חה! חחח! חחחחחח! | כל החדר רועד מצחוק, אבל ההיא שם בצד רק מסתכלת על כולנו בעיניים תוהות ופנים רציניות, ותוהה “מה מצחיק פה?” או לחלופין: “איך נשים בוגרות יכולות להשתטות בצורה כזאת?” | זה בסדר לא לדעת לצחוק, אבל אם את שייכת לז’אנר הזה ובכל זאת כן רוצה להבין מה באמת מצחיק פה, בוודאי תשמחי לשמוע שיש מחקרים מסודרים שכבר בדקו את זה: מה מצחיק אותנו, למה זה לא מצחיק את כולנו, ואיך אפשר לאמן את שרירי הצחוק וללמוד להפעיל אותם | לצחוק בכל הרצינות
שהסטנדאפיסטית נויה מנדל עולה על הבמה ופותחת באחד ממופעי הסטנדאפ שלה, היא לא צריכה לחכות לפאנץ’ הראשון כדי לזהות את הנשים ש’מתקשות לצחוק’.
“אין לי תואר באבחון, אך יש כאלו שזה כל כך ברור אצלן, שזה פשוט זועק”, היא מתארת בחיוך את קיר הבטון של ההומור. “אני בכל זאת מחכה לרגע שבו כולן יתגלגלו מצחוק, ואז בולטת לעיניי מישהי קפואה לחלוטין, ואני יודעת בוודאות שמצאתי אותה”.
בשלב זה הופכת נויה את אותה ‘קפואה’ לחלק מהמופע. “אני פונה אליה ושואלת בקול הכי מצחיק שלי: ‘איך קוראים לך?’ היא עונה למשל ‘שרה’, ואז אני אומרת לה: ‘שרה, יהיה לך קשה לצחוק, אך אל תדאגי, גם את תישברי לבסוף’. ובאמת”, מעידה נויה, “המציאות מוכיחה שגם שרה, או איך שלא יקראו לה, בסופו של דבר נשברת”.
‘שרה’ היא לא מקרה בודד. בכל קבוצה, בכל משרד ובכל סעודת פורים, תוכלו למצוא את החלוקה הברורה הזו: מצד אחד אלו שמתגלגלים מצחוק עוד לפני שהגענו לפואנטה, ומהצד השני – אלו שמביטים בנו בתמיהה, מנסים להבין מה הקשר בין הכומר, הרב והעז, ולעיתים אף כועסים על קלות הראש והרעש. אלו בדיוק האנשים שכאשר נעיר באוזניהם הערה שנונה, נקבל בתגובה תיקון דקדוקי, וכשמישהו יגנח: “כואבת לי הבטן מרוב צחוק”, הם ירוצו להתקשר למד”א.
אז מה באמת קורה שם, בראש של ה’לא צוחקים’? האם מדובר ברצינות יתר, בליטרליות קיצונית או אולי במנגנון הגנה מתוחכם? והכי חשוב – האם יש סיכוי ללמד אותם אחת ולתמיד לצחוק כמו כולם, או לפחות לזייף חיוך אמין?
מה מצחיק פה?
“אני ואחותי צוחקות הרבה על כמה שאנחנו תחרותיות, אבל אני צוחקת יותר”. במשפט זה פותחת ד”ר יונת אשחר, העורכת הראשית של מגזין מכון דוידסון לחינוך מדעי, את אחד ממאמריה. אם צחקתם, כנראה אתם פשוט בני אדם.
“הצחוק הוא תגובה אנושית אוניברסלית”, מסבירה ד”ר אשחר. “כולנו צוחקים, בכל מקום ובכל תרבות, ואפשר לראות שתינוקות מתחילים לצחוק בגיל חודשיים עד חצי שנה, ואפילו תינוקות שנולדו חירשים ומעולם לא שמעו צחוק – צוחקים.
“אולי זה מפתיע, אך חוקרים שבדקו את מנגנון הצחוק אצל בעלי חיים גילו שגם שימפנזים צוחקים, ואפילו כלבים, חולדות ופילים. הצחוק שלהם נשמע אחרת משל בני אדם, ואצל חולדות למשל הוא דומה יותר לציוצים, אך המשותף לכולם הוא שהצחוק מגיע בתגובה לדגדוגים או להנאה אחרת, ולאחר מכן הם אפילו באים ומבקשים עוד. מי ששמע פעם פעוט שמבקש ‘עוד פעם’, ישים לב שזה מנגנון ממש דומה. אגב, מעניין לראות שגם אצל בעלי החיים, כמו אצל בני אדם, הצחוק קיים יותר בגיל הצעיר, וככל שמתבגרים צוחקים פחות”.
יש לכך הסבר?
“אפשר לשער שזה קשור לכך שהצחוק הוא חלק מההתנהגות החברתית שלנו – העניין של יצירת קשרים חברתיים עם אחים וחברים קיים הרבה יותר אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים, וממילא הם צוחקים הרבה יותר, והם יכולים אפילו סתם לרוץ זה אחר זה ולצחוק. ככל שאנחנו מתבגרים כך ההנאה מהצחוק המשותף עם החברים פוחתת, וממילא הצחוק קיים פחות”.
יונת מסווגת את הצחוק לשני סוגים: “יש הצחוק המלאכותי, לא הייתי אומרת שהוא מזויף, אך אנחנו מרגישים שיש לנו שליטה מסוימת עליו, ואנו יכולים להחליט כמה ומתי לצחוק. זהו צחוק שישרת אותנו בדרך כלל במפגש עם מישהו, כשחשוב לנו להראות לו שאנחנו חברותיים ולא מאיימים. יש לכך גם ביסוס מחקרי, וכאשר מדען המוח רוברט פרובין הקליט שיחות של אנשים ובחן את הנאמר ממש לפני שצחקו, הוא מצא שרק בכחמישית מהמקרים הגיע הצחוק בתגובה לאמירה או התנהגות מצחיקה.
“אבל הצחוק מהסוג השני הוא הצחוק הספונטני והמשוחרר באמת, שאנו צוחקים כשמשהו ממש-ממש מצחיק אותנו, ולעיתים קרובות נרגיש שהוא מתפרץ וקשה לנו לעצור אותו. זהו צחוק שמגיע לעיתים קרובות כשמישהו מחליק ונופל, או כשאנשים מתבלבלים במילים ויוצא להם משפט לא נכון”.
למה הסיטואציות האלו מצחיקות אותנו?
“כאשר אנחנו מצפים למשהו אחד, ובסוף מגיע משהו אחר, זה מפתיע אותנו וגורם לנו לצחוק. בעיקר אם חששנו ממשהו רע, ובסוף מתברר שהכל בסדר. זו גם הסיבה שילדים צוחקים כשאנחנו מאיימים עליהם: ‘אני אתפוס אותך!’ ואז במקום לתפוס אנו מדגדגים אותם, או בגיל צעיר יותר, כשהורה מכסה את הפנים ועושה ‘קוקו’. התחושה היא שהיה רגע מפחיד שבו אבא ואמא לא היו, אבל הנה – הם כן נמצאים, וזה משחרר, משמח ומצחיק.
“גם כאשר מישהו מחליק ונופל – ברגע הראשון אנחנו נבהלים וחוששים לשלומו, אך ברגע הבא, כשאנו רואים שלא קרה כלום, ואפילו הוא בעצמו צוחק – כולנו צוחקים מתוך תחושת שחרור”.
ד”ר יעל פוזננסקי, פסיכולוגית קוגניטיבית מהמחלקה לפסיכולוגיה במכללת אחוה, מוסיפה: “המוח האנושי הוא איבר מורכב, והתהליכים המתנהלים בו מאפשרים לאנשים לראות ולשמוע דברים זהים, ובכל זאת לפרש אותם באופן שונה לגמרי, כי יש הבדל בין התהליך החושי שבו נכנס המידע שלנו למערכות, לבין הפרשנות שאנחנו נותנים לו.
“הפרשנות הזו”, מבהירה פוזננסקי, “קשורה לגיל ולתרבות שלנו, לאג’נדה ולתהליך הסוציאליזציה שעברנו, וכן לידע הקודם שצברנו, לניסיון ולמנעד הרגשי שלנו. מכיוון שכל אחד שונה בדברים האלו, ממילא הוא מפרש את הדברים באופן אחר”.
מכאן היא מגיעה לנושא ההומור: “יכולים להיות אנשים שונים שישמעו את אותו סיפור, אך יבינו ממנו דברים שונים לגמרי. אולי כי לחלק מהם הוא נוגע בנקודה רגישה, ולכן הוא לא מצחיק אותם. ייתכן גם שאלו שצחקו – לא עשו זאת כי הסיפור מצחיק אותם, אלא כי הם הובכו או כי משחק המילים שעשע אותם. אין כאן דבר חד משמעי, ובסופו של דבר כל אחד מגיב בהתאם לפרשנות שלו”.
האם יש במוח מנגנון שגורם לנו להבין הומור?
“לא ידוע לי על מנגנון כזה, אך יש מנגנונים בסיסיים להבנת ניואנסים או להבנת כוונתו של הזולת. כך למשל, אנשים המצויים על קשת הספקטרום האוטיסטי יתקשו לפרש את כוונתו של האדם שמולם, וממילא יתקשו להבין שהוא התכוון לספר בדיחה, והם יתייחסו לדברים במובן הפשוט שלהם”.
צוחק מי שצוחק
רוצים לצחוק עוד? ד”ר אשחר לשירותכם: “שינה מרובה מונעת הזדקנות, במיוחד אם עושים זאת תוך כדי נהיגה”, היא מצטטת. אם לא הבנתם, היא ממליצה שלא תבקשו הסבר.
“יש ביטוי באנגלית שאומר ש’להסביר בדיחה זה כמו לנתח צפרדע – אף אחד לא נהנה מזה יותר מדי, והצפרדע מתה’”, היא טוענת, “כולנו גם יכולים לראות שכאשר מסבירים בדיחה זה אף פעם לא מצחיק, כי צריך את האפקט של השינוי ושל ההפתעה, וכשמסבירים לך, זה אף פעם לא עובד.
“ובכל זאת”, מוסיפה ד”ר אשחר, “ככל שנחווה יחד סיטואציות חברתיות, כך ייתכן שחוש ההומור שלנו יתפתח, כי מחקרים מוכיחים שאנחנו צוחקים הרבה יותר כשאנחנו ביחד, וזו גם הסיבה שבתוכניות מוקלטות מקפידים להקליט אנשים שצוחקים ברקע, כי הרבה יותר מצחיק לצחוק כשיש עוד אנשים שצוחקים איתנו”.
ד”ר פוזננסקי מציינת טיפ נוסף: “כדי לחדד את חוש ההומור מומלץ להרבות בצחוק מלאכותי, כי כל דבר שנעשה שוב ושוב, ייצור בסופו של דבר קשרים חדשים במוח ויפתח אצלנו מיומנויות, וכך בפעם הבאה נעשה את זה באופן ספונטני יותר. נוסף על כך, יש שיטות התנהגותיות שמיועדות ללמד אנשים על הספקטרום האוטיסטי לקשר בין דברים שנאמרים להם לבין כוונתו של המדבר. לא תמיד הן מוכיחות את עצמן, כי זה תלוי בעוצמת ההפרעה הנוירולוגית, אך זה מוכיח שיש לכאורה אפשרות כזו”.
גם נויה מנדל בטוחה שאפשר לתרגל צחוק. “ברוך השם, ניחנתי ביכולת להצחיק אפילו ‘צנוניות’. אני מרגישה שזו השליחות שלי – להצליח להעלות חיוך גם על פניהן של אלו שקשוחות, ועושה זאת כבר עשרות שנים בהצלחה, ברוך השם. פעם הייתי חושבת שאם נשים צחקו – סימן שהיה מופע מצחיק, ואם לא – כנראה משהו במופע לא היה מספיק מוצלח. היום אני מבינה שהצחוק אינו תלוי רק באומנית, אלא תלוי לא מעט באנרגייה ובמצב של הנשים באולם”.
גם בחיי היום-יום נויה יכולה לזהות את אלו שמבינים בדיחות, ולעומתם את אלו שמתקשים מאוד להבין. “אני יכולה לסיים קניות בסופר, וכשהקופאית אומרת לי ‘782 שקלים גבירתי’, לפקוח עיניים גדולות ולהגיב בקול תיאטרלי: ‘הגזמת! מה זה הסכום הזה?’ ואז אני רואה איך שהעולם נחלק לשניים: ישנן אלו שמגיבות בחיוך גדול: ‘את צודקת, אני במקומך לא הייתי משלמת’, ויש שמושכות בכתפיים: ‘מה את רוצה ממני? אני קופאית, זה לא קשור אלי’.
“התקשרה אלי פעם מישהי וביקשה להזמין הופעה לפני קבוצת מורות. השבתי לה: ‘בשמחה’, וביקשתי שתיתן פרטים, ואז היא העירה: ‘אני חושבת שהופעת אצלנו לפני עשרים שנה’. בלי להתבלבל הגבתי בשיא הטבעיות: ‘איך זה יכול להיות? אני בת עשרים ותשע’. כנראה עשיתי זאת באופן כל כך אמין, שהיא התחילה לגמגם וסיימה את השיחה בלי לסגור את המופע. במקרה אני מכירה אישית את המנהלת, ואחרי כמה שעות היא התקשרה אלי כדי להבין מה קרה. ‘את מכירה אולי נויה מנדל בת עשרים ותשע?’ ככה זה, יש אנשים שזורמים איתך, ואנשים שלא”.
במה זה תלוי?
“לדעתי זוהי דרך חיים. יש כאלו שמגיעים מבית שמח וממשפחה שמחה, הם למדו בחייהם שצחוק הוא חלק מהחיים ויודעים שהוא עושה להם רק טוב. לעומתם, יש כאלו שגדלו באווירה כבדה יותר, הם פחות מנוסים בהבנת הומור, וכשמספרים להם בדיחה הם לא תמיד קולטים את הפאנץ’. נשים רבות טוענות שהשוויגער שלהן היא כזו, אבל למען האמת לא בדקתי את כולן. וכן, יש גם כאלו שמתרצים זאת: ‘צחקתי בלב’. על משקל ‘בירכתי בלב’, כך אני חושבת”.
יש מה לעשות כדי לפתח את שריר הצחוק?
“ברור שכן. ככל שקוראים יותר ספרי בדיחות והומור כך השריר מתפתח, וככל שנמצאים באופן כללי בחברת בני אדם, הופכים למשעשעים יותר, כי הצחוק הוא שריר מאוד חברותי. ועדיין אפשר לראות אנשים ‘שטותניקים’ וכאלו רציניים יותר, כי לפני הכל – זה מושפע מטבע האדם”.
נורא מצחיק
ציפי דגן, מייסדת שיטת ‘אימוזי צחוק’ (אימון צחוק מוזיקלי), פוגשת גם כן את אלו שמתקשות לצחוק. “כבני אדם הצחוק נמצא לכאורה בטבע שלנו”, היא אומרת, “ובכל זאת יש אנשים שפשוט דיכאו לעצמם את הצחוק. לפעמים אלו אנשים רציניים שהחדירו לעצמם את ההבנה ש’מי שצוחק הוא קל דעת’ או שהגיעו למסקנה ש’צוחקים רק מבדיחה שהיא ממש טובה’. לפעמים אנחנו המבוגרים גורמים לילדים להפוך לכאלו, כשהם צוחקים בגיל שש או שבע צחוק חופשי ומתגלגל, ואנו נוזפים בהם: ‘למה אתה צוחק? זה לא מצחיק בכלל!’
“ישנם גם האנשים הסגורים יותר, וכמו בתחומים חברתיים אחרים – קשה להם גם בבדיחות, והם מתביישים לצחוק עם כולם. בכלל, בכל הנושא של הצחוק יש אלמנט של שחרור השליטה, ויש כאלו שמסיבות מסוימות תחושת אובדן השליטה מפחידה אותם, ולכן הם פחות מאפשרים זאת לעצמם. הם יכולים להסתתר מאחורי תירוצים של ‘זה לא מצחיק אותי’ או ‘זה קשה לי’.
“עם זאת, חשוב לי להדגיש שכאשר מדובר באימוזי-צחוק – הרעיון הוא לא לצחוק מבדיחה, אלא לצחוק כי זה טוב ובריא לגוף שלנו. זו גם הסיבה שרוב האנשים מקשיבים ומוכנים לנסות, זה פשוט משפר להם את איכות החיים. כיום התחום הזה מפותח, ורבים מאוד מאנשי המקצוע שמעבירים סדנאות צחוק הם בעלי תעודות של מטפלים רגשיים, ורואים זאת ככלי נהדר לעבוד עם מטופלים.
“באופן אישי אני מקפידה לפתוח כל סדנה שאני מעבירה במצגת שבה רואים את הנתונים והמספרים, עם עדויות של אנשים שצוחקים כבר שנים, וזה שינה להם את החיים. אני גם מביאה מחקרים רפואיים, ורק לבסוף מגיעה לשלב האימון. פעם הוזמנתי לקבוצת נשים מכובדות מאוד שביקשו ‘רק הרצאה על הנושא’. אבל אחרי שעה וחצי של הרצאה תאורטית, הן לא התאפקו וביקשו לעבור גם לסדנה המעשית”.
עד היכן יכול להביא אותנו הצחוק, מספרת ציפי שלפני כמה שנים היא נתקלה במאמר שמדבר על ‘הצחוק בשואה’. “בתחילה זה גרם לי להצטמרר, אך אחר כך זה סקרן אותי מאוד, וכך נחשפתי לספר שיצא בנושא שבו סקרה החוקרת חיה אוסטרובר את השימוש בהומור ובצחוק בתקופת השואה כמנגנון הגנה שסייע בהתמודדות עם המציאות הנוראה. היא ראיינה ותיעדה ליצני גטו ואנשים שכתבו שירים ואיירו קריקטורות, כשהם מספרים כל אחד מהזווית שלו איך דווקא ההומור הציל אותם בתקופת המלחמה.
“דרך הספר הגעתי ללילי ריקמן, שורדת שואה, שסיפורה המרגש מדגיש את ההישרדות באמצעות הומור באושוויץ. לילי הצליחה לשמור על רוח חזקה גם ברגעים האפלים ביותר, וגם כשעברה מחנות, רעב ופחד יום-יומי – האמינה שאפשר למצוא אור. ביקשתי להנציח את סיפורה דרך ארגון ‘שגרירי זיכרון’, כי התחברתי מאוד לאישיות שלה, ואז התברר לי שהיא נפטרה, אך אפשר לשוחח עם בתה. הופתעתי לגלות שאותה בת היא רחל רוזנטל – אחת המשתתפות הקבועות בסדנאות שלי. מאז אנחנו עוברות ממקום למקום ומספרות את סיפורה של אימה. זה עוזר לי להמחיש את האמת: צחוק והומור אינם קשורים לקלות ראש, אלא הם תרופה לנשמה. אגב, זו גם הסיבה שבתקופת המלחמה הצטרפו למועדון שלי בבת אחת עוד 1,200 נשים, וכששאלתי אותן למה דווקא עכשיו? הן ענו לי: ‘עכשיו אנחנו הכי צריכות את זה’”.
הזדמנות לצחוק
איך עלינו להגיב כשאנו מספרים בדיחה, ובאמצע עוצרים אותנו, כי אמרנו ‘שלושה אנשים’ במקום ‘שלושה גברים’? הרי עד שנתקן את הפרטים החשובים הבדיחה תצא לפנסיה מוקדמת…
“נכון”, מסכימה נויה, “באופן כללי התחושה היא ש’אם אין למישהו הומור, אין מה לעשות’, אבל זה לא מדויק, כי מניסיוני, אפשר להצחיק נשים מכל הסגנונות. לא שהן ידמעו מרוב צחוק, אבל מספיק שיעלו חיוך על השפתיים. אני דווקא רואה לעצמי אתגר להצחיק נשים כאלו. יש לכך חשיבות מיוחדת, בעיניי”.
אבל יש גם סיטואציות שרחוקות מהאולם ומהבמה, ובהן באמת קשה יותר לצחוק. חני משי אורה-יונה, ‘טופי הליצנית’, ליצנית רפואית וחינוכית ומעבירה קורסים להכשרת ליצניות, נתקלת בכך בהזדמנויות פחות משמחות. “אני מגיעה לבתי חולים ופוגשת שם אנשים כל כך כאובים, שהדבר האחרון שמעניין אותם הוא לצחוק, או שאני מגיעה לבתי ספר שבהם יש ילדים שלמרבה הצער עברו חרם, וכל כך קשה להם. המסר שהם משדרים הוא כביכול: ‘מה את רוצה מהחיים שלי? למה לצחוק?’ מכיוון שהתמחיתי באינטליגנציה רגשית, אני יודעת שדווקא במצבים כאלו יש חשיבות גדולה לצחוק, רק שצריכים לדעת איך לעשות זאת. המטרה היא לא לספר בדיחה, אלא לגרום לאווירה להיות נעימה יותר, וכך ממילא נוצרים החיוכים”.
איך את עושה את זה בפועל?
“פגשתי פעם תלמידה באחת ההפסקות. היא נראתה עצובה מאוד, והבנתי שיש מאחוריה רקע מורכב. המורה שלה ממש ביקשה שאנסה ליצור איתה קשר. התיישבתי והוצאתי קופסה עם חמישה פונפונים קטנים, ביקשתי ממנה שתבחר בין אחד לחמישה פונפונים, והיא בחרה שניים. אחר כך אמרתי לה: ‘עכשיו אני רוצה שתגידי שני דברים טובים על עצמך’. התגובה הראשונה שלה הייתה: ‘אין לי שום דבר טוב’.
“הייתי מופתעת מאוד, והגבתי: ‘אבל המורה שלך אמרה שכל המבחנים שלך מצוינים…’ התלמידה שכנראה הייתה חכמה, חשבה קצת, ואמרה: ‘המורה שלי חושבת שאני חרוצה’.
“השבתי לה: ‘כל הכבוד, אבל אני רוצה לשמוע מה את חושבת על עצמך’. היא חשבה וחשבה, ואז פתאום התחילה לחייך ואמרה: ‘נראה לי שאני תלמידה טובה’. אחר כך השיחה זרמה יותר, וכשעזבתי אותה נראה היה שהיא קצת יותר שמחה”.
חני מכירה את הטענה שילדים צוחקים הרבה, אך מניסיונה, דווקא בבתי הספר יש ילדים שחווים התמודדויות, ולא באמת מתחשק להם לצחוק. “המטרה שלנו היא לחפש את הנקודות הרגישות אצל כל אחד מהם, אלו שבאמת יגרמו להם לשמוח, ולהבין איך לגעת בהן ואיך לגרום להם לחייך.
“גם בתחום הרפואי זה ככה, ואני יכולה להעיד שבתקופת המלחמה הזדמנתי להרבה מאוד נשות מילואימניקים שבעליהן נפצעו והיו מאושפזים. הן חוו אתגרים כל כך לא פשוטים שעד היום עולות לי דמעות כשאני נזכרת בהן, ובכל זאת כשאת מוצאת את הדרך לעורר חיוך זה משנה את כל האווירה”.
איך מוצאים את הנקודות האלו?
“אני תמיד מסבירה לתלמידות שלי שבחיי היום יום כולנו עוברים על יד אנשים שלא ממש צוחקים, ובכל זאת ממשיכים הלאה, וזה טבעי ובסדר. אבל כשאנחנו עוסקות בכך כמקצוע – אסור לנו לוותר, והתפקיד שלנו הוא לנסות שוב ושוב, ולא להתייאש מאף אחד. יש צורך לשם כך בהרבה ניסוי וטעייה, כמובן בהרבה מאוד רגישות”.
חני נזכרת במקרה נוסף: “באחד מבתי החולים הגעתי לחדרה של מטופלת, וכבר כשהייתי בפתח היא הניפה לעברי אצבע שסימנה באופן חד משמעי ‘לצאת’. סימנתי לה בחזרה באצבעות: ‘רק רגע’, ובתגובה היא מלמלה כמה מילים ברוסית. אני לא דוברת את השפה, אך מכירה כמה שירים ברוסית, ולכן עברתי למיטה הבאה כשבתוך כך אני מתחילה לזמזם את השירים.
“בזווית העין הבחנתי שהיא הרימה אלי עיניים והסתכלה עלי, ואז עשיתי תנועה כאילו אני מחפשת משהו מתחת למיטה, ושאלתי בתמימות: ‘איפה זה?’ היא לא הבינה מה אני רוצה, ואז הסברתי: ‘אני מחפשת את החיוך שלך, איפה הוא מסתתר?’
“ניצלתי את השקט שהשתרר, שרתי לה עוד שיר ברוסית, ופניתי לצאת, אלא שאז היא עצרה אותי ולמרבה התדהמה ביקשה לשיר איתי ביחד. לא התאפקתי והושטתי לה רמקול מפלסטיק. היא נעמדה מול האחיות ההמומות ושרה את השירים. כשיצאתי מהחדר ידעתי שקיבלתי הוכחה למה שידעתי – אין בעולם אדם שלא רוצה לחייך, ושלא יוציאו ממנו משהו טוב, צריכים רק לחשוב איך לשמח אותו”. או כפי שנהוג לומר: “אמרתי לשמחה: ‘אם תבואי אני אחייך’, ענתה לי השמחה בנימוס: ‘אם תחייך אני אבוא’”.
***
שיעור בצחוק
אם אתם באמת מאמינים שאפשר ללמד את הטיפוסים הכי רציניים לצחוק מבדיחות, הנה כמה שיטות משעשעות שריכזנו לכבוד פורים – הכל כמובן ברוח טובה, ובעיקר בחיוך גדול:
] ערכת עזרה ראשונה לפואנטה: ציידו אותם בשלט קטן עם הכיתוב “חה!” ברגע שסיימתם את הבדיחה, הניפו דגל אדום. זה הסימן המוסכם להפעיל את שרירי הלחיים, בלי לשאול שאלות מביכות.
] שיטת הספוילר המקדים: התחילו מהסוף. “שמע, בסוף מתברר שהבן אדם בכלל דיבר עם המשיבון ולא עם אשתו, עכשיו בוא תשמע איך התחיל הבלבול הזה”. זה מנטרל את הלחץ של “מה יקרה”, ומאפשר להם להתרכז בעלילה ברוגע.
] מילון מונחים לסלנג: הכינו להם דף הסברים: “כשאומרים ‘הוא נשפך מצחוק’, הכוונה לא למצב נוזלי שדורש סמרטוט ודלי, אלא לביטוי של הנאה”. רצוי להוסיף הערת שוליים: “אין צורך להזמין אינסטלטור”.
] תרגול הדרגתי עם בדיחות קרש: אל תלכו על משהו מתוחכם, אלא על הבסיס: “איזה דג הכי מצחיק? דג חי”. אם הם שואלים: “למה? יש גם סלמון מצחיק”, סימן שצריך לחזור לשיעור א’ – הבנת כפל לשון.
] קורס זיוף צחוק אמין: אם אי אפשר להבין, לפחות אפשר להעמיד פנים. למדו אותם את “צחוק הברווז” (קצר וקולני) או את “הצחוק המלומד” (חיוך קטן עם הנהון ראש של “הבנתי את העומק”). המטרה: שהמספר לא ירגיש נעלב.
] פינת הלוגיקה: אפשרו להם לשאול שאלה טכנית אחת בסיום הבדיחה. למשל, בבדיחה על האיש שחיפש את המפתחות מתחת לפנס אף על פי שאיבד אותם בסמטה, אפשר לענות: “כן, זלמן, עוצמת ההארה של פנס רחוב היא אכן 15 לוקס, ולכן הגיוני לחפש שם”. ברגע שהפינה הלוגית תהיה סגורה, אולי יישאר מקום לחיוך.
] שיטת הצחוק המדבק: שבו לידם עם מכשיר שמשמיע הקלטה של צחוק מתגלגל. אם הם יצחקו מהמבוכה – גם זה ייחשב להישג.
] שיטת ‘המסר הנסתר’: אם כל זה לא עובד, פשוט תגידו להם שזו לא הייתה בדיחה, אלא סיפור עמוק עם מוסר השכל נסתר. פתאום הם יהנהנו ברצינות ויגידו: “אה, עכשיו זה באמת הגיוני”.
