וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ | כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמר בשיחה נוקבת וגלויה: על 'השיטה הקדושה', המחלוקות וההבדלים בין סאטמר לכל העולם
שעה וחצי של שיחה ערה, ארוכה ומלאת גילויים עשה אריה ארליך במעונו של כ"ק האדמו"ר מסאטמר בקרית יואל ושמע על סאטמר האחרת שלא הכרתם >> מה באמת חושב הרבי על חוק הגיוס? למה הגישה הליטאית מפריעה לו? איך הוא מתייחס לאנשים שגרים בהתנחלויות? מאיפה הוא מכיר את בג"ץ? ולמה הוא חושב שהציבור הרחב לא באמת מכיר את סאטמר? > שיחת קודש מאלפת
שעה קלה לאחר שיצאתי את קרית יואל שבמונרו פשטה שמועה מעוררת תסיסה ברחבי העיירה הציורית: בא אלינו עיתונאי עברי לעשות כתבה על ממלכת בית סאטמר. הלה שהה משך שעה ממושכת בביתו של הרבי, ושמע את דעתו הצרופה בשורת נושאים אקטואליים.
קרית-יואל היתה כמרקחה: הייתכן שדברי רועה של חסידות סאטמר יתפרסמו מעל גבי עיתון היוצא לאור בשפת הציונים, עיתון שהשקפתו אינה עולה בקנה אחד עם ה'שיטה הקדושה' – היא שיטתו של כ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל? ובכלל, הרי הרבי מתנגד לעיתונות ישראלית. בביקורו האחרון בארץ דיבר נגדה בתקיפות, שלל את קריאתה מכל וכל, ואמר: "אי אפשר שקריאה בעיתון לא תביא לידי קרירות בעניין ההתנגדות לציונות". לא יקום ולא יהיה, חרצו פרחי-חסידים בחוצות קריה. חייבים לעשות מחאה ולבטל את עניין הכתבה כעפרא דארעא.
והקול נשמע בית הרבי לאמור, קול מחאה במחנה. מבקשי המחאה ביקשו לגייס את עמדת כ"ק האדמו"ר לצדם, להטיל אזהרה רבה לבל יראו הדברים אור. אלה נענו בתשובה ברורה: "יהודי הגיע לכאן, וביקש לשמוע דעת תורה בענייני השעה הבוערים בארץ ישראל. יש בארץ ישראל בלבול רב בנושאים שנוגעים לעצם קיומו של עולם התורה, דוגמת גזירת הגיוס ועוד גזירות. ישנם עניינים שמביאים לשפיכת דם יהודים בחוצות קריה. אולי אם תתקבל דעתו של רבנו, הרבי ה'דברי יואל' זי"ע – בוודאי יישפך פחות דם ישראל. כלום צריך לדחות יהודי כזה בשתי ידיים? אדרבה, אולי יהיה מכך חיזוק לעולם התורה ולעם ישראל היושב בארץ הקודש. הרי גם הרבי ז"ל העניק כמה פעמים שיחות לעיתונות בארץ ישראל, כשרצה להעמיד את ההשקפה הטהורה על תלה. איננו נבהלים מלהשמיע את דעתנו בפני כל מי שירצה לשמוע אותה.
"מול ההסבר הנחרץ, החד-משמעי, שיש בו מאהבת ישראל ויש בו נשיאה בעולו של הדור ויש בו דאגה ליושבי ארץ הקודש – המחאה התבטלה אפוא. נמוגה לאיטה כאבק פורח. מי יבוא אחר המנהיג. האיש שעל חומת ההתבדלות, היודע לאזן בין השקפה קנאית תקיפה וללא פשרות להכלה של יהודים שאינם בהכרח נושאי דגלה של שיטת סאטמר. הרבי היודע להלוך נגד רוחם של רבים ולהתחבר לסדר יומם של יושבי ארץ הקודש, לצור בצרתם ולזקק עבורם את השקפת סאטמר. וגם אם זו לא תנעם לאוזני כולם, הכל ייווכחו כי מלב אוהב של מנהיג בישראל יוצאים הדברים.
האנקדוטה הזו, שאליה הייתי עד מכלי ראשון, היא תשקיף מייצג לחשיבה המקורית המאפיינת את הנהגתו של כ"ק האדמו"ר רבי אהרן מסאטמר, ממשיך מורשתם של אביו, כ"ק האדמו"ר ה'ברך משה', ושל דוד-אביו, כ"ק האדמו"ר 'דברי יואל'. כך, על שם ספרו, מכונה כאן אבי החסידות וההשקפה, הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע. זאת בעוד בסאטמר האחרת, זו שמקום משכנה בוויליאמסבורג, מכנים אותו על שם ספרו האחר – 'ויואל משה'.
הרבי, שפיקדונה של השמרנית שבחסידויות נתון בידיו והוא משמר אותה כפך שמן טהור, אינו מחויב לשום קיבעון שמאן דהו הכתיב. הוא אינו זקוק לתיווכים באשר לשיטת דודו, הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע: את דעתו הוא שואב הישר מספריו. בצלו הסתופף בקטנותו ובכל שנות אברכותו, והוא עצמו התברך בפיקחות ובהבנה לצרכי הדור, המאפיינות את הנהגתו. לפיכך, דעתו תמיד תפתיע, תתאפיין במקוריות, ולא תבקש לרצות איש בסאטמר ומחוצה לה. אם תרצו, זה סוד הנהגת הרבי מסאטמר שיושב בקרית יואל, מונרו, ומצודתו פרוסה על שאר ריכוזי החסידות הענקית שבראשותו.
לכל אלו נחשפתי במפגש לילי מרתק, בלתי אמצעי, עם הרבי בחדרו ברחוב צאנז שבקרית יואל. מפגש שכולו 'לילה כיום יאיר', בחדר התלפיות שבביתו הפרטי.
מחזה ב'שלשידעס'
מוצאי שבת קודש פרשת שמיני בקרית יואל. כאן, במחוז אורנג' שבמדינת ניו יורק, כ-70 קילומטרים מצפון-מערב לניו יורק העיר, מתרחש לו כבר ארבעים שנה פלא חרדי כביר: עיירה חסידית ממסד ועד טפחות, עם בתי מדרש ומקוואות, תלמודי תורה ומוסדות לבנות, ישיבה קטנה וישיבה גדולה, ועד כשרות ובתי שחיטה, בית החלמה ליולדות ובית חינוך 'פאבליק סקול' לילדים מיוחדים, מרכזי תורה שאלפים רבים לומדים בהם, 'בית החיים' גדול שבמרכזו נמצא אוהל אדמו"רי בית סאטמר – ה'דברי יואל' וה'ברך משה' זצ"ל. להבדיל – בעיירה גם בנייני משרדים המארחים חברות עסקיות המצויות בבעלותם של תושבי הקריה וסניפיהם מגיעים למדינות נוספות בעולם. עיר אוטונומית בעלת מנגנונים פנימיים שאינם מצריכים הזדקקות לאמריקה הגדולה. אם יום אחד יציב מישהו חומה פיזית בין קרית יואל לשאר חלקי ארצות הברית – קרית יואל תדע להסתדר לבד. בגשם וברוח.
אני נכנס לקרית יואל בשעה מאוחרת של מוצאי שבת. בחלקה האחרון של הנסיעה מברוקלין, סופת שלגים החלה לקדם את פניי. קר עתה מאוד במונרו ההררית. לפני שלוש שעות יצאה השבת, ועדיין הקריה לבושה שיראין. בחורי חמד פוסעים בה, אברכים ובעלי בתים ממלאים את חוצותיה, חוזרים מבית המדרש הגדול, שבו שמעו את ה'שלשודעס-תורה' – משאו השבועי המרכזי של האדמו"ר הנאמר בקול בוכים בעת רעווא דרעווין. קרית יואל היא עיירה יהודית לכל דבריה: ראש העיר הנו חסיד סאטמר, כנ"ל המשטרה ושאר גופי החירום. נהגי משאיות חסידי סאטמר מספקים תוצרת לבעלי החנויות, אף הם חסידי סאטמר. כולם מכירים את כולם ומשוחחים עם כולם. ועל הצבא הרוחני הגדול הזה מנצח הרבי, שמשמש גם כרב העיר וגם כראש הישיבה, גם כאדמו"ר שמברך ומייעץ וגם כסמכות האחרונה בכל עניין מנהלי שקשור להנהגת העיר. על פיו יישק כל דבר.
אני מכוון את ההגה בין הרחובות הציוריים, הקרויים על שם מרכזי החסידות הגדולים במזרח אירופה: שיטוט אקראי בין פיתולי הרחובות יאפשר למבקר כאן להיקלע לרחוב 'טשרנוביל', משם לפנות ל'ברדיטשוב', לרימנוב, גורליץ, ול'ויואל משה'.
אני פונה תחילה אל בית המדרש הגדול הממוקם בעיבורה של הקריה. אלגום ספל תה, אמרתי, אחר כך אכנס לאדמו"ר. מביקור קודם, בליל שישי, ידעתי: יהיה קשה למצוא כאן חניה, משום שדווקא בשעות הלילה מתמקמות מאות מכוניות מחוץ לבית המדרש, פולטות אנשי עסקים ופועלים חסידיים שהאדמו"ר מדריך אותם להקדיש לפחות שלוש שעות ביום ללימוד תורה – בשלושה מסלולי לימוד שונים. בית המדרש הגדול, לפיכך, שוקק חיים בשעה הלילית המתקדמת הזו. גם בשעה מאוחרת של מוצאי שבת חורפית, ראיתי מאות אברכים ובחורים שיושבים ב'היכל רוזנברג' והוגים בתורתם.
שיטוט בין בתי קרית יואל הוא חוויה משכרת חושים עבור האורח מבחוץ. זוהי עיירה שמסתפקת במועט: מרבית בתיה עשויים עץ, בנויים כעין צריפים המקובלים בהרי הקטסקיל הלא רחוקים. זוהי אולי הסיבה לכך שתושבי קרית יואל אינם נוהגים לנפוש בהרים בימות הקיץ – ממילא הם נמצאים באזור הררי ומאוורר, המצוי מרחק שעה וחצי ממרכזי שאר החסידויות שבברוקלין – דוגמת ויליאמסבורג, ערש היווצרותה של חסידות סאטמר, בורו פארק וכיוצא באלו.
מחזה ברחוב איהעל
במרכז העיירה ממוקם רחוב איהעל – על שם עיר מגוריו של האדמו"ר הרה"ק רבי משה טייטלבוים, ה'ישמח משה' זי"ע, מייסד השושלת. בלב רחוב איהעל, בבניין תלת קומתי, מקבל האדמו"ר מסאטמר את קהלו לאורך ימות השבוע. זהו ביתו של אביו, האדמו"ר רבי משה טייטלבוים זצ"ל, בעל 'ברך משה', מספרים לי כאן. בבית הזה ביקרתי בליל שישי. מדובר בבית מלכותי, עם חדר קבלת קהל מהודר, ספון ספרים לרוב, בהם ספרייתו האישית של האדמו"ר רבי יואל מסאטמר, שעברה לרבי הנוכחי בירושה. הבית ברחוב איהעל מכיל כניסות מיוחדות לאנשים ולנשים. חדר המתנה רחב ידיים מקדם את פני הנכנס, ומערכת דלתות כפולה חוצצת בין חדר ההמתנה ללשכת הרבי, על מנת שפרטיותו של הרבי תישמר בכניסה וביציאה.
בקומה התחתונה מצוי בית-מדרש קטן שבו מתפלל הרבי ערבית מידי לילה במניין מצומצם. לצד בית המדרש ישנם שני אולמות מפוארים, שבהם נערכים מדי לילה מסיבות אירוסין, בהתאם לתקנות הנישואין שהנהיג האדמו"ר, הדורשות לצמצם בהוצאות החתונה. ב'תנאים' מוגשים רק עוגות ו'לחיים'. באמצע קבלת הקהל שהוא מקיים בבית אביו, עורך האדמו"ר הפסקה, על מנת לרדת אל הקומה התחתונה – לקרוא את ה'תנאים' ולברך את בני הזוג ואת המחותנים.
כעת, מוצאי שבת של סופת שלגים, אני נקרא אל ביתו הפרטי של האדמו"ר, הממוקם ברחוב צאנז – על שם זקנו, הרה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע. בבית הזה מתגורר האדמו"ר יותר משלושים שנה – מאז התמנה על ידי אביו לאב"ד קרית יואל.
הבית פשוט למדי. שני גרמי מדרגות, מימין ומשמאל, עולים אליו. דלת עץ משובצת בלוחות זכוכית מקדמת את פני הנכנס. אני נכנס, ונתקל בהדר מינימליסטי, יחסית למה שמנהיגה של אחת החסידויות הגדולות והעשירות בתבל יכול להרשות לעצמו. בקדמת קומת המגורים נמצא חדר הלימוד של הרבי, ולפניו חדר קטן לקבלת קהל עבור אנשים חשובים, שאינם ממתינים עם קהל החסידים בבית הציבורי שברחוב איהעל, או למי שיש לו מקרה אישי דחוף הדורש את הכרעת האדמו"ר.
בקומה התחתונה אני נתקל באולם רחב ידיים, שבו עורך האדמו"ר את ליל הסדר, יחד עם מאות חתני החסידות. כעת אני כאן, בחדר ההמתנה הזעיר שבקומת הכניסה. אני מתבונן במשב"ק היושב ורושם 'קוויטל'ך', פתקאות בקשה – הרה"ח ר' שמואל הכהן פרידמן, המכונה כאן כך סתם – 'רב שמיל הכהן'. הגר"ש פרידמן, איש של צורה ואיש של ספר, מקדם אותי במאור פנים ובלבביות מופגנת. מתעניין על אודותיי, מספר לי זיכרונות מביקוריו של האדמו"ר רבי יואל בארץ ישראל ועל קשריו עם אנשי ירושלים, ומנסה להכניס אותי לבתי גנזיה של חסידות סאטמר. במהלך השיחה עמו אני למד, כי אין ספר בספרייתו הפרטית של ה'דברי יואל' שאני מתויק במוחו. הלבביות שלו, כמו של שאר אנשי הבית הנוכחים כאן – מפתיעה.
בכלל, החזות הקנאית, הקפדנית והקשוחה של סאטמר, עלולה להטעות; לא פחות משהיא קנאית – סאטמר מתבררת כממלכה של אהבת ישראל. בשיטוטי ברחבי העיירה ראו התושבים אורח סקרן בעל חזות שאינה מקומית, והציעו להעמיד לי מזון, משקה ואף לינה – הכל חינם אין כסף. אחר כך, בשיחה בקודש פנימה, יעמיד אותי האדמו"ר על טיבו של עיסוק זה בחסד ובאהבת ישראל, שירושה להם לחסידים מרבם הראשון, רבי יואל מסאטמר, ועל היכולת של אלו לחיות בשלום עם עיסוק מופלג בקנאות עד כדי התבטאויות מרחיקות לכת על חלקם של יהודים במצב הביטחוני המעורער בארץ.
חדר ההמתנה אינו גדול. על הקיר תלויה תמונה מלבנית ומוארכת, המציגה תצלום אווירי מרהיב של העיירה קרית יואל. "עיר הצדק, קריה נאמנה, קרית יואל יצ"ו", נכתב מעליה. מתחת לתמונה נכתב: תמונה מקושטת לנוי סוכת מורנו הגה"צ אב"ד ור"מ שליט"א, מאת הנהלת קרית יואל". מהכיתוב אני למד, שהתמונה הוענקה לאדמו"ר בשנת תשס"א, בשלהי שנות כהונתו הארוכה של הרבי כאב"ד קרית יואל. משנסתלק אביו, בשנת תשס"ו, התמנה הרבי למנהיג החסידות, כשהוא מוסיף גם לשמש באדרת הרב של קרית יואל ולמעשה נושא במשרה רבנית מלאה – בכל הרבדים: שחיטה, כשרות, עירובין, מקוואות וכל כיוצא באלו. "מאז", מספר לי רבי שמואל הכהן, "קרית יואל גדלה לאין ערוך, התרחבה כמעט לכל כיוון, כך שהתמונה אינה עדכנית".
אחיו הצעיר ממנו, כ"ק האדמו"ר רבי יקותיאל יהודא, התמנה לרבו של הזרם הנוסף בחסידות. בשני המקומות יאמרו לך לא אחת אנשים בעלי מחשבה – "טוב שסאטמר התפצלה. נוכח ריבוי האוכלוסין, כן ירבו, קשה טכנית לקיים חסידות כה גדולה". הפיצול הוביל לתנופת בנייה והתפתחות בשני הזרמים, ובסיור כאן בקרית יואל אני נוכח מקרוב בהתרחבות הענקית: הישיבה שהוקמה זה עתה בפאתי העיירה, בתי המדרש והיכלי התורה ההולכים ונבנים בכל חלקיה, והמוסדות המקיפים את בית המדרש המרכזי כטבעת.
קִרבה ו'היימישקייט'
שעון צנוע קבוע מעל ראשינו, והוא מתקתק את תקתוקיו, תקתוק אחר תקתוק. סדנא דארעא חד הוא, אני אומר לרֶבּ-שמיל הכהן. גם אצלנו, בארץ ישראל, יש שעונים. אבל חוץ מזה, כמעט שום דבר אינו דומה. לא הזמן – בארץ ישראל עכשיו כבר בוקר – ולא האנשים והסגנון. רֶבּ-שמיל מאיר לי פנים. הוא מספר לי על אנשי ירושלים ועל הקשר שלהם עם מורו ורבו, ה'דברי יואל'.
הדלת נפתחת כדי חרך. לרגע קט נראית דמותו מקרינת ההדר של האדמו"ר, היושב בראש שולחן שעליו מספר ספרים, שעון וערמת קוויטלאך. פאותיו סדורות. רעננות חיונית נראית בפניו, ואינה מסגירה את העובדה שרק לפני חצי שעה סיים לערוך סעודה שלישית ברוב עם, שבמרכזה נשיאת המשא השבועי המרכזי בענייני השעה. מבעו משדר פיקחות. שטריימל גבוה והדור לראשו. הוא לבוש אדרת פרחונית ומלכותית בצבע אפור, המשתלבת היטב בזקנו המאפיר ובצורתו מעוררת ההדר. בדרך כלל יעמוד החסיד על רגליו בעת שהוא ניצב בפני האדמו"ר. רק כשמדובר באישיות חשובה או בהתייעצות חריגה וממושכת, יכבד האדמו"ר את החסיד בכיסא לשבת עליו.
סאטמר דכאן חידשה והעצימה את יראת הכבוד למנהיגה. מתחילת ברייתה – סאטמר הייתה מאופקת בסגידתה לאדמו"ריה. בסאטמר אין מהללים את האדמו"רים בהילולי קודש יתרים, אין רואים בו דמות מלאך ואין סחים אחר סיפורי מופת ורוח הקודש המופיעים תדיר בבית מדרשו. ועוד זאת, בסאטמר – האדמו"רים אינם אלא ממשיכיו וממלאי מקומו של הרה"ק רבי יואל טייטלבוים, אשר לאורו מתחנכים דורות בחסידות, אל דמותו נישאות העיניים בכל עת, ולשמו ולזכרו תאוות נפש.
כאן, בחדר המבוא, אני רואה במה שונה סאטמר דכאן מכל המוכר והמקובל. כובד-ראש מודגש שורר כאן. אחד הממתינים דיבר איתי בפירוש על היכולת לפעול ישועה בקודש פנימה. זוהי בשורה רעננה. נכון, האדמו"ר מסאטמר משוחח עם חסידיו בגובה העיניים. גדולה האהבה שאוהבים חסידי סאטמר את רבם. ביהדות החסידית של ארצות הברית קשה למצוא סגנון דומה לזה. הנהגתו מעורבת עם הבריות, עד כדי תחושת קִרבה כמעט חברית, 'היימישקייט' בעגה מקומית – בין הרבי לחסידיו. ויחד עם זאת, חסידות סאטמר שבמונרו הוסיפה נדבכים של חרדת קודש כלפי האדמו"ר, המנהיג אותה בדרך ייחודית, דרך שמכירה בצרכי הדור לפני ולפנים ומציגה פתרונות בכל תחומי החיים.
האדמו"ר מסאטמר משקיע רבות בטיפוח עדרי חסידיו. קרית יואל היא משאת נפשו, מושאת גאוותו. לפיכך, בניגוד לאחרים – האדמו"ר ממעיט לעסוק באופן אינטנסיבי בענייני הנהגה שמחוץ לחסידות סאטמר, שאותה הוא מותיר לרוב לאחרים. את דעתו יביע ברמה כמעט בכל נושא ציבורי כללי, אולם את עיקר זמנו ומרצו ישקיע לניווט ספינת סאטמר, לניהול ענייני הדת והכשרות של ריכוזי החסידות ולהרבצת תורה יומיומית בהיכלי הישיבות של החסידות.
עודני כאן, ממתין לתורי בחדר המבוא שבבית הרבי. השעון שעל הקיר מוסיף לתקתק את תקתוקיו. לפניי נכנס הגאון הצדיק רבי שמואל בנימין קרויס, מחשובי חסידי סאטמר בלונדון, דמות של צורה ואיש מעורר כבוד, שיש הרואים בו רבי בזכות עצמו. עתה הוא יושב כאן בתנועה מתבטלת ובחרדת קודש מוחלטת, ומכתיב לכותב הקוויטלאך, רבי שמואל הכהן פרידמן, את שמו ואת שמות צאצאיו לברכה וישועה. המראה הזה נראה כולו כתמונה שלקוחה משנים רחוקות בעיירה מזרח-אירופית. לא סתם נקראו רחובות העיירה בשמות שנלקחו משם.
שהותו של הרב קרויס בחדר – קצרה. הוא יוצא לאחוריו ביראה, והרבי מלווה אותו עד לפתח החדר. עכשיו התור שלי להיכנס.
בכי במערת רשב"י
רווי דמעות היה המעמד במערת רבי שמעון בר יוחאי. בוקר יום שישי, פרשת פקודי, שנה זו. אלפים מחסידי סאטמר שבאו לכאן בראשות רבם הנערץ, מתכוננים להשלים עתה את ספר התהילים כולו, מרישא עד גמירא, לישועת הפרט ולהצלת הכלל, לא לפני שעמדו במשך כשעה בתור להיטהרות חסידית במקווה טהרה. עתה תגיע החוויה הרוחנית לשיאה. תחילה ישמעו דברי כיבושין מפי האדמו"ר. הרבי, דרשן בחסד עליון, שתדיר יודע להביע את דעתו בשפה ציורית וישירה, מקרב את המיקרופון אל פיו. קולו מזמר עריצים, נישא בגלים בכל רחבי הר מירון שרושת מראש במגבירי קול.
"אוֹי, רבי שמעון", התמלטה שוועה מגרונו של האדמו"ר, שעמד באולם ציונו של רבי אלעזר בן רבי שמעון וגדודי חסידים רוגשים מצטופפים סביב לו. הפעם האחרונה שסאטמר שבתה במירון היתה בשנת תרצ"ב, כשהאדמו"ר ה'דברי יואל' שהה בארץ. האדמו"ר כפי שאשמע זאת בהמשך מפיו-עצמו, חש קשר עמוק לרשב"י מאז ומתמיד. האדמו"ר חידש את מנהג ההדלקה לכבוד רשב"י בל"ג בעומר בקרית יואל – אף שמעולם לא היה נהוג כך בסאטמר. בסאטמר אומרים דרך צחות, השזורה בנימה רצינית: 'מונרו' – אותיות 'מירון'.
"הרבי שלנו אינו חושש מחידושים, אם הם עולים בקנה אחד עם השקפת דודו", לחשו לאוזני פרחי חסידים בעודי מהלך בחוצות קרית יואל. "אין כמעט יום שהרבי אינו מזכיר את רבי שמעון בר יוחאי – אם במסגרת שיעוריו ודרשותיו, אם במסגרת העתרתו לישועה בזכות רשב"י", מספרים לי כאן.
דוחק עצום שרר בתוך המבנה העתיק בשעה שנאמרו הדברים על ידי האורח רם המעלה מקרית יואל. בארבע פינות הקבר בלטו רִגשת חסידים והמיית רועָם, המחזיק במצבת ציון הרשב"י ודמעותיו מלחלחות את אדמת הקודש. "ביראה עילאה", אמר הרבי ביידיש הונגרית מהוקצעת ומתנגנת, לקהל הרב שהצטופף במערה המקומרת, "באימה ובפחד, התאספו כאן ציבור גדול מבני ישראל על הציון – על מנת לעורר את התנא הקדוש, תנא קדישא: 'עמוד בתפילה בעדינו!' שיתפלל בעד כל הקהל הנמצא כאן, ובעד כל אנשי שלומנו אשר אינם נמצאים פה בפועל, ורק ליבותיהם נמצאים פה".
האדמו"ר מסאטמר ניסה להמשיך בדבריו – ולא עלתה בידו: קולו שנוק. גרונו חנוק. דמעות זולגות במורד זקנו אל רקמת הפרוכת המצפה את המצבה. כבן המתרפק על אביו-מולידו נדמה הרבי באותה שעה של רוממות רוח. בסאטמר רגילים בדרשות הנאמרות בקול בוכים – בעיקר בדרשות סעודה שלישית של שבועות השובבי"ם וחודש אלול, ואף על פי כן – יוצא דופן היה המעמד במירון.
בכיו של הרבי מהדהד, עובר במגברי הקול, ומוסיף נופך לאווירת ההתעוררות הקבועה השורה על הר מירון. לאחר שהתאושש, אזר האדמו"ר עוז והמשיך: "כמה לבבות נשברים נמצאים בתוך בני ישראל. הרבה צרות ישראל, הרבה עגמת נפש, זה בכה וזה בכה. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק – ואפילו שלא בשעת הדחק. צרכי עמך ישראל מרובים. יש לנו בקשות הרבה, ומצפים אנו לפעול על הציון הזה ישועה כללית וישועה פרטית – כל אחד ואחד בפרטות, די מחסורו אשר יחסר לו".
ושוב השתנקות. חסידים המתלווים לפמליה, מתקשים לעצור בעד דמעותיהם. המעמד גדול בעשר מידות על סרבני רגש ומצונני מזג. האדמו"ר מתייפח חרישית, ואז ממשיך: "תקוותנו להשם, שנזכה לפעול כאן ישועה על בני, על חיי ועל מזוני. על שידוכים, ועל כל הצרכים שבני ישראל צריכים. יהי רצון שיתקבלו תפילתנו ובקשתנו לפני אדון כל, וימלא השם כל משאלות לבבנו לטובה, ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן". מכאן עברו חסידי סאטמר להשלים את ספר התהילים כולו, במעמד שארך שעתיים וחצי. בעיני חסידי סאטמר, אלה היו רגעי שיא נעלים. פסגת השבת ההיסטורית, שכללה שיאים ופסגות לרוב.
בדרשותיו השונות, טורח האדמו"ר לפרסם את סלידתו מענייני פרסום המביאים לכדי ביטול תורה. כשנסע ארצה בשנת תשס"ז, הקדים לדרוש בפני בחורי הישיבה, בעת שיעור התהילים היומי שהוא מוסר בפניהם. בדרשתו הבהיר כי אינו רוצה שאף אחד יצטרף אל המסע, משום שהוא נוסע רק כדי לחזק את קהל חסידיו שבארץ, ואין צורך שהמונים יתלוו אליו. גם ברחובות, הזהיר, אין לתלות מודעות ולפרסם שלטים. את הבקשה הזו כפל בטרם כל נסיעה שלו לארץ בעשור האחרון.
ואמנם, הנסיעה ההמונית למירון לא היתה מובנת מאליה, מה גם שהאדמו"ר רבי משה מסאטמר לא שבת מעולם במירון יחד עם קהל חסידיו. אולי זו הסיבה לכך שאל הביקור קדמה שורת דרשות שבהן הבהיר האדמו"ר כיצד הוא רואה את מטרת הנסיעה. באחת מדרשות ההכנה, שבה הזהיר להתרחק בעת המסע מ'לעמפאלעך' (מנורות. שם קוד לרעש וצלצולים) אמר האדמו"ר כך:
"קבענו לעשות את השבת באתרא קדישא מירון, סמוך ונראה לציון הקדוש של התנא האלוקי רבן שמעון בר יוחאי. וביראה עילאה אנו מתכוננים להיות בשבת קודש, יחד עם אנשי שלומנו, במקום הקדוש הזה. ואנו תפילה להשם יתברך שישמור צאתנו ובואנו לחיים ולשלום.
"לעת כזאת, עלינו לדעת כי תכלית הנסיעה אינה לשם הנאה גשמית של 'הבלי העולם הזה' אלא אך ורק בכוונה אחת – להיות משובתי שבת קודש במקום קדוש, יחד עם עם קדוש. ואנו מצפים שיתעלו כולם ביראת השם ואהבת השם, ולקבל עלינו קבלות טובות והנהגתו ישרות בנוגע לשמירת תורה ומצוות".
ופטור בלא זריקת השקפה סאטמרית אי אפשר: "אנחנו נוסעים", אמר האדמו"ר, "למירון. לא לארץ ישראל. אני מזהיר ומבקש שבדרך למירון לא יהין איש לנסוע דרך השטחים שנכבשו במלחמתם (של הציונים – א"א) בשנת תשכ"ז בשום אופן, כי הוא סכנה גדולה מאוד. ודבר שפתיים אך למחסור שאנחנו נזהרים שלא לילך לכותל המערבי, לא למערת המכפלה ולא לקבר רחל, כמבואר בספר 'על הגאולה ועל התמורה' ".
ביקורנו בחדר האדמו"ר מתרחש שלושה שבועות לאחר שובו מהמסע שהותיר בו ובחסידיו רישומים כבירים. טבעי אפוא שהנושא הראשון שבו תעסוק השיחה עם האדמו"ר, יהיו רשמי המסע למירון.
חידוש גדול במירון
חצות הלילה בבית האדמו"ר שברחוב צאנז. קרית-יואל שבחוץ מתחילה להתכסות קורי שינה. כאן, בחדר מואר וספון ספרים, לילה כיום יאיר. עתה אני מוזמן להיכנס אל הרבי.
הדלת נפתחת. בראש שולחן מלבני ארוך, עטוי מפת תחרה עם הדפסי פרחים, יושב הרבי מסאטמר. עיניו החודרות נתונות בתוך מסגרת שחורה. לראשו שטריימל הדור. חשבתי להיקלע למקום שבו השליטה בחדשות מארץ ישראל היא מזערית עד בלתי מצויה – הרי בסאטמר עסקינן, חוד החנית של ההתנגדות למדינת ישראל ולכל מה שהיא מייצגת. עשר דקות לתוך השיחה בת השעה ועשרים דקות הספיקו לי כדי להבין שמנהיגה של חסידות סאטמר יודע על כל מה שקורה במדינת ישראל. רעייתו, הרבנית סאשא, בתו של כ"ק מרן האדמו"ר בעל 'ישועות משה' זי"ע מויז'ניץ, נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל – היא בת ארץ ישראל. האדמו"רים מבעלזא ומסקווירא ושני האדמו"רים מויז'ניץ שבארץ הנם גיסיו. ראשו ולבו בסאטמר, אך האילן המשפחתי שלו מתפתל כמעט לכל ענפי העולם החסידי.
מצאתי את האדמו"ר דרוך להשיב, מתעניין במידה יתרה בנעשה בארץ, שולט שליטה מלאה בנבכי החדשות. כשהרבי מדבר, כל ישותו תדבר. את חוק הגיוס למשל, האדמו"ר מכיר לפרטי פרטיו ולתתי סעיפיו, לא פחות מאשר חברי הוועדה שהכינה את החוק. כך גם לגבי הגרסה המתוקנת של החוק – שלגביה יש לרבי דעה מקורית, כפי שאשמע להלן.
אני מוצג בפני האדמו"ר: "זהו ר' אריה ארליך", אומר אחד מחשובי סאטמר, "שהגיע מארץ ישראל. יש לו שאלות לשאול את הרב'ה על שיטת סאטמר".
הרבי פונה אליי בשאלה: "איפה אתה גר?" "בביתר-עילית", אני עונה בשפל קול, חושש לתגובת האדמו"ר. הרי ביתר עילית היא התנחלות הממוקמת מעבר לקו הירוק. התגרות באומות על פי שיטת ה'דברי יואל'. האדמו"ר אינו מעיר לי על כך.
"אני מכיר אותו מפי כתבו", מציין האיש שמציג אותי בפני הרבי. אחר כך מתעניין הרבי להשתייכותי המגזרית, ולטיב המוסדות שאליהם אני שולח את ילדיי. כשהוא שומע על זיקתי לליובאוויטש, הוא מעיר כי הוא עצמו נכדו של מרנא בעל התניא, מייסדה של תנועת ליובאוויטש. "אגיד לך סוד", אמר, "אני ליובאוויטשער אייניקל" – נכד לשושלת ליובאוויטש.
ר' אריה התרשם הרבה מהשבת במירון, מציין אחד הנוכחים.
"היית איתנו במירון?", שואל הרבי. אני משיב בשלילה, אבל שמעתי רבות על הנסיעה, מפי חבריי שהיו שם. "עכשיו באת לאמריקה במיוחד כדי להיות בסאטמר?" תהה הרבי. השיבותי שכן. "אתה פעם ראשונה כאן?" שואל האדמו"ר, ושוב השיבותי בחיוב.
אני שואל את הרבי אם במהלך השהות בארץ לא חששו החסידים המצב הביטחוני?
האדמו"ר: "לא היינו בירושלים כמעט, וממילא לא היה חשש. רוב האנשים שהגיעו לשבת נסעו משדה התעופה למירון, וממירון חזרה לכאן. הם לא הסתובבו בארץ כתיירים, חס ושלום".
מה עניין ההתעסקות סביב מירון ורשב"י שהרבי חידש בסאטמר?
האדמו"ר, בתמיהה: "אני חידשתי?! איך האב נישט מחדש געווען רבי שמעון, רבי שמעון האט יעדער איינער…" – אני לא חידשתי את העניין של רבי שמעון; רבי שמעון נמצא אצל כל אחד".
אחד הנוכחים מעיר בדרך צחות: "אנו, אין לנו את הכותל המערבי. אז יש לנו את מירון"…
האדמו"ר: "לא אני חידשתי זאת. לכל אחד ואחד יש חלק אצל רבי שמעון. כשמגיעים למירון, כל היהודים מרגישים איך הלבבות שלהם נפתחים. מרגישים שם התעלות והתחדשות. זוהי תחושה של 'וזה שער השמים'. כל יהודי שלומד גמרא או זוהר, נגלה או נסתר, יש לו קשר לרבי שמעון בר יוחאי".
מעניין. "לאבי זצ"ל", מגלה האדמו"ר, "היה חשק להגיע פעם למירון לשבת. הוא דיבר על כך כמה פעמים, אך לא זכה להוציא את רצונו אל הפועל".
בהדלקה לכבוד רשב"י שנערכה במוצאי שבת במעמד אלפים רבים, היתה התעוררות רבה. יחד עם זאת, יש מי שהעירו שמדובר בדבר חידוש: בסאטמר לא שמעו כזאת בעבר, אני מציין.
האדמו"ר: "פה זה אמנם חידוש, אך זהו מנהג ארץ ישראל. מנהג טוב לכבוד הרשב"י. מדוע שיהיה אסור לערוך 'הדלקה'? הרי לא מברכים לפני ההדלקה… זה מנהג טוב".
ברוז'ין אמרו שרבבות נשמות בישראל מוצאות את תיקונן בהדלקה של ל"ג בעומר על ציון הרשב"י, אני מזכיר.
האדמו"ר: "נו, אז אם כן – בוודאי שזה טוב מאוד".
מה לקחו איתם חסידי סאטמר מהנסיעה למירון?
"היו יהודים שזו היתה עבורם פעם ראשונה בארץ. הם הוציאו דרכון במיוחד לצורך הנסיעה. הם ידעו שנוסעים רק לרבי שמעון בדחילו וברחימו, וזה עורר את כל הלבבות.
במעמד התהלים – היתה התעוררות לבבות גדולה. התפללנו לישועת הכלל והפרט, ובעזרת השם – נקווה שתפילותינו יתקבלו לרצון לפני אדון כל".
תורה לפני הכל
מכל התארים שהוא נושא – אדמו"ר, רבה של קרית יואל, מנהיג בישראל – על תואר אחד עיקר גאוותו של האדמו"ר: זהו תוארו כראש ישיבות סאטמר, שבו הוא נושא גם כיום, בעומק שנות הנהגתו את החסידות הגדולה. כמי שעיקר עניינו הוא לימוד התורה וצלילה תמידית במעמקיה – השעות הפוריות ביותר שלו צצות בשעה שהוא יושב בישיבה הגדולה שנבנתה בקומפלקס ענק בפאתי קרית יואל, סמוך לבית החיים. מדי יום הוא מעביר שעות בישיבה, מוסר שיעור עמקני ומפולפל בפני פרחי התלמידים או מתפלפל איתם בלימוד.
כוחו של האדמו"ר בלימוד הוא רב ועצום. יכולת הנאום שלו ייחודית, הסברתו רהוטה. גם כשאנו יושבים בחדרו ודנים במחיצתו בענייני חולין – הרבי ירצה את דבריו, בעניין 'גזירת הגיוס' למשל – במנגינה ישיבתית, בדרך של שאלה ותשובה, וקל וחומר וגזירה שווה, ולימוד דבר מתוך דבר. זוהי תופעה ייחודית, שקשה למצוא לה אח ורע. האדמו"ר נודע כמי שסוחף אחריו את שומעיו למחוזות שבהן יחפוץ. ובדרך כלל, מחוזות חפצו של הרבי מסאטמר – מחוזות של תורה הן. כבר אמר מי שאמר, שהרבי מסאטמר מחזיר לעולם החסידות של יוצאי הונגריה את כבודו התורני הקדום.
הסתובבתי כאן היום וביום חמישי, אני אומר לרבי, ומה שהפעים אותי יותר מכל – זהו קול התורה העצום בבית המדרש. השעה היתה עשר בערב. אלפי בעלי בתים ישבו שם בזוגות, ועסקו בתורה. חשבתי שסאטמר זו קנאות, התנגדות לציונות והרבה 'אנטי'. מתברר שסאטמר זו גם הרבה תורה…
כ"ק האדמו"ר מסאטמר: "אם תבוא לכאן מחר בחמש בבוקר, תראה איך בתי המדרש עמוסים בבעלי בתים שלומדים תורה לפני שייצאו למלאכתם".
כל מי שעובד מחויב להשתתף בסדרי הלימוד לבעלי בתים?, אני מתעניין.
כ"ק האדמו"ר מסאטמר: "אנחנו דוחפים כל אחד ללמוד לפחות שעתיים ושלוש ביום. גם מי שעובד קשה לפרנסתו אינו פטור מללמוד בכל יום. "אצל הציבור הליטאי בארץ ישראל, מי שלא לומד אלא מתפרנס – הוא אדם מופרך. מי שאינו בן תורה – הוא נתן גט לתורה. פה זה לא כך".
מה מעמדו של בעל-בית שקובע עתים לתורה בסאטמר?
כ"ק האדמו"ר: "אם אתה לומד תורה ובא לשיעורים במסירות – אתה יהודי חשוב. כל אחד חשוב בפני הקב"ה".
מהם סדרי הלימוד? אני שואל
כ"ק האדמו"ר: "ישנם שיעורים מסודרים בכמה רמות. כל אחד מקבל את הרמה המתאימה לו. ישנם אלו שלומדים במסגרת של 'יסודי התורה' שני דפים וחצי לשבוע, ואלה שלומדים במסגרת 'תורתך שעשועי' חמישה דפים לשבוע. בשבת עורכים חזרה. כולם חייבים להיבחן. בכל חודש אנחנו בוחנים את כולם על מה שלמדו במשך החודש".
אחד הנוכחים מציין: "והם מקבלים ציונים של תשעים וחמש ומעלה. רובם ככולם".
האדמו"ר: "גם מי שעובד לאורך ימות השבוע ונאלץ לקבוע רק שעה או שעתיים ללימוד מדי יום – בשבת הוא לומד שעות ארוכות. בשבת מתמסרים כאן לתורה, וכן ביום ראשון. בטח אתם יודעים שבאמריקה – לא כולם עובדים ביום ראשון. אז בשבת עורכים חזרה על הלימודים של כל השבוע, ואחר כך נבחנים".
אני שואל: דודו של הרבי, כ"ק מרן האדמו"ר ה'דברי יואל', שלח אברכים להתפרנס. איך מתקיים השילוב הזה – בין עיסוק בפרנסה ללימוד תורה?
האדמו"ר: דודי פעל והצליח להעמיד דור של בני תורה שהם גם 'בעלי בתים'. הם עבדו, ולא בילו את הזמן. עד היום, מכוחו, בעלי הבתים בסאטמר לומדים תורה – חוק ולא יעבור".
אחד הנוכחים מעיר: "אם האורח מתעניין על כח התורה בקרב הקהילה – כדאי שישתתף בשבוע הבא במעמד שבו יציינו שלושת אלפי אברכים שלומדים ב'תורתך שעשועי' את סיום סדר מועד. כולם יבואו עם שמונה מאות דפי גמרא שאותם למדו ועליהם נבחנו. רובם ככולם בעלי בתים העסוקים לפרנסתם".
לא לתאוות ניצחון
בשמונה חודשים מבוגר כ"ק האדמו"ר מסאטמר מ-להבדיל – מדינת ישראל – שאותה הוא שונא תכלית שנאה. הוא נולד בחשוון תש"ח, כבנו הגדול של אביו, כ"ק האדמו"ר רבי משה טייטלבוים מסאטמר, בעל 'ברך משה'.
בבחרותו התדבק האדמו"ר בדודו, הרה"ק רבי יואל מסאטמר, ואל שולחן השבת שלו הסב בכל שבת. רבי יואל התייחס אליו כמי שמתייחס לבנו, ונהג לבחון אותו על לימודו בכל שבוע. הרבה אמרות משעשעות ודברי תורה שנונים שהשמיע רבי יואל לאחיינו ובן טיפוחיו, שגורים עד היום על שפתי זקני סאטמר בימינו.
בבחרותו היה האדמו"ר תלמיד של אביו בישיבת 'עצי חיים-סיגעט', אך יחד עם זאת הקפיד ללכת בכל לילה לבית מדרשו של דוד אביו בוויליאמסבורג, על מנת לשמוע מפיו חידושים בסוגיה, שאותה למד עם חריפי המוחות מבין תלמידי הישיבה. במהלך ביקורים אלו רקם האדמו"ר קשרים עם גדולי תלמידי החכמים בסאטמר. כמה הוראות פרטיות שקיבל מפיו באותן שנים מלוות אותו עד היום, ובהן – לא ללכת בשבת עם משקפיים ברשות הרבים שאינה מעורבת, ולהיזהר באכילת 'אפיקומן' לפני חצות.
בשנים שבהן הסתופף בצל דודו, ינק מפיו יסודות השקפה איתנים. את חלקם שמענו מפיו במהלך הביקור במעונו. בביקורנו בחדר האדמו"ר אנו שומעים כי הרבי קיבל מפי דודו שהמלחמה בציונות צריכה להתקיים לכל אורך הדרך – אבל כל צעד במלחמה הזו מצריך בחינה עמוקה מראש, וזאת על מנת לדעת מה נקראת מלחמה לשמה, ומה נקראת מלחמה לשם ניצחון; איזו מערכה מתנהלת ממקום של כאב על כבוד שמים, ואיזו מלחמה נעשית מתוך איבוד בלמים ולשם תאוות ניצחון. אנו, אין ענייננו בתאוות ניצחון. זו אולי הסיבה לכך שבמערכות מסוימות נתפסת סאטמר בהנהגת האדמו"ר מהר"א למתונה יותר, ובחלק אחר היא בוחרת שלא להתערב מלכתחילה.
"הרבי שליט"א", נאמר לי לאחר שיצאנו את החדר, "רואה לגנאי את התופעה של קנאים שמתנהלים בלי גבול ורסן כשהם מנסים להיתלות ברבי זצ"ל. הדרשה האחרונה שנשא ה'דברי יואל' בפני בחורי ישיבת סאטמר לפני שקיבל את השיתוק בחורף תשכ"ח, הוקדשה למתקפה נגד הקיצונים, שהוגדרו כשלוחי הסטרא אחרא להשמיץ ולהשחיר את פני חסידות סאטמר". מנגד, התבטאויותיו של האדמו"ר נגד הציונות מצויות על הקצה הקיצוני והמחמיר, ובדרשותיו אינו מהסס להאשים את הציונים, באופן ישיר, בכל פיגוע שמתרחש בארץ. אמירותיו אלו מולידות לא אחת אי הבנה ואף תרעומת בארץ ישראל, אולם האדמו"ר רואה בכך המשך נאמן לשיטתו של רבו, האדמו"ר רבי יואל מסאטמר.
בעוד שנתיים ימלאו לאדמו"ר שבעים שנים, לאורך ימים ושנים – אבל החיוניות השופעת ממנו היא כשל בחור-ישיבה צעיר. וכבר הזכרנו, שכל דבר התלוי בסברה, אף בענייני חולין, מוסבר על ידו בניגון ישיבתי ובתנועות ידיים שמזכירות ריש-מתיבתא העומד ומרצה שיעור בפני תלמידים מקשיבים. "זה שיחו ושיגו של הרבי מאז שנת תשכ"ז", מספר אחד ממקורבי הרבי. "באותה שנה נכנס הרבי להרביץ תורה בישיבה של אביו בסיגעט. אחר כך, בשנת תש"מ, התמנה לתפקיד ראש ישיבת סאטמר. מני אז, הרבי לא החמיץ אף לא יום אחד של ישיבה בין בחורים לצורך לימוד שיעורים עמוקים והעמדת תלמידיו בכור המבחן".
האדמו"ר מסאטמר הוכתר להוראה בגיל צעיר, עוד בטרם נישא לבתו של כ"ק מרן האדמו"ר בעל 'ישועות משה' מויז'ניץ. במשך שנים היה חבר בית הדין של התאחדות הרבנים דאמריקה', וכתב תשובות בהלכות חמורות שבחושן משפט ואבן העזר. בסאטמר מתפארים בכך שמרן הגר"מ פיינשטיין, פוסק הדור האמריקני, הקדיש תשובה הלכתית ב'שו"ת אגרות משה' לאדמו"ר מסאטמר לעתיד.
"מאז עלה לכס ההנהגה, חולל האדמו"ר מהפכה בתחום לימוד התורה", מספרים בסאטמר. "אין לך יום שבו אין האדמו"ר תובע מהציבור להוסיף בלימוד. הוא מלמד את חסידיו ש'חוץ מתורה – אין כלום', ו'מי שאין לו שיעור תורה מדי יום, אינו יכול להתקרא 'חסידישער-איד'. הרבי היה הראשון שיזם את רעיון הקמת 'היכלי תורה' בבתי המדרש הגדולים של סאטמר, בקרית יואל, בבורו פארק ובוויליאמסבורג, שהם מיוחדים אך ורק ללימוד התורה 24 שעות ביממה. בביקורו האחרון בבני ברק עמד ונשא נאום נוקב בפני חברי הקהילה, על כך שלדעתו – עניין לימוד התורה בקהילה רופף וזקוק לחיזוק באופן דחוף. כיום", הוא מסכם, "זו בושה להופיע בבית המדרש הגדול בקרית יואל ללא חברותא, ללא מקום קבוע בהיכל או ללא חברות באחת המסגרות התורניות שיסד האדמו"ר".
גדולה האהבה שאוהב הרבי מסאטמר את תלמידיו הצעירים, וגדולה האהבה שהם מחזירים לו בכפליים. מיטב שעות יומו עוברות עליו בין הבחורים, שאינם רק חסידים, כי אם תלמידים לכל דבר, משום שרוב תורתם נלמדת מפיו. בבוקר הוא מופיע לתפילה בישיבה – כל יום בבניין אחר של הישיבה, הנחלקת לארבעה סניפים. אחר כך הוא מוסר שיעור בספר תהילים – שיעור שבו הוא שוזר מסרים רבים בהשקפה, ולעתים אף בענייני השעה האקטואליים. לאחר השיעור בתהילים מקיים האדמו"ר סדר של לימוד פרטי עם בחורים, במתכונת של חברותא – הרבי והבחור לבדם. כל בחור בסאטמר מייחל לרגע שבו ייקרא ללמוד בחברותא עם האדמו"ר, ליד שולחנו אשר בהיכל הישיבה.
אחר הצהריים מתפלל האדמו"ר מנחה עם הבחורים – ורק אז הוא פושט את מגבעת ראש הישיבה, ועובר למשרת רב העיר: הוא מקדיש שעתיים לביקורים במשחטת העופות, ובחודשים שלפני פסח – במאפיית המצות. האדמו"ר אף מסדר חופה וקידושין בחתונות הנערכות בעיר. רק בשעות הערב הוא לובש את אדרת האדמו"ר. החסידים המבקשים להיפגש עמו, נאלצים להמתין לשעות הערב, אז יתפנה לקבלת קהל שתימשך עד לשעות הקטנות של הלילה.
לא לתאווה לאומית
שתים עשרה וחצי אחר חצות בחדר האדמו"ר. על פני מנהיגם של חסידי סאטמר שורה קורת רוח. ניכר כי השיחה עם בן ארץ ישראל המבקש לדון בנושאים אקטואליים, מסבה לו נחת. אנו עוברים לעסוק במצב הביטחוני. "השם ירחם", אומר לי הרבי, "המצב אינו פשוט. צריך לבקש מהקב"ה שיהודים לא יינזקו".
אני מבקש להעלות אל השולחן נושא רגיש: בליל ט"ו בסיוון תשע"ד נחטפו ונרצחו בגוש עציון שלושה נערים – אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער הי"ד – בידי שני מחבלי חמאס. לאחר שאותרו הנרצחים, עם ישראל כולו היה המום ומזועזע לנוכח הרצחנות הפלסטינית שאינה יודעת גבולות. לנוכח זאת, לרבים קשה היה להבין את הדברים שהשמיע כ"ק האדמו"ר באותם ימים, על כך שמי ששולח את ילדיו ללמוד בשטחים אשם בכך שהערבים רוצחים את ילדיו. לפחות באוזניים של מי שאינו חסיד סאטמר – זוהי אמירה קשה לעיכול. תורה היא וללמוד אנו צריכים – מה ההסבר לדברי הרבי?
האדמו"ר: "הלכו אנשים ופתחו ישיבה בלוע הארי, ליד הערבים. בשביל מה הם פותחים שם ישיבה ?!" הגע בעצמך, ר' אריה, מה יקרה אם כאן בניו יורק יחליט ראש ישיבה לשלוח את התלמידים שלו ללמוד בברונקס, מקום מושבם של פושעים ורוצחים, וחס ושלום יהיה אסון. את מי יאשימו בזה? לא את מי שהביא אותם לשם?! אם כן, מה הפלא במה שאמרתי שאסור לשלוח בחורים למקום סכנה?!"
האם אין באמירות אלו משום השוואה בין הרוצחים לנרצחים?
האדמו"ר: "בוודאי שהם (המחבלים הפלסטינים – א"א) רוצחים! אבל על זה לא יועיל דבר, זולת תפילה להקב"ה שיוציא אותנו מהגלות. אנחנו מדברים על החלק ששייך ליהודים, שטועים וחושבים שמכיוון שהם בארץ ישראל – מותר להם ללכת למקומות סכנה. לא ולא, אסור ללכת למקום מסוכן! זה בדיוק כמו בכביש: מי שהולך על הכביש ואז מגיעה מכונית ודורסת אותו בכוונה – הנהג הדורס הוא רוצח. אבל אתה, למה אתה הולך על הכביש?!
"יהודי לא יכול להפקיר את עצמו. הוא לא ברשות עצמו. נפש יהודית היא חפץ של הקב"ה. מותר לי לעשות עם עצמי מה שאני רוצה? אסור לי. ובכן, ליהודי אסור ללכת ולקחת את אשתו וילדיו למקום סכנה".
בחצי השנה האחרונה הפכו רחובות ירושלים למקום סכנה. אז אסור להסתובב ברחובות ירושלים?
האדמו"ר: "לא דיברתי על מקומות כאלה. אם אדם הלך ברחוב על המדרכה, ומגיע טרקטור שנהוג בידי מחבל והורג אותו – בטח שהנהרג אינו אשם. ועל המציאות הכאובה הזאת זה צריכים להתפלל להקב"ה שיוציא אותנו מהגלות. אבל בחור שיוצא לקחת היץ', 'טרמפ', בעשר בלילה במקום סכנה – זה כבר נכנס בגדר של כניסה למקום סכנה, וזה כבר בגדר רציחה. מותר לעשות את זה? האם יעלה על הדעת שזה מותר?
"אלא", אומר האדמו"ר בנימה מתפלפלת, "מה הפשט למה הם הולכים לשם וגרים שם? התירוץ הוא 'הארץ שלנו', זה הפשט. כאן טמון הרעיון הציוני – תאוות הלאומיות. התאווה הזו גורסת: 'אתה תגיד לי?! בבית שלי – לחדר הזה אתה יכול להיכנס ולזה לא?' הלאומיות גורסת – 'אני הולך בכל מקום, כדי להראות שזה שלי'. ועל זה אמרתי, שזו הפקרות! אתה מפקיר את עצמך ומכניס את עצמך לסכנה".
אז לדעת הרבי אסור לגור בשטחים?
(בסערת נפש) "לא, אל תגור שם. אל תלך לגור שם".
אני תושב ביתר עילית. זה בשטחים. זו בעיה לגור שם?
"אם יש סכנה אז כן, זו בעיה!"
אחד הנוכחים שואל אותי בפליאה: "ביתר נמצאת בשטחים?"
האדמו"ר עונה: "בטח שהיא בשטחים. כמוה, גם מודיעין עילית נמצאת בשטחים, וגם עמנואל. עמנואל זה יותר גרוע", מגלה האדמו"ר בקיאות מוחלטת במציאות הביטחונית.
לפני מספר חודשים עמד הקדוש ר' ישעיה קרישבסקי הי"ד בתחנת אוטובוס ברחוב מלכי ישראל – ליבה של שכונת גאולה. הגיע מחבל ערבי בתוך מכונית של 'בזק', דרס, ואחר כך דקר אותו למוות בתאוות רציחה נוראה. כלום יעלה על הדעת שהיה אסור לרב קרישבסקי לעמוד בתחנה בירושלים?
כ"ק האדמו"ר: "טוב, בקשר לזה – מה אפשר לעשות. גם בבריסל היה לא מכבר פיגוע בתוך שדה התעופה. אז נאסור על אנשים ללכת לשדה התעופה בבריסל? ברור שלא. אבל מקום שמוכר כמקום סכנה – ודאי שאסור ללכת אליו. רק מה? התאווה הזו של 'הארץ שלנו, ולכן אל תאמרו לי היכן ללכת' – היא מקור כל הצרות. התאווה הזו, שבאה לידי ביטוי באמירה 'זה בית שלי, ואתה יכול להגיד לי: למטבח אתה יכול להיכנס, ולחדר השינה לא. כל הבית שלי, אז אל תגיד לי לאן ללכת ולאן לא'. אז ברצוני לשאול: האם לכביש אדם יילך בטענה שזה שלו?!"
"יש היגיון, וההיגיון יורה את דרכו. כאשר ר' ישעיהו קרישבסקי עמד על המדרכה והרכב של המחבל עלה עליו ודרס אותו – ברור שאי אפשר לומר שאסור ללכת במדרכה שהרי גם שם הרגו. ברור שזה לא הגיוני לומר כך".
אז אין לדבר סוף. הרי עובדה היא שיהודים נרצחים גם על המדרכה.
האדמו"ר: "נכון, אבל אפשר להשוות? תגיד שלכן אפשר ללכת גם על הכביש?!"
וזו לא הבית שלנו? הרי מדובר בארץ ישראל.
" אנחנו מחויבים לקבל את גזירת הגלות. זה שהציונים לקחו שלטון לעצמם לפני ביאת המשיח, והם טוענים על זה טענת 'חזקה' – זה מביא לשפיכת דם ישראל".
אז מה הדין לגבי ירושלים, שפיגועים מתרחשים רח"ל בכל חלקיה?
האדמו"ר: "בעיקר דוקרים בשער שכם, במזרח ירושלים ובמקומות כאלה של חיכוך. שם יש יותר פיגועים. שם זה מקום סכנה באופן מובהק".
כיצד מרגישים כאן כשיהודי נהרג בדרך לכותל או בשטחי יהודה ושומרון?
"מה אנחנו מרגישים כשאנו שומעים שיהודי בארץ ישראל נהרג? אני מאוד שבור. זה מאוד כואב לי כשיהודי נרצח. כבר אמרתי כמה דרשות לאחרונה בעניין הזה לאחר פיגועים, ובכיתי על דם ישראל שנשפך. אף לאחר הפיגוע הנורא ב'מרכז הרב' ביכיתי את העובדה שיהודים נרצחו במקום זה, בעת שלמדו תורה, רחמנא ליצלן. אמרתי אז דרשה בישיבה, והיו בארצות הברית מי שלא הבינו אותי, מרוב שדיברתי בכאב. זהו כאב גדול על נפשות ישראל שנהרגו. ואני חושב שמיותר שאסביר לך שבינינו לבין 'מרכז הרב' המרחק גדול כרחוק שמים וארץ".
הרבי מרבה לתקוף את הציונות בכל עת מצוא. כשה'דברי יואל' זי"ע תקף את הציונות – האידאה הציונית היתה במלוא עוצמתה. זה היה לאחר הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים וכדומה. האם הרבי מודע לכך שכיום – שני המגזרים היחידים שמדברים על האידיאולוגיה הציונית בימינו הם הציונות הדתית ולהבדיל סאטמר, ומלבדם – איש לא מתעניין בציונות כאידיאולוגיה?
האדמו"ר: "גם כיום זה קיים".
גם האידיאולוגיה?
האדמו"ר: "כן, גם האידיאולוגיה, ובעוצמה רבה. אמור לי אתה – האם המגורים בשטחים אינם אידיאולוגיה ציונית? מה זו אם לא ציונות? היסוד של ציונות זו תאווה של 'ככל הגויים בית ישראל': שתהיה לי מדינה, שיהיה לי צבא, שיהיה לי שגריר באומות המאוחדות בדיוק כפי שיש לבריטניה ולצרפת. זו ציונות, והיא קיימת במלוא העוצמה".
הרבי סבור שקיימת נוכחות לאומנית גבוהה בקרב הציבור בארץ בדיוק כמו בקום המדינה?
האדמו"ר: "כן, באותה מידה. ועוד יותר אצל החרדים".
שמוע בין אחיכם
אחד הנושאים שטורדים לאחרונה את מנוחתו של כ"ק האדמו"ר מסאטמר – הוא חוק הגיוס שעבר בממשלה הקודמת, ותוקן בממשלה הנוכחית. האדמו"ר, בדרכו של דודו, חש צורך להשמיע את דעתו בעניינים הנוגעים להנהגת הציבור החרדי בארץ ישראל, שרבים מחסידיו מתגוררים בה. חוק הגיוס הוא בעיניו אחת הסכנות המהותיות לעתיד הציבור החרדי.
התייחסותו של הרבי לנושא חוק הגיוס – בסערת נפש היא נעשית. הדבר מעסיק אותו רבות, וכשהוא שח עימנו על כך – הוא מדבר בערנות גבוהה. הוא מנופף בידיו כמי שעסוק בסוגיה חמורה המצריכה התייחסות פרטנית. את צדדי החוק הוא חותך באזמל דק ומפליא לעשות בהתמצאותו בשלבי החקיקה בנושא.
אני שואל את האדמו"ר: בדרשה שהרבי נשא בעת ביקורו האחרון בארץ ועסק בגזירת הגיוס – הרבי נמנע מלתקוף את התיקון לחוק הגיוס בצורה חזיתית, ואמר 'עדיף לא להיכנס לזה'. האם אפשר להבין מזה שהתיקון מבורך לדעת הרבי?
"לפני שאכנס לעצם החוק, אסביר את שני הצדדים. מצד אחד, באים המתנגדים לחוק, ואומרים – מדובר בחוק שאומר עד לשנת 2023 למניינם יילכו יעדי הגיוס ויתרחבו. אלפים רבים יצטרכו להתגייס, רחמנא ליצלן, בכל שנה. זוהי פרצה גדולה וסכנה עצומה. לעומתם באים מצדדי החוק ואומרים: הרי המכסה הזו מתמלאת ממילא, ובדרך השגנו שקט לעולם התורה. חוזרים ועונים המתנגדים – האם ייתכן שהציבור החרדי ייתן יד לחוק כזה, שדורש לשלוח בחורי ישיבות אל הצבא?!
"יש אדם בבני ברק, אדם שהוא מאד יהודי, רבי ישראל יצחק קלמנוביץ שמו. הוא ישב כאן אצלי, ודברנו מענין זה. גם נציגים מהצד השני הגיעו לכאן. שמעתי את שני הצדדים: המתנגדים אומרים – יש רשימה של בחורים שצריכים לגייס. מה קורה אם המספר לא מתמלא? ייקחו בחורים בכפייה. ממילא יוצא שזהו חוק שבסופו של דבר כופה ללכת לצבא, ונגד זה צריך ללחום במלוא העוצמה. ואילו הצד השני אומר – עשו את זה כנוסח של 'לכתחילה'. אבל בדיעבד, אם זה לא מתמלא אז מגיע מצב חדש: שר הביטחון מפעיל את סמכותו, ויכול לפטור את בחורי הישיבה מלהתגייס. אם כן, יש להקשות: למה עשיתם מלכתחילה את היעדים? הרי אתה לא באמת רוצה שהיעדים הללו יתמלאו. אז תעשה חוק ללא יעדים, ולא תזדקק לשר הביטחון! והם עונים: מכיוון שהחוק הרי יגיע לבג"ץ – אז עשינו יעדים, כדי שהחוק יעבור את מבחן בג"ץ. אבל למעשה זה כלום.
"עכשיו", אומר הרבי מסאטמר, "אני שואל אותך: מה אני אמור לענות על זה? מי צודק? לכן אמרתי שאין כאן המקום להיכנס אל פרטי הפרטים של החוק. זה לא העיקר".
ניכר, אני אומר, שהרבי חקר ודרש את החוק לכל צדדיו…
האדמו"ר: "חקרתי הכל, ראיתי את כל המסמכים, הכל כתוב שם. מה אני אמור לענות? אם אקום ואומר שמדובר בחוק שכופה על בחורי ישיבות להתגייס – הרי בפועל אין כאן עניין של כפייה כפי שהיה בחוק הקודם. אבל איך אגיד שזה חוק שלא כופה – הרי בכל זאת יש שם תרחיש של כפייה, במקרה של אי מילוי היעדים. אז אמרתי שצריך להיות עורך דין כדי להכריע, ומכיוון שאני אינני עורך דין – לא הכרעתי על עצם החוק.
"היו כאן אנשים מכל הצדדים, ושמעתי מכולם, כל אחד את הצד שלו. כל אחד מנסה לדייק מלשון החוק ולגזור ממנו את טענותיו. אז זה כך: קשה לדייק בלשון החוק, על סעיפיו ותת סעיפיו. זה ממש קשה להבין למי שלא רגיל בזה. הם כותבים איזה תיקון לסעיף ג-ו לחוק הראשון. זה כתוב בשפה משפטית סבוכה. אז אמרתי שצריך להיות עורך דין כדי להבין זאת. אני אינני עורך דין".
עתה עובר האדמו"ר לעיקר טיעונו: "אבל מה משנים הדיוקים בלשונות החוק? אני יכול לומר ברורות, כשחוקקו את החוק – כתבו מספר של מתגייסים. אין כפייה אמנם לטענתם, אבל בכל שנה היעדים עולים, ועליהם להתמלא. כרגע אין בעיה שהמספר לא מתמלא; הוא מתמלא. עשו יעדים שמתמלאים ובכל שנה עולים היעדים".
לא יעבור בג"ץ
"בסוף השנה", מצביע האדמו"ר על הבעיה, "יש יותר מתגייסים, וזו הבעיה. זו גזירה נוראה. כשהייתי עכשיו בארץ ישראל, סיפר לי מישהו שהתגייס לאחרונה שהיתה לו מסירות נפש לשמור שבת בצבא. בתחילה עוד החזיק את עצמו, ובהמשך הוא התרופף. אין מי שלא נופל ממדרגתו. אחד היה 'אויעבר-חוכעם'. הוא אמר, אני אתגייס ולא אתקלקל. נו, אתה חושב שהוא לא ירד ברוחניות? אין מציאות כזו, של ללכת לצבא בארץ ישראל ולא להתקלקל ברוחניות".
ולגבי החוק עצמו?
"לגבי החוק המתוקן עצמו – יש מי שרוצה לראות בזה מעלה, שסוף סוף יש חוק שמאפשר לבחורי ישיבה ללמוד תורה ולא כופים אותם ללכת חלילה לצבא. אבל גם במתכונת הנוכחית מדובר במכשול נורא בפני אלה שאינם חזקים. החוק גורם לחלשים ללכת לצבא וליפול שם ביידישקייט.
"המציאות", אומר האדמו"ר מסאטמר, "מעידה על עצמה: המכסות מתמלאות! בחורים חרדים מתגייסים לצבא בדיוק כפי שרצו מחוקקי החוק. זו הראיה הכי מוחצת לכך שגזירת הגיוס במקומה עומדת באופן נורא".
ועדיין, אני מציין, זה לא החוק של לפיד. הנציגות החרדית עשתה תיקון גדול.
האדמו"ר: "לא, זה החוק של לפיד! הכל אותו דבר. החוק הזה הוא המשך ישיר לחוק לפיד. הדבר המהותי היחיד הוא שדחו את תאריך פקיעת החוק בשבע שנים. נו, מה יקרה בעוד שבע שנים? גם בזה יש חילוקי דעות. אומרים המתנגדים: בעוד שבע שנים יהיה גיוס בכפייה, ואסור לתת לזה יד כי זה חלק מהחוק. ובצד השני עונים: 'בעוד שבע שנים שר הביטחון יחליט' כמו לפני חוק טל. זאת אומרת, אתה יכול לדעת מי יהיה שר הביטחון ומה יחליט? אז אני צריך להיכנס ולדעת מה יהיה בעוד שבע שנים? לכן אמרתי שאיני מביע את דעתי לגבי עצם החוק".
אלמלא נוסח התיקון לחוק כך – בג"ץ היה שולל את זה והיו מגייסים את כולם מיד, אני מציין.
האדמו"ר: "אז אני אומר לך: חוק הגיוס כמו שהוא עכשיו – לא יעבור בבג"ץ. אני מכיר את הלך הרוח של בג"ץ".
אז מה צריך לעשות?
"אינני אומר מה צריך לעשות. אני רק אומר שזה לא יעבור את בג"ץ. אגיד לך: באמריקה לא יכול לקרות דבר כזה – שחלק מהאוכלוסיה תקבל העדפה או קריטריונים מיוחדים. לא שייך שדבר כזה יעבור בג"ץ".
יש קושי להתמודד מול טענות החילונים בזה. קשה להם להבין את חשיבות לימוד התורה. הם אומרים: מדוע אנו שולחים את ילדינו למלחמות ואתם לא. מה התשובה הראויה לדעת האדמו"ר?
האדמו"ר: "אין לי תשובה. להגיד שאנו לומדים תורה? הם לא מבינים את זה. להגיד שבצבא מתקלקלים? את זה בוודאי הם לא מבינים"
אז מה עונים להם?
"מה אני עונה? אני לא רוצה את המדינה. אבל אם אתה שואל אותי האם יש עצה לשיטתכם – התשובה היא שאין עצה. ובפירוש שמעתי בשנת תשכ"ה מדודי רבנו ז"ל (הרה"ק רבי יואל מסאטמר – א"א) שאמר ש'יבוא יום שלא תהיה אפשרות לגור בארץ ישראל מבלי ללכת לצבא'. הוא אמר זאת בביתו, ואני נכחתי שם, שיש בארץ שלושה חוקים שבעתיד לא יאפשרו ליהודים שומרי מצוות לגור בארץ, וכולם יצטרכו לעזוב את הארץ .
"זה היה בשיחה בביתו", מתרפק האדמו"ר מסאטמר. "זה היה בתקופת הסערה סביב גזירת 'ניתוחי מתים', והדוד אמר אז שהוא צופה שבעתיד יהיו שלושה דברים שבגינם לא יוכלו יהודים חרדיים להתגורר בארץ ישראל. האחד – גזירת ניתוחי מתים. לפי החוק שחוקקו אז המפלגות הדתיות, יכול שר הבריאות להורות על נתיחה אם הוא רואה לנכון. כלומר, זה נתון לחסדי שר הבריאות, ואין לדעת מי יהיה שר הבריאות. הגזירה השניה היא שיגייסו בחורי ישיבה לצבא לפי הוראת שר הביטחון. והגזירה השלישית היא גזירת החינוך. החינוך החרדי נתון לחסדיו של שר החינוך. ובכן, אמר הדוד, שלושת הדברים האלה – חינוך, בריאות וביטחון – יגרמו לכך ש'קען א ערליכער איד נישט וואוינען אין ארץ ישראל' – יהודי ירא ושלם לא יוכל להתגורר בארץ ישראל".
גם מצדדי החוק המתוקן אינם רוצים שבחורי ישיבה יתגייסו. הרי לכן תיקנו את החוק…
האדמו"ר: "זה עניין אחר. הם אומרים שהחוק הוא טוב. אפשר לומר שהוא טוב כשעומדים במכסת המתגייסים, אבל העובדה היא שיש יותר מתגייסים – וזה כשלעצמו אסון. אז הגע בעצמך – אם יש יותר מתגייסים אתה יכול לומר שזה חוק טוב?! מה זה טוב בזה? אם בכל שנה מתרבים המתגייסים – זה טוב? הצבא הוא מקום של שמד.
"הייתי עכשיו בארץ ישראל, ופגשתי כמה אדמו"רים. אמרתי להם, שבגלל שהנציגים החרדיים נמצאים בממשלה, הם מונעים את עצמם מלדבר בפירוש על עניין האיסור להתגייס. אם יאמרו זאת בקול – ינצלו את האמירות הללו בבג"ץ. לכן הם אינם יכולים לדבר. שאלתי אותם, מה היה קורה אם הייתם אומרים: 'מורי ורבותיי, מדובר בצבא טמא, בצבא מקולקל, ולכן אסור לאף אחד ללכת. מה כן לעשות מול הכפייה להתייצב? איננו יודעים – אבל ללכת אסור. אבל דרשה כזו אף אחד לא יישא. אף אחד מהאדמו"רים אינו רוצה שהבחורים שלו יילכו לצבא. אבל אף אחד מהם לא יאמר בקול, בדרשה פומבית: 'זה טמא, זה טריפה, מתקלקלים שם ושאף אחד לא יילך'. לא אומרים זאת. למה? כי אם יגידו, יצטטו את זה בבג"ץ, ומזה הם חוששים".
"אם הם יאמרו זאת בקול, הפשט הוא שאתם לא רוצים להתגייס. לכן רוצים לומר: אנחנו הולכים לצבא, רק במכסות. בשביל העמדה מול בג"ץ חשוב להם לשמור על עמימות. הם נמצאים עכשיו בקואליציה, והם חוששים שאמירות כאלה יזיקו.
"צריך לדעת שבזה שלא משמיעים אמירה גורפת, בעצם נותנים לגיטימציה ללכת לצבא. בגלל שיש אינטרס שהחוק יתקיים – לא אומרים ליידישע קינדער לא ללכת. זו הבעיה. זה אסון נורא".
אבל הרבי מבין את זה, את הבעיה לומר זאת בקול?
"אני מבין טוב מאוד!" אבל מחיר זה הם משלמים בעד השתתפות בקואליציה",
לא מחרימים יהודים
כשלא אומרים 'לא' באל"ף רבתי – זה מוביל ל'כן'. אם כל מנהיג עדה בישראל יאמר את המילים שאמרתי – שכלל ישראל יידע שהצבא אסור בתכלית, ושמי שהולך לשם מתקלקל באידישקייט – אז אף אחד לא יתגייס.
"אגיד לך עוד משהו על בחורים צעירים", אומר הרבי. "יש לי כאן ישיבה, ובאמת כן הדבר בכל ישיבה בעולם. יש אחוז ניכר בישיבה שהם מתמידים, איתם אין שום בעיה. אבל בכל מקום יש בערך שליש בחורים שהם מוגדרים חלשים, ואותם צריך לדרבן. צריך לדחוף אותם שיעברו את שנות הבחרות בשלום. הם לומדים יותר ופחות, ואז מתחתנים. הם נעשים בעלי בתים, יש להם ילדים שאותם הם שולחים לחיידר, והגלגל ממשיך להסתובב, ובסוף הם יקימו בתים כשרים ונאמנים ויגדלו דורות יראים ושלמים. השליש הזה נמצא בסכנה הכי גדולה. הם לא ה'תנא קמא'ס' הכי גדולים, לא יראי שמים הכי גדולים. אם אתה עומד ואומר להם 'אסור בהחלט' – אז יש סיכוי שהם ישמעו. אם תסתפק באיסורים מעורפלים, הם יפרשו את זה כהיתר.
קח לדוגמה את המערכה נגד ה'סמארטפון': כל הרבנים, הרעבי'ס, ראשי הישיבות – כולם צועקים בקול אחד: 'זה אסור, זה ייצר הרע, זה טרף'. תשמע את זה בגור, בויז'ניץ, בבעלזא ובכל מקום.
"לפני שלוש שנים היה כאן, בארצות הברית, 'כינוס כלל ישראל', להתחזקות מפני פגעי הטכנולוגיה. כל אחד יודע שזו סכנה וכל אחד מרגיש חופשי לדבר על הסכנה בקול. אין אברך או בחור שאינו יודע את חומרת הדבר. בנושא הזה אין הבדל בין אף קהילה.
"אז אני אומר – הצבא זו אותה סכנה בדיוק, צבא שמחריב את הדת לגמרי. אבל מחמת סיבות פוליטיות – אף אחד אינו מעז להכריז בגלוי שאסור ללכת, כי יש להם חשבונות של 'מה יאמר בג"ץ'. כמו שאותו חבר כנסת המינים אמר כאן לאחד האברכים: 'עדיף לא לדבר בקול ולא להזיק'.
"אבל המדיניות הזו מביאה לידי כך שבחורים חרדים הולכים לצבא. בפרט בחורים כאלו שאינם משתייכים לאיזו חסידות או ישיבה – הם נופלים מעצמם. את הטענה הזו השמעתי בדרשתי בארץ הקודש: 'שתיקה זו למה?' הלא זה שלא נשמע קול מחאה גורם לכך שהמכסות מתמלאות. זה איום ונורא.
אז צריך להכריז שזה ייהרג ואל יעבור?
הרבי: לא פעם אחת. בכל חודש צריך לומר זאת!"
ואם אומרים זאת לבחורים ביחידות – זה לא מספיק?
האדמו"ר: "יש הרבה שלא באים להיפגש ביחידות. זו צריכה להיות הוראה גורפת. בחורים חושבים שיילכו לצבא, ילמדו מקצוע, יהיה להם מקצוע טוב ויתפרנסו. זה מפתה. אם כולם יעמדו כחזית אחת וכל אחד יאמר השכם והערב שזה ייהרג ואל יעבור – הדברים יפעלו את פעולתם.
תחשוב רק איך היתה נראית המערכה נגד הטכנולוגיה אלמלי לא צעקנו בקול רעש גדול כזה. ובאמת, עם כל הרעש הגדול, עדיין אנו צריכים לרחמי שמים מרובים, כולי האי ואולי. ובכן, העניין הזה של הגיוס לצבא מסוכן מאוד. מדובר בבחור שאינו למדן. הוא צריך פרנסה. הוא רוצה ללמוד איזו אמנות. וזו הסכנה – סכנת ה'פה רך'. הם גורמים לזה שבחורים ירצו מיוזמתם להתגייס. "לכל בחור יש את הרב'ה שלו, המנהיג שלו, שממנו הוא מקבל ומדבריו הוא מתפעל. אם כל מנהיג בישראל יאמר השכם והערב שהמלחמה נגד הצבא היא מלחמה גורפת, כמו שהמלחמה נגד הטכנולוגיה היא מלחמה גורפת, וכמו שהמלחמה נגד גיוס בנות היתה מלחמת 'ייהרג ואל יעבור' – אז נוכל לראות פירות.
"קח אלף בחורים מכאן ותשלח אותם מהישיבה. הם יילכו לאיזה מקום ויפגשו כל מיני בחורים. החלש יראה מכשיר טלפון מתקדם, ויבקש לבחון זאת מקרוב. השני יחבור לחברותא לא טובה. אין לו הורים בסביבה, אין לו מחנכים בסביבה – מה יעשה חלש האופי ולא יתקלקל? כל מי שהולך לצבא מתקלקל – אחד לגמרי, השני רק לחצאין. אבל כולם מתדרדרים".
גם מכאן שולחים אברכים למנהטן, לעסוק בפרנסה. זה לא מזיק להם?
האדמו"ר: "נכון, צריך סייעתא דשמיא. אברך כזה, לפחות יש לו אשה וילדים לחזור אליהם הביתה. שם אין גם את זה".
אני שם לב לאורך הדברים, שהרבי לא מדבר על אידיאולוגיה אנטי ציונית אלא על הסיכוי להישאר יראי שמים בצבא. מה הסיבה?
" כן, אני מדבר כעת מ'שמד'…
"אני אומר כל זאת לשיטתכם, לשיטתם של אלו שאין להם בעיה עם הציונות. גם הם רוצים שהבחורים יהיו יראי שמים".
"מיותר לומר לשיטתנו שכל המדינה הורתה ולידתה בחטא וטומאה. אנו מתפללים כל יום 'וכל המינים כרגע יאבדו וכל אויביך מהרה יכרתו', ולשיטתנו ענין הצבא הוא מהחמורות שבחמורות מעצם הכפירה שבה ובהיותו בריח התיכון של מלכות המינות, רק אני אומר זאת גם לשיטתכם, לשיטתם של אלו שאין להם בעיה עם הציונות, אבל ענין הצבא מעיק על כולם".
בסאטמר תומכים כספית באלו שנלחמים נגד חוק הגיוס החדש גם אם הם נהגו לאורך השנים להצביע בבחירות?
הרבי: "כשהגיעו לכאן אנשי סלונים בעמנואל, עשינו למענם גיוס תרומות. גם אם הם הולכים לבחירות. כאן בסאטמר תומכים בכולם, ללא קשר להשקפה".
הרבי קובע כלל ברזל: "צריך להקפיד ממי לוקחים כספים – ולא להקפיד למי נותנים כספים".
יש עניין בלתי מובן. מצד אחד, בסאטמר אומרים על הבחירות והישיבה בכנסת – 'ייהרג ואל יעבור'. מצד שני, נפגשים ומקיימים יחסים קרובים עם מנהיגים שמורים ללכת לבחירות. אין בכך סתירה פנימית?
"לא, אנו לא מחרימים יהודים, גם אם לשיטתנו הם טועים. והם טועים טעות חמורה. בידינו נקוט כלל ממרן דודי ז"ל, אנו לוחמים נגד השקפות פסולות ולא נגד אנשים. זה היה גם מהלכו של מרן החתם סופר ז"ל במלחמתו עם הפושעים".
…
נושא הכותל הרפורמי עולה אל השולחן. חסידי סאטמר מתרחקים אמנם מהליכה אל הכותל המערבי – אולם מתברר שבעיני האדמו"ר, אין הדבר פוטר אותו מלדאוג מהנעשה שם. כשאני שואל על כך, אני מופנה לדרשה שנשא הרבי לאחרונה:
"כאן המקום", אמר האדמו"ר, "להביע כאב על אודות הכותל המערבי אשר לאחרונה עשו הסכם עם הרפורמים, שיהיה להם מקום מיוחד שם. כל אחד יודע ומבין שעל ידי זה תתרבה שם תערובת אנשים ונשים במקום הקדוש רח"ל תערובות גויים וגויות, חילול שבת קודש ויום טוב ועוד פרצות – כל מה שיכולים לדמות.
"צריך לדעת שזהו חילול השם נורא ואיום, שלא היה עוד בירושלים. מי יגלה עפר מעיני רבנו הקדוש (רבי יואל מסאטמר זצ"ל – א"א) שראה זאת מתחילה. ברוח קודשו וברוב חכמתו הוא כבר אמר לפני קרוב לחמישים שנה שזו תהיה התוצאה של כיבוש הכותל על ידי הציונים. ביותר גדול הכאב על כך שכפי השמועה – הדבר נעשה בהסכמה שבחשאי על ידי חברי כנסת המינים הדתיים. אוי לאותה בושה. מכרו את המקום המקודש ביותר בעד תמיכת הממון של הממשלה למוסדות התורה. על זה דווה ליבנו, על המרידה במלכות שמים. מי יודע לאן עוד הדברים יגיעו?!" סיים האדמו"ר בכאב.
כרמי שלי נטרתי
מהלכיו הציבוריים של הרבי מסאטמר מתאפיינים בדאגה מסורה לקהל עדתו. הוא מרבה לדרוש בעניינים כלל ציבוריים, אך בכל הקשור לעסקנות כללית – האדמו"ר רבי אהרן מסאטמר מעדיף לילך בשיטת 'כרמי שלי נטרתי'. ארבע האמות הקהילתיות שלו, הרי הן כבבת עינו. מרגע עלותו על כס ההנהגה החל לטפח את בעלי הבתים בחסידות ולדרוש מהם כי יקבעו עתים לתורה באופן תובעני ובלתי מתפשר.
"אני דורש שלמות", הוא נוהג לומר בכל עת מצוא. ושלמות במשנתו היא – כל אחד לפי דרגתו: תלמיד החכמים בדרגתו, בחור לפי הבנתו, ואף פועל חסידי הנוהג במשאית לאורך שעות היום יידרש להשכים לבית המדרש הגדול בארבע לפנות בוקר ולעמול בתורה עם חברותא שנקבעה לו. אחת לחודש יבוא הלה בפנים צוהלות לראות את הציון שקיבל על המבחן בכתב.
חידושיו בענייני כשרות, רבים הם. האדמו"ר לא נח ולא שקט עד שלא הביא את מיטב ההידורים לבית השחיטה שבקרית יואל לעופות, ובית המטבחיים לבהמות גסות בטקסס ובמיניסוטה. חומרותיו נמנות עם המפליגות בשוק הכשרות, וזאת מבלי להתחשב בעלויות הגבוהות. חצרות נוספות מלבד סאטמר צורכות את הכשרות של בד"ץ קרית יואל.
במהלך השיחה במעונו, שאלתי את האדמו"ר את דעתו באשר לסערה שפקדה באחרונה את מערכת הכשרות של העדה החרדית בירושלים סביב ההזרקה הנעשית לעופות סמוך לצומת הגידין.
האדמו"ר: "אצלנו השאלה אינה קיימת, משום שאנו איננו מזריקים בעוף עצמו, כי אם בביצה, לפני הבקיעה. לכל ביצה יש צד מעוגל וצד מחודד. בצד המעוגל יש חלל בין הקליפה לקרום שבתוכו נתון האפרוח, ולשם אנו מזריקים. זה חוסך שאלות של טריפה. נסעתי לבתי גידול לתרנגולים, ווידאתי מקרוב שההזרקה תיעשה רק בצורה הזאת. לכן אין חשש".
הרבי ממליץ לכל ועדות הכשרות לנהוג כן?
"איני יודע מה המציאות שם. אני מדבר רק לפי המציאות כאן בארה"ב. אחרים מזריקים באזור החזה, וגם על כך יש מי שעוררו שיש בכך שאלה הלכתית. לפיכך, אנחנו לא נותנים בשום מקום, אלא בביצה, לפני הלידה".
יש ממש בסערה האחרונה בירושלים?
"לא נכנסתי לזה. בארץ ישראל יש חילוקי דעות, ואיני רוצה לחוות דעתי במקום שיש רבנים יראי השם".
במשנתו של האדמו"ר – המושג 'כשרות' הנו רחב יותר מכשרות המאכלים. הוא מקדיש את כוחותיו לעורר על העמדת פיקוח למלבושי נשים הנמכרים בקרית יואל, לרבות מפגשים עם יצרני בגדים. פעם עמד ודיבר בפני קבוצת נשים העוסקות בשיווק מותגי אופנה. כשגילה שהדברים אינם מתקבלים – האדמו"ר פרץ בבכי מר וזעק: "מי שיש לה חלק בייצורם של בגדי פריצות – הרי זו מחטיאה את הרבים בדיוק כמו פינקל במונסי (בעל משחטה שהכשיל את לקוחותיו באכילת טריפות – א"א). אין שום הבדל בין הדברים". הדמעות הללו עוררו סערה.
המקוריות המחשבתית שלו מותירה אותו בעמדה בלתי מקובעת בעליל. את החיטים שמהם ייצרו המאפיות בסאטמר מצות לפסח, למשל, הוא מורה להביא מאריזונה הרחוקה – כדי לא להיכנס לשאלה של 'חיטים מבוקעות'. החתונות בסאטמר, על פי הוראתו, צריכות להיערך תוך הוצאות מינימליות. האדמו"ר מעודד בניית אולמות זולים, וכיום, חתונה בקרית יואל אינה עולה יותר משלושת אלפי דולרים, והמחיר כולל סעודה, תזמורת, 'בדחן', צלם, וכמובן – האולם עצמו.
כיוון שהרבי עוסק בביצור חומות קהלו, הוא ימעט להיראות בכינוסים כלליים. בכנס שנערך נגד פגעי הטכנולוגיה בהשתתפות מנהיגי היהדות החרדית בארצות הברית מכל הזרמים, נמנע האדמו"ר מלהשתתף, בטענה שמכיוון שיינשאו שם נאומים בשפה האנגלית – מקובל אצלו מרבותיו גדולי הונגריה שאין להשתתף באסיפה מסוג זה.
בין ישראל לעמים
מלחמתו בציונות, כפי שניתן היה להיווכח לעיל, מאופיינת בתקיפות מרחיקת לכת. הרבי אינו פוסח על הזדמנויות לשגר חצים משוננים נגד ראש הממשלה, ועידת איפא"ק וגורמים ציוניים בארה"ב שלדבריו גורמים לשנאת ישראל. את מתקפותיו הוא מכוון לא אחת גם פנימה – אל חברי הכנסת של יהדות התורה, אולם בסאטמר מדגישים שהכל נעשה מתוך אהבת ישראל ודאגה לשלום העם היהודי.
מנגד, האדמו"ר מקיים קשרים קרובים עם מנהיגי הציבור החרדי מכלל הזרמים. הוא מרבה לבקר אצל גיסיו, כ"ק מרנן האדמו"רים מבעלזא ומויז'ניץ, אף שהם מכהנים כחברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, משגרים נציגים לכנסת ומורים לחסידיהם להצביע בבחירות.
את החלק האחרון בשיחה המרוממת, אני מנצל כדי לשאול מספר שאלות חינוכיות. האדמו"ר, נאמר לי קודם, כואב ביותר את תופעת הנשירה בקרב צעירים חרדיים בארצות הברית ובארץ, ומזכיר זאת לא אחת בשיחותיו.
שאלתי את האדמו"ר: יש הבדל בין תופעת הנשירה בארה"ב לזו שבארץ?
האדמו"ר: "בארץ ישראל התופעה רחבה הרבה יותר".
מה הסיבה?
"זה מאד פשוט. כאן אני מדבר יידיש, והגוי מדבר גויית. השפה אחרת, המנטליות אחרת. בארץ זו אותה שפה, אותו עם. יש יותר קירוב לבבות, יש שפה משותפת – וכל אלו מובילים להתדרדרות. בארץ התחושה היא ש'אנו מפלגות שונות אבל עם אחד'. כאן, לעומת זאת, אנו חיים בין הגויים ויודעים שכל מעשיהם ואורחם ושיגם – טרפה גמורה הם, ואין לנו שום שייכות עמהם. לכן מתקלקלים פחות. כאן בקרית יואל אנו מובדלים. יש כאן הכל, ממסד ועד טפחות, וממילא בחור אינו נחשף כמעט לעולם הגויי. זו חממה מוגנת. בארץ, ששם יש יותר התערבות, התופעה רחבה הרבה יותר – הן אצל בנים והן אצל בנות".
מה העצה נגד זה? אולי התבדלות?!
האדמו"ר: "מה זה אומר 'התבדלות?' אנשים שולחים בניהם לחדרים טובים ומ"מ מתקלקלים, זה 'א גרויסע צרה, א גרויסע צרה' " (הרבי מתאנח מעומק הלב, עד כי קולו נשנק מבכי).
מנגד, בארצות הברית בולטת התופעה של צעירים שלבושים בגדי שיראין אבל רקובים מבפנים.
האדמו"ר: "זה קיים כאן. מה לעשות. לכן צריך להשקיע הרבה בחינוך, ולבקש מהקב"ה שנזכה בנים ובני בנים טובים ומאירים".
רבים השואלים כיום, מה בידינו לעשות נגד תופעת הנשירה, אבות בוכים על מצב בניהם ל"ע, מה העצה לזה?
האדמו"ר: (באנחה כבידה) "אוי, אין לזה מרשם… במקום אחד עוזר כזה ובמקום שני עוזר דבר אחר… צריך סייעתא דשמיא".
לסיום, האם ההבדלים החריפים בהשקפה בין סאטמר לשאר הציבור החרדי – צריכים בהכרח לגרום לפירוד לבבות?
"חס ושלום", עונה הרבי. "להיפך, כמו ש'הצלה' מצילים את כולם – כך צריך לעזור לכולם גם כשמדובר בסוגים אחרים של עזרה ליהודים. בנקודה זו אני חושב שאנו עומדים ברמה הכי גבוהה, כל אחד שבא לכאן יודע שבסאטמר נותנים צדקה יותר מכולם, הגם שאנו השונאי ישראל… נאר אז עס קומט צו העלפן א איד, לעזור ליהודי, כל חוג בא לכאן ועוזרים לכל אחד ואחד בכל הלב.
"מה זה אהבת ישראל? לעזור ליהודי בעת צרה בלי שום חילוק מאיפוא בא…
"כשמגיעים לסאטמר רואים עד כמה חסידי סאטמר מצטיינים במצוות צדקה. יש כאן מערכת עצומה של ביקור חולים, גמ"חים, סיוע לכלל ולפרט. אנו אמונים לעזור לכל יהודי – מבלי הבט לאיזו חצר או עדה האיש משתייך. זו נקראת אהבת ישראל. לעזור ליהודי בעת צרה, לא משנה מהיכן הוא מגיע".
ישנו רושם שגוי, ולפיו סאטמר היא נגד כל העולם.
"אנחנו לא נגד כל העולם – אנו נגד ציונות. כשתבוא לסאטמר תגלה שסאטמר היא לא נגד – סאטמר היא בעד. תהיה כאן שבוע. זו עיר גדולה לאלוקים. כולם יודעים שבענייני חסד, סאטמר היא מעל כולם – לכולם".
…
אישון לילה ברחוב צאנז שבקרית יואל. שלהי אדר תשע"ו. קרית יואל הציורית, על לומדיה ואנשי העמל שבה, מתכנסת תחת קורי שינה, נוטלת הפסקת לילה בין שבת עיירתית מלאת חן, לששת ימי מעשה רצופי עמל אמריקני מסביב לשעון.
הרבי נפרד ממני לשלום, מאחל הצלחה בלבביות.
אני יוצא החוצה ומגלה שסופת השלגים מתעבה. חלום-פז עבור ירושלמי מצוי, מטרד-מרגיז עבור תושב מונרו, ומקור לחשש עבור אורח שמתכונן לחזור העירה. האם אצליח לנהוג בחזרה לניו יורק העיר? גם אם לא, ברחוב בוודאי לא אלין: יהיו פערי ההשקפה עמוקים ככל שיהיו – סאטמר, ממלכה של חסד היא.
