אל תתנו לו את הנפש

קשר בין שניים הוא דבר עדין כל כך, שמצריך זהירות רבה כל כך, כי זהו קשר בין שתי נפשות. וכשעומדים מול נפש, צריכים הרבה בריאות כדי לדעת איך לגעת בה, איך לא | מה עושים אם מול הנפש עומדת נפש לא בריאה? עומד אדם שמנסה לשלוח ידיים אל המקום היקר הזה בתוכך, לכבוש אותו ולשחק בו כרצונו? | קווים לדמותו המתעתעת והאכזרית של הנרקיסיזם: מה הוא רוצה, איך הוא עובד, מה עושים איתו ואיך יוצאים מזה לשלום | הניחו לנפשי

ספוילר:
אם תצאי מהכתבה הזו ויתכווץ לך הלב כי תגידי: אויש, אולי הייתי קצת נרקיסיסטית עם פלונית ואולי אני צריכה לשים לב יותר במערכת היחסים שלי עם אלמונית – ככל הנראה את לא סובלת מהפרעת אישיות נרקיסיסטית.
אם יצאת מקריאת הכתבה והבנת ש…כולם סביבך נרקיסיסטים ופוגעים בך… אז עזבי, לא משנה מה המסקנה. מפחיד מדי לספר לך.
גם וגם? זה תמיד יכול להיות.

בשבילי נברא העולם
אם נשרטט קו רצף ארוך מקצה העולם ועד קצהו, נמצא בקצה שהכי קרוב לעולמות התוהו את האדם שאין בתוכו שום משוקעות עצמית.
איך הוא נראה? מחופר עמוק במיטה, מדוכא, אין לו כלום משל עצמו, הוא לא יודע ולא יכול, אף אחד לא מוחא לו כפיים והוא גם לא מצפה להתפעלות. ככלות הכל – מה יש להתפעל מאדם שכל מה שממלא את יומו הוא שמיכת הפוך והמיטה עם קורי העכביש?
בקצה השני של הרצף יהיה המופרע הנרקיסיסט. הוא יהיה מלא כל כולו בעצמו כמו בלון נפוח. בונה עולמות ומחריבם בהבל פיו, כובש במות בציפייה עצבנית למחיאות כפיים, ברור לו שכולם מקנאים בו על הצלחותיו, או לחלופין – עסוק בקנאה באחרים ובחלום על הבמה. לעולם אין בו כישלון, טעות או שמץ רבב. כל יודע, כל יכול, קוצר את זוהר העולם, לא זע ולא נע ממלוכתו. המון העם כאן כדי לספק את מטרותיו האישיות בלבד.
בין התוהו לתוהו אנחנו בוחרים את המיקומים שלנו. חלק מאיתנו נוטים יותר לחוויית הריק, וחלק למלאות מושלמת – הריקנית בפני עצמה.
המשגיח הגר"ש וולבה במערכה המופלאה של 'דעת עצמנו' כבר הסביר, שטרם עבודת המידות האדם צריך להכיר את עצמו. אם הוא נוטה לעֵצב מצד הטבע שלו – כלומר יסוד העפר דומיננטי אצלו, הרי אסור לו לעבוד על מידת הגאווה שכן אז הוא יאבד את שיירי שמחת החיים שנותרו בו.
כן, בלי הכוח המחיה של האש, אי אפשר.
אי אפשר להיות אדם מתפקד, יוצר ובוחר, בלי תחושה של אהבה עצמית, משוקעות בשאלות "מה טוב לי? איך אני אוהבת את הקפה שלי? מה אני חולמת שהילד שלי יעשה?"
אי אפשר להיות אדם מתקשר, אוהב והוגן, בלי תחושה של אהבת האחר. ואיך היא מתבטאת למעשה? במשוקעות בשאלות, כמו מה הוא אוהב? מה נכון לה עכשיו? מה הילד שלי חולם לעשות?
ככה אנחנו. שתי ידיים, אדם אחד.
לכן, בפעם הבאה שאנחנו מאבחנות אותו או אותה כ"נרקיסיסטית" אולי שווה לזכור: גם אנחנו בעלות משוקעות עצמית. היא בריאה כשהיא מאוזנת. בריאה מאוד. בלעדיה אין לנו חיים.
אבל כשהיא לא מאוזנת, החיים הם בבואה חלולה.
המונח "נרקיסיסט" התחיל בסיפור מטופש על נסיך יווני יפה תואר ששמו נרקיסוס. נרקיסוס היה אדם בודד, והוא אהב עד כלות את הבבואה שלו שנשקפה לו במי הביצה. האהבה שלו לעצמו הייתה גדולה כל כך, שהוא לא הצליח להתנתק מהביצה שהראתה לו את עצמו, עד שהוא גווע שם, ליד מימי הביצה.
תארי לך שאת לא אוהבת את עצמך בכלל. כמה סבל זה לשאת את הגוף שלך ולברוח ממנו בו זמנית, נכון?
תארי לך שאת אוהבת את עצמך עד שאת רואה אותך במיליון עותקים בכל הסובבים אותך. כמה סבל זה לכולם, שלא יכולים להיות הם עצמם. נכון?
זה בגדול. הבעיה בבעלי ההפרעה היא שהם הרבה יותר מתוחכמים. אבל לא נקדים את המאוחר.

אהבה היא לא שליטה
כדי לקיים את המצווה הבסיסית של "ואהבת" נדרשת מאיתנו בגרות רבה. אהבה אמיתית למי שהוא לא אני, לא יכולה להתבטא בשליטה. אני לא יכולה לדעת שקַר לילד שלי ולהכריח אותו ללבוש מעיל כי אני אוהבת אותו. אני צריכה להקשיב לחוויה שלו, גם אם היא אחרת משלי. אני גם לא יכולה להבין שיהיה חשוב מאוד ששכנה שלי תספר על המחלה של בנה, ולא תשמור אותה בסוד. אני צריכה להכיר בכך שייתכן שהמנגנונים שלה שונים משלי.
אהבת אמת תדרוש ממני לפעמים לוותר: אני רוצה מאוד לבוא לבקר את החברה הטובה שלי שמאושפזת בבית החולים, זו אפילו מצווה, היא כתובה בתורה! שלא לדבר על כך שזה יהיה תירוץ טוב להיעדר מהעבודה. אבל החברה שלי ביקשה שלא. לא נעים לה שאראה אותה במצב הזה. מה דורשת ממני אהבת אמת?
"יחד בין נפרדים" – ככה מוגדרים היחסים הבריאים בספר 'חידת הילדות' שכתבה ד"ר רוני סולן, ופרופ' מרב רוט מסבירה שזו ההכרה בכך שאנחנו זקוקים לאחר, אפילו תלויים בו, אבל אין לנו ריבונות עליו. אנחנו לא יכולים להכריח את הילדים שלנו לבוא לבקר אותנו, ולא יכולים להכריח את ההורים שלנו שייקחו אותנו לטיול או יארחו אותנו בבין הזמנים. היא מתארת את ההכרה באחר כהכרה בכך ש"אני עלולה לפגוע בו ולהיפגע ממנו. שהסיפוק הוא חלקי ושישנה סופיות, שהאהבה והשנאה, החיים והמוות, מצויים בקונפליקט מתמיד בתוכנו ובינינו, לצד כל אלה ואף לאור כל אלה ישנה גם אפשרות להיטיב, ליצור ולתקן". מורכבת היא, האהבה.
כשהורה אוהב את ילדו באמת פשוטה וכל כך לא פשוטה, הוא מניח לו לשאת אישה, ולגור רחוק ממנו – אם זה מה שהבן רוצה.
כשבן אוהב באמת את אביו, הוא לפעמים מטחין אותו ברחיים, כמו שאומר הירושלמי בקידושין. כי אם האב צריך לטחון ברחיים וזה לכבודו ולחיותו, יש לעשות זאת גם אם אחרים יצקצקו ויאמרו: אוי ואבוי, איך אפשר להתנהג ככה?!
אהבת אמת אוהבת את האחר, מוכנה לראות אותו ואת הצרכים שלו. אולי הם אחרים משל עצמי, אבל עצמי לא תופס כרגע כל חלק ולא משתלט על המרחב האווירי. אהבת אמת מפנה מקום: יש גם אחר בקשר.
כדי להגיע לאהבה נקייה כזו נדרש מסע, וכולנו נופלים בו 77 פעמים. ככה זה. כולנו טועים ורואים את עצמנו במקום את האחרים. השאלה מה קורה אם אנחנו מאוהבים כל כך בבבואה שלנו ולא רואים מלבד עצמנו – ולא כלום, וכמו שהיה מי שהגדיר "אם אני לא שלו – אני האויב שלו".
כששרית (שם בדוי) פנתה למערכת וביקשה שנכתוב על נרקיסיזם, לא תיארנו לעצמנו שזה יהיה כל כך כואב. רשות הדיבור לשרית:
"כל החיים הרגשתי פגועה, חולת נפש, משוגעת מרוב רצון לרצות, ולתת, ולשמח, ולהרגיע, וכל זה אף פעם לא בא על סיפוקו.
"היינו ילדים מוזנחים פיזית ורגשית בצורה קשה וחולנית. עברנו התעללות קשה, שלא היינו מודעים לה. בחוץ – לא היה איש שידע מה עובר עלינו. ההזנחה הייתה מוסווית בגאונות. הרי מי יכול לדעת שהילדה לא יכולה להחליף בגדים אלא פעם בשבוע? אסור היה ללכלך אותם. הם נשארו נקיים. מי יכול היה לדעת שאסור לקחת ביגל'ה? היה לחם. כל יום. היא דאגה גם להפריד בינינו, הילדים, לשתול קנאה ושנאה בין כולנו. אחרי שאבא נפטר, בפעם הראשונה היינו כולנו ביחד, ורק אז התחלנו להבין".
הסיפור של שרית עוד ארוך והדוגמאות מורכבות ולא כולן יכולות להיכתב. גם נזכיר שהלכות כיבוד הורים מתייחסות גם להורה שפוגע בילדיו, וצריך דעת תורה איך לפעול בצורה שתשמור על נפש הילדים בלי לעבור על איסורי תורה.
שרית ממשיכה: "תמיד ידעתי שיש משהו מוזר והזוי בחיים שלי. אבל זו הייתה תחושה חסרת שם, ללא מילים, ומכיוון שכך – לא ידעתי אם היא שייכת אלי או לאחרים. האם אני הלא נורמלית, או שאני גדלה במציאות לא נורמלית? זו הייתה חוויה מתעתעת. לפני כעשר שנים התפרסמה ב'בתוך המשפחה' כתבה של טובה הניג על הפרעת אישיות שנקראת 'פרוורטי'. כך כונה אז הנרקיסיזם. אפשר לומר שהגילוי הזה היה אחד הדברים המשמעותיים בחיי. כשהיו לי מילים להגדרה, יכולתי להתחיל לבחור.
"אני חושבת", ממשיכה שרית, "שבתחום הזה בעיקר הבנת הבעיה היא חצי פתרון. הבנת הבעיה עושה סדר ברמה מסוימת, ונגד השיגעון סדר הוא אחד הדברים המרפאים: זו הפרעת אישיות, הבעיה לא שייכת אלי אלא למופרע.
"בעצת גדולים ממני, על פי הנתונים של הסיפור הספציפי שלי, ניתקתי את הקשר עם אמא שלי. חשבתי שההפרעה לא פגעה בי. שאני יתומה חיה, ו-די. אחרי שאבא שלי נפטר, פתאום נפתחו הפצעים והתחילו לדמם נוראות. התחלתי להבין שההפרעה הזו פגעה בי מאוד, ושהיא מנהלת אותי במקומות הכי אישיים ורגישים, עד היום.
"להבנתי, הנרקיסיזם הורג. גדלנו בניכור מאבא שלנו, ורק אחרי שהוא נפטר הבנו מה עברנו – גנבו לנו את אבא. רצחו לנו את הנפש. עכשיו אנחנו צריכים להתמודד ולבנות את עצמנו מאפס.
"ולכן באתי לכאן, לעיתון, לבקש להיות מודעים לבעיה, ללמוד עליה, ובעיקר – להתייעץ עם אדם גדול, כי לפעמים צריך להתרחק כמו מאש!"
זו תהיה עבודה, אבל אולי אסור לנו לעמוד מנגד. זו סכנת נפשות של אמת, לנו וליקרים לנו.

מה קורה לנפגעים
סכנת נפשות? לא הגזמנו קצת?
גיטי גפני, פסיכולוגית קלינית, לא חושבת שזו הגזמה, ואולי אפילו להפך.
"טיפול בנפגעי נרקיסיזם דומה למרבה הצער לטיפול בנפגעי פוסט טראומה מורכבת וממושכת – CPTSD.
"כאשר פגיעות נעשות בצורה בהירה יותר, יכול להיווצר סדר בקלות: זה מותר – זה אסור. אסור לצרוח בחמת זעם, מותר להתנהל בכנות ובשיח משותף. אסור להרביץ בלי שליטה, מותר להעניש את הילד בבקשה שיישאר בחדר בעשר הדקות הבאות.
"בניגוד לחוויה חד פעמית לא נעימה, אם פגיעות הן ממושכות, חוזרות על עצמן ונוגעות במהות של העצמי – הן מורכבות הרבה יותר, הן 'מתלבשות' על ה-SELF, על העצמי, ומעצבות אותו בצורה לא טבעית. לא נורמלית. מעוותת.
"כאשר ההפרעה מתחילה בגיל ינקות, כשיש הפרעה בהיקשרות בין התינוק לאמא שלו, אנחנו יודעים לחקור ממה זה נובע, מה ההשלכות לחיים ומה קרה ל'עצמי' – לאילו צדדים הנפש 'קרסה'.
"אבל פגיעה נרקיסיסטית, שנמצאת כעת בשלבים די ראשוניים של החקר שלה, היא פגיעה שהורסת את העצמי גם אחרי שהוא כבר קיים, וזה משהו שלא רואים בפגיעות אחרות. מערכת יחסים קרובה עם נרקיסיסט יכולה להרוס אישיות שכבר עברה עיבוד וצמיחה. שהות ממושכת עם נרקיסיסט יכולה לגרום לאובדן חלקים של עצמי שכבר התגבש, ולהפרעה בזהות של האישיות שכבר נבנתה. בפגיעה נרקיסיסטית יש אובדן של היכולת לבחור, אובדן היכולת להחליט, אובדן של קשר. משהו בתפיסת המציאות מתערער, מתרחשים סדקים בחיבור שבין הגוף לנפש, וזה יכול להגיע עד כדי הפרעות בתפיסת המציאות.
"בהקשר הזה נמצא לא פעם את הגוף שצועק את צעקת הנפש: נמצא ריבוי של מחלות אוטואימוניות (מחלות החיסון העצמי, הגוף תוקף את עצמו) בקרב נפגעי התעללות נרקיסיסטית. זוהי הנחת מחקר שטרם נחקרה דיה, והיא מגיעה בעיקר מתצפיות ועדויות קליניות, עדיין ללא מחקר מסודר, אבל זו תופעה קיימת, וכואבת.
"ואני מדגישה לרגע את נושא המחלות הפיזיות, כיוון שהן ברוב הפעמים נשארות. גם אם האדם התרחק מהנרקיסיסט, גם אם הוא החלים מהתעללות ועבר שיקום, הגוף עדיין מגיב בחוויה של מותקף, הגוף עדיין זוכר. כך למשל אני יכולה לספר על אישה שהחלה לסבול מאטופיק דרמטיטיס – מחלת עור דלקתית – בגיל מבוגר יחסית, אחרי מערכת של התעללות נרקיסיסטית.
"ההתפרצויות של האטופיק הגיעו בכל פעם אחרי תקופת מתח בבית, אבל גם אחרי שהיא עזבה את הבית ועברה שנים של החלמה, עדיין, בכל פעם שעולה בה מתח קל, כמו לפני מבחן, אף על פי שאין לה חרדת מבחנים – האטופיק מופיע וגורם לה לסבל קשה. היא יודעת: זה רק מבחן, כלום לא קרה, אבל המתח הקל שזור במוח שלה עם המתח העז של פעם מהנרקיסיסט ששיחק לה במוח, ושם – הגוף נזעק לקריאת הבהלה של המוח וחוזר לתקוף את העור בפריחה המגרדת".
העניין בצעקה הזו הוא שהיא צעקה כל כך גדולה שאיש לא ישמע. אין שם סימנים כחולים על הגוף. יש שם לפעמים אפילו אחות שמוכנה לקנות לאחותה מלתחה שלמה של שמלות כי "נו, הטעם שלך בבגדים, עזבי, אני אקנה גם לילדים לכבוד החתונה, שלא יהיו בושות". ו… צריך להגיד תודה.

העצמי שהלך לאיבוד
זה להגיד תודה, ולהרגיש משוגעים. זה לבקש סליחה, ולהרגיש משוגעים.
קחו לדוגמה את המונולוג של ציפי, שם בדוי כמובן:
"הוא אמר לי שפגעתי בו, שאני לא מפסיקה לפגוע בו. בתחילה ניסיתי להסביר, לספר – יש כאן שניים, אולי האחריות שייכת גם לך? הוא איים שעוד מילה אחת כזו הוא יטרוק את הטלפון. אני שונאת מריבות. הנחתי את עצמי בצד, ביקשתי סליחה. ושוב סליחה. הבטחתי שאפצה אותו. הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא יכול לסלוח. פתאום פרץ ממני כזה בכי, בכי ששטף את כל כולי, לא יכולתי לדבר. ביקשתי סליחה על כך שאני בוכה, אולי שוב אני לא נותנת לו מקום, אולי גם הבכי שלי פוגע בו. הוא התרכך. הסכים לסלוח. אבל הבכי לא פסק, וזה… לא היה בכי מוכר. הוא הגיע מאיזשהו היכל שאני לא מכירה.
"למחרת, ניסיתי לסדר לעצמי את הדברים. ישבתי עם היומנים שלי. בדקתי שוב – איפה פגעתי בו כל כך? ואיך? האם באמת שיחקתי לו ברגשות כמו שהוא הטיח בי? האם אני משתמשת בו כמו באפרטהייד? חיפשתי בתוכי, בעברי, בהתנהלות שלי, בהתנהגות, הייתי מוכנה לכל כפרה שתושת עלי. בצמרמורת ענקית הבנתי ש… שלא. שלא. הלכתי לשאול אחרים אם אכן אני צריכה לכפר על מה שעשיתי. מניתי הכל, לפי הסדר, שוב הבנתי ש… שלא. ואז חלחלה בי הבנה נוספת: סתם בכיתי מולו. חשפתי את ליבי בפני מי שנהנה מכך והשתמש בלב החשוף שלי לצרכיו. חשפתי את החלקים הכי אישיים בנפשי ואת דמעותיי הכמוסות. זו הייתה אחת החוויות הקשות".
גיטי גפני מרחיבה על כך: "נזקים נוספים מתרחשים סביב ה-SELF, העצמי. העצמי הזה שלנו הוא הבסיס לתפקודים של הוויסות הרגשי. דרך העצמי שלנו אנחנו יודעים לתקף לעצמנו את המציאות, מה שמרגיע ומאזן אותנו ועוזר לנו להאמין למציאות ולחוויה של עצמנו. אנחנו מארגנים את הרגשות שלנו סביב העצמי הזה, מארגנים ונרגעים. מכיוון שהפגיעה הנרקיסיסטית פוגעת בתפקוד הזה של העצמי, הרבה פעמים הנפגע מגיב בתגובות קיצוניות של ממש, ואז – הנרקיסיסטים חוגגים: תראי אילו תגובות קיצוניות יוצאות ממך! אתה לא מצליח להתאזן! את מגיבה כמו אישה היסטרית! וככה, השרשרת של החנק הופכת למהודקת עוד יותר.
"במקרי קיצון יהיה אובדן של תפיסת המציאות ממש, וזה יכול ללכת ולהחמיר עד כדי כך שהאדם לא מפרש נכון את הנתונים שהחושים שלו מעבירים לו, וכבר ניכרים פגיעה בבוחן המציאות, חוסר יכולת להחליט ותחושה לא קוהרנטית, לא רצופה ושלמה עם עצמי. משם – הדרך לפגיעה תעסוקתית ופגיעה ביכולת הלמידה קצרה מדי".
דוגמה?
שולמית עובדת עם בוסית שיודעת לשחק לה בראש בצורה פלאית. היא משלמת לה משכורת נכבדה, כן, אבל בה בעת מוכיחה אותה ללא הרף שהיא מאבדת למשרד לקוחות, עובדת ללא אחריות בסיסית ואי אפשר לסמוך עליה. שולמית היא אישה בוגרת, ובכל זאת היא מוצאת את עצמה בחרדות, עוזבת את התיק שהיא עסוקה בו, פולשת לחדר המנהלת ומחטטת ביומנים, מגלה ש- לא, מאז שהיא התחילה לעבוד, המשרד הגדיל את טווח הלקוחות שלו פי אחד וחצי! עיניה רואות משהו אחד, אוזניה שומעות משהו אחר. החוויה? שיגעון.
אבל את מחטטת ביומנים של המנהלת, את היא ה… הבעייתית! מגלה שולמית לעצמה. את זו שמשחקת באש!
וכן, זה היה משחק באש. שולמית לא יכולה להכחיש. זו הייתה רולטה רוסית. לפעמים הכדור פוגע דווקא במי שהטעין את האקדח.

איך נחלצים?
לרגעים נדמה שאם מישהו גנב ככה את העצמי, אי אפשר עוד לתקן. אבל האמת היא שעבודה קשה ומתישה תאפשר לנפש את השיבה לארץ המובטחת.
גיטי גפני משרטטת: "ישנם שני רבדים בעבודה עם נפגעי התעללות נרקיסיסטית, בגדול – יש 'סור מרע' ויש 'עשה טוב'.
"ראשית צריך ללמוד לזהות את הרעילות שהנרקיסיסט מפעיל, לקרוא לה בשם וללמוד את דרכי ההתגוננות מפניה. ללמוד, לקרוא ולהבין איך בנוי הנרקיסיסט, מהן המניפולציות שלו, ומה אפשר לעשות – גם אם כרגע 'העצמי' לא בשיא כוחותיו: לנסות לאמץ הסתכלות נוספת על המציאות ולנסות לחדד אותה, להחזיר אותה אל כנה, להשתמש בטכניקות של 'אבן אפורה' (להפוך ללא מעניינים וחסרי תועלת עבור הפוגע, להגיב במינימליות וכך העניין של הפוגע ירד). להבין את השאיבה הרגשית של הנרקיסיסט: לא משנה איזה רגש ניתן לו, בין אם זה יהיה רגש חיובי או שלילי, בין אם אוהב אותו או אשנא אותו – התוצאה תהיה אותה תוצאה: הנרקיסיסט רעב כל כך, מרוקן כל כך, שהוא מתנפל על כל הזנה רגשית שהוא מקבל מכל סוג שהוא.
"חשוב לעצור לרגע ולהסביר: לאדם הנרקיסיסט יש משהו מפוצל מאוד באישיות שלו, והפיצול הזה הוא בדיוק חלק מהתעתוע. יש לו רגעים שבהם הוא אמפתי, אכפת לו, הוא מרגיש ואפילו כן, וברגעים האלו מנסים לייחס לו אישיות שלמה, משום שבני אדם טובים מתבוננים על בני אדם דרך עיניים של בני אדם טובים, וכשהם מזהים אמפתיה – הם בטוחים שהאדם העומד מולם אמפתי. אבל אצל נרקיסיסט האישיות אינה אמפתית כלל. יש לו חלקים אמפתיים, וכשנופלים בשבי האמון לחלקים האלו, מגיע הרגע שבו הכל מנופץ, והתחושה היא שהקרקע נשמטת ונעלמת. השפיות מתאדה. הרי רק לפני רגע הוא חייך והתנדב לעזור, איך ייתכן שעכשיו הוא מסתכל עלי במבט מרוח כזה ואומר לי שהרסתי הכל? כנראה אני באמת מלאה הרס!
"ונקודה חשובה נוספת: לנרקיסיסט אין יכולת להגיע לאהבת אמת שבה ישנו אדם אחר, עם בחירות אחרות, ועם רצונות משל עצמו. הוא אוהב אך ורק את האמת היחידה כפי שהוא רואה אותה. משום כך הוא לא אוהב באמת. יש לו אהבה לחפץ, יש לו אהבה לאובייקט, אין לו אהבה לסובייקט העומד בפני עצמו ו- שונה ממנו.
"האהבה של הנרקיסיסט היא כמו אהבה לעציץ. עציץ ששומרים עליו ומטפחים אותו, אבל אם הוא לא פורח, לא מספק את מה שהוא צריך לספק, את מה שאני רציתי שהוא יספק – הלב נחמץ לרגע, ואז לא מהססים ומשליכים אותו. כי הוא חפץ. יש לו מטרה אחת. הנרקיסיסט רואה את האדם האחר רק כמו חפץ, כל עוד הוא משרת אותו ואת צרכיו – הוא קיים, ומשלא – הוא מושלך.
"צריך ללמוד לפתח הגנות, ללמוד טכניקות איך לא לענות, לא להיגרר, איך להישאר יציבים, עטופים, לא מניחים לשום דבר שלו לחדור.
"אם מדובר בבוסית נרקיסיסטית או קולגה וידידה הדרך המומלצת ביותר היא לנתק את הקשר. אם אין אפשרות לנתק, כי מדובר בבן משפחה קרוב – אנחנו נשארים בידיעה שתהיה מלחמה תמידית. זה לא מצב שבו האדם יכול לומר לעצמו 'הבנתי, מהמילה הזו לא איפגע, שם תהיה הרעילות וממנה אתרחק'. הנרקיסיסטים מלאי מניפולציות, הם יודעים להשתמש בניואנסים של החלקים הכי אנושיים שלנו ולהפעיל אותם בכל פעם ממקום אחר.
"כבני אדם נורמטיביים, אנחנו משתמשים בנוירוני המראה: כשאדם מחייך אלינו – אנחנו מחייכים, כשמישהו עם דמעות בעיניים – נאמין לו, משום שכשאנחנו עם דמעות בעיניים אנחנו כנים לחלוטין. אנחנו יודעים לפרש את האחרים לפי האופן שאנחנו מפרשים את עצמנו.
"הנרקיסיסטים משתמשים בנוירוני המראה כמנגנון הישרדותי, ומזהים באמצעותם את המקומות הרגישים והמוחלשים של האחרים, ושם, בדיוק במקומות השבירים הללו, הם פועלים".
וזה… זה כבר עוצר לרגע או שניים את הנשימה.

פצע הוא הזמנה
קצת טבע וזואולוגיה?
לבנין הכרוב (Pieris brassicae) הוא פרפר בצבע לבן, שזחליו ניזונים מעלים של צמחים שונים – בהם כרוב, כרובית ושאר מצליבים, צלף וכובע-הנזיר. לבנין הכרוב וזחליו הם מחזה נפוץ בגינות, ויש העוקבים אחר התפתחות הזחלים בציפייה לראות אותם מתגלמים והופכים לפרפרים. אבל בחלק מהמקרים הזחל לא מתגלם, ובמקום זאת הוא עומד מעל פקעות קטנות בצבע צהבהב, שמזכירות צמר גפן. למה? תופעת הטבע השולית הזו לכאורה, נחקרה, והגילוי בה הוא גילוי מצמרר:
הפקעות שייכות לצרעה טפילית שאורכה מילימטרים ספורים. הצרעה הזו תוקפת זחלים מסוימים, היא מטילה עשרות ביצים לתוך גופו של זחל הפרפר. הזחלים של הצרעה הזו בוקעים בתוך גוף הזחל וניזונים מהרקמות שלו, וכשהם מסיימים לגדול, הם פורצים דרך הגוף של הזחל שכבר הופך לגוסס ומת.
התופעה המצמררת הזו הוגיעה את מוחם של חוקרים שניסו לבדוק: איך הצרעה יודעת לזהות את המיקום המדויק שנכון להטיל בו את הביצים כך שהזחל ימשיך לחיות ולהזין אותן ברקמות החיות שלו, והוא ימות רק כשהזחלים יסיימו לגדול? ואיך היא יודעת את המינון המדויק של הארס שהיא צריכה להטיל בו לשם כך?
את החקר עצמו נשאיר לחוקרים, רק דבר אחד מהגילוי שלהם נספר פה, בתיווכו של סימינגטון, אנליטקאי אוסטרלי. הוא מספר שלא רק הצרעה יודעת את המיקום המדויק להטלת הביצים והארס שלה, גם הזחל משדר: כאן הפצע שלי. כך אפשר להטיל.
מטלטל? מאוד.
מאשים את הקורבן? הו, לא, לא.
כי זחל יכול לשדר: כאן הפצע שלי, ואנחנו יכולים לבחור: או להניח שם רטייה ותחבושת, או לאפשר להטיל שם ביצים ולבלוע את הרקמות החיות שנשארו לנו.
וגיטי מרחיבה על כך:
"כשחיפשו גורמי סיכון לנפגעי מערכות יחסים נרקיסיסטיות, לא מצאו הבדלים בין נשים לגברים, בין מעמדות או כל משתנה אחר, המשתנה היחיד הוא: אם אדם כבר חווה מערכת יחסים כזו – הוא בקבוצת סיכון לחוות שוב מערכת יחסים דומה. כן. אנשים שכבר נפגעו משדרים את הפגיעות שלהם. אנשים חומלים יעצימו אותם ויראו להם שאסור לדרוך עליהם, ואילו הנרקיסיסטים ישדדו את הרקמות החיות עד לגסיסת העצמי.
"וזה מחזיר אותנו אל המשוקעות ההורית הראשונית בחיינו: ברגעים הקסומים האלו יש מישהו שמכוונן אלי, בלי שאני אצטרך לומר או להגיד. הוא נמצא שם – עבורי. כשיש חסר במשוקעות ההורית הראשונית, מכל סיבה שהיא, נוצרת פנטזיה למקום מושלם. פנטזיה שיהיה שם מישהו שיהיה כל כולו מכוונן אלי, בלי שאצטרך להגיד או לעשות. בעבודה טיפולית מתרחשת אט אט ההבנה שבמציאות הבוגרת הפנטזיה הזו לרוב לא תתממש. יש עבודת אֵבל ארוכה ועמוקה על מה שלעולם לא יהיה. אבל אם הנרקיסיסט זיהה את האדם עם הפנטזיה, הוא יכבוש אותו לניצול ולהתמזגות. בשלב הראשון התחושה תהיה של 'אהבה תאומה', הבנה מושלמת. משהו מאזור החסר, הכמה כל כך, שודר, ונכבש. אחרי הכיבוש, האדם כבר נתון בידי הנרקיסיסט.
"ואם לדבר על תמרורי אזהרה, אז המקום הזה של 'וואו' גדול והתלהבות ראשונית אדירה שלא משאירה מקום לנשימה ולמחשבה, הוא תמרור. אם הקשר מתחיל בתחושה דרמטית – תחשדו, שימו לב.
"אחרי התמרור הזה, יהיה תמרור נוסף: נדנדה. יחסי אידיאליזציה-דווליואציה – ברגע אחד אתה טוב לו, מאוד, נפלא ושמן זית זך, ולמחרת אתה הופך להיות מואשם, נרדף, שנוא ומשוקץ. הערעור הזה, הנדנדה ההרסנית הזו, מטלטל את כל תחושת הקיום והקוהרנטיות של העצמי, והוא כבר מתחיל להטיל ספק בו עצמו ובמניעיו. אבל מכיוון שהכמיהה לחזרה למקום המושלם של הנשמות התאומות קיימת ואפילו רבה – הנפגע עושה הכל כדי לנסות לחזור לגן העדן הזה, ומוכן לוותר על המון חלקים שלו ותובנות שהמודעות משדרת לו 'כי היה לנו כל כך טוב, כנראה אני קלקלתי, ואם קלקלתי – אתקן'.
"כדי לתקן את הנזקים שמשאירה מערכת יחסים כזו, צריך ליצור אדישות ו'אבן אפורה', וכדי להצליח ליצור 'אבן אפורה' צריך לוותר על מה שהיה, וזה לא קל בכלל. זה לוותר על הנפש התאומה. על התחושה הזו שכן, היה מי שהבין; היה מי שקלט את הנימים הכי דקים (ודווקא בשל כך – השתמש בהם!) צריך לוותר על הקסם הזה, ולוותר על כך… זה אחד האובדנים הקשים".
רגע לפני שאנחנו ממהרים לנתק קשרים עם דמויות נרקיסיסטיות, חשוב שנזכור את זה. יהיה תהליך, לא בהכרח שהוא יהיה קל, בכלל.
עוד משהו שחשוב שנזכור: יהיו לנרקיסיזם מופעים רבים ושונים. השאלה שם לא תהיה אם הוא מתאים למופע המתואר, אלא אם הוא מסוגל לראות את האחר כאדם שיש לו זכות קיום, ולא ככלי למילוי הצרכים של עצמו.
עוד קצת מאפיינים שיעזרו לנו להחזיק חזק בתוהו הזה? נקשיב לגיטי גפני:
"מה נשאר? להכיר מהי מניפולציה רגשית (מה את עושה לי, אני עומדת להתעלף, עוד אקבל התקף לב בגללך. אני משחקת בך? את משחקת בי! תראי רק איך שאת מתנהגת!)
"להכיר את הקופים המעופפים – העוזרים הסמויים, שהנרקיסיסט מקיף את עצמו בהם. לא פעם הם יהיו בעצמם אנשים חזקים, ישירים, חכמים ובעלי יכולת זו או אחרת, כך שכאשר ההוא ייפול, הקופים יחזיקו אותו חזק.
"נשאר לזכור לוותר על תחושת ה'הי' הקסומה, והמפתה כל כך, לזכור את האפ-דאון, המקום הזו שבו לרגעים הנרקיסיסט חוזר להיות מושלם וטוב ומיטיב, ושוב, נהיה בסכנה להאמין לו וליפול. יהיה מי שיאמר שתהיינה לפחות שבע מערכות של נפילה ותקומה עד לזיהוי המוחלט שמדובר בנרקיסיסט".

חזרה אל העצמי
אבל להכיר זה לא מספיק. נדרשת עבודה נוספת ואקטיבית להקים מחדש את העצמי על גבי החורבות. גיטי לא מוותרת:
"ה'עשה טוב' קצר יותר במילים וארוך הרבה יותר בחיים. עשה טוב הוא אותה בניית העצמי. וזו עבודה קלאסית שעובדים עם נפגעות התעללות: הרבה תיקוף של החוויות שלהן, הרבה אמון לקול הפנימי, חיבור לגוף-נפש, זיהוי של העצמי. לפעמים כל העבודה הזו מתרחשת תוך כדי הפרעות מצד הגורמים הנרקיסיסטיים שמאיימים להשבית את הבנייה המחודשת, אבל זה חלק מהעבודה: נפלתי למניפולציה, אני מזהה וקמה. ואיך אחזק את עצמי כעת?
"העבודה עם נפגעי התעללות נרקיסיסטית יכולה לשלב גישות שונות ואינטרסובייקטיביות: בתחילה המטפל 'משאיל' את עצמו בתוך הקשר, כי אין למטופל שום 'עצמי'. כן. הוא נמצא, מדריך ואומר. אט אט הוא מפנה את מקומו לטובת העצמי שנוצר: לעזור לו להחליט, לתקף את ההחלטות שלו, לעזור לו לטעות ולהבין שטעות היא לא קטסטרופה. קצת טכניקות ויסות, קצת עבודה עם סכמות – לקחת מכל גישה את הכלים שיכולים לעזור במקרה האינדיווידואלי. וכמובן, הרבה עבודה בין אישית מלאה בכנות, כדי להחזיר לאדם את העצמי שלו.
"חשוב לציין שבדרך כלל כשאנחנו מדברים על מערכות יחסים, אנחנו מדברים על מערכת של שניים, כל אחד וחלקו. הנרקיסיסטים משתמשים בזה. בטיפול זוגי הם יגידו: אבל מה עם החלק שלה? ו- היא הביאה אותי לשם. זו נקודה קשה מאוד לזיהוי אבל קריטית: במערכת יחסים נרקיסיסטית, אין שניים שגורמים למערכת להתפרק. יש פוגע – ונפגע. ואם המערכת אמורה להמשיך ולהתנהל, צריך לדעת היטב, שבכל הזמן הזה האינדיבידואל נתון בסכנת נפשות".
אולי גם זה סוג של גונבי נפשות שהכתוב מדבר.

איך את נראית, נרקיסיסטיות?

זהו, שיש לנרקיסיזם אלף פנים ומופעים, מה שמקשה כל כך על הזיהוי של הסובלים ממנו.
הם יכולים להיות ביישנים ומנומסים, בשל חוסר היכולת שלהם לטעות. זהירים כל כך, לא אנושיים כמעט, כדי שחלילה לא יתפסו אותם בטעות שתמוטט את עולמם.
הם יכולים להיות קולניים ורעשניים, דורשים ומכריחים.
הם יכולים להיות פגועים עד מוות, דומעים ומתייפחים.
ההיבט האחד המשותף של כולם הוא העובדה שהם לא מסוגלים לראות את הצרכים של האחר אלא אך ורק אם מילוי הצרכים של האחר יביא אותם לסיפוק של עצמם.
קל יותר יהיה לזהות אותם בצורה הפוכה: כשנראה אדם בלי "עצמי", כזה שלא מצליח להחליט, שלא יכול לבחור, שמרגיש מבולבל עד תהום אם הוא האיש הרע בסיפור או האיש הטוב, נבין שייתכן שהוא הקורבן.
כשנראה אדם שמחפש כל הזמן הוכחות כתובות כי על עצמו הוא לא סומך עוד, והתגובות שלו מול ה"חשוד" בנרקיסיסטיות תהיינה שונות ממה שאנחנו מכירים – היסטריות, מוטרפות, מבולבלות ונעות בין קצוות לא תואמים, נוכל לבחון בזהירות: אולי הוא עובר התעללות נרקיסיסטית.
מה עושים?
ראשית, סדר. רשימה פשוטה תעשה את העבודה, כלומר רישום עובדות בהירות.
ההמשך יהיה למידה. למידה טובה, הכרה של הדפוסים, מחזירה לאדם את כוחות הנפש שלו. את עצמו.
ואז?
שווה לפנות לטיפול. גם בשדה הטיפולי נוכל לפגוש אנשי מקצוע נרקיסיסטים, ולא בכדי, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.
רק על קצה המזלג: כדאי, גם בטיפול, שתהיה דמות מלווה שומעת, מקשיבה ובעיקר – כזו שתוכל להחזיר לך – שסבלת מנרקיסיזם – את עצמך שאבד.