאוד. עם זאת, בתחום הרוחני עדיין יש אתגרים לא פשוטים, ואפילו מורכבים יותר בהשוואה לתקופה שבה אני החלטתי לעבוד בתחום.
"כל נושא הרשת המקוונת לא פשוט, ולא תמיד יש מודעות לסינון. גם קירוב הדעת בין העובדות ליתר העובדים, דבר שלא היה כל כך בתקופות קודמות, הוא מסוכן הרבה יותר. כיום הרבה בנות חרדיות עובדות במרכזים חילוניים, ובדרך כלל הן משתדלות ללכת בקבוצות.
"בסופו של דבר, אף על פי שיש היום הרבה יותר נשים חרדיות במקצוע בהשוואה לתקופה שבה הייתי חרדית כמעט יחידה, עדיין זו התמודדות שמחייבת להיכנס אליה עם הרבה חוזקות רוחניות, וכמובן עם יד על הדופק הרוחני בכל שלב".
