אופיר לויוס נלחם בחזיתות המסוכנות ביותר, והתקדם אל צמרת הפיקוד, אלא שאז הוא נפצע קשה ממטען חבלה ברצועת עזה, רגלו נקטעה ואיתה נגדעו הרבה חלומות | למרות זאת המשיך לצעוד קדימה ובימים אלה הוא מבקר חיילים פצועים ומשפחות שכולות ומנסה להרעיף מסרים של תקווה ואופטימיות | בסיומו של אחד השבועות הקשים ביותר בלחימה הקרקעית הוא מדבר על המלחמה בגילוי לב מפתיע
מה שהתרחש בשמחת תורה זה יד נעלמה של הקב"ה שהחליט לטלטל אותנו, לתת לנו סטירה חזקה, ובעיקר להחזיר אותנו למידת הצניעות
אופיר לויוס נמצא בסיומו של יום עבודה מתיש ועושה את דרכו לביתו. הוא אומנם מתגורר בקיבוץ בית רימון שבצפון, אך ליבו חולש על פני הארץ כולה: המוצבים שבגבול לבנון; גבולות ירדן שבבקעה; זירות העימות ביהודה ושומרון; וכמובן בדרום – שטחי עוטף עזה וכמובן עמקי הרצועה שבה מחרפים חיילים את נפשם. רק השבוע נהרגו רבים מהם על קידוש השם ביום שני, שהיה אחד הימים הקשים ביותר מאז תחילת הלוחמה הקרקעית. כמי שנושא בתפקיד קצין החינוך והנוער הראשי בצה"ל, תא"ל אופיר לויוס אינו מתעייף מלפגוש את החיילים, לחשוב עליהם, לעודד, ובעיקר לדאוג להם מאוד.
לויוס אחראי גם על החלק הפחות מדובר במלחמה, חלקם של פצועי המלחמה הרבים: הוא עובר בין המרכזים הרפואיים ומבקר בהם את פצועי המלחמה הרבים, אשר נכון להיום מתקרב מספרם ל־2,500 (מדובר בחיילים בלבד ולא באזרחים. ח"א). את חלקם הוא פוגש במרכזים השיקומיים, את חלקם במחלקות הכירורגיות והאורתופדיות, ויש גם שהוא מבקר בטיפול נמרץ, עדיין מונשמים ומורדמים.
"אני משתדל להגיע לכל הפצועים. אומנם לא ממש מצליח, אבל לשם אני חותר", הוא אומר. "אני נכנס אליהם לחדר לא כקצין בכיר או כתת־אלוף, אלא פשוט כבעל ניסיון שרוצה לדבר על מסע השיקום".
הוא מתכוון לכל מילה: גם הוא נכה צה"ל שאיבד את רגלו בקרב לפני כעשור, וגם לו זה קרה בגבול רצועת עזה. "אני באמת מבין מה עובר עליהם", הוא מסביר בעת שהוא מצביע על הפרוטזה שמחליפה את רגלו, ומוסיף: "זו גם הסיבה לכך שאני מעז לבקש מהם את מה שייתכן שכאשר יישמע מאנשים אחרים ייראה כבלתי אפשרי – לשמוח בחלקם ולהישאר אופטימיים.
"לדעתי", הוא אומר, "זה בהחלט אפשרי".
הכתם שלא יימחה
תת־אלוף אופיר לויוס הוא בן 48, נשוי ואב לשישה. את פעילותו הביטחונית ניתן לחלק לשניים: בעשור הראשון שלו בצה"ל הוא לחם בעיקר במבצעים מיוחדים, משמש בתפקידי פיקוד בכירים ונוטל על עצמו אחריות נרחבת. אולם בעשרים השנים האחרונות הדבר אינו מתאפשר לו מבחינה טכנית, בשל פציעתו הקשה שהותירה אותו עם רגל קטועה מעל הברך. למרות זאת לויוס לא מתייאש מלרוץ קדימה. מאז הפציעה הוא המשיך במגוון תפקידים, ולפני כשלוש שנים הועלה לדרגת תא"ל ונכנס לתפקידו כקח"ר – קצין חינוך ראשי.
"אני חושב שבימים הללו, כשאנחנו בעיצומה של אחת המלחמות הגדולות ביותר מאז קום המדינה, אין מי שיפקפק בכך שכדי להעניק לאנשים כוחות שיאפשרו להם להילחם באויב, הם חייבים לדעת לפני כן על מה הם נלחמים", הוא טוען. "המטרה היא לא רק להשמיד את
אמונה על רגל אחת. אופיר לויוס (צילום אריאל אוחנה)
האויב, אלא גם שאנשים יוכלו לחזור בבטחה להתגורר בבתים שלהם. שהחיטה תצמח שוב בשדות העוטף, ושהילדים יוכלו להסתובב ללא פחד בשבילים.
"אנחנו נלחמים לא רק כדי לנקום את נקמתם של המתים, אלא גם למען החיים. בשביל נחל עוז ובארי; בשביל דובב ומטולה; וגם בשביל שדרות, אשקלון, נתיבות וקריית שמונה. אנו רוצים שכל תושבי היישובים האלו ישובו לבתיהם בבטחה ויגדלו בהם ילדים ומשפחות".
ומה אתה מסביר לחיילים על המחדל שהתרחש במתקפת הפתע? איך ניתן לצפות שהם ייתנו אמון מוחלט בצבא שבמידה רבה כל כך אכזב ולא היה שם בשביל האזרחים בשמחת תורה?
"אני לא חושב שאנשים איבדו את האמון בנו, אבל כן, כואב לי לשמוע בשיחות עם אנשי העוטף שהם עדיין מעריכים את צה"ל, אבל מאוכזבים מאיתנו מאוד. זהו הכאב הגדול ביותר שלי.
"בתחושה האישית שלי, מה שהתרחש בשמחת תורה זה יד נעלמה של הקדוש ברוך הוא שהחליט לטלטל אותנו, לתת לנו סטירה חזקה, ובעיקר להחזיר אותנו למידה הכי חשובה שהיא צניעות. הקדוש ברוך הוא רצה אולי להזכיר לנו שאומנם ודאי שראוי לאדם שיכיר בערך עצמו – אך חשוב שלא יהיה מרוכז בעצמו אף פעם.
"היום הנוראי הזה, שבו התרחשה מתקפת הפתע, התחיל ללא ספק בכישלון גדול, שכולנו כאנשי צבא לוקחים עליו אחריות עמוקה. אך עם זאת ברור שזהו רגע מכונן, כיוון שעם כל הכאב כלפי מה שהתרחש, קיבלנו כעת הזדמנות גדולה – להשתדל ולהגן על עצמנו בעזרת השם".
ועדיין, לויוס מתבונן למציאות בעיניים. "מעכשיו ניאלץ ללמוד להתרגל לחיות בחוויה של קוטביות", הוא מודה. "גם בזמנים הכי טובים ויפים שיהיו לנו בעם ישראל, וגם כשבעזרת השם נגיע לניצחונות גדולים, תמיד יישאר הכתם של אירועי שמחת תורה, שתוצאתם הייתה נוראה ורצחנית עם ניתוק של 75 שנות ריבונות של מדינת ישראל באזור. זהו כתם שלא יימחה מן ההיסטוריה ומן הראוי שגם לא ננסה למחות אותו. אנו חייבים לזכור אותו תמיד".
אתה חושב שכזה אירוע עלול לחזור על עצמו חלילה בעתיד בצפון או בדרום?
"הייתי רוצה מאוד להשיב בוודאות גמורה שלעולם לא יפתיעו אותנו פעם נוספת, אולם אני חושב שמן הראוי להודות בענווה: אני לא יודע. על השאלה אם כצבא נהיה מחויבים לדאוג לביטחון המדינה ולתושביה, בחירוף נפש ובכל מחיר, אני יכול להשיב בבטחה: 'כן – ולתמיד'.
"לעצם העניין, אני משער שבחודשים הקרובים יהיה קשה יותר להפתיע אותנו, כי אנחנו דרוכים ומגויסים. כולי תקווה שגם בעוד ארבע וחמש שנים נמשיך להיות דרוכים כמו היום. הלוואי שגם נשכיל להיות מאוחדים, כי אין לי ספק שחלק גדול מאוד מהשקט שזכינו לו בשנים האחרונות הגיע בזכות האחדות שלנו כעם. כשהעוצמות האלו נחלשות – נפגעת גם היכולת החברתית, הכלכלית והמדינית שלנו, ומגיע רגע שבו עלולים להפתיע אותנו.
"אחד מהלקחים שלמדנו ממלחמת המכבים הוא שגם כשמסתיימת המלחמה יש להשקיע באחדות ישראל, למען העם. גם אצלנו, חייבים לזכור שגם כשנוריד את האלונקה מהכתפיים ונפשוט את האפוד, יהיה עלינו לשמר את המצב, כדי ששנאת חינם לא תחריב את העם שלנו".
רגל אחת ברצועה
בתפקידו כיום משרת לויוס את הצבא על כל יחידותיו, אך במשך רוב שנותיו הוא היה בחטיבת גולני שהטביעה בו חותם עמוק. "את רוב דרכי עשיתי ברצועת הביטחון של דרום לבנון, אי שם בשנות ה־90, כאשר השתתפתי בלחימה בקרבות", הוא משתף.
"בדרום לבנון חוויתי אובדנים של חברים קרובים וגם ספגתי באותם ימים את הפציעה הראשונה שלי, כאשר השתתפתי במארב שהוביל להיתקלות בוואדי סלוקי, שם נהרגו כמה חיילים שהיו קרובים אליי".
האירוע שעליו מספר לויוס התרחש בקיץ תשנ"ז (1997). כוח מהפלוגה בפיקודו ארב באותו יום למחבלי חיזבללה בקרבת נחל סלוקי שבדרום לבנון. החיילים פתחו באש לעבר שתי חוליות של מחבלים שנעו בקרבתם, הרגו שלושה מחבלים ופצעו שניים נוספים. במקביל טיווחו החיילים אש ארטילרית לעבר נחל סלוקי. כתוצאה מכך ניצתה דלקה שהתפשטה ולכדה את החיילים. בשרפה נספו חמישה מחיילי הפלוגה וחמישה חיילים נוספים נפצעו. אחד מן הפצועים היה לויוס עצמו שלא הפסיק לפקד ולנהל את חילוצם של חייליו.
"נפצעתי במהלך החילוץ", הוא משחזר, "אך הוגדרתי יחסית כפצוע קל. משם התקדמתי לתפקיד הסמג"ד, סגן מפקד גדוד, שבו נשאתי בימים של טרום ההתנתקות מגוש קטיף".
שמונה שנים לאחר מכן אירעה התקרית הביטחונית שבה איבד את רגלו. התאריך הוא ב' בשבט תשס"ה (2005). בסביבות השעה תשע בבוקר יצאו שלושה ג'יפים לסיור ביטחוני בצד הדרום-מזרחי של היישוב מורג בגוש קטיף. בג'יפ הראשון נסעו גדעון ריבלין הי"ד, תושב גני טל, מוותיקי הגוש (דודם של האחים גדעון ואביעד ריבלין הי"ד שנרצחו בבוקר שמחת תורה השנה ביער רֵעים), שהיה אחראי לגדרות באזור, ולויוס שנהג ברכב. כשהשיירה עשתה דרכה חזרה דרך החממות עלה הג'יפ של לויוס על מטען.
"הג'יפ כנראה עף באוויר וסטה שמאלה", הוא נזכר. "לא הצלחתי ללחוץ על הברקס. הסתכלתי, ראיתי שהרגל הימנית שלי נפגעה קשה. גדעון, שישב לידי, נהרג. פרקתי מהג'יפ להגיב ונעמדתי על רגל שמאל. המחבל, שכנראה הניח את המטען, התחיל לירות. חיילים שהיו בזירה ירו בחזרה וחיסלו את המחבל. בפיצוץ הזה איבדתי את רוב רגל ימין".
אתה זוכר מה קרה באותם רגעים או שאיבדת את ההכרה?
"הייתי בהכרה מלאה. אני זוכר את רגע פיצוץ המטען ואת מה שקרה לי בעקבות כך. בתחילה חשבתי שאני עוד יכול להסתער, אך אחרי צעד אחד קרסתי וגיליתי שאין לי רגל כדי לעשות את הצעד הבא. כבר אז הבנתי את מצבי, אם כי לא היה ברור לי אם הקטיעה מתחת לברך או מעליה. המראה לא היה מלבב בלשון המעטה, אך למרות הכאב וההלם הראש המשיך להיות עסוק בפקודות שאני נותן לחיילים כחלק מהמשימה שלנו. אני חושב שזה סוג של מנגנון הגנה שאפשר לי לשמור על הנפש בזמן כל כך קריטי, מעבר לצורך המבצעי כמובן".
לויוס זוכר גם את פינויו לסורוקה ואת עשרים עירויי הדם שקיבל כדי לשרוד. הוא זוכר כמובן גם את האשפוז הממושך ואת הטיפולים הרבים שנדרש לעבור עד שהועבר לשיקום, שנמשך כמה שנים, כדי לחזור לחיים.
אבל גם כאשר הוא קם על רגלו, הוא לא שב להיות אותו אדם שהיה עד אז. "כמובן שלא יכולתי ללכת באותה תקופה. הסתייעתי בשני מקלות", הוא מסביר, "הביצועים שלי הפכו לאיטיים, נזקקתי לעזרה בכל צעד".
"אני זוכר", הוא אומר, "שלא שאלתי 'למה איבדתי רגל', אלא שאלתי: 'איך נשארתי בחיים?'"
האמונה שמחזיקה אותי
לדברי לויוס בתקופת השיקום מהפציעה נדרש ממנו לבצע את אחד הדברים המורכבים ביותר שאדם יכול לדרוש מעצמו: להכיר במוגבלויותיו. "זה קשה לכל אחד, אבל כמי שהיה סמג"ד עד אז זה היה קשה לי במיוחד", הוא מספר. "ארך לי זמן להבין שיש מצבים שבהם אני נזקק לעזרה, וכשאני מלמד את עצמי להיעזר באחרים זה לא חולשה אלא סוג של עוצמה. כיום, אחרי שנים, אני יודע שהמוגבלויות האמיתיות שלי אינן פיזיות אלא דווקא בראש. גם שם, כמו כל יצור אנושי, יש גבול ליכולות שלי. הפציעה לימדה אותי לדעת להיעזר גם בנושאים האלו ולא לחשוש להתייעץ עם אחרים. לרוב זה הופך אותי ליותר ולא לפחות".
הוא עוצר, מהרהר לרגע, ואז מוסיף בגילוי לב: "כיום אני יודע להביט על מה שהתרחש באותו יום ולהבין שבבוקר שבו נפצעתי הקב"ה חילק לי קלפים חדשים. אלו בוודאי לא הקלפים שתכננתי שיהיו לי, אך מה שמגדיר אותי אלו לא הקלפים אלא מה שאני בוחר לעשות בהם. זו המשימה שלי מאז ועד היום – לחשוב איך להגדיר את עצמי מחדש".
האמונה בבורא עולם עוזרת בכך?
"הוגדרתי יחסית כפצוע קל". צומת גוש קטיף בימים ההם (צילום לע"מ)
"בוודאי, כוחה של האמונה הוא רב מאוד. בשיחות שלי עם חיילים מכל הסוגים אני מסביר שהיכולת להאמין ולקוות מעניקה הרבה כוחות. פירושה של אמונה הוא להכיר במציאות, אך לדעת שיש סיכוי לנצח את ההסתברות. נכון שהמציאות לא קלה, אולי אני פצוע ועברתי טראומה קשה, אך אני מאמין שיש סיכוי שהעתיד לא ייראה קודר כפי שנראות התחזיות, אלא יש סיכוי גדול שיהיה אחרת".
לויוס מדגיש: "כמובן שאני לא מתכוון שיש לחיות באשליות. גם בחלומותיי ההזויים ביותר אני לא חולם על עצמי עם שתי רגליים. למען האמת, כבר שנתיים אחרי הפציעה התחלתי גם בחלומות לרוץ בצורה מוזרה, בדיוק כפי שהייתי רץ במציאות. אבל זה לא סותר את זה שאני שואף לפרוץ קדימה, מאמין שזה יכול לקרות, ובהתאם לזה גם פועל".
צעד אחר צעד
בימים אלו מוצא לויוס את עצמו נוסף למטלותיו הרבות גם עובר בין מחלקות האשפוז בכל רחבי הארץ, מנסה לפגוש את פצועי המלחמה ולתת להם כוח. "כל אחד יודע לפני שהוא יוצא למלחמה שייתכן שיקרה לו משהו והוא ייפצע, אך אף אחד לא באמת מאמין שזה יקרה לו", הוא אומר מתוך היכרות עם הפצועים הרבים. "אנשים פתאום מוצאים את עצמם במצבים הכי לא צפויים של החיים, ונדרשים להתמודד".
ומה אתה אומר לפצועים כשאתה פוגש אותם? איך אפשר לעודד במצבים כאלו?
"כשאנחנו מתחילים לדבר על המצב, אני בדרך כלל מספר לחיילים על תחושותיי, ומציין שאחרי שנפצעתי – אחד הדברים הראשונים שעברו לי במחשבה היה: 'מזל שמדובר בפציעה שיש לה תכלית, כי אם המצב היה אחר והייתי מאבד את הרגל כתוצאה מתאונת דרכים למשל, ייתכן מאוד שהיו לי הרבה שאלות קשות לעצמי ואולי גם אל הקב"ה. מכיוון שאני מבין שלא סתם נפצעתי, אלא בקרב כשהגנתי על בני עמי, זה כבר פחות כואב'.
"הדבר השני שאני משתף בו הוא שזמן קצר אחרי הפציעה כבר קבעתי לעצמי יעד – לרוץ עשרה קילומטרים ביום. ידעתי שזה לא יקרה מייד ושהתהליך שצפוי לי ארוך מאוד, אבל כבר אז השאיפה הזו נתנה לי כוח. הרגשתי שאני לא קם מדי בוקר לפיזיותרפיה, אלא 'קם לעשרה קילומטר'. וזה כבר היה נשמע לגמרי אחרת. כמובן שגם כשיש יעדים רחוקים חייבים יעדי משנה, ובמקרה שלי היעד הקרוב יותר היה בני התינוק שהיה אז בן תשעה חודשים, וקבעתי לעצמי משימה: להצליח להרים אותו בידיי. חלפו חמישה חודשים עד שהצלחתי ליישם את היעד הזה, כי כל עוד שלא בטחתי מספיק בגוף שלי וביכולות שלי, חששתי לעשות זאת. אבל בסוף זה הגיע.
"שנה וחצי אחרי הפציעה", הוא נזכר, "רציתי להקים טרסה על יד הבית. משימה לכאורה פשוטה שבימים כתיקונם הייתה אורכת לי ארבע או חמש שעות, אך בעקבות הפציעה היא נמשכה שלושה ימים. ביום הראשון הייתי צריך ללמוד ללכת עם מריצה, ביום השני לימדתי את עצמי להעמיס על המריצה משקל כבד, ורק ביום השלישי הקמתי סוף סוף את הטרסה. זה היה קשה, אבל הסיפוק שהגיע בסופו של דבר היה שווה כל מאמץ".
לרוץ למרחקים ארוכים
איך הפצועים מקבלים את דברי העידוד שלך?
"אני לא מתעלם מהמציאות, וגם מזכיר לחיילים שכל יעד כזה נכבש בצעדים קטנטנים. לפעמים גם הגוף מתעתע בך, אפילו אם הנפש חזקה, ואחרי 500 מטר אתה חוזר לצעד הראשון, כי יש משהו עצבי או שעברת ניתוח או שקיבלת מכה או כל דבר אחר. המפלה יכולה להיות כואבת, אך הרוח חייבת להישמר, כי זו הדרך היחידה להגיע למטרה. ואגב, אחרי ארבע שנים באמת הצלחתי להגשים את החלום ולרוץ עשרה קילומטרים".
בשלב כזה של ההתמודדות, לפצועים יש בכלל קשב לדברי עידוד כאלה?
"זה תלוי בשלב שבו אני פוגש אותם. לפעמים בתחילה הם בכלל לא מסוגלים לשמוע ולהקשיב, אך כשמגיעים אליהם ברגע הנכון – זה נותן המון כוחות. בפרט שאני מדבר איתם בכנות מוחלטת, וגם לא מסתיר מהם את הימים הקשים ובעיקר את הלילות שצפויים להם. אני מספר להם על עצמי ועל הקושי בעיכול המצב, לא מסתיר כלום, כולל העובדה שבשלושת השבועות הראשונים מהפציעה הייתה רעייתי סועדת אותי בכל פעולה ופעולה, וזה היה עבורי קשה יותר מהפציעה עצמה.
"אני גם מספר להם שעד היום אני מרגיש מאוד מוזר. מצד אחד אני תת־אלוף, אדם בריא השומר על כושר ומתאמן בקביעות, אבל כשאני נכנס לקניות ברמי לוי, אני 'הנכה של רמי לוי' ואנשים פונים אליי ומציעים לי עזרה. בעבר זה היה מביך אותי, אבל כיום אני מחבק את האנשים האלו, ומבין שאלו אנשים טובים שבאמת רוצים לעזור, ואין שום צורך להיות מובך מכך שיש אצלם רצון אנושי להושיט יד למישהו שנראה נזקק. אני סבור שהמטרה שכל פצוע חייב להעמיד לעיניו היא להשתחרר כמה שיותר מהר מהתסכולים ולהפוך אותם לאתגרים וליעדים פונקציונליים".
גם את בני המשפחות של הפצועים פוגש לויוס, ומשתדל להעניק להם מנה של חיזוק. "לא מזמן הגעתי לבית החולים כדי לבקר כמה פצועים, ופגשתי במסדרון אמא של פצוע", הוא נזכר. "זיהיתי אותה מייד, כיוון שכמה שבועות קודם לכן ביקרתי אצל בנה כשהיה מורדם ומונשם. התעניינתי במצבו, והיא סיפרה לי מתוך דמעות של כאב, אך גם של שמחה, על כך שבנה שב להכרה מלאה והוא מתקשר איתם, אך כפי שהיא הגדירה זאת – 'הוא נורא קצר', כיוון שאיבד את שתי רגליו. ברגע הראשון שתקתי, הבנתי היטב את הכאב על אובדן הרגליים. לאחר מכן שאלתי אותה בכנות: 'תגידי לי – מתי מאז שהבן שלך נולד הסתכלת על הרגליים שלו? הרי כאמא הסתכלת תמיד על העיניים והלב שלו, לא כן?' אני חושב שזה העניק לה זריקת עידוד, והאמת היא שגם לי זה פקח לרגע את העיניים והזכיר לי משהו על משמעות החיים".
חיבוק של כאב
לדרמת המלחמה והפצועים יש זווית נוספת שקצת קשה לדבר עליה. אלו הם בעלי תפקידי הפיקוד הבכירים שיוצאים עם חייליהם לשטח, נלחמים לצידם בתנאים הקשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ובחלק מהמקרים נאלצים להתמודד עם אובדן מצער, לעיתים של יותר מחייל או שניים. כפי שאירע השבוע ולאורך 110 הימים האחרונים.
איך המפקדים מתמודדים עם זה?
"אנחנו נמצאים כיום במצב מורכב שלא זכור לי שחווינו אי פעם", מזכיר לויוס. "היקף ההרוגים והנופלים במלחמה הוא בסדר גודל שלא הכרנו, ולדבר הזה יש בעיניי משמעות גדולה, הרבה מעבר לאירוע הנקודתי והמקומי. אומנם ברור שהכאב והיגון של כל משפחה הם ייחודיים, וכל חייל שנופל הוא כאב בלתי נתפס למשפחתו, אך כמפקדים האחראים לחיילים, גם אנחנו סופגים את הכאב ואת הצער על כל חייל שנופל. אנחנו חלק בלתי נפרד מההתמודדות. יש מפקדים רבים שעדיין נלחמים בתוך עזה ונמנע מהם להגיע ללוויות ולמשפחות השכולות של החיילים שלהם, ואני שומע מהם שזהו ניסיון שרודף אחריהם בימים ובלילות".
בהקשר לכך מבקש לויוס לשתף בסיפור שריגש אותו במיוחד: "באחד הימים הגעתי לבקר מפקד בגולני שאיבד שבעה חיילים. גם הוא בעצמו נפגע בקרב ועבר פעמיים החייאה בדרך למרכז הרפואי. כשנכנסתי לחדרו הוא בדיוק סיים לכתוב את מכתב ההספד השביעי על חייליו, שכן נמנע ממנו להשתתף בלוויותיהם, כיוון שהיה עדיין מרותק למיטה. הוא שלח את אבא שלו ללוויות, והאבא עבר מלוויה ללוויה מקריא את ההספדים".
למרבה הכאב מוצא לויוס את עצמו מגיע לבתים של משפחות שכולות ומחפש את המילים הנכונות שיוכלו לנחם. "אלו מצבים מאוד לא פשוטים", הוא מודה, "כי למרות שאתה מבין שלא הייתה לך שום דרך למנוע את נפילת בנם, התחושה היא שאולי המשפחה כועסת על
הג'יפ על מטען. אתר הנצחה לזכרו של גדעון ריבלין הי"ד
צה"ל שלא שמר היטב על הפיקדון שנתנו לו. אני תמיד חש בתחילה חוסר נעימות, אך אני לא מוכן לוותר. מבחינתי זהו צורך השעה, חלק מהתפקיד שלי".
טעויות תחת אש
לויוס משתף מחוויותיו בניחומי המשפחות של החיילים: "היה מקרה מסוים שחששתי מאוד לבקר אצל משפחה שהכרתי כמה שבועות כשבנה אושפז במצב קשה, אך למרבה הצער מצבו התדרדר והוא נפטר מפצעיו. כמה אנשים שאני מכיר שביקרו את המשפחה הודיעו לי מראש: 'הם לא רוצים לפגוש אף אחד, כועסים על כולם'. בכל זאת התעקשתי. זכרתי שבעת הביקור הבטחתי לאבא שאשוב לבקר כשבנו ישוב להכרה. זה לא קרה לצערי, אך היה ברור לי שאני חייב לסגור את המעגל הזה. בסופו של דבר נכנסתי ב'שבעה' לבית המשפחה ומאותו רגע לא הפסקנו להתחבק. הם חיזקו אותי, אני חיזקתי אותם, ולגמרי הרגשנו באותה סירה".
ומה עם אלו שנראה לכאורה שהמוות שלהם היה מאש כוחותינו, כמו ביותר מדי מקרים קשים ששמענו לאחרונה, או מתקלות מבצעיות טרגיות דוגמת זו שאירעה השבוע?
"מלחמה היא מלחמה", נאנח לויוס. "כולנו חייבים להבין ששדה קרב הוא לא מעבדת קרב, בפרט כשמדובר בשטח קשה כמו עזה. ברור שלמרבה הצער יהיו גם שגיאות וטעויות מקצועיות. טעויות כאלו, גם אם נעשות בטוהר מידות וטוהר לבב, הן יקרות מדי והמחיר שלהן נוראי. אבל התכלית ממשיכה להיות זהה – המאבק למען עם ישראל והאפשרות לחיות בארץ בביטחון. במצבים כאלו קשה לי כשאני רואה שההורים או בני המשפחה חשים שכביכול הם הקריבו קורבן לשווא. קרה פעם שפגשתי פצוע שנפצע מירי של חברו, וממש דרשתי ממנו ליצור קשר עם החייל שעשה זאת בשוגג ולנחם אותו.
"אגב, גם בסיפור הפציעה שלי היה גשש שהוטלה עליו האחריות לוודא שהציר פתוח, והוא זה שאישר לנו את הכניסה לאזור שבו נפגענו, למרות שייתכן כי היה נדרש ממנו לחשוש מכך שיש שם מחבלים. חודש שלם הוא חשש להגיע אליי, אבל אני התעקשתי שאני רוצה לפגוש אותו. לבסוף, כשהוא הגיע, דאגתי שיהיו במפגש הזה גם בני משפחתו של גדעון ריבלין שנהרג בתקרית. היה חשוב לי שיראה שעל אף הטעות והשגיאה שכביכול עשה – הוא מקבל מאיתנו חיבוק ואנחנו לא כועסים עליו.
"יש משהו במלחמה שרק כשאתה בשטח אתה יכול לקלוט ולהבין. לאנשים שנמצאים בחוץ אסור בשום אופן להביע ביקורת או תרעומת על החיילים. ההחלטות המתקבלות בזמן מלחמה נעשות לעיתים קרובות תחת אש ובתנאים מורכבים מאוד. זה כמובן לא מפחית מגודל האחריות של כל אחד ומחייב את כולנו לימוד מבצעי והשתפרות קבועה, אבל אחרי שזה כבר נעשה, אין תועלת להסתובב עם רגשי אשמה".
המשימה: אחדות בעם
ביום שבו החיילים יֵצאו בעזרת השם משדה הקרב וישובו לבתיהם לשלום – אתה מאמין שהם יוכלו לשוב לחיים תקינים ורגילים אחרי כל מה שראו וחוו?
"אני לא רק רוצה להאמין בכך אלא בטוח שכן", הוא משיב. "ואם לא בשביל עצמם – לפחות בשביל החיילים הפצועים והחללים שנפלו במלחמה. זה לא יהיה קל, ואישית אני חייב להודות שעד היום אני נוסע לא פעם עם ההרוגים שלי ברכב, חלקם כאלו שנהרגו בגלל הוראה מסוימת שנתתי שבזמנו חשבתי שהיא טובה וראויה, אך בדיעבד כנראה הובילה למותם, וזה מייסר אותי. אני לא נוהג לדבר עם ההרוגים שלי, אך לפעמים הם אלו שיוזמים איתי שיחה, וכבר לפני הרבה שנים הם אמרו לי: 'מה יש לך לעשות עם המחשבות הקשות והזיכרונות הלא פשוטים? עזוב את המחשבות שלא מובילות אותך לשום מקום, וקח אחריות לעצמך. נסה להפוך לאדם טוב יותר ותהיה חזק בשביל המשפחות שלנו, כי הן אלו שצריכות אותך היום ולא אנחנו'.
"נכון שלא קל, וגם לי זה קשה", הוא כובש אנחה, "אני מנסה לחזק את עצמי במגוון דרכים, כולל בקריאת ספרים שמדברים על משמעות העולם, כמו הכתבים של הרב יונתן זקס ועוד. אבל אחרי שלושים שנה שאני חי ונושם אובדן ופציעות, נראה לי שהמסר העיקרי שכולנו צריכים לזכור הוא להציב יעדים וללכת קדימה, כי שם מצפה לנו העתיד".
מה יש לך לומר לציבור החרדי?
"אני חושב שלפני הכל הרכש הגדול ביותר שלנו במלחמה הזו הוא האחדות והסולידריות שנראו בתחילת המלחמה בין כל המגזרים, והתפקיד שלנו הוא להמשיך לשמר אותן בימים אלו, וכן גם לאחר סיום המלחמה. צריך להבין שחיילים יוצאים מעזה אחרי שהיו שם יותר מ־100 ימים, בלי מכשירים סלולריים ובלי קשר עם העולם החיצון. אנחנו אלו שנשקף להם את הרוח של מה שמתנהל בתקופה זו במדינה, ואם נדאג לספק רוח אוהדת ותחושת אחדות, זה מה שהם ירגישו וכך גם יהיה.
"אני לא מתיימר להוציא את כל המחלוקות מהעם, כי זו קריאה גדולה מדי, אבל יש הבדל בין מחלוקת לבין פילוג ושיסוע. בואו ננסה קצת יותר לאהוב ולקבל זה את זה. זהו לדעתי הייעוד של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית כולה, ואם זה יהיה אחד הדברים שיצאו מהמלחמה הזו, אין ספק שכולנו נרוויח".
