האימהות של היום מודעות יותר מאי פעם, חרדות יותר מתמיד מפגיעה באוצרות שלהן, מטראומה שאולי חלילה תלווה אותם לאורך כל חייהם. ואז, מרוב חרדה, הן לפעמים מחזיקות חזק מדי, או בורחות לקצה השני כי אי אפשר ככה יותר. אבל כן, אפשר ללמוד לחיות בעולם מורכב, ללמד את הילדים על עולם כזה וללמוד להיות מוגנים יותר, מסוגלים יותר לקום אם חלילה קרה משהו ולמצוא את נקודות האור לסיוע · ותצילני מכל פגע רע
אימהות הולכות בעולם ופוחדות.
הן כל כך אוהבות את הילדים שלהן, הן כל כך חרדות עליהם. שיהיה להם טוב, שלא ייפגעו, חלילה!
הן שומעות מפה לאוזן סיפורים מחרידים על טראומות קשות, על התפרקות נפשית, על השתלשלויות אירועים נוראיות ומסמרות שיער. הן מאמצות את הילדים שלהן חזק חזק אל חיקן, לא רוצות שהם יזוזו מהן, שרק לא ייפגעו, היקרים האלו.
ככה זה. כל סיפורי הקצה יוצרים חרדה ובהלה. אף על פי שרוב רובו של העולם טוב ומיטיב, כשמגיעה שמועה רעה, היא גורמת למנוסת בהלה והתבודדות.
פתאום אסור לרב'ה בחיידר ללטף את בן השלוש אם קיבל מכה, ואם מנהלת קוראת לבת לשיחת עידוד, כל החושים מתרכזים: לשמור על מוגנות!!!
נניח לרגע את הדברים על השולחן: ברור שצריך לשמור היטב על עצמנו ועל הילדים, זו לא שאלה אפילו.
הסַכנות, הן סכנות, האִיום, הוא איום. אבל כאשר אנחנו פועלים מתוך בהלה, ולא מתוך ידיעה, היכרות והבנה, אנחנו עלולים לשגות כפליים.
ולמה?
כי 'המעט מדי מייצר את היותר מדי' – מעט מדי קִרבה, מעט מדי חֶברה, מעט מדי חום, מגע, חיוך, שלווה, או – כשאנחנו מעט מדי סומכים, דווקא ה'מעט מדי' הזה עלול לייצר את ה'יותר מדי' – את פריצת הגבולות, את הפגיעה, את הצורך לקבל, בכל מחיר – גם אם הוא מחיר כבד ומעוות – את החום והקרבה, את העצמאות והשחרור.
פוגעים מזהים את הצורך. את הכמיהה. ואם הכמיהה לא תסופק בצורה בריאה של קשרים משוחררים, של קרבה מיטיבה, של חוסן ואמון, ייווצר חלל. ולתוך החלל הזה בדיוק יכולה להיכנס הפגיעה.
כמו בכל עניין, אין לנו הפריווילגיה ללכת לקצה. אנחנו צריכים להכיר, לדעת, להישמר, אבל גם – לשחרר, להאמין, להחלים מהאימה המשתקת שאוחזת בנו.
בכתבה הזו ננסה תחילה להסביר מהי אכן פגיעה, מה היא יוצרת בנפש וכמה היא מסוכנת.
"התגובה הטבעית למעשי הזוועה היא לסלק אותם מהתודעה", טוענת ג'ודית לואיס הרמן, חלוצת הטיפול בטראומה כרונית.
הטבע הכי טבעי שלנו הוא לעצום עיניים ואוזניים ולומר 'כלום לא קרה, כלום לא יקרה'. זוהי תגובה מסוכנת. דברים מתרחשים ודורשים טיפול. דברים עלולים להתרחש ודורשים מניעה. כן. לא ניתפס לשום שאננות.
אבל, לצד כל זה, גם ננסה להגדיר את השוני בין הפגיעות, את החשיבות של המשפחה שנמצאת שם, את הקריטיות של הקהילה, את האמונה בהחלמה, את המשמעות של יצירה מתוך אסון. כמאמינים בני מאמינים, לא ניגרר לבהלה ולחוסר האונים.
נחזיק בחבל משני הקצוות שלו, בדרך אל היעד. זה לא יהיה קל. קל הרבה יותר להיתפס לבהלה המשתקת או לשחרור המזניח. להבין את ה'גם וגם' יהיה לכולנו קשה יותר. אבל אנחנו לא נבהלים מקשה, נכון?
רעם ביום בהיר או סופות רעמים?
ראשית נעשה סדר: יש הבדל תהומי בין PTSD – הפרעת דחק פוסט טראומתית, או בקיצור: פוסט טראומה, תגובה אחרי טראומה, לבין CPTSD שזה כבר קומפלקס, טראומה כרונית. מדובר בחיים בצל הטראומה, ילדות שנבנתה והתעצבה בחיק הטראומה החוזרת ונשנית, התגובות הלא הולמות, ההזנחה, ההתעללות, הניכור.
נתחיל מהתחלה: מהי בכלל טראומה?
רחל פורגס, עו"ס קלינית, התמחות בטראומה, קלינאית וחוקרת, עובדת במטיב – המרכז הישראלי לפסיכוטראומה שע"י בית החולים 'הרצוג', והיא מרחיבה:
"אפשר למצוא דרכים ותאוריות שונות לתאר מהי טראומה, מכיוון שקשה כל כך לספר מהי טראומה. גם הDSM-, המדריך להפרעות נפשיות, מגדיר טראומה כ'אירוע מסכן חיים' אבל לא מספר את החוויה הפנימית של האדם.
"אולי הקושי נעוץ בכך שמי שחווה טראומה – אין לו סיפור. זה גרעין החוויה שלו. היה רצף, קרו דברים. הוא נסע לחתונה ואז התרחש משהו קשה. פתאום אירעה תאונה ו'cut'-! מהרגע הזה הקובץ ריק. כאילו פתאום נכבה המחשב, הכונן הקשיח נעצר. אין המשך, ריק.
"כל מה שעבר עלינו באירוע אחרי הרגע הקריטי מציף אותנו ללא יכולת להפוך לסיפור שלנו. דמיינו את שער האולם לפני אירוע. בהתחלה כל מי שנכנס נבדק, והתו הירוק שלו נסרק. ברגע מסוים התפרצו האנשים וכולם נדחפים פנימה, אין רישום ואין ידיעה מי נכנס.
"גם בתוכנו מסתובבות חוויות גופניות, מחשבות פולשניות, סערת רגשות מתפרצת, אך אין להן חיבור לתודעה, הן ללא פשר וללא קשר: אני לא יודעת מה קורה לי!
"סירנות מקפיצות את הנפש, כל קול של אמבולנס מעלה חרדה. יש עצבנות בלילה, בכי ללא שליטה, דאגות שלא מניחות אפילו בזמן טיול רגוע.
"אף על פי שאין המשך לסיפור, מרגע הטראומה הכותרת הראשית בסיפור החיים שלנו מוחלפת. העמדה של אדם שעבר טראומה עוברת שינוי בסיסי של אובדן אמון באחר, היא לא בהכרח מודעת: 'לא הייתה אכפתיות אמיתית כלפיי'. 'אין על מי לסמוך ברגע קשה'.
"כבני אדם, כשרע לנו מאוד החוויה הפנימית מתרגמת את הכאב ל'מישהו לא דאג לי מספיק'. יש ילדים שאחרי טראומה יהיו ברגרסיה או שיהפכו למתריסים. אבל יהיו גם כאלו שייראו 'פורחים', תמיד טובים וחמודים, אולי 'נדבקים' מתמיד.
"אלו ילדים שחייבים להיות בסדר גמור כי הם חייבים לדאוג לעצמם ולכם – האמון שלהם, שניתן לשאת אותם ולדאוג להם, נפגע. מהרגע הזה רק הם ידאגו לכם".
שירה מילר, עו"ס קלינית, מנהלת דיור מוגן לנפגעות טראומה מורכבת, מטפלת בנפגעות בקליניקה פרטית, מספרת גם היא מה קורה לנפש בשעת טראומה:
"אנחנו מדברים על פגיעה שנחשבת, בצדק, לאחת הטראומות הקשות שאדם יכול לחוות. היא פוגעת בשלמותו הפיזית והנפשית של האדם ומערערת באופן עמוק את תחושת הביטחון הבסיסית שלו.
"ברוב המקרים מתלווה לה תחושת בושה והשפלה, חוסר ישע וחוסר ביטחון.
"פגיעה מתקיימת בתוך קשר, ולכן היא מערערת את האמון של האדם בעולם ובזולת, ממוטטת את מערכות ההתמודדות הרגילות שבדרך כלל נותנות לאדם תחושה של שליטה מסוימת, תחושה של שייכות ושל משמעות.
"הרבה פעמים החיים מתחלקים ל'חיים שלפני' ו'החיים שאחרי', בייחוד אם הפגיעה הייתה בשלב שהמוח עדיין מתפתח.
"האירוע הטראומטי יוצר שינויים עמוקים בכל מערכת העוררות של הגוף: מתי יש תחושת סכנה, ומתי אפשר להירגע. גם בחוויה הרגשית נוצרים שינויים, וכך גם במבנה המוח".
החיים שאחרי
אז כן, אימהות ממשיכות ללכת בעולם בפחד. מה יקרה לילדים שלהן? אבל הנה, רחל פורגס גם ממשיכה:
"ולמרות הכל, הנפש האנושית מחפשת דרך לחיות, ואדם שעבר טראומה מוצא אותה, ברוב המקרים. 'לא אסע באוטובוסים / אקפיד על קלה כבחמורה שבחמורות / לא אבקש קשר ולא אתאכזב'.
"כך מוצא האדם את דרכו בחיים אחרי טראומה: החיים שלו היו חיים טובים דיים, אוהבים, מספקים, פתאום בא רעם וטלטל הכל. הוא מבוהל, משותק, אבל גם – קם. קצת מתנדנד, קצת מבוהל, מוצא דרכים טיפ טיפה עקומות, אבל כאלה שמאפשרות לו לשרוד.
"אם הוא ילך לטיפול שיתמקד בטראומה, הוא יוכל אט אט לצאת ממנה, לא לתת לה לנהל את חייו. אם תהיה שם משפחה תומכת, הוא ייחלץ, הרעם יישאר שם כזיכרון".
כשדינה הייתה ילדונת, היא הסתובבה בחצר בשעת ערב עם החברות. פתאום עבר שם נהג מונית, הציע לה כסף לממתקים כדי שתיכנס למונית. היא נכנסה לרגע, וברחה הביתה בבכי ובהלה.
אמא שלה הייתה חכמה ומבינה הכי שבעולם. היא חיבקה אותה, נתנה לה לשתות והבטיחה לה לטפל במה שקרה. היא לא הרבתה בשאלות כדי לא 'לזהם' את החקירה – מה שיגרום לכך שכשהחוקרים ישאלו, הנתונים לא יהיו מדויקים.
היא פנתה למרכז הגנה, שם תשאלו את הילדה בצורה עדינה ומדויקת, מצאו מצלמות, והאשם הועמד לדין.
הייתה טראומה? כן. דינה תפחד להיות לבד בחצר? בתחילה כן. אולי היא לא תישן בלילות הראשונים? כנראה.
אבל העטיפה, הפעולה, ההגנה שלה היא זכתה, ירוממו אותה, יעצימו. היא תרגיש שמטפלים בה, שבזכותה פושע עומד לדין, לא עזבו אותה במקום הקשה הזה, כן? דינה עברה טראומה, אבל לא טראומה כרונית. וזה הבדל מהותי מאוד.
מירי, למשל, שעברה פגיעה לא פשוטה בהיותה בת עשרים, איבדה, לפתע, את חוש הכיוון שלה. עד אז, היא הייתה נווטת ראשית. בכל הטיולים השנתיים היא הובילה אחריה את החברות במסלולים, ידעה לקרוא מפות ולהריח את השבילים.
מיום הפגיעה, משהו השתבש ביכולת הזו, כאילו נמחקה לה הדרך בנפש. מכיוון שהיא התקשתה מאוד לספר על הפגיעה שלה, האמינה שהיא תתמודד איתה בכוחות עצמה, ולא סמכה שיהיה שם מישהו כלשהו שיוכל להחזיק איתה את הדבר הנורא הזה בלי להאשים אותה, ללעוג או לבקש ממנה לשכוח – הטראומה נמשכה ונצרבה וצרבה.
היא המשיכה להיות אותה מירי, אבל הייתה בה 'קפסולה' של טראומה קשה, שהייתה עלולה להתפרץ ברגעים שהזכירו את הטראומה: באותו רחוב, באותו ריח של לחם שהיה מהמאפייה הסמוכה. קולות של ציפורים היא לא הצליחה לשמוע יותר, איכשהו הם נקשרו לפגיעה.
יום אחד, בעזרת השם, היא תמצא את מי לשתף, נכון? תהיה לה דרך לא פשוטה, כי היא לא הורגלה לסמוך, היא לא הורגלה שיש שם מי שמטפל ומקשיב ומאמין לה. אבל אולי היא עוד תמצא.
חשוב לזכור את זה.
מטראומה ניתן לצמוח בעזרת מי שהיה שם, ויותר מזה, שנדור פרנצי, שהיה אחד ההוגים הגדולים בתחום הטראומה, מסביר שטראומה היא רק דבר שאי אפשר לדבר עליו.
אפשר לדבר על האירוע? אפשר ליצור ממנו יצירת חיים מחודשת? נרטיב של העצמה, יכולת, צדק? אז זו משוואה: אפשר לדבר על הטראומה = האדם לא מתפרק ממנה.
הסיפור המורכב של הטראומה המורכבת
המצב מסתבך ב-CPTSD, כשהחיים הם הטראומה, כשהטראומה היא המצב הטבעי של החיים. יש מי שהגדיר את זה: "מקור החיים הוא מקור המוות" – מאותה באר לוגמים את החיים וגם את המוות, את הקרבה ואת הפגיעה גם יחד. זה כבר הופך את החיים למבולבלים וקשים.
פורגס מתארת:
"בטראומה מורכבת, הסיפור קשה יותר. טראומה נהיית מורכבת אם מי שפגע בי הוא אדם שהיה אמור להגן עלי ולדאוג לשלומי.
"כשהפגיעה היא מבן משפחה או מחנך או במקרים שהאירוע הקשה הוא מתמשך ורב שנים כמו מלחמת עולם או מחלה מתמשכת, הנפש מתקשה מאוד להסתגל לחיים.
"כולנו יודעים למשל, שבקשר לחוקי הקורונה, הכלל ישתנה כל שבוע. בטראומה מורכבת הדבר הוודאי היחיד כמעט שנשאר לאדם הוא החזרתיות של הדבר הבלתי נסבל שוב ושוב.
"הבלבול והנטישה הם הדבר היציב והמתמשך שהיה לאדם בחיים שלו. יש אמונה יחידה: יקרה משהו רע.
"הגוף לא בשליטה של האדם, הנפש לא בשליטה שלו. החיים הם ב'הפקר על אמת', והדרך היחידה שיש לחיות ולהקל על הכאב היא כמו שהילדים עוצמים עיניים ואומרים: 'לא אחריותי ולא אשמתי מי שמקבל מכה'".
שירה מילר מסבירה הן מהספרות והן מהניסיון שלה כמנהלת דיור מוגן לבנות שסובלות מה-CPTSD:
"הרמן, מהכותבות הראשונות על פוסט טראומה מורכבת, מתארת את הסימפטומים המגוונים שהנפגעת סובלת מהם:
א. שינויים בוויסות הרגשי כגון: דיכאון מתמיד, תחושה של אובדן טעם בחיים, פגיעה עצמית, התנהגויות אימפולסיביות, התנהגות עצורה או כפייתית.
ב. שינויים בתודעה כגון: אמנזיה ושכחה של חלקים בהקשר לאירועים הטראומתיים, אפיזודות דיסוציאטיביות חולפות: נתק מהעצמי, אובדן תחושת המציאות, פלשבקים ו/או שקיעה במחשבות, זהות מפוצלת…
ג. שינויים בתפיסת העצמי כגון: הרגשת חוסר ישע, שיתוק, בושה, אשמה, הרגשת טומאה או הכתמה והרגשת זרות גמורה (עשויה לכלול הרגשת מיוחדות, הרגשה שאיש אינו יכול להבין אותי, וזהות לא אנושית).
ד. שינויים ביחסים עם אחרים כמו: בידוד והסתגרות, חוסר יכולת ליהנות מקשר עם אנשים, חיפוש חוזר ונשנה אחר מושיע, חשדנות מתמידה וכישלון חוזר ונשנה בהגנה ושמירה עצמית.
ה. לפעמים יש גם שינויים במערכת המוסרית של הנפגעת, למשל: אובדן אמון בערכים מוסריים, אובדן אמונה ואיבוד המשענת שהיא מספקת, והרגשת חוסר תוחלת וייאוש.
"מעבר לזה, לפעמים יש 'תחלואה נלווית' של הפרעות אכילה, כמו אנורקסיה, בולימיה, אכילה כפייתית וניסיונות להתמכר לכל מה שיוכל לעזור לשכוח את הפגיעה ואת שברון הלב.
"הסבל של הבנות שנפגעו", היא מעידה, "לא ישוער. יש מהן, שאין להן לא יום ולא לילה, סיוטים וחוסר שינה בלילות, חוסר תפקוד ביום ועצב שלא נגמר…
"מנגד, פעמים רבות יש נשים ואימהות שמתמודדות עם טראומה מורכבת, מנהלות אורח חיים תקין ומתפקד באופן חיצוני, אבל בפנים הן מרגישות שהכל מרוסק".
כן. גם זה קיים.
נוכל לפגוש את יהודית, שנושאת תפקיד בכיר ומתפקדת בו למופת. היא וורקהוליקית, מכורה לעבודה, אבל הממונים עליה מאושרים מהעובדה הזו.
הם לא יודעים שהיא בורחת, כל היום בורחת לעבודה שדורשת את כל כולה ולא מניחה לה רגע לעצמה. כי אם יהיה לה רגע אחד לעצמה היא תתפרק משטיפונות של זיכרונות שאין אפשרות לזכור אותם.
וזה עצוב.
כל אשר בכוחך עשה
עד עכשיו כבר הבנו: לא כל הפגיעות שוות, לא כל הנפגעים שווים. אנחנו לא רק חסרי אונים מול פגיעה שעלולה לבוא, יש לנו מה לעשות. יש לנו אפשרות להיות עם הילדים. לאפשר להם חיים טובים דיים, מצע טוב דיו לגדול בו.
שירה מילר מחלקת את הכלים למניעה ולשמירה על הילדים, לכמה סוגים:
"תקשורת, תקשורת, תקשורת. ילד שיודע שהוא יכול לפנות לאבא ואמא בכל נושא, מורכב ככל שיהיה, והם יסכימו לדבר איתו בפתיחות והקשבה, קרוב לוודאי יפנה כשמשהו מסוג זה יתרחש.
"בכלל זה, תקשורת קרובה יוצרת את ההבנה מהו סוד טוב לעומת סוד רע. מה קורה אם מישהו אומר שזה סוד ולא מספרים לאבא או לאמא? ילד שיש לו יסודות בריאים של קשר, יבין מתי מדובר בסוד רע, שאותו לא שומרים בפנים.
"היכרות עם הגוף. עם הגבולות שלו.
"לימוד תפיסה מורכבת: בכל אדם יש צדדים טובים יותר וצדדים טובים פחות. אין אדם מושלם כאן, בעולם שלנו. השאלה היא לא על המושלמות, אלא אם אדם יודע להיות אחראי על החלקים הפחות טובים שלו או לא, ואם לא, זו בעיה קשה.
"זהו ההבדל בין אדם שטועה פעם אחת, וכולנו טועים לפעמים, לבין אדם שבאופן מהותי טועה, פוגע, ולא מקבל אחריות לפגיעותיו".
מחקרים מספרים שילדים, אם חלילה נפגעו, מספרים על הפגיעה בממוצע עשר שנים אחריה. לא קל להם לבוא ולחשוף אירוע טראומתי שיש בו בושה, תחושת אשמה וחוסר אונים.
הם לא בטוחים שיהיה שם מישהו שיוכל לשאת את זה בשקט, לשמור על הבושה בלי צעקה ובלי חרדה שתוסיף על המבוכה שלהם.
ככל שהם שומעים שיח חרד ומבוהל על פגיעות או על מוגנות, הם יכולים גם לפחוד ולהימנע יותר מלשתף, הרי הם ראו את אמא כל כך מבוהלת כשהיא דיברה על משהו רחוק, אז איך היא תתנהג אם נספר לה על משהו שהיה?
לכן, תמיד, העבודה תתרחש קודם כל עם העצמי ההורי. עם היכולת ההורית להכיל, לספוג, להאמין, לשאת, לשתוק כשצריך ולדבר כשצריך.
כאן בונים
כהמשך לכך, רחל פורגס מפתחת את נושא הבנייה העצמית: מי זה האני הזה? איך הוא נבנה? מי זה האחר? איך מתפתחת התפיסה אותו? זה נושא מורכב כל כך, שכאשר ילד מסתובב איתו בעולם בצורה בנויה יותר ובטוחה יותר, הוא הופך להיות ילד הרבה יותר מוגן:
"התינוק האנושי נועד להגיע למקום מפותח ביותר, אולם הוא נולד חלקי ופגיע מאוד:
"תינוק נולד עם גוף משלו, אנחנו מסתכלים על התינוק ומצביעים בלי להתבלבל: 'הנה הוא'. קיים ונוכח. אבל החוויה של 'להיות אני', החוויה שבה הגוף והנפש האלו הם שלו, היא לא חוויה שנולדים איתה, היא מתגבשת במהלך הינקות והילדות עד לסיום ההתבגרות.
"התהליך הזה עובר על התינוק כשהוא תלותי, תחילה באופן מוחלט ובהדרגה יורדת התלות. בשנים שהתינוק הופך לילד, לנער ולמתבגר, הוא מתעצב בהשפעות הדדיות שבין הנתונים שלו, האירועים והסביבה.
"גם ההבנה מי 'אני' ומי הוא האחר מתעצבת בשנים אלו. הנה דוגמה למשהו שיכול לבלבל כל כך את הילדים: ילד ששומע שכתוב לו על המצח שהוא משקר, מתבלבל: 'מי אני? מה הכוח של האחרים כלפיי? האם כל מה שעשיתי אכן הופך להיות חיצוני וכולם רואים? את כל המחשבות שלי? את כל הבפנים שלי?'
"ילד שאומרים לו 'אתה צריך להרגיש שמח' נשאר עם חלקים של עצמו, עצובים או מקנאים, בלי להצליח לדעת אם הם חלק ממנו או לא. הוא הרי צריך להרגיש 'שמח', אבל הוא מרגיש 'עצוב', אז מי אני ומי הסובב אותי?
"במקרים מורכבים יותר נראה נערה אנורקטית שלא 'יודעת' מה הגוף שלה, היא לא מרגישה 'אני רעבה'.
"הורה נדרש לאורך השנים להתאים את המעורבות שלו וההגנה על הילד בהתאם לשלבי ההתפתחות הפיזית, הנפשית והקוגניטיבית: אמא שלא מקלחת ילד בן שנה, לא מאפשרת לו לחוש טוב עם גופו. אבל כולם מבינים שבגיל גדול, התערבות של אמא זו חודרנות.
"יש דרכים רבות לייצר את הכוחות הנפשיים האלו, להשפיע לטוב או לרע, חלילה, אבל בגדול זה ריקוד נכון בין ה'עצמי' ל'אחרים', בין להגן לבין להסתקרן מי הילד שלי, בין להיות יציב עבורו לבין לתת לו להשפיע עלי, בין להתערב לבין לתת אוטונומיה".
על כל מילה שרחל אומרת אפשר לחשוב שעה שלמה, וזה סוד ההליכה שלנו, בלי שום קצה: מצד אחד, אם נשמור על הילדים מתחת לסינר שלנו כל הזמן, הם לא יגלו את העצמי שלהם. הם לא ידעו לחזק אותו. הם לא ידעו בתוך תוכם מתי אומרים 'לא!' או 'אסור!' מתי שמים גבול.
הם יישארו תלויים, זקוקים, חסרי אונים, כמו פרפרים שמעולם לא דחפו את הקרום שעוטף את הגולם, מעולם לא חיזקו את הכנפיים.
ומצד שני, אם לא יהיה להם סינר להתכסות תחתיו, אם לא יהיה להם חיבוק כזה, שיגן, שישמור, איך הם ירגישו עטופים ושמורים?
אז כן. שוב אסור לנו ללכת לקצוות. שוב אנחנו צריכות לתת להם להתנסות, להאמין ביכולת שלהם ליפול ולקום, ולהיות שם, כשהם רוצים לקבל את המילה הטובה והחיבוק, כשהם חוזרים.
הסביבה בפעולה
אין מנוס. לעיתים קרו ואולי חלילה עוד יישמעו סיפורים עצובים וכאובים. ושם, דווקא שם, יש לחֶברה ולסביבה תפקיד קשה וכבד.
פורגס מתארת למה הוא כבד וקשה כל כך:
"לכל מי שנפגע מגיעה סביבה אוהבת ומכילה, אולם על פי רוב זה לא קורה. ולא כי כל האנשים רעים ואטומים. כולנו כבני אדם נאחזים בטוב ובמוסר האנושיים, אחרת מפחיד מאוד לחיות בעולם.
"אנשים מסרבים להאמין לסיפורים הקשים של הפגיעות, כי הם לא יכולים להתקיים בעולם שיש בו כזו פוגענות ונצלנות. לכן אנחנו מכחישים, מאשימים את הנפגע מתוך רצון להחזיק חזק את האמונה שאין כזו עוצמת רוע בעולם.
"דווקא הרצון שלנו למצוא עולם טוב ומוגן, גורם לכך שהנפגעים משלמים את המחיר של האי-אמון של הסביבה, של האשמה שלהם, וזה מזיק להם מאוד ומרחיק מהם את הריפוי.
"אבל האמת היא, שבשביל עולם מתוקן באמת אנחנו צריכים לפתוח את הלב, להקשיב, ללמוד עוד ועוד על המורכבות של החוויה והמורכבות של הסיפור.
"נפגעות מספרות סיפור לא ברור: יש בו הרבה האשמה שלהן את עצמן, חוויה כפולה שבה הן מרגישות רעות, קשה להבין מה התרחש, מי הרע ומי הטוב.
"ונכון, כמו שלא כולנו מתנדבים כל היום בבתי חולים, כך לא כולנו מצליחים להקשיב ולהגיב נכון למי שנפגע, אבל לפחות, אם פגשנו סיפור קשה, חשוב לא להגיב מהבטן כתגובה ספונטנית, אלא לשאול, לבדוק ולהיעזר באנשי מקצוע כדי לא להשתיק את הקרבנות".
כן, לפעמים קשה לנו. לא כולנו פנויות לשמוע. לא לכולנו הכוח והפנאי להיות שם בשביל. לא כולנו יכולות ברגע נתון אחד להתמודד עם סיפור.
המקום שמכיל את עצמנו, חשוב גם הוא. אבל בתוכו, גם כן יש כללים: לפעמים שווה לומר 'קשה לי, מתנצלת, אולי אפנה אותך למקום מקצועי?' זו אמירה כואבת, אבל הרבה פחות נוראה מאמירה מכחישה, מזלזלת, מקטינה, משתיקה.
להודות ב'אין' שלי, ולהפנות אל 'יש' אחר, דורש יותר מטיפ טיפה של ענווה מצידנו, אבל זו ענווה ראויה, בטח מול הסבל של האחרת.
כאחד האדם
רחל פורגס לא שוכחת את האובדן, בצל האמונה, לא מכחישה את הכאב בצל התקווה, את הענן בשולי האור: "כאשר מדברים על פגיעה, מכירים בכך שמשהו נפגע באדם. זה בסיס. זה נתון. מה שהיה – לא יהיה עוד (וזה לא אומר שלא יכול להיות משהו טוב בהמשך).
"אי אפשר למחוק ולבטל את הנזק, לא שכחה, לא סליחה. החלפת מקום או עיסוק לא ישנו את שאירע, הסיפור הוא בליבה של האדם, משהו בליבה הזו התבלבל ומשהו ערער את הגבולות של מי שאני.
"לכן אחרי פגיעה עולות תהיות, גם אם הן בלי מילים: 'מי אני? מה הרצונות שלי עם עצמי? מה הרצונות שלי עם אחרים? למה אני שונה מאחרים? למה קרה לי?'
"עיבוד יכול בהחלט להביא לצמיחה, ליצירת חיים אחרים בעלי משמעות עמוקה מאוד וסיפוק. אבל אדם שנפגע זקוק לעזרה כדי להגיע לשם, כשבנוסף, האפליקציה שמקשרת אותנו עם אחרים ומאפשרת להיעזר נפגעה גם היא.
"אנשים עוברים בין חוויה תלותית לתוקפנית, מתבודדים, קוטעים קשר. פגיעה היא כמו נזק לחומרת המחשב, כל האפליקציות משובשות כרגע, כולל קריאה לעזרה.
"לכן טיפול הוא בדרך כלל סיפור ארוך, לפעמים אנשים יעברו כמה טיפולים עד שיצליחו להתחייב לעיבוד פנימי וקשר.
"ועדיין, אפשר למצוא חיים מלאים. לפעמים זו מציאת משמעות ייחודית ורגישות עמוקה אחרי כאב. זה דורש הרבה השקעה ועבודה וייאוש עד שאפשר למצוא את הדרך, כי לסמוך על מישהו קרוב הפך להיות קשה ונראה בלתי אפשרי: כל רגע 'הקו מתקלקל' וצריך להחזיק אותו.
"זו דרך ארוכה, שדורשת התמסרות של הנפגע וסובלנות של המטפל לדרך של סולם ספירלה: שוב ושוב קורים דברים, שוב ושוב נוגעים במצוקות אבל ממקום גבוה יותר, קצת יותר מחלים.
"יש תקווה, אבל התקווה הזו היא לא סמיילי ורוד פשוט ומחייך, זו עבודה, והיא ארוכה ולא קלה".
שירה מילר מוסיפה ונותנת כלים: "בשפה המקצועית אנחנו מדברים על החלמה, לא על ריפוי. אי אפשר לשכוח מה שקרה, אבל אפשר ללמוד לחיות חיים טובים, איכותיים ומלאי משמעות לצד החוויות הקשות.
"התנאי הראשון הוא לא להישאר לבד עם הפגיעה. לגשת, כשמתאים, לאיש מקצוע (בעל תואר שני בהתמחות בנושא הספציפי) ועדיף כמה שיותר קרוב לאירוע, לפני שהסימפטומים הרגשיים מתחילים להתקבע.
"כדאי מאוד למצוא עיסוק משמעותי 'הפכת מספדי – למחול לי': אנשים רבים מספרים שהם משתמשים בדיוק בחוויות הקשות שעברו כדי לעזור לאחרים, והם שואבים מכך תחושה של משמעות, של חיים ששווה לחיות אותם.
"אמנם מלכתחילה, אף אחד לא היה בוחר שכך יקרה לו. אבל לאחר שכבר קרה, היכולת לבחור לקחת את הכאב למקום משמעותי של יצירת טוב בעולם, יכולה להיות מצמיחה ברמה האישית.
"לצד זאת, גם יצירה, אמנות, כתיבה וכדומה, הן דרך ביטוי לנפגעות רבות, כדרך לביטוי ושחרור התחושות הקשות גם ללא מילים. לפעמים הן מחליטות לפרסם את היצירה ולפעמים לא, אבל עיקר הסיוע של האמנות הוא בעצם הביטוי.
"והורות, הורות מיטיבה, הענקה לילדים את מה שלא היה, היא עצמה ריפוי עצום לנפגעות רבות. הענקת הטוב הזה, ההגנה הזו לעולם, יוצרת בהן עצמן תחושת מוגנות, שמירה ועטיפה שכל כך חסרה להן".
אז אולי אפשר להחליף את האימהות שהולכות בעולם ופוחדות, באימהות שהולכות בעולם ומאמינות, ועובדות. עבודת אמת. עבודה בכל רגע נתון, של קרבה ושחרור, של קשב ואמון. עבודה של חיבוק ודחיפה סומכת לארץ החיים, שיש בה, כן, יש בה גם כל כך הרבה שפע וטוב.
- · ·
צדק מאחה
יורם, שם בדוי לצורך העניין, היה סתם נער שובב, אינו שומר תורה ומצוות, שהיצר שלו היה פוחז עליו מפעם לפעם לעשות מעשי משובה. אולי הייתה חסרה לו תשומת לב, אולי היה חסר לו חינוך, זה לא משנה כרגע.
מה שכן משנה, זו העובדה שיום אחד, כשהקשישה מהדלת ממול חזרה מהבנק, שם קיבלה את קצבת הביטוח שלה, הוא ארב לה, דחף אותה עד שנפלה, גנב את הארנק שלה וברח עם השלל לקנות ממתקים.
מעשה נורא. לכל הדעות.
פעם ישבו סנהדרין בלשכת הגזית, הקשיבו לעדים ופסקו על גנב שמשלם כפל. הם היו בודקים אם הוא נחשב ל'חובל בחברו' ופוסקים לו לשלם לקשישה: אולי שבת, אולי בושת, נזק או ריפוי. פעם הדין היה דין אמת, דין שמבקש מהפושע לראות את הקרבן שלו ולפצות אותו.
כיום?
כיום היו יכולים להושיב אותו בכלא או במוסד לעבריינים צעירים, שם יורם היה לומד עוד קצת טריקים וצחוקים על קשישים. רחוק מאוד להניח שהוא היה מתחנך שם, נכון?
עד שיבוא גואל, אנחנו צועדים לעולם של תיקון. צעד אחרי צעד. אחד מהצעדים הוא מונח חדש בשם 'צדק מאחה'. להבדיל מ#'צדק מעניש' שבו פוגע עשוי להיות מואשם ומופלל, ב'צדק מאחה' הדרישה היא קצת אחרת.
אם יורם היה מקבל קצין מבחן שיאפשר לו את ההליך הזה, הוא היה מגיע לטיפול, שם, אט אט, היו מלמדים אותו מהי אמפתיה, מהו אדם סובל. הוא היה מתחיל ללמוד להרגיש את הזולת ולחוש אשמה שמאפשרת תיקון.
כשהטיפול היה מתקדם, הוא היה נפגש עם הקשישה. בפגישה הוא היה מלווה במטפל שלו, בקצין המבחן, והקשישה הייתה מלווה בבני משפחתה ובמי שעומד לצידה.
הקשישה הייתה מספרת ליורם איך היא חיכתה ליום הקצבה כדי לקנות מתנות לנכדים, אולי ככה יש סיכוי שהם יבקרו אותה ויחליפו לה את הנורה בסלון שכבר חודש לא פועלת.
היא הייתה מספרת לו כמה הגב שלה כואב מהדחיפה שלו, מהנפילה. איך היא עדיין לא מסוגלת לקום בכוחות עצמה.
יורם היה שומע, מרגיש את האשמה, מחפש את הדרך לתקן ושואל אותה מה היא צריכה שהוא יעשה עבורה, חוץ מלהחזיר לה את הכסף, כמובן. הוא היה מרגיש שטעה, הוא היה מתקן.
הקשישה הייתה נתרמת הרבה יותר מאשר אם הוא היה במוסד לעבריינים, נכון? כמובן גם יורם. וגם החֶברה כולה הייתה מרוויחה עבריין אחד פחות, איש אחד יותר אמפתי.
לעומת צדק מאחה, המטרה של 'צדק מעניש' – של הליכים פליליים, היא מטרה ברורה: מתן תגמול לאדם על מעשיו הרעים. מעבר לכך, הענישה היא גם מסר לציבור: לא כדאי לעשות רע, יש עונש והוא חמור!
לצד זאת, יש רווח נוסף לענישה: העונש הוא הכרה בנפגע, בקרבן, אות שהמערכת החוקית איתו ובעדו. שיש מערכת שלמה של צדק שבוחנת פשעים ומענישה עליהם. בלי מוראה של מלכות אי אפשר לחיות, נכון?
כך שפעמים רבות, מערכת הענישה היא מערכת שעם כל הכאב, יש להכיר ולפעול איתה.
אבל יש גם מקרים אחרים.
במקרים שהפגיעה מתרחשת בתוך המשפחה למשל ובן המשפחה לא רוצה לראות אותו בכלא, במקרים אחרים שבהם העונש לא יהיה פיצוי למי שנפגע, ניתן לשקול הליך אחר, שדורש עבודה עצמית רבה לאין שיעור של שני הצדדים. הוא לא מתאים לכל אחד או לכל אחת, הוא לא מתאים לכל מקרה, שווה להכיר אותו.
יוכי לנדאו, מטפלת באמנות ובעלת התמחות בטראומה, עבדה שנים ארוכות ב'אל"י' – מרכז מענה לנפגעי תקיפה. היא העבירה כמה הליכים כאלו של 'צדק מאחה' ומספרת לנו על ההליך, ללא פרטים על המקרים, כמובן.
"בעיניי, 'צדק מאחה' הוא אחד הדברים שאם הוא מתרחש בעיתוי הנכון, כששני הצדדים מוכנים אליו, והוא נעשה בצורה מקצועית וטובה, הרי שהוא הליך מיטיב בצורה שאין לה שיעור.
"לא קל להגיע להליך הזה, הוא עלול בקלות 'להתפקשש', הוא רווי אמוציות ועבודה עצמית של שני הצדדים, אבל הוא אפשרי, בעיקר כאשר מתרחשות פגיעות בתוך המשפחה.
"תחילה יש לבחון את רמת המסוכנות של מי שפגע, ועם זאת, לראות אותו כאדם.
"כשפגשתי פוגע באולם הדיונים, כשראיתי את החרדה האיומה שלו, את הבושה, ההבנה הראשונית שלא הייתה קיימת לפני התהליך שהוא עבר בטיפול, כשראיתי אותו ננעל בשרותים במשך שעה וחצי מרוב פחד וצער, הבנתי שבתהליך נכון, אפשר עם חלק מהפוגעים, אלו שאינם סוציופתים, להגיע לעבודה עצמית אמיתית שבה הם חוזרים להיות 'בני אדם' ולא רק 'פוגעים'.
"זו עבודה, ועבודה ארוכה מאוד, לעיתים, להבין את הפגיעה, את מהותה. זו עבודה קשה לקבל אחריות על הטעות ולבקש סליחה של אמת. לחפש דרך של פיצוי ותשלום.
"אבל השיח הזה הוא שיח שמאפשר חזרה לחיים, במיוחד אם הפגיעה היא בתוך המשפחה, והפוגע חוזר לחיות באותו בית. ללא שיח, הפגיעה ממשיכה להיות סוד שצריך לשמור אותו. סוד יוצר מסוכנות, שיח מוריד את רמת המסוכנות.
"לא פעם, בהליכים הללו, אנחנו פוגשים אפילו את קציני המבחן בוכים. יש שם אותנטיות. יש אנושיות. יש צער וכאב עצומים. יש גם רצון עצום לתקן, לגשר, לחזור בתשובה.
"ההליכים הללו אפשריים במרכזי טיפול ובדרך כלל לא בטיפול פרטני, מכיוון שלהליכים הללו יש צורך באנשי מקצוע מלווים לכל הצדדים: מטפל שלו, מטפלת שלה, קצין מבחן ולעיתים נוספים.
"ההליך הזה יכול להחזיר לנפגעים את תחושת השליטה שנלקחה מהם עם הפגיעה, להחזיר להם את האמון בעצמם, במה שהרגישו, בסובב אותם, בעולם. כשלאדם יש תחושת שליטה, שוב לא מעיזים לפגוע בו, וממילא, רמת המסוכנות יורדת עוד יותר.
"רוב האנשים פוחדים מההליך הזה, ובצדק. זה הליך לא קל. קשה לנהל אותו נכון. הוא דורש רמת אותנטיות גבוהה, חשיפה רבה, זכות לשאול שאלות, זכות להסביר.
"לא תמיד יוצאים ממפגש כזה עם סליחה והבנה, לעיתים הפוגעים מנסים 'לנרמל' במהירות את מה שקרה בלי להקשיב למה שהתרחש כדי להסיר מעל עצמם את האשמה.
"המטפלים בשטח לא מניחים לזה להתרחש. אבל גם אם לא יוצאים בתחושה של סליחה או של 'משהו הושלם', הדיבור, העלאת הנושא, השיח, והניסיון, גם הם יוצרים משהו טיפ טיפה יותר מאוחה".
