איך מנגישים לילדים הצעירים את רעיון חורבן בית המקדש בצורה המותאמת להם? איך מחברים את בני הבית לכאב על הגלות? | נשים משתפות בהנהגות ייחודיות שאימצו לעצמן בימי 'בין המצרים' בכלל ובתשעת הימים בפרט | שישו… כל המתאבלים עליה
אמא אהובה שלי, אני כותב אלייך.
רוצה לראות אותך.
הרשי פאלוך.
אחת עשרה מילים, קצת יותר ממניין, התקבצו למכתב אחרון.
הרשי פאלוך בן השלוש עשרה נפטר בגטו קונסקיה. את אמא זכה לפגוש רק אחרי שנים, כאשר עלתה גם היא לעולם שכולו טוב.
איך מעכלים מציאות של ילד כותב לאמא אהובה שלו, חורבן ביניהם?
איך מספרים על הגלות הארוכה מדי לילדים שלנו, כשחורבן לופת את גרוננו?
איך בוכים עליה ביחד, איך מסבירים שכל גלות היא 'לבד' גדול?
אֵיךְ מִפִּי בֵּן וּבַת.
הֲגוֹת קִינִים רַבַּת.
תְּמוּר שִׁירִים וְחֶדְוַת.
וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
(קינות לליל תשעה באב שנאמרות כאשר חל הצום במוצאי שבת)
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים (איכה ד ב)
"תשעת הימים שלנו הם זמן לתפילות לישועת הפרט והכלל.
"ה'מסורת' הזאת התחילה, כמעט בלי כוונה, לפני שנתיים, כשחברה טובה שלי, ז"ל, הייתה חולה מאוד ודאגתי לה נורא. היא הייתה מאושפזת במצב סופני וכבר לא תקשרה. המשפחה הקרובה הייתה לידה כל הזמן ולא היה שם מקום בשבילי. וממילא, לא הייתי מסוגלת לשבת בבית החולים ולצפות בה גוססת. גם ככה היה לי קשה ובלתי נסבל.
"מצאתי את עצמי מתפללת בלי הפסקה לרפואתה. הרגשתי שזה לא מספיק. בוקר אחד, כשהרגשתי שהלב כבר לא יכול להכיל את הדאגה והפחד, 'חטפתי' ספר תהילים, התיישבתי להתפלל.
"אני עוצרת כדי להתוודות: יש נשים צדיקות שאמירת תהילים היא חלק משגרת היום-יום שלהן. אצלי זה לא ככה, לצערי. משתדלת מאוד להקפיד על תפילות, כי זו הייתה הגישה של הרבנית קנייבסקי ז"ל שקיבלה אותה ממרן שר התורה זצוק"ל. מרן סבר שאישה, גם אמא עסוקה, צריכה להשתדל להתפלל שלוש פעמים ביום, אפילו תפילות קצרות, העיקר לשמור על חיבור.
"לכן אני מתפללת, ברוך השם, אבל אמירת תהילים נחשבת אצלי מותרות שאני מגיעה אליהם רק בימים טובים, או בכותל. או כשחברה טובה גוססת, לא עלינו ושלא נדע יותר.
"רציתי להגיד את כל ספר התהילים, אבל היה חופש, והבנות היו בבית, וגם התינוק לא הרגיש טוב או שסתם נמאס עליו המעון לכבוד בין הזמנים המתקרב. לא הצלחתי להתרכז עם כל קריאות ה'אמממממאא, משעמם לי!' ו'תגידי לה!'
"הייתי צריכה להכריח את עצמי ללכת לחדר אחר, לסגור את הדלת. שלא אתפוצץ. זכרתי שיש עניין להיזהר בימים האלה לא להתנהג בקשיחות גדולה מדי כלפי הילדים. בחדר התחלתי לבכות, אמרתי להשם: 'מה אני רוצה? בסך הכל להתפלל על החברה שלי! אפילו את זה אני לא מצליחה לעשות!'
"בבת אחת, כמו משום מקום, הגיעה אלי התובנה שאני יכולה להתפלל, ודאי שאני יכולה. בתנאי שגם הילדים יתפללו.
"יצאתי מהחדר. שלחתי את הבת שלי לקחת 'תהילים המחולק' מאחת השכנות שמארחת אצלה 'תהילים' כל שבת. סידרתי את הכיסאות במעגל. הושבתי את הבנות. גם התינוק התעקש לשבת. הסברתי להן שאני רוצה מאוד להתפלל על החברה החולה שלי, ושאלתי אם הן מסכימות לעזור לי לגמור ביחד את התהילים.
"הגדולות שכבר ידעו לקרוא הסכימו בשמחה להתפלל. השלישית שסיימה באותה שנה גן חובה ישבה על ברכיי, אני אמרתי את הפסוק בקול, והיא חזרה אחריי. זה ארך זמן, אבל בסוף סיימנו. חילקתי קרטיבים לכבוד הסיום, ובזמן שהן לכלכו את עצמן ואת הבית, אמרתי להן בספונטניות: 'אתן יודעות למה רחלי חולה? כי אנחנו בגלות, ואין לנו בית המקדש. אבל כשיבוא המשיח, ויהיה לנו שוב בית המקדש, כבר לא נצטרך להתפלל על חולים. כולם יהיו בריאים!'
"ראיתי איך דווקא המילים הפשוטות שלי דיברו אליהן. המשכנו לדבר על הגלות, ועל כל מה שרע בה. וכמה טוב יהיה הכל כשתהיה גאולה.
למחרת בבוקר אחת החמודות שלי שאלה אותי: 'אמא, על מי נתפלל היום?'
"הייתי מופתעת. התברר שמצאה חן בעיניהן קבוצת ה'תהילים' שייסדנו בסלון. בהתחלה חשבתי לומר שאין לי זמן. להיות אמא עצמאית בחופש הגדול זה גם ככה אתגר שיוצר לי המון חורים בלו"ז ובעבודה מול לקוחות. אבל ברגע השני הבנתי שלא אומרים לא לילדה שמבקשת להתפלל ביחד. דחיתי שיחה טלפונית שהייתי צריכה לעשות עם לקוחה מסוימת, ושוב סידרנו כיסאות במעגל. שאלנו מהשכנה את ספר התהילים המחולק שלה. התפללנו, הפעם על דודה יקרה שמחכה להיפקד בילדים.
"כשסיימנו, אמרה חמודה אחרת בקול מתוק: 'נכון כשיבוא המשיח ל-כ-ו-לללל-ם יהיו ילדים?'
"אישרתי. ועוד פעם דיברנו על הגלות ועל הגאולה. שיחה מתוקה, יהודית, בוקעת מהלב.
"מאז זאת ה'מסורת' של תשעת הימים אצלנו. בתקווה שתתבטל במהרה. קניתי ספר התהילים המחולק שיהיה לנו בבית, והעברתי את הפעילות לערב, כדי שגם הבנים יוכלו להשתתף בה. בכל יום אנחנו מתפללים על שם אחר שזקוק לישועה. לצערי, לא חסרים שמות כאלה.
"אחרי שאנחנו מסיימים ביחד את הספר, אנחנו מדברים על הימים, על מה שיהיה לעתיד לבוא. גם מצטערים; גם מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח.
"אפרופו שמות, לפני תקופה קיבלתי פרויקט גדול מאוד שגרם לי לתחושות מעורבות. מצד אחד, כל פרויקט גדול הוא עוד כסף בחשבון העו"ש, תודה לקדוש ברוך הוא שזן ומפרנס. מהצד האחר, לא הצלחתי לתקשר עם הלקוחה. אני רגילה שהלקוחות הן חברות. אנחנו מדברות על עצמנו ועל החיים בזמן שאנחנו דנות בעיצובים ובעבודות שצריך להריץ. ואיתה זה לא הלך.
"כשסיפרתי על עצמי, היא הנהנה, סימנה שהיא רוצה להמשיך לדבר על העבודה. הרגשתי מטופשת, כאילו אני כופה עליה ידידות שהיא לא רוצה בה. ניסיתי להיות עניינית, אבל באופיי אני מוכרחה את החיבור האנושי גם כשאני עובדת.
"ערב אחד, כשדיברנו על מצגת דחופה, והיא ביקשה שאשים ברקע תמונה של ספר תהילים, פלטתי לה בספונטניות על קבוצת התהלים הביתית שלנו. היא נדלקה! התחילה לשאול שאלות, ביקשה פרטים. החמיאה. למחרת היא התקשרה וביקשה שנתפלל על קרוב משפחה מסוים שנזקק לישועה. כמובן, הסכמתי. לא הפכנו להיות החברות הכי טובות מאז אבל כן נוצר קשר חם יותר. הכוח של תפילות גם בגלות…"
ציפי שולמן, עורכת מולטימדיה
הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים (איכה א טז)
"אצלנו בבית בכל ראש חודש מנחם אב יש 'טקס פרדה' מדברים אהובים.
"לפני שנים, כשהבכור שלנו היה עדיין ילד, ובעלי חיפש דרך לחבר אותו לחורבן, הוא אמר לו: 'תחשוב שמישהו לוקח לך את 'אפרוחי'. אפרוחי הוא בובת פרווה שהבן שלנו אהב להתכרבל איתה כל לילה, כשנרדם. המחשבה שמישהו ייקח לו אותה זעזעה אותו. הוא צעק: 'לא מסכים!'
"בעלי אמר: 'כן, גם היהודים בירושלים צעקו שהם לא מסכימים שייקחו להם את בית המקדש שהם אהבו כל כך, אבל זה מה שקרה…'
"הבן הרגיש והחמוד שלי התחיל לבכות מרחמים על היהודים המסכנים שלקחו להם את בית המקדש.
"כמובן, הסברנו לו בשפה שהוא יכול להבין שאף אחד לא מתכוון לקחת לו את אפרוחי, ושבית מקדש שווה פי מיליארד ויותר מאפרוחי. ובכל זאת, המאורע הזה עזר לנו להבין שזו יכולה להיות מטאפורה שכדאי לעבוד איתה כדי להיכנס לאווירת החורבן.
"בהתחלה השתמשנו בקופסת נעליים פשוטה. היום, כשהמשפחה התרחבה, ברוך השם, יש לנו קופסה מיוחדת, גדולה, שבה כל אחד שם בראש חודש משהו אחד, אהוב. גם בעלי ואני משתתפים בטקס. אנחנו מקפידים לא לשים שם דברים שאי אפשר לשרוד בלעדיהם. לדוגמה, לעולם לא נסכים שילד ישים בתוך הקופסה את המוצץ או ה'שמיכי' שלו (כל ילד והאפרוחי שלו…) ופעם, כשאחת הבנות שלי הציעה שאשים בקופסה את הפמוטות של שבת, זאת הייתה הזדמנות חינוכית נהדרת להזכיר שגם בגלות יש לנו תורה ומצוות, ברוך השם, ואנחנו לא מוותרים עליהן. אבל אני בהחלט יכולה לשים בפנים מטפחת שאני אוהבת ללבוש כי היא נוחה לי מאוד או את תבנית הסיליקון שאני אופה בה מאפינס, והיא שימושית מאוד במטבח שלי.
"ככה אנחנו ממלאים את הקופסה בכל מיני דברים אהובים, כשהכלל הוא: בלי חפצי מעבר ובלי דברי קודש. הרעיון הוא לייצר סימולציה של געגוע לבית המקדש האהוב ולא לייצר לעצמנו עוד גלות…
"כשהקופסה מלאה, אנחנו מדברים על בית המקדש וכמה אנחנו אוהבים אותו וכמה הוא חסר לנו. מזכירים שבית המקדש שווה יותר מכל הקופסה, בלי השוואה בכלל. שאנחנו עושים את זה רק כדי להרגיש חזק יותר את הגעגועים.
"אחרי שהשיח החינוכי נגמר, אנחנו פותחים סולם ובעלי מעלה את הקופסה לבוידם.
"היא יורדת משם בי' באב, אחרי הצהריים. כולם מתרגשים לפגוש את הדברים האהובים עליהם: ספר קומיקס, אוסף מדבקות, משחק, צמיד, שוקולד (פעם אחד הילדים התעקש להכניס לקופסה חטיף שוקולד שקיבל במתנה מסבא וסבתא. ארזנו אותו בקופסה נוספת ששמנו בתוך הקופסה הגדולה. רק פחדתי שאמצא בסוף תשעת הימים תולעים, והן בהחלט לא הדבר האהוב עלי…)
"המפגש המחודש עם הדברים האהובים עלינו מאפשר לנו לדבר על הגאולה וכמה מרגש יהיה כשנפגוש את בית המקדש האהוב, מציאות שאנחנו אפילו לא יודעים להתגעגע אליה.
"אני אוהבת את הרגעים האלה. בעיניי הם מאפשרים נחיתה רכה מתשעת הימים לתוך בין הזמנים. בתור בחורה ואמא צעירה, לפני שהתחלנו עם הקופסה, היה לי תמיד קשה המעבר. הרגשתי שלא הגיוני שרגע אחד אני צמה ומתאבלת על חורבן הבית, וברגע הבא אני היסטרית בגלל ערמות הכביסה במרפסת.
"יש משהו במפגש עם קופסת הדברים האהובים ובדיבור על הגאולה שיוצר מעין גשר בין האבלות לשגרה. הלוואי אמן שלא נצטרך יותר קופסאות וטקסים כדי להרגיש את החסר. יהיה לנו הכל".
דינה היילבורן, הנדסאית תוכנה
שֶׁבֶר בַּת עַמִּי (איכה ג מח)
"לפני חמש שנים איבדתי את אימי, עליה השלום. האובדן הנוראי הזה לימד אותי הרבה על אבלות אמיתית, וכיצד היא 'פועלת'. אני מבינה עכשיו איך אפשרי לעסוק רק בצער ובאובדן במשך שבעה ימים, בלי לרצות לדחוף את הזמן קדימה, ל'בין הזמנים'.
"אני מבינה מה עושים לנו זיכרונות לא פשוטים. בכל שנה, כשמתקרב היארצייט של אמא, אני נשטפת פלשבקים מהימים שבהם קיבלנו את הדיאגנוזה המרה, הטיפולים, הגסיסה והפטירה שהייתה בלתי נתפסת אף על פי שידענו שזה מה שצפוי לקרות.
"אומרים שרק אדם שחווה אובדן נוראי יכול להתחבר לצער השכינה. אני רואה את זה בחוש אצלי. כל הזמן יש לי חור בלב שהולך איתי לכל מקום, וכשאני חושבת עליו, אני מבינה: זאת המציאות של גלות. לא היה לי חור בלב אם הייתה כעת גאולה שלמה.
"בזמן שישבתי 'שבעה' ראיתי איך הילדים מחוברים לאבל בכל ליבם. אמא עליה השלום הייתה סבתא מיוחדת בשבילם, אבל מעבר לצער עליה, כסבתא, ראיתי איך הם מתחברים לצער האישי שלי.
"הגדולות באו בכל יום של 'שבעה' לבית הוריי כדי לשמוע סיפורים וכדי 'לנשום' את האובדן. גם בחורי הישיבות שלי קפצו לא מעט. ואפילו הקטנות היו עוברות בדרך מבית הספר, עולות כדי לשבת לידי, בזמן שדיברתי עם המנחמות.
"אחרי שהסתיימו ימי ה'שבעה' וחזרתי הביתה, גיליתי ש'שבעה' הוא לא סוף פסוק של הצער. זאת רק ההתחלה. הייתי מדברת עם אחיותיי ובוכה. אחרי ששמתי את הטלפון במקום, גיליתי את הבת שלי דומעת, או שהבן אמר לי בפשטות שגרמה לי לבכות: 'אני עצוב'.
"היו לי הרבה שיחות עם אחיותיי על הנושא, והגענו ביחד למסקנה שהלב של אמא הוא כמו התרמוסטט הרגשי של כל המשפחה. כשאמא עצובה, הילדים עצובים. כשאמא מתגעגעת, גם הם. אימצתי את המסקנה הזאת בגישתי לשלושת השבועות, ובפרט לתשעה באב. הבנתי שאם אני מחוברת לחורבן, אוטומטית גם הילדים יתחברו.
"הפסקתי לנאום נאומים על חורבן הבית ופשוט התחלתי לעשות לעצמי מנהג – לשבת בכל יום של שלושת השבועות שעה עם עצמי, עם ירמיהו, עם מגילת איכה, עם ספרים אחרים המדברים על הגלות. ללמוד. ללמוד כדי להבין, כדי לחבר את עצמי.
"לפעמים הילדים שואלים אותי: 'אמא, מה את עושה?'
"ואני אומרת את האמת: 'אני לומדת על החורבן. אני רוצה להתחבר לצער, אני רוצה להתגעגע לבית המקדש'.
"חלק מהם מבקשים לשמוע. חלק מהם לא. אני לא כופה, וגם אם אני משמיעה, אני משמיעה קצר. משתדלת להישאר ממוקדת.
"פעם הייתי מתחכמת עם ההלכות הלא פשוטות של הימים האלה. הייתי שומעת מוזיקה ווקאלית, לדוגמה. או מכבסת בשבוע שלא חל בו ומתרצת לעצמי שכמעט נשארתי בלי מגבות בארון. או מתרחצת. במים קרים אומנם, ובכל זאת, הרשיתי לעצמי להתענג על המים הקרים באמצע הקיץ החם. שלא לדבר על ארוחות הצהריים והקינוחים החלביים. מתי, במהלך השנה, אני יכולה לסיים סעודת אמצע השבוע בארטיק יוקרתי?
"היום אני לא עושה את הדברים האלה. נזכרת ב'שבעה' של אמא, עליה השלום. גם אם מישהו היה בא אלי אז ופוסק שמותר לי לשמוע מוזיקה ווקאלית, להתקלח או לאכול ארטיק – הייתי הודפת את ההקלות האלה, ממשיכה להתאבל מכל הלב. אין שום סיבה שלא אתנהג באופן דומה כשאני אבלה על הבית שאיבדנו.
"מדהים לראות כיצד אמא מחוברת משפיעה גם על הילדים להתחבר. כשדיברתי איתם על ארוחות הצהריים, וכמה קשה לי לראות בתשעת הימים עוד 'חג חלבי' כמו חנוכה ושבועות, הם קיבלו בפשטות והסכימו איתי. אנחנו אוכלים ארוחות פשוטות. אין ארטיקים, אין הקלות.
"הסלוגן המשפחתי שלנו הוא: אנחנו רוצים להתגעגע. וכשרוצים להתגעגע, לא מסיחים דעת מהחורבן, לא מחפשים דרכים לברוח ממנו. ההפך, מתרכזים במה שאיבדנו, במה שאנחנו מקווים למצוא עוד פעם".
נחמי, אם למניין בלי עין הרע
מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה (איכה ב ב)
"כמורה וכמטפלת באומנות, אני מקיימת בהידור את 'קשוט עצמך תחילה'. המרפסת בבית היא למעשה מחסן מלא בחומרי יצירה שונים, ואני נעזרת בו בתשעת הימים כדי להרגיש את החורבן ביתר שאת.
"אנחנו יוצרים מדאס את חומות ירושלים ואז מצמידים אליהן להבות שגזרנו מצלופן אדום או כתום. אנחנו מציירים בצבעי מים את הדמעות של ארץ ישראל על בניה שהלכו לגלות. משתמשים בכחול, ירוק וצהוב כדי להרגיש איך הארץ עצמה בוכה…
"אנחנו משתמשים בפלסטלינה, בגואש, בחרוזים – כל חומר יכול להמחיש את החורבן. בזמן שאנחנו יוצרים, אני מספרת לילדים על שבעת הילדים של חנה, על הילדים שקפצו מהספינה הרומאית. אני מספרת בכוונה על הילדים של דור החורבן. כמובן, אני עושה את זה בעדינות. לא מספרת להם על האימהות הרחמניות שבישלו את ילדיהן, חלילה… אבל כן חשוב לי להעביר את המסר כמה החורבן היה נוראי, ושהוא היה ה'ספתח' למציאות הנוכחית, מציאות של גזירות איומות, של גלות.
"לא כל הילדים שלי אוהבים ליצור. חלק מהם דומים לאבא… בשבילם יצרתי את המיצגים שאנחנו בונים בלגו ובפליימוביל. בשנה שעברה, למשל, סידרנו פינה בסלון, ושם יצרנו את תערוכת 'ההולכים'. חילקנו אותה לשלושה חלקים בעזרת קפלות. בחלק הראשון של התערוכה הייתה שיירה נרגשת עם שוורים וכרכרות – שיירת העולים לרגל לבית המקדש. בחלק השני של התערוכה שמנו את כל היהודים שהולכים לגלות. קשרנו להם אזיקים מנייר ורומאים רשעים דחקו בהם מאחור. בחלק השלישי של התערוכה התרכזו הילדים וכל הבובות הזקנות שמצאנו בבית, אפורות השיער… הם ייצגו את הגאולה, כל אלה שיחזרו לארץ אחרי שנים של גלות, כל הסבים והסבתות שיקומו בתחיית המתים.
"יש לי ילדה שאוהבת מאוד להציג. בסוף כל ארוחת ערב היא עושה לנו פנטומימה – קטע שלקחה מאחד הדיסקים של הרב עמנואל תהילה או מאחד הספרים לילדים שמתאר את חורבן בית המקדש.
היא מציגה, ואנחנו מנסים לנחש מה היא ממחישה לנו.
"ואם הזכרתי את הספרים ואת הדיסקים – אני משאירה אותם על השולחן בחדר הילדים, מצום י"ז בתמוז. מזמינה את הילדים לקרוא או להקשיב. כל אחד מתחבר לחורבן בדרך שלו. פעם, בזמן ארוחת הערב, אחד הבנים שלי הסתכל על הצלחת. היו בה חביתה וכמה ירקות שחתכתי. הוא סידר שני חצאים של עגבניות שרי על החביתה, פלפל תחתיהן, קרא לנו לראות את טיטוס הרשע. הפלפל היה השפם, והעגבניות היו העיניים. ובתור יתוש הוא השתמש בעיגול גזר…
"הרעיון שלו הלהיב את הילדים האחרים, וגם הם התחילו לסדר בצלחת כל מיני דמויות היסטוריות שקשורות לחורבן.
איך אומר בעלי? 'מתוך שלא לשמה…'
"נכון, בשבילם החורבן הוא משהו שלא נתפס לעומק ועד הסוף, והם עדיין קטנים, כך שאני באמת לא יודעת אם הם מתחברים לאבל או לחוויה. אבל זה בסדר מצידי גם אם הם מתחברים לחוויה. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בטח היה אומר על זה: 'ריבונו של עולם, תראה את הבנים שלך, תראה את האמא הזאת. איך אפילו חוויות שהם חווים בחופש הגדול הן חוויות של חיבור אליך, של געגוע לבית הקדוש שלך…'"
דבי שפירו, מורה ומטפלת באומנות
עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה (איכה ב יא)
"אחת מההצגות הכי מבוקשות שלי היא הצגה על החורבן והגאולה, הצגה שנולדה מהמקום המבקש שלי.
"לפני כמה שנים התעוררה בי תחושה חזקה מאוד שאני צריכה לעשות משהו כדי למקד את עצמי בצער על החורבן, בכמיהה לגאולה. אנחנו נזכרים שאנחנו בגלות רק כשקורה משהו רע, חלילה, ואנחנו נדרשים להתמודד עם קושי או עם מצוקה. אז פתאום אנחנו מתעוררים ורוצים משיח.
"הכי כאבו לי 'שלושת השבועות'. במקום להתאבל על החורבן, רק מתכוננים לחופשה המשפחתית, ו… שתשעה באב כבר יעבור ונוכל להתחיל ליהנות. הרגשתי שאני רוצה להרגיש את הכאב, את התקווה. וקיוויתי להתעורר ולעורר.
כתבתי הצגה על ילד ממשפחת כהונה שמייחל ומתפלל שייבנה כבר בית המקדש, ובו זמנית הוא עצוב על המציאות הנוכחית שבה עדיין אין בית מקדש.
"הבימאית של ההצגה הציעה לשנות את ההצגה, ולהעניק את התפקיד הראשי ל'סבא'. היא הסבירה לי שילד לא מסוגל לתפוס את החסר הנובע מהעובדה שבית המקדש טרם נבנה. לכן עברנו לנקודת מבט של סב מבוגר שעבר הרבה בחייו, והוא עצוב על שערו וזקנו שהספיקו להלבין בכל השנים שבהן חיכה לבניין.
"ההצגה מתחילה במוצאי יום הכיפורים, בקטעים של 'שמע ישראל', תקיעת שופר ושירת 'לשנה הבאה'. היה לי חשוב להתחיל דווקא בחיבור, בהתקרבות, ולא באבל. (במאמר מוסגר, יש לי שתי גרסאות להצגה – גרסת אשכנז והגרסה המסתלסלת של עדות המזרח. רציתי לוודא שהחיבור הוא אוניברסלי, ולכולם.) צופי, הנכד, נכנס בצעדי ריקוד של 'לשנה הבאה בירושלים'. סבא נסער וצופי נבהל. הוא שואל את סבא: 'מה קרה?' וסבא רק חוזר על המילים: 'בית המקדש'. צופי שואל את סבא, אם הוא יכול לעזור לו. וסבא מגיב: 'רק אתה יכול לעזור לי, רק אתה'. ויוצא.
"צופי הולך לישון, אך אינו נרדם. במיטה הוא מנסה להבין למה סבא התכוון. איך הוא יכול להציל את סבא ולבנות את בית המקדש? הוא מסיק, בטעות, שסבא התכוון שיילחם במחריבי בית המקדש.
"צופי מתחנן לקדוש ברוך הוא שישלח לו חללית זמן, כי הוא חייב להילחם בבבלים. לתדהמתו, המיטה שלו הופכת לחללית, והוא טס בה לזמנים עברו.
"צופי מצטרף, נרגש, לעולי הרגל, אבל כשהוא מגיע לירושלים, הוא נבהל מהחיילים שמגרשים אותם משם…
"בהמשך הוא מנסה למצוא את כד השמן, בתקופת החשמונאים. אחר כך הוא מנסה לשכנע את העשיר בסעודה שלא יגרש את קמצא, ושוב נכשל, ושוב נחרב בית המקדש.
"צופי העצוב מבחין בזקנה הזקוקה לעזרה. הוא עוזר לה לשאת את הסלים, ומול עיניו הלא מאמינות לבנה יורדת מהשמיים. הוא עושה מעשה חסד נוסף, ועוד לבנה נופלת.
"צופי מבין שהוא אכן יכול לבנות את בית המקדש, ובדרך הנכונה. הוא מעודד את כולם לעשות מעשים טובים, ובית המקדש השלישי נבנה!
"צופי שמח שהוא הצליח להציל את סבא, ולפתע החללית ממריאה עוד פעם. ו… צופי מתעורר.
"כשהוא מבין שזה היה רק חלום, סבא מסביר לו שהחלום הזה יהיה למציאות בקרוב ממש. ובקרוב, אמן כן יהי רצון, נזכה לומר 'היינו כחולמים'.
"הסיפור של סבא ושל צופי מבקר כל שנה, בעיקר בבין המצרים, בבתי ספר, במתנ"סים ואפילו במפגשים משפחתיים. יש סבתות שהזמינו את המופע לנכדים.
"התגובות מרגשות אותי. הן מהדהדות את החלום שלי עצמי. כשמורה מתקשרת לספר לי ש'תשעה באב שלי היה אחר השנה', אני מזדהה ומתפללת שבשנה הבאה המופע לא יהיה רלוונטי.
"בשנים האחרונות אני מעלה את המופע בתשעה באב ב… סלון הבית שלנו. ההחלטה נולדה בליל תשעה באב אחד. ישבנו בחושך על הרצפה וסיפרתי לילדים את סיפורי החורבן, ופתאום הבנתי שגם הילדים שלי יכולים לחוות תשעה באב אחר. קמתי. הרכבתי את המסכים, הוספתי את התאורה המיוחדת, הבאתי את כל הבובות והאביזרים. הילדים רצו להזמין חברים. התפשרנו על כמה שכנים, וההצגה החלה…
"בשנה לאחר מכן דפקו על הדלת ילדי השכנים ושאלו אם גם השנה יש הצגה. לא תכננתי, אבל אם הם מבקשים פעילות שתחבר אותם לחורבן ולציפייה לגאולה, אני בעד. עשיתי את ההצגה שוב, ומצאתי את עצמי מתחברת, תוך כדי הפעלה, ל'חולמים'.
"צופי הפך ל'איש חינוך' אצלנו בבית :). כשהילדים רבו, הצעתי להם לוותר כדי לבנות עוד אבן בבית המקדש. ההצגה, שהייתה כל כך מוחשית בשבילם, שכנעה אותם, והם הפסיקו מייד לריב וויתרו זה לזה. התזכורת הזאת עוזרת. כמעט תמיד…"
מירי כהן, מפעילת תיאטרון הבובות של צופי ומנהלת בית ספר לתיאטרון בובות ] בצאתי מירושלים
תשעה באב נקרא "מועד": קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי (איכה א טו).
"מועד" פירושו יום שפורץ בו אור. בימים אלו פורץ אור גדול. בימים אלו נפתחת פנימיות הלב של הקב"ה. מי שמצטרף לבכי של עם ישראל, מי שמרגיש את הלב, את האכפתיות של הקב"ה כלפי בניו האהובים – שם נמצא כל האושר!
מחד גיסא, אלו ימים עצובים ביותר, אבל מאידך גיסא אפשר לזכות בימים אלו לדברים שאי אפשר להשיגם בזמנים אחרים. אם נבטא את האכפתיות שלנו ונבקש על עם ישראל הנמצא בצרה. עלינו לרחם ולהצטער על המצב הקשה של עם ישראל – כל כך הרבה ילדים יקרים של בורא כל העולמים שמרוחקים ומנותקים ממנו!
יש מליצה שאומרת שביום כיפור למי יש זמן לאכול, ובתשעה באב מי יכול לאכול. המליצה הזו היא רק חצי אמת, כי אם נבין טוב את המשמעות של תשעה באב, נגיד גם על תשעה באב: למי יש זמן לאכול.
תשעה באב זהו יום מלא עבודה. אם רק נעשה את העבודה הזאת כמו שצריך, נצעק את הצעקה כמו שצריך, לא רק נסתכל מתי ייגמר הצום, לא נסתכל על החיים של היום אלא נתגעגע לחיים של פעם.
ואם נזכה להשתתף בצערו של הקב"ה, אנו מובטחים שבאותו יום שהקב"ה ירחם על עמו, גם אנחנו נהיה שם!
וכמו שאמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה".
…לכל אחד יש אכפתיות במידה מסוימת. אם ביום חם מתקלקל המזגן – אכפת לנו… אם המקרר שובק חיים – אנו לא ישנים בלילה…
עיקר העבודה בימי שלושת השבועות היא, כמה אכפת לנו מהקב"ה, כמה אכפת לנו צער השכינה!
בכל החגים והמועדים אנו שמחים, אבל עדיין אין זו הוכחה על דבקות אמיתית בקב"ה, כי בחתונה כל אחד יכול לשמוח ולרקוד. קל לרקוד בשמחת תורה ובפורים, קל לשמוח בפסח, ואפילו אפשר לצעוק בתפילות הימים הנוראים…
אך המבחן האמיתי הוא בשלושת השבועות ובתשעה באב. האם אכפת לנו רק על עצמנו, או שהצער יותר עמוק. יש כאן מערכת של מעשים: לא לשמוח שלושה שבועות, לא לכבס ולהתרחץ תשעה ימים, לצום בתשעה באב… זוהי מערכת שבאה לברר, להבהיר ולהעמיק את האכפתיות.
בלוויה בוכה רק מי שמרגיש קרוב! רק מי שבאמת מרגיש קרוב לקב"ה, מרגיש בצערם של ישראל – בוכה בתשעה באב. הבכי הוא ביטוי לקשר של אהבה, עמוק עמוק עד אין סוף!
(מתוך 'גלות ונחמה', ספרו של הרה"ג רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל)
