מתח סמוי קיים תמיד בין הדיבור לשתיקה: מתי נכון לדבר ומתי חיוני לשתוק? האם נכון להבליג או שהפעם המילים רצויות ואפילו הכרחיות? • עשר נשים שוברות שתיקה מאולצת, מספרות על רגעים בהם הן כלאו מילים והיום הן מתחרטות על כך • ואם כבר כן לשתוק, אז איך כדאי לשתוק? • שתיקה והודאה
'שתקתי ונושעתי', אומר הסטיקר המוכר. מכריז בקול על זמנים בלי קול. כל אחת מאיתנו יודעת כי השתיקה טומנת בחובה מעלות רבות. היא שוער לפה הנשי המתגלגל שלנו, מונעת מאיתנו מעגל אימים שמביא אותנו לדבר, להתפרץ, להתחרט.
אבל – האם שתיקה רצויה תמיד? מתי אנחנו צריכות דווקא כן להשתמש בכוחנו שבפינו?
עשר נשים פותחות פה על זמנים שבהם הן לא מצאו להן פתחון פה, והיום הן מתחרטות על שתיקה שלא במקומה. אם הייתה ניתנת להן שוב ההזדמנות – אולי הפעם זה היה נשמע אחרת לגמרי…
לו יכולתי לומר לך
לפעמים יש מילים טובות שנותרות באוויר, לא מוצאות נמען. המקבל הפוטנציאלי כבר איננו בשביל לקבל אותן. ומי שאמורה הייתה לומר אותן בזמן, חשה החמצה.
חני אליאס, יועצת רגשית וכותבת תוכן, מספרת על מציאות כזו, משתפת בכאב שמשפט שלא נאמר:
"'כמה אני אוהבת אותך'. לו רק הספקתי לומר את המשפט הקטן-גדול הזה לסבתי האהובה… היא נעלמה לי כל כך מהר. בקושי גדלתי וקלטתי כמה היא יקרה וחשובה לי, והיא נעלמה ולא שבה.
"היא הייתה סבתא מסורה באופן מעורר השראה, אך כילדה קטנה לא קלטתי את עומק הנתינה. זה היה אחרת מהיום. לא היה שפע של ממתקים ומשחקים. הייתה קוביית שוקולד מריר והייתה גם קוביית סוכר, והן היו יקרות ערך גם כי ניתנו מידיה האוהבות של סבתא וגם כי לא היו כמעט ממתקים.
"הייתי אחת משלושה נכדים. היינו כל עולמם של סבא וסבתא ז"ל, שהיו ניצולי שואה והורים לבן יחיד – אבי הי"ו. היו לנו מחויבויות כלפיהם. מגיל צעיר ביותר ידענו שכל יום, בגשם ובשרב, הולכים לבקרם. למדנו את שפת האידיש כדי שנוכל לתקשר איתם.
"איני יודעת מתי הפך הביקור ממשימה שחייבים לבצע, לאירוע שאיני רוצה להחמיץ. רק גדלתי מעט וקלטתי את האישיות הנדירה של סבתי המיוחדת. הייתה בה אהבה שעוברת מלב אל לב, בנימים דקיקים של הערכה ושל גאוות סבתא בנכדיה.
"סבי וסבתי ז"ל עברו את מוראות השואה ובניסי ניסים שבו ונפגשו, והגיעו לארץ הקודש. הם עבדו קשה לפרנסתם, וחיו בצמצום רב כדי לחסוך ולהעניק כל פרוטה שחסכו על מנת לחתן אותנו, הנכדים.
"רק כשקצת גדלתי הפנמתי את גודל ההקרבה, ולצד זה את האישיות המיוחדת של סבתי ז"ל. בהיותי כבת 16 ביקרנו אותה ערב אחד כמו בכל יום, אך היא ממש לא חשה בטוב והגיע רופא פרטי שהתלבט אם לאשפז אותה או לא. אני מיהרתי לחברה ללמוד למבחן ואמרתי לה לילה טוב ורפואה שלמה, והיא חייכה אלי את חיוכה הטוב ואמרה: 'לכי לשלום, תלמדי ותצליחי'. והלכתי… לו רק הייתי יודעת שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותה הייתי נשארת לשבת שם, להגיד לה כמה אני אוהבת ומעריכה אותה וכמה היא משמעותית עבורי…
"אולי גם הייתי אומרת תהילים לרפואתה, אבל שמעתי בקולה והלכתי. את תחושת ההחמצה על המילים שלא נאמרו אני חשה עד היום.
"אל תחמיצו את ההזדמנות להחמיא, ותעשו את זה כמה שיותר, כי אף פעם זה לא יותר מדי…"
גם הינדא גוטפרב, אומנית במה בפלייבק וסטנדאפיסטית, הייתה משלמת הון בשביל לומר את מה שלא אמרה אי אז, בימיה האחרונים של אימה ע"ה.
"ברגע שהתבקשתי לספר על מילים ששתקתי במקום לומר, ראיתי בעיני רוחי את הימים האחרונים שזכיתי להיות במחיצת אימי ע"ה.
"יומיים לפני שנפטרה, זיכה אותי השם בעוד כמה שעות 'אמא'. הייתי לצידה בבית החולים כשהיא מתייסרת במחלה קשה. ישבתי לידה, והמוח שלי התחיל לקלוט שאולי אלה השעות האחרונות ביחד. אבל הלב, הלב סירב להאמין.
"אני זוכרת שישבתי לצידה על הכורסה הנפתחת כשהיא מנמנמת. הלב אמר לקום ולחבק אותה חיבוק גדול ואוהב, להגיד לה הרבה דברים, ים של מילים שתמיד אנחנו רוצים לומר ליקירינו ולא אומרים. הרגשתי במוחש שאלו הימים האחרונים, אבל לא הצלחתי, הייתי חסומה. רבתי עם עצמי, 'נו תגידי לה תודה על כל השנים. תגידי לה כמה את אוהבת אותה, מעריכה, כמה היא תחסר לך. ושלא תלך. תני לה נשיקה, נשיקה חמה של בת לאמא'.
"ולא הצלחתי. ישבתי שקטה, וחוץ מכמה דיבורים טכניים לא הצלחתי להוציא החוצה ולו טיפה ממה שסער בפנים.
"אמא נפטרה כשהיא משאירה אחריה משפחה ענפה, מאוחדת וחזקה, שהולכת בדרכיה. אבל אני? כל השנים מאז רק רוצה להחזיר את השעות האחרונות האלה שאמא איתי, לידי, ולומר לה ולו מילה אחת: תודה!"
רחלי גם היא משתפת ב'תודה' שנותרה באוויר, לא הגיעה ליעד: "כשהבן שלי היה בן חודשיים, התגלתה אצלו בעיה רפואית מלחיצה מאוד. הפנו אותנו לבדיקת MRI בהרדמה, וההנחיה הייתה שהוא יהיה בצום זמן ארוך קודם לכן. השעות הללו היו קשות ומאיימות, הקטן צרח את נשמתו, ואני רק רציתי להאכיל אותו ולהרגיע. ואז הגיעה הרופאה המדהימה, שהייתה כמו מלאכית. היא הרגיעה אותנו, הצחיקה ושימחה ולא הותירה אותנו שנייה אחת לבד. היא אפילו נתנה לו סוכרלוז, ואמרה שלו היה מדובר בנכד שלה היא הייתה נותנת זאת בשביל להרגיע את הקטנטן, אף על פי שזה לא ממש תאם את הכללים הנוקשים.
"בזכותה עברנו את הבדיקה בלי להרגיש נורא ואיום מול התינוק הסובל שלנו, וכל הזמן הבטחתי לעצמי שכשנסיים את ההרפתקה אודה לה על כך. כשהוא התעורר ונקראתי לגשת אליו היא כבר לא הייתה שם, אפילו לא ידעתי מה השם שלה והייתי מותשת מהתהליך המייגע. כמה שעות מאוחר יותר, כשישבתי במונית בדרך הביתה, נזכרתי שלא אמרתי לה מילה טובה. חשבתי על זה שכשיש לך מילה טובה לומר, חשוב לומר אותה מיד ולא לדחות, כי לפעמים מפסידים את המומנטום, וחבל".
מילים ששותקות את עצמן
יש מילים של הסבר או הבהרה, שלו היו נאמרות – הכל היה ברור יותר. אך לפעמים כשהפה נאלם, בגלל אי נעימות או בושה, ההבנה נעלמת.
כשטובי לוין הייתה ילדה, היא לא אמרה לאחיותיה מה שעל ליבה, ואת תחושת ההחמצה היא נושאת איתה עד היום. "אני הקטנה בבית, מעלי שמונה אחים ואחיות. כשחגגתי בת מצווה כבר הייתי מסובבת באחיינים מתוקים ובאחיות שיודעות לדרוש עזרה. למה לא? טובי משתעממת בבית עם הורים מזדקנים, חבל שלא תבוא אלינו ותעזור! ואני רציתי להיות ילדה משוחררת, ליהנות לפעמים מבילוי עם חברות, ללמוד למבחן מסכם בניחותא ולצאת לקניות מדי פעם. עזרתי לאחיותיי המון, ולא העזתי לומר מילה, גם כשלא הייתי מסוגלת או כשהפסדתי מסיבה סוערת שהתארגנה אצל חברה.
"זה הגיע למצב שאחותי, שעבדה בקרבת מקום לביתנו, הייתה עולה הרבה פעמים לביתנו אחרי העבודה ובקול מתפנק שאלה אותי: 'תוכלי לקחת את ללי מהצהרון?' רק לשבר את האוזן, הצהרון שכן במרחק חצי שעת נסיעה לכל כיוון. ואני, שהרגשתי בפנים שבא לי לצרוח 'לא' אחד גדול, קמתי כמו ילדה טובה ירושלים ונסעתי. וגם כשהעזתי לצייץ ולהסביר שאני צריכה ללמוד / ללכת לחברה / לקנות משהו.
"אחותי הציעה לי פתרונות מגוונים: תלמדי בדרך, תיסעי עם חברה, תרדי עם ללי במרכז המסחרי ותקני איתה מה שאת צריכה, וכן הלאה. הייתי מוצאת את עצמי כמעט כל שבוע בעיר אחרת, שומרת על אחיינים בגינה או בבית, מחמיצה את הזמן השקט שלי לעצמי.
"לפעמים כשהגעתי אליהן לשמרטף, הן יכלו לומר בשיא הטבעיות: 'יש כלים בכיור וכביסות על הספה, תוכלי לטפל בהם?' ואני? נאלמתי דום. לא יכולתי לומר להן: 'אני מאוהבת בבונבונים שלכם, הם מדהימים וממלאים את הקלסר שלי בתמונות שובות לב, אבל יש גבול!'
"פעם אחת העזתי, והיא זכורה להן ולי עד היום. אחותי ביקשה ממני בייביסיטינג, ואמרתי לה שאני חייבת להיות במקום מסוים בשעה 21:30. היא הבטיחה שתשוב עד אז, אבל רגע לפני הזמן המסוכם התקשרה באדישות והודיעה שהיא מתעכבת לעוד שעה. אזרתי אומץ והשבתי לה שאני יוצאת בעוד כמה דקות והיא צריכה למצוא בייביסיטר חלופית. היא לא האמינה שאני מעזה לעשות לה את זה, אבל הזמינה מישהי במקומי וזכרה לי את זה לכל החיים…
"במבט לאחור אני בטוחה שטעיתי. הייתי צריכה לומר מה אני מרגישה ולא לתת לדפוס ההתנהלות הקבוע להימשך ללא הפסקה. כיום, כאמא לילדים צעירים, אני לא חולמת לבקש מבנותיהן של אחיותיי עזרה, כי הן עסוקות עם אחיהן הצעירים והבית שלהן רק הולך ונהיה יותר מלא ומאתגר. אני רואה את גיסותיי הצעירות, שאוהבות מאוד את ילדיי, אבל יכולות לומר מה שעל ליבן: אין לי כוח היום, יש לי בוחן מחר, אני יוצאת לחברות. והכל כל כך פשוט וברור, ואני רק תוהה איפה הייתי אז, ולמה לא אמרתי קצת יותר מה שמתחולל בלב פנימה…"
מכאן היא יוצאת בקריאה לאחיות באשר הן: "תהיו ערניות לאחיות, לאחייניות ולכל ילד קטן בסביבה. גם אם הם לא אומרים כלום, לא בטוח שהם מסכימים לבצע את המטלה בלב שלם. ולמתפנקות שבכן שיודעות להגיד לא, אני רוצה לומר: תראו איך להתחשב ולהתגמש מדי פעם, לתת יד ולעזור לאחיות…"
גילי משחזרת התנהלות כושלת שלה מול מעבידה, בעקבות חוסר נעימות לעמוד על שלה: "נכנסתי לעבוד במשרד קטן, אצל בוסית שסמכתי על מילתה. לאחר שסיכמנו את עיקרי הדברים והתנאים שלי, ביקשתי ממנה שנחתום על חוזה. היא ביקשה שאעבוד חודש ניסיון ואחר כך תכין חוזה.
"לאחר חודש היא הייתה מרוצה ובישרה לי שאני יכולה להישאר. די התביישתי לעמוד על שלי ולבקש חוזה עבודה, והתוצאה הייתה קשה. לאחר שנה העסק שלה נקלע לקשיים, היא רצתה לפטר אותי והגענו לדין תורה. שם ביקשו לראות את החוזה, אך לא היה לי מה להראות. הדיין לא הצליח להבין איך אני מסוגלת לעבוד במקום יום אחד ללא חוזה מסודר, ולבסוף יצאתי מהדיון כשידי על התחתונה.
"המקרה הזה לימד אותי המון. הבנתי שגם אם יש כבוד הדדי ואמון, יש דברים שצריך לעמוד עליהם, כי מדובר בפרנסה שלנו, ואין פה מקום ל'לא נעים' או 'מה כבר יכול לקרות'".
רוח הדברים
יש מילים משיבות נפש שיכולות לסייע למסרים לעבור בקלות, להציב תמרור זוהר, להותיר חותם ולגלות עולם.
נחמי וינשטוק, אמנית במה, מציגה ומפעילה תוכניות בת מצווה, משתפת בסיטואציה כזו: "אני בדרך כלל אשת מילים ומוצאת את עצמי 'מפריעה' בהרצאות, דבר שגרם לי עם השנים לעבור לנישת המרצה עצמה, ואז ללמוד להתנסות עם אלו שגם להן יש מה לומר…
"לעולם לא אשכח את הסיטואציה שחוויתי והותירה בי רושם בל יימחה:
"לפני כמה שנים היו בעירנו בית שמש כמה מקרים קשים ל"ע של מיתת תינוקות בזה אחר זה, והדבר הסעיר והרטיט את כל תושבי העיר.
"יום אחד ראיתי מודעה שמזמינה לערב התעוררות והתחזקות בעקבות המקרים הקשים הפוקדים את האזור. פיניתי ערב למרות העומס הרב שהיה לי באותו זמן, ואף על פי שידעתי, כמו כל אמא, שאמא שיוצאת בערב משלמת על כך בבוקר המחרת, בכל זאת הלכתי כדי להתחזק.
"הגעתי וראיתי קבוצת נשים גדולה יושבת ומאזינה ברתק לרב. התיישבתי והסתכלתי סביבי, נראה היה שהן נבחרו בפינצטה. ישבו שם תושבות בית שמש הצדקניות והמובחרות.
"לפתע אני שומעת את הרב מרים את קולו וצועק מילים קשות מנהמת ליבו. ואני מרגישה את עצמי הולכת ומתכווצת ונמוגה כליל. אמנם ידעתי שאני באמת מאוד מקפידה בעניין הצניעות המסוים שהוא דיבר עליו, אבל המילים הקשות עשו את שלהן. האווירה נעשתה סמיכה ועכורה, ואני הרגשתי שאין לי יותר יכולת לשבת ולהקשיב לדברים שנאמרו בתקיפות ובהפחדה לנשים הכי צדקניות שיכולתי לדמיין שקיימות בעיר. (רק לצורך ההמחשה, חושבני שהייתי היחידה שם שחבשה פאה…)
"אני רק זוכרת במוחש שכשיצאתי מהאולם, ניסיתי לייצב את הנשימה שלי, ולהגיד לעצמי חזור ושנן: 'נחמי, היום זו לא השפה, היום מדברים אלינו רק בסוכריות. דיבורים אחרים פשוט לא חודרים, לא נכנסים'. לא יודעת איך פעם אנשים היו מסוגלים לקבל מוסר ותוכחות, אני בכל אופן מתקשה בעניין…
צריך ים של סייעתא דשמיא על מנת להצליח לחדור ללבבות…"
ואם אנו עוסקות בענייני רוחניות ומוסר, יש פעמים שעולה בליבנו דילמה קשה: מתאים לומר ולהעיר? להאיר את עיני הנוכחים או לא? כל כך לא נעים לנו, ואנו משאירות את המילים עמוק בלב.
"בכובעי השני אני עובדת בחנות מפורסמת בירושלים לאופנה וביגוד לאירועים", מספרת הינדא גוטפרב. "מטבע הדברים נכנסות המון לקוחות מכל הסוגים, הקהלים, הסגנונות והזרמים. כל אישה עם הטעם שלה והרצונות שלה. אני כמוכרת מנסה להיכנס לראש של הלקוחה ולהתאים לה בגד כלבבה, שתצא מרוצה איתו. לכן אני גם מחמיאה אם זה נראה טוב או לחלופין מציעה בגד אחר, יותר מוצלח.
"הקושי שלי מתחיל כשאישה מודדת בגד, ואם אתנסח בעדינות, הוא לא בדיוק עומד עליה בגדרי ההלכה.
"לנשים 'משלנו' ממש אין לי שום בעיה להעיר, בעדינות ובטקט, להציע 'אולי את רוצה לנסות מידה גדולה יותר', או שאני יכולה להפנות את תשומת הלב לאורך השמלה וכו'.
"אבל אם האישה שמודדת היא מקהל אחר, פחות חרדי ואולי פחות מודע לכל דרישות ההלכה, שם אני נאלמת דום וממש קשה לי להעיר על דברים של צניעות. אולי אני חוששת מתגובה לא נעימה או שאני חושבת שהיא לצערנו לא תבין בכלל על מה אני מדברת.
"תמיד, בכאלו סיטואציות יש בי קונפליקט: להעיר או לא? להפנות את תשומת ליבה למידה המדויקת או לא? מצד אחד אני אומרת לעצמי שהיא אישה בוגרת שיודעת לבד מה קוד הלבוש שלה ואיך היא מתלבשת בדרך כלל, ואנחנו גם ממש לא מתלבשות באותה רמה של צניעות ובאותו סגנון, ומצד שני – ההלכה, מה יהא עליה? אולי בגללי היא תכשיל אנשים או תקבל כביכול אישור ממני שזה בסדר, כי אם המוכרת מגאולה, שנראית 'סופר חרדית', לא אמרה לה כלום, אז אולי זה בסדר?
"בסיטואציות כאלה אני אמורה לשאול רב איך להתנהג, ובינתיים מתפללת שמצד אחד לא אפגע במישהי ומהצד האחר חלילה לא אכשיל אף אחת…"
גיטי גפנר, סטנדאפיסטית, נזכרת במשפט שרצתה לומר אך נמנעה, בעקבות אי נעימות: "לאחר לידת בני, אושפזתי בחדר עם יולדת שלא הייתה שומרת תורה ומצוות. מאחורי הווילון התנהלו שיחות רבות, שמטבע הדברים הגיעו לאוזניי. הבן שלהם נולד בכניסת שבת, לאחר השקיעה, והברית הייתה אמורה להיערך בשבת. מאחורי הווילון שמעתי כיצד הם מתכננים 'לתמרן' את המוהל על מנת להקדים את הברית ליום שישי, כי לא ממש התחשק להם לערוך ברית בשבת.
"בסופו של דבר הם התקשרו לרב כלשהו והוא הורה להם לקיים את הברית ביום ראשון. האישה התלהבה מההוראה ואמרה לבעלה 'וואו! איזה רב זורם זה!' מאוחר יותר הבנתי שלפי ההלכה, אם יש ספק, דוחים ליום ראשון. אני לא ידעתי זאת והייתי ממש מופתעת.
"כל אותו הזמן התלבטתי אם להתערב ולומר מילה. ידעתי בתוכי שאם באמת ישנו מהאמת ויאמרו לרב שהתינוק נולד ביום שישי, אתערב ואומר להם שאסור לעשות זאת וזה גם מסוכן לתינוק. אבל כששמעתי שהרב הורה לאחר את הברית, נרגעתי. עדיין, אני תוהה אם היה עלי להתערב ולפחות לומר לה בחיוך נעים שאין כזה מושג רב זורם, יש רב שמכוון להלכה. אבל המילים הללו נותרו בתוכי. לא מצאו כוח ואומץ…"
הזכות לדבר
לעיתים, מול אנשים שנותנים לנו שירות, נאבדות לנו המילים, ואנו לא יודעים לבקש או לדרוש את מה שמגיע לנו בדין.
שירי נשיא, אמנית שירה, משתפת במקרה כזה: "יוצא לי לנסוע הרבה עם נהגי מוניות להופעות. פעם אחת נסעתי עם נהג עצבני, שכל הנסיעה לא הפסיק לפזול לנייד, לסרטונים ולהתכתבויות. הכל הוא עשה תוך כדי נהיגה, ואני פחדתי להעיר לו ורק אמרתי 'תפילת הדרך' בכוונה וקיוויתי לטוב.
"ואז, משמים, קרה משהו בכביש, והוא קלט את זה מאוחר מדי וסטה בפראות מהנתיב, עלה על אי תנועה – והלב שלי נפל לאן שנפל. בניסי ניסים לא קרה שם משהו גרוע יותר.
"מאז הבנתי שאין שום מצווה לשתוק לנוכח התנהלות מסכנת חיים כזאת. כי מה זו מילה אחת שלי מול חיים שלמים?"
רעות כהן משחזרת שני מקרים שבהם נאלמה דום במקום לדבר: "רכשתי מוצרים בחנות מסוימת והצגתי למוכרת חשבונית זיכוי שקיבלתי בעבר. המחשב הציג שהזיכוי כבר מנוצל, והמוכרת פנתה למוכרת ש'מעליה'.
"כאן התחיל מסע השפלות איום ונורא. היא שאגה עלי: 'המחשב יודע מה הוא אומר, איך את מעיזה לבוא עם זיכוי מנוצל?' ועוד 'פנינים' שונות.
"לבסוף, לאחר בדיקה מעמיקה, הבינו שיש טעות, וההנהלה אפשרה לי לשלם בעזרת הזיכוי, אך היא בחרה להמשיך בדרך שלה ולהזדעזע מחוסר הישרות שלי, כביכול. נלחמתי עם עצמי לא לענות לה ולא לחנך אותה בדיוק ברגע שהיא רואה שהיא טעתה, ולכוון שאזכה לכפרת עוונות. אבל במבט לאחור, אני סבורה שייתכן שכן היה מקום להעיר ולדבר, כי לפי מה שהבנתי, מדובר בדפוס התנהגות קבוע שלה. וגם אם ההערה כבר לא הייתה מועילה לי, אולי מול אחרים האחראית הייתה לומדת לרסן את תגובותיה הבוטות.
"והנה עוד סיטואציה שבה בלעתי את הלשון, וגם אז התחרטתי על כך: נסעתי ללמוד באנגליה למשך תקופה ארוכה. בפעם הראשונה אימי ליוותה אותי. מכיוון שהתארגנתי למספר חודשי שהייה שם, המזוודה שלי הייתה ב'אובר משקל'. תוך שאנו תוהות מה לעשות, ראינו יהודי מבוגר עם תפילין בלבד. פנינו אליו ושאלנו אם יסכים להעביר את המזוודה המלאה באוכל על שמו. הוא הסכים בשמחה, ואנו פנינו לעזור לו לשאת את הכבודה. אבל אז, רגע אחרי שהוא הניח את המזוודה על המסוע, הוא שאל: 'רגע, אתם לאנגליה? אבל אני מגיע לאמריקה!'
"הבנו את הטעות וביקשנו מהדיילת להרים את המזוודה מהמסוע ולקחת אותה אלינו חזרה. היא התעצלה להשיב לנו את הכבודה והחלה לשאוג על אימי ולהשפיל אותה מול כל ההמון, תוך שהיא מאיימת שתוריד אותי מהטיסה. היה לי קשה לראות איך צועקים ככה על אימי ואיך רומסים את כבודה, אבל נאלמתי דום. היום אני מבינה שהיה מותר לי לומר לה בעדינות: אני מבקשת ממך לדבר אל אימי בכבוד. אמנם נעשתה פה טעות אנוש, אך לא הוטמנה כאן פצצה ואף אחד לא רצה לעשות שום דבר רע. מה לעשות, לפעמים השכל מגיע רק אחרי הזמן".
יש שתיקה אחרת
ומה עושים כשבכל זאת, המילים ממאנות להיאמר? האם מוכרחים להישאר בתחושה מעיקה של חוסר אונים? פייגי מספרת על עצמה, שמצאה גם דרך אחרת. אולי הדרך הזו עוד לא מושלמת, אך בכל זאת – יש בה התקדמות ועוצמה.
"המנהל שלי בעבודה אומר שהשם ברא לנו שתי אוזניים, שתי עיניים, שתי ידיים, שתי רגליים, אבל פה אחד בלבד, כדי שנקשיב הרבה, שנראה הרבה אבל נדבר פחות.
"במבט לאחור, לרוב אני לא מצטערת על דברים שלא נאמרו, אלא על דברים שנאמרו וחבל שנאמרו. וזה המוטו המנחה אותי – עדיף להבליג מלהטיח, לפגוע חלילה ואחר כך להתחרט.
"אבל היו פעמים ספורות שרציתי מאוד לומר משהו ולא אמרתי, כי לא היה לי אומץ לומר. אחר כך הרגשתי חלשה, מובסת וממורמרת. כאילו נתקע לי משהו בגרון. לא יצא מהפה, גם לא נבלע חזרה. אורך זמן להשתחרר מזה.
"זה קרה כשלקוח צעק עלי והאשים מאוד. אני חושבת שלו היה לי האומץ, הייתי צריכה להגיד: 'אני לא מוכנה לאפשר שידברו אלי בסגנון הזה, ובפעם הבאה שתצעקו אסגור את הטלפון'.
"זה קרה גם כשהבוס הטיח בי מילים פוגעות בפני כל הקולגות. עמדתי שם שותקת כמו דג, לא מסוגלת להבהיר את עמדתי ולהסביר שלא בי האשם.
"ככה אני, לפעמים אני מפחדת וקשה לי עם צעקות, וכשצועקים עלי אני נאלמת דום, נעלמת. כל המילים שאמורות לעזור לי לשמור על כבוד האדם שלי ושל כל יציר כפיו של השם, בורחות ממני. אני שותקת, כואבת ובלב פנימה משתררת לי מהומה, וחוץ ממועקה ותסכול, אין תחושת ניצחון על כך שהבלגתי.
"מה שלמדתי לאחרונה זה לבחור. אני בוחרת לשתוק ולא נגררת לשתיקה, לכעס ולחוסר אונים. פשוט בוחרת לשתוק. אומרת לעצמי מילים טובות ומרפאות. כי את האחרים לא אתקן, ובעולם תמיד יש ויהיו אנשים תוקפניים, שאלופים בלזהות את החלשים מהם ולתקוף אותם בנקודות הרגישות.
"אמנם להגיד ברוגע את מה שאני רוצה אני עדיין לא מצליחה, לכן אני בוחרת לשתוק וכך נרגעת. הבחירה מצליחה לתת לי תחושה של חוסן, תוך שאני לוחשת לעצמי לאט לאט: 'בקצב הזה אולי תצליחי בסוף להגיד מה שאת רוצה ואיך שאת רוצה, ואולי כשתוכלי, כבר לא תרצי…' האם אצליח? ימים יגידו…"
תנו ללב לדבר
מה קורה בחיי נישואין כשאחד מבני הזוג שותק שתיקה שלא במקומה?
חני שטראוס, יועצת נישואין, מביאה את זווית מבטה המקצועית על הנושא:
"שתיקה שאיננה במקומה – משמעותה היא שהיית צריכה למחות ולא מחית. אני מוצאת את זה הרבה, נשים שרוצות לקיים בכל מאודן את 'אישה כשרה עושה רצון בעלה', אך לא פעם ולא פעמיים יש איזשהו עיוות בפרשנות של המאמר הזה.
"משמעות הביטוי 'אישה כשרה' אינה אישה שצריכה עכשיו להשתיק את כל רצונותיה, להפוך להיות אישה מחוקה, אישה כבויה, כזו שאין מקום לה וגם לא לצרכים הבסיסיים שלה כמו: ביטחון בחיי הנישואין, הערכה או הבנה בתא המשפחתי.
"נשים כאלה, הן לרוב נשים טובות לב שהפכו בטעות למרָצות. לרָצות זה אומר לעשות את רצונו של אישי בלי שיש לרצון שלי מקום או ביטוי".
איך נזהה ריצוי?
"כשאני בוחנת עם נשים כאלה מה מסתתר מתחת לריצוי, על ידי ניסיון להפריך את הנתינה המוחקת הזו, פתאום מגיע רגש עוצמתי של פחד תהומי ליצור את השינוי הזה.
"אישה כשרה היא אישה שיודעת היטב מהו רצונה, והיא גם מסוגלת לבטא את הרצון הזה מול בעלה ולבחור בחירה שקולה ומודעת אם נכון לוותר על רצונה או לא, תוך שבעלה גם הוא מקיים את ההלכות שעליהן הוא מצווה: 'מכבדה כגופו' לדוגמה, והוא מוכן לשמוע ולהעניק לאשתו את כל צרכיה. בעיניי, שתיקה שמוחקת את האישיות, היא שתיקה שלא במקומה".
איך בכל אופן אפשר לשנות מהלך כזה של שתיקה מרצה שנמשכת שנים?
"נקודת ההתחלה היא קודם כל להודות במקום הזה: אם אני מוצאת את עצמי כועסת או מתוסכלת מוויתורים שאני עושה, כנראה אני טיפוס מרצה.
"השלב השני הוא: למדי לדבר על הצרכים שלך, התאמני על משפטים כמו: 'אני צריכה ש… חסר לי מאוד ש… כמה היה משמח אותי ש…' יכול להיות שבעלך יהיה מופתע מגילוי הלב שלך, אבל אני יכולה לומר לך מתוך ניסיון עם מאות נשים: זה הדבר הכי כשר שאת יכולה לעשות עבורו. להיות כנה".
