היא רוצה בית של תורה ומוכנה לעשות בשביל זה הכל, היא רוצה להיות האישה הגדולה שמאחוריו, לעודד, לדרבן, לאפשר, להתמסר כל כולה לתורה שהוא ילמד. אבל מי שאמור ללמוד את התורה בפועל זה הוא. ומה קורה כשהלימוד שלו לא תואם במדויק את תמונת החלום שלה? ומה קורה כאשר היא מרגישה צורך בשליטה על דברים נוספים בחייו ובחיי המשפחה? אישה היא לא המשגיחה הרוחנית של בעלה, אבל הבית ואווירתו הם גם שלה. היא רוצה בית שיש בו רוחניות וקדושה. איפה עובר הקו הדקיק בין השותפות של שניהם בשאיפה הזו, לבין התערבות מזיקה, משתלטת ושגויה? תורה היא, ולימוד היא צריכה
"הייתי שכנה שלהם. הם גרו בקופסת גפרורים חדשה מהניילונים, ואנחנו, קומה מעל, מבוגרים בעשרים וחמש שנה.
"כל כך התרגשתי כשהם באו לגור לידינו. היא, הבת הנערצת במחזור, בתו של ראש הישיבה, והוא – שסיפרו עליו שסיים את כל הש"ס בישיבה קטנה. ענבי גפן כאלו בטח ימלאו את הבניין שלנו ברוחניות ומתיקות שרק זוג צעיר יכול להעניק, לא?
"שלחתי לה עוגת גבינה של 'ברוכים הבאים', והיא הראתה לי בגאווה מצטנעת וחיוך מתוק את הספרייה של בעלה שתופסת את כל מרחב הנשימה בסלון שלהם, וסיפרה שכמתנת יום הולדת הקרוב שלו לבוא היא מתכננת לקנות לו סט נוסף של רבי עקיבא איגר, כי את הקודם שלו היא רוצה שהוא ייקח לכולל. 'אבא שלי אומר שחייבים להיות צמודים לזה בלימוד, זה האוויר והנשימה'.
"מצד אחד בלעתי את הרוק. הוא בן עשרים ואחת. הם נשואים שבוע. אולי רק רגע צריך להכיר את הנפש הפועלת, את הדרך העממית, הארצית, לפני כן? מצד שני חשבתי ש… אין לי מושגים, כנראה, בגדלותם. בכל אופן, אני לא נולדתי בבית שבו היא נולדה ובטח שלא סיימתי ש"ס.
"בכל בוקר, כשהייתי חוזרת מהמכולת עם הלחם והלבֶּנים לילדים השובבים שלי, הייתי רואה אותו, את החתן המופלג, מעלעל בעיתון של השכנים, וכשהייתי נעלמת במעלה המדרגות הייתי שומעת את הדלת שלה נפתחת בחרך ואת הלחישה הצורמת: 'מוישי, ביטול תורה! אתה יכול להספיק ללמוד עכשיו!' ככה. כל בוקר.
"אני יודעת שזה נשמע כמו סיפור מהסיפורים, אבל זו המציאות: היום, עשרים שנה אחרי, הוא מחפש את עצמו בין עבודות תורניות לאלו שלא. כל הגדולות והנצורות שניבאו לו, קרסו. פעם הוא אמר לבעלי, שבבית שאין בו שלום בית, גם התורה לא רוצה לגור".
זה סיפור שיכול לחנוק את כל מרחב האוויר והנשימה. זו מציאות שטח שעלולה להיות קטלנית לבתים צעירים ושבריריים שמנסים להתייצב בדרך ישראל סבא.
איך נוצר המצב הזה שבו האישה, זו שאמורה להיות כגפן פורייה בירכתי הבית, הופכת להיות שלטת, רודנית ודורשת?
רק הנחת יסוד ראשונית: אף אחד כאן לא 'רע' ולא 'רעה', לא 'מושחת', לא 'מושחתת' ולא 'עצל'. יש כאן חוסר בהירות וטשטוש של גבולות ותפקידים, יש כאן אהבת תורה גדולה שאינה יודעת את מקומה, יש כאן מידות שצריך לנתב אותן ועוד כמה. אבל לא רוע. רק כאב ובלבול, שננסה לעשות בו קצת סדר.
דרושה הבנה
"הייתי זו"צית טרייה ממש כשבעלי נדבק ב-CMV, 'מונו'. היום אני יודעת שזה וירוס שמשתלט על הגוף בתגובה למצבי לחץ. אז פחות הכרתי את זה, ורק ראיתי אותו ישן כל היום וחלש בשביל להעמיד סולם ולהעלות את בגדי החורף שלנו לארון הגבוה. רופא המשפחה הסביר לנו שצריך לתת זמן של חצי שנה עד שזה יעבור. נאנחתי מאוד על ביטול התורה וקיבלתי.
"יצאתי בכל יום לעבודה, משאירה לבעלי מיץ תפוזים סחוט טרי ועוגה מקמח מלא שאפיתי לו, וחזרתי בארבע טרופת נשימה להכין לו ארוחת צהריים מאוחרת אבל טרייה, שיחזור כבר לעצמו וללימודו!
"יום אחד הגיע הפאצ'. אני פותחת את דלת הבית, וריח של עוגת שוקולד עשירה מכה בי. 'הכנתי לך הפתעה!' בעלי הצעיר צהל, 'אצלנו בבית קוראים לזה 'עוגת ביטון' כי שכנים שלנו לימדו אותנו את המתכון וזו עוגה פשוטה שבטוח תאהבי! היה לי קצת כוח והחלטתי להפתיע אותך'. הוא כרכר סביב הצלחת והמזלג.
"ואני? אני הסתכלתי עליו בעיניים ממצמצות, כדי לעצור את הדמעות. ניסיתי לחייך, ולחכות קצת, עד שאבלע את הביס ואחמיא כמו אישה מנומסת ולא מתקיפה, ואז שאלתי אותו כאילו בתמימות: אבל אם היה לך היום קצת כוח, למה לא ניצלת אותו כדי ללמוד?"
ככה מספרת אילה, כיום אשת תלמיד חכם מופלג ופוסק, שיודעת שאז היא הייתה תמימה מדי, והתמימות הזו הייתה יכולה לעלות ביוקר לחיי הנישואין שלהם, ובטח גם לחיי התורה שלהם.
איך את מסבירה את זה כיום? מה גרם לך לתגובה כזו?
"הדברים הם דק-דקים, ובכל זאת, בזהירות ראויה, מבקשים חשיבה: הבנות לומדות על אהבת תורה, מנותקת ממעשה. אצלן זה משהו מעורפל, אמורפי, כמו ענן צמר גפן מתוק ולבן. תארו לכן שהבנים ילמדו על בית של כביסה ובישולים באותה צורה. יום יום ילמדו אותם איזו עבודת קודש האישה עושה כשהיא מטגנת ומכבסת ומחליפה מצעים. כמו כהן גדול בקודש הקודשים היא מתהלכת בבית, ואבוי לו מלבטל אותה. כי כן, כל שנייה שהוא יבטל אותה, יבקש ממנה לצאת איתו לטיול קצר או למדוד חליפה – תגרום לילדים להיות מורעבים והבית ייהרס, ואולי גם העולם כולו, שעומד על חסדיה ותפילותיה. הגברים יהיו לחוצים, נכון? והם ילחיצו אותנו, נכון? ואנחנו אמממ…. קצת נתקשה לעמוד בקצב, מה?"
מסתבר.
העולם שלנו עומד על שלושה עמודים. "על התורה", דקלמנו באהבה ובהערצה לאבא שיושב ולומד. איכשהו, ישנן נשים שמרגישות שהן צריכות לקיים את עמוד התורה ולדאוג לייצובו באהבה אין קץ, שלא מספיק מודעת לפעולה העמלה, היגעה, של הבנת שורה ועוד שורה, של מאמץ מוחי וכבישת היצר על בסיס של כל רגע ורגע. המושג 'בית של תורה' הופך עבורן למוקד אחריות ושיטור, ואם הוא לא מצליח לעמוד ברף הדרישות וכושל, כמו אין בו טעם, חלילה.
ואהבת תורה אמיתית? אהבה אמיתית צריכה להיות מחוברת למציאות. לדרך ארץ שקודמת לה.
בין מרחב למרחב
תנו לשאלה הבאה שתי שניות של חשיבה, לפחות:
מה אנחנו אוהבות יותר, אותנטיות בקשר – או הזדהות?
כלומר: האם אנחנו מעדיפות שילכו איתנו באותה דרך בדיוק, יהנהנו לנו בתגובה למה שאנחנו אומרות, יסכימו עם הדרך הספציפית שלנו וידבררו את כל המחשבות שלנו – כלומר: יזדהו איתנו, או שיחלקו על הדעה שלנו, יראו לנו דרך אחרת, לא מוכרת, יתווכחו קצת ויגלו לנו עולם חדש ששייך להם, יהיו אותנטיים איתנו גם אם זה רחוק?
אז כן, התשובה היא 'תלוי'. תלוי כמה אנחנו פוחדים ללכת לבד. תלוי כמה אנחנו בטוחים בדרך שלנו, עד כדי כך שאנחנו מוכנים להקשיב גם לדרך אחרת. במילה מקצועית יותר? תלוי כמה אנחנו מובחנים, או במילה שנשמעת יותר חשובה: תלוי כמה יש לנו דיפרנציאציה.
מובחנות אין פירושה 'נפרדות'. היא לא 'ריחוק' ולא 'התעלמות'. היא היכולת להיות אני, אותנטית, נאמנה לעצמי, לערכים שלי ולמחשבות שלי, בתוך מערכת של יחד.
וככה מסבירה את זה רותי בן סימון, שהיא גם מדריכת כלות וגם פסיכותרפיסטית:
"במצב של חיי נישואין תקינים, אנחנו עושים השקה בין המרחב האישי למרחב הזוגי. המרחב האישי הוא יחידת הפרט שבה כל אחד מבני הזוג הוא אינדיבידואלי בדעותיו, תפיסותיו וחלומותיו, ובשטח זה הם מנהלים את בחירותיהם והעדפותיהם באופן עצמאי.
"המרחב הזוגי הוא המקום שבו בני הזוג ייתנו דגש ל'ביחד'. יתנהלו בצוותא ויקבלו החלטות משותפות, תוך מתן כבוד לחשיבות וקדושת הערך של חיי הנישואין.
"כאשר ישנו חוסר בהירות בין המרחב האישי – 'לבדיות', לבין המרחב הזוגי – 'יחדיות', בני זוג יכולים למצוא עצמם גולשים לשטח לא להם.
"זליגה למרחב האישי של האחר יכולה להתבטא גם כן בתפיסת תפקיד 'המשגיח הרוחני בבית'.
"ואז קורים דברים לא נעימים… כשהאישה הופכת להיות השעון המעורר של בעלה לתפילות וללימוד, והיא המחליטה על דרכי התנהלותו הרוחנית, ובכלל זולגת למרחבים האישיים שלו ושולטת בהם – המצב הזה מוביל להרבה מאוד כעס, עלבון, תחושת חוסר ערך מהצד 'המושגח' ותסכול גדול מהצד 'המשגיח'. מיותר לציין את המתח והריחוק שנוצרים ממציאות חיים זו", מסכמת בן סימון.
אצל אפרת זה היה עם הפיכת המטבח לבריא יותר. היא כל כך רצתה לשמור על הבריאות שלו. הוא היה נוהג לאכול בורקס גבינה ולשתות קולה כל חייו כבחור, והיא החליטה להאכיל אותו "אוכל של השם" כמו שקראו לזה בקבוצת החברות ששמרה על תזונה בריאה.
אז היא הכינה לו בורקס מדפי אורז וסיפרה לו בתמימות שזה "ממש כמו בורקס של חנות", והכינה משקה חרובים וסגרה אותו בבקבוקים של קולה "ובטעות" החליפה בין הבקבוק שהיה לו בתיק לבקבוק החרובים. כשהוא צלה לעצמו סטייק שקנה לגמרי לבד, היא הסתכלה עליו בפנים חתומות. לא אומרת כלום, חלילה. רק רועמת.
כשהיא התחילה לערבב גם פסוקים, מאמרי חז"ל ודעות הלכתיות, שאותם הניחה 'באקראי' על הסטנדר, פשוט כי היא תכננה ללמד את זה בקבוצה שלה וזה נפל לה בדרך… הוא נשבר ופנה לייעוץ רגע לפני שהכל מתפרק.
ועד שאפרת לא למדה להיות אותנטית, לספר שקשה לה ממש שבעלה אוכל בורקס ושותה קולה אבל היא לא יכולה לשלוט בו בשום צורה מניפולטיבית וישירה, עד שהיא לא למדה להתאבל על האין, על מה שהוא לא אף על פי שהיא כל כך רוצה שהוא יהיה כן, היא לא הייתה פנויה להתבונן על היש. המבט שלה היה צר כל כך: רואה רק את מה שהיא צריכה לתקן בו. לא פנויה להתבונן על עצמה ועל המרחבים הפנימיים שבתוכה.
ואז? כשהיא נהייתה כנה עם רגשותיה, היא החלה לגלות עולמות חדשים, לא מוכרים. גם בתוכה, בטח, אבל גם באיש שלה, שהיה הרבה מעבר ל'אוכל בורקס ושותה קולה'. הוא היה גם מצחיק ושנון ומעמיק ועוד כל מיני דברים, מעניינים.
רגילה לנהל
קיימת עוד נקודה כואבת, שאין הרבה מה לעשות בה, חיצונית, רק להיות בה. רק לתת עליה את הדעת ואת הלב: כיצד יכולה אישה להשאיר את נעלי המנהלת שלה מחוץ לבית? את הדפדפות והקלסרים עם התיקיות?
"בכלל לא הייתי כזו מנהלת דגולה", צוחקת שושי אחרי הרבה שנים של עיבוד ושינוי, "בסך הכל מורה לתפירה בסדנאות בבית, אבל כן, הייתי עצמאית, נהגתי להסביר לבנות בדיוק איך לגזור ואיך לשרטט, וכל כולי הייתי במוד 'מחנך', 'מורה', 'מבהיר'. הייתי מנחה דרך גם לבעלי. סידרתי לו בדפים, ממש, את סדר הלימוד שהוא צריך עד לבחינות לדיינות. בעלי הוא איש נוח וטוב, והוא קיבל את הסידורים שלי ברוח טובה. לא נעים לי לומר, אבל גם בסוג של כניעה.
"רק מה? כדי לקבל משרת דיינות אי אפשר להיות כנועים מדי. אז 'לימדתי' אותו גם לדחוף במרפקים, ולדרוש את שלו, וזה עזר. יום אחד הוא קרא לי לחדר בפנים רציניות וביקש לדבר. הוא לא יכול יותר ככה. הוא לא רוצה להיות דיין. החלומות שלו הם אחרים לגמרי, בתחום של כתיבה תורנית, ואני אצטרך להניח לו.
"התחלתי להסביר לו בצורה הרגילה כמה הוא טועה, כמה נכון מה שאני חושבת, כמה מה פתאום ואיך הוא מעלה בדעתו, אבל הוא היה נחוש: 'שושי, את לא רוצה לשלוט בי, נכון?' ואני לא ידעתי מה לומר. כי… כי כן רציתי לשלוט בו".
לא קל בכלל להיות אנשים שולטים. לא פשוט להיות שולטת בבית. חלק משמעותי מתחושת השליטה מגיע מתוך אימה עמוקה ופחד לשחרר את המושכות, כי אם רק טיפ טיפה נרפה, מי יודע לאן העניינים ידרדרו. להניח לאנשים שסביבנו לבחור כרצונם, זה אומר להסכים להרפות ולהסכים שדברים יתנהלו לא כמו שאנחנו רוצות. לסמוך על המישהו האחר הזה שימצא את עצמו בלי השליטה שלנו.
שלא לדבר על כך, שהשליטה שלנו רק תגרום לו לרצות לברוח…
"והוא ברח". אחרי עשרים שנה היא יכולה לא רק לבכות ולהלקות את עצמה או את הסובב אותה, אלא גם להבין אותה ואותו, צעירים ומבוהלים: "הוא עזב את לימודי הדיינות ככה, באמצע, והלך ללמוד תואר ראשון בחינוך. בעלי! תואר! לא הסכים לשמוע ממני שום כלום. אני רתחתי ונעלבתי וכעסתי ושתקתי. מהר מאוד הוא נשר גם משם וה'אמרתי לך' שלי רק גרם לו להתקפד. הוא כל כך כעס על השנים שבהן תחמתי אותו והרגשתי שהוא עלול לברוח מהכל, באמת. הסיפור היה ארוך, שנים עצובות וכועסות של שנינו יחד גרמו לנו להגיע כמעט לקרקע, ומשם, איך לומר? רק לצמוח.
"את יודעת מה הכי מעניין?" שושי גלויית לב, "התקפי החרדה שפרצו ממני כששחררתי שליטה. פתאום. הם היו תוקפים אותי בלי סיבה. נחשול של דופק מהיר, רעד, בחילות ופחד איום שאני עומדת למות. פעמיים הייתי במיון והסבירו לי שאלו התקפי חרדה. ארך לי זמן עד שהסכמתי ללכת לטיפול – כלומר להניח למישהו לספר משהו על עצמי, וכשכבר הלכתי, המטפלת שלי הסבירה לי כמה המנגנון הזה פשוט: החזקתי והחזקתי חזק ובשליטה. להרפות פתאום, להניח לעולם להתנהל בלי שאני מחזיקה אותו, מנחה אותו, מנהלת אותו ומלמדת אותו – היה חוויה שגרמה לשרירים הקפוצים שלי לרעוד. עד שהתרגלתי להרפות, להניח לאנשים סביבי, ובראש ובראשונה לבעלי, לחיות את חייהם".
כל כך רוצה
תלכו לביקור בסמינרים היפים והטובים שלנו. תמצאו שם בנות בתכלת כחול עם ניצוץ חי וקיים בעיניים. שאלו אותן מה הן מחפשות בחתן המיועד, והן ישיבו לכן זו אחר זו: "מישהו שמחובר באמת להשם", "אחד שאוהב את התורה", "מישהו שמעניין אותו גם העולם הבא, לא רק העולם הזה". אין ספק. חינוך הבנות שלנו ראוי לצל"ש בפני עצמו. הוא יצר בנות כרוכות אהבה ומוכנות לתת בעדה את כוחותיהן, משכורותיהן, שנותיהן הצעירות ומוחותיהן המבריקים.
ואם זורקים להן קיתון של מים בפניהן? הן בוכות. שולי ורות מספרות שני סיפורים שונים לחלוטין, אבל שתיהן מספרות על קצונה. קצונה אחרת. פשוט, רצון להיות בדרגה הגבוהה יותר, קרובה יותר.
ככה מספרת שולי: "אבא שלי מעולם לא היה אברך, אבל את אהבת התורה הוא החדיר בנו עם הבננה שהיה מאכיל אותנו. 'לי יהיו חתנים אברכים', הוא סיפר לנו תמיד. הגשמתי לו את החלום. נישאתי למי שחלם להיות אברך. נולד לנו ילד מקסים. חצי שנה אחר כך הייתי צמודה למיטה תשעה חודשים, לא מנהלת את העסק העצמאי שלי, לא מרוויחה כלום ורק מפסידה לקוחות. נולדו לנו תאומות מקסימות, אבל לא היה לנו כסף לקנות להן מטרנה.
"ואז, יום אחד, בעלי השאיר את המגבעת בבית, לבש סינר, והפך להיות טבח בישיבה שליד הבית. בכיתי את נשמתי. כאב לו שבכיתי, הוא הרגיש שהוא מאכזב אותי. אבל זה לא היה ככה. אני הרגשתי שאני היא שאכזבתי אותו. אני היא שלא הצלחתי לפרנס".
ורות מספרת: "התחלתי במשכורת יפה ממש, של חמש ספרות, ובכל פעם שהגיעה המשכורת אמרתי לו בעיניים נוצצות שהוא המשכורת האמיתית של הבית. אני מביאה רק את החלק הגשמי.
"אבל הוא לא יכול היה לעמוד בזה. לא יכול היה ללמוד. ואחר כך הוא הלך גם ללמוד תכנות. הוא היה חוזר הביתה ורואה את הדמעות בעיניים שלי, אבל מה יכולתי לעשות? לומר לו שאני לא מאוכזבת מהחלום שלי שהתנפץ? כל כך רציתי!!!"
כן. יש דרך ארוכה ומקבילה לחלוטין, לא נפגשת, בין לבכות על חלום שהתנפץ לבין להיות שלטת ומבקרת.
איך לומר את זה במילים פשוטות? מותר לרצות; אי אפשר לשלוט.
מותר לדבר על הכמיהה, על החלום, על הרצון הבוער; אי אפשר לכפות.
המקום שלה
רגע. זה כבר כמעט מבלבל. האם מותר לה, לאישה, לרצות שהכיוון של הבית יהיה רוחני יותר? האם מותר לה להזכיר לו לא לפנות בשבת את העטיפה הקרועה של הבמבה ביד? האם היא יכולה לתקן אותו באמצע ברכת המזון, כשהוא כמעט שוכח לומר 'יעלה ויבוא', או שזה אוטומטית יציב אותה בתפקיד המפחיד של מפקחת על הדת?
רותי בן סימון מבהירה: "זו שאלה טובה: מה מקומה של האישה במרחב הרוחני של הבית? האם אינה יכולה להיות שותפה להחלטות הצביון התורני בבית? עד כמה היא יכולה 'להתערב' בכך, אם בכלל?
כאן נחזור למרחב האישי ולמרחב הזוגי.
"רצוי שבני הזוג יעשו הבחנה מבדלת בין החלקים שהם זוגיים לבין החלקים האישיים.
"האם קימה בזמן לתפילות, תפילה במניין, לימוד סדרים קבועים, ברכת המזון מהברכון ועוד, קשורים למרחב האישי או למרחב הזוגי, המשותף? האם הסיבה להתערבות של האישה היא עניין של חינוך הילדים והדוגמה האישית, ההבניה התורנית של הבית כפי שבחרו לנהל, אולי האווירה והערכים שמועברים דרך כך – או שמה שמנהל את האישה בתפקיד השוטר התורני הוא דווקא דפוס השליטה שבה, והרצון שדברים יתנהלו וייעשו בדרך שלה?
"כמו כן, יתכן שהמניע הוא החלומות והשאיפות שלה לצורה וסגנון של בית באופן מסוים, או תפיסה מאוד ברורה ובלתי מתפשרת לאיך נראה בית יהודי.
"ועל השאלות הללו יהיה חשוב לענות בכנות, לבחון עמוק ודק, מאיזה מקום נובעת ההתערבות.
"אם הצורך של האישה מגיע ממקום אישי ואינו קשור לחיי הנישואין בהכרח, מומלץ שתניח לכך ותיתן לבעלה לנהל את אורח חייו כרצונו וכשיקול דעתו. במקרים מסוימים מומלץ לפנות לעזרה מקצועית.
"אך אם הדברים קשורים למרחב הזוגי ולחינוך הילדים, הרי שעליהם להעלות את הנושא לדיון ביניהם, שבו יקבלו החלטות משותפות על אופן ההתנהלות התורנית של הבית.
"חשוב כמובן להשתמש בתקשורת אפקטיבית חיובית כדי שהדברים יעברו נכון וכדי שהשיחה תהיה יעילה, להימנע מרעל הביקורת ולהיות בעמדת הקשבה מלאה כדי להבין היטב את הנאמר מכל צד.
"כאשר המסר מועבר נכון וברור אך בני הזוג לא מצליחים להגיע להסכמה ביניהם, יש לנסות לפתור את הקונפליקט בצורה של פשרה, כך שהפתרון יהיה נוח והוגן לשני הצדדים, גם אם לא בהכרח מושלם עבור כל אחד".
בעמדת השפעה
מלכה וגנר, פסיכולוגית חינוכית ומטפלת משפחתית וזוגית, מבהירה את תפקידה של האישה בבית: להשפיע, להיות בעלת השפע.
"אישה לא יכולה לעצור. היא לא יכולה לשלוט. אישה יכולה להשפיע", אומרת וגנר. "חשוב מאוד להבין את ההבדל בין השפעה לשליטה. בעבודה נכונה אנחנו יכולות להרחיב את גבולות ההשפעה שלנו, אבל להאמין שאנחנו יכולות לעצור – כלומר לשלוט – זוהי אשליה.
"מהי השפעה? היכולת לגרום לחיבור מתוך נעימות, רגש ושמחה, מה שיוצר רצון לכיוון מסוים. ריחוק, במהותו, הוא חוסר חיבור. התפקיד שלנו כנשים הוא ליצור את הקשר הרגשי והנפשי למה שחשוב ויקר לנו. אנחנו רואים אצל אנשים שמתרחקים, שמה שמחזיק אותם הוא הגעגוע לחלקים הרגשיים: לשירים, למשפחתיות. זה הכוח המיוחד שנתן השם לאישה: מהות של 'חווה' – מלשון חוויה. היא חווה את הדברים לעומקם ויכולה להכניס את החוויה לחיי המשפחה.
"נתמצת בנקודות קצרות מה האישה יכולה לעשות כשהיא במקום הקשה הזה:
לא לשפוט, אלא לשתף ברגשות האותנטיים שלה, בדאגה הכנה שלה אליו, לבית שלהם, למה שיקרה. כשהיא תשתף בכנות, אולי גם הוא ישתף באותה כנות, ותיווצר הבנה. את מקום החרדה תתפוס החמלה.
כדאי לחפש את הכוונה החיובית שקיימת תמיד מאחורי כל התנהגות מפריעה. הוא לא 'שייגעץ', הוא מחפש; הוא לא כופר חלילה, הוא רוצה חיים של אושר, הוא רוצה לחיות נכון.
להמשיך ליצור יחד, לא משני עברי המתרס, לא בדיעבד כי 'אין ברירה', אלא מתוך שמירה על החלקים שעדיין מחברים ביניהם, מתוך הדגשת החלקים התורמים, החזקים. להאמין שיחד נעבור את המשבר הזה.
וכל זה – ללא התנשאות וללא האשמות. פעמים רבות משבר זהות מגיע מתוך תחושת ערך עצמי נמוכה. תחושת התנשאות, דעתנות וידענות של הצד השני, ומנגד, כניסה לעמדת קרבנות, עלולות למעוך את תחושת הערך העצמי, לרסק אותה עד תום.
היכולת העדינה לגרום לו לשוב ולהאמין בעצמו, מאפשרת לו ולהם לבנות משהו משותף אמיתי".
מסתבר שלשלוט על אחרים ולנפנף בשם השם, קל ופשוט הרבה יותר מלצמצם את עצמנו קצת ועוד קצת, להרפות ולתת מרחב לאחר. לא פשוט, אבל ממלא אושר מאין כמוהו לבנות משכן לשכינה.
ריחוק זה ההפך מחיבור
לא פעם, נדמה שהאישה נאלצת לקחת את תפקיד קצינת הדת בבית, כי מישהו אחר קצת שומט את המוסרות מידיו… לפעמים, וזה מפחיד לחשוב כך, אפילו, נדמה שהבנות מחונכות יותר, רוחניות יותר, שואפות יותר. האם ייתכן? ואם כן, האם ניתן לתת סימנים מקדימים למישהו ש… קצת מתקרר?
מלכה וגנר, פסיכולוגית חינוכית ומטפלת משפחתית וזוגית משיבה בזהירות:
"קשה לדבר על תופעה מורכבת כל כך מעל גבי עיתון, ושום כלל לא נכון לכולם. קיימת מציאות כזאת, אך אין לדבר על כך כ'תופעה'. מציאות זו היא בעלת גוון ייחודי ושונה אצל כל אחד.
"כאשר באים להושיט עזרה בעניין, יש להתייחס לתמונה הכוללת – והיא כמובן רב ממדית, כמו החיים עצמם.
"ובכל זאת, בחלוקה דיכוטומית בין האנשים או הנשים שבמהלך חיי הנישואין התקררו בשמירת המצוות, נוכל לגלות שתי קטגוריות: הראשונה היא של אלו שתהו ותעו מטעמים של אידיאולוגיה וחיפוש הזהות העצמית, ותהליך החיפוש הביא אותם למשבר זהות מייסר וכואב. הקבוצה השנייה היא של אלה שמעולם לא טעמו את טעם החיבור. לעיתים הם חווים ריאקציה כלפי גורמי סמכות שלא הצליחו לחבר אותם לעבודת השם מתוך אהבה ושמחה. המנוע שלהם הוא הרצון לחוות חיים מלאי הנאה, קלילות ומרחב, ויש להם קושי עם מחויבות, כללים וחוקים.
"כשמבינים את המניע, מבינים שסימני האזהרה וגם צורת הטיפול שונים מאוד מאדם לאדם. את הקבוצה הראשונה ילוו ייסורי נפש. בתחילת התהייה שלהם יהיו נורות אדומות בדמות התכנסות, יצירת מרחק, תחושה שהאדם מתנתק מהעולם, מתחבט בשאלות, מתכנס במחשבות, בדאגה לעתיד ובתחושת אשמה, אבל משהו בתוכו לא מוכן להשלים עם מציאות שהוא חווה כלא מספקת.
"במהלך הדרך עלולה להיות תחושה של קוצר רוח, קושי בריכוז, ריחוף, זלזול בשמירת מצוות, ובהמשך – הסתרה של אינפורמציה, היעלמויות ואפילו הזנחה של המחויבות למשפחה.
"הסוג השני של האנשים, אלו שמחפשים את הריגוש וההנאות בחיים, יחפשו ולא ישבעו מהפיתויים שהעולם מציע, ונוכל לראות את החיפוש הבלתי פוסק, צורך בהתנסות פעם אחר פעם בחידושים, ומשיכה לטכנולוגיה חדישה.
"חשוב לציין: הכיוון שהמשפחה מנתבת אליו את עצמה בשעת משבר, אינו מנותק ממהות, סוג ואופי הקשר שהיה בין בני הזוג עוד קודם המשבר. כאשר הקשר מלכתחילה עמוק ומשמעותי, ניתן לגשר על פערים. נדרשות יכולות אנושיות גבוהות ורמת בגרות ומודעות דקות מאוד, שיאפשרו את קיומו של הקשר ואף ייתנו תקווה לחזרה".
מרוב געגוע
כולנו מכירות את אפקט המראה, או מנגנון ה'השלכה' שבו אנחנו רואים במישהו אחר את מה שבעצם קיים בתוכנו פנימה, אבל קשה לנו לראות את עצמנו, ולכן נראה אותו בזולתנו.
איך אמרו החכמים מאיתנו? "כל הפוסל במומו פוסל". המקור של הביטוי הזה הוא במסכת קידושין: רב יהודה בר יחזקאל הכריז על אדם אחד שהוא עבד, וזאת מכיוון שאותו אדם היה מרבה לבזות אחרים ולכנות אותם "עבדים". והרמב"ם פסק כך להלכה: מי שבאופן שיטתי נותן שמץ במשפחות או ביחידים שהם פסולי חיתון, חוששים עליו עצמו שהוא פסול. כי הפוסל – במומו פוסל.
ולפעמים… ממש ממש רק לפעמים, גם אנחנו עלולות לפסול מרוב געגוע.
זה הולך ככה: אישה אחת הייתה פעם-פעם קשורה להשם בכל לבבה ומעשיה. היא נישאה, היא צריכה לכבס ולבשל ולנקות ולסדר ולעבוד בחוץ ולחנך, והיא מרגישה שהיא שוכחת ומתרחקת. אבל התחושה הזו קשה לה יותר מדי. עצובה וקורעת ובלתי אפשרית. ואז היא משתמשת במנגנון הזה ורואה את בעלה כמי שהתרחק, כמי שלא קשור. ובמקום לדבר עם עצמה ועם קונה, היא מפנה את הזעם הזה כלפי בעלה. הופכת להיות שתלטנית: פוקדת, כועסת, מחנכת ומראה את הדרך היחידה לו, כי היא עצמה – כל הלב שלה תפוס ועייף וסתום וחתום, איך היא תתקרב עכשיו?
גם לנשים האלו וגם לנשים אחרות שלא משליכות ולא פוסלות במומן אלא רק מתגעגעות לבית קשור יותר להשם ולתורתו, יש עצה אחת: לדבר על זה עם מי שאמר והיה.
כי לפעמים חלומות באמת מתנפצים, ומי שיקשיב לצער זה הוא.
ולפעמים המצב באמת מלחיץ וקודר ויורד, ומי שאפשר להרפות מולו זה השם יתברך.
ולפעמים, לפעמים את ואני והיא פשוט סתם כך כמהות ללב פתוח, ומה שיחזור ויפתח אותו הוא דיבור פשוט וכן. לא נספר לו?
