אנשים שבורים

איך היינו רוצים להיות מושלמים! לדעת הכל, להבין תמיד, להיות מסוגלים בכל עת, לרפא כל כאב סביבנו, לחלץ את כולם מכל מצוקה. אח, חלום | וכמה היינו רוצים שיהיה לידינו מישהו כזה, מושלם! שתמיד ידע לומר את המילים הנכונות, ויהיה בשבילנו בכל עת, לעולם לא יגלה חולשות, יכיל אותנו בלי גבול, יושיע אותנו מכל מועקה. אח, עוד חלום | ואלו אכן חלומות בלבד, כי במציאות אנחנו בדיוק לא כאלה. במציאות כולנו אנשים חסרים, מוגבלים, שבורים לעיתים. וכל כך יפים בדיוק ככה | להשלים עם השבר

זו תהיה כתבה עצובה? לא בטוח. זו תהיה כתבה אנושית בעיקר, ולאנושיות יש פנים רבות: חלק מהן שבורות, אחרות חסרות כנף; יש מהן עלומות, שוגות, טועות, פוגעות; יש מהן רחומות, קשובות, מתקרבות בעדינות, נוגעות. אבל כל הפנים כולן הן אנושיות מההיבט הפשוט של – הן לא כל יכולות. לא שלמות.

וזה… נו, טוב, זה קצת עצוב לנו, לפעמים. מי מאיתנו לא חלם אי פעם להיות 'סמי הכבאי' שיבוא ויציל את כולם? או לחלופין, שיבוא כזה 'סמי כבאי' ויציל אותו? מי מאיתנו לא חלם להיות גדי מ'חבורת תרי"ג' או מוישי הרזה חבר של אברימי מ'חבורת מצוות' שמגיעים תמיד ברגע הנכון ומצילים מכל צרה וצוקה? מי לא נרגע מהפנטזיה שחבורה כזו תבוא להציל אותו אם הוא חלילה ייחטף במקסיקו סיטי?

על הפנטזיה הרועדת הזו שנמצאת לכל אחד בפנים, בנויים הרבה סיפורים רבי מכר על חבורות של ילדים, מחנות סודיים, מסתערבים ושב"כניקים עזי נפש. גיבורי על וסופרוומניות. ולמה לא, מוטב לשגות מפעם לפעם בפנטזיות. הן נותנות כוח ורוגע בחלום. אפשר לנוח כשיודעים שיש משל: מישהו חזק בעולם הזה, שליח מהשם הטוב, שתמיד ייתן לי רק טוב ועוד יותר טוב.

הפנטזיה – טובה, המימוש שלה – לא קיים. אנחנו יכולים להציל חלק, יכולים לנסות. לא עלינו המלאכה לגמור, ואם נחשוב שכן – נחטא בגאוות הלב. ככה, כי אנחנו אנשים שבורים. זה בסדר שהפנטזיה תהיה נוכחת בחלומות שלנו כל עוד אנחנו יודעים שהם חלומות, והאנושות – היא לעולם לא שלמה. אחד אלוקינו, השלם.

מה קורה כשאנחנו שוגים באשליות אומניפוטנטיות, כאלו שבהן אני כל יכולה, לא סייג וללא מֵצַר? ולחלופין, מה קורה כשיש בתוכנו 'פנטזיית זהב' כזו – שיבוא אדם גדול וכל יכול שיושיע אותנו?

מה קורה? פשוט, המציאות טופחת על הפנים שלנו. סותרת, סוטרת. וזה נע לשני כיוונים: המחשבה שאני אהיה המושיעה, והמחשבה שיהיה מישהו אחר שיושיע.

הכמיהה לשלם, והשבר

אבל נתחיל רגע מהתחלה. איך הנפש שלנו בנויה?

ככה באנו לעולם: שלמים. ככה נראה לנו העולם: שלם. בהתפתחות תקינה זה הולך ככה: אני בוכה – ומגיע אלי חלב מתוק ומופלא. סימן? סימן שאני בראתי את החלב. ככה חושב לו התינוק, או במילותיה של א. מרגלית: "אבי, ליבנו כמו פעוט לפניך, אבי. שמעכיר הנייר בכתמי קווים, ואומר לנפשו: שמש עשיתי, כוכבים".

לא, היא לא התכוונה ללעוג לא לנו ולא לפעוט, הרי גם כשאמא רואה את השרבוטים העליזים האלו היא לא לועגת. היא מתפעלת ממש שהוא מרגיש שהוא בנה בית, שמש וכוכבים. פשוט, כי ככה מתפתחת תחושה של יכולת בנפש של הילד, ככה מתפתחת לא רק בילד אלא גם בנו תחושה של יכולת: אני הולכת לעבודה ו'בוראת' כוכבים של הצלחה, של פרנסה, של יצירה ונתינה. וזה בסדר, כל עוד כשאנחנו גדלים, מבפנים אנחנו יודעים באמונה שלמה: אנחנו משתדלים, אחד אלוקינו.

פרופ' מירב רוט, אנליטיקאית, בספרה 'מלחמת יצרים', כותבת מילים קצת סבוכות. אני פוחדת לקלקל את יופיין, ולכן מעתיקה אותן כלשונן. אחר כך ננסה להבין: "אנו נעים בין שתי עמדות קיומיות. עמדה אחת המסרבת למציאות חיינו, הכוללים כאב, חסר ומוות. העמדה השנייה, המסכינה עם המציאות, על מורכבותה, מכאוביה וחסריה. תחת שלטונה של 'העמדה המסרבת למציאות', הנפש מפעילה סוללה של מנגנוני הגנה המבקשים להתכחש לאתגרי הקיום. האדם מנסה לנצח את חוסר האונים בשליטה כל יכולה; להביס כל חסר בחמדנות חומסת; לתקן באופן מאגי כל קלקול; למגר אכזבות ותלות באמצעות אכזריות וניכור, או לחילופין באמצעות פנטזיה על קשר אידיאלי. כל מנגנוני ההגנה העומדים בשירות הסירוב לאמת הם שבריריים ביותר, והפעלתם כרוכה במתח מתמיד, שכן עמוק בתוך נפשנו אנו חשים שאנו מרמים את עצמנו".

אז זו העמדה הראשונה: בפנים אנחנו רוצים כל כך שלם!!! רוצים אותו כל כך. את השלם, הגואל, האחד. מישהו שיהיה עבורנו כל יכול וכל יודע או לחלופין – אנחנו נהיה אלו: כל יודעים. כל יכולים. נרגיש שחסר לנו בפנים? בררר… אי אפשר. נרוץ למלא את זה בקניות: עוד סריג, ושני סטים תואמים לקטנטונת, אז מה אם הארון שלה מלא. שווה גם לאכול מנת שווארמה, ככה, לדחוף לגרון כמו במדחס של מעבד המזון, כדי שרק לא נרגיש את החסר שהמציאות מראה לנו. נחשוב שמשהו בקשר שלנו קצת מקולקל? אופס, נטוס לחו"ל ו-נשכח מהוויכוחים, כי איזה אלפִים נפלאים יש פה! והנוף, הוא מהמם. אנחנו זוג מושלם. לא נצטרך עזרה, אנחנו מצליחים לבד. מי הביא את כל השיטות והטיפולים האלו לעולם, אוף. פעם לא היה צריך. היום רק מייללים על מה שאין.

ככה למשל התנהלה אפרת: היתמות הצעירה, אבא שלה שקשר את גורלו בגורלה, הילדוּת שלא הייתה לה – כל אלו היו ולדבריה "חלפו". היא ידעה אותם, בוודאי, אבל לא הייתה זקוקה לסיוע. קראה אי אילו ספרי טיפול והבינה שהיא מודעת לעצמה. את ימיה היא השקיעה בהפיכת הבית שלה לארמון, ואת הילדים שלה לנסיכים. שום סיכה לא יכלה להינעץ בבלון ההליום הזה שרק הלך והמריא. כשמישהו ניסה להגיד לה שאולי הילד זקוק לאבחון ואולי הילדה צריכה סיוע רגשי היא נלחמה בתוקף: אף אחד לא עזר לי ותראו את הארמון שלי! גם הם לא צריכים! היא החביאה עמוק יותר את הסיגריות שמצאה בארון של בן החמש עשרה, וזעמה על המורה שסיפרה בדאגה שהבת בכיתה ג' מגמגמת. זה הכל באשמת הפרפקציוניזם שהמחנכת מטיפה אליו. אין אכזבות, אין תלות, אין אתגרי קיום וחוסר אונים. השליטה מלאה.

וזו, כך מסבירה רוט, עמדה שלא מסכינה עם המציאות: במציאות, החיים שלנו לא מושלמים. מופלא לגלות בדברי הרמח"ל שמסביר שזה בדיוק רצונו יתברך: הוא צמצם את שלמותו, יצר בעולם חסרים, כדי שאנחנו, בכוחנו, עם הנשמה האלוקית ואמונתו בנו, שהיא רבה, נוכל לתקן. העניין הוא, שהגילוי שאנחנו וגם החיים שסובבים אותנו לא היו ולא יהיו מושלמים, הוא גילוי קשה ומכאיב. מכאיב כל כך, עד שרק מעטים מאיתנו מוכנים להסכים לכופף את הראש למציאות ולהודות: לא הכל בכוחנו, לא הכל בגבורתנו.

דוגמה?

מירי כבר בת 28, ועדיין לא בנתה את ביתה. זה כואב, זה מכווץ. החברות שלה כבר מובילות ילדות לכיתה א', והיא עדיין נפגשת. להתבונן לכאב הזה בעיניים זה… שובר לב.

מי שקראה את השורות האלו ועלו לה המון רעיונות וקצת ביקורת על מירי – שתקום.

(היא בטח בוררת, אולי היא לא יודעת איך להתנהל נכון, הם לא עושים השתדלות, מה הבעיה שלה, בטוח יש שם סוד מטויח, אמא שלה מדי קשורה אליה, החברה עושה עין הרע…)

מי מאיתנו שקראה את השורות האלו ו- נחמץ לה הלב ודי – אנחנו נקום לכבודה.

כי רגע, אנחנו לא יודעים פרטים, ואף אחד לא סיפר לנו על מירי האמיתית. אין צורך להושיע אותה עכשיו, ובטח לא לבקר. להכיר במציאות הזו, לשהות בתוכה? וואו. זו עבודה של ממש.

הטוב אצלי, הרע אצלם

ככה הם רופאים שמסרבים להכיר בעובדה שאולי צריך חוות דעת שנייה, ומעצבת בגדי יוקרה שלא מוכנה להודות: הבד מוציא צ'פים!

המנגנון הזה נחמד: הטוב, החכם, החזק והאיכותי – אצלי! השבר, המוות, החולי והבעיה – אצל האחרים. הוא לא הקפיד על התזונה שהוריתי לו, והיא כיבסה את זה במכונת כביסה ביתית, ואולי אפילו שמה במייבש, ומשקרת כשאומרת שהיא לא. וברור – היא מורידה את כולם או משהו בהתנהגות שלה גורם לכולם להוריד אותה. ככה, עולם מפוצל – טוב אצלי, רע אצלם. ידע אצלי, בורות – אצלם. המוכנות להתבונן פנימה, באומץ ובכנות, לא קלה בכלל.

והאמת היא שכל הכתבה הזו התחילה בזכות מיכל, שכתבה למערכת את הסיפור העצוב הזה:

"הסיפור שלנו מתחיל לפני בערך עשר שנים, כשהבן שלנו נולד עם כף רגל סוסנית, או במונח הרפואי – קלאב פוט. הרגל שלו הייתה עקומה, ממש, אי אפשר היה לדמיין שאי פעם הוא יוכל לדרוך עליה כאחד האדם.

"ילדתי אי שם בפריפריה ולכן ארך זמן עד שהרופאים עלו על הבעיה המדויקת והתחילו בתהליך הגיבוס, וזה אומר – שהגיד לא קיבל את מלוא טווח התנועה שלו והיינו זקוקים לפיזיותרפיה ממושכת. כשהוא היה בן שלוש, הצליעה בלטה והקשתה מאוד על התפקוד שלו, הוא לא הצליח לרוץ ולא לטפס בסולם המגלשה. היום אני מבינה שבעצם הכל התחיל באבחון המאוחר של הרופא במחלקת יילודים, אבל פנינו היו קדימה, ולא אחורה.

"הציפיות שלנו דווקא לא היו גבוהות. לא חיפשתי ילד אַצָן, רק כזה שילך היטב. גם לא הייתי לחוצה, האמנו שהגיל הצעיר יאפשר לעצמות שעדיין רכות לעשות את העבודה ולהתיישר. קבענו תור לפיזיותרפיסטית מעולה ממרכז הארץ, אמרו לנו שהיא מומחית בתחום. מלא כסף, מלא זמן (לא היה לנו רכב), אבל מה לא עושים כדי שהילדון יוכל לרוץ?

"הפיזיותרפיסטית הקדישה שני מפגשים לאבחון ומיפוי, ואז הסבירה לנו את דרך הפעולה: תרגול יום-יומי בבית, ומפגשים קבועים. הבנו את הדברים והייתה לנו נכונות גדולה להשקעה בילד הבכור והאהוב שלנו. נתתי את כל מה שנדרשתי וגם יותר: קנינו לו כדור פיזיו ומגלשה ביתית, וכל יום של מזג אוויר נעים בילינו בחצר, שם אפשר לתרגל בצורה מעניינת יותר. את כל היצירתיות שלי הפניתי כדי למצוא דרכים לתרגול, כדי שלא יימאס לו, שלא יתעייף, שלא נחמיץ את חלון ההזדמנויות של הגיל הרך.

"שלושה חודשים של תרגול יום-יומי, והייתה התקדמות קטנטנה, אבל במקביל – הרגל השנייה, הבריאה, החלה לסגת.

"הפיזיותרפיסטית המשיכה שלושה חודשים נוספים ואז – הרימה ידיים. גם אני הבנתי שאין שיפור ניכר, אבל לא חשבתי שזו סיבה להתייאש.

"היא אמרה לנו שנצטרך להקפיא את הטיפול אצלה, כי אין מספיק התקדמות, וזה מכיוון (וזה מה שכל כך פגע בי) שאנחנו לא מתרגלים איתו מספיק בבית! עד עכשיו אני זוכרת את הפגיעה. כי באמת הקדשנו לו מעל ומעבר… אבל ניצבתי לידה אילמת. היא הרי אשת המקצוע. היא יודעת.

"אחר כך היינו אצל עוד כמה מטפלות, והתקדמנו באיטיות רבה אל המטרה.

"ברוך השם, הילד נכנס לכיתה א' כשהוא רץ ומדלג, אפילו רשמנו אותו לחוג של אומנויות לחימה, והוא הצליח לעשות את כל התרגילים כמו כולם.

"אחרי כמה שנים, בתי שהגיעה לגן חובה התקשתה באחיזה נכונה של העיפרון. הגננת המליצה על מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית, אבל לא הצלחתי. לא היו לי כוחות נפשיים, לא לתרגולים ארוכים ולא לאמירות קשוחות שמודדות את התפקוד שלי ומניחות עלי את הכישלון. אני יודעת שזו החלטה אמיצה, אולי מדי, אבל הפצע בתוכי עדיין לא החלים. הזיכרונות הקשים של המאמץ שקיבל בכל מפגש מחדש עיניים לא מרוצות, פה קפוץ והערה שככל שהיא מעודנת שומעים כמה זעם ולעג מאחוריה, כמו 'חבל, ממש חבל שככה אתם פוגעים בטיפול, עצוב לי על המאמץ והכסף שלכם שאתם מורידים לטמיון', היו קשים מנשוא. ברוך השם, היא היום בכיתה ב' וכותבת נהדר.

"ואז נולדה יעלי, שוב – עם קלאבפוט. ילדונת מתוקה ורגל מסובבת, ולא, זה לא תורשתי ולא גנטי, אבל זה כאן, שוב. אז נכון שתפסנו את זה מהר, אבל למרבה הפלא, שוב נזקקנו לפיזיותרפיה ארוכה וממושכת, והפעם – הגיעה לגור לידינו פיזיותרפיסטית. החלטתי לאזור כוח, לשכוח את המילים הקשות ו- ללכת, בעצמי, אפילו לא לשלוח את בעלי. ולא, זו לא הייתה חוויה מתקנת, זה היה הרבה הרבה מעבר. היא הסבירה לנו לעומק על הגידים הקצרים והבהירה בצורה לוגית ופשוטה כיצד הם יוכלו להתארך. כשהדברים היו בהירים ידענו ללחוץ על הנקודות הנכונות, למתוח בדיוק את מה שצריך ולא רק לבקש לקפוץ ולרוץ, העבודה הייתה ממוקדת הרבה יותר, והיא גם הסבירה לי שזה תהליך ארוך, ושיש נסיגות והתקדמויות, וזה טבעי. כי ככה זה.

"אז כן, אנחנו עדיין בתהליך, אבל ברוך השם הרבה יותר אופטימיים, ומרגישים בידיים נכונות. ולמרבה הפלא לא רק שיעלי מתקדמת במהירות, אני גם מקבלת בכל מפגש עיניים מתפעלות מהתרגול היום-יומי שלי איתה, ואף על פי שהיום אין לנו כדור פיזיו בבית ולא מגלשה, ולא תמיד אני מספיקה לצאת איתה לחצר, הפיזיותרפיסטית אומרת: 'זה לא מובן מאליו שאת ככה משקיעה בה!'

"ו…עולות לי הרבה שאלות: האם ייתכן שהפיזיותרפיסטית הקודמת פשוט התעייפה ולכן 'פיטרה' אותנו? האם יכול להיות שלא היה לה ניסיון עם הנושא הספציפי והיא לא באמת הבינה שככה זה תהליך? שהיא התאכזבה שאין שינוי? יכול להיות. אבל היא אשת מקצוע, היא לא אמורה להחזיק את כל זה?

"ואם אשת מקצוע היא גם אדם, שמתייאש, שמתעייף, שמגיע הרגע שבו הוא לא יכול – למה היא האשימה אותי? על כך אין לי תשובה עד היום".

אממ… אולי לנו יש תשובה למיכל, אבל זו תשובה לא קלה בכלל: מישהו לא הצליח, ולכן הוא השליך עלייך את חוסר ההצלחה שלו. כמה קל, ככה פשוט. מנגנון ראשוני וקל ליישום. השלכה. או בלשון חז"ל: "הפוסל – במומו פוסל". נזרוק על אחרים את מה שאנחנו לא מסתדרים איתו. עצוב, נכון?

ואם מתחשק לנו להסתבך, אז הנה, יש רבדים נוספים לצלול אליהם בנפש, להבין כמה היא גאונית, הנפש. לטוב או למוטב, מה שנבחר.

קו השבר

הבינה, החכמה והרבדים האין סופיים בחז"ל, מרנינים את הנפש רננה של ממש. תראו את הגמרא, במסכת שבת דף קנו:

"כיון שהביאו דברים שהיו כתובים על פנקסיהם של חכמים, מסופר כי כתיב אפינקסיה [כתוב היה על פנקסו] של רבי יהושע בן לוי: האי מאן דבחד בשבא, יהי גבר ולא חדא ביה [מי שנולד באחד בשבת יהא אדם ולא אחת בו].

"ושואלים: מאי [מה הפירוש] 'ולא חדא ביה' [ומהו 'ולא אחת בו']? אילימא [אם תאמר]: ולא חד לטיבו [דבר אחד לטוב] בו, והאמר [והרי אמר] רב אשי: אנא בחד בשבא הואי [אני באחד בשבת, ביום ראשון הייתי, כלומר, נולדתי], ולא שייך לומר בו שלא היה בו דבר אחד לטוב! אלא תאמר שהכוונה היא שלא חדא לבישו [אחת לרע], והאמר [והרי אמר] רב אשי: אנא ודימי בר קקוזתא הווין בחד בשבא [נהיינו, נולדנו באחד בשבת], אנא נעשיתי מלך, ראש ישיבה, והוא הוה ריש גנבי [היה ראש גנבים], והרי שאין בזה כלל קבוע! אלא, יש לומר: אי כולי לטיבו אי כולי לבישו [או כולו לטוב או כולו לרע]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? – דאיברו ביה [שנבראו בו] ביום ראשון אור וחושך".

ובלשון שמובנת גם לנו? מי שנולד ביום ראשון יהיה ראשון. או ראש ישיבה, או להבדיל, ראש הגנבים. מי שנולד ביום ראשון יש לו תכונת נפש של ראש וראשון, אור מוחלט או חושך מוחלט. איזה מהם? הוא בוחר. ובהמשך – מימרה מוכרת יותר:

"האי מאן [מי] שנולד במזל מאדים – יהי גבר אשיד דמא [יהיה אדם שופך דם]. אמר רב אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא [או מקיז דם, או גנב, או שוחט, או מוהל]. אמר רבה: אנא במאדים הואי [אני הייתי, נולדתי במזל מאדים] ואיני עוסק באף אחת מאומנות אלה. אמר אביי: מר נמי עניש וקטיל [אדוני גם כן כדיין מעניש והורג]".

מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דם. זה מזלו. זו תכונת הנפש שלו. איזה דם הוא ישפוך? זה כבר תלוי בעבודה הפנימית שלו. או מקיז דם – רופא ומנתח, או אולי גנב ורוצח. הוא יכול להיות גם שוחט או מוהל ואפילו דיין – שמעניש אנשים. תכונת נפש יש לך, ולאן תבחר לנתב אותה?

עכשיו נחשוב על אישה שנולדה במזל כזה שגורם לה לרצות לשלוט. היא יכולה להיות שוטרת, זה לא מתאים אצלנו, נכון? היא יכולה להיות מנהלת צוות, או – מורה, גננת ואפילו… היא יכולה להיות פסיכולוגית, נגיד, או עו"סית ובכלל, מטפלת רגשית. בכל המקצועות הללו היא יכולה לשלוט.

מנהלת צוות שאיננה מפעילה את יכולת השליטה שלה – זה טוב או רע? כנראה רע, שום דבר לא יתנהל. מורה שלא "משתלטת" כלשון התלמידות, זה טוב או רע? שוב, לא בדיוק נחמד לקבל מורה כזו. אין שקט, אין סדר ואין למידה. השליטה צריכה להתנהל במשורה, אבל – להתקיים. אחרת ישרור תוהו ובוהו. אבל אם היא תיקח את תכונת הנפש הזו צעד אחד קדימה, זה עלול להסתכם באסון.

פסיכולוגית – גם היא צריכה לפעמים להיות בעלת סמכות. לעצור, למשל, פעולה של נזק עצמי. לעצור בזמן את הפגישה, אפילו כשקשה. אבל אם היא תיקח את הסמכות שלה צעד קדימה ולמשל תחליט עבור המטופלת שלה שזו צריכה ללמוד דווקא בסמינר X, ובשום אופן לא בזה שהיא חולמת עליו, הרי הסמכות שלה תחדור כמה סנטימטרים עמוק מדי, וזה יפצע ויזיק.

ולמרבה הפלא, גם הנושא הזה קשור להסכמה למציאות: מציאות היא לעד בעלת גבול – עד כאן מותר לשחוט, עד כאן אפשר לשלוט. כשיש הסכמה עם המציאות, גבולותיה ומגבלותיה, מתרחש טוב, הגם שלפעמים הוא קשה ומאכזב.

כשאין הסכמה איתם, ואנחנו מנסים להזיז את הקירות בתוכם, עלול להתרחש שבר.

להודות: אני אדם עם עוצמה, נולדתי ביום ראשון, אני יכול להיות חושך או אור – זו הסכמה עם המציאות, וממילא שימת לב עמוקה ועדינה מאוד אליה.

להודות: המציאות הטבעית היא שנולדתי במזל מאדים, יש בי תכונת נפש של שפיכות דמים – זו הסכמה למציאות שהשם הביא לעולם, ואיתה יחד, שימת לב עצומה לכל תג. אפשר לשפוך דמים בגלל תכונת הנפש הזו, אפשר להזין ולכלכל עולמות.

הפעקלע של הנפש

אם נאסוף את כל התנועות הנפשיות האלו לפעקלע אחד, נוכל להבין טוב יותר את מיכל והסיפור שלה:

יש בעלת מקצוע – פיזיותרפיסטית, שיש לה כוח. היא מומחית בתחום. מספר אחת ממש. אולי היא נולדה ביום ראשון. אבל במציאות של הילדון של מיכל היא לא מבינה. מה לעשות? גבולות של מציאות. אנחנו לא כל יודעים. אבל היא מתקשה להכיל את הגבולות האלו, לדעת שהיא לא יודעת, לדעת שהיא לא מצליחה. היא מתקשה לקדם ילד חמוד לרוץ ולטפס. מתקשה להיות ראשונה, וזה – לא נסלח לנפשה. כאן מופעל מנגנון הפיצול: הטוב אצלי, הרע אצל האחר. מי יהיה האחר? האמא, מיכל. זה פשוט וקל (ואפילו חרוזים).

ולא תמיד זהו המזל. לפעמים זה גם סיפור החיים. תשמעו את רחלי. הסיפור מומצא, כמובן, רק לצורך הדוגמה:

"גדלתי לבד. בלי אבא. בלי אמא. בלי אחים ואחיות. ככה. נולדתי בת יחידה. אבא שלי עזב, ואמא שלי עבדה קשה יום ולילה. הבדידות הייתה נוראה, דיברתי עם הקירות ועם הכיסאות. הבטחתי לעצמי שאני אתן בית לכל מי שבודד בעולמו של השם. בכוחות לא לי התקדמתי למשרת חלומותיי: אם בית בפנימייה. כל אותן חשוכות בית מצאו מקום בליבי ובבניין שהוקדש לפנימייה. אלא שאז הבנתי שלא מספיק שיש קירות, כיסאות ועוד בנות ומדריכות, צריך גם לב, וזה היה הדבר שהיה לי הכי חסר שם, כשדיברתי עם הקירות. אבל היום, הרגשתי שיש לי מה לתת: נתתי את כל הלב שלי לבנות. בימים ובלילות, על חשבון חופשות עם ילדיי ועל חשבון שיחות עם בעלי (אנחנו כבר יודעות לומר: על חשבון המציאות, שיש לה גבולות. בלי הסכמה לכאב שבתוכה פנימה, זה שדורש מרפא ועיבוד ולא יצירה מאגית ואין-סופית). כל בת שהייתה צריכה אוזן קשבת – מצאה אותה אצלי, ו- לא שחררתי. גם כשהבנתי שהבעיה גדולה פי עשרה ממני וממידותיי, לא הנחתי לה ללכת לפסיכולוגית, כאבה נשזר בכאבי. גם כשהיא דיווחה על מצוקה נוראה, לא שלחתי לפסיכיאטר. האמנתי שבכוח אהבתי (זוכרות אומניפוטנטי? כל יכול?) ארפא אותה. התוצאות הקשות לא איחרו לבוא. הידרדרות חמורה של הבת, אשפוז כפוי, ביקורת של משרד הרווחה, אי עמידה בתקנים ו…"

מה הסימן שהסיפור הזה מומצא? פשוט. יש סיכוי מזערי לאישה כזו לבוא ולספר את הסיפור שלה. לרוב היא תמשיך לשקוע בבוץ האומניפוטנטי, המסרב למציאות, ולא מכיר בכאב המפצל.

ככה תהיה גם מורה שכשהייתה בכיתה ג' עברה חרם חברתי קורע לב, ועכשיו, כשהיא מורה, והיא מזהה עקבות של מריבה בכיתה, היא נחלצת בכל חושיה לפשר, להשכין שלום ולהשתיק קולות שיכולים להיות גם בריאים: בכיתה ג' רבים לפעמים, זה בסדר ומלמד מיומנויות חברתיות.

אבל מה? להקשיב פנימה, לכאב? לזה שהיא הלכה הביתה לבד? לזה שחברות עשו לה קרניים מאחורי הגב? לזה שאף אחת לא ישבה לידה בטיול? לזה שהמורה סירבה להכיר במה שקורה לה? בררר. זה מפחיד מדי. עדיף להציל בלי גבול ומידה. בלי להתבונן למציאות בעיניים ולומר: יכאב לתלמידה שלי קצת, והיא תלמד לוותר. יתרחקו ממנה, והיא תלמד להיות יותר נחמדה. לא תמיד חייבים לצאת למסע הצלה הרואי. לפעמים אפשר לתת לזמן לעשות את שלו. ככה זה. עולם שבור.

ותראו איך פרופ' מירב רוט כותבת את זה יפה בספרה 'מלחמת יצרים':

"תחת שלטונה של 'העמדה המסכינה עם המציאות' הדורשת מאמץ וכרוכה בהתפתחות נפשית, אנו פוגשים במציאות נכוחה, על הכאב והיופי שהיא נושאת. הביטוי 'מסכינה' נבחר שכן השורש ס.כ.ן מצוי בזיקה לסכנות האימננטיות להיותנו בעולם, למסכנות (הכאב, האבל) הכרוכה בטבע הקיום האנושי, שהסכנות והכאב הם חלק בלתי נמנע ממנו. מתוך הכרה זו הנפש יכולה למצוא דרכים יצירתיות אינספור לקיום חיים מלאי יופי ומשמעות. עם הנכונות להסכין עם המציאות חלה גם 'התפתחות אתית', שכן בזכות היכרותי האינטימית עם החרדות והקשיים בתוכי מתפתחות בי הבנה, חמלה וגם אחריות כלפי חולשות האנוש באחר. בתוך כך, קבלת חסרונותיי שלי מובילה לנדיבות כלפי חסרונותיו; מכיוון שאני זקוקה לאחר, ביכולתי לשאת את הזדקקותו לי;  קבלת הזדקקותי מעוררת סובלנות כלפי פגעי הזמן הניכרים באהובי; הבנת המאמץ הכרוך בנתינה מולידה הכרת תודה על כל גילוי של נדיבות כלפיי".

קראתי שלוש פעמים. אלו מילים שיוצרות מעגלים של רוך בנפש. אני צריכה, היא צריכה, אני לא יכולה לבד, היא לא יכולה לבד, אני מנסה, הוא מנסה. חיים רכים. חמימים. חיים שאפשר לחיות בהם בנעימות.

להכיר במציאות ולגדול

האמירה האלמותית של הרבי מקוצק "אין דבר שלם מלב שבור", עם הפירוש הנוגע ללב של הפסוק "צרות – לבבי הרחיבו": דווקא הצרות הן שמרחיבות את הלב, מעירות את התקווה; המחשבה על האור שבוקע דווקא מהחושך,  והקריאה לק-ה, דווקא מן המצר, או איילת השחר שעולה אחרי שחור הלילה – כל אלו מלמדים אותנו על המעגלים האלו, האדוות הרכות.

וזה – כואב. אוהו. מי שהיה שם יודע. מישהי כתבה למערכת אם נוכל לכתוב כתבה בנושא, ובכנות, זה כאב מדי, לכן נקדיש לה רק כמה שורות:

"עד שאזרתי אומץ לגשת לטיפול… אומץ, וכסף, וזמן, ומוכנות נפשית. עד שמצאתי מטפלת, והיא ישבה שם והקשיבה לי, והבינה. עד שהעזתי לספר לה באמת מה שקרה שם. עד. הגעתי יום אחד והיא הייתה חיוורת ממש, והאמת היא שזו הייתה פעם ראשונה שראיתי שהיא חיוורת, לפני כן הייתי עסוקה רק בעצמי ובפחדיי, בסבך העדין שניסיתי להתיר… בכל אופן, היא אמרה לי שהיא מצטערת, אבל היא קיבלה תוצאות לא פשוטות של בדיקות וצריכה להתחיל סדרה של טיפולים. סיפרה שהיא מקווה שבעוד שלושה חודשים נוכל להיפגש שוב. זה היה… הלם. כל כך רציתי אותה מטפלת. לא אדם שעלול להיסדק, לא אדם שעלול לחלות. כל כך רציתי אותה, לפחות לתקופה – כל יכולה. והיא הייתה שם ככה, כמו כל יכולה, בתקופה הראשונה. השבר היה עז. אבל גם התקווה.

"ספרתי שלושה חודשים והתקשרתי. היא בקושי יכלה לדבר, מיהרה לסיים את השיחה אף על פי שהתחננתי שאני צריכה אותה. אמרה שהדיבור קשה לה ו- סליחה. אחרי שבועיים ראיתי מודעות אֵבל. ו – זהו. תכתבו על זה".

למה לכתוב על זה? למה לא להשאיר את הפנטזיה? למה להכניס מציאות מבהילה ומפחידה לעולמות שמנסים להירקם? ככה. כי אנחנו יודעות לקרוא, וזה סימן שאנחנו גדולות מספיק כדי להכיל: יש גם כאב בעולם שלנו, ולבבות שבורים, וכמיהות שמתנפצות. אבל יש גם קימה מהשבר, ונרות דקיקים דולקים עד שיעלה  השחר. אף אחד כאן הוא לא כל יכול, אף אחד לא כל יודע. רק אלוקינו. והוא קיים, ונוכח, ואוהב אותנו ומשגיח. אפשר לנשום עמוק ולנוח. הוא הבטיח לא להרפות מאיתנו לעולם.

ככה זה. עולם מוזר שלנו. עולם נעלם, עם א-ל מסתתר בשפריר חביון ושליחים טובים ולא מושלמים.

ואת השורות האלו לא יכולתי שלא להעתיק שוב מספרה של פרופ' רוט:

"במילים אחרות, אהבת אמת תלויה באהבת האמת של קיומנו. אי אפשר לאהוב באמת – את עצמי, את זולתי, את חיי – מבלי לאהוב את האמת הכרוכה בחיים האנושיים מהולדת עד מוות. הסירוב למציאות מפריע ליצירת חיים מלאי משמעות, שכן משאבים רבים מתכלים במאמץ להתכחש לאמת. לעומת זאת, ההשלמה עם טבע הקיום מאפשרת הפניית תשומת לב לרגעי החיים כאל אוצרות שיש לנצור בעדינות".

אז בואו נביט לאוצרות שלנו: האיש שלנו שיש לו גם קושי להתארגן בבוקר, המתבגרת שלנו שלפעמים יש לה קושי בחשבון וחצ'קונים, העובדה שסבתא שלנו, בת תשעים ושמונה, עומדת להיפרד מהעולם ואהבתה עמוקה בתוכנו, החברה – שלפעמים מצוברחת ונעלמת, אבל אחר כך חוזרת, ושולחת לנו מרק כתום חם. ככה, שבורים, אנושיים. ככה, קיימים.