פס שמרים בריח שוקולד וחולצות בוהקות, עוד מגבת חדשה וגם פתק צופן מילים טובות: אין לב של אמא שלא יפעם פעימה נוספת, מתרגשת, כשהבן שלה ינופף לשלום ויצא בדרכו אל הישיבה • שנים חינכנו אותו בבית, ילד קטן של אמא, ופתאום גדל הילד וכבר יוצא לדרך עצמאית, אבל בליבו הוא נשאר ילד קטן של אמא. הפרדוקס הזה משמח מאוד: הוא אומר שמקומו של הבית שמור בטח בליבו של הבחור, מקרין עליו חום, אור וכוח • איך נוכל למנף את המקום שלנו, האימהות שבבית, כדי לעזור לבן שלנו להיות בחור ישיבה איכותי? • בחורי ישיבות משתפים ברגשותיהם הכמוסים, מגלים לאמא מה הם מבקשים • וזכנו לגדל!
בסוף זמן קיץ תשפ"א, דווקא כשהכל עייף, יגע ויבש, ביקשנו מאימהות לבחורי ישיבות להעביר להם פתקי ממו צבעוניים. ביקשנו את הבלתי ייאמן: שהבחורים יכתבו לנו בפתקים מה הם מרגישים בקשר להיותם בחורי ישיבה.
מה זה להיות בחור ישיבה? מה מרגישים? עם מה מתמודדים? מה ההורים צריכים לדעת ולא יודעים?
בחורים יסכימו לכתוב מה הם מרגישים? חשבנו שאנחנו נאיביים, מתברר שלא. חזרו אלינו לא פחות משלושים פתקים כתובים בעטי פיילוט 0.4 שחורים או כחולים, בכתב קטנטן ומרוכז.
קחו שניים בתור ההתחלה:
לא קל ללמוד כל היום ואין לאף אחד מושג כמה אני משתדל.
אני מחכה שיבואו לחקור את היילה העובד הזר, באשמת ניסיונות הרעלה, כי הניקיון פה זוועה.
קראנו את הפתקים, התרגשנו כדרכן של אידישע מאמע'ס, וביקשנו לשמוע על הצד שלנו באתגר שלהם – איך אנחנו, האימהות, יכולות לתמוך בבני הישיבות היקרים שלנו? מה אנחנו יכולות לתת כדי לאפשר להם להתמסר, לצמוח, להסתער בכל הכוחות על האתגר?
תראו מה כתב לנו בחור אחד:
אנחנו אוהבים את זה. ושמחים ונהנים, אבל צריך לתדלק את זה כל הזמן.
ואולי זה המפתח: צריך לתדלק את זה כל הזמן.
לאה, אמא לשבעה בנים, ארבעה מהם בישיבות ושלושה נשואים, מספרת: "לכל בן הייתה התחלה עם הקשיים שלה והמשך עם הקשיים שלו. לאחד היה קשה בחברה, לאחד קשה לימודית, השלישי לא הסתדר עם הכללים, הרביעי היה ביישן וכן הלאה. בכל פעם שהתבוננתי בהם, סוגרים את המזוודה אחרי בין הזמנים, ראיתי על הפנים שלהם את אותה תערובת של חשש וציפייה.
"ובכל שנה מחדש, בשבת שלפני הזמן, בעלי שהוא 'שרוף' ושירת בצבא ביחידה קרבית, מספר להם על השהייה במחנה צבאי, על מגורים באוהל, על מנות קרב ועל קבלת פקודות נוקשות – ואז אומר להם: 'ושלכם גדולה משלהם. הם משרתים כמה שנים, ובחופשות הם לא קשורים לצבא כלל. ואתם בני ישיבה תמיד. בכל רגע. בכל מצב. בכל יום ושנה'".
וכשהם כך, מה אנחנו צריכות לדעת?
הרב יעקב צבי בוצ'קובסקי, ראש כולל ומחבר הספר 'הרימותי בחור' וספרים נוספים, יודע שעלינו לדעת:
"הבן גדל והוא כבר הולך לישיבה. ככל שהבן גדל, כך העולם שלו הולך ונהיה פחות מוכר לאמא שמלווה אותו מרחוק. היא מעולם לא טעמה את ההתמודדויות של בנה, את הווי החיים בישיבה ואת שלל המאבקים שהם מזמינים לבחור שלה. חשוב שהיא תדע קצת מה מסתתר מאחורי התשובה הסתמית שלו על שאלת ה'מה נשמע'. תמיד הוא עונה את התשובה הקבועה: 'ברוך השם'. אין מה לצפות ממנו לפירוט יתר.
"כדאי לערוך היכרות עם העולם שלו, עם ההתמודדויות שהוא חווה. ההיכרות הזו חשובה בשביל לדעת את גודל החשיבות להעניק לו תמיכה, וגם כדי לדעת איזה סוג של תמיכה להעניק".
לחץ
ברור שמה שעושים בישיבה זה לשבת וללמוד, אבל תדמייני אדם שצריך לעבור את הכביש – הוא עובר אותו, נכון? עכשיו, נגיד שיש לו פוביה מכבישים, אם יש דבר כזה, הוא עובר את הכביש בלחץ נוראי, כן? זה הלחץ שבחורי ישיבה מתמודדים איתו בלימוד.
וזה תלוי. יש ישיבות שהלחץ הוא בלימוד – אם אתה מסיים מספיק מסכתות מחוץ ללימוד הרגיל, אם אתה סובר סברות יפות ונכונות ושואל שאלות מחץ, ואם לא – אתה מרגיש פשוט אפס. לעומתן יש ישיבות שהלחץ הוא על צדקות – כמה אתה מאריך בתפילה, כמה אתה מדקדק בהלכה… זה המון המון לחץ.
איך ההורים יכולים לעזור? לא יודע, אני לא יודע אם הם יכולים לעזור… אולי בזה שהם יראו לבן שלהם שהם תומכים בו ולא לוחצים עליו, שהוא ידע שבבית תמיד מעריכים אותו, ולא לשלוח אותו לישיבה מלחיצה אם הוא ממילא בחור לחוץ (יהודה, בן 20, מספר לאמא שלו).
ועוד ציטוט מהממו'אים הצבעוניים:
פעם הלכתי לרופא כי הראש שלי כאב מאוד, אבל הרופא אמר שזה רק מהלחץ (מאיר).
הרב בוצ'קובסקי מרחיב ומסביר, וגם נותן כלים:
"האתגר המרכזי הגדול של בחור צעיר, הוא התחרות. בגיל הנעורים, הדבר שהכי מעסיק את הנער או הנערה הוא המעמד החברתי. סוג התחרות של בחור בישיבה שונה במקצת מהתחרות החברתית בסמינר. בסמינר התחרות היא על הלב. כל נערה חפצה לראות שהיא אהובה, שהיא חשובה לחברותיה וקרובה לליבן. לעומת זאת, בישיבה התחרות היא על המעמד.
כל בחור רוצה לראות את עצמו כובש את השטח, מוביל, מטפס אל הצמרת. הוא לא סופר את הטלפונים שהוא מקבל בערב, כמו בת סמינר, אלא את הניצחונות שהוא רשם במשך היום: אמר קושיא טובה, הר"מ התפעל, החברותא התלהב, וכהנה על דרך זו.
"המעמד בישיבה בדרך כלל נקבע לפי הרמה הלימודית. את הרמה הלימודית צריך להוכיח, בתחרות בלתי פוסקת. אי אפשר להירדם בשמירה. עליך להיות כל הזמן בכוננות: להרשים את הר"מ ואת החברים בקושיות חזקות, לתפקד על 100% מנוע בשעות הסדרים, להוכיח את עצמך ללא הפסקה.
זה לא קל, וחשוב לדעת זאת.
"לפעמים הילד חוזר הביתה עצבני או מכונס בעצמו, ובבית לא מבינים זאת. הוא לא יספר מה עבר עליו בישיבה, אבל יכול מאוד להיות שהיום הוא חווה ירידה במעמדו. אולי הוא לא הבין את השיעור כראוי והרגיש שמעמדו בסכנה, אולי חברותא עזב אותו או שידר לו שהוא לא מספק את הסחורה המתאימה. הוא לא עצבני ללא סיבה, יש לו סיבות טובות מאוד להיות עצבני.
"אין טעם לחטט בשאלות. אפשר לשאול אותו בעדינות איך היה היום, אבל אם הוא לא רוצה לשתף, אין סיבה שהוא ירצה לעשות זאת אחרי שאלות חוזרות ונשנות.
"מה כן התפקיד של ההורים, ואימהות בפרט? להעניק את הגיבוי והחום של הבית. ילד שיש לו תמיכה אימהית, ילד שאמא משדרת לו שהיא מעריכה אותו מאוד ואוהבת אותו מאוד – יש לו יותר כוח. הוא מוטען בכוחות נפש חזקים, והוא מתפקד טוב יותר.
"דבר נוסף שחשוב מאוד, זה להבהיר לילד שאנחנו לא חלק מהתחרות הזו. בשבילנו הוא בחור מקסים ומיוחד, ולא משנה מה קורה בישיבה, ואם הוא ניצח את כולם או לא. אנחנו אוהבים אותו ומעריכים אותו ומכירים את המעלות הנפלאות שלו, גם אם בתחרות בישיבה הוא מזדחל מאחור.
"לפעמים ילד מרגיש שהוא צריך להרשים גם את ההורים, ואם כך הוא המצב – אין לו מנוחה, אפילו הבית לא משמש לו כמקום הרפיה. חשוב מאוד להדגיש לילד שבבית הוא מקובל ומוערך כמות שהוא. יש להחמיא לו ולפרט את מעלותיו הייחודיות.
"הורים יכולים להעניק לילד לא רק ביטחון עצמי משופר יותר, אלא גם מבט פרופורציונלי על החיים. כשהוא מקבל בבית את השדר שהוא מוערך וחשוב, וההצלחה במעמד בישיבה היא לא מה שקובע את הערך שלו האמיתי – הוא קולט שההצלחה בתחרות היא לא חזות הכל.
"יחד עם זאת, החכם עיניו בראשו, ומלכתחילה לא ייכנס לביצה ולא ישלח את הבן לישיבה מלחיצה. אין ספק שישיבות מלאות בבעלי כישרונות, טובות לסוג מסוים של בחורים, אבל מזיקות מאוד לסוג אחר של בחורים. מרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א מורה בקביעות לשואלים שעדיף להיות ראש לשועלים.
"הדברים נכונים בפרט אצל טיפוסים פרפקציוניסטים, שלא יסתפקו במעמד בינוני אלא ירצו להיות הכי טובים בשיעור, ובישיבות המובחרות זה בלתי אפשרי גם אם הבן מוכשר מאוד. לאלה עדיף מלכתחילה ללכת לישיבה רגועה יותר".
יובש
יש בחורים שמטבעם קשה להם ללמוד. בישיבה אין לבחור שום תחום עיסוק חוץ מללמוד, אין שעות פנאי ותחביבים ביום-יום. מי שקשה לו ללמוד עושה כל הזמן משהו שקשה לו, ואם אין לו הנאה מזה הוא מתייבש.
אצל בחורים לימוד תורה זו מציאות יום-יומית, ברוך השם, וזו מציאות שנשחקת וצריך תמיד להחיות אותה. הגמרא בברכות אומרת: 'ארבעה צריכים חיזוק: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ'. בחורים מתמודדים עם מציאות שנראית לפעמים אפרורית. בחור קם יום יום, פותח גמרא ולומד מאותו ספר, זה לא פשוט.
(פתק ממו אחד שהיה כתוב משני צדדיו בשורות ישרות, כמו שרק בחור בישיבה גדולה יכול להנפיק)
הרב בוצ'קובסקי מפרט:
"שאלת הטעם בלימוד היא נושא התמודדות נוסף.
"בישיבה לומדים כל הזמן, ומי שלא אוהב את זה – נמצא בבעיה קשה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, תארו לעצמכם שאתם לא סובלים מתמטיקה, ומכריחים אתכם לשבת כל יום עשר שעות ללמוד מתמטיקה. זה פשוט בלתי אפשרי! בהתחלה עוד נאבקים, אבל לאט לאט אתם מתייאשים, מתחילים לחלום, למרוח את הזמן, לנסות להעביר אותו איכשהו בפטפוטים, להתחמק מהסדרים וכדומה. ואז הצוות בישיבה מתחיל לכעוס, ולמתוח ביקורת, ולהעניש, והחיים הולכים והופכים לסיוט מתמשך.
"כיצד נעשים מודעים לבעיה, וכיצד פותרים אותה? ראשית כל, יש לשים לב למבט בעיניים. לא שיש צורך מעתה לעמוד ולבלוש אחרי הילד בשבע עיניים, מותר לו להיות מצוברח לפעמים, וזה בסדר גמור – אבל אם יום אחרי יום הוא חוזר בעיניים כבויות, יש ליצור קשר עם הצוות בישיבה, לברר מה קורה.
"ואם באמת הגענו למסקנה שקשה לו ללמוד – מה ניתן לעשות? הפתרון הזמין הוא להצמיד לו אברך שילמד איתו קצת. אברך עם גישה חביבה, שייתן לו טעם וגם תמיכה. אם אבא שלו יכול לעשות זאת, והיחסים ביניהם טובים, כך שלא ייווצר עוד לחץ אלא להפך – זה יהיה מצוין. אבל אם לא, אפשר למצוא אברכים כאלה.
"הדברים אמורים בגיל הישיבה קטנה. בישיבה גדולה, כשהבחור בפנימייה, אין לנו כמעט שום דרך לדעת מה קורה איתו. אם הוא לומד בישיבה שבה מספר הבחורים קטן, אפשר לקוות שהצוות מודע לבחורים, ולהתקשר מפעם לפעם לשמוע מה קורה. אבל אם שלחנו אותו לישיבה המונית, וכך הן רוב הישיבות כיום – אין לנו דרך לדעת מה קורה.
"באופן כללי, בישיבה גדולה הבחור חי חיים עצמאיים, והוא גם הרבה פחות אוהב שנכנסים לו לחיים. הוא מעדיף לנהל את חייו בעצמו. המקום של ההורים מאוד מצטמצם, הן מבחינה טכנית והן מבחינה עקרונית. ככל שהבחור גדול יותר, כך המקום של ההורים תופס פחות נפח.
"התפקיד של הורים לבחור בישיבה גדולה (כמובן תלוי באיזה שלב בישיבה, שיעור א' או קיבוץ, ובאופי של הבחור) דומה יותר לתפקיד של הורים לזוגות נשואים. להעניק תמיכה, לתת תחושה של אמון והערכה, ולהעיר רק פה ושם, מתוך הרבה כבוד. אמנם בחור הוא בכל זאת עדיין בחור, הוא יותר צעיר ויותר מוכן לשמוע, אבל העיקרון די דומה. בחור לא יכול לקבל תוכחה שפוגעת בכבודו ובעצמאותו. מה שהוא צריך בעיקר זה אמון, יחס בוגר כאדם לאדם, והרבה אהבה ותמיכה.
"גם כאן, חשוב שנשדר לו שהוא אהוב ויקר לנו בכל מצב, גם אם קשה לו בלימוד. שידע שאנחנו העוגן שלו, שאנחנו מאמינים בו ורוצים שיהיה לו טוב. אם אנחנו רואים שקשה לו – חשוב שהוא ידע שאין לנו שום בעיה שהוא ילך לחיזוק לאיזו ישיבה שתהיה טובה עבורו.
"השיקול של הכבוד מול השכנים וחברי בית הכנסת, או אולי התמחור העתידי בשוק השידוכים – לא משחק אצלנו בכלל. רק שיהיה לו טוב, אך ורק זה. חשוב שהנקודה הזו תהיה ברורה לחלוטין".
עוד אחד מהדברים שצריכים חיזוק:
אימהות צריכות להתחזק שוב ושוב בידיעה הזו, כמה האהבה הפשוטה שלהן לבן שלהן, ככה, כי הוא הבן שלהן, היא משהו שהתורה שלו יכולה להיות תלויה ועומדת עליה.
קריצות
תכל'ס, אף אחד לא דואג לנו. אנחנו עצמאיים לגמרי. הצוות לא יבוא לעזור למי שהמיטה לא נוחה לו או שהריפוד במזרון קרוע. הם גם לא נכנסים לחדרים
(פתק שהגיע מישיבה גדולה).
מי שיקרא בין השורות יוכל להבין עוד כמה דברים, דברים שהם הדאגות הכי גדולות של הורים ששולחים את בנם לישיבה לחודש תמים וארוך מדי.
הרב בוצ'קובסקי מדבר כאן דווקא על צורך אחר. הצורך לסמוך. לסמוך על תורת אימך שהבן ינק בחלב ודבש, לסמוך על הקשר העמוק בין ההורים לבן, קשר שהוא בשום אופן לא רוצה לנתק. לסמוך על האהבה שהם הנשימו אותו בה, לסמוך על השבתות שהוא אכל ושתה בהן חום, יראה וקדושה.
"נושא התמודדות נוסף הוא הפיתויים הזמינים כיום.
"גם בישיבות יש חברים לא טובים, ויש פיתויים זמינים בכל מקום. בנושא זה חשוב להדגיש תובנה שאולי תישמע קצת הפוכה ממה שמקובל לומר, אבל היא נצרכת מאוד:
"עקב הסיפורים המתפרסמים כל שני וחמישי, הפכנו להורים רועדים, מפוחדים, לא סומכים על עצמנו, ובעיקר – לא סומכים על הבחורים שלנו. אנו חיים בתחושה שבעצם הם לא הכי מעוניינים ללכת בתלם שלנו, וצריך לשמור עליהם כמו על כלי זכוכית שביר, כי כל דבר קטן עלול להסיט אותם מהדרך.
משהו בסיסי אחד חסר: אמון. אמון בעצמנו ואמון בבנינו.
"הרי באמת אין אפשרות לחנך בחור מתבגר בצורה של פיקוח והנחיה תמידית. הדבר מוכיח שאנחנו לא אמורים לפקח עליו. המטרה שלנו היא לתת לו את הכלים להיות עצמאי. כפי שדרכו הטבעית של אדם היא להיות עצמאי בחיים באופן כללי, כך גם הוא אמור להיות עצמאי ביראת שמים.
"הקב"ה מצפה מהורים שיעצבו את תפיסת העולם הבסיסית של הבן שלהם, שעבירה היא דבר חמור שאסור לאפשר לו לקרות, ומצווה היא דבר שחייבים לעשות. זה התפקיד הבסיסי של מצוות חינוך.
"הצלחנו בזאת או לא? ברוב מוחלט של המקרים אנחנו יכולים להצהיר: כן, ובגדול. בחור רגיל לא יחלל שבת במזיד, חלילה וחס, ולא יבטל מצוות עשה של קריאת שמע בשאט נפש. הוא מרגיש מחויב למצוות. הוא קלט במשך כל שנות ילדותו שעבירה היא דבר אסור ומצוה היא דבר מחייב. הוא נכשל? אין ספק, גם אנחנו נכשלים. בחור בדרך כלל מועד לכישלון יותר מאשר אדם נשוי, כי הוא יציב פחות.
"אבל השאלה היא לא האם הוא נכשל, אלא אם יש לו מנגנון פנימי שמשדר לו מחויבות לתורה. האם כשהוא עובר עבירה יש לו מצפון? האם הוא חי במודעות שחייבים להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע כל יום? האם ברור לו שצריך להתאמץ להתפלל ערבית? אצל הרוב המוחלט של הבחורים – התשובה היא כן.
"לבחורי ישיבות יש יראת שמים פנימית, הרבה יותר ממה שנדמה. כל העלונים מסביב מפחידים אותנו ההורים מפני הניסיונות העצומים שיש בדורנו, טכנולוגיה וחברה ירודה וכדומה. הסיפורים המפחידים גורמים לנו לתחושה של חוסר אמון בבן. חוסר האמון גורם לחשוש מכל בלורית שהתארכה או כיפה שהתקטנה, קימה מאוחרת או חוסר חשק ללימוד. כל אלה הן תופעות שקורות, אבל הלחץ הפנימי גורם להורים לחשוש, שהנה הנה, כבר עומד לצוץ הסיוט מול עיניהם.
"הפחד הזה גורם לתגובות לא מאוזנות, תגובות של אנשים מפוחדים: או שחוששים להעיר לבן על דברים שבאמת צריך להעיר לו; או להפך – מעירים על כל דבר קטן, וחונקים את העצמאות הטבעית של הבחור. כך הולכת לאיבוד היכולת להגיב בצורה הפשוטה והמאוזנת: לשוחח עם הבן בבגרות על כך שפעולות מסוימות אסורות / אינן ראויות / עלולות להזיק לו.
"עלינו לקלוט שני דברים: א. יש לנו עסק עם אדם שיש לו בסיס של יראת שמים. ב. יש לנו עסק עם בחור צעיר, כבר לא ילד, והוא פרטנר לשיחה רצינית. אפשר לדבר איתו על החיים, על מחויבויות, על הרצינות הנדרשת לתורה ומצוות. לא מתוך ביקורת, אלא מתוך כבוד הדדי.
"אמר לי פעם ידיד: 'כשהבחור שלי התחיל ישיבה קטנה הוא לא היה רציני, וחששתי שהוא לא רוצה להישאר בעולמה של תורה. רעדתי מפחד לעתידו, ולכן לא העזתי להעיר לו על כלום, שמא כאן יהיה הטריגר שיגרום לו למרוד לגמרי. עד שבתי בת השתים עשרה אמרה לי: 'אבא, אתה מפחד מאלחנן'…
"וזו טעות בסיסית. אלחנן לא רוצה שיפחדו ממנו. הוא רוצה אבא, שיודע להגיד בביטחון שדבר פלוני הוא דבר שלא יעלה על הדעת. הוא לא רוצה אבא שיחנוק אותו, אבל הוא משווע לאבא שידריך אותו. הוא רוצה להיות רציני, וחשוב לו לשמוע מה אבא אומר.
"הדבר החשוב ביותר לבחור בגיל מתבגר הוא שייתנו לו לגדול. שיאפשרו לו את הצמיחה. ואנחנו יכולים לאפשר. אחרי שחינכנו את הילד עד גיל מצוות, כשהוא היה תחת ידינו, והפנמנו בו מושגים של מחויבות לקב"ה ולתורתו – גמרנו את תפקידנו. עכשיו התור שלו לעשות את העבודה, ואפשר לסמוך עליו שהוא יעשה אותה. גם אם סגנון הלבוש עדכני ושפת הדיבור לא בדיוק מתאימה לשפה שלך עם חבריך בכולל ושעות הקימה לא תואמות לשעות שלך – הבחור רציני. יש לו יראת שמים.
"התפקיד שלנו הוא לשחרר, לתת לו לנהל את חייו בעצמו. לשדר לו, ולהרגיש כך באמת, שהעבירות והמצוות שלו הן עסק בינו לבין הקב"ה. ואנחנו נותנים בו אמון שינהל את העסק הזה כמו שצריך, כי גם הקב"ה נותן בו אמון. הוא ששלח אותו לחיים עצמאיים".
וזו שאלה דקה מן הדקה, מהעבודות הקשות ביותר שבמקדש: כמה לסמוך? כמה לשמור? מתי משפט כמו "אני סומכת על הבן שלי שיסתדר" הוא הזנחה קשה, ומתי הוא אות לבנייה עדינה של קשר נבון ומחשבה רבה מאחוריו?
האם כל בחור בנוי דיו כדי שנאפשר לו מרחב מחיה של צמיחה ללא שמירה? האם כל שמירה היא חניקה? האם הבחור שלנו בנוי דיו לעשות את העבודה הרחק מעיננו הפקוחה? ואולי האופי שלו מבקש שמירה רבה יותר, מקרוב, ובאהבה? האם הוא לא צועק, באמצעות הפזילה לצדדים, שהוא צריך אותנו יותר קרובים, עוד קצת שומרים עליו, כי גם הוא מפחד מעצמו?
השאלות הללו דקות מן הדקות. את התשובות עליהן נקבל רק באמצעות שיח ברור בין הבחור להוריו, ובמקרה הצורך גם עם איש חינוך או טיפול.
אבל אלו שאלות שהן דיני נפשות, וחובה עליהן להישאל.
רק תדעי אמא, בכללי
עוד כמה ממו'אים:
אין פרטיות בישיבה, אין רגע של שקט, כולם כאן כל הזמן. אני מקווה שההורים שלי יבינו שב'בין הזמנים' אני נועל את הדלת של החדר, כי אני חייב פרטיות!
בחורים סתגלניים, אוכל זה לא הנקודה וגם לא הפנימייה העלובה, לא צריך לדאוג.
בישיבות עם משטר קשה מאוד, כשכל הזמן עומדים עליך.
לפעמים מרגישים משבר זהות כזה בין הבחור שאני בבית, בן אדם רגיל, לבין מה שבישיבה שכל הזמן לומדים.
תודה לאחותי שדאגה לאפות מלאי מספיק של שמרים שווים. מה שנשאר פה היה רק מה שקוראים אותם 'עוגות הצ'. יבשות כאלה שאתה מתחיל לצעוק הצילו ונחנק באמצע…
בבית דואגים לי, כאן אם אני לא מרגיש טוב או אין לי כרית, מי דואג.
הם לא יודעים, בחורי הישיבה, איזה אור יש בפתקים שלהם, שיהיו ציניקניים ככל שיהיו. איזה חוט של חסד נסוך על הפנים שלהם, ושיצחקו כמה שהם רוצים שאנחנו רגשניות. הם לא יבינו, מי שנמצא בתוך גן העדן הזה לא יבין כמה הפתקים שלהם מלאים חן.
הרב בוצ'קובסקי מסכם:
"מכיוון שמדובר בכתבה למגזין נשים, יש להדגיש פן נוסף ייחודי לתפקיד האם והשפעתה על הבן.
"על חינוכו של האב כתוב 'שמע… מוסר אביך', ואילו על חינוכה של האם כתוב 'אל תיטוש'. ההבנה בזה היא, שהחינוך של האב בא בדרך של 'מוסר', כלומר הדרכות וציוויים. ואילו חינוכה של האם בא בדרך של ספיגה טבעית, יחד עם החום האימהי שכל אדם גדל עליו וזקוק לו.
"ב'ראשית חכמה' פרק דרך ארץ שער ד כתב בשם המדרש: 'ולמה נצטווה (משה רבינו במתן תורה) לדבר עם הנשים תחילה? מפני שהן שולחות בניהן לבית הספר ומשימות עיניהן עליהן שיעסקו בתורה, ומרחמות עליהן בבואם מבית הספר ומושכות ליבם בדברים טובים ושומרות אותם שלא יתבטלו מן התורה, ומלמדות אותם יראת חטא בילדותם. נמצאו הנשים הצדקניות סיבה לתורה וליראה'.
"מבואר כאן שתפקיד האישה הוא לשלב את התורה והמצוות בתוך החיים. יחד עם ה'מרחמות עליהם בבואם מבית הספר', כלומר – ההתעניינות איך היה היום, ונתינת הכתף התומכת והאוזן הקשבת, יחד עם זה – 'מלמדות אותם יראת חטא'.
"עוגות של אמא, חבילות המגיעות אל הישיבה מפעם לפעם עם פתקים טובים ומילה חמה בפנים, ואולי אפילו ביקורים לעיתים מזומנות – יכולים לחולל פלאות. 'חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי – הן עמדו לי בזקנותי' (חולין כד.)".
הן עומדות ומייצרות את העם הכי שמח בעולם. הנה, ככה הם אומרים, בסוף זמן קיץ של שנת קורונה:
בחורים מרגישים שהם העם הכי מאושר בעולם, יש פה צחוקים וחידודי לשון כל הזמן, אם מישהו רוצה להישאר צעיר תמיד שיבוא לישיבה.
למה נראה לכם שבחורים מסכימים להתנתק לחודש שלם מהבית בבחירה, בלי שאף אחד כופה עליהם? זה המקום הכי מאושר עלי אדמות.
הסיפוק שיש לי בלימוד, זה הנאה עצומה.
כשאני כותב ומסכם לעצמי ועכשיו בסוף הזמן מגיע עם קלסרים של שנה שלמה, זה משהו לא נתפס.
יש שלבים שקשה אבל אני מגלה כמה מסכתות סיימתי וזה ממש משמח.
ורק עוד פתק אחד לסיום:
אמא שלי ז"ל הייתה מרדימה אותי כל לילה עם השיר 'עולם הזה זה דבר טוב, ללמוד תורה זה עוד יותר טוב, זרוק לחוץ את כל העולם רק תורה עוד ועוד, עולם הבא זה דבר טוב'. וכל פעם כשקשה אני עוצם עיניים ומזמזם את זה, יש הרבה סיפוק להחזיק את העולם.
על פי דרכו
על לקויות למידה אצל בחורי ישיבה, דרכי חשיבה שונות, ורצון יוקד להבנה
עשרה אחוזים מהבחורים המתוקים מדבש, מתמודדים עם לקויות למידה בעולם שכל כולו למידה. וזו נקודה שחשוב מאוד לשים לב אליה. היא, לעיתים, עשויה להפוך את העקוב למישור, ואת הרכסים לבקעה.
זאב הלר, עו"ס קליני, מסביר:
"מחקרים מספרים על לפחות עשרה אחוזים של מתמודדים עם לקויות למידה שונות. עשרה אחוזים הם כמות לא מעטה, וכשבחור ישיבה מתמודד עם לקות למידה כלשהי, כמו דיסלקציה, דיסגרפיה, הפרעת קשב וכדומה – הוא חי בקונפליקט לא פשוט עם עצמו: כשמדובר בבחור טוב מבית טוב, הוא מנסה, מתאמץ ולא מצליח. רוב הלמידה בישיבות נעשית דרך קריאה, כתיבת סיכומי שיעורים וישיבה במשך שעות ארוכות. כשבחור לא מצליח לעשות את אלו, הוא מתמודד עם תסכול עצום.
"רבות מלקויות הלמידה הופכות להיות מורכבות יותר עם הכניסה לישיבה: לא פעם, לקויי למידה הם אנשים מבריקים ובעלי כישרונות רבים, כשממד אחד בלמידה שלהם לקוי. בחיידר ובתלמוד תורה, הכישרונות והחן שלהם מחפים על הלקות, אבל בגיל המבוגר יותר, עם הדרישות הגבוהות, הם מרגישים במלכוד קשה.
"רק נחשוב על בחור נפלא, מחונך וטוב, שמתמודד עם קשיי קשב. הוא רוצה, משוכנע שאם רק ירצה – יצליח. הוא מרכז את כל הכוח על מנת להתרכז ולקלוט, ופתאום מוצא את עצמו נוחת מהחלום השביעי שלו אי שם, כשהר"מ עבר הלאה מזמן. התסכול שהוא חווה, התחושה של 'לא הולך לי!' התהום בין הרצון ליכולת, בין הציפיות שלו ושל הסביבה לבין מה שהוא מסוגל, זה משהו שיכול לשבור כל אדם חזק, בטח נער בגיל ההתבגרות.
"כשמדובר בבחור בינוני מבחינת כישורים, נקווה שבגיל מוקדם הבחינו בקשיים שלו, נתנו לו מענה ושלחו אותו לישיבה תואמת. אבל אם הוא מגיע לישיבה טובה, זה אומר שהוא 'מחונן לקוי למידה'. שהוא הצליח בעזרת כישורים אחרים, יוצאי דופן, להסתיר את הקושי שלו בקריאה, את קשיי הקשב שלו או את בעיית הכתיבה: הוא שאל שאלות מבריקות, הוא שינן בעל פה הכל, הוא זכר בצורה יוצאת דופן והצליח. אלא שבישיבה, עם כל המהות של 'ישיבה', הוא נתקע, והתקיעות הזו מטלטלת: עד היום הצלחתי, למה היום אני מרגיש תקוע?
"לא תמיד יהיו לו מילים לחוויה הקשה הזו. לפעמים במקום מילים הוא יעשה – יתפרע, ישתולל, יתכנס לעצמו, כי הוא לא מוצא מילים לחוויה הזו שבה הוא מרגיש מבולבל. מצד אחד הוא חכם, ויש לו ראיות לכך: הוא קולט מהר, הוא זוכר, הוא שואל שאלות והר"מ מתפעל. יש לו ידע עולם והוא אהוב בחברה. אבל בפועל, מגיע מבחן והוא מקבל 40%. הפער המבלבל הזה, לנער מתבגר שמעצב את זהותו, הוא משהו שקשה מאוד לשאת: אני חכם או טיפש? מבריק או מפגר?
"וכל העזרה שמוגשת, אם היא לא מתואמת ללקות, רק מתסכלת יותר: ילד עם ADHD, הפרעת קשב מלווה בהיפראקטיביות, שמסבירים לו בסבלנות רבה חמש פעמים, רק יותר ויותר מרחף ומאבד אוויר, וזה שובר אותו, וגם את הסביבה שלו שהאכזבה שלה מוסיפה לו תסכול נוסף.
"תחשבו על בחור שישב יום שלם בישיבה והתאמץ בכל שבריר של כוח להתרכז, ואז בלילה הוא שוב יושב עם אברך בפינה בבית הכנסת, ושוב נדרש להתרכז וללמוד. הוא רק רוצה לברוח, אבל גם רוצה לשמח את אבא ואמא. הם מעודדים מכל הלב, ועושים עבורו מעל ומעבר, אבל בפועל – העזרה לא מתאימה לקושי, וזה מוסיף לתסכול.
"אחרי שהבנו את הקושי, הפתרון שאני מציע זה לערוך אבחון. האבחון נותן תמונת מצב מדויקת, ואיתה – כלים.
"באבחון לנער כזה נראה גרף עולה ויורד, וכשזה ככה, מול העיניים, פשוט להסביר לו: הנה, זה אתה. אתה רואה כמה הגרף גבוה? זה מראה את הכישורים הגבוהים שיש לך, רק בנקודות ממש מסוימות הגרף יורד כי בהן יש לך קושי שאיתו, ספציפית, נתמודד. אתה לא 'טיפש' ולא 'מפגר' ולא 'לא רוצה'. יש לך קושי, הוא ספציפי ומוגדר.
"נעשה סדר. יש נורמליזציה. עול גדול יורד מהכתפיים. וכשידיעת הבעיה היא חצי פתרון, ויש גם כלים מפותחים לבעיה, זו אנחת רווחה.
"השלב השני, איך להתמודד, כבר הרבה יותר פשוט, כי פותחו כלים רבים לעבודה עם לקויות למידה.
"לעומת הבחורים בעלי לקות הלמידה – ישנם תלמידים שלא סובלים מלקות למידה, אלא מסגנון חשיבה אחר.
"באופן כללי וקצת גס, ניתן לחלק את ערוצי החשיבה והזיכרון לסגנון חזותי וסגנון שמיעתי.
"ילדים שסגנון הלמידה שלהם שמיעתי, יבינו על ידי שמיעה: משלים, דוגמאות, הסברים. ילדים אחרים הם חזותיים, השמיעה מבלבלת אותם, הם צריכים לראות את ההסבר מול העיניים. עם לוח, עם טבלה, עם תרשים זרימה. הסברים ארוכים יגרמו להם לאבד את הכיוון.
"חשוב לאימהות לדעת, שסגנון הלמידה של הגמרא בנוי טפחים טפחים. ניקח לדוגמה נושא של אבדת הגוי ואם יש להשיבה, גמרא בבבא מציעא. יש מאן דאמר כך, יש מאן דאמר כך, ואז יש סיפור על רבי שמעון בן שטח שקנה חמור מגוי ועליו אבן יקרה, ומשם הגמרא ממשיכה לסוגיות נוספות.
"ילד שמיעתי יסתדר נהדר עם הלימוד בצורה הזו. הסיפורים באמצע ירעננו אותו, הניתוח יחדד את מחשבתו. ילד חזותי יכול להתבלבל לחלוטין, אלא אם כן הרבה יחנך אותו על פי דרכו: יסדר לו על הלוח, מול העיניים, טבלה, סיכום, תרשים, ופתאום הנער יוכל לקלוט, הוא יראה – והתורה מאירת עיניים!
"ישנם גם סגנונות למידה גלובליים וישנם רצפיים: הגלובליים תופסים את התמונה הכללית. את הרעיון הגדול. אם נספר להם משל הם יבינו, מכיוון שהם לא צריכים התאמה של כל הפרטים הקטנים. לעומת זאת, ילדים רצפיים מבינים בצורת חשיבה רציפה, כמו בפאזל פרט ועוד פרט מסתדרים להם עד התמונה הגדולה והכוללת. אם חסר להם חלק, הם יחפשו ויתעקשו עד שימצאו אותו. משלים ודוגמאות לא יסברו להם את האוזניים, כי הם מסודרים וצריכים התאמה של כל פרט.
"מודעות לסגנונות השונים, הבנה והסכמה ללכת לקראת הדרך של כל יחיד וסגנון, היכרות עם סגנון הלמידה שלי וסגנון הלמידה של מי שמולי – יוצרות משהו חדש, מתואם, שמוכיח לנער שיש מי שמתאמץ לגרום לו להבין, שמתאמץ להבין את דרכו. ואם הם מתאמצים, ודאי גם הוא ישמח להתאמץ.
"אמא זה לא רק עוגות שמרים וחולצות מגוהצות. זה הרבה יותר מזה. הלוואי שכל אמא תוכל למצוא זמן עם הבן שלה. זמן נוח ולא עמוס. אולי בליל שבת, אולי בערב קיצי. לא כשהישיבה קוראת ומדווחת ש'יש לנו בעיה עם הבן שלכם'.
"הלוואי שהיא תוכל להסתכל לו בעיניים ולשאול אותו מה הוא מרגיש. אולי הוא יחשוב 'מה כבר אמא יכולה להבין', אבל האמת תהיה שהוא כל כך רוצה לשתף מישהו, הוא כל כך מבולבל ולכן הוא מסתגר וקצת מיואש.
"ילד מרגיש מתי אמא יכולה להיות גאה בו ומתי זה מזויף. אמא שמוכנה לשבת עם הילד שלה ולגעת בקושי שלו בלי לפחד, שמוכנה לגעת בבלגן הפנימי, בייאוש, בבדידות, בחוסר, נותנת לבן שלה שותפות עצומה בעולם שלו.
"ולא קל לאימהות לגעת בכאב של ילדיהן. אבל אין דבר טוב מזה. לתת לבן את התחושה שאנחנו פה, איתך, והכל בסדר. אנחנו רוצים לשמוע אותך ומה קורה בלב. איך החברים. איך הצוות. וזה בסדר שאני מתקשרת לשאול עליך?
"רק עכשיו נפרדתי מבחור בן 15 שלא הגיע למסגרת לימודית כבר חצי שנה. בינו לבין ההורים שלו נוצרו כל כך הרבה חיכוכים, ואפילו אצלי בחדר הם דקרו אחד את השני במילים. פתאום האמא הניחה את היד על השולחן, וגם הילד, בלי משים, הניח את ידו. היא ליטפה אותו והוא קפץ את היד, נרתע, אבל אחר כך, במודע, החזיר את היד, הניח לאמא שלו רגע להחזיק אותה.
"היו לי דמעות כשראיתי את התהליך הזה. תהליך שבו גם נער קשוח בן 15, קוצני ומבולבל, יודע בפנים שזה מה שהוא רוצה וצריך: הורים שייתנו לו יד".
