בשנה האחרונה קבר הרב שמואל יניב שלושה נכדים, הי"ד, שנרצחו על ידי מחבלים ארורים | והוא, שכל חייו דבוק בתורה, לא מוכן להחצין את הכאב ולשמח את האויבים | במקום זה הוא נעמד בהלווית נכדו הלוחם אלישע יהונתן לובר הי"ד, וכשהוא עטור בטלית ותפילין ביקש מקהל המלווים לשיר יחד עימו | עכשיו הוא מנסה להסביר לשירה מה זו עושה
צילום: אריאל אוחנה, פלאש 90 ובאדיבות המשפחה
רגע מצמרר של קידוש השם.
במרכז ניצב ארונו של אלישע יהונתן לובר הי"ד. מסביב חיל משמר ומשפחה שמתייפחת מרה. הכאב הנוראי שורט בבשר החי.
בזה אחר זה עולים המספידים ומאירים נקודות, כוכבים זוהרים בחייו של יהונתן הי"ד. כל אחד מהם צורב עמוקות בלב השומעים ומותיר עליו, כנראה, חותם עמוק שלא יימחה. לעולם.
ואז מגיע תורו של הסבא.
הוא עולה אל דוכן המספידים עטוף בטלית ועטור בתפילין. במקום להתייפח, בוקע מפיו שיר. שיר במנגינה קצבית וסוערת. הוא מבקש מהקהל להצטרף. "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו!"
הקהל הנשנק לא מצליח להצטרף, אבל סבא לא מרפה. הוא מבקש מהקהל להצטרף, וחזק. "לא שומעים אתכם בשמיים!" הקהל מתעורר וקו
"לא התכוונתי שהם ילכו, אלא אני". הרב יניב בהספדו
לות השירה מגיעים עד כיסא הכבוד. היגון מוחשי, וכעת הצטרפה אליו שירה סוחפת מעמקי הנשמה.
מבט על פניו המאירות של הסבא הרב שמואל יניב, מסביר הכל. הסיפור שלו בלתי נתפס. רק לפני תקופה קצרה הוא ליווה למנוחות שני נכדים אהובים אחרים, הלל ויגל יניב הי"ד, שנרצחו בפיגוע מחריד בחווארה.
גם אז הוא עמד מול רגבי אדמה תחוחים ובליבו קיווה והתפלל שדבר כזה לא יקרה יותר. הוא הליט פניו בידיו, ונדמה אז כמסרב להאמין. אך למגינת לב כולם, בראשית השבוע שעבר התקבלה בביתו בשורת איוב נוספת: נכדו האהוב אלישע יהונתן לובר הי"ד, נפל בהיתקלות בדרום רצועת עזה והוא בן 24 בלבד, מותיר אחריו אישה צעירה ותינוק פעוט.
ועכשיו אני יושב ליד הסבא הרב שמואל יניב בביתו הצנוע שבגבעת שמואל, ומנסה להבין את הסוד.
תגלית המאה
בחדר שבו אנו נועדים כעת, מונחים על שולחן הכתיבה ספרי פירושים על חומש בראשית, מחברות פתוחות ועטים ללא פקק, וגם מחשבון דיגיטלי פשוט.
הרב יניב מחבר ספרים ייחודיים, שעוסקים בפלא המספרי הטמון בפסוקי התורה. במיומנות מיוחדת, שמתרגמת אותיות ותגים לשברים מתמטיים, מבאר הרב יניב ביאורים עמוקים בפסוקי התנ"ך.
הוריו לא היו שומרי תורה ומצוות בראשית דרכם. עם הזמן, בעיקר בזכות אימו, המשפחה התקרבה אל המסורת. כאשר היה בן שבע, בשנת תש"ח (1948), נפצע אביו במהלך קרבות מלחמת השחרור. הוא פונה לבית חולים ישן ביפו, כזה שקירותיו היו ספוגים במחלות ובחיידקים מסוכנים, ומצבו רק הלך והחמיר.
בקרובי אקדש. הנכדים: יגל והלל יניב ויהונתן לובר הי"ד
כשדודתו הלכה לשאול בעצת מרן ה'חזון איש' ולבקש ממנו ברכה עבור אחיה, הורה לה הרב 'לגנוב' את הפצוע ממיטת חוליו ולהעבירו לבית החולים 'תל השומר'. למפרע התברר שזה מה שהציל את חייו. האבא הִבריא והמשפחה נשמה לרווחה. הרב יניב עצמו זכה לחזות בזיו פניו של 'החזון איש', ואף השתתף בלוויה הגדולה בחורף תשי"ד.
בגיל צעיר החל לחשב את צעדיו ו'לחפש את האמת', וכך הגיע לישיבת 'מרכז הרב' בראשות מורו ורבו הרב צבי יהודה הכהן קוק. שבע שנים למד בהתמדה רצופה. את הש"ס כולו למד בפעם הראשונה בשנה אחת בלבד. בשל הלחץ הרב שבו היה שרוי מחמת המתח הלימודי, מצבו הבריאותי הורע תכופות והוא היה מקיא את מה שאכל. גם כאשר ראש הישיבה שלח אותו לבית הבראה פעם ופעמיים, המשיך שמואל יניב להגות בתורה באופן עיקש למדי.
בגיל שלושים, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הוא גילה רמז למלחמה בפסוקי התורה ותוך כדי כך גם התוודע לכמה מרמזי הגר"א על התורה. לאחר שגילה מכנה משותף לכלל הרמזים, הם הסעירו את מוחו הפורה. אט אט הוא מצא בעצמו את היכולת להבין את סתרי התורה. בהמשך, באורח אקראי למדי, גילה את הספר 'תורת חמד' של הגאון רבי חיים מיכאל דוב וייסמנדל, שחושף גם את תופעת ה'דילוגים' בתורה. אז הבין הרב יניב שהתורה מלאה ברמזים, רק שעליו לגלות אותם ולהרים את היהלומים מהרצפה.
מאז, במשך יותר מיובל שנים, הוא משקיע את מרצו בגילוי צפונות בתורה וחשיפת עומק גאוני שמסתתר בקפלי הפסוקים, באמצעות מספרים וחשבונות. הוא כתב ספרים בתחומים תורניים נוספים, אחד מהם ב'חושן משפט', אולם מאז גילה את קוד הצפונות באמצעות דילוגים, הוא עוסק בעיקר בתחום זה. לעיתים הוא קם באמצע הלילה, נזכר בפסוק כלשהו שמצית את החוש התורני-מתמטי שלו, ומתיישב לפרק אותו לגורמים, ואז תופר אותו בצורה חדשה ומעוררת השראה.
שיטת הרמז הזו נזכרת גם בכתבי הראשונים, ורבנו בחיי אף השתמש בה בחיבורו על התורה בתחילת ספר בראשית לגבי 'מולד בהר"ד'. הנה דוגמה קטנה מתגליותיו של הרב וייסמנדל שרגיל הרב יניב להציג כדוגמה לשימוש בטכניקת 'הדילוג השווה': "אם נספור 49 אותיות מהאות ת' של המילה הראשונה בתורה – 'בראשית' – ונסמן את האות החמישים היא תהיה האות ו'. אם נמשיך באותה שיטה ונמנה 49 אותיות נגיע לאות ר', וכשנמשיך באותו מסלול נגיע לאות ה'. והרי לפנינו המילה 'תורה'. גם כאשר נחזור על כך בתחילת ספר שמות, ונספור 49 אותיות מהאות ת' של 'שמות' – נגיע לבסוף למילה 'תורה'. ומדוע דווקא באמצעות המספר 49 אנחנו מצליחים לגלות את הצופן הזה? משום שאנו מצווים לספור שבעה שבועות עד קבלת התורה, וביום החמישים אנו זוכים לתורה, בחג השבועות".
התגלית רחבה בהרבה וכוללת במקביל גם את שאר החומשים, מאמר מפורט התפרסם בזמנו בגיליון 'ניצוצות' של הרב משה גרילק ז"ל.
יהונתן לובר הי"ד
כשהחלו חיבוריו לצאת לאור, הכתיר עיתון 'על המשמר', ביטאון תנועת 'השומר הצעיר', את התגלית של הרב יניב כ'תגלית המאה', וגילוייו המרעישים זכו לפרסום נרחב. עם זאת, בראשית הדרך הוא היה די בודד בתחום. את רוב המתמטיקאים הנושא לא העסיק, ולא נראה היה שיש לעניין דורשים. בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות בתחום, וכיום ישנם כשלושים חוקרים שעוסקים בנושא.
עד כה הוא פרסם יותר מעשרה ספרים בתחום, כל אחד מהם באורך של חמש מאות עמודים, רצופי גילויים מסעירים וחישובים מספריים סבוכים, והיד עוד נטויה.
החסיד של המשפחה
בדרך כלל האנשים שעולים לביתו של הרב שמואל יניב הם כאלה שבאים לשאול שאלות בתנ"ך או לבקש עזרה בשלום בית. בימים האחרונים מגיעים בעיקר שכנים, ידידים ומכרים שונים, שמבקשים לנחם על פטירת יהונתן הי"ד. "הם חושבים שאני אבל", הוא אומר, וקצה חיוך דקיק נראה על שפתיו. האמת היא, מתברר, שהוא לא ממש זקוק לניחומים. הפצע שותת, הדם ניגר בזעף, אבל פניו מאירות. דוק של עצב נשקף מעיניו, אבל משהו באישיותו משדר צהלה מסוימת גם בימים טרופים אלה.
"אני כבר עברתי את גיל שמונים", אומר הרב, "ועברתי הרבה מהמורות בחיים. הרבה דברים קרו לי, הרבה אירועים שהיו יכולים להתפרש באופן שלילי למדי, אבל הניסיון לימד אותי לפרש אותם באופן חיובי. כל מה שנראה לי בתחילה מכוער או קשה, התברר בדיוק להפך".
מה אפשר להסביר במצב הנוכחי? איפה הרב מוצא נקודה של טוב במקרה הקשה הזה?
"היה אדם גדול מאוד שקראו לו אהרן הכהן. אני חושב שהוא היה בעל רגש גדול ובעל חיבה גדולה לבניו. הקדוש ברוך הוא לקח לו שני ילדים ומשה אומר לו: 'בקרוביי אקדש'. מה הוא אמר לו? זכית לדבר הגדול ביותר, לקדש את המשכן. מה יכול להיות יותר מזה? זכית שהקדוש ברוך הוא גילה את שכינתו כדי להראות את היראה והאהבה שמתנקזים בו יחד. אז הנה, כעת הקדוש ברוך הוא בחר בי לדבר הנשגב הזה, שנכדיי ימותו על קידוש השם. אז מה אני יכול להגיד? הרי אם אדם מקבל פרס נובל, האם הוא לא יתרגש? אני לא יודע במה זכיתי, אין לי מושג למה השם בחר בי לדבר הנעלה הזה, אבל הנכדים שלי נבחרו להיות קדושים!
"בסגנון האנושי אנשים מדברים ואומרים: פלוני קדוש ואלמוני קדוש, אבל אני למדתי ש'קדוש' אומרים רק על ריבונו של עולם: 'קדוש, קדוש, קדוש… מלוא כל הארץ כבודו'. והיכן מצאנו 'קדוש' על בשר ודם? על עם ישראל: 'קדושים תהיו' – כלומר, אתם צריכים לשאוף להיות עם קדוש".
הרב יניב עוצר לרגע משטף דיבורו ומציג פלא של ממש. הוא מקריא את הפסוק "כי עם קדוש אתה לשם אלוקיך… מכל העמים אשר על פני האדמה" – ושואב אותנו אל תוך עולם מיוחד של מספרים, צירופים ואותיות. "הנה דבר מדהים", הוא מציג. "בפסוק הזה יש ארבעים ותשע אותיות, שבע בריבוע, ויש כאן ארבע עשרה מילים. אם נצרף את הגימטרייה של המילה הראשונה בפסוק ('בך' = 22) ואת הגימטרייה של המילה האחרונה שלו ('האדמה' = 55) – נקבל שבעים ושבע.
"איני יודע במה זכיתי". הסבא, הרב יניב, מתייפח מול קברי נכדיו לבית יניב
"המילה השנייה בפסוק מתחלקת בשבע, כך גם השלישית, וכך כל מילה ומילה בפסוק המיוחד הזה. הסיבה שהפסוק הזה כתוב בצורה כה פלאית ומיוחדת נשגבת מבינת כל אנוש היא מפני שהקדוש ברוך הוא מלמד אותנו שכאשר הוא מדבר על עם ישראל – הוא מדבר על פלא נשגב מבינת אנוש. אתה מבין? אנחנו מדברים פה על פלא, פלא קדוש, ומי שזכה לכפר על עם ישראל הוא בהחלט קדוש".
הסיפורים שסופרו בשבועיים האחרונים על יהונתן הי"ד בהחלט נשמעו כסיפורים על אדם קדוש. הוא החזיק בהנהגות מיוחדות, הקדיש את עצמו למען הכלל והתעקש לא לגעת בטכנולוגיה לא חסומה. הוא עשה את כל זה ממקום פנימי עמוק, מתוך נקודה אמיתית מאוד במעמקי הנפש המיוחדת שלו.
יהונתן היה קשור באדיקות אל תורתו של מוהר"ן מברסלב זי"ע. הוא הגה בה רבות ורכש בה בקיאות, אך יותר מכל – הוא קיים אותה בכל נפשו, רוחו ונשמתו.
לא בכדי כל מי שמביט ולו לרגע במראה פניו, לא יכול להחמיץ את האור שמאיר אותן. כפי שנשמע גם מהרב יניב יהונתן נהג בהנהגות החסידות במסירות נפש. כאשר נשאר, בהיותו בצבא, ללא 'גרטל', הוא התאזר בחגורה הצבאית. "המפקד זעם על כך", סיפר דודו, הרב יאיר גזבר, "אבל לא ידע כיצד להעניש אותו. הוא היה מתוק כל כך, והמפקד החליט להניח לו".
הרב מצליח להבין מדוע דווקא יהונתן, הלל ויגל התבקשו לכפר במותם על עם ישראל?
"אני לא יודע. אני באמת לא יודע. מה שכן, היה להם משהו משותף, שנוגע גם בי. אני מעולם לא יצאתי לחוץ לארץ. מעולם. וביקשתי בצוואה שלי – הרי כל אדם בגיל שמונים צריך לכתוב צוואה – שעל המצבה שלי יכתבו שלא עזבתי אף פעם את הארץ. יהונתן, הלל ויגל לא יצאו, והם עשו זאת באופן שורשי. פעם אחת, כשיהונתן היה ילד, הוא יצא עם הוריו לצרפת, אבל הרבה שנים לאחר מכן הוא התלונן על זה שלקחו אותו נגד רצונו. הוא לא יצא מארץ ישראל בכל מחיר".
מהי התכונה שאפיינה את יהונתן יותר מכל?
אשר בחר בנו. הרב שמואל יניב בביתו השבוע
"כולם קראו לו יהונתן, בשמו השני והעיקרי, אבל אני קראתי לו אלישע. ומדוע? בגלל שהוא היה כמו אלישע הנביא, שעשה כמה חסדים נשגבים. בנביא מפורטים שישה עשר ניסים שנעשו על ידי אלישע, ומידת ההתחסדות שלו הייתה דבר מאוד נשגב אצלו. הוא לבש בגד מעור, היה אוכל עם הנביאים, ובהחלט ענה להגדרה 'חסיד'. וגם הוא, אלישע שלנו, היה כזה".
הוא היה 'חסיד' כפשוטו?
"הוא היה 'עוף מוזר' במשפחה שלנו. אנחנו משפחה גדולה ויש לנו כמה תלמידי חכמים ברוך השם, אבל אף אחד מהם לא הלך בדרכי החסידות. אלישע היה ממש חסיד, במלוא מובן המילה. הוא היה מתפלל עם 'גרטל' והיה חשוב לו לטבול בכל יום, לא משנה איפה הוא נמצא וכמה הוא צריך להתאמץ בשביל זה. הוא התאמץ עד כדי מסירות נפש של ממש כדי לטבול. הוא היה בעולמות כאלה. אני, אם אתה שואל אותי, חי עם הגאון מווילנה, וכך גם רוב ככל בני המשפחה אצלנו, אבל אלישע היה חסיד".
למדתם יחד בחברותא?
"כל הנכדים שלי חשובים ויקרים לי, אבל קרה משהו מעניין: עם כמה מהנכדים ניסיתי ללמוד בחברותא וזה לא ממש הצליח ודווקא עם אלישע זה עלה יפה".
למה לשיר
המילים שמשמיע הרב שמואל יניב נוקבות, אבל קשה לקלוט מפיו אנחת כאב או צער. גם כשהוא מדבר על אלישע יהונתן שלו, ארשת הפנים השלווה והמחייכת לא משתנה. הכאב חבוי אי שם במעמקי הלב.
הרב סבור שאסור לבכות?
"לא, מותר לבכות. אבל עלינו לחשוב ולהתבונן כיצד הבכיות שלנו יצטיירו בעיני האויבים שלנו. אם נבכה ונצטער על החללים הקדושים שלנו יותר מדי, זה יכול להזיק לנו. אני מבין שהרעיה, ההורים והמשפחה מזילים דמעות. גם אני בכיתי, אבל אני לא אבכה יותר מדי מול כולם, אלא כאן בחדר. לא כי אני קר מזג ולא כואב לי, אלא כי אני מבין שזה מה שנכון לנו כאומה בעת הזו.
"בכלל, הרמב"ם כותב שמתחילה האדם לא היה צריך לנהוג בעצמו אבלות ולבכות על קרוביו, משום שהבכי הממושך לא בריא וזה לא מה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו. אלא שאנחנו בשר ודם ואנחנו מרגישים חובה לפרוק את הכאב שלנו. אילולא זה בכלל לא היינו צריכים לבכות על הנפטרים, ובמיוחד כאן שזה גורם לאויבים שלנו רק לשמוח עוד יותר.
"ואגב, זו גם הסיבה שאני מתקשה להבין את פעילות מטה החטופים. אני מבין את הכאב, אני יודע מהו געגוע, והצער הזה הוא של כולנו. אבל במלחמה הזו אין לנו ברירה, כי הכאב שלנו כאומה גדול יותר מכל כאב פרטי אחר. אין מה לעשות, אנחנו מוכרחים להתרכז במערכה ולהשלים את המשימה. אם כל אחד יתלונן על קרוביו ויחוס על בני משפחתו, מה יהיה?
"ואני אומר זאת גם בשביל משפחות החטופים עצמן: הרי ברור שככל שאצלנו, כאן, יהיה רעש סביב החטופים ודחיפה לעסקה פזיזה ולא אחראית – כך המחיר שחמאס ידרוש יהיה גבוה יותר. כדי להוריד את המחיר צריכים להראות, למרות הקושי הנורא, שכרגע אנחנו ממוקדי מטרה בלחימה ובכיבוש עזה. אם נבין את גודל השעה ואת העובדה שכרגע עם ישראל נאבק על חייו, יהיה הרבה יותר קל".
"הוא היה כל כך חמוד, אני רוצה להיות כמוהו". הרב יניב בראיון עם כותב השורות
הרב שיער שיגיע מצב כזה, שאחד מהנכדים ימצא את מותו בקרבות?
"תמיד זה יכול להיות, אבל אין לנו רשות להפוך את הפחדים שלנו למעשים בפועל. אם אנחנו נפחד יותר מדי ונתעסק עם הרגש יותר מדי – נתקשה יותר לנצח.
"אני, לדוגמה, רוצה להילחם, אני רוצה להיכנס לעזה. אבל הבעיה היא שלא ייתנו לי מפאת גילי. בקושי הצלחתי להשתלב בלחימה במלחמת לבנון הראשונה, לפני יותר מארבעים שנה. גם אז כבר עברתי את הגיל, אולם הצלחתי להערים על הצבא ולהישאר חייל. אבל אם אני לא אילחם – כי אני כבר מבוגר, וגם הבן שלי לא – כי גם הוא עבר את הגיל, וגם הנכד שלי לא – כי אנחנו מפחדים שיקרה לו משהו, מי כן יילחם?
"זו מלחמה שבעזרת השם אנחנו צריכים לנצח בה, כי אין לנו ברירה אחרת".
הפעם האחרונה שבה נפגש הרב יניב עם נכדו האהוב, אלישע יהונתן, הייתה זמן קצר לפני שהחלה המלחמה. הם נפגשו לזמן קצר מאוד, ולא הספיקו עוד להתראות מאז. למפרע, הרב יניב מצר על המפגש שהיה כה קצר. הוא כנראה לא דמיין, גם בחלומותיו השחורים ביותר, שזהו המפגש האחרון שלהם.
הוא ידע לקראת מה הוא הולך? הוא הבין שיש אפשרות שלא יחזור הביתה?
"בוודאי. ולמרות זאת הוא רצה להיכנס ונלחם על זה. כשהמפקד שלו אמר לו להישאר באחד מיישובי העוטף ולא להצטרף לאלו שייכנסו לתוככי עזה, הוא ממש כעס. אינני יודע מתי הוא כעס חוץ מאותו מקרה, אבל זה ממש הכעיס אותו. היה חשוב לו לקחת חלק במערכה, להיות בפנים ולהילחם עם כולם. היה חשוב לו לחזור חי, הוא לא הפקיר את עצמו, אבל הוא ידע מה נדרש ממנו במצב הזה. וכאשר המפקד החזיר אותו לכוח הלוחם, לא היה מאושר ממנו. הוא הבין את התפקיד שלו במצב הזה.
"וזה לא אומר שאם מישהו נכנס להילחם בלוע הארי – אין לו רגש לבני משפחתו. בוודאי שיש. אין לך מושג באיזו רמה הוא היה מחובר למשפחה שלו. אבל מקובלנו מאדוננו הגר"א שהפרט צריך למסור את עצמו למען הכלל, וזה מה שאלישע עשה".
במהלך הריאיון, כאשר הרב יניב נזכר באנקדוטות שונות מחיי נכדו אהובו, בתמונות המחייכות ובעיניים שהאירו באור יקרות, הוא מתמלא בצער לרגע קט, אך מייד משליט על פניו בחזרה את השלווה. עם כל הקושי הוא מתעקש לשמור על שמחה.
"אתה יודע איזה חמוד הוא היה? אני גם רוצה להיות חמוד כמוהו. הלוואי ואזכה. הוא היה קדוש, ולכן הוא נקרא לכפר על עם ישראל. אני זכיתי להיות סבא שלו, אבל אני רוצה להיאחז בדמותו ולגעת קצת בנשמה שלו. ביקשתי מהבת שלי, אמא שלו, שתביא לי את ה'גרטל' שהוא היה מתפלל איתו. אני לא חסיד, אבל אני רוצה להתקרב אליו, להיות כמוהו.
"זו הסיבה שבלוויה שרנו 'אשר בחר בנו'. איזה מרגש זה לדעת שהשם בחר בנכד שלי להיות כפרה על עם ישראל. איזה דבר גדול זה. אני שרתי כי רציתי עוד קצת להידבק בו, רציתי לשאוב ממנו קדושה לפני שטומנים אותו באדמה. אתה מבין את המשמעות של 'אשר בחר בנו'? אתה יודע איזה דבר גדול זה, שהקדוש ברוך הוא בחר בנו להיות העם שלו? זה דורש מסירות נפש, אבל כשמבינים את זה – הרבה פחות קשה. וכל דבר שקורה בחיים, גם כאשר מדובר במשהו שנראה לנו רע, הוא יגרום לדברים טובים".
מתי יבוא לידי
איזה דבר טוב הרב ראה, לדוגמה, באירועי שמחת תורה האחרון?
הזיכרון צורב. הרב יניב מחבק את נכדו בלוויה
"שמחת תורה שעבר עלינו היה מורכב מאין־ספור ניסים. הנס הראשון היה שהמחבלים הארורים ימ"ש במקום לרצוח ולעבור הלאה – נשארו לבזוז, להרוס, ולבצע מעשי זוועה שלא ניתן להעלות על הדעת. אם היה להם שכל, הם היו אמורים להמשיך הלאה במשימות שלהם ולא לעצור ולהתעסק בשטויות. אבל הקדוש ברוך הוא גרם להם להישאר במקום במשך שעות ארוכות, כדי למנוע הרג של אנשים רבים יותר. אם הם היו מספיק ממוקדי מטרה, הם היו אמורים להמשיך הלאה, ליעד הבא. זה לא נס?
"נס נוסף הוא שכל עם ישראל התגייס בהמוניו. אחרי הדיבורים המפלגים שהיו מנת חלקנו בשנה האחרונה, התברר שעם ישראל חזק יותר מכל מחלוקת – מצפון ומדרום באו להתגייס למילואים, עד שהיו מאה וחמישים (!) אחוזי גיוס.
"נס גדול נוסף שקרה לנו הוא שהם הצליחו להפתיע אותנו. כן, גם זה נס. תחשוב מה היה יכול לקרות אם המודיעין היה מצליח לחשוף את התוכנית שלהם לפני שהם היו מספיקים לבצע את זממם. צה"ל היה מצליח להדוף כמות גדולה של מחבלים, להרוג כמה מאות מהם, והשאר היו בורחים בחזרה לעזה. זה היה גורם לכך שבפעם הבאה שהם יחשבו על זה, הם יהיו למודי ניסיון. הם לא יסתפקו במתקפה מהדרום, אלא יתכננו מבצע כזה עם חיזבללה מהצפון והחות'ים מתימן – ואז כבר מדובר בסיפור אחר לגמרי.
"למרות האסונות הכבדים שנפלו עלינו, צריך להבין שכל התקופה הזו מלאה בניסים גדולים וברחמים גדולים מהשם יתברך. כתבתי מאמר שמפרט את הניסים הרבים שאירעו לנו בתקופה הזו, והזכרתי רק כמה בודדים. אין ספק שגם בדבר הכי רע שאנחנו יכולים להעלות על הדעת, יש גם כל כך הרבה טוב".
תעצומות הנפש החבויות בסבא המופלא הזה הן אדירות גם במונחי הימים האלה. גם אחרי ששכל שלושה נכדים בפרק זמן קצר, הוא מתעקש להודות להשם על כל הטוב שגמל אותו בימי חייו, ומרבה להכביר בדיבורי אמונה. למנסים להבין את מקור הכוחות הללו אומר הרב יניב: "כל חיי התנהגתי כמו רבי עקיבא, שאמר: 'כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה. 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך. אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?!' כל ימיי שאלתי את עצמי מתי אזכה לתת את הדבר הקדוש והיקר לי, אבל לא התכוונתי שהם ייתנו – אלא אני. אבל כשהגיע הרגע הזה, והם נלקחו לישיבה של מעלה לכפר על עם ישראל, אפשר שלא לקבל אותו?"
