על פניו זה נראה כמו מפגש שלא ייתכן: איצ'ה מאיר הלפגוט הוא המלך הבלתי מוכתר של עולם החזנות האשכנזית העתיקה ועמיר בניון הוא זמר מזרחי טורקי שקהל היעד שלו לא מכיר את יוסלה רוזנבלט • אבל כשהם נפגשים לדואט חגיגי מתברר שאין בכלל מחיצות, שכל אחד מהם אוהב לשמוע את שירת חברו ושגם בקריירה המקצועית שלהם יש לא מעט נקודות מפגש • ויש גם שירה משותפת
• המרחק: חסיד גור שצמח על מארשים עתיקים מול נציג המוזיקה הטורקית • הגשר: סלסול שמפגיש תווים
לרגע זה נראה כמו מפגש תלוש מהמציאות. כמעט בלתי אפשרי. אחד מהם הוא חסיד גור שכל ימיו גדל בערוגות החסידות, שאב מהמעיינות המוזיקליים הקמאיים של ר' יענק'ל תלמוד ומקפיד על הלבוש הגוראי המדוקדק בכל הופעותיו. הוא נחשב לאגדה בעולם החזנות, הקים לתחייה את החזנים הבולטים של הדורות הקודמים והפיח מחדש את הרוח בצלילים המזדקנים של החזנות העתיקה. בקולו הטנורי העוצמתי בעל המנעד הרחב, הוא שובה קהלים רחבים וקנה לעצמו מוניטין בין-לאומי על הבמות הנחשבות בעולם.
האחר הוא זמר ויוצר ישראלי בולט, יליד באר שבע ממוצא מרוקאי. הוא אומן נחשב ששיריו מתנגנים כמעט בכל בית ישראלי, זוכה פרס 'אקו"ם' היוקרתי ליצירה ואחד הקולות המוערכים והמפורסמים ביותר במוזיקה הים-תיכונית העממית. מאז החשיפה הראשונה שלו לאור הזרקורים, הוא שיתף פעולה עם שורה ארוכה של אומנים מובילים בישראל. לחלק מהם הוא אף כתב שירים, ובן רגע אלה הפכו למושמעים ביותר בפלייליסט הישראלי. בקול בריטוני עמוק שמפלח לבבות ופורט בעוצמה על מיתרי הנפש, הוא כותב מחדש את היצירה המוזיקלית הישראלית.
על פניו, אין שום דבר שמחבר בין השניים. העולמות שלהם רחוקים. למעט העובדה ששניהם עוסקים בתחומי התווים, הצלילים והסלסולים, כמעט ולא ניתן למצוא מכנה משותף. אבל כש'משפחה' מפגיש לרגל חג פסח את איצ'ה מאיר הלפגוט ועמיר בניון לשיחה משותפת, החיבור ביניהם נראה לפתע טבעי לחלוטין.
הדמיון גובר על השוני. בשיחה המשותפת
התווים זהים. המחיצות, הדמיוניות כנראה, קרסו.
הם אפילו חולקים רגעים משותפים, חשים את אותן התחושות ומאזינים זה למוזיקה של זה. אכן, מפגש שובר שגרה ומוסכמות, ולא פחות מכך – מרגש ומפתיע. כזה שמוכיח עד כמה העם היהודי, על אף הגוונים והרבדים השונים שבו, נושא זהות משותפת ומלוכדת. הדמיון גובר על השוני. הקרבה על המרחק.
בתחילת השיחה מתברר שההיכרות ביניהם לא מתחילה במפגש הנוכחי. קדם לו דואט משותף של השיר 'והיו למשיסה', באחת מהופעותיו של הלפגוט בהיכל התרבות. "שיתוף הפעולה עם הלפגוט היה אחד האירועים המרגשים שקרו לי בחיים", משחזר עמיר בניון בתחילת השיחה. "הוא קיבל מתנה משמים. אני זוכר שלפני ההופעה היה לי מוניטור קטן, אבל הוא הלך על הבמה ותרגל את השיר בלי המוניטור. הוא לא זקוק למיקרופון ומוניטור. זה קיים אצלו באופן טבעי".
החיבור ביניהם היה מיידי. "האמת ששמעתי עליך כמה שנים לפני אותה הופעה בתל אביב", נזכר הלפגוט. "ידידיה מאיר ממש דחק בי להאזין לשירים שלך. הוא אמר לי שאני חייב לשמוע את היצירה שלך. אמרתי לו שישלח לי. הוא היה שולח לי קטעי שירה שלך, עוד לפני שידעתי איך אתה בכלל נראה. זוכר שחשבתי לעצמי אז אילו דברים טובים עם הרבה נשמה אתה מביא למוזיקה. אהבתי את ה'מוואלים' והמעברים שלך. את הכתיבה המיוחדת. כשנתיים אחר כך הגיע שיתוף הפעולה הראשון. מרדכי סובול ז"ל (-המנצח והמנהל המוזיקלי של האנסמבל הישראלי לחזנות 'יובל' י"פ) אמר לי שנביא אותך למופע".
תוך כדי השיחה בניון נזכר ברגע משעשע שאירע לפני אותו אירוע. "כמו שאתם יכולים לראות, הביגוד שלי לא תמיד מאוד רשמי. זה גרם לכך שבכניסה למופע השומר עיכב אותי. הוא שאל אותי מה אני צריך. אמרתי לו שאני לפילהרמונית, אבל הוא לא ממש השתכנע. זה הצחיק אותו. ביקשתי את עזרתו של סובול, והוא הגיע לשם בעצמו כדי לאפשר לי להיכנס. זה היה רגע משעשע".
הטון:
רק להחליף כינורות
המפגש נערך בשעות הערב המוקדמות. האווירה הירושלמית מעצימה את התחושות שעולות לאורך השיחה. העיר שחוברה לה יחדיו, מחברת עכשיו שניים מגדולי המוזיקאים הן בציבור החרדי והן בציבור הישראלי. אנחנו יושבים בלובי מלון 'וולדורף אסטוריה' המפואר. צלילי מוזיקה שקטים מלווים את השיחה בנועם חרישי, וקול פכפוך המים במזרקה משרה רוגע ונינוחות. בדיוק כך מתנהלת השיחה בין השניים – הפערים התרבותיים לא מונעים את הזרימה. הם משוחחים בחופשיות ובנינוחות על עולמם המשותף שנוגע בהמוני אדם בארץ ובעולם.
במבט ראשון כמעט ולא קיימת זיקה בין סוגי המוזיקה שאתם מביאים לעולם. מבחינה תרבותית אתם רחוקים – אחד ישראלי מבאר שבע שעולמו המוזיקלי עטוף ב'מקאמים', והשני חרדי מבני ברק שגדל על ברכי ניגוני גור ומוזיקה חסידית. מה בכל זאת מצליח לחבר ביניכם?
הלפגוט: "בניון לא מבצע דווקא מוזיקה מזרחית. בעיניי הוא שר מוזיקה ישראלית-יהודית. בסוף העולמות שלנו אינם כה רחוקים כפי שזה נראה".
בניון: "יש אצל כל אדם את מה שהקדוש ברוך הוא שם בו. אני לא רואה הבדלים בין אנשים בתחומי מוזיקה. זה לא מעניין אותי. המדד היחיד מבחינתי הוא כמה הלב שלי נמשך אליהם. קשה להסביר את זה במילים. אבל כשחושבים על זה, הסלסולים של הלפגוט יכולים להפוך בשניות לשיר ערבי".
הלפגוט: "נכון, צריך פשוט להחליף את חצי הטון ברבע…"
בניון: "אפילו את זה לא צריך. אתה פשוט מחליף לך את הכנרים. במקום כינורות קלאסיים, מביאים כינורות קלאסיים מצריים. זה אותו דבר שמשתנה בשניות. השאלה היא כיצד עוטפים אותם מוזיקלית. יש 'מקאמים' (-תבנית מלודית במוזיקה מזרחית, י"פ) בערבית שהרבה מהחסידים משתמשים בהם, כמו למשל 'נגריז' שאפילו יש שיר של ה'בעל התניא' בסולם שמקביל אליו. השיר 'קול דודי דופק'. זה ממש אותו הדבר".
תוך כדי שהוא נזכר בשיר, בניון מזמזם אותו בקול כדי לוודא שמבינים לאיזה שיר הוא מתכוון. הלפגוט מצטרף אליו בשקט, וכל מה שאפשר לקוות אליו באותן שניות הוא שזה יימשך בלי סוף. אבל זה לא ארך הרבה זמן. בניון מתאר את החיבור שלו לניגוני חב"ד.
"הייתי נרדם לפעמים לצלילי ניגוני חב"ד. אני מאוד אוהב ומחובר אליהם. הדרך שלי לניגוני חב"ד התחילה אצל אברהם פריד. ממנו שמעתי אותם לראשונה ופשוט נשביתי בקסמם. היה לי מתופף בשם ליאור שושן, והוא הראשון שהכיר לי את פריד. באותו יום הוא גם בא איתי להופעה עם הלפגוט. משם הכל התחיל, אבל המשכתי לשמוע את הניגונים, ואחר כך גם התחלתי ללמוד בבית כנסת שהרב שלו חסיד חב"ד וזה העמיק את הקשר עם הניגונים הללו".
השיחה ביניהם נמשכת ומסתעפת. זיכרונות עולים, חוויות צצות ורשמים מוזכרים בערגה. מרגע לרגע מתעצמת התחושה שהחיבור הזה מתבקש. כל אחד במסלול שלו הצליח לסלול את הדרך לפסגה המוזיקלית, אבל שניהם מרגישים שהם רק בתחילת הדרך. במקרה של בניון, הוא סבור שהדרך עדיין לא התחילה. "אני מקווה שהיא תתחיל יום אחד", הוא אומר. אבל מהמציאות קשה להתעלם.
יש הרבה מקום לשיתופי פעולה. בשיחה עם כתב משפחה
ברזומה המפואר של הלפגוט שישה אלבומים ועשרות שיתופי פעולה, חלק מהם עם אומנים בעלי שם עולמי. מהבולטים שבהם הוא האלבום המשותף 'הדים לנצח' שהוציא עם הכנר הנודע יצחק פרלמן, הנחשב לאחד מגדולי הכנרים בכל הזמנים. המוזיקה שלו משלבת באופן נדיר בין עולמות שונים ואפילו מנוגדים – התרפקות על לחנים חסידיים עתיקים, לצד ביצועים אומנותיים ליצירות אופרה ידועות של המלחין האיטלקי ג'אקומו פוצ'יני על הבמות הנחשבות ביותר בעולם. את כל זה מקפל הלפגוט במיומנות שהקנתה לו את מעמדו כאחד החזנים המשפיעים ובעלי יכולת ווקאלית פנומנלית.
אירועים בולטים נוספים שבהם הופיע הם מעמד סיום הש"ס העולמי, וקונצרט שנערך ב'מטרופוליטן אופרה' בניו יורק, שהוא אחד מאולמות האופרה הגדולים והאיכותיים בעולם. נוסף על כך, הוא משמש זה שש עשרה שנה כחזן בית הכנסת הגדול 'פארק איסט' במנהטן. כל זאת לצד הופעותיו הרבות ברחבי הגלובוס ועל בימות נחשבות.
ברפרטואר העשיר של בניון לא פחות משישה עשר אלבומים שיצר וביצע, לצד עשרות שיתופי פעולה עם אומנים ישראלים ידועים. שיריו זוכים למיליוני השמעות, הוא זוכה להערכה מפליגה בארץ ובעולם כאומן וכיוצר, וגם כמגיש מופלא עם מנעד ווקאלי עוצמתי ויכולות נדירות. לפני כ-17 שנה הוא זכה בפרס 'אקו"ם' היוקרתי ליוצרים משפיעים, אך ויתר עליו ותרם אותו לנזקקים. לא פעם שיריו עוררו הדים נרחבים בשיח הציבורי בישראל, בין היתר בשל הנגיעות הפוליטיות שהוכנסו בהם.
גם הוא עומד על במות נחשבות מול קהלים רחבים שכמהים לשמוע את יצירותיו הייחודיות שחודרות ללב. המופעים שלו מבוקשים, אומנים רבים מבקשים את הכתיבה שלו וגם עכשיו הוא מופיע בחול המועד, עם הזמר נתן גושן, לקהלים גדולים שנוהרים לשמוע את קולו ושירתו הממיסה.
ועם כל הרזומה הזה, שניהם שואפים תמיד ליותר. "כמבצע קשה לי עם עצמי. יש הרבה מאוד ביקורת עצמית", אומר הלפגוט. "אני מקשיב לשירים של עמיר ואוהב כמעט כל שיר. יש כאלה שאני מתחבר אליהם יותר או פחות, אבל התוכן מדהים בכולם. במקרה שלי, כאשר אני מבצע שיר – לאחר מכן אני לא מסוגל להקשיב לו לבד. נדיר מאוד שאשב לבד בחדר ואצליח להאזין לשיר שלי עד הסוף. אומרים לי לפעמים 'תראה, אנשים מוחאים כפיים אז תיהנה', אבל אני לא מספיק מרוצה ממה שהבאתי. תמיד ישנה מחשבה שאילו הייתי שר שוב אולי היה יכול להיות יותר טוב. מישהו שלח לי לאחרונה הופעה מהעבר הרחוק שצילם בעצמו ושאל אותי אם אני זוכר. הקשבתי לזה ודווקא היה לא רע… לא יצא לי להגיב לו, אבל הקשבתי עד הסוף ודווקא הייתי יחסית מרוצה. לא תמיד זה ככה".
בניון מסכים מייד. "אני יותר מזה. עושה 'קאט', עוצר את השירה ולא מעניין אותי מה היה קודם. לא מעניין אותי לשמוע. אני לא רוצה. זו ביקורת עצמית שתמיד קיימת".
שיא:
מאה אלף מאזינים
לאורך הקריירה הענפה שלכם, ישנו אירוע או רגע מסוים שאתם זוכרים כמשהו מכונן? רגע בלתי נשכח שנצרב אצלכם לנצח?
שניהם מהססים לרגע ומהרהרים. נדמה שמתוך לא מעט רגעים מיוחדים, הם מתקשים למצוא את הרגע האחד שעליו ניתן להצביע. מבחינת בניון, אחד האירועים שהוא מצביע עליו היה שירה מול אישה ששכבה על ערש דווי, ומשפחתה נפרדה ממנה תוך כדי השירה. "אלה רגעים כואבים ומכוננים", הוא אומר בהתרגשות.
עם הזמן הוא נחשף לעובדה שישנם אנשים, שאינם מקרב הציבור החרדי, שחורטים על מצבות קטעי טקסט מתוך שירים שלו. אבל עם זה הוא כבר מרגיש גם מעט כובד. "האמת שזה גדול עלי. אני לא יודע אם זה מרגש אותי כמו שזה פשוט מעלי. לא באחריות שלי. כשאדם בוחר לעשות כזה דבר על מצבה זה לא קשור אלי".
הופעה ראשונה אחרי הקורונה, הלפגוט עם אברהם פריד
בזירה של הלפגוט, הוא נזכר בשני אירועים שיכולים לשאת את התואר 'משני חיים'. "אחד מבחינה מוזיקלית והשני מבחינה רוחנית. אתחיל בחלק החשוב יותר. עכשיו זו פעם שלישית שמבקשים ממני לבוא לסיום הש"ס הגדול באמריקה, אבל אני מדבר על הסיום השני שהשתתפתי בו לפני שמונה שנים באצטדיון 'מטלייף'. זה היה אירוע מאוד מרשים. לפני כן הופעתי שם ב'מדיסון סקוור גארדן' שמכיל מקסימום 40-30 אלף איש. במטלייף היו כ-100,000 איש".
בשלב הזה בניון קוטע אותו בהתפעלות. "מאיפה המספרים האלה? בארץ אנחנו לא יכולים לחשוב עליהם אפילו. זה מדהים. מה רואים בהופעה לפני 100,000 איש?"
הלפגוט משיב שרואים רק מסות של אנשים ובניון מגיב בהתפעלות בלתי מוסתרת. והוא ממשיך: "עליתי לשם לבצע את 'ק-ל מלא רחמים' ואמרתי לעצמי 'יש פה 100,000 איש שסיימו את הש"ס. איפה אני? אני לא יהודי?' אמרתי לעצמי שאני יוצא מפה ומתחיל ללמוד את הדף היומי. למחרת התחלתי וזה שינה לי את החיים. מאז אותו אירוע כל בוקר מתחיל אצלי בשעתיים-שלוש לפחות בבית כנסת. אני לומד ואז אוכל ארוחת בוקר. זה שינוי מהותי בחיים במובן הרוחני".
אבל גם בפן המוזיקלי הוא יודע להצביע על אירוע מכונן שנצרב לו בתודעה. גם היום, הרבה שנים אחרי אותו אירוע, ניכר שהוא חווה את ההתרחשות כאילו אירעה זה עתה. "היה לי מופע אחד שלקח לי את הנשימה מבחינה מוזיקלית", הוא מתאר את השתלשלות העניינים. "קיבלתי טלפון בערך בשעה 4:30 לפנות בוקר. על הקו היה איגנץ בוביס, ממנהיגי היהדות בגרמניה והאיש הכל יכול שם. הוא התנצל שהעיר אותנו ואמר שיש אירוע לציון שישים שנה ל'ליל הבדולח' בברלין, ואני מופיע ברשימה. הבעיה הייתה שהוא שכח ליידע אותנו קודם.
"הייתי אז בפרנקפורט, שזה במרחק טיסה מברלין, והוא אמר שאעלה למטוס על הבוקר ואגיע לשם. זה היה אמור להיות אירוע מאוד גדול בנוכחותם של קנצלר גרמניה, נשיא גרמניה ובכירי צמרת ישראלים. קמתי מוקדם, הלכתי לבית הכנסת ומשם לשדה התעופה. הטיסה נמשכת שעה בערך, אבל היה רק מקום אחד ב'ביזנס קלאס' לטיסה שאחרי. שילמתי סכום עתק של 2,500 מארק, בשעה שטיסה רגילה כזו עולה כ-200 בלבד.
"עליתי למטוס כשאפילו את הכתובת שבה צריך להופיע איני יודע. אמרתי לנהג בברלין שאני צריך ל'רייקה'. לא ידעתי אם זה שם של רחוב או בית כנסת. הדבר היחיד שידעתי הוא שלשם אני צריך להגיע. הנהג אמר לי 'איך תגיע לבלגן שם? תשמע מה אומרים. הנשיא נושא נאום עכשיו בדיוק במקום שאתה מבקש להגיע אליו'. אמרתי לו שייקח אותי הכי קרוב שהוא יכול למקום. בדרך אני רואה משטרה מכל הכיוונים עד הרגע שהנהג אמר שלא נותנים לו להתקדם יותר.
"הלכתי ברגל לכיוון בית הכנסת הגדול שברחוב רייקה. הוא נקרא 'רייקה שטראסה'. בכניסה ערכו לי תשאול ביטחוני ולאחריו הכניסו אותי פנימה. לא ידעתי כלום, לא ראיתי תוכנייה לפניי ולא היה לי שום מושג מה אני אמור לעשות שם. הייתי בסך הכל אברך צעיר כבן 28, ולא הייתי רגיל לאירועים מהסוג הזה. לפתע ראיתי אדם מבוגר יחסית, יווני דווקא, שעלה לומר 'ק-ל מלא רחמים'. לא שמעתי לפני כן משהו בסגנון כזה.
"שאלתי את עצמי אם כן למה הביאו אותי? הרי יש מי שאומר את התפילה במקומי. בינתיים הושיבו אותי בשורה הראשונה, אברך צעיר עם כל הלבוש החסידי וה'הויזן זאקן', כאשר באותה שורה יושבים נכבדים ושועי עולם. בסופו של דבר אמרו לי שאני אמור לבצע את השיר 'אני מאמין' בלחן מהשואה".
הלפגוט קוטע את רצף הדברים כדי להבהיר למה הוא מתכוון. "את הניגון הזה מייחסים ליהודי חסידי בשם ר' עזריאל פסטג. הוא היה מלחין וחזן בתקופת השואה ובמהלכה, ונהג להסתובב אצל האדמו"ר ממודז'יץ זיע"א. ברכבת אל מחנה ההשמדה טרבלינקה, כשכולם דחוקים ודחוסים ללא חמצן, הוא החל לשיר את השיר כשיושבי הקרון מצטרפים אליו. הוא ביקש שמי שיינצל, יעביר את הניגון הזה לרבי ממודז'יץ בעל ה'אמרי שאול' שהיה אז בארה"ב. ישנן עדויות שאנשים שרו את השיר בעודם עושים את דרכם לקרימטוריומים".
מזווית העין ניתן לראות את ההתרגשות שאוחזת בעמיר בניון נוכח התיאור המצמרר. הוא כמעט לא אומר מילה, אך ניתן לזהות בקלות את הרגש שעובר בו. הלפגוט מתחיל לפזם את הניגון שהפך גם למזוהה עם אסון מירון הנורא, והעיניים דומעות. ואז הוא ממשיך בתיאור של אותו אירוע. "זה בדיוק השיר שביקשו ממני לבצע אז מול צמרת גרמניה וישראל בציון שישים שנה ל'ליל הבדולח'. רעדה אחזה בי. דבר ראשון אמרתי בגרמנית 'בבקשה תעמדו כולם'. הם חשבו שזה חלק מהדרמה, אבל המטרה האמיתית הייתה שאצליח 'לתפוס נשימה'. פשוט לא הייתה לי נשימה. כולם נעמדו על הרגליים, ואז התחלתי לבצע את השיר. זה היה מרשים מאוד. הביצוע הזה חתם את האירוע ומלווה אותי מאז. זה מסוג הדברים שלא שוכחים. מבחינה מוזיקלית זה היה השיא שלי".
הוא מוסיף לספר שהרב הראשי הגאון רבי ישראל מאיר לאו, מתאר את אותו אירוע מנקודת מבטו בספרו 'אל תשלח ידך אל הנער'. הוא אף מספר כי בהזדמנות נוספת שפגש את הקנצלר גרהרד שרדר, הלה שאל אותו מה עם הבחור הצעיר ששר באותו אירוע. הרושם לא התפוגג ונותר עז גם בקרב אנשים שרגילים להשתתף באירועים יוקרתיים.
מז'ור:
הופעה בנעלי בית
אחרי הרגעים הגדולים שלהם, ביקשנו לדעת אם היו גם אירועים הפוכים. כאלה שהם היו מעדיפים לשכוח ולמחוק מחייהם. מתברר שאור הזרקורים ועולם הזוהר רוויים בתקריות שהן הרבה פחות נעימות. על הבמה הכל תמיד נראה נוצץ, האומנים רעננים ואנרגטיים, התזמון המוזיקלי מושלם והפירוטכניקה מוסיפה לאווירה המחשמלת. אבל מאחורי מדוכות העשן ומסכי הלד האימתניים, לעיתים מתרחשים דברים פחות נעימים.
"אם אתה שואל על דברים שהייתי רוצה לשכוח", אומר בניון, "אז יש לי כאלה בשפע. לא חסר. אני לא חושב שהלפגוט עשה לעצמו כל כך הרבה בושות כמו שאני עשיתי לעצמי. אבל כאישיות, אולי מתישהו זה יעזור לי. הדברים האלה בונים בהמשך. יום אחד אולי אוכל לומר שאני כבר לא במקום הזה וטוב שהיה. אם אתה רוצה דוגמאות יש המון".
הרגעים האנושיים האלה הם בדיוק מה שמייחד אותו. באותם רגעים שהוא מספר על הדברים שהוא היה רוצה לשכוח, חולפת המחשבה על קהל ההמונים שצמא לשיריו, ההופעות הרבות והמצליחות והפסגות המוזיקליות שהוא כבש בזו אחר זו. אם ברגע הראשון זה נדמה כמו פערים, המציאות מוכיחה שבדיוק האנושיות הזאת והצניעות שמאפיינות אותו, הן חלק בלתי נפרד מההצלחה. גם ההצלחה הגדולה ביותר אינה חפה מכשלים שצצים לאורך הדרך.
"אחד הדברים שזכורים לי מתחילת הדרך נצרב לי עמוק בזיכרון", הוא משתף באירוע ספציפי שאותו הוא היה מעדיף לשכוח. "הופעתי ביום העצמאות בחצור. היה אז קור מצמית, ואני עמדתי תחת כיפת השמים וביצעתי שירים מול קהל שנותר בתוך האוטובוסים בגלל הקור. הם פתחו את החלונות וצפו בי. רעדתי מקור, נתתי את כל הנשמה שלי בשירה וחשתי שאני גמור. ואז בא אלי מישהו שעובד שם, אדם מרוקאי מבוגר, ואומר לי: 'חבל על הגרון שלך, גם ככה לא שומעים כלום…' בזמן שאני נותן את כולי, אומרים לי שלא שומעים כלום. אתה באמת נותן את עצמך, מוציא את המיטב בקור וברוח, ובסוף זה המשוב שאתה מקבל. זה קטע בהחלט לא נעים".
הלפגוט גם הוא חושף כמה מהרגעים הפחות 'מפוארים' בקריירה המוזיקלית שלו. "הייתי אמור להופיע פעם אחת בטורונטו. איני זוכר אם מישהו אמר לי שהמופע מתחיל חצי שעה אחרי המועד הנכון או שסתם חשבתי כך. בפועל, הייתי משוכנע שהאירוע מתחיל חצי שעה אחרי המועד האמיתי. זו הייתה הופעה גדולה עם הרכב מרשים, ואני מסתובב לי רגוע בזמן שההופעה כבר החלה. הלכתי לנוח, חיממתי את מיתרי הקול והזמנתי לאט את המעלית כדי להתארגן למופע. כשהגעתי, מצאתי את מרדכי סובול כשהוא חיוור כמו סיד".
תוך כדי הדברים בניון נזכר גם הוא ב'קטע' נוסף שאירע לו באחת מהופעותיו. "הופעתי באולם קטן מול קהל, וכשעליתי לשיר ראיתי שאנשים צוחקים. הבנתי שעליתי להופיע בנעלי בית. אמרתי להם שאני יודע שזה מקרה לא שגרתי, אבל אלה נעלי בית ואני מבקש סליחה ששכחתי את הנעליים. הם כמובן געו בצחוק ושכחו מזה. אבל זה חלק מהחיים".
אם חשבנו שלהלפגוט דברים מסוג כזה לא יכולים לקרות, מתברר שרגעים כאלה הם חלק מחייו של כל אומן. "גם לי קרה משהו דומה", הוא נזכר לפתע. "היה לי מופע בקיסריה עם יעקב שוואקי ולמחרת הייתי אמור לטוס, ולכן שלחתי את הבגדים שלי יום קודם אחרי הופעה אחרת שהייתה לי. אמרתי, במקום שאסחב עם זה, שייקחו כבר את הדברים. אבל הדברים נעלמו ולא ידעו איפה הם. אני נוהג לכבד את הקהל, אבל לא היה לי כלום להופעה. עליתי לבמה ולא היו לי נעליים נורמליות ו'ווסט'. כלום. עליתי בחליפה ישנה ומקומטת… מרחוק ברוך השם לא ראו את זה, אבל אפילו מבחינת ההרגשה זה משהו שקשה להשלים איתו. בסוף כמובן מצאו את הבגדים שלי באיזה קרוואן ולא ידעו שהם שלי".
סביר להניח שגם הקורונה היא מסוג האירועים שהייתם מעדיפים לשכוח.
כשאמירה זו עולה, קל להבחין בארשת פניהם שמשתנה בן-רגע. אם עבור כל אדם הקורונה היא אירוע קשה, עבור אומנים שרגילים להופיע בפני קהל מדובר בחיתוך של צינור החמצן שלהם. "חליתי מייד אחרי פורים, עוד בשלב שאף אחד לא ידע מה זה", מספר הלפגוט. "הלכתי להתפלל בחצר אצל חבר, והוא אמר לבן שלי שאני לא נראה במיטבי. התפתח אז משהו, ולאחר מכן אשפזו אותי לעשרה ימים. אישית אני חושב שהיום לא היו מאשפזים אותי, אבל אז עוד לא ידעו כמעט כלום על המחלה. כולם היו בלחץ מהנגיף החדש והמסתורי. מייד גם ניפחו את מצבי הרבה יותר ממה שהוא היה. בניגוד לפרסומים שהיו, לא הייתי מונשם ומורדם. זה לא נכון. נזקקתי למעט סיוע נשימתי. ברוך השם, אף על פי שהיו לי חששות, חזרתי לעצמי די מהר. מייד אחרי ההחלמה הופעתי עם אברהם פריד באירוע ללא קהל וחזרתי לעצמי".
גם על בניון הקורונה השפיעה, ולא לטובה. "היא השפיעה עלי בגדול כמו על כולם. יש פגיעה בכיס. אנשים לא עבדו שנתיים. זה היה מצב קשה מאוד. גם מבחינה נפשית לא היה קל. שום דבר לא היה מהנה. בלי קשר לכמה אדם מרוויח, עצם זה שהוא רגיל לעשות משהו מסוים וברגע אחד אומרים לו שאין יותר עבודה ולא יודעים מתי תהיה בעתיד, זה מצב מתסכל. גם לכתוב אי אפשר. בשביל כתיבה טובה צריך השראה ורוגע, ואלה שני דברים שפחות היו מצויים באותו זמן. הייתה תקופה שזה לא עניין אותי בכלל כי אתה מוצא את עצמך יושב ולא יודע מה קורה מחר. זה מגיע לסוג של שיתוק ממושך שאתה לא יודע איך להגיב אליו".
לדברי הלפגוט, המצב עדיין לא שב לקדמותו. "אצלי השגרה עדיין לא חזרה לגמרי", הוא אומר. "ההכנסות נחתכו, ומה שהציל אותי היה בית הכנסת שלי שהמשיך לשלם משכורת לאורך התקופה. במשך שבעה חודשים, משבת זכור עד סליחות, לא דרכתי בבית הכנסת. הוא היה סגור הרבה מאוד זמן. עכשיו בחסדי השם מתחילים לחזור, אבל ההופעות בניו יורק הן עדיין לא מה שהיה לפני הקורונה. הכל השתנה".
אצל שניהם הרגעים ה'שחורים' תרתי משמע, היו ביטולי ההופעות שהגיעו בזה אחר זה וצבעו את לוח ההופעות בשחור. "כמו שאומן אוהב את הטלפונים שממלאים לו את לוח ההופעות, כך הוא שונא את האיקסים של ביטולן", מוסיף הלפגוט. "אני זוכר את הטלפון הראשון של הביטול, כולל התאריך המדויק. הייתה אמורה להיות לי הופעה בטורונטו, וכבר בשבוע הראשון אמרו לי שדוחים אותה בשלושה חודשים. מייד לאחר מכן התחיל מעגל ראשון של ארבע הופעות שבוטלו, ומשם החל מבול של ביטולים. הכל התבטל. הלוח היה שחור כולו".
לבניון, כך הרושם שמתקבל, קשה להיזכר בתקופה הזאת. "היה קשה אז לכולם. אנשים הפסיקו את העבודה שלהם ולא ידעו מה יהיה מחר. כל יום היה אתגר מחדש כי אי אפשר היה לצפות כמה זמן זה יימשך, מה המחירים שזה יגבה. אצל האומנים זה בא לידי ביטוי ביתר שאת כי אנחנו עובדים עם קהל, וזה היה הדבר הראשון שהתבטל".
מוניטין בינלאומי, איצ'ה מאיר הלפגוט
פרטיטורה:
משכורת לחצי שנה
אחד ההבדלים המשמעותיים בין חזנות לשירה הוא הבמה. מקומו הטבעי של החזן הוא בבית כנסת, ואילו מקומו של הזמר הוא על במה מאובזרת. גם הקהלים שונים לחלוטין. לבית כנסת אנשים באים כדי להתפלל; להבדיל להופעה אנשים באים כדי ליהנות. גם במופעי חזנות שמתקיימים באולמות, ההרכב המוזיקלי לרוב יהיה שונה וגם האווירה. אצל אחד זו הופעה, אצל האחר זה קונצרט. ולכל אחד מהתחומים זוויות ייחודיות משלו.
מבחינת הלפגוט, החזנות בבית הכנסת שונה במהותה מקונצרט. "התפרסמתי יחסית מאוחר בדיוק בגלל זה. התחלתי לשיר בשנות התשעים, אבל התפרסמתי בעיקר בשנות האלפיים. זה בא פתאום. בשנת תשנ"א הייתי אברך טרי, קצת אחרי חתונה, והלכתי להתפלל בבית כנסת במסגרת 'מבצע שבתות' שייסד האדמו"ר ה'לב שמחה' מגור זי"ע. הוא שלח אברכים לערים שונות ברחבי הארץ, ובמסגרת זו היינו הולכים כמה אברכים ונכנסים לבתי כנסת בלי הכנה מראש. היינו אוספים אנשים אחרי התפילה לדבר תורה, ואחר הצהריים ארגנו אמירת תהילים לילדים עם פרסים. באותה תקופה יצא לי להיות ברמת השרון כמה פעמים ולהתארח אצל איזה 'מורי' תימני. רק בשביל זה היה שווה. לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר, אבל זה היה קסום.
"באותו בית כנסת שאלו אותנו אם מישהו יכול להתפלל לפני העמוד. החברים שלי ידעו שאני מסתובב אצל חזנים ותיקים כמו יצחק אשל ז"ל. האמת שהתביישתי ולא רציתי, אבל לא נותרה לי ברירה. אחרי שהתפללתי לפני העמוד, ניגשו אלי שרוצים לדבר איתי אחרי שבת. במוצאי שבת הציעו לי להתפלל שם בחגים וקיבלתי על זה סכום כמו שקיבלתי בכולל חצי שנה… זה היה נחמד, אבל מבתי כנסת לא מתפרסמים. כשאתה חזן ונכנס לתפילה, אנשים רגילים לגמור בשעה מסוימת. הם רואים אותך ונהיה להם שחור בעיניים… הם רק חושבים על הצ'ולנט שהלך להם".
בניון נראה משועשע. "לא יודע אם אתה מכיר", הוא אומר להלפגוט בהומור, "אבל אני מכיר קהלים שדווקא מחכים שיבוא מישהו כדי שיהיה על מי להוציא את התסכול. בשבילם חזן יכול להיות אטרקציה…"
הם מסבירים שבניגוד להופעה שאליה אנשים מגיעים כי הם מעוניינים ואף משלמים עבור כרטיס כדי להשתתף בה, בבית כנסת אנשים נמצאים ממילא ולכן גם לא תמיד מעבירים הלאה את הרשמים. עם זאת, קונצרטים של חזנות כבר קרובים יותר להופעות במובן שאנשים באים כדי ליהנות.
עושה רושם שתחום החזנות נחשב לז'אנר שמתקשה לדבר לצעירים. לעומתו, המוזיקה של בניון היא ז'אנר שנמצא בתנופה. אתם מזהים מגמה כזאת?
בניון: "נעשה הפרדה. אני חושב שנשארים שני סוגי אנשים – קלים וקצת יותר כבדים. נכון שהקשב של הצעירים פחות בנוי היום לדברים מורכבים וארוכים, אבל אני מזהה מגמה שאולי מצד אחד ישנם אנשים שפחות אוהבים עומק בשירים, אך מנגד מי שכבר מתחבר למוזיקה עמוקה מתחזק מאוד. זה משהו שכן הולך וצובר תאוצה גם בעידן הנוכחי. יש לי חבר בשם אלעד לוי שהוא כנר שמחנך את הנגנים הצעירים לחזור לשורש. תמיד יש אנשים גם מהסוג הזה שמתחברים למוזיקה מהסגנון הישן וה'כבד' יותר".
הלפגוט משיב בציניות: "לפני עשרים שנה כבר הייתי שומע אמירות כמו 'סבא שלי אוהב את השירה שלך', והייתי אומר אז שהמקצוע שלי בטוח כי יש הרבה מבוגרים… נכון שבאולמות הקונצרטים אני מזהה בעיקר אנשים מגיל 38 ומעלה, אבל למען האמת כיום אני רואה הרבה מאוד צעירים שמביעים התעניינות".
בכל אופן נראה שקיימת היום יותר רדידות במוזיקה. אנשים לא מצליחים להחזיק קשב של עשר דקות כדי להאזין ליצירה מורכבת. כנציגים של המוזיקה העמוקה, איך זה משפיע עליכם?
"אני חושב שזה נכון", משיב בניון. "היום אנשים מחזיקים שתיים וחצי דקות בשיר, וגם אז יכולה להיכנס להם פרסומת באמצע. הקשב לא בנוי לדברים ארוכים וכבדים. עם זאת, כן רואים הרבה מאד אנשים שמחפשים דווקא את זה והם מחוברים למוזיקה עמוקה".
הלפגוט מסכים. "עם השנים אני יותר ויותר מוזמן לאירועים שאנשים צעירים מבקשים. זה לא במובן של 'מהפך', אבל כן אני רואה הרבה מאוד צעירים שזה מדבר אליהם. בדיוק בגלל מה שאתה מעלה על הקשב, אני משתדל בכל אלבום שיהיה שיר אחד יותר 'קליל' כדי שגם אנשים מחוץ לז'אנר יוכלו להתחבר אליו. אז נכון שקהל היעד הוא בדרך כלל של מבוגרים, אבל גם הדור הצעיר מוצא את מקומו. הם מזהים אותי היום עם השיר 'קנא לשמך' של יוסי גרין, שהוא באמת עונה על הצורך להביא יצירות מוזיקליות קלילות יותר".
כשעמיר בניון שומע את שמו של יוסי גרין, הוא מייד יודע במי מדובר. "איך אני אוהב את השירים של יוסי גרין. הוא אחד האנשים המוכשרים שאני מכיר".
הלפגוט מגלה שהשיר של גרין הוקלט הרבה מאוד שנים לפני הפרסום שלו. "הקלטתי את זה בסוף שנות התשעים. הרבה שנים אחרי שהוקלט הוא יצא באלבום 'התו השמיני' של גרין. זה בדיוק מה שמחבר את הקהל הצעיר למוזיקה העתיקה של מאות שנים".
בניון: "בדיוק רציתי לומר את זה. החזנות, מה שאתה עושה, לא תיעלם אף פעם. בסוף זה תפילה. זה חלק מבית כנסת ומסורת של מאות שנים. זה לא משהו שייעלם".
אקורד:
"אל תהיו ההוא"
השעה מתאחרת ומאותתת שאקורד הסיום קרב. אנחנו מבקשים מהם לבצע את השיר 'והיא שעמדה' שהלחין יונתן רזאל, ומנצלים את ההזדמנות כדי לשאול אם ישנה היתכנות לשיתוף פעולה עתידי ביניהם. כמו בתיאום מתוזמר, שניהם משיבים בחיוב. "הלוואי שאזכה לכתוב שיר להלפגוט", אומר בניון. "תענוג מבחינתי. אבחר לך משהו טוב ואשמח שזה יקרה". הלפגוט לא נותר חייב: "אשמח מאוד. תביא לי שיר טוב וזה יהיה מעולה". מי יודע, אולי מכאן עוד תצא הבשורה המוזיקלית הבאה.
רק לאחר מכן, אחרי שכל אחד כבר פנה לדרכו, התברר שממש בשעה שהלפגוט סיים את המילים של השיר "והקב"ה מצילנו מידם" – התרחש הפיגוע הנורא בחדרה שבו נהרגו שני יהודים הי"ד ונפצעו נוספים. לפתע מילות השיר קיבלו משמעות מצמררת ועכשווית. "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם". כשהמילים ריחפו בחלל הענק, שני המחבלים חוסלו, ונמנע בחסדי שמיים פיגוע בהיקף גדול בהרבה.
שניכם נמצאים בשיא הקריירה המוזיקלית שלכם. מאחוריכם עשייה ענפה של שנים רבות והישגים רבים. עדיין יש לכם חלום שהייתם רוצים להגשים?
התשובה של עמיר בניון מפתיעה. "החלום שלי הוא להתחיל סוף-סוף… הלוואי שאתחיל. גם כאומן וגם כבנאדם צריך להתחיל מתישהו. מבחינתי מה שהיה עד עכשיו קרה 'למרות' ולא 'בגלל'. אני מרגיש שביום שאהיה שלם עם עצמי, אעשה דברים אחרים לגמרי. בכתיבה הקב"ה מחליט לך והשנים הן ששופטות".
תשובתו של הלפגוט מפתיעה לא פחות. "אני דווקא מסתכל על זה אחרת. כל יום אצלי הוא מתנה, ואני אסיר תודה על כך. בסוף מדובר בשני מיתרים שיום אחד כבר לא עובדים מספיק טוב. בניגוד לעמיר שגם בגיל מאה יוכל לכתוב שירים, הקול נאבד מתישהו. החלום שלי שיום אחד אהיה מרוצה יותר מעצמי".
לסיום, שאלנו, מה הייתם אומרים לצעירים שרוצים להיות הבניון או ההלפגוט הבאים? לרשום לעצמם הישגים בתחומם?
בניון: "לא הייתי אומר משפט כזה. אני רוצה להיות אני, לא אף אחד אחר".
הלפגוט: "לקחת לי את המילים. הייתי אומר להם: 'אל תהיו ההוא הבא, אלא תהיו אתם'. אם אתה משתדל להיות אתה לפעמים – תוכל אולי להיות משהו. אם אתה משתדל להיות מישהו אחר – אף פעם לא תהיה אתה".
בניון: "זה בטוח. הייתי אומר לכל אדם שיהיה הוא ולא ינסה לחקות אחרים. זה עבד לי בחיים לטוב ולרע. מה שנכתב לי – כתבתי. מה שאני יודע לשיר – שרתי. גם אם זה היה מוזר. לא עשיתי משהו כי אני מכיר אנשים שעשו כך. בשתי מילים: תהיו אתם".
המסר הזה מגיע בדיוק לפני פסח. בליל הסדר כל אחד חייב לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, ולא כאילו מישהו אחר יצא. במסר הזה הם גם נפרדים ויוצאים כל אחד לדרכו. לשמח אנשים, לסחוף קהלים רחבים ולייצר מוזיקה שתיחרט לדורות. גם עכשיו, הדרכים אולי מתפצלות, אך הצלילים והסלסולים של החיים ימשיכו לחבר ביניהם.
