אמא עושה צחוקים

בבית שלנו מדברים בהומור: פתאום קמה אמא בבוקר ומחליטה לבזוק לחיים מלח ופלפל, לדבר הומורית, לגרש נמנום ועצבים, להדליק אורות בעיני הילדים ולהחיות אותם בצחוק. זה אפשרי? | נשים מלאות בחיוכים נותנות את המתכונים הכי שווים לחיים שמחים יותר | לוקחות את הצחוק ברצינות

אישה אחת בעיר אחת חיכתה בתור לרופא הילדים. קורה. עגלה חנתה מולה, תינוקת בת שנה וחצי איישה את העגלה. גם זה קורה. הגיוני אפילו בהתחשב בשלט 'רופא ילדים'. גם האישה נראתה הגיונית. מטפחת מסובבת לצד, עיגולים כהים מתחת לעיניים, כתם של גרבר על לחי שמאל – כל הסימנים הבריאים לאישה שלא הספיקה להציץ במראה לפני שיצאה. הכל נורמלי, כאמור. מלבד המוצץ. ורוד להפליא, הוא היה תקוע בפיה של האישה. בת עשרים, לפחות.
זאת עיר איכותית, ככה אומרים. למרות הנ"ל הממתינות האחרות קיבלו את המוצץ בהבנה. גם הן ראו את התינוקת, מתעקשת לדחוף אותו לפיה של האישה. שמעו כיצד היא מתגלגלת מצחוק כשהמוצץ נתקע בפה הלא נכון. ברוך השם, הכל בסדר אצל אישה אחת בעיר אחת. היא אמא.
הצליל הכי יפה בעולם, תסכים כל אם בישראל, הוא הצליל שמשמיעים הילדים שלה כשהם צוחקים. אנחנו מסכימות לעשות להם 'קוקו' מאה פעמים ביום, עם חיתול הבד שצריך מכונת כביסה כבר יומיים. לא אכפת לנו. העיקר, הם צוחקים מאה פעמים. ולנשוף להם לתוך הבטן. ולדגדג. קל להצחיק אותם כשהם קטנים.
ופתאום, יום אחד זה קורה: הם גדולים ורציניים. מגלים את העולם, והוא לא מצחיק, לדעתם. ובצדק.
מה הדרך לפתח חוש הומור אצל ילדים? זה אפשרי בכלל?
ברצינות, בואו נדבר על זה.

בת צחוק

חני ויסנשטרן, מטפלת משפחתית, מנחת הורים וקבוצות ובעלת 'סינגל – מוזיקה, חוויה, צמיחה', היא אישה שתמיד עושה חשק לחייך. לכבוד הכתבה שלנו היא מעלה הילוך, עושה חשק לצחוק.
חני, בתור אם למשפחה מבורכת ומישהי שפוגשת עשרות ילדות ונערות בשנה, באיזה גיל הכי קל לצחוק?
"זה קל. גיל הילדות. הקטנטנים צוחקים מכל דבר קטנטן. תגידי מילה משובשת או אפילו חרוז שנשמע מתוק באוזן, ואת מגלגלת אותם על הרצפה".
אשריהם. למה זה קורה דווקא להם?
"זה גיל שיש בו הרבה תום, המחשבה חלקה. 'המה בקשו חשבונות רבים' לא קיים בגיל הרך. ילדים לא עושים הרבה חשבונות, וזה מאפשר להם להיות משוחררים בלי להסתבך במחשבות מי חושב עליהם מה. זה גם גיל של גילויים. כל מילה חדשה וכל ידיעה על העולם מרגשות אותם. זווית המבט המתוקה ולא מעמיקה גורמת להם לראות דברים באופן פשטני, ולפעמים זה פשוט מצחיק אותם. קרה לך פעם שהקשבת שוב ושוב לאותה מילה, והיא פתאום נשמעה לך מוזרה נורא?"
בטח.
"נראה לי שזה קרה לרובנו אם לא לכולנו. קחי את המילה 'הומור' לדוגמה, איזו מילה! תגידי אותה כמה פעמים, ברצף, והיא פתאום תישמע לך מילה בהונגרית מתגלגלת. ובינינו, זו מילה מצחיקה… ככה ילד שומע אותה. תגידי לילד 'הומור חמור', ובכלל חנקת אותו. דניאל שלי, בן חמש, הוא הילד הכי מצחיק בארץ. אני יכולה להגיד לו: 'בוא לאכול', והוא יצמיד לזה חרוז ויתגלגל מצחוק כל הדרך למטבח. מה מצחיק? אוהו, אמא, זה מצחיק מאוד!"
הדרך הכי יפה לחיות.
"נכון. חוש הומור הוא ממשפחת כישורי החברה, כלי תקשורת לכל דבר. כלי נעים שמאפשר לרכך גם סיטואציות לא כל כך נעימות. אבל גם בסיטואציות רגילות לגמרי, אנשים בעלי חוש הומור ייהנו ממעמד חברתי גבוה. רוב האנשים אוהבים לצחוק, וסביר להניח שירצו את קרבתו של אדם בעל חוש הומור מפותח".
חוש מולד או נרכש?
"כמו שאר כישורי החברה, יש כישרון מולד להומור. זו יכולת מולדת שגדלה על מצע של תכונות אופי מסוימות כמו ביטחון עצמי, קלילות, אופטימיות, שמחת חיים, היכולת לבדל בין סיטואציה מעיקה –
אם אצלנו אם אצל אחרים – לתחושה שהיא מעוררת אצלנו. הומוריסטיות היא גם היכולת להסתכל על מצבים מסוימים במבט סלחני, לא לקחת אותם ללב.
"כל התכונות האלה הן אומנם מולדות, ובו זמנית הן גם נרכשות. גם הומור, אם מסתכלים על המניעים שלו כמכלול, יכול בהחלט להיות מיומנות נרכשת".
לדעתך, יש הבדל בין היכולת להבין הומור לבין היכולת לדבר אותו? מי שמבין הומור מדבר הומור ולהפך?
"אני חושבת שנדרשים ביטחון עצמי וסלחנות עצמית בשביל לדבר הומור, תכונות שלא תמיד הולכות ביחד, אגב. אבל גם במקרה שהן לא קיימות ואי אפשר לדבר הומור, אפשר להבין הומור. בואי נאמר שהבנת הומור היא מדרגה ראשונה, ודיבור הומור הוא המדרגה מעליה שכוללת גם הבנת הומור".
איך מפתחים הומור אצל ילדים? בבקשה, תני טיפים מניסיונך כאם וכאשת מקצוע.
"אנחנו מודל לחיקוי, זו מציאות שאי אפשר ולא כדאי לברוח ממנה. אם אני משתמשת בהומור בחיי היום-יום, הילדים ילמדו להשתמש בו. אם אני מסוגלת לצחוק על אירועים פחות סימפתיים, אני מלמדת את הילדים שלי לדבר בשפה הזאת.
"ההומור הכי משומש אצלנו בבית הוא מבית היוצר של הקטנטנים. כל המשפטים המתוקים שלהם. אני אגלה משהו קטן אבל אדיר שלמדתי מאמא שלי ז"ל (הסופרת נועה בארי ע"ה, ב"מ). לאמא הייתה מחברת שבה היא כתבה את החכמות שלנו (המחברת קיימת אגב, יותר משלושים שנה אחרי…). שאיבדל לחיים טובים וארוכים, אני עושה אותו דבר. יש לי במטבח, במקום נגיש, ליד המתכונים, מחברת פשוטה. בכל פעם שילד אומר משהו ואנחנו מתגלגלים מצחוק, זה מייד נרשם פלוס התאריך, כמובן. הרגע הכי אהוב על הילדים שלי הוא בסוף ארוחת ערב, כשנחה עלי הרוח ואני מקריאה להם 'מה הם אמרו כשהם היו קטנים'. זה אף פעם לא נמאס ולא מפסיק להצחיק".
דניאל יסכים להצחיק גם אותנו?
"תמיד :). גם עכשיו, בתקופת המלחמה, הפה שלו מפיק פנינים. ממש לא מזמן, הוא הגיע למסקנה חשובה, אמר לי במבט מהורהר: 'אמא, עזה מעצבנת טילים!' ולא רק אותי הוא מחכים. יום אחד שמעתי אותו מסביר לאחותו הגדולה: 'את הבנת את השיר 'אריה אם ישאג, מי לא יירא?' אם אריה ישאג, ברור שצריך לירות!'
"בוקר אחד, כשעדיין הייתי אפופת שינה, דניאל שאל אותי: 'איפה אבא?' עניתי: 'בזמן האחרון אתה שואל כל הזמן איפה אבא'. הוא הרגיע אותי: 'כשאת לא נמצאת, אני שואל כל הזמן איפה אמא'. ילדי המלחמה…
"בכנות, אין לי בעיה להמשיך לדבר על הקטנים שלי ועליו. כמה עמודים את מקציבה לי?"
:). עוד בדיחה אחת, לקינוח.
"באחת הפעמים, כשניסיתי לשכנע את דניאל להתקלח, אמרתי לו: 'דניאל, אתה יודע מה משמח אותי מאוד?' הוא שאל: 'מה?' ואני השבתי: 'שהילד שלי שומע בקולי. אבל אתה יודע מה משמח אותי עוד יותר?' והוא שאל: 'מה?'
"חשבתי על הסוף המשמח של סאגת 'לא בא לי להתקלח' ואמרתי: 'כשהילד שלי, שלא היה לו כוח וחשק לשמוע קולי, התגבר בכל זאת ועשה בסוף מה שאמרתי. זה ילד בוגר ומתבגר!'
"דניאל הקשיב, קיבל ברצינות: 'את יודעת מה, אמא? ממחר, קודם כל אני לא אשמע בקולך, ואחר כך אני אתגבר. ככה את הכי תשמחי!'"
הרוויח ביושר את התואר 'הילד הכי מצחיק בעולם'. במסגרת העבודה שלך, את פוגשת גם בנות על סף גיל ההתבגרות. לא גיל מצחיק. יש חצ'קונים, ולא רק… על מה צוחקים בגיל הזה?
"אפשר לצחוק עם מתבגרות, אבל חס וחלילה לא לצחוק עליהן. כלל אצבע מה לא לעשות בגיל ההתבגרות: לא לכתוב את החכמה שלה במחברת, גם אם היא מגלגלת אותך על הרצפה… את גם צריכה להיות מוכנה נפשית למשפט 'אמאאאא זה לא מצחיק!' וברצינות, אני חושבת שגם בגיל הזה הומור הוא חובה. אם לא נצחק על החצ'קונים, איך נעבור אותם בשלום?
"כל עוד את מכבדת את הבחורה שלך, את יכולה לצחוק איתה בשלום. אבל אם יש נימה של לגלוג, גם אם היא אמרה עכשיו משפט שבעתיד היא בעצמה תצחק עליו – תבלעי את החיוך, בבקשה.
"ברגע שקיימים כבוד ודיבור בגובה העיניים, אפשר לצחוק, במידה ובגבול, גם על נושאים רגישים. דוגמה אישית: בכורתי היא הנכדה הראשונה בצד שלי, והדודים שלה כמהים לראות אותה מתארסת והופכת אותם לדודים גאים. בכל מפגש משפחתי הנושא עלה, גם כשהבחורה הייתה רק בכיתה י"ב ובכלל לא בכיוון של שידוכים. לא הפריע להם להתבדח על העניין. השידוכים שלה הם ממש לא עניין ציבורי, אבל מותר לדבר עליהם במשפחה המורחבת, כל עוד אנחנו מדברים עליהם בהומור".
'לא תעשה' בהומור?
"ראשית, 'עשה': להומור יש כוח להקליל, להוריד מהמשקל הכבד של התמודדות ולשמח. אבל מעבר לכוח הזה, הומור הוא כלי שיכול להעביר מסר שלא יכול לעבור בדרך אחרת. הבדיחות הכי מוצלחות הן אלה שיש בהן אמת כלשהי, וכשבדיחות אינן מאיימות, הן יכולות לשרטט שביל ללב. לטעמי, זה הכלל. בלי בדיחות מאיימות, בלי לגלוג וציניות. מה שנכון למתבגרות, נכון לכולנו: לצחוק עם ולא על".

צחוקים איתך

חיה צויבל, מנחה משפחתית רב דורית, עוסקת בייעוץ משפחתי והנחיית הורים, מחייכת כשאני מספרת לה על אישה אחת בעיר אחת. מודה על האמת: היא ואני מכירות היטב מהמראה.
חוש הומור הוא סיפור משפחתי?
"בוודאי. קל לפתח חוש הומור במשפחה שמעודדת הווי מחויך. קשה יותר לצחוק לבד".
למה, בעצם, לפתח חוש הומור?
"מהרבה סיבות טובות. הומור הוא מיומנות חיים משמעותית. הוא נקשר בזווית מבט חיובית, אופטימיות, הערכה עצמית גבוהה, תפקוד קוגניטיבי חברתי תקין וביכולת לראות את העולם בפרופורציות ובאופן מאוזן. הומור גם מאפשר לנו להתמודד עם פחדים וחרדות ועם המקומות הפחות פוטוגניים בחיינו. כשאנחנו מתבדחים עליהם, אנחנו נוגעים, למעשה, באותם מקומות. נגיעה רכה, עדינה, שמפרקת חלק מהטעינות ומרפאת.
"לדוגמה, אם אישה שבה עייפה ועצבנית הביתה, ואין לה סבלנות ועצבים לילדים שעטים עליה, מוטב לדבר על כך בפתיחות עם הילדים, להסביר להם שקוצר הרוח אינו באשמתם. זה חשוב כי ילדים נוטים להאשים את עצמם כשדברים קורים סביבם. אפשר גם לתלות פתק על החולצה עם הכיתוב 'זהירות, מתח גבוה!' ולהוסיף ציור של אמא מפהקת. ההתבדחות העצמית הזאת היא מודעות, במילה אחת, ומודעות היא צעד ראשון בהתמודדות. באופן מעט פרדוקסלי, דווקא היציאה מפרופורציות (הרי אמא אינה באמת עמוד חשמל נוטה להתלקח…) מחזירה את המציאות לפרופורציות ומזכירה: זה רק יום לא מוצלח, יבואו ימים אחרים, אם ירצה השם.
"מעבר לתרומותיו הנודעות לנפש, הומור תורם גם לבריאות. כשאנחנו צוחקים, הצחוק משחרר אנדורפינים שמחזקים את מערכת החיסון, משככים כאבים ומשפרים את מצב הרוח. הקלישה 'צחוק יפה לבריאות' מצדיקה בהחלט את עצמה".
מה הסוד? איך מייצרים חוש הומור אצל דור ההמשך?
"הרכיב הכי משמעותי של צחוק הוא אלמנט ההפתעה. זו הסיבה שתינוקות צוחקים כשאנחנו מסתירים את פנינו מאחורי חיתול בד, מציצים כדי לצעוק 'קוקו'. ככל שילדים גדלים יותר, הם תופסים את העולם בכליהם, המוח מייצר תבניות למציאות. כך נראה אבא, כך נראית אמא, כך נראה בית. כל דבר שיחרוג מהתבנית הצפויה יפתיע אותם וממילא ישעשע. נסו לשים סיכת פפיון של בת השנתיים על המטפחת שלכן, תשמעו אותה גועה מצחוק. אגב, זו גם הדרך שבה ילדים מצחיקים את עצמם. הם מהלכים בנעלי העקב של אמא, חובשים את הכובע של אבא על הראש, מתגלגלים מצחוק. ומעניין לעקוב אחרי ההתנהלות שלהם. רגע אחרי שהם מתחפשים, הם ניגשים אלינו כמו מבקשים אישור שזה אכן מצחיק. ואכן, מתבקש מאיתנו, ההורים, לצחוק. כשאנחנו צוחקים למראה ילד מחופש, אנחנו מאשרים להם את התבנית הקבועה, ובו זמנית מלמדים על צחוק, כמה הוא נעים וכיצד אפשר לייצר אותו.
"ככלל, ילדים נוטים לחקות אותנו. ככל שנתבדח יותר על העולם, כך נלמד את הילדים לזהות נקודות מוצא מתאימות לצחוק. בו זמנית, ראוי לציין, ילדים מלמדים אותנו לצחוק. האופן שבו הם קולטים את העולם מעורר השראה".
בשלב כלשהו הם עולים לכיתה א', לומדים לקרוא, מתחילים לצטט מהרשלה.
"כן, גם השלב הזה מגיע, והוא נהדר. אנחנו רגילים לעקם אף על בדיחות קרש מהסוג: 'מה אמר הסמרטוט למגב? וואי, אחי, אני סחוט'. אבל ילד בן שבע-שמונה יתמוגג על הדיאלוג הזה. הוא ייהנה ממשחק המילים ומהסנכרון בין השפה המוכרת לבלתי אפשרי (סמרטוט מדבר). זה עוד אלמנט שמייצר הומור – לעוות את תפיסת המציאות, לשחק עם ההיגיון. האנשה, בכלל, היא טכניקה נהדרת לייצור הומור בבית. אני ממליצה בחום להשתמש בה. לדוגמה, לשאול את הילדה: 'מה המזלג שלך אומר על החביתה?' או לחקות בעצמנו את המקרר – 'אני מלא!' (ואם זאת תגובה לילד שמתלונן שאין מה לאכול, הרווחנו גם כלי חינוכי ממדרגה ראשונה…) עודדו את הילדים להפגין מקוריות, לחבר דיאלוגים מרתקים בין חפצים שונים בבית, בינם ובין הרהיטים. על הדרך, תרוויחו תרגול בקשב, בהידברות. ותצחקו צחוק בריא, כמובן.
"ועוד כלי נהדר לייצור הומור – לצחוק. בדרך כלל צחוק מגיע בתגובה להומור, אבל הוא יכול להיות גם הפתיח. בקשו מהילדים לצחוק כמו שחדר ילדים מבולגן צוחק, בקשו מהם לצחוק כמו מישהו שרוקן עכשיו כוס ברד, ועדיין סובל מקיפאון מוח. בקשו מהם להגדיר סוגי צחוק ואז נסו להתאים את הצליל לסוג הצחוק. זה תרגיל נהדר. הוא מרחיב את עולם הדימויים של הילדים ומלמד אותם להסתכל על העולם מזווית מבודחת, לזהות שכל דבר בו הוא מקור לצחוק. כל צחוק, גם מעושה, מתפתח מהר מאוד לצחוק אמיתי".
יש גם 'לא תעשה'?
"אתחיל קודם ב'לא תעשה' מבודח אבל רציני למדי. אל תחששו לעשות שטויות. ציינתי לפני כן שאנחנו המודל לחיקוי של ילדינו. מותר ואף רצוי להגחיך את המציאות, להשתטות מדי פעם. אבא משחק תופסת בחצר, אמא מלקקת את הקערה שהכינה בה תערובת לעוגה – זה מותר ונהדר. זווית המבט שלנו על העולם היא הזווית שהילדים שלנו ינסו בשלבים מוקדמים בחייהם. ואם היא תעשה להם טוב, הם גם יאמצו אותה לתמיד. השתדלו להסתכל על המציאות, גם כשהיא פחות נחמדה, כעל הזדמנות לצחוק.
"'לא תעשה' נוסף: כשאתם צוחקים בגלל 'בדיחות של מבוגרים', שימו לב לילדים סביבכם. אם זו סעודת שבת או אירוע משפחתי, היזהרו לא להעניק להם תחושה שההומור מנכר אותם. נסו להסביר להם על מה אתם צוחקים, בכלים שלהם ובגובה העיניים.
"במקביל לצחוק המשפחתי, כדאי לדון ברצינות בהומור שלא בא בחשבון כמו הומור פוגעני, גזעני, ציני, לא מכבד ועוד. גם כאן היישום חשוב. אם נאמר לילדים שבדיחה גזענית לא באה בחשבון, ושעתיים אחר כך נצחק מבדיחה על הפרסי שבלע שקל, לא אמרנו כלום".
'עשה' אחרון לפרֵדה?
"ילדים אוהבים לצחוק ואוהבים להצחיק. לא תמיד ההומור שלהם מדבר אלינו. השתדלו לצחוק, בכל זאת. ואם ילד מצליח להצחיק אתכם, הודו לו על כך. ספרו לו על מעלתם של משמחי הבריות. חשוב להבהיר לילדים שהומור הוא כלי יקר ערך והוא שווה רכש".

צחוק בצד

נחמי וינשטוק, אומנית משחק ומפיקת 'הכובע שלך' – מערכונים בהתאמה אישית, והמופע הייחודי – 'צחקתי ונושעתי', שמה צחוק בצד (לא באמת) כדי לקיים איתנו שיחה רצינית (בערך) על החיים בצחוק. חוק צחוק ראשון: אל תשוויצי במקפיא אם אין שם כלום.
נולדת סטנדאפיסטית, או שפיתחת חוש הומור עם החיים?
"לא חושבת שנולדתי סטנדאפיסטית, לא מרגישה שאני מצחיקה בכלל. עם הזמן קלטתי מהסביבה שאני מצחיקה. זוכרת איך בכל התוכניות הבית ספריות, שצריך לכתוב בהן מחמאות או תכונות מאפיינות, תמיד כתבו לי 'המצחיקה, השמחה, המשמחת…' והאמת? די נעלבתי, זהו, זה מה יש להגיד עלי? הרגשתי ליצן החצר.
"תכונה שהייתי כותבת על עצמי – תמיד אהבתי להציג. אני הבת הקטנה בבית והייתי מציגה לאימי שעות את לאה פריד ושרה קיסנר, מחקה את שושי: 'נכון סזה יפה? אוי, זה סתם קסקוס…'"
הומור שעולה על במה דורש ביטחון עצמי?
"נתון לחילוקי דעות. ודאי שעמידה מול קהל דורשת אי אילו כישורים של אומץ. אבל ביטחון עצמי? הלוואי. אומניות רבות, ואני בהן, לא ממש מרגישות ביטחון עצמי. בכלל, ביטחון עצמי לא קשור דווקא לאומץ ולביטחון מול קהל.
"בעיניי, ביטחון עצמי דורש הרבה ענווה, לדעת שאני לא מושלמת, ולהרגיש טוב ובטוח עם עצמי, אם כשאני לבד עם עצמי, אם כשאני בתוך ההמון, וזו עבודת חיים של כולנו בעולם הזה".
אפשר לומר ההפך? שהומור מפתח ביטחון עצמי?
"ייתכן בהחלט. אני זוכרת את עצמי כילדה, מתביישת לגשת למזכירה לקנות כרטיסייה (כן, כן, היה פעם דבר כזה, תשאלו את הסבתות, כלומר אותי :)).
"והיום אני לא מתביישת בסיטואציות כאלה. ייתכן שקיבלתי ביטחון במהלך החיים, ואולי הבמה חיזקה אצלי את תחושת המסוגלות והביטחון עצמי? סוגיה קשה להכרעה…"
יש לך טיפ לפיתוח הומור בגיל הרך?
"יש לי טיפ שווה יותר, איך לגייס עזרה מהילדים.
"כל מוצאי שבת יש עבודה רבה בביתנו, ברוך השם. אני מזמינה לעזרה את בלי, בתי החמודה בת השש. כבר יש לה שם קבוע – 'שרה השכנה'. היא דופקת בדלת, לפעמים בפאה (השיער שלה), לפעמים במטפחת, דוחפת פנימה עגלה שבה שוכנת בובה מיכלי, או התינוק שלנו. בתור שכנה מסורה, היא מציעה להגיש עזרה, ומופנית אחר כבוד לחדרה של בלי, כלומר: לחדר של עצמה. היא מסדרת אותו בשמחה, ממש מצילה אותנו. מה היינו עושים בלעדיה! כך היא עוברת מחדר לחדר, לא מוותרת גם על המגב…
"וזו לא רק שרה השכנה. בעזרת משחק תפקידים אפשר למלא כל מטלה, אפילו אפרורית ומשמימה, אם היא הופכת להיות משמעותית ומגוונת. מניסיון, זה טיפ יעיל מאין כמוהו, בפרט לערבי פורים ופסח שבפתח. הוא גם מייצר הווי הומוריסטי בבית, אבל זה כבר הבונוס.
"ואם כבר מטלות משמימות, אפשר להיעזר בהצגות ובסיפורים כדי להסיח את דעתם ממשימות חביבות פחות כמו אמבטיות או התארגנות בוקר. יש משחקים שמפתחים גם מודעות פונולוגית וגם הומור כמו משחקי חרוזים. אני אוהבת בארוחת ערב לשחק בחרוזים עם הילדים. אני מתחילה, הם ממשיכים. לדוגמה: 'פעם ביצה אכלה…' וההמשך המתבקש: 'מצה'. אחרי כל משפט שמגלגל את כולנו, אנחנו צוחקים יחד: 'שטויות, שטויות, זה לא יכול להיות. אז מה, אז מה, זו כל החכמה'. תורת ההומור על רגל אחת (ופה…)"
ולדור הבוגר יותר. יש תקווה, או שאם הוא לא למד לצחוק בגיל צעיר – אבוד לו?
"מאמינה שזו מיומנות נרכשת. אישית, גם אני מנסה ללמוד לצחוק עוד ועוד ומגלה שאין-סוף לו, להומור טוב, כדי להשתבח ולהיות כלי שפותח את הלב לקבל מסרים עמוקים".
יש קהל יעד שמועד לצחוק?
"בוודאי, נשים אוהבות לצחוק, והקהל שהכי קל וכיף להצחיק זה קהל היולדות. כל אפצ'י מגלגל אותן מצחוק. בתור יולדת, כשאני שוהה בבית החלמה, אני יכולה למצוא את עצמי 'עובדת', מצחיקה את היולדות העייפות בלי להתכוון בכלל.
"מנגד, אין ספק שקיים גם הקהל הקשוח יותר. אני קוראת לו 'הקהל האשכנזי' (ולפני שאתן מתרגזות עלי, שימו לב לשם המשפחה שלי :)). זה קהל שלא נאה לו לצחוק, כי אם המופע היה מצחיק – 'ראית איזו תת-רמה? ממש מופע ליצנות!'
"אני מופיעה על כל מיני במות – ארגונים, מוסדות, צוותים וערבי קהילות. אישית, אוהבת מאוד אירועים קטנים ואינטימיים שבהם אני כמעט מרגישה חלק מהמשפחה. או כמו שיאמר מי שיאמר – עם משפחה לא עושים עסק, עושים צחוק".
מרגישה שנשים לומדות לצחוק בזכות המופעים שלך?
"אני מקווה שנשים לומדות לצחוק על עצמן. בעיניי, זה הסוד לחיים בריאים ומאושרים. הרי בינינו, אף אחת לא מושלמת, ואם נתחפר בלי סוף בחוסר המושלמות שלנו, רק ניפול למרה שחורה. אז למה לא לצחוק על עצמנו, לקבל באהבה ובסלחנות את הלא מושלמות שלנו? אני מכניסה במופעים שלי המווון צחוק על ניהול בית, כי זה נושא הקרוב לליבי.
"אם אני רואה או מריחה את עוגות השמרים והחלות של שכנותיי, אני מתגרה קשות, אבל זה לא עוזר לי להיכנס למטבח, להפשיל שרוולים ויאללה לעבודה… במקום לאכול את הלב, אני יכולה להכניס משפט ב'שיחת מחותנות' על במה: 'תראי, אין לי בעיה שהזוג יבוא לאכול אצלי פעמיים ואפילו שלוש פעמים בשבוע. כידוע, לא תמצאי אצלי מקפיא ללא חלות או עוגות'.
"המחותנת: 'מקסים, תראי, אני בדיוק מתחת לבית שלך. אפשר לעלות לטעימה קלה?'
"'אוי, כמה מוזר, בדיוק עכשיו הכל אזל וחוסל…'
"על משפטים כאלה ודומים לו, אני יכולה לקבל דרישות שלום אחרי המופע, נוסח: 'אהבתי את השוויגער השקרנית', או: 'אני לא כזאת'. זה נוגע לנשים בקישקעס שאין להן במקפיא…"
איך צוחקים כשלא מצחיק?
"קבלי דוגמה אישית. בשבוע שעבר נדרשתי לעבור טיפול אסתטי כלשהו. מסיבות טכניות, הוא היה צריך להתבצע בבית חולים, בליווי. ממש סידרו לי שעת איכות עם הבעל. הגענו בשעת בוקר מוקדמת, ואז התברר שחסר אישור כלשהו. ביקום המקביל, אנשים מחבבים טופסיאדה, ביקום שלי ניירת היא עניין מתועב, לא משנה הסוג. נגזר עלינו להמתין שעתיים תמימות לאישור המיוחל. מתוקף תפקידי, התחלתי לצוד רעיונות למערכונים, וזה לא קשה בבית חולים. כל מיני טיפוסים מצוירים חלפו על פניי, אבל שמתי עין על טיפוס צבעוני במיוחד – אדם שהתהלך בתחפושת של סמרטוטר! ממש כך, כולו היה עטוף בסמרטוטים צהובים. לא מחזה נעים.
"סוף סוף נקראתי להיכנס. התחיל תשאול של אח זקן, לבוש בעצמו בסמרטוטים, שלא החמיץ שום שאלה כמו: 'האם את מרכיבה משקפיים?' באמת קשה לראות :). בסוף התשאול האח הניח לפניי ערמת סמרטוטים צהובים, הודיע: 'להתארגן מהר, עוד מעט הרופאה תקרא לך'.
"כמעט נפלתי: אני חייבת ללבוש את התחפושת הזאת? את הסמרטוטים המזעזעים האלה? הבנתי שאין ברירה. אמרתי לעצמי: בואי, תיהני מהחוויה. הנה הזדמנות לשחק ליצנית רפואית. בעלי אמר: 'בואי נראה מי יהיה הפציינט הראשון שלך…'
"בזמן שהרהרתי במצבי העגום, בכל זאת סמרטוטים, עלה בי פתאום גל צחוק, בלי שליטה. בעלי לא התפלא, חיכה שיעבור לי ואסביר. שלפתי משפט מחץ שאומר הכל: 'לעולם אל יהא אדם צוחק על סמרטוטר כי ברגע הבא הוא עצמו הופך לסמרטוטר!'
לאחר כמה דקות נכנס זוג מבוגר למחלקה. זו מחלקה שמורכבת כולה מכיסאות, וילונות דקים מפרידים ביניהם. ובמילים אחרות: כולם שומעים את כולם!
"שמעתי את הגברת היטב כשהיא רטנה: 'סליחה, אבל אני לא מחליפה לבגדים האלה. זה תהליך ממש קטנטן ופשוט!' והוא בשלו: 'גברת, גם אני לא אוהב את הבגדים האלה', התייחס כנראה לסמרטוטים שמשמשים לו מדי עבודה, 'אבל ככה זה פה, אלה הנהלים'. (אמרנו יקום מקביל, לא?)
"הגברת קיבלה את גזר הדין בשנאה גדולה. מאחורי הפרגוד שמעתי אותה, נושמת ונושפת, מתלוננת לבעלה: 'אני נהיית חולה רק מהאווירה!'
"הבנתי שאני בתפקיד. יצאתי אליה, התנצלתי ששמעתי. בהחלט בלי כוונה. סיפרתי לה שגם אני באותה סירה, יחד איתה. נבוכה מהבגדים ומהחקירות. 'בואי נרקוד קדצ'קה', הצעתי לה. 'נצחק על עצמנו ביחד. למזלנו, כל מי שנמצא פה נראה חייזר בדיוק כמונו. צוחק מי שצוחק אחרון'.
"הגברת שחררה חיוך, אמרה: 'וואו, חשבתי שאני יורדת מדעתי, תודה שבאת להרגיע אותי. תהיי בריאה!'
"למען האמת, לא הרגשתי יותר מדי טוב עם עצמי. הביקור ביקום המקביל לא מעורר יותר מדי שמחה, בוודאי לא אחרי מסע טרטורים וסמרטוטים. אבל בשביל לשמח צריך, בעיקר, לפתוח לב ומוח. ברגע שאת מבינה שיש לך כוח בפה, בידיים, ברגליים – את מגייסת את עצמך ועושה מעל ומעבר ליכולתך. מניסיון, על הדרך, כשאת מושיעה את סביבתך, את זוכה להיוושע בעצמך".