אין שולחן כבד, אין פטיש מוטח ואין דוכן מגודר, ובכל זאת מתקיים פה משפט: בגינה או במכולת, בסלון או בשיחת טלפון. ובמשפט הזה יש אשמים ויש פסקי דין נחרצים. ואת שואלת את עצמך בלב כואב: למה זה צריך להיות כך? | למה, באמת, אנשים נוטים לשפוט אנשים אחרים? למה יש כאלה שממהרים לחרוץ דין וגם לומר אותו בקול גדול? ואיך מתגוננים מפני השיפוטיות הזו, שעושה שמות בנפש? | בואו נשפוט את השיפוטיות
איורים: אלה מושקוביץ
אֲנִי
אִישׁ קָטָן
וְשָׁפוּט
אַתָּה
אַף פַּעַם לֹא דָּן
לְכַף זְכוּת
"”למה את לא משכיבה את הילד שלך לישון יותר מוקדם?”
“מה זה כבר לעלות קומה אחת ברגל? סתם עצלות”.
“היא הייתה יכולה להגיע! זאת התחמקות!”
“היא בטוח בדיכאון! כבר חודשיים לא יצאה מהבית!”
“איך היא נתנה לעצמה להגיע למשקל כזה?”
“שאני אקנה את הבגדים לילדים? כי לא כדאי ששוב תקני סמרטוטים בבזאר”.
שומעת משפטים כאלה? מכירה אותם?
ברור שאת מכירה. את חיה בעולם הזה, עם אנשים כאלה, בעלי יכולת מופלאה לנהל שיחות שלמות, עמוקות וחכמות, שמנתחות את העובר ושב ברחוב לבתרים, ומגיעות למסקנות חכמות, וגם תהיות ושאלות קשות כסלע.
קל לנו לדבר על אחרים, לכן נדבר על אחרים.
לכל אחת יש הכישרון שלה: אחת אלופה בסדר, אחת גאונה, אחרת בשלנית על, ויש כאלה שמצליחות תוך שלוש שניות להבין עלייך הכל. בלי היכרות מוקדמת, בלי הקשר, בלי שפתחת את הפה. מבט אחד קטן, ואת כבר מאובחנת. מי את, מה הסיפור שלך, איפה את עומדת בחיים, ואיך הגעת ללבוש דווקא את החולצה הזו הבוקר.
בינינו? זאת יכולת מרשימה. היכולת לקלוט בן אדם ברגע, להרכיב תמונה, להבחין בפרטים הקטנים. אולי יש אינטליגנציה כזו, שמתארת חדות מחשבה על התנהגות של אחרים.
אם תשאלי אותן, הן תאמרנה לך שזאת אינטואיציה.
אנחנו נקרא להתנהגות הזו בשם הראוי לה:
שיפוטיות.
מי שהייתה שם פעם מול זוג עיניים בוחן, קולט ברגע את הטעויות, החולשות, המניעים, וגם כמה מסקנות לעתיד, יודעת איך זה מרגיש. לא תמיד נוכל להגדיר מה בדיוק קרה לנו שם, אבל משהו בפנים מתכווץ, כאילו מישהו סימן אותנו בעט אדום או במרקר, וגם הוסיף הערת שוליים.
אבל לפני שנבין מה קורה לנו במשפט השדה הזה, נבין קודם כל: מהי שיפוטיות בכלל?
שאלנו את גב’ רוחלה ליברמן, עו”ס קלינית ופסיכותרפיסטית: לפני שנצלול להבנה מה מביא אנשים לשפוט או להתכווץ מפני שיפוטיות, איך מגדירים שיפוטיות?
“שיפוטיות היא נטייה קוגניטיבית ורגשית להדביק ‘תווית’ ערכית: הוא טוב או רע, צודק או טועה, על אדם או התנהגות, וזה בלי לגלות סקרנות להקשר או למניעים של האדם שממול. אני פוגשת את זה הרבה בקליניקה. למשל, מטופלת אומרת לי: ‘ההורים שלי אומרים לי כל הזמן שאני מגזימה, למה אני לא מצליחה לנהל אחר צהריים שפוי בבית עם הילדים כמו כל אישה נורמלית?’ אין להם ספק שהם צודקים, הם גם מבהירים שהם אומרים את זה לטובתה, אבל המטופלת חווה קושי גדול בהתמודדות עם ילדים, והקושי איתם גורם לה לחוש חסרת ערך, מה שמקשה עליה עוד יותר להעמיד גבולות ברורים ואוהבים. מי ששופט אותה לא באמת מגלה סקרנות או אמפתיה לסיבות שגורמות לה לקושי בהתמודדות”.
עוד לפני שנתקדם, זה המקום להציב את העובדות הפשוטות:
שיפוטיות, במקרים רבים מאוד, גוררת אחריה לשון הרע. וגם במקרה שהיא לא גולשת מתחומי הלב ולא נאמרת לאחרים, היא מנוגדת לציווי לדון את כל האדם לכף זכות. אנחנו נעסוק בה מההיבט הרגשי–נפשי, אבל חשוב שלפני הכל נזכור שיש כאן נושא שעלול בקלות לגרום לעבירות שבין אדם לחברו, ולכן הוא מצריך זהירות כפולה ומכופלת.
בואו נצא לדרך ונבין איך ולמה זה מתרחש, מה קורה לנו מול השיפוטיות ואיך אפשר להיאבק בה.
שופט בלי גלימה
גב’ מנוחה ב’, אמא לארבעה נשואים ועוד שלושה ילדים בבית, ניאותה לשתף אותנו בתהליך חשוב שעברה בהתמודדות עם בני אדם שיפוטיים:
“שפת האם בבית שלנו הייתה ‘ביקורת בונה’. זה היה מוטו. אנחנו משפחה של אנשים חדי לשון, היה הרבה צחוק אצלנו, ולכן לא הבנתי למה אני תמיד הולכת בלב כבד, כאילו עננת אשמה רובצת מעלי. שנים התהלכתי בתחושה שאני פרויקט שחייב תיקון, שמשהו בסיסי ומהותי אצלי לא תקין. שבת אחת אימי נסעה עם תלמידות למחנה ואני בישלתי את רוב האוכל. בסעודה אח שלי שאל: ‘מה מנוחי, היה מבצע על המלח?’ וכולם סביב צחקו מהבדיחה. כשהגעתי בשמלה חדשה שקניתי, אבי שאל: ‘זה מה שהולך היום, או שפשוט לא הייתה לך סבלנות לחפש משהו ראוי יותר?’ הוא תמיד אמר שביקורת בונה אנשים, ושהילדים שלו יצאו חזקים לחיים…
“רק אחרי שנים של כאב וחוסר קבלה עצמית, בתוך תהליך טיפולי, הבנתי שהביקורת הזו לא עזרה לי להשתפר, היא הקטינה אותי עד שכמעט לא הייתי. אני מציעה לכל אחת שמתמודדת עם חוויה פנימית כזו של ‘אני לא בסדר’, עם הבלבול של ‘אבל הם הרי רוצים בטובתי’, לטפל ולבדוק. אולי את פשוט מצויה באינטראקציה עם מישהו מאוד שיפוטי”.
גם רייזי משתפת אותנו בתיאור של חוויה פנימית דומה: “חמותי ע”ה שעברה את מאורעות השואה, הייתה אשת שיח מרתקת. תמיד הסתכלה מעל משקפי הקריאה שלה והביעה דעות נחרצות על כל מה שזז. היא באמת הבחינה בניואנסים דקים, וכשהיא השתמשה באמרות השפר הפולניות שלה, זה היה מצחיק. כשחטפתי ממנה הערות על הבית המבולגן, או כשהיא אמרה שמרק העוף שלי דליל כמו מים בכינרת, הרגשתי שאני לרגע חוטפת זבנג, ואז: מבט לבעלי שמעמיד את הדברים במקומם, מסר מהבהב בעיניים של: נו, אנחנו הרי יודעים שאת ה’בסדר’ פה… צוחקים ועוברים הלאה.
“אבל אני זוכרת את שבת השבע ברכות של בתי הגדולה. ניסינו לחסוך בכל מה שאפשר, ובאמת הייתה שבת יחסית פשוטה שהתאימה לאמצעים הכלכליים שלנו באותה תקופה. ואז היא אמרה לי אחרי השבת: ‘היה נורא! זלזלתם באנשים! זאת כבר לא פעם ראשונה שאת מתקמצנת על חשבון אחרים’. אני זוכרת את ההרגשה כאילו הדם שלי נשפך לרצפה. שם עבר הגבול בין הביקורת המשעשעת על העולם, שהייתה חלק מהקסם המריר שלה, לבין שיפוטיות שחדרה לתוכי, במקום הרגיש של התמודדות כלכלית קשה. הבנתי אז שיש הבדל. ביקורת על המרק אני מצליחה לבלוע (שגם זה לא קל, ודרש ממני עבודה אישית רצינית עד שהצלחתי), אבל שיפוטיות על מי שאני, הצמדת תווית של ‘קמצנית’, השאירה אותי על סף בכי”.
אז מה, כל בן אדם ביקורתי – הוא שיפוטי?
רוחלה: “ביקורת מתמקדת בפעולה או בתוצאה: ‘חסרים פה נתונים בדו”ח’ או: ‘המרק יצא מלוח מדי’. היא משאירה מקום לתיקון וצמיחה. שיפוטיות מתמקדת באדם, בתכונות האופי שלו. שיפוטיות נעה על רצף – ישנה השיפוטיות הגלויה: היא הביקורת הישירה שאנחנו מכירים, אמירות חדות, הבעות פנים מזלזלות. היא קשה, אבל קל לזהות אותה ולהבין מול מה אנחנו עומדים. אחריה תבוא השיפוטיות המרומזת: הרמת גבה, שתיקה רועמת או ‘דאגה’ מעושה שתפקידה להסתיר את הביקורת (‘אני רק אומרת את זה לטובתך’…)”
איך נוכל לזהות אותה, את השיפוטיות הסמויה?
“כשנשים לב לתחושות שלנו, יהיה לנו קל יותר לזהות. כאשר אנחנו מתכווצות כשמישהו אומר לנו משהו שעל פניו אמור ‘לעזור לנו’ או ‘להיות לטובתנו’ או אפילו רק ‘להתעניין בנו’, התחושה הפנימית הזו היא תמרור”.
למה לשפוט למה
אחרי שמבינים שביקורת היא ה”מה” ושיפוטיות היא ה”מי”, אחרי שקיבלנו אישור רשמי לכך שהכיווץ הזה בבטן הוא לא תוצאה של מרק מלוח מדי אלא של המבט המצומצם הזה, הגיע הזמן לשאול את השאלה שלפעמים עולה לנו בבריאות: “למה, למה היא עושה את זה שוב ושוב?”
או כמו ששאלה מנוחה ב’ בכאב: “כל הזמן התעסקתי בשאלה הזו: מה גורם לאדם לקום בבוקר, להצטייד בפטיש של שופטים ובזכוכית מגדלת, ולהחליט שהתפקיד שלו בחיים הוא לחלק ציונים לכל מי שעובר בסביבה? זה תחביב? זה צורך? חוסר יכולת להסכים עם זה שגם אתה לא מושלם?”
רוחלה מבהירה מה הופך בן אדם לשיפוטי:
“שיפוטיות היא צורך פסיכולוגי. היא מעניקה לבן אדם תחושה רגעית של שליטה, סדר בתוך עולם מורכב. במקרים רבים תחושת העליונות המוסרית הזו מפצה על חוסר ביטחון: אנשים שחשים חסרי ביטחון, שבריריים ונחותים, נוטים יותר לשפוט את האחר. זאת הדרך שלהם להפוך את הזולת לנחות, בתקווה שזה מה שייתן להם לחוש מוערכים או שווים יותר.
“אבל יש פה מעגל שלילי שמזין את עצמו: כשאדם שופט מישהו אחר כדי להרגיש מעליו, הוא בעצם מאשר לעצמו שהערך שלו תלוי בהשוואה לאחרים. מה שקורה בפועל זה בדיוק ההפך ממה שהוא ניסה להשיג: ככל שהוא שופט יותר, הוא הופך חרד יותר מהשיפוט של הסביבה כלפיו ומהביקורת העצמית שלו, כי הוא בטוח שגם אחרים בוחנים אותו באותה זכוכית מגדלת שהוא מחזיק… כך הוא יחוש אולי זמנית יותר טוב, אך לבסוף הוא שוב ירגיש נחות וחסר ערך.
“אתן דוגמה מחדר הטיפול: מטופלת שוב ושוב מציפה כעס שלה על חברה, ‘היא כזאת חסרת רגישות ואנוכית!’ אבל ככל שהטיפול מתקדם אנחנו מגלות שהשיפוט הזה הוא בעצם שכבת הגנה. היא כל כך פגועה ומרגישה חסרת ערך, שהיא חייבת לצבוע את החברה בצבעים שליליים כדי לא להיות היחידה ה’לא בסדר’ בחדר”.
נולד לשפוט
כמה פעמים שאלת את עצמך: הגברת הביקורתית ההיא בגינה, היא נולדה עם גנים של שופטים? זו פשוט נטייה טבעית, כמו שאני אוהבת כוסברה ושונאת לקום מוקדם?
רייזי מתארת את שהתרחש כשחמותה באה לבקר אותה אחרי אחת הלידות: “הייתי בחדר הראשון במחלקה, ואפילו אני לא האמנתי כמה היא הספיקה לאבחן: את הסמרטוט של המנקה, את הווליום של האחות בקבלה… מובן שהיא ישר חילקה את הפרצופון של התינוק בן יומו לכל הדודים מהצד שלי, רק את הפה, שהיה מתוק לטעמה, השאירה לה: ‘הפה בדיוק כמו של אבא שלו, בואי נקווה שהוא יעבוד פחות, אחרת אני לא מקנאה בך, שני פיות כאלה בבית אחד…’
“היא לא הייתה רעה, באמת שלא. הבנים שלה תמיד אמרו לה: ‘מאמי, לכי תהיי מבקרת יין’. זה אחרי שהם התייאשו מלהציע אותה למשרת מבקר המדינה”.
האם שיפוטיות היא מתנה שעוברת בירושה, האם זה טעם נרכש, ובאופן כללי, אין אדע אם אני מועדת להיות שיפוטית?
“אנשים שגדלו בסביבה ביקורתית מאוד מועדים יותר להיות שיפוטיים”, אומרת רוחלה. “הם נוטים להפנים לעצמם את הביקורת שהם גדלו על ברכיה, נוטים לשפיטה עצמית וחיצונית מופרזת, כמו גם חשיבה ותפיסת עולם נוקשה. הם רואים את העולם ב’שחור–לבן’ כצורך בהגנה מפני הרגשות הלא מעובדים שלהם.
“פגשתי אישה שגדלה בבית ביקורתי מאוד. בילדותה האשימו אותה שוב ושוב, היא ספגה ביקורת על כל צעד ושעל, והיא אמרה לי בכאב: ‘לא מספיק שגדלתי בבית כזה? כל החיים הבטחתי לעצמי שאני אהיה אחרת! אצלנו זה לא יהיה כך! והנה בטיפול אני מבינה שגם אני ביקורתית מאוד כלפי עצמי וכלפי הילדים! אז מה עשינו?’”
בעצם את אומרת, שקיים קשר בין שיפוטיות חיצונית לביקורת פנימית. למה זה קורה?
“אכן, קיים קשר הדוק בין שיפוטיות לביקורת פנימית. שיפוטיות כלפי חוץ היא בעצם השלכה של הקול של המבקר הפנימי. מי ששיפוטי כלפי אחרים, נוטה גם להיות שוטר נוקשה ביותר של עצמו. במובן מסוים, השיפוטיות היא הדרך של המבקר הפנימי ‘לצאת להפסקה’ מהלקאה עצמית ולמצוא שעיר לעזאזל… אבל זהו מעגל שבאמצעות עבודה טיפולית מעמיקה אפשר לשנות”.
כשאת הנשפטת
אחרי שהסרנו את הגלימה של ‘כבוד השופט’ והבנו שהוא בסך הכל בובה שנעה על חוטים של חוסר ביטחון וקצת מעבר בין דורי, הגיע הזמן להפנות את המבט לעבר השני של אולם הדיונים: אלינו. כי נחמד להבין, פסיכולוגית, למה החמות, הבוסית או החברה מחלקות ציונים (גרועים!) אבל זה לא באמת עוזר ברגע שבו משפט אחד קטן גורם לנו להרגיש כאילו שאבו מאיתנו את כל האוויר בקשית.
“אחרי שלוש בנות ענוגות הגיע הבן. אבל מה זה בן!” מתארת אסתר חרירי, גננת מהצפון. “עושה לי סצנות בכל פינה, מלמד אותי מההתחלה איך להיות אמא, מביא אותי שוב ושוב לתחושה של חוסר אונים ולהבנה שעד היום לא באמת הייתי אמא מדהימה, פשוט היו לי ילדות מלאכיות…
“אתמול הייתי איתו בסופר, הוא פצח בשאגות קרב כי לא הרשיתי לו טילון. מאחוריי בתור עמדה גברת, הנידה בראש וסיננה: ‘נו, בימינו כבר לא יודעים להציב גבולות’. בשנייה הרגשתי איך אני פשוט נהיית ילדה קטנה. בערך בת חמש. נהייתי פיצית וחלשה. וכשהלכנו הביתה הרגשתי את החולשה בכל כולי. כל הביטחון שאני בונה אט אט מולו, שאני אמא טובה, שאני חזקה, הכל התאדה. מצאתי את עצמי משחזרת את המשפט שלה בראש שוב ושוב, מנסה להסביר לה (בדמיון! אוף, למה היא לא יכולה לשמוע אותו?) כמה הילד הזה מאתגר, ואיזו עבודה מדהימה אני עושה מולו, ואיך אין לה מושג בכלום, וכמה היא רעה שככה היא מפילה נשים תמימות בכמה מילים.
“אבל למה?! למה כמה מילים של אישה זרה מוחלטת, הצליחו לגרום לי להרגיש כאילו נמצאתי נאשמת ונגזר עלי עונש מאסר לשנתיים לפחות?”
רוחלה טוענת שאנחנו לא סתם מתכווצות מבפנים:
“זה די פשוט כשמבינים שיש לזה אפילו הסבר פיזי: שיפוטיות מפעילה במוח את מערכת האיום, האמיגדלה. כשאנחנו עומדות מול מישהו ששופט אותנו, הגוף שלנו חווה סכנה אמיתית. הרי יש כאן סכנה חברתית! חוויית הסכנה הזו מובילה לכיווץ שרירים פיזי, לתחושה של מתח ואפילו פגיעה ממשית ביצירתיות שלנו ובביטחון. זאת פשוט תגובה פיזיולוגית טבעית.
“גם התגובה הרגשית שכוללת עלבון, תחושת אשמה, פחד ואיום, יכולה להיקשר לרוב לתחושה כי אנו נמחקים באותו רגע על ידי הביקורת. הנוקשות חודרת אלינו ולא מאפשרת סקרנות או התעמתות עם הביקורת שספגנו. לרוב, לאחר מעשה, אפשר לחשוב ולהתרחק מעט מהפגיעה או מתחושת האיום, ואז להתייחס אליה באופן הראוי לה באמת – וגם לכך ניגש באופן שונה בהתאם למרקם הנפש שלנו. יש שיסיטו את הביקורת, יש שיצללו לתוכה, ויש שינסו להפיק משהו מהגרעין ויזרקו את הקליפה”.
מנוחה ב’, שעברה תהליך טיפולי מרפא, למדה זאת על בשרה: “הבנתי שמי ששופט אותי – לא רואה אותי, הוא רואה את הציון שהוא נתן לי (בדרך כלל 0). ואז אני חשה בדידות. לא רואים אותי. המילים שלו מציתות אצלי את השופט הפנימי שרק מחכה לדלק, להוכחה שאני אכן לא מספיק טובה. התחושה הזאת של ‘נאשמת’, היא לא רק בגלל מה שאמרו לי, אלא מכיוון שהאמירה גרמה לי, אפילו לרגע, להאמין שהוא הצודק. נדרשתי לתהליך ארוך ועבודה מחשבתית מסיבית כדי להצליח להתגבר על זה. וגם כך, מדי פעם אני עוד נופלת”.
אי אפשר לדבר על שיפוטיות בלי להזכיר את ה”מאסטרים” בתחום. יש מי שזורק הערות כלליות, אך ישנם המחוננים, אלה עם היכולת המופלאה לצלוף את החץ בדיוק בנקודה הכי רגישה שלנו.
מכירה את הרגע הזה? היא אומרת משפט אחד, תמים, ופתאום את קופאת. זאת לא רק הביקורת, זאת המחשבה המשתקת: “אולי היא צודקת?” באותו רגע, מכיוון שהיא נגעה במקום שגם אנחנו לא סגורות לגביו, אנחנו עוברות למגננה קיצונית. הכאב גדול כל כך, שאנחנו מעדיפות להדוף אותו בכל הכוח, מה שהופך תוך שניות לכעס בוער, ולפעמים אפילו, לא נעים להודות, לשנאה יוקדת. כי אנחנו לא אוהבים שמאירים בפנס בדיוק את המקומות שקיווינו שאף אחד לא יראה.
איך מפסיקים לנהל את הקרב הזה, איך עוברים מהתגוננות והתכווצות למקום של חוסן והתמודדות נכונה?
רוחלה: “ההתמודדות מתחלקת לשתיים: ההתמודדות הפנימית, בינך לבין עצמך, וההתמודדות החיצונית מול האדם השיפוטי.
“ככל שאנו סלחנים וסקרנים יותר כלפי עצמנו והסביבה, נוכל לומר לעצמנו ביתר קלות: ‘עכשיו ממש נפגעתי. זה לא זמן לחשוב על כך, אלא לנסות לעשות משהו אחר, או לשוחח עם מישהו מרגיע’, רק אחר כך לנסות להבין יותר: למה נפגעתי? אולי כי הוא נגע בנקודה שאני באמת רוצה לטפל בה? זאת העבודה מול עצמי.
“מול האדם השיפוטי, הדרך הנכונה היא הצבת גבולות ברורים. לא מתחילים להתנצל ולא להצטדק. לא נכנסים לוויכוחים עקרוניים. פשוט שומרים על מרחק ככל האפשר כשזה מגיע לשיח שיפוטי או אפילו כזה שרק מתקרב לשם”.
הצצה קטנה במראה
“וואי כמה שאני שונאת אנשים שיפוטיים, זה מחליא אותי, אני בורחת מהם כמו מאש”, משתפת באומץ הדס מנור. “אני כל הזמן מתלוננת על כל האנשים ועל כמה שהם שיפוטיים, על אחת מבנות המשפחה שלא רואה אף אחד ממטר אבל כשיש לי חור בגרב היא רואה גם ממרחק מילימטר, והשכנה שכל הזמן רוצה לעזור לי בחינוך ילדים, חצפצפה, אולי שאני אעזור לה? ויש לי גם בוסית, לדעתי על הספקטרום, וזה הדבר היחיד שמרגיע אותי כשהיא באה ואומרת לי: ‘הדס, היית היום ממש גרועה’, אני פשוט מסננת לעצמי: הדס, תזכרי, היא אוטיסטית, אל תתרגשי…
“אבל יום אחד זה הכה בי חזק: עמדתי בתור בחנות ירקות. יום שישי, שיא הלחץ, אישה עומדת לפניי ולצידה עגלה עמוסה בשקיות של עלים והמון קולרבי. המון המון קולרבי! בראש שלי זה כזה: ‘מי קונה כל כך הרבה קולרבי?’ וגם ‘בטח אין לה מושג בבישול’, או ‘היא כנראה לא הכי נורמלית. לא ייתכן שאישה מן היישוב תקנה עגלה מלאת קולרבי’… הייתי עסוקה כל כך בבניית פרופיל פסיכולוגי, עד שלא שמתי לב שהיא כבר סיימה חשבון ואני פשוט בוהה בה במבט הכי שיפוטי שאני מכירה. ואני מכירה מבטים שיפוטיים. היא ממש זזה אחורה בחשש. כמה שנאתי את עצמי באותו רגע! הנה לי, הלוחמת הדגולה בעיניים שיפוטיות, עומדת ומאבחנת מישהי שהיא לא מכירה ורק בגלל ירקות! זה היה מביך לגלות, אם כי אני עדיין סקרנית: למה אישה ממלאת עגלת שוק בקולרבי? אם האישה הזו קוראת את העיתון, אז קודם כל סליחה על העיניים, ואם תוכלי לענות במערכת, זה ישמח אותי וגם ירגיע את נפשי השיפוטית עד מאוד…”
רוחלה, איך קורה שאנחנו, שכל כך לא אוהבות ששופטים אותנו, בפועל עושות זאת לאחרים?
“את המנגנון הזה הסברנו לפני כן, כשרצינו להבין מה גורם לבני אדם לשפוט. זה בדיוק מה שקורה לנו: אנחנו שופטות אחרים, כי כולנו שופטים כבני אדם וכצורך בסיסי. אבל, יש לנו נטייה לשפוט אחרים במקומות שבהם הרגשות שלנו לא מעובדים מספיק. אם נסכים לעצור לרגע, נגלה שאנחנו שופטים אחרים בדיוק במקומות שבהם אנחנו פוחדים להישפט בעצמנו.
“כשאני רואה אישה עם ‘עגלת קולרבי’ (ולא שיש רע בקולרבי, זה פשוט שונה מהרגלי הקנייה והבישול שאני מכירה ושנראים לי נכונים), אם הקנייה שלה מעלה בי מחשבות שופטות, אני בעצם אומרת לעצמי: ‘אני בחיים לא הייתי מרשה לעצמי להיראות כך / להתנהג כך / לחרוג מהנורמה’. השיפוטיות כלפי חוץ שומרת על הגבולות הפנימיים שלנו. אנחנו שופטות אחרים כדי להרגיש בסדר, נורמליות, בתוך עולם שבו אנחנו כל הזמן חוששות שאנחנו לא. והעבודה היא לעבוד על תחושת הביטחון, על האמירה הפנימית שאת בסדר בלי קשר למה שחושבת הסביבה”.
האם יש דרך לזהות בזמן אמת שעכשיו אני בעיניים שיפוטיות?
“כדי לשים לב מתי אנחנו הופכות להיות שיפוטיות, כדאי לפתח מודעות גופנית שבדרך כלל מורגשת ככיווץ בחזה או בבטן. כשאנחנו הופכות להיות שיפוטיות לרוב נרגיש את עצמנו נוקשות או דרוכות יותר. רצוי גם לפתח את המודעות, לשים לב שהפכנו להיות פחות סקרניות, פחות גמישות. חשוב ללמוד לזהות מחשבות נוקשות כמו: ‘איך היא יכולה לעשות את זה?’ אלו מחשבות שלרוב עולות עם כעס עמוק שמתעורר בתוכנו. העצירה הזו יכולה להיעשות על ידי מעבר משיפוט לסקרנות: ‘היא ממש מכעיסה אותי, מעניין למה? אולי שווה לחשוב למה אני מרגישה כל כך מכווצת כעת?’”
דרושה רפורמה משפטית
נראה שהעולם הולך להיות משעמם. אם מעכשיו אסור להביע דעה על כלום, אם לומר למישהו שיש הרבה מדי מלח במרק זה שיפוטי ואכזרי, אם אף אחד לא יוכל יותר להביע את דעתו האמיתית על הבגד (הוא מכוער. נקודה. תסכימו איתי), זה אומר שבית המשפט נסגר ברגע זה?
זאת תובנה מטרידה, שכן אם נבטל לגמרי את היכולת שלנו להבחין בין טוב לרע, או בין ראוי לראוי פחות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במציאות שבה אין גבולות, אין סטנדרטים, אין שום דרך לומר למישהו: “תקשיבי, נשמה, זה פשוט לא לעניין”. אנחנו לא רוצות להפוך לאנשים חסרי עמוד שדרה שמהנהנים על כל עוולה בחיוך מכיל.
אז איפה עובר הקו הדק בין האפשרות לעמוד על עקרונות וערכים, לבין להיות זו שחונקת את הסביבה בפטיש של שופטת? האם יש דבר כזה “שיפוט בריא” או שמדובר שמושג שסותר את עצמו כמו “דיאטת שוקולדים”?
“ודאי שיש הבדל בין שיפוטיות לבין שיפוט בריא”, רוחלה משרטטת את הקו. “הגבול ביניהם עובר ביעילות ובכוונה. וזה דבר שחשוב לזכור ולבדוק בשעת מעשה. שיפוט בריא הוא הבחנה שעוזרת לנו לקבל החלטות בטיחותיות וערכיות מתוך כבוד. ללא זלזול. זה כלי שנועד לשמור על הגבולות שלנו, בלי לתקוף ערך של מישהו אחר. שיפוט בריא מתמקד בסיטואציה ולא בזהות. כשאני אומרת לעצמי: ‘ההתנהגות הזו לא מתאימה לערכים שלי’, אני משתמשת בשיפוט בריא שמגן עלי.
“שיפוטיות, לעומת זאת, היא רגשית ופוגענית. היא מדביקה תוויות: ‘היא מוזנחת’, ‘הוא חסר תקנה’. בשיפוט בריא יש מקום לדיאלוג ושינוי, בשיפוטיות יש רק גזר דין, והמטרה הסמויה שלה היא להקטין את הזולת כדי שנרגיש, ולו לרגע, קצת יותר גדולות…”
אחרי שלמדנו להבחין בין טוב לרע, להתכווץ פחות ממי ששופט אותנו ולזהות את חוסר הביטחון שמנהל אותו, נרצה לפתח חמלה כלפיו. כי כשחושבים על זה לרגע, זה מעורר רחמים. אבל! אז השוטר הפנימי שלנו קופץ, אומר לנו: “רציני שאת הולכת להיות עכשיו פראיירית? את באמת הולכת לרחם על הבוסית שהרסה לך את החיים?”
רוחלה מסבירה איך אפשר לפתח חמלה בלי לאבד את עצמך:
“חמלה היא לא כניעה. היא הבנה עמוקה שלכל אדם יש קושי או סיפור שאיננו מכירות. ההבנה הזו לא מחייבת אותנו להסכים עם כל מעשה, וכמובן לא מתירה לנו לוותר על הגבולות שלנו. להיות בחמלה זה להבין שלזולת כואב וקשה, גם אם הוא נראה חזק ובלתי פגיע, וההבנה הזו חייבת להיות תוך כדי שאנחנו שומרות על עצמנו ויודעות גם לומר ‘עד כאן’ בביטחון ובלי צורך להקטין אותו בחזרה”.
אפשר להניח את הפטיש בצד, לשחרר את גלימת השופטת, ולהסכים לעובדה המרעישה שכולנו באותה סירה, שופטים את השופטים ונבהלים מהצל של הגלימה. בפעם הבאה שמישהי סוקרת את הכתם על החצאית, או שיש לה מה לומר על האופן שבו הגשת את הפרויקט, תני לה חיוך קטן, ותזכירי לעצמך שמתחת לגלימה השחורה יש בן אדם. קטן.
הדיון הסתיים.
