"המאבק הזה לא ידעך, אלא ילך ויתעצם עד שיניחו ללומדי התורה" | הביקור של גדולי ישראל בתאי המעצר של כלא 10, הפגנת החסידים היומית בבית ליד, שביתת הרעב של ח"כ מאיר פרוש והביקור הסוער של ח"כ אורי מקלב בקעמפ ישיבתי במעלות תרחישא | שלומי גיל יצא למסע בכמה ממוקדי המאבק על המשך קיומו של עולם התורה במדינת היהודים
צילום: דובי קורן ופלאש 90
יש מעט מאוד הזדמנויות שבהן נופלת בחלקנו האפשרות לחוות מכלי ראשון מערכה היסטורית; מערכה שתיכנס לדברי הימים של יחסי הציבור החרדי ומדינת ישראל.
בשבעים ושבע השנים האחרונות ידעה הציבוריות החרדית מאבקים לרוב על חיי הדת, אבל מערכה כזו, בעוצמתה ובתקיפותה, נוכח איום שמרחף על עולם הישיבות ולמעשה על אורח החיים של היהדות החרדית – לא נראתה זה עשרות שנים. המערכה רק בתחילתה, אבל לכולם ברור כבר עכשיו שהיא עשויה להגיע לממדים שטרם חווינו כמותן.
נקודת הרתיחה הגיעה אחרי אין ספור ניסיונות למצוא פתרונות בדרכי שלום. בשיח. בהידברות. בחודשים האחרונים גם האופטימיים ביותר נוכחו לדעת שאין באמת עם מי לדבר. מהממשלה האדישה ועד למערכת המשפטית המרושעת, מהשותפים הקואליציוניים שהפנו עורף ועד ליריבים מהמחנות השונים שתופסים טרמפ. כולם יחד יצרו את המציאות שמוציאה עכשיו את היהדות החרדית למערכה שכמותה לא ידעה.
המערכה יצאה לדרכה באופן אקטיבי בשבוע האחרון, עם מעצרם של שלושה תלמידי ישיבות מהפריפריה: האחים יצחקוב ותומר סופייב. הם נעצרו על ידי הצבא והושלכו לכלא הצבאי. גדולי ישראל מכל החוגים והעדות, חלקם בגיל מופלג, טרחו ובאו לשערי בית הכלא כדי לחזקם. המוני יהודים שבימים כתיקונם לא משים מהגמרא סגרו אותה עכשיו כדי לצאת ולמחות על הפגיעה בעולם התורה.
בתווך נמצאים גם הפוליטיקאים, נציגי הציבור החרדי, שבמשך קרוב לשלוש שנים, מאז הוקמה הממשלה, סופגים קיתונות של בוז מהציבור. יש שיאמרו שכשלו במשימתם. אחרים יטענו שניסו להציל מה שאפשר ופעלו בנסיבות בלתי אפשריות. הצד השווה: כעת כולם נפגשים במאבק על קיומו של עולם התורה.
כך נפתח אוהל המחאה מול מקום מושבה של היועצת המשפטית לממשלה וכך מתזזים עצמם חברי הכנסת בין בתיהם של גדולי ישראל כדי לקבל את ההנחיות בכל הנוגע לדרכי המאבק. בקצה נמצאים אלה שסביבם ייהום הסער – בחורי הישיבות הקדושות, פארי עולם התורה שמסרבים להיפרד מכותלי בית המדרש. יותר מחמישים אלף לומדי תורה מכל העדות והחוגים מצאו את עצמם נושאים מעמד של 'עריקים' – עבריינים על פי חוקי המדינה.
כעת יצאנו אל המוקדים שבהם נערך המאבק על ליבו של עולם התורה. ביקשנו לשמוע את הקולות מבית הכלא, מהיכלי הישיבות וגם מנבחרי הציבור שעל כתפיהם מונחת האחריות. שמענו קולות שונים. האתגר ברור לכל אבל ניכרה היטב נחישותם של חובשי ספסלי בתי המדרש בכל אתר ואתר. בכל מקום מצאנו את המכנה המשותף שלו שותפים יותר ממיליון נפש, בני היהדות החרדית: איש לא יוכל לפגוע בלומדי התורה בארץ ישראל.
המסע שאליו יצאנו נע בין צומתי המחאה ללשכות הפוליטיקאים ועד לדברי גיבורי הסערה – בחורי הישיבות עצמם המוכנים בכל רגע נתון להיכנס אל בית האסורים ובלבד שלא ייפסק קול התורה. הדיון הציבורי לא נעדר כאן, גם לא השאלות הרגישות. בוודאי בשעה שבה נופלים חיילים קדושים על קיומו של עם ישראל בארצו, וגורמים למאבק להיות רגיש וסוער עוד יותר.
ביקשנו לראות את המראות, לשמוע את הקולות ובעיקר להבין לאן מועדות פניה של היהדות החרדית בתקופה הקרובה.
מחאה שקטה. חסידי גור מחוץ לכלא 10
כפר יונה לא מצא מנוח
תחנה ראשונה:
כלא 10, מחנה בית ליד
שעת ערב מאוחרת. תושבי כפר יונה הסמוך לנתניה אינם רגילים למחזות שכאלה. היישוב הירוק שוכן על סיפו של כביש מהיר. הוא אפוף סביבה ירוקה וזוכה לשקט שכמותו אין למצוא בעיר הגדולה. השקט הזה הופר באחת כאשר מאות רבות של יהודים חרדים עשו את דרכם דרך היישוב אל שערי כלא 10, בית הכלא הצבאי.
בידם נשאו שלטים שעליהם נכתב: "הם פתחו במלחמה נגד הציבור החרדי – ואנו משיבים במסירות נפש". שלטים דומים נשאו את המסר הבא: "היהדות החרדית תילחם על כל בחור ובחור".
תושבי כפר יונה בוודאי לא יזהו את הניואנסים המוכרים היטב לכל יהודי חרדי, אבל הצועדים לא התהלכו בזברות המוכרות של קנאי ירושלים. היו שם חסידי גור לצד חסידי באיאן, ליטאים לצד ספרדים. כולם יחד נושאים שלטים ומוחים נגד רדיפתם של לומדי התורה.
מסביב ניצבו עשרות שוטרים, ערוכים ומוכנים לכל תרחיש. מכת"זיות הובאו למקום וגם גדודי פרשים. אנשי המודיעין של משטרת ישראל לא יודעים להבדיל עד הסוף בין המחנות השונים בציבור החרדי, וגם אם ידעו אין לדעת איך האירוע יתפתח. בשעה היעודה החל הציבור באמירת פרקי תהילים. בראש ניצב אחד מחסידי גור, וההמונים מחרים אחריו.
לאחר שאמירת התהילים מסתיימת אני מבקש לשמוע כמה מילים מאחד המפגינים. הוא חסיד גור תושב אשדוד שעשה את הדרך באוטובוס המאורגן שהוציאה החסידות. הוא מבקש שלא נצלם אותו. "קודם כל ולפני הכל אנחנו יהודים חסידים. אנחנו מקבלים הוראה ופועלים. לכל בר דעת ברור מה אנו עושים כאן. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהיום אלה שני האחים יצחקוב ובעוד שבוע אלה שני תלמידי ישיבת גור או ויז'ניץ. החרב מונפת על הצוואר של כולם. ההוראה לצאת ולמחות ברורה לנו היטב".
חשוב לו, למפגין, להדגיש: "לא באנו להפריע לאף אחד, בטח שלא לנקוט בצעדים אלימים. באנו להתפלל ולקרוא קריאות חיזוק לאחינו שנמצאים ממש כאן, מעבר לחומות. אנחנו אומרים בקול ברור: ננקוט בכל שיורו לנו כדי לעצור את הפגיעה המתמשכת והבלתי נסבלת בלומדי התורה. נקודה".
עוד לפני שאני מספיק להשחיל שאלה, הציבור פורץ בריקוד. שירת 'עוצו עצה ותופר' נשמעת עכשיו למרחוק. הציבור רוקד לעיניהם המשתוממות של השוטרים. הם ציפו לפעולות מחאה הרבה יותר מאתגרות, אבל לשווא. כשמסתיים הריקוד ההמוני הזה ניתנת ההוראה ובתוך שניות מסתדרים הטורים ביציאתם החוצה, אל השביל המוביל לכיכר היוצאת מכפר יונה.
חזית מאוחדת. מרן הגרמ״ה הירש וחברי מועצת חכמי התורה ביציאה מביקורם אצל האחים יצחקוב
התחלה רגועה
המוחים עוצרים בכיכר, ממתינים לאוטובוסים שיסיעו אותם בחזרה הביתה. כל הסיפור לא נמשך יותר משעה. בשוליים מסתובבים נערים, אוחזים בשלטים וצועקים את סיסמת: "נמות ולא נתגייס".
רוב המוחים, חסידי גור וסערט ויז'ניץ, ניצבים בדממה. באותו האופן שבאו, מכובד ואלגנטי, הם מבקשים לעזוב. אני תופס עוד אברך, הפעם מחיפה, ומנסה להבין איך ומדוע הגיע עד לכאן. "ההוראה לצאת מדויקת מאוד", הוא מסביר. "אומרים מי יצא, לכמה זמן ומאיפה. נשלחנו לכאן כדי לקיים את המחאה, אבל גם ברמה האישית כמעט כל אחד כאן סוחב איתו את הכאב של המאבק הזה.
"הבן שלי קיבל צו לפני חצי שנה. הוא יושב ולומד קרוב לעשרים שעות ביממה. הוא אפילו לא פתח את הצו. הביא אותו לרעייתי. היא פתחה, קראה ויחד זרקנו לפח. הוא בכלל לא צריך לעסוק בזה. אבל בוודאי שאנו חוששים. אם נפתחת פה מלחמה של ממש נגד הציבור החרדי עם מעצרים ובתי כלא, זו מציאות איומה ונוראית.
"אם לא נצעק עכשיו, אם לא נמחה, בעתיד נוכל לבוא בטענות רק לעצמנו. זו אומנם מחאה קטנה עדיין, וגם שקטה, אבל לכולנו ברור שאם המעצרים הללו יימשכו – המחאות ייראו חריפות הרבה יותר.
"אני אומר זאת בפה מלא: אם הבן שלי ייעצר, אעשה כל שביכולתי, במסגרת החוק כמובן, לשבש את המדינה. לא יעלה על הדעת שיהודי שחי בארץ ישראל וכל רצונו ללמוד תורה – יישלח לכלא כי למד תורה".
עצרנו רגע. לא רחוק מאיתנו מתחיל להיווצר עימות עם קומץ מתושבי כפר יונה שההפגנה השחורה לא עושה להם טוב בעיניים. את הגידופים שהוציאו מפיהם נחסוך מכם. כמה מהמוחים, צעירים ברובם, מיהרו להשיב להם במטבעות לשון שלא מכבדים אף אחד מאיתנו. "זו מציאות עצובה", ממשיך בן שיחי, "לא נעימה לנו. אנחנו אנשים שחיים בארבע אמות של תורה והלכה, עובדים למחייתנו ומחנכים דורות של יהודים יראי שמיים.
"לבוא לכאן ולספוג את הזוהמה המילולית הזו – זה לא עושה טוב לאף אחד מאיתנו. אבל איזו ברירה יש לנו? לוקחים את הילדים שלנו לצבא בניגוד למה שחינכנו אותם, בניגוד לייעוד שלהם בעולם, מתוך סכנת קלקול רוחני – ואנחנו נשב בשקט?!
"יש משהו אחד שרשויות הצבא חייבות להפנים: אף אמא יהודייה לא תניח לבנה להידרדר למחוזות הרוחניים הירודים שאליהם עלול הצבא להביא. שום אבא, שמגיל אפס עסוק בלחנך את ילדיו, בלגדור גדרות, בלהמתיק את התורה והאידישקייט על ילדיו – לא ישתוק אם ייקחו את בנו למסגרות האלה, שהן הדבר הכי רחוק שיש מחיים של קדושה, מעבר כמובן לשמירה הקריטית של שלומדי התורה על יושבי הארץ. על זה אנו מצווים למסור את הנפש וגם נעשה זאת".
האוטובוסים מגיעים. בסדר מופתי עולים החסידים מי לחיפה, מי לאשדוד. אחר כך נותרים במקום כמה עשרות אברכים, חסידים וליטאים. הם הגיעו עצמאית ולא באמצעות הקבוצות המאורגנות.
מישהו צועק בקול: "מעריב! מעריב!" ומייד נענים אחריו כמה. בדקות הבאות בגינה רחבת ידיים באמצע כפר יונה מתארגנת תפילת ערבית נרגשת. מסביב עדיין הצטופפו כמה מקומיים כדי לעמוד על טיבם של האורחים הלא קרואים. כשהחזן החל בקדיש שלפני תפילת העמידה, חלקם נעמדו גם הם וקראו בקול 'אמן, יהא שמיה רבה מבורך'.
פתאום מגיחה מרחוב סמוך ניידת לבנה, שעליה האותיות שהפכו בשבועות האחרונים לאימת הציבור החרדי: המשטרה הצבאית. שני חיילים מציצים ממנה, מביטים במתפללים ששקועים עכשיו בתפילת שמונה עשרה. "שיהיו בריאים", מפטיר אחד מהם, ומסמן לחברו להמשיך בנסיעה.
התפילה מסתיימת ואחרוני המוחים מתחילים לעזוב את המקום, מי בטרמפים ומי ברכבים שאורגנו מראש. התושבים, חלקם נזעמים וחלקם סקרנים, מלווים אותם בדרכם החוצה מן היישוב. גם הם יודעים שזוהי רק ההתחלה, שהשבועות הקרובים עשויים להביא את זירת המערכה החרדית אל היישוב הקטן והרגוע הזה.
הם מבינים שהמראות המכובדים, באופן יחסי, שנראו כאן הלילה, הם ההתחלה הרגועה של מערכה שעשויה להיות רגועה הרבה פחות.
״מקדשים שם שמיים״. הגה״צ רבי משה ברזובסקי וח״כ פרוש באוהל המחאה
מפגין בודד
תחנה שנייה:
הלשכה המאולתרת של ח"כ מאיר פרוש
שעת צהריים. בחוץ חום נוראי. בשבוע שבו נרשמו בארץ שיאי שרב שלא נרשמו שנים רבות, בחר השר הפורש ר' מאיר פרוש להקים את לשכתו ברחובה של עיר, בכניסה למשרד המשפטים בירושלים.
החום בלתי נסבל. פרוש יושב באוהל עם מזגן מאולתר. אחת לכמה דקות החשמל נופל. בקבוקי המים של הסובבים אוזלים במהירות. חבילת הטישו המונחת על השולחן הופכת למוצר הכי מבוקש באוהל, הזיעה ניגרת כמים.
פרוש נושם עמוק. הוא מתעקש לא לשתות. בבוקר שתה כוס מים, בערב ישתה שוב. שביתת הרעב שכפה על עצמו לא שימחה את הרופא שלו, שהתעקש שיאכל משהו, לפחות בערב. גם על שתי כוסות המים שמהם ניסה להימנע הטיל הרופא וטו.
"אני לא בוחר בצעד הזה כי נוח לי", הוא אומר, "להפך. זה קשה. אבל אני לא מוצא דרך אחרת לבטא את הכאב שלי. את המחאה על העוול הנוראי שעושים לציבור שלנו. אני מקווה שאני מרגיש כאן קצת מהקושי שמרגישים בני התורה שיושבים עכשיו מאחורי סורג ובריח, רק כי בחרו לשבת ולהגות בתורה".
פרוש הוא יהודי של היסטוריה, חי ונושם אותה, כך ששיחה איתו לא יכולה להיפתח בלי נקודות ציון היסטוריות במאבק החרדי לעצמאותו במדינת ישראל. זו לא הפעם הראשונה שפרוש בוחר בצעד הקיצוני הזה. הפעם הראשונה הייתה בשנת תשס"ג (2003), כששר האוצר, אחד בשם בנימין נתניהו, הטיל גזרות כלכליות על הציבור החרדי. אחר כך הוא התפנה שוב מלשכתו לטובת ישיבה ממושכת באוהל שהוקם מול כלא מעשיהו ברמלה, במחאה על מה שכונה 'פרשיית עמנואל'. המחאות זורמות בדמו.
"לצערי, ברוב המקרים אני היחיד שפועל באופן הזה", הוא ממשיך. "השבוע פגשתי חבר כנסת, מהמפלגות שלנו. אמרתי לו: 'אני בטוח שאם הייתי מזמין אותך, היית בא לשבות איתי'. הוא חייך ואמר לי בכנות שלא. גם כאשר קשרתי את עצמי לדוכן הכנסת במליאה במחאה על חוק הגיוס שהציג לפיד בתשע"ג (2013), הצעתי לחברים להצטרף אליי. במליאה יש ארבעה מיקרופונים. הם לא נענו.
"זה לא שאני חושב שאני יותר צדיק ממישהו אחר, לא שאני חושב שאני יותר יעיל ממישהו אחר. כל אחד בוחר את דרכו. זו הדרך שלי לבטא את הכאב שלי על שלומדי תורה יושבים בבית הסוהר בגלל התעקשותם ללמוד תורה".
המחאה שלך, בפעם הזו, שונה. מחאות העבר שלך נסובו סביב נושאים כלכליים והתערבות בענייני החינוך. הפעם העימות הוא סביב הנקודה הרגישה ביותר ליהדות החרדית – עצם הקיום של עולם התורה.
"בתשס"ג זו לא הייתה רק פגיעה כלכלית, הייתה גם פגיעה חמורה מאוד בעולם הישיבות ובעיקר במשפחות. במשפחות שלנו. צעקתי אז לנתניהו: 'איך ייתכן שאתה מתעלל בנו, אחרי שאנו הולכים איתך? אתה מוריד ומקצץ באופן אוטומטי מהמשפחות שלנו. איך זה ייתכן?' מחיתי. ישבתי אז שבועות מול משרד ראש הממשלה.
"ואז הגיעה 'פרשת עמנואל'. גדעון סער, שר החינוך שתחתיו כיהנתי, כעס עליי מאוד שאני, כסגן שר החינוך, הולך עם אוהל להפגין ולתמוך בזכויות הציבור החרדי לחינוך ללא התערבויות בג"ץ. אבל הפעם, אין ספק, זהו המאבק החשוב ביותר על עצם הקיום שלנו כאן כיהודים חרדים בארץ הזו".
״ברור שאנחנו ננצח״. לשכת הח״כ פרוש בכניסה למשרד המשפטים בירושלים
ורק לישיבות לא נשאר
ח"כ פרוש הוא מהדמויות המזוהות יותר מכל עם המאבק העיקש, לעיתים הבלתי אפשרי, בכל הנוגע לחוק הגיוס. במשך שנים עסק בנושא משום חברותו בוועדת חוץ וביטחון. הוא היה שם כדי למחות נגד החוק שהוביל לפיד ופעל גם נגד השרה דאז איילת שקד בתקופה שהובילה את נושא חוק הגיוס.
בשנתיים וחצי מאז שהוקמה הממשלה הוא בחר בשתיקה. עכשיו הוא שובר אותה ומעניק ראיונות לכל כלי התקשורת. "במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, שאני גם כן חתום עליהם, היו סיכומים ברורים מאוד", הוא אומר. "את הניצנים למה שעתיד להתרחש ראינו כבר במו"מ הקואליציוני. שורת חוקים קודמו אז, עוד לפני שהוקמה הממשלה: חוק דרעי, חוק הנבצרות של נתניהו, החוק של סמוטריץ' שאפשר לו משרת שר נוסף במשרד הביטחון, וחוק בן גביר. ורק ללומדי התורה לא נשאר.
"אני דרשתי שגם חוק הגיוס יהיה באותה מתכונת, שיעבירו אותו לפני הקמת הממשלה. נתניהו התעקש אז שיהיה קשה להעביר אותו ככה, כי יש כמה ח"כים שלא ממש הולכים איתו. ביטאתי את המחאה שלי ואמרתי שוב ושוב שחייבים לעמוד בהסכמים. לצערי, איש לא הקשיב.
"הממשלה הוקמה בחודש טבת. בחודש אייר כבר הבנתי שהעסק מקרטע. דרשנו אז בישיבת הסיעה להוציא מסמך שבו אנו דורשים לסיים עם הדבר הזה, שיסדיר את מעמדם של לומדי התורה".
ואז הגיעה המלחמה. "כשפרצה המלחמה עדיין לא הייתה ההבנה שמשהו השתנה. הכל היה טירוף מוחלט. בוודאי שבתוך תקופה הרגשנו שאנחנו במקום אחר. היו ימים שבהם לא היה נעים לבקש את זה, כדי לא לפגוע ברגשות. אבל, וזה 'אבל' חשוב: לא שמעתי שהשרה סטרוק הפסיקה לבקש תקציב למשרד ההתיישבות בגלל המלחמה. לא שמעתי שאיזה שהוא משרד הפסיק לפעול בגלל שיש מלחמה.
"אז בוודאי שיש חללים וחטופים וחיילים פצועים, ליבנו יוצא אליהם וכולנו מתפללים ומבקשים על כך. אבל גם להמשיך בחיים צריך. השבוע הייתי בוועדת הכלכלה עם ראש העיר ביתר עילית מאיר רובינשטיין בדיון על אפליית תושבי ביתר, בנושא מחירי התחבורה הציבורית. בגלל שיש מלחמה נפסיק לדאוג לצרכים של הציבור שלנו? אני לא מבין את הטיעון הזה. גם בימים שלא נעים במיוחד לעסוק בנושא הזה – אנחנו לא יכולים להרים ידיים".
נתניהו, כך פורסם, ביקש מהח"כים החרדים להמתין עם חוק הגיוס למועד נוח יותר. אתם הסכמתם.
"ממני נתניהו אף פעם לא ביקש לוותר או לדחות את עניין החוק. גם כאשר הגיע תקציב המדינה, נתניהו לא ביקש ממני לדחות את הדרישה להעברת חוק הגיוס. היו אחרים שמהם הוא כנראה ביקש וכנראה שמהם הוא קיבל הסכמה".
בדיעבד, זו הייתה טעות לוותר אז, ערב התקציב, על קידום החוק?
"במבט לאחור? בוודאי! עובדה שעכשיו אין חוק. בוודאי כשהתקרבנו לתקופה שבה היה צורך להעביר תקציב. אני, לכל הפחות, צעקתי שהחוק חייב לעבור קודם לכן".
אבל בסופו של דבר התקציב עבר והחוק, כפי שכולנו יודעים, עדיין רחוק.
"אספר לך משהו. לפני שנה וחצי הפסקתי לקבל זימונים לדיונים בנושא החוק. בעבר הייתי חלק מהדיונים שהתכנסו אצל ראש הממשלה. בשלב מסוים הפסיקו לזמן אותי".
מי הפסיק? מדוע הפסיקו?
"אני לא צריך לפרט מי. אני רק מתאר את העובדות. בכל אופן, אני עשיתי ניתוח מצב והבנתי שחוק טוב לא יצא מהדיונים האלה. ואנחנו רואים שזה באמת לא קרה".
ביקור סלונימאי
האם אנו הולכים למחאה שכמותה לא נראתה במדינת ישראל מעולם?
"אני באתי למחות פה נגד מי שעיכבה כל הליך לקידום החוק", אומר פרוש. "היועצת המשפטית לממשלה חרטה על דגלה את המלחמה חסרת הפשרות בבני הישיבות, וסיכלה כל מהלך שיאפשר להסדיר את הסוגיה. כרגע לא נותר לנו מה לעשות חוץ מלמחות. יש גבול כמה אפשר לשבת בממשלה שלא מקיימת את ההבטחות שלה. יתרה מכך: הגענו לרגע שבו בישלו איזשהו חוק בממשלה הזו. גם אלה שהכירו קודם את הניואנסים ואת השבילים לליבת החוק – לא ידעו מה מבשלים להם. או שלא אמרו להם, או שאמרו להם דברים מסוימים ועשו דברים אחרים. יש גבול כמה אתה יכול להיות במציאות הזו".
אתה מדבר על המחאה שלך. אני שואל על המחאה הציבורית–חרדית המתקרבת. לאן פנינו מועדות?
"אני לא יודע לשרטט אותה ואני גם לא זה שצריך לשרטט אותה. אין לי ספק שהרדיפה מחמירה מאוד והציבור יחמיר את צעדי התגובה שלו. את דרכי המאבק מכריעים גדולי ישראל ובהחלט יכול להיות שנגיע לרגע הזה. שיהיה ברור: אין לי ספק שאנחנו ננצח במאבק הזה".
שיחתנו נקטעת. אל האוהל נכנס ראש ישיבת סלונים הגאון רבי משה ברזובסקי, שטרח לבוא ולחזק את ידיו של פרוש במחאתו נגד מעצר לומדי התורה.
הגר"מ ברזובסקי מוכר היטב כדמות שלחמה ביוזמות חקיקה קודמות שכללו יעדים ומכסות. הוא פעל ללא לאות אצל חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ולא רק, כדי להביע מחאה נחרצת נוכח יוזמות החקיקה שהובאו בעבר ובוודאי נוכח החוק המחמיר עוד יותר שמוצג היום.
השיח בין ראש הישיבה לח"כ פרוש מתקיים בשקט. המילים שנאמרות שם נותרות בחדר. החסידים שמלווים את ראש הישיבה מטים אוזן ולאחר מכן יספרו על דברי החיזוק של ראש הישיבה לח"כ פרוש. "המאבק שלך הוא אינו מאבק פרטי אלא של כלל ישראל", נאמר שם. "יש כאן ניסיון לגדוע את עולם התורה, לקחת את הבנים. גזרה של ממש.
"עם ישראל כולו מתאחד נגד הגזרה הזו ולא ירפה. לעולם לא נרפה. אסור היה להיכנע לרגע בניסיונות הבלתי פוסקים שלהם לבוא עם כל מיני מתווים. במחאה שלך אתה מביע את הכאב ואנחנו עוד נכונים לצעדים הבאים במאבק".
ראש הישיבה קם ולוחץ בחום את ידו של פרוש. "הקב"ה יחזק אתכם במאבק האיתן שלכן למען עולם התורה", הוא אומר, מודה על הקדשת הזמן וחולף על פנינו בעודו יוצא מן האוהל.
פרוש נושם לרגע. הביקור הזה, כמו ביקורים נוספים של ראשי קהילות, נוסך בו כוחות. "התחלתי לומר שברור לי שאנחנו ננצח במאבק הזה, כי אנחנו יהודים מאמינים. אי אפשר להיאבק בציבור מאמין. הציבור המאמין סופו לנצח".
בחזרה לשאלה על המחאה. אתה רואה אותה מתעצמת בשבועות הקרובים?
"כפי שאמרתי, את זה מחליטים גדולי ישראל. אני בהחלט רואה את הכאב שלהם. הם אומרים שאסור בשום אופן לוותר בנושא הזה. אני יושב פה עכשיו ומוחה. אם נידרש לעשות אחרת – נעשה אחרת".
מתמודדים עם הדילמות. ח״כ מקלב נואם בפני בני ישיבת ׳בית מתתיהו׳ באודיטוריום במעלות
'הציונות הדתית תתחרט'
קשה להתעלם מהפיל שבחדר. פרוש נמנה עם המחנה הימני יותר ב'יהדות התורה', שבמשך שנים תומך בציבור שמצוות יישוב הארץ עומדת בראש מעייניו. במשך שנים הוא נחשב לאחד הח"כים הבולטים שפועלים במישור זה, בשיתוף פעולה עם חברי הכנסת של הציונות הדתית.
עכשיו בולט הקרע. הקולות הכי תוקפניים נגד הציבור החרדי בתקופה הזו מגיעים בדיוק משם, מהנציגים הדתיים–לאומיים. ח"כ גפני הגדיר לאחרונה את המציאות בין הציבורים כ'גט כריתות'. פרוש מעדיף להיות עדין יותר ובכל זאת משחיז מילותיו נגד אנשי הציבור מהציונות הדתית שלהם הוא סייע במשך שנות דור.
"אני לא נותן לאנשי הציונות הדתית ציונים אבל אגיד כך: הם עוד יתחרטו על מה שהם עושים. ואסביר למה. אם חלילה היו מצליחים לשבור אותנו וזה כמובן לא יקרה, מה השלב הבא? יקום מישהו ויגיד: 'סליחה, למה הציונות הדתית עושה ישיבות הסדר? למה רק ארבעה עשר חודשים ולא שלושים ושלושה? וזה יגיע. אני חלילה לא מאחל להם שזה יגיע, אבל זה יגיע.
"הרי אם אותנו חושבים שאפשר לנסות לשנות, בוודאי גם שם יבואו וינסו לשנות. אתם לא מבינים מה קורה פה? אתם לא מבינים שאתם פועלים לטובת האנשים שירדפו אתכם? אתם כורתים את הענף שעליו אתם יושבים.
"נקודה נוספת: אנחנו תמכנו בהם בשאלות של ההתיישבות ביו"ש. למה? כי הם המומחים בעם ישראל לנושא הזה. אנחנו מקבלים דעתם. נושא לימוד התורה הוא המומחיות שלנו. אנחנו לא משנים את ההנהגות שלנו. לא מחליפים את שם המפלגה שלנו, שמאז היווסדה מייצגת בגאון את מצביעיה בשם 'יהדות התורה'. כמו שלמדנו תורה באלפי השנים האחרונות, כך נלמד אלפי שנים קדימה. זו האמונה שלנו וככה אנחנו חיים. זו האפשרות היחידה שלנו לחיות פה ואין לנו דרך אחרת".
לפני שניפרד: אתה חושש ממה שיקרה פה בשבועות הקרובים?
"בוודאי שאינני חושש. אנחנו ננצח. האם אני חושש מהדרך? בהחלט. כי המציאות הזו לא יכולה לעבור סתם ככה. צריך להיות פה נס כדי שהדברים יתיישרו. זה יהיה קשה ואנחנו ננצח".
עד מתי תמשיך בשביתת הרעב כאן באוהל?
"כל זמן שנצטרך. כרגע אני חש שזו חובת המחאה שלי".
גיבורי הסערה
תחנה שלישית:
קעמפ ישיבת בית מתתיהו, מעלות תרשיחא
שעת ערב מאוחרת. רוח חמימה של קיץ שרבי מלטפת את הרי הצפון. הכל מסביב ירוק ורבבות יהודים שומרי תורה ומצוות פוקדים את האתרים הירוקים והשלווים בצפון הארץ, האזור שעד לפני רגע היה נתון למתקפות טילים בלתי פוסקות.
במעלות תרשיחא שבגליל העליון מתכנסים מאות בחורי ישיבת בית מתתיהו כדי להחליף כוח לקראת זמן אלול המתקרב. אך בין הזמנים הזה שונה מכל קודמיו. המתח הרגיל שבו שרויים עמלי התורה התגבר בחודשים האחרונים פי כמה וכמה.
גם בימי שגרה לא קל לחבוש את ספסלי בית המדרש ולהתייגע בתורה במשך חודשים ארוכים. אבל עכשיו למתח הרגיל נוספה גם החרדה. החרדה מפני אנשי המשטרה הצבאית, המסוגלים בכל רגע לבוא ולשים ידיהם על מי שמדינת ישראל הגדירה כ'עבריינים'.
כאן, בין כותלי המתחם במעלות, מנסים לשים לרגע את הדאגות מאחור. זו מהות התקופה. ביום יש כאן סדרי לימוד והפעלות שונות. הערב מביא איתו את הפאנלים, התחרויות, הדיבייטים וגם את הדיונים הממושכים.
אנחנו מגיעים לכאן בשעת הערב, מלווים את ח"כ אורי מקלב. הנסיעה מירושלים ארוכה ומתישה. אבל מקלב, כמיטב המסורת, לא מוכן לאכזב את בני התורה. את הדרך אנחנו מנצלים כדי לנסות וללקט מעט על הצפוי לנו בשבועות הקרובים. "ועדת חוץ וביטחון של הכנסת החלה השבוע לעבוד", הוא אומר. "אנחנו מקווים שסוף סוף יעמדו בסיכומים ויקדמו חוק שיסדיר את המצב.
"אבל האמת צריכה להיאמר: אנחנו עשינו את כל מה שניתן. הייתה כאן הונאה ממושכת. עכשיו, כשכל הניסיונות שלנו כשלו ואנחנו פרשנו מהממשלה ומהקואליציה, גדולי ישראל יקבלו את ההחלטות לגבי העתיד.
"אנחנו בקשר רציף מדי יום עם גדולי הדור. ראינו כולנו את התמונות כיצד גדולי ישראל, בגילם המופלג, מטריחים את עצמם להגיע אל בית הכלא הצבאי כדי לחזק את בני התורה. אני חושב שניתן ללמוד מכאן רבות על שצפוי לנו. את המערכה הזו יובילו גדולי ישראל בעצמם והיא תהיה מערכה לא פשוטה".
אנו נכנסים לאודיטוריום הענק ויותר מאלף בחורים מקבלים את פנינו. בני הישיבות מקבלים את פניו של מקלב בשירה ומייד לאחר מכן תופסים את המקומות לקראת הדיבייט – הוויכוח הפומבי – שייערך בין שני בחורים מהישיבה להנאת ליבם של חבריהם הנופשים מעמל תורתם.
אנחנו יושבים ומאזינים. שני הבחורים נדרשים לנהל ויכוח. השאלה היא האם צדקה דרכה של חסידות סאטמר כאשר דגלה בהחרמת הציונות מן היום הראשון, או שמא הדרך שבה נקטו רוב מנהיגי הציבור החרדי בארץ ישראל, היא זו שתנצח בסוף למרות האתגרים שבדרך?
שני הדוברים רהוטים. מוכשרים. מלבנים היטב את טיעוניהם. "בסופו של דבר, סאטמר ניצחה", קובע אחד מהם. "כולנו הפכנו לסאטמר. כל מי שניסה ללכת בין הטיפות לא הצליח. הנה, הגענו למצב שאנחנו והקנאים ניצבים יחד במחאות נגד הגיוס".
יריבו לדיבייט לא נותר חייב. "עצם הטיעון הזה הוא בעייתי. אנחנו מאמינים בני מאמינים שגדולי ישראל יודעים לנווט את הספינה. אם קשה, אז פתאום דרך אחרת צודקת? זה בוודאי לא יעלה על הדעת. אני בטוח שגדולי ישראל ידעו למצוא את הפתרונות והדרכים גם כדי להתגבר על הגזרה הזו".
טיעונים נשלפים במהירות. על הבמה יושב צוות שופטים מובחר: אישי ציבור ועיתונאים. בסוף מוכרז מנצח. הוא זוכה בפרס נאה ולאחריו ניתן האות וח"כ מקלב עולה לנאום בפני הצעירים.
הוא מדבר על ענייני דיומא. מהעימות הפומבי בין סמוטריץ' לנתניהו ועד למציאות הבלתי נסבלת שאיתה מתמודדות המפלגות החרדיות בימים אלו. הבחורים מרותקים. נראה כי גם אלו שבימים כתיקונם לא מתעניינים במיוחד במעשיהם של שלוחי דרבנן, מוצאים עצמם עכשיו סקרנים. ללקט עוד פרט מידע, לדעת עוד קצת על מה שטומן בחובו העתיד.
מקלב מסיים והשיח מתחיל. בחורים ניגשים, שואלים, מספרים. כאן אנחנו מגלים שלצד הנחישות העצומה יש גם חשש מובן. "אני כבר חמישה חודשים מוגדר עריק", מספר אחד מהם, בן תשע עשרה. "עד לפני כמה חודשים לא היה לי בכלל מושג מהעניין. עכשיו אני מבין שאני ניצב בפני מציאות שאינה פשוטה בכלל".
מקלב הופך עכשיו למסבירן חרדי שמתבל את דבריו בדברי חיזוק. הוא מסביר שוב ושוב שכולנו באותה סירה. "איש לא יופקר לבדו", הוא אומר לצעירים ושוב נקטע. "אבל מה אני אמור לעשות אם אני נוסע מבני ברק להורים בירושלים?" מקשה צעיר אחר. "אם יעלה שוטר צבאי לאוטובוס, מה לעשות? לברוח? להסתתר?"
מקלב ממשיך להסביר, ברגישות המובנית אצלו, שהכל יהיה בסדר. המציאות אינה פשוטה, אבל אנחנו חזית אחת אחידה, כולנו, נגד מציאות שאין לה הגדרה אחרת חוץ מהזויה ומוטרפת.
אחרי מצבור הטענות אחד הבחורים משתיק את חבריו. "תדע לך, הרב מקלב, ותמסור גם בשמנו בכנסת: אנחנו לא מפחדים מהם. אי אפשר לְנַצֵחַ את עם הנֶצַח. עם הנצח זה לא בזכות הצבא האדיר או יכולות ההייטק של המשק. עם הנצח היה ויהיה תמיד בזכות לימוד התורה הקדושה.
"קל לומר, קשה לפעמים להתמודד, אבל אנחנו נחושים, מלאי אמונה. מי שיודע להתמודד עם קושי של שבועות ארוכים כמעט ללא שינה רק כדי להשלים עוד מסכת, לא מפחד משוטר צבאי".
הבחורים, כמצופה, מוחאים כף. לאט לאט מתחילים להיפרד. הם מלווים את מקלב עד לרכבו, ושם עולות גם שאלות פרקטיות יותר: למי לגשת, מה יעשה אחיו הקטן שעכשיו חייב לנסוע לטיפול רפואי בחו"ל, מה עושים בעתיד עם ארנונה, ובכלל, איך יוצאים מהבית בתקופה כזו כשצווי מעצר תלויים ועומדים מעל לראשינו?
לא לכל השאלות יש תשובות, אבל מילות הרגעה יש בשפע. "זו מציאות לא פשוטה כלל ועיקר", מסכם מקלב בדרכנו חזרה לבירה. "אבל עם ישראל התמודד עם מציאויות לא פשוטות אלפיים שנות גלות. גם את זה נדע לצלוח. אם המצב יישאר כך, אנחנו נכנסים לעידן שלא הכרנו, למציאות לא טובה בכלל ואנחנו נהיה שם, כאיש אחד בלב אחד, כדי לנצח את המאבק ההיסטורי הזה".
