לחיה הודיעו כי לבנה בן השמונה לא נשאר כמעט זמן לחיות, מלכי מספרת על התמודדות מורכבת במשפחה, אסתר משתפת באתגרים מיוחדים שקיבלה: שני ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אביטל מתארת ילדת שמנת שפתאום עומדת מול המציאות ומול משא כלכלי כבד, ויש עוד | שמונה נשים פתחו בפנינו את ליבן, שרטטו לנו שערים שהיו נעולים בפניהן, ותיארו עבורנו את ההתמודדות ואת נשימת הרווחה שלהן מול השער שנפתח בסופו של דבר | פִתחו שערים
כמה פעמים בחייך עמדת מול שער נעול, שער שמאחוריו המתין לך הווה מאושר או עתיד זוהר, שער שאמור היה לפתוח לך פתח לחיים מוצלחים יותר, בכל תחום שהוא?
כמה פעמים חיפשת מפתח או חרך שדרכו ניתן לחדור פנימה?
לפעמים כשהשער נעול ואת עייפה מלדפוק, הייאוש משתלט וחוסר האונים ממלא את הלב, את רק זקוקה לנוסחת קסמים או לארגז כלים מסוג שונה.
ייתכן שאת רק צריכה למצוא את המפתח הנכון או את הקוד המתאים, וייתכן שלעת עתה השער יישאר נעול, אבל אולי בעתיד הוא ייפתח לרווחה, יאפשר לך להגשים חלום.
בכתבה זו שמענו את סיפוריהן של נשים שניצבו מול שער נעול והצליחו לפרוץ אותו לרווחה. זה לא היה קל ובוודאי לא פשוט, אבל עובדה שהן פה בשביל לספר לנו על כך…
יחד נפתח את הדלת תוך בקשה חמה שנלחשת בכל מוצאי שבת, נייחל לפתיחת כל השערים:
"וּפְתַח לָנוּ השם…ּ בְּזֶה הַשָּׁבוּעַ וּבְכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ. שַׁעֲרֵי אורָה. שַׁעֲרֵי בְרָכָה. שַׁעֲרֵי גִילָה. שַׁעֲרֵי דִיצָה. שַׁעֲרֵי דֵעָה…"
שערי תשובה
לפעמים תשובה היא דלת לכל הטוב שיכול להיכנס לחיינו, לפעמים היא פותחת בעקבותיה שערים נוספים, שדרכם לא חלמנו להיכנס.
חיה רחמים, מזכירה רפואית במחלקת רשומות רפואיות 'שערי צדק', מספרת על שערי תשובה ועל שערים רוחניים שנפתחו בפניה ובפני משפחתה, בעקבות מאורע קשה שחוו.
"עד לפני כ-31 שנה היינו משפחה מסורתית רגילה שחיה חיי שגרה, ואז, ביום אחד שחור משחור, גילינו כי בננו היקר בן השמונה סובל מגידול ממאיר בגרעין המוח, עם אפס סיכויי החלמה.
"הרופאים הציעו לנו לטייל עימו ולבלות את מספר החודשים שנותרו לו. לא ויתרנו עליו, ובינתיים החליטו לנסות לטפל בו בעזרת הקרנות, אך למרבה הצער הטיפול רק גירה את הגידול ומצבו הרפואי הלך והסתבך.
"כעובדת בבית החולים ובעיקר כאמא שלא מוכנה לראות את בנה דועך, עמדתי כמו לביאה והצהרתי כי חשוב לי שהצוות הרפואי יעשה הכל כדי למצוא דרך לריפוי.
"הרופא המטפל שלח את בדיקות הדימות לחו"ל ובינתיים המליץ על טיפול כימותרפי. ואז, מבית החולים יוסטון בארה"ב הגיעה התשובה שניתן לנתח אותו על ידי מומחה ייעודי בסכום של 70 אלף דולר.
"הצוות הרפואי בארץ מנע מאיתנו מלהגיע לניתוח בחו"ל, בטענה שניתן לנתח אותו פה, בארץ. לא ידענו את נפשנו.
"בתוך הכאוס, השבר והכאב, שוחחנו עם רב בית החולים, הרב שטראוס, והוא הציע לנו לפנות לגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל ולבקש את ברכתו.
"הרב גריינמן קיבל אותנו במבט רחום ובהשתתפות מלאה והורה לנו לפנות לרופא כלשהו בבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם, ציין, אם יתמזל מזלנו, נזכה לטיפולו של רופא יוגוסלבי מספר אחת בעולם, שיגיע ארצה בעוד שבועיים.
"ואכן, כך עשינו וזכינו לשליח מיוחד. הבן שלנו ניצל ברוך השם. השם עשה עימנו ניסים גדולים. במקום להיטלטל לחו"ל, לעזוב משפחה ולשלם הון עתק, שילמנו סכום סביר עבור מנתח מומחה".
אבל לא רק שערי רפואה נפתחו עבורם, אלא בעיקר שערי רוחניות. "עד לאותה טרגדיה, היינו יהודים מסורתיים. בעקבות המחלה של בננו, התחלתי להתפלל. אבל למרבה הפלא, המצב רק הידרדר. הבנתי שאם אני רוצה את עזרתו של הבורא עלי להפסיק לנסוע בשבת. והנה, לאט לאט ראינו הטבה משמעותית.
"בעקבותיי שבו בתשובה גם אחיי והוריי. משפחה שלמה התקרבה ליהדות. היום אחייניות שלי מכסות את ראשיהן ומקפידות על קלה כבחמורה, ואחייניי לומדים בישיבה".
ומה באשר לבן החולה? במשך שנתיים שלמות שהתה המשפחה בבית החולים, נעה ונדה בין טיפולים ושיקום. חייו ניצלו ברוך השם. הוא אומנם נותר נכה בחצי גופו, אך הוא חי חיים מלאים, מאושר ופעיל, עובד ונוהג.
"למדתי על כוחה של תפילה לפתוח שערים וגם על פתח לתשובה, לצד כוחה של מצוות הצדקה. היום אני מספרת את סיפורי האישי וזוכה לפתוח שערים בחייהן של נשים אחרות, שעדות לנס ומקבלות עליהן קבלות טובות".
שערי אושר
שמחה פותחת שערים נעולים, אך כיצד מגיעים לאותה שמחה? בינינו, זה לא תמיד קל…
מלכי קופטייל, מטפלת רגשית, משתפת בתהליך מרתק ומעצים שעברה מטופלת, כמובן בשינויים יסודיים של פרטים מזהים.
"טובי הגיעה אלי במצב של ייאוש. ייאוש מעצמה, ייאוש מחיי הנישואין שלה. היא הרגישה שנפלה, ובגדול. הבית שהקימה, לא דמה ולו במעט לבית החלומות שלה.
"נכון, היא ידעה שהציפיות הן רק עד שהחלום מתגשם – ואז צריך לקבל אותו ולהבין שזו המציאות האמיתית והמדויקת. אבל זה לא ריפא לה את הכאב. לא הפחית את עוצמת האכזבה.
"היא התמודדה עם בעל ללא לוח זמנים וחסר אחריות מוחלט בכל הנוגע לבית. היא, לעומת זאת, ניהלה את הבית ביד רמה, אבל באיזשהו שלב הרגישה שהיא קורסת.
"היא לא הצליחה להתחבר אליו משום כיוון, היו ביניהם רק כעסים וויכוחים. הזמנים שאמורים היו להיות יפים וטובים, היו עכורים, מצערים, והיא רק ניסתה לברוח מכל רגע כזה, של יחד-לבד.
"כבר היו להם שישה ילדים, והיא כאבה על כל אחד מהם – לאיזה בית הוא נולד, לאיזה אבא, לאיזו אמא. כשמרגישים ייאוש – הדבר הכי קל לעשות אותו זה פשוט – להתחפר מתחת לפוך ולפזם: 'נמאס לי!' אבל היא לא נהגה כך, אלא הגיעה עם תעצומות נפש, על מנת לקבל עזרה, לא כדי שיאשרו לה עד כמה מצבה הוא נורא. לכן הערכתי אותה מאוד.
"התחלנו לשמוע מה היא מספרת, ואני מציינת זאת דווקא בלשון רבים לא בגלל העובדה שהיינו שלושה בחדר, אלא כי היא סיפרה, ואיתי יחד – שמעה את עצמה מחדש.
"הקשבנו יחד בסבלנות, ושמענו את הכאבים שלה. היא החלה להפנים שזה המצב, זהו בעלה. היא הבינה לאורך התהליך שביחסים שלנו עם הסביבה, כל שינוי שאדם עושה, בהכרח משפיע על הסובבים אותו, שב אליו כבומרנג, וחוזר חלילה.
"ניסינו והצלחנו בס"ד למצוא את נקודות האור בחייה, עברנו יחד תהליך של הכנעה, למדנו להודות עליהן, לראות אותן, למשש אותן ולחבק אותן חזק. תודה השם שבתוך החושך אתה שותל זהרורים של אור, כי כשאנחנו מסתכלים עליהם, הם גדלים כל כך… והופכים לזרקורים.
"התהליך אכן דרש כוחות נפש, יחד התחזקנו באמונה שיכול להיות טוב יותר. נקודות האור שמצאה בבעלה – כמו חזרו אליה בבומרנג, והתחלנו לראות שינויים.
"קודם כל, רוגע החל לחדור אל תוך ליבה. כשהיא התקרבה לשמחת בר המצווה של בנה הבכור, היא הייתה לכאורה אמורה להיות במתח שיגיע לשחקים. היא תיארה לי כיצד התנהלה כשחגגו להוריה את חתונת הזהב… אבל הודות לתהליך שעברה, המציאות לא הייתה כך.
"ידענו שבר מצווה זהו אירוע רציני יותר, ודורש עוד יותר מאירוע משפחתי כולל, חשוב ומכובד ככל שיהיה. הלחץ שהכל יתקתק, שהכל יהיה מושלם ומרשים, היה מוציא אותה מדעתה.
"אבל כעת, כשלמדה לקבל את המציאות, לאהוב אותה למרות הכל – אכן נפתחו לה השערים. בעלה החל להעניק יחס אמיתי, מתחשב, הוא נהיה אדם אחר! היום, כחצי שנה לאחר שסיימה תהליך ליווי רגשי עמוק, היא מסמנת לעצמה באושר, לא מאמינה – כיצד היו נראים חייה אך לפני שלוש שנים. יודעת שאין לך אדם שאין לו שעה. היא ראתה זאת במו עיניה ונשמתה".
שערי שמחה
גם לאסתר רוזנברג, מרצה ושדכנית, לא תמיד היה קל לשמוח. בשיחה עימה היא מספרת בפתיחות ובכנות כיצד נפתחו בפניה שערי שמחה, דווקא מתוך כאב וחוסר אונים:
"זכיתי להיות אמא לשני ילדים בעלי צרכים רפואיים מיוחדים, הראשון בן 27 והשני, הילד הרביעי במשפחה, בן 18. מטבע הדברים, עוד לא הספקנו לעכל את האתגרים והקשיים בגידול ילד עם צרכים מיוחדים, וכבר זכינו לחבוק עוד בן עם קשיים, כאשר לכל אחד נתונים אחרים והתמודדות שונה.
"מתוקף תפקידי הייתי חשה שאני נושאת שק של אבנים על הכתפיים. שק של ניסיונות שהכבידו וגרמו לי להרגשה מתסכלת ולציפור שלחשה ללא הרף: 'קשה לי, רע לי…'
"כעת, לאחר תהליך אישי, למדתי להוריד את האבנים הללו מהכתפיים ולהשתמש בהן כמדרגה – לעלות עליהן ולראות כמה נפלא העולם. תקופה ארוכה אחרי ששני יקיריי נולדו, הייתי רגילה להביט על העולם בגב כפוף, אבל כשלמדתי להוריד את השק ניבטו בפניי נופים קסומים ואוויר פסגות".
איך מתרחשת תפנית כזו? נכון, זה ממש לא פשוט. אסתר מצביעה על מה ששימש כמפתח לעולם המואר: "אחרי תקופה ארוכה מאוד של קושי, חוסר מצב רוח ואמביציה לפעול, התחלתי לרכוש ידע וכוח. פתחתי ספרים, הקשבתי להרצאות וניסיתי ללמוד להתגבר על המצוקה הרגשית. ברוך השם אחרי עבודה מאומצת הצלחתי לשנות את המבט ולראות את הטוב.
"באופן כללי, הדרך עוברת בבחירה אמיצה, כמה שפחות לחפש את האין והחסר, וכמה שיותר להתמקד במה שכן קיים. לימדתי את עצמי להסתכל מה עלול להיות חלילה יותר גרוע – הלכתי עם בני לרופא? לפחות לא הגענו לבית חולים.
"בעוד בעבר היו בי בושה ותחושה שמזלי רע, היום אני מרגישה שהקב"ה בחר בי אישית. אני אומרת לעצמי מדי פעם: 'תארי לעצמך שרב גדול היה מבקש ממך להיות שמרטפית על ילדיו – היית שמחה? כאן הקב"ה בעצמו ביקש זאת ממך והפקיד בידייך נשמות יקרות…
"בעיניי, המפתחות לאושר הם ידע רוחני וגשמי. כי ידע הוא כוח. קשה לכם? עצוב? מכביד? חפשו ידע מהמקורות ומהפסיכולוגיה. כל אלו יעניקו לכם כוח להתמודד ולא להתמוטט".
שערי פרנסה
קשה פרנסתו של אדם, אך לצד העבודה שלנו עולות השאלות שהיו תמיד חלק מפולמוסים בכל הדורות: עד כמה אנו מצווים לעשות השתדלות? האם האדם אמור להיות מונע מפחד או מלחץ? ומהו המפתח לפרנסה ברווח?
אביטל אוחיון, מטפלת במוזיקה MA, מצביעה על שערים שנפתחו בפניה בחייה האישיים:
"גדלתי בבית אמיד מאוד, ילדת שמנת מפונקת. דווקא בגלל זה מצאתי את עצמי אחרי החתונה מאוד חרדתית לנושא של כסף, כי מבחינתי אדם שלא יכול לקנות לעצמו את כל מה שמתחשק לו – הוא עני מסכן.
"זו הייתה התפיסה הילדית שהייתה לי, ולא יכולתי לקלוט מציאות שארצה משהו ולא אוכל לקנות אותו. לכן, אף על פי שברוך השם לא היה חסר לי כלום, עבדתי קשה מאוד כדי להבטיח את מצבו המעולה של חשבון הבנק.
"הכי גרוע היה שעבדתי בעבודות שלא באמת אהבתי, אבל הן היו יפות בעיקר עבור שורת העו"ש בבנק.
"ואז, בתהליך פנימי בסייעתא דשמיא, החלטתי שאני עושה את מה שאני רוצה באמת, את השליחות הפנימית שלי, ושאני מקבלת אומץ לעשות את זה גם 'במחיר' של חוסר ביטחון כלכלי.
"יצאתי לעצמאות, פתחתי עסק לטיפול רגשי ולתהליכי ליווי, וזה באמת דרש ממני אומץ.
"פתאום, מצאתי את עצמי כשאינני יודעת אם יקנו או לא, כשאינני יודעת כמה יירשמו לקורס הקרוב. ממש הרגשתי את החוויה של פרנסה בידי שמיים.
"בחסדי השם יתברך בסוף זה קרה. הפעילות התרחבה, והיום יש לי צוות שלם של מטפלות שמעבירות תהליכים בגישה שלי, ובתחילת השנה אפילו זכיתי לפתוח בית ספר להכשרה מקצועית".
ולמה היא בחרה לספר דווקא את האנקדוטה הזאת? אביטל מציינת שהיא רוצה שכל אחת תדע שהיא מסוגלת.
"החרדה שלי לגבי כסף הייתה חזקה מאוד, ובסייעתא דשמיא דווקא העבודה עליה פתחה לי בסופו של דבר שערים חדשים. המלצה שלי? תעזו, תעשו, תפגשו את הפחדים שלכם בעיניים ותראו איך תוך כדי מפגש כבר נפתחת לכם דלת חדשה של שפע שהקב"ה שולח".
לסיום היא בוחרת להתמקד באחד מפירות עבודתה, בשער שנפתח בפני נשים נוספות בזכות אותה פתיחת שער אישית: "לפני כמה שנים זכיתי ללוות אישה שציפתה שנים רבות לילדים. היא הגיעה לקליניקה שלי אחרי שעות של נסיעה וסיפרה בכאב על ההתמודדות הלא פשוטה שלה. נתנו יחד מקום לכאב, לגעגוע ולציפייה…
"לפני חודשיים היא בישרה לי שבסייעתא דשמיא היא חובקת תינוקת ורודת לחיים! היא סיפרה כי היא הרגישה שהתהליך פתח לה פתח חדש של שחרור, הרפיה ומקום ליד השם לעשות נס. והוא קרה. אני מאושרת להיות שליחה לפריצת מחסומים נעולים בנפשותיהן של נשים יקרות".
שערי תקווה
"התקווה היא אחות רחמנייה של הצער", גורס פתגם אמריקאי, וכשהייאוש גובר מול תיק רפואי סבוך, חשוב להיות שם, להגיש מפתח ללב שבור, לאחות, לרפד.
שרה פ', מאמנת אישית להגשמה עצמית, מנחת סדנאות, מנהלת מערך התנדבות בבית חולים ומלוות שירות בבית החולים 'שיבא', מספרת על עשייה מיוחדת, שבמסגרתה היא מנסה לפתוח דלת לתקווה, גם בתוך עלטה סמיכה.
"חולה אונקולוגי עובר תהליך ארוך וגרף מתמשך של מצוקות רגשיות. כמלווה חולות אני נוכחת לראות כמה אור ניתן להדליק אצל חולות שסובלות ומתייסרות. לפעמים רק לשבת איתן לכוס קפה או לצייד אותן בממתקים לילדים שבבית, פותח בפניהן דלתות לתקווה. ואני משתדלת להיות שליחה לכך.
"במשך שנים היה לי חלום לעזור לחולות, וברוך השם היום כמלוות שירות אני מאושרת ללוות את החולות ואת המשפחות, ולדאוג להן לחוויית מטופל נעימה. אני שמחה להיות השליחה ולפעול ממקום של נתינה והגשמה עצמית.
"לפני מספר שנים, בדרך לבית החולים, פגשתי אישה כבויה, שבורה ורצוצה. היא סיפרה שזכתה לפני מספר שבועות ללדת את בנה, שלו ציפו שמונה שנים ארוכות. אך התינוק נולד בתהליך מהיר, מאחר שהיא הייתה בסכנת חיים ממשית, וגם לאחר הלידה הייתה מורדמת ומונשמת למספר ימים.
"למרבה הכאב היא שיתפה שמצבו של התינוק קשה ולא נותנים לו סיכוי. 'אתמול השתחררתי מבית החולים וכעת אני נוסעת להיות עם התינוק', סיפרה בשפל קול.
"הבטתי בה ואמרתי: 'עצם העובדה שאת יוצאת מהבית, מתלבשת, נוסעת ומצליחה לדבר ולשתף אחרי כל מה שעברת, זה דבר גדול. אני רוצה לקבל את המספר שלך ובעזרת השם לבוא להשתתף בברית של התינוק!'
"היא הביטה בי כאילו נחַתי מהמאדים, אך ראיתי איך ניצת בעיניה זיק חדש, שלא היה שם. אני עצמי התפלאתי: איך העזתי לדבר על ברית כשהנתונים כל כך קשים?
"חודשיים לאחר אותה נסיעה קיבלתי שיחת טלפון מרגשת: אותה אישה הזמינה אותי לברית של בנה! היא ציינה שהרופאים הגדירו את ההחלמה כנס רפואי והעידה בפניי שהמילים שלי נתנו לה כוח ותקווה להתמודד עם המציאות ולשדר חוזק".
שרה משתפת באנקדוטה נוספת: "הגעתי לאישה אחרת שהייתה חולה בלוקמיה ועברה טיפולים קשים מאוד. במשך מספר חודשים לא קמה מהמיטה ולא החליפה את כתונת בית החולים.
"לאחר שיחה עימה הבנתי שחסר לה בגד מתאים שבו היא תוכל להסתובב. הבאתי בגדים שהיא תוכל ללבוש. למרבה הפלא הבגדים הללו יצרו בה רצון לחזור לחיים ולהילחם על חייה. פתאום היא הרגישה בן אדם.
"בהמשך היא ביקשה עוד בגדים, וכולנו נרתמנו לתת לה אותם. בעצם היא הפכה מחולה בחלוק תכלת לאדם, מה שסייע לנו לתת לה את הכבוד הפנימי. לא לראות אותה רק עם טייטל של חולה. משם היא המשיכה להתחזק ולהבריא ברוך השם.
"לעיתים המפתח לתקווה הוא חיוך או מילה, ובעיקר רצון טוב ואהבה…"
שערי חינוך
מי מאיתנו לא שמעה על צערן של אותן ילדות מסורבות כניסה לסמינר? טונות של דיו נשפכו עליהן ואין-ספור אנשים טובים עמלו ועמלים על שינויים ושיפורים של המציאות המטרידה. גם הרבנית מביאלה בני ברק הייתה שליחה מופלאה לאושרן של שתי נערות יקרות.
בשיחה עימה היא עומדת על התופעה והשלכותיה ומספרת בגילוי לב על המאבק שניהלה.
"מטבע הדברים, אל ביתנו מגיעים אין-ספור מקרים של יהודים יקרים שעומדים מול שערים נעולים מכל הסוגים. כאשר מדובר בנעילה הרמטית של שערי מוסד לימודים, התוצאות עלולות להיות הרות אסון. אני אישית מכירה מספר משפחות שהסירוב שנתקלו בו גרם להן להידרדר.
"לפני מספר שנים הגיע אלי מקרה של ילדה איכותית, בעלת מידות לתפארת וציונים מעולים, אך בסמינר כלשהו, שאליו היא התאימה מאוד מבחינת השתייכות קהילתית, בשום אופן לא רצו לקבל אותה.
"ניסיתי את כוחי בכל הדרגים הניהוליים, אך נוכחתי לראות שכל השערים חתומים על מנעול ובריח. הסיבה לכך? למשפחה יש מחשב בבית. ביררתי את העניין, והתברר שמדובר במחשב חסום שנמצא בבית לצורך עבודת האם. בסמינר גם אמרו שהאם לבושה בצורה אופנתית מדי.
"כאב לי מאוד והבנתי שמדובר בתירוץ בלבד. עמדתי שם לבד ונקשתי שוב ושוב, הבטחתי בשם המשפחה לעמוד בכללים נוקשים, כולל הוצאת המחשב מהבית והחלפת הגרדרובה באלפי שקלים, אך שום דבר לא עזר.
"החלטתי לעלות שלב במערכה וקבעתי פגישה עם ראש העיר שבה היה הסמינר. הגעתי עם תעודותיה של הילדה ועם כל המידע והצהרתי כי אני מקבלת עלי אחריות מלאה. לאחר מספר ימים קיבלתי את הבשורה המרגשת: דלתות הסמינר נפתחו! היום אותה נערה כבר הקימה בית איכותי, ואני מאושרת בכל פעם מחדש לראות את נועם הליכותיה.
"ברוך השם זכיתי שנה אחרי כן להיות שליחה לעוד נערה אחרת, שאחותה כבר למדה בסמינר לפני כן. התירוץ היה נראה לי מטופש להפליא, ואני נלחמתי בכל הכלים שהיו ברשותי. לבסוף הבנתי שמדובר באינטרסים ובשיקולים צרים שנעשו על גבה של ילדה תמימה וטהורה. היום אותה נערה לומדת בסמינר הרצוי וקוטפת תשבחות בכל הליכותיה".
ואם תשאלו את הרבנית מדוע היא כה מתעקשת, היא תרים אליכם מבט חדור מטרה ותסביר: "הניסיון הוא מר. אני מכירה אישית מספר משפחות שבניהן לא התקבלו לישיבות והן ירדו מטה בסולם הרוחניות.
"אני פונה לכל איש חינוך או מנהל: לפני שאתם משיבים בשלילה, אנא, תחשבו פעמיים. לעיתים ה'לא' שלכם הוא טריגר להריסת בתים ולנפילה של משפחה שלמה. פתחו דלת ולב ותזכו לסייעתא דשמיא".
שערי לימוד
רחל, שם בדוי מטעמים מובנים, ניסתה לפרוץ את דלתות הישיבה עבור בנה המתמיד.
"אני אמא לשמונה ילדי חמד. כולם נעימים וחביבים, חלק מהם מאתגרים יותר וחלק פחות, אבל שימי ניכר כבר מקטנות כאוצר יקר, גאון ולמדן, כריזמטי ומלא קסם.
"כל השנים הזלנו עליו דמעות וייחלנו שיממש את המתנות שבהן בירך אותו הבורא ויגדל לתלמיד חכם. היות שבקהילה שלנו לא הייתה בנמצא ישיבה מתאימה, השתוקקנו לרשום אותו בישיבה למצוינים, ששייכת לקהילה אחרת.
"היינו סמוכים ובטוחים ששערי הישיבה ייפתחו בפניו בכבוד מלכים וכולם יתרשמו מכישוריו, מרמתו הלימודית ומהחן שלו. אבל הקב"ה רצה אחרת.
"למרבה התדהמה, לאחר מבחן ארוך, שימי לא התקבל לאותה ישיבה. הסיבה? הצוות הבוחן טען שיכולותיו נמוכות מדי. היינו המומים, בננו קצר כל השנים 'מאות' בקלות רבה. אז מה קרה פתאום?
"העלבון, הכאב וההלם היו גדולים. חשנו כאילו המתנה שקיבלנו, כביכול עומדת להיאבד. אך בשכלנו הבנו שיש רצון שמיים ויש שאיפות טהורות. אולי רצון שמיים שלא ילמד דווקא שם, אבל רצוננו האישי והבוער היה שהוא יגדל לתלמיד חכם, עם הכלים הנכונים לו.
"ישבנו יחד, בעלי ואני, וביקשנו לבדוק כיצד נוכל להשתדל כדי ששימי יגדל בתורה במקום שליבו חפץ. מה לא עשינו באותם ימים? הפעלנו אנשים ואפילו הסכמנו להפריש את רוב חסכונותינו כתרומה עבור הישיבה הנבחרת, אך ה'שוחד' לא דיבר אל צוות ההנהלה.
"החלטנו להשקיע בו גם בפן הלימודי, בשביל לסייע לו למצות את יכולותיו. שכרנו מומחה גדול שישב עימו מדי יום והעניק לו כלים ומיומנויות בלימוד.
"משראיתי שהשתדלות טכנית לא מועילה, הבנתי שאני צריכה להפעיל מפתחות של תפילה ודמעות. אני זוכרת את עצמי יושבת מול תהילים, מבקשת מלב רותח ומתוך שאיפה כנה ואמיתית: 'ריבונו של עולם, נתתי הכל: תפילות, חינוך, כסף. אם רצונך שבני לא ילמד בישיבה המצוינת – אני נותנת גם את זה. מבטלת את רצוני, כי זה רצונך. אבל אנא, זכנו שהוא יהיה תלמיד חכם ויאיר את העולם. אין לי רצון בכבוד, חשוב לי שהבן שלי ימצה את המתנות שאתה נתת לו…'
"סיום השנה התקרב, ובישיבה המובחרת הודיעו שהרישום ננעל סופית ואין מקום אפילו לא לעוד בחור אחד, אך הבטיחו שאם אחד מהתלמידים יבטל, בננו הוא שייכנס במקומו.
"רשמנו את בננו לישיבה אחרת בעיר וסיכמנו שגם אם חמש דקות אחרי ששימי מתחיל את לימודו בה פתאום נתבשר ששערי הישיבה המובחרת נפתחו – לא נשנה את הבחירה, בשביל לא לבלבל את שימי.
"ערב לפני פתיחת הזמן נכנס שימי לישיבה בעיר מגורנו והכין לעצמו מקום טוב בבית המדרש. שעתיים לפני תחילת הזמן, קיבלנו טלפון מהישיבה שאליה נכספנו: התפנה מקום! מתברר שבחור מסוים ביטל את הגעתו ועבר לישיבה אחרת.
"ההלם היה אדיר והבלבול עוד יותר. רצנו לקבל את ברכת האדמו"ר, ותוך מספר שעות הכנתי מזוודה מלאה בביגוד ושלחתי את בני לישיבה המרוחקת.
"רק יום למחרת הגיעו הדמעות. הבן יקיר הפליג לישיבה מרוחקת, בלי הכנה רגשית, תוך מהפך מהיר. אותן דמעות של תפילה התחלפו לדמעות של געגוע מהולות באושר אין-סופי.
"המשכנו לתת לבננו חונך מומחה, שיסייע לו להתמיד ולהתעלות, ושנה אחרי כן שאל בעלי את הר"מ כיצד שימי, והר"מ חייך והשיב: 'תגיד לאמא שתמשיך להתפלל…'"
שערים לנפש
מלכה הרטשטיין, מטפלת פרטנית (CBT), יועצת נישואין ומנחת הורים, מטפלת בנשים ובזוגות המתמודדים עם אתגרים לזכות בילדים, מציינת שעבודתה היא להסתובב סביב שערים נעולים, לחוות את הקושי להיות מול השער הנעול ו… לחפש את המפתח שיפתח את השער.
"וגם אחרי שהמנעול נמצא השער לא תמיד נפתח מהר…" היא מסבירה. "יום יום אני פוגשת בחורות, נשים וזוגות שנמצאים בתהליך הזה. חלק מהם רק ליד השער, חלק מחפשים את המפתח וחלק מנסים לפתוח את השער בעזרת המנעול שמצאו.
"חייבת להדגיש שלא תמיד מדובר במצבים קשים, להפך, הרבה פעמים מדובר במצבים הכי מוכרים ואנושיים, ועל ידי התבוננות קצת אחרת נפתחים שערים ענקיים…
"הנה דוגמה לתהליך מרגש בשינויים קוסמטיים: רחל הייתה בחורה בוגרת שרצתה מאוד מאוד להקים בית, אבל פעם אחר פעם הרגישה שהדלתות חסומות בפניה, שידוך אחרי שידוך ירד. היא הגיעה אלי מתוסכלת.
"אחרי מפגש אחד ראיתי שרחל פוחדת לקבל החלטות בהרבה תחומים, היא עסוקה מאוד בלרצות את הזולת, ובמקום לבחון את המועמד היא דואגת לאווירה טובה בפגישות. רחל התנהלה כך בקביעות ואפילו לא הייתה מודעת לקשר הישיר של הדפוסים הללו למצב שלה.
"למעשה, לא עבדנו בכלל על קבלת החלטות, אלא התמקדנו בחיבור ובדיוק לעצמה ופחות לדפוס המרצה, וברוך השם זכיתי לקבל ממנה הזמנה…
"סיפור נוסף הוא על זוג נפלא שהגיע בעקבות שחיקה ואדישות בחיי הנישואין. בתחילה הם תלו את המצב שלהם בעומס ובקשיי החיים, אך אחרי עבודה הם פתחו שערים לקשר חם וקרוב.
"החלק המדהים היה שבאחד המפגשים סיפרו בני הזוג על התמודדות קשה מאוד עם בן מתמודד. בפגישות כלל לא התייחסנו לנושא באופן ישיר, ורק אחרי תהליך הם סיפרו שהאווירה המזלזלת שהייתה כלפיו בבית השתנתה לחלוטין! בעקבות כך כל בני המשפחה שינו את היחס כלפיו! כך קרה שעבדנו לפתוח שער אחד ובביתם נפתחו שערים רבים".
מפתח הקסמים
פערי בלומנטל, גרפולוגית מוסמכת, מבצעת אבחון והכוונה, מעניקה כלים להתמודדות מול דלת נעולה:
"כאשר עומדים מול דלת נעולה, כדאי לדעת כי זהו מצב זמני. היא נעולה כרגע. נכון, קשה לנו, אך לא כדאי לברוח. היא תיפתח כאשר יגיע הזמן לכך. לא אני זו שאחליט מתי זה יקרה. ישנן דלתות שנפתחות אחרי שנים, פתאום משתחררים ציריהן. פתאום יש דרך יצירתית לפתוח את מה שהיה תקוע.
"לאורך הדרך ראיתי בחיי שבכל פעם, במקום שהרגשתי תקועה מבחינה מקצועית, אישית או משפחתית, למדתי שהנה, עומד לקרות משהו טוב. אכן, אולי יש כאן עניין קשה וכואב שדורש שינוי, אך בסופו של דבר שער מסוים נפתח. אני רק צריכה לשבת ליד הדלת, לתת לשינוי לקרות ובעיקר לקבל את המציאות. אם יש בנו בשלות נפשית להמתין ולהכיל, הדלת תיפתח".
האם יש כלי מעשי שמשמש מפתח קסמים?
"בעיניי, הומור ויצירתיות הם כלים ייחודיים לפתיחת שערים. הנה אנקדוטה שממחישה זאת: זה עשור אני מעבירה קורסים מקצועיים. באחת ההזדמנויות הזמינו אותי להרצות לציבור דתי לייט וציינו שאם הציבור ייהנה אמשיך לסדרה שלמה.
"כשהגעתי הציבור נתקף בהלם. הם לא הבינו שהמרצה שאמורה להגיע תהיה חרדית, ולא ידעו איך לבלוע אותי. החלטתי לפתוח במשפט קליל ואמרתי: 'האם אתם רוצים הרצאה על גרפולוגיה או על ענייני דת?' באותו רגע הרגשתי שנפתחה בקהל דלת חדשה. היא נותרה פתוחה במשך עשרים מפגשים אפקטיביים ומרתקים ביחד.
"בארסנל כלי העבודה לפתיחת מנעולים, קיים כלי נוסף: חשיבה מעמיקה ובחינה מחודשת של המציאות. ביום מן הימים הופנה אלי לאבחון כתב יד של ילד בן עשר, על ידי צוות הת"ת בו למד. הצוות טען שהוא אינו משתף פעולה לטוב ולמוטב ואיננו מגיב למלמדים.
"הם היו בטוחים שמדובר בילד חצוף ומרדן שזקוק לגבולות, אולם בחינה מדוקדקת של הכתב העלתה אבחנה שונה בתכלית: ראיתי ילד מיוחד וחרד, שזקוק באופן נואש לקשר אך לא מעז להראות זאת. זיהיתי רמה גבוהה של לחץ נפשי ופרפקציוניזם קיצוני.
"דיברתי עם המפקח החינוכי והסברתי לו שהילד פועל ממקום של רצון להגן על עצמו, מתוך פחד וחוסר אמון בעולם המבוגרים. באותו רגע נשמע 'קליק' תאורטי במוחו של המפקח. הוא החל להבין שהזאב היה תחפושת לכבשה רכה ומפוחדת, והילד זכה לטיפול מכיל ומסור".
