באיראן ובתוניסיה, במדינת ג'ורג'יה, מאחורי מסך הברזל ואפילו באוגנדה הרחוקה – נשים בנות דורנו מספרות על מסירות נפש ועל מאמצים עילאיים למען שמירת מצוות | מה נותן להן את הכוחות, ואיך הן היו מסוגלות לעוצמות שכאלו? חמישה מונולוגים מרתקים ומפעימים שמשרטטים קווים למסירות נפש בת ימינו | בימים ההם, וגם בזמן הזה
התמונות באדיבות המרואיינות
ימי חנוכה הם זמנה של מסירות הנפש היהודית. אי אפשר להתבונן בתפילת 'על הניסים' בלי להתרגש מהעוצמה שהייתה למכבים.
אי אפשר לשמוע את הסיפור על חנה ושבעת בניה בלי להתפעם מהמזבחות שהקריבה חנה הצדקת למען שמו יתברך.
ההתרגשות גואה בכל פעם מחדש כשמבינים כמה התאמצו אבותינו באותה עת ללמוד תורה בסתר ולקיים מצוות תוך כדי סיכון נפש אמיתי.
ומה קורה בדור שלנו? לפעמים נדמה לנו שעם השפע העצום הקיים והתנאים הנוחים, מסירות הנפש אינה נצרכת כמעט.
ובכל זאת, מתברר שיש נשים שנדרשות למסור את נפשן למען המצוות, וכן, הן חיות עימנו כיום.
כך היה עם איילת רוזן שהגיעה לעיר קולומבוס בלי יכולת להשיג דבר מאכל כשר, כך גם היה עם ריקה גדלביץ שראתה את דודתה מדליקה נרות בחירוף נפש מדי שבת בצל איומי הק-ג-ב.
רחל בורק פקדה את בית הכנסת בתוניסיה בקביעות, אף על פי שערבים התפרצו לשם ואיימו על חייה. תמר אורשלימי התאפקה מלאכול חמץ בפסח למרות היותה ילדה קטנה, ויוכבד רסקין מאוגנדה נוסעת מרחקים של ימים ויבשות, במסירות נפש.
ערב חנוכה תשפ"ג, נחשפים סיפורי מסירות נפש וגבורה מעוררי השראה.
אור של יהדות
איילת רוזן, אטלנטה
בכל שנה מחדש כשמגיעים ימי החנוכה ואיילת רוזן נעמדת עם בעלה על יד החנוכייה, היא מתחילה לדמוע. במוחה צצה כמו מאליה סיטואציה מלפני כחמש עשרה שנה.
היא הייתה אז בעיר קולומבוס שבמדינת ג'ורג'יה שבארה"ב, מתגוררת בדירה עם שותפות גויות שמנהלות מטבח טרף, מתגלגלות מצחוק על כל חותם כשרות שנראה על קופסאות השימורים שברשותה ומערבבות בקביעות את הכלים שהיא שומרת, עם הכלים שלהן.
"כשהגיע חנוכה רציתי להדליק נרות בחנוכייה", נזכרת איילת, "אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת – איך אפשר להדליק נרות חנוכה בזמן ששותפותיי לדירה מבשלות במטבח טרפות והריחות מתפשטים בכל חדרי הבית?
"החלטתי לקחת את החנוכייה שלי אל המרפסת הסגורה, והתקנתי שם וילון מיוחד שיפריד ביני לבין חדרי הבית וייצור מעין חדר פרטי.
"לאחר מכן הודעתי לשותפותיי לדירה: 'בכל ערב אדליק כאן מנורה, הנרות ידלקו חצי שעה וכל זמן שהם דולקים – אתן לא נכנסות לכאן!' כנראה היה משהו בתקיפות הזו שגרם להן לציית לי.
"בכל ערב מחדש, בשמונת ימי החנוכה, הייתי מברכת, מדליקה את הנרות, ואחר כך פורצת בבכי, מדברת לריבונו של עולם ואומרת לו: 'אבא, אני כאן לבד, מקדשת שם שמיים אפילו שקשה לי. אני יודעת שזה ניסיון, אבל בבקשה בזכות זה שאני מקדשת את שמך, תעזור לי להתקרב אל היהדות, ותזכה אותי בזיווג הגון שיקים איתי בית של תורה'. כך דיברתי בכל יום מחדש עד שהנרות כבו".
איילת עוצרת לרגע את סיפורה. כיום, כאישה שלבושה בצניעות מקסימלית ועוסקת בקירוב רחוקים בתחומי מדינת אטלנטה שבה היא מתגוררת, היא בעצמה מתקשה להאמין למסע שעבר עליה בדרכה ליהדות.
"נולדתי בבית חילוני מאוד", היא חוזרת עשרות שנים אחורנית, "הייתי מרוחקת מהיהדות לגמרי, ממש אנטי. בגיל שלושים החלטתי לעזוב את ישראל, לאחר שהרגשתי שהמדינה 'קטנה ומשעממת' מדי עבורי.
"הגעתי לבוסטון שבארה"ב והתחלתי לעבוד בממכר בעגלות. מדובר בעבודה אינטנסיבית שבעה ימים בשבוע, כשאני עומדת בתוך עגלה שהיא סוג של דוכן מכירה, ומציעה מוצרי קוסמטיקה, תכשירים ומוצרים לטיפוח השיער.
"התגמול היה בהתאם למכירות, כך שהגעתי לסכומים יפים, ולמעשה זה מה שהחזיק אותי שם".
באחד הימים קישרה אותה אחת מחברותיה למשפחה חרדית מבוסטון ושכנעה אותה להתארח אצלה בשבת.
"הגעתי לבית של אותה משפחה רק כדי להתווכח ולהוכיח להם ש'אתיאיסט אחד צדק'", נזכרת איילת, "התיישבתי ליד שולחן שבת והתחלתי להשמיע את נאומיי הקבועים, בניסיון להוכיח שכל הניסים בתנ"ך הם תופעות טבע ושאין שום אמת ביהדות.
"אבל מה שלא ידעתי הוא שהאבא באותה משפחה הוא אחד מהמחזירים בתשובה הגדולים ביותר, וכשסיימתי את נאומי חוצב הלהבות, הוא הגיב בשקט: 'אם את כל כך אינטלקטואלית, אתן לך לקרוא ספר שיעניין אותך', והוא נתן לי את הספר 'המהפך' של הרב זמיר כהן".
עוד באותה שבת קראה איילת את הספר מכריכה לכריכה, ובעקבות כך השתנו חייה לחלוטין. "פשוט סונוורתי", היא מסבירה, "פתאום לא היו לי שאלות, הספר פתר לי את כל הספקות ונתן לי מענה לכל.
"מאותו רגע הרגשתי שהנשמה שלי צמאה להחכים ולדעת. התחלתי ללמוד ספרי מוסר והלכה, ובתוך חודשיים הגעתי יכולתי לענות על כל שאלה שהופיעה בקיצור שולחן ערוך בעל פה".
אלא שאז הגיע הניסיון הגדול.
נרות באפלה
איילת ממשיכה: "בעל החברה שהפעיל את העגלות קרא לי יום אחד והודיע לי שאחרי שנתיים של עבודה בבוסטון, אנו עוברים לעבוד במקום מרוחק שבו יש הרבה יותר כסף, ואז שמעתי לראשונה על העיר קולומבוס שבג'ורג'יה.
"הכסף דיבר אלי, ובאותו זמן לא חשבתי שעלולה להיווצר בעיה בשמירת המצוות".
רק כשהגיעה איילת לקולומבוס היא גילתה את ה'סדום והעמורה' השולטים בכל מקום. "כשביקשתי לברר איפה יש חנות למזון כשר, התברר לי שאין דבר כזה בכל העיר. ניסיתי לחפש בית כנסת, אך בית הכנסת היחיד שמצאתי היה רפורמי.
"בסופו של דבר סיפר לי מישהו שלפני כמה שנים היה במקום רב חב"דניק שניסה למסור שיעורים, אבל מהר מאוד הוא הבין שאין לו קהל ועזב לאטלנטה הסמוכה. הוא מסר לי את מספר הטלפון של הרב, יצרתי איתו קשר ובזכותו הצלחתי לשמור על ההלכות.
"הוא הדריך אותי אילו מוצרי מזון אני יכולה לקנות גם ללא חותמת כשרות רשמית, והסביר לי כיצד לנהוג.
"אבל הבעיה הגדולה הייתה בתוך הבית, כי חלקתי את הדירה עם שתי שותפות גויות. זה היה סיוט גדול. ניסיתי לשמור את הכלים שלי בארונות נפרדים, אך בכל פעם מחדש השותפות היו מערבבות לי אותם, שלא לדבר על כך שלא יכולתי להשתמש בתנור, בכיריים ובכיור.
"מהר מאוד שקעתי בבדידות גדולה. התזונה שלי באותם ימים הייתה מורכבת מקופסאות שימורים, פירות וירקות, לא כולל עלים, כי לא ידעתי לבדוק. לא היה לחם, גם לא לחמניות או מוצרי חלב ובשר, ממש כלום.
"בשלב מסוים הרגשתי שאני נשברת, לא מסוגלת עוד. בערב חנוכה התקשרתי למשפחה מבוסטון שקירבה אותי ובכיתי את נשמתי: 'למה הקב"ה עושה לי את זה? למה הוא מעמיד אותי בכזה ניסיון? אני רוצה לשמור את התורה, והנה הוא רק מרחיק אותי ממנה!' אחרי שהתפרצתי וצעקתי, השיב לי הרב בנחת: 'ואולי הקב"ה רוצה לנסות אותך?'
"באותו רגע החלטתי לקבל עלי לעמוד בניסיון בגבורה. כך עבר עלי חנוכה עם הדלקת נרות במרפסת, עם בכי גדול ותפילות בוקעות רקיעים.
"הרגשתי באופן המוחשי ביותר שמישהו שומע אותי, ובאמת שלושה שבועות לאחר מכן הודיע לי הבוס שאנו עוברים עם העגלות לאטלנטה, שם יש קהילה יהודית גדולה, ודרכה המשכתי להתקרב ולהתחזק.
"ולא רק זה", מוסיפה איילת, "אלא שחודשים ספורים לאחר ימי החנוכה כבר זכיתי לעמוד תחת החופה עם בעלי, גר צדק מאטלנטה שעבר גיור כהלכה.
"עד היום, כשאני פוגשת אנשים, הם מזכירים לי את החתונה שלנו שהייתה אחת החתונות היפות ביותר שנערכו בעיר. אבל אני יודעת שזו לא סתם חתונה, אלא שכר על מסירות נפש, כי רק השם יודע כמה קשה היה לי באותם ימים, ואין חנוכה שאני לא נזכרת באותה סיטואציה, ופשוט מודה להקב"ה על כל הטוב שהרעיף עלי".
תפילה בכל מחיר
רחל בורק, תוניסיה
בדרך כלל אנו רגילים שמזכירים את תוניסיה כארץ מוצא של הסבים או הסבתות, אך במקרה של רחל בורק, היא עצמה גרה שם עד גיל שש עשרה.
"תוניסיה היא מדינה מוסלמית לכל דבר", מבהירה רחל, "בכל רחבי המדינה פזורות כמה עשרות משפחות יהודיות, ואחת מהן הייתה משפחתי.
"רוב המשפחות מתגוררות בתוניס, עיר הבירה, יש גם משפחות יהודיות באי ג'רבה הסמוך, הן שומרות מצוות ומקפידות על כל מה שצריך.
"אבל אנחנו לא גרנו בתוניס וגם לא בג'רבה, אלא בעיר לה גולט – עיר חוף קטנה שהיו בה מלבדנו רק שלוש משפחות יהודיות. לא היה לנו חיבור יום-יומי עם היהדות. אומנם ידענו שאנחנו יהודים, אך הוריי היו מרוחקים מתורה ומצוות.
"למרות זאת, ובאופן שאי אפשר להסביר, הם הקפידו לשלוח אותי ואת אחיותיי דווקא לבית ספר של חב"ד, במרחק של 40 דקות הליכה לכל צד.
"בית הספר היה בתוך ריכוז של ערבים, ובאחד הימים הם פרצו לבית הספר, ריססו כתובות של איומים על חיינו על הקירות והרסו כל מה שאפשר. בעקבות זה רב בית הספר עבר התקף לב והפך לנכה".
גם בדרכן לבית הספר נתקלו רחל ואחיותיה באנטישמיות בלתי פוסקת. "בכל יום חזרנו מהלימודים כשאנחנו צועדות דרך שכונות ערביות ושווקים שהיו מסוכנים ביותר", היא מתארת.
"לערבים הייתה יכולת לזהות מרחוק שאנחנו יהודיות, ומרגע שהבחינו בנו הם היו רודפים אחרינו ומאיימים עלינו.
"באותם ימים ראש הממשלה בארץ היה אריאל שרון, ובכל פעם מחדש היו קוראים לעברנו: 'אריאל שרון, אריאל שרון!' בכל פעם שהתרחש פיגוע בארץ, הרוחות התלהטו גם אצלנו וממש פחדנו על החיים שלנו.
"אגב, בהמשך חיי, כשעליתי לארץ, הייתי מסתובבת במשך תקופה כשהעיניים שלי מושפלות כלפי מטה. לא הצלחתי להתרגל לכך שניתן ללכת ברחובות בבטחה ובגב זקוף".
מנהג נוסף שאביה הקפיד עליו היה תפילה בבית כנסת ביום כיפור. "זו הייתה סכנה גדולה, כי מדובר באזור שעליו 'האחים המוסלמים' השתלטו באופן קיצוני ביותר.
"הפורעים היו לעיתים קרובות פורצים לבתי הכנסת, קורעים סידורים ופוגעים במתפללים. אבל אבא לא ויתר, הוא הלך לבית הכנסת ביום כיפור, ומכיוון שלא ידע לקרוא בעברית, הוא התפלל בעל פה. מבחינתו זה היה חוק בל יעבור".
רחל מציינת שגם היא החלה בשלב מסוים להתפלל בבית הכנסת, בחגים ולפעמים בלילות שבת. "בתחילה לקחה לי תפילת שמונה עשרה של יום חול כמעט שעה, כי התקשיתי מאוד להתפלל בעברית. זה היה מתיש, אבל שמחתי שהצלחתי.
"בהמשך, כשעליתי לארץ והגעתי לבית הכנסת לראשונה בשבת, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. פתאום ראיתי את כולם מתפללים ברעש ובשמחה, וזה ממש ריגש אותי.
"בכלל, כל השייכות הזו לקהילה היהודית ריגשה אותי. בתוניסיה הרגשנו כל כך מרוחקים, לא שייכים לכלום, כשכולם סביבנו ערבים. אני זוכרת שבמידה מסוימת אפילו קינאתי בערבים, שיש להם רמדאן והם חוגגים יחד. רק אנחנו נאלצנו לחגוג את החגים בסתר".
נשארנו בלי כלום
ולמה לא עליתם לארץ?
"אבא לא רצה לעזוב את המדינה", מספרת רחל, "כי התגוררנו בבית שהוא ירש מההורים שלו, ובתוניסיה לא מאפשרים למכור נכסים ולצאת עם כסף. אם אתה יוצא אתה מפסיד הכל.
"גם מבחינה אידיאולוגית הארץ לא עניינה אותו, הוא היה מרוחק ומנוכר. אמא אף היא לא התעניינה ביהדות. שניהם לא ראו שום משמעות לכך שנעלה לארץ".
אבל רחל הייתה מחוברת לבורא עולם כבר מאז שהייתה קטנה. "הייתי מדליקה בקביעות נרות שבת וגם משוחחת עם הקב"ה ממש כמו ילדה שמדברת עם אבא.
"הייתי מתחננת אליו: 'תציל אותנו מכאן, אנחנו לא מסוגלים לחיות פה עם הערבים, לא רוצים להיות חלק מכל מה שיש במדינה הזו".
ההתמודדות לא הייתה פשוטה. "אף על פי שכלפי חוץ נראינו כמו כולם, ידעו בכל האזור שאנחנו יהודים, ובכל פעם שהיו בארץ תקופות מתוחות, הכריזו הערבים חרם על חנות הרהיטים של אבא שלי ולא קנו ממנו כלום. זה פגע מאוד בפרנסה שלנו".
למי שתוהה איך עלתה רחל בסופו של דבר לארץ, היא מספרת שבגיל חמש עשרה היא נשלחה עם אחותה לפנימייה בישראל, ושנה לאחר מכן נהרג אביה בתאונת דרכים.
בעקבות כך החליטה אימה להצטרף אליהן ולעלות לארץ הקודש.
"טסנו לאמא כדי לעזור לה להתארגן, וכשהגענו לאחר מכן לארץ היינו ממש בלי כלום, כי מייד אחרי שאבא נהרג השתלטו הערבים על החנות וגנבו את כל הרכוש.
"בתוניסיה היינו עשירים, ואילו הייתי מביאה רק חצי מהרכוש יכולתי להיות מיליונרית, אבל הגענו לארץ אפילו ללא שמיכה לחורף. לפחות אני מתנחמת בכך שאבא זכה להיקבר בקבר ישראל.
"עד היום, בכל תחילת שנה, כשאני שולחת את ילדיי לבתי הספר ולגנים, אני מרגישה שהלב שלי מתרחב מאושר – הנה, הם יכולים ללמוד בכיתות בלי לחשוש שיתנכלו להם ובלי לעבור בשכונות של ערבים מלאי שנאה. הם גם יכולים ללכת להתפלל בבית הכנסת ולא לפחד שערבים יפרצו לשם ויפגעו בהם.
"אני נזכרת בתפילות הפשוטות שהיו לי לקב"ה, שבהן ביקשתי ממנו שיעזור לנו לצאת ולעלות לארץ, ופשוט מודה על כך שהוא שמע אותן".
בזכות נרות שבת
ריקה גדלביץ, מוסקבה
"הסיפור שלי חוזר ארבעים שנה לאחור", מספרת ריקה גדלביץ, ילידת מוסקבה, שמתגוררת כיום בישראל ומוכרת מאוד בציבור הרוסי.
במשך שנים ניהלה ריקה את פנימיית 'בית אולפנה' המיועדת לבנות רוסיות, ועד היום היא מלווה עולים ועולות מהמגזר הרוסי.
"כילדה ידעתי תמיד על יהדותי", היא מציינת, "אך בביתי לא הקפידו כלל על שמירת מצוות. אמא שלי נפטרה בגיל צעיר, ואבא שלי נשא לאישה את דודה שלי – זוריה פנטילאט, אמא של הרב משה פנטילאט הידוע כרב של הקהילה הרוסית וכמי שכתב ספרים על הלכות שבת וכשרות בשפה הרוסית.
"כך, זוריה הייתה גם אימי החורגת וגם דודה שלי, ומשה היה גם בן דוד שלי וגם אח חורג.
"משה הקפיד מאוד על שמירת מצוות, ובק-ג-ב שהיו מודעים למעשיו הודיעו לו שיאסרו אותו. היה ברור שהדרך היחידה להימלט מהעונש היא לצאת מגבולות המדינה, אך גם היה ברור שאם הוא יוצא מברית המועצות, אין שום סיכוי בעולם שיאפשרו לו לחזור בהמשך.
"לעולם לא אשכח את הימים הלחוצים והקשים, כשהבנו שמשה, שהיה אז בסך הכל בן תשע עשרה, יוצא לארץ ישראל ללא שום אדם קרוב או בני משפחה שממתינים לו, ואילו אנחנו, כל בני משפחתו, נשארים במוסקבה.
"לפני שהוא יצא לדרך התנהלה בביתנו שיחה מצמררת. משה אמר לאמא שלו: 'אני מבין שאני גורם לך הרבה צער, ומבקש ממך דבר אחד – תדליקי נרות בכל יום שישי, ובזכות זה עוד תראי שניפגש'.
"לזוריה היה קשה מאוד לקבל קבלה כזו, כי היא הייתה רופאה ובאותן שעות היא קיבלה מטופלים בבית החולים. איך תדליק שם נרות?
"אבל היא הבטיחה למשה ועמדה בדיבורה. באופן אישי אני יכולה להעיד שמאז אותה שנה ועד שנפל מסך הברזל, תקופה של יותר משלוש עשרה שנה, היא הייתה מדליקה נרות שבת ולא מוותרת.
"את הנרות היא הדליקה בבית החולים מאחורי וילון כדי שלא יראו אותה, תוך כדי סיכון עצמי ובחירוף נפש אמיתי. גם אנחנו כבני משפחה ידענו שאנחנו עלולים לשלם ביוקר אם יתפסו אותה. אבל אף אחד מאיתנו לא אמר על כך מילה.
"בתקופה שלאחר נפילת מסך הברזל התחלתי גם אני להתקרב ליהדות. הייתי כבר נשואה, ויחד עם בעלי, הרב לוי, התחלנו לשמור שבת וגם השלמנו לבננו הבכור את אירוע פדיון הבן שלא חגגנו לו, כי לא ידענו שקיים אירוע כזה.
"לא היה קל בכלל לשנות את דרך החיים, אבל הזכרתי לעצמי כל הזמן את מסירות הנפש של זוריה, ופשוט הבנתי שזו האמת, זו הדרך הנכונה.
"בשנת תשנ"א עלינו כולנו לארץ, גם זוריה הייתה איתנו ופגשה את בנה היחיד שלוש עשרה שנים לאחר שהם נפרדו. היא נפטרה בשנה שעברה בגיל 95 לאחר שזכתה לראות נכדים, נינים, וכל מה שיכולה סבתא ואמא יהודייה לאחל לעצמה.
כל זה בזכות מסירות הנפש המיוחדת שהייתה לה למען הדלקת נרות שבת, ועוד זכויות רבות ועצומות שרכשה במשך השנים. יהי זכרה ברוך".
ברית מילה בחירוף נפש
יוכבד רסקין, אוגנדה
כשאומרים 'שליחות בקצה העולם' מתכוונים כנראה לשליחות של יוכבד רסקין ובעלה. בחמש השנים האחרונות הם משמשים שליחי חב"ד באוגנדה שבאפריקה, מתגוררים במקום עם ארבעת ילדיהם, מפיצים אור יהודי וחווים אתגרים קיומיים מדי יום ביומו.
"כמה שתנסו לדמיין את אוגנדה לא תצליחו", מבהירה יוכבד, "כל מי שלא דרך שם רק חושב שהוא מצליח לדמיין. כי אוגנדה לא דומה לשום מקום אחר שמכירים. זוהי מדינת עולם שלישי.
"אומנם אנחנו מתגוררים באזור שנחשב יחסית מפותח, עם בתי אבן, חשמל ומים, אבל אם רק יוצאים מהעיר, מרחק של עשר דקות נסיעה, נתקלים במראות הקשים ביותר של ילדים עניים מרודים יושבים עם הוריהם מחוץ לבתי בוץ, לבושים בסמרטוטים קרועים.
"גם שירותי הבריאות הקיימים כאן בסיסיים מאוד. יש לנו רופא פלסטיני שמתגורר סמוך, אך עבור צורך רפואי מעט מורכב יותר כבר לא ניתן למצוא פתרון. כשאני לפני לידה, לצורך הדוגמה, אני תמיד מגיעה לארץ.
"בכלל, כל המגורים כאן הם בתחושת בדידות גדולה. אין לנו בני משפחה מסביב או חברים שומרי מצוות כמונו שאנחנו יכולים לפגוש או להתארח אצלם.
"אפילו לשעה של הליכה זוגית אין לנו אפשרות לצאת, כי באוגנדה אין מדרכות ברחובות, רק כבישים, וגם אין תאורת רחוב, ולכן בלילות שוררת עלטה מוחלטת. גם עם הילדים אי אפשר לצאת לפארק או לגינה. באוגנדה אין דברים כאלו".
המגורים באוגנדה מזמנים למשפחת רסקין לא מעט אתגרים שמצריכים עוצמות מיוחדות. כך למשל יוכבד מציינת שהם עסוקים לעיתים קרובות בשאלת המזון, בפרט שהם התחילו בשנה האחרונה להציע שירותי קייטרינג כשר למהדרין, ובעצם כל האחריות על הבאת מזון כשר מוטלת עליהם.
"אנחנו שוחטים עופות בשביל עשרות היהודים שיש באזור שזה כולל מקומיים ומטיילים, וכן מייבאים מוצרי מזון שונים כשרים למהדרין, רובם מדרום אפריקה, אך יש גם מארצות אחרות.
"רוב האנשים שרוכשים אצלנו את האוכל אינם כאלו שמקפידים על קלה כחמורה, ואני יודעת שאם לא אציע להם מזון כשר, הם ישתמשו בטרפות שמוכרים כאן בחנויות".
את מסירות הנפש האמיתית מרגישה יוכבד מדי פעם כשהיא עולה למטוס כדי להגיע לדרום אפריקה – מרחק של חמש שעות טיסה.
"בעלי תמיד מתלווה אלי ואנו עוברים יחד מסע של יותר מיממה.
"בכל פעם מחדש אני פורצת בבכי, כשאני נפעמת מהכוח האדיר של הקב"ה ושל התורה שגורם לי לעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי.
"יש עוד הרבה תחומים נוספים שבהם אנו יוצאים מגדרנו למען הפצת שמו של הקב"ה וכדי למלא את השליחות".
מה נותן לכם כוח במצבים כאלו?
"עצם הידיעה שאני שליחה של הרבי מליובאוויטש נותן לי כוח – אני מבינה שהתפקיד שלי הוא לחבר נשמות לחלק האלוקי שבתוכן ולזרז את ביאת המשיח על ידי שעוד פינה בעולם מוארת באור היהדות. בנוסף, אני חושבת שלכל אדם יש מצווה שהיא האהובה עליו ביותר ושהוא ממש מתחבר אליה. אצלי זו מצוות הכנסת אורחים, היא ממש ממלאת את החיים שלי, אני כל כך אוהבת לתת, ורק מתפללת לקב"ה כל הזמן שייתן לי עוד יכולות ואנרגיה כדי שאוכל להמשיך לארח ולקרב.
"ויש גם משהו נוסף", היא מציינת לאחר הרהור, "מתברר שכאשר אנחנו מחליטים לקיים מצווה, הקב"ה בכבודו ובעצמו יורד אלינו ומסייע לנו בהשגחה פרטית של ממש".
ויש לה על כך סיפור מדהים: "לפני כשנתיים נולד תינוק לאחת מנשות הקהילה. האישה עצמה יהודייה, אך בעלה גוי. לאחר הלידה ניסיתי לגשש ולומר לה שאם צריך נביא מוהל וגם נטיס אותו על חשבוננו, אבל היא התחמקה.
"חלפו כמה שבועות, בינתיים פרצה הקורונה ולא יכולנו להביא מוהל, ובכל פעם מחדש כשפגשתי אותה ואת התינוק הרגשתי צביטה בלב.
"בדיוק באותה תקופה נחתו אצלנו שני יהודים ממוצא אמריקאי שמתגוררים בארץ. הם סיפרו שבאו לראות את הגורילות של אוגנדה. ישבנו ושוחחנו, וכשבעלי שאל במה הם מתעסקים, השיב הצעיר שבהם שהוא רופא שיניים במקצועו וגם מוהל ושוחט.
"בעלי ואני נדהמנו, שנינו חשבנו מייד על אותה אישה יהודייה. התינוק שלה כבר היה בן שלושה חודשים, מה שאומר שאם הוא לא יעבור את הברית מייד, הוא יוכל לעבור אותה רק באמצעות ניתוח בבית חולים, מה שבוודאי לא יתאפשר.
"הבנו שזו ההזדמנות שלנו. שיתפנו את האורח בסיפור, והוא אמר שימול את התינוק בשמחה, רק שאין לו האביזרים הנדרשים, שכן הוא לא הביא איתו את תיק המילה.
"הוא חשב עוד רגע, ולבסוף אמר: 'אם תצליחו להביא לי אביזרים של רופא שיניים, אוכל להשתמש בהם לצורך המילה'.
"מאותו רגע פתחנו במרוץ. הלו"ז היה צפוף מאוד, כי המוהל עמד לשוב לארץ. בתוך כמה שעות הצלחנו לשוחח עם האישה שהתרגשה לשמוע שמשמיים נשלח אליה מוהל, ונתנה את אישורה.
"לאחר מכן נסענו לרופא שיניים שהכרנו כדי להביא את האביזרים, וקנינו בבית מרקחת ציוד נוסף. כל זה בזמן שיש עוצר ברחובות ואין אפשרות לנוע בכבישים.
"לבסוף אפיתי עוגה והצטיידנו בבקבוק יין. הברית התקיימה בביתה של האישה – אירוע מצומצם מאוד שבו היינו בסך הכל בעלי ואני, שני האורחים היהודיים ואותה אישה ובעלה. אבל ההתרגשות הייתה בלתי נתפסת.
"היה ברור לי שלולא ההשגחה הפרטית שהייתה שולחת מוהל בעיצומה של הקורונה ובדיוק ברגע הנכון, התינוק לא היה נימול, ופתאום הבנתי שעם כל הקושי והאתגרים, יש מישהו שמלווה אותנו באופן על טבעי, ולנו נשאר רק לקיים את רצונו ולבטוח בו באמת".
מצוות בסתר
תמר אורשלימי, איראן
"לעולם לא אשכח איך חגגנו את ימי החנוכה בימים שבהם התגוררנו באיראן", מספרת תמר אורשלימי שבמשך כל שנות ילדותה התגוררה בעיר רפסנג'אן שבאיראן.
"אבא היה חוזר הביתה בשעה עשר בלילה, ומדליק נרות בחנוכייה באמצע הסלון, במקום נסתר, כי היה מסוכן להדליק על אדן החלון.
"הנרות, אגב, היו הנרות הצבעוניים והפשוטים ביותר, שנשלחו אלינו מישראל על ידי קרובי משפחה, והחנוכייה הייתה חנוכיית פח, כמו של ילדים בגן.
"כילדה בכלל לא הבנתי את המשמעות של חנוכה, גם לא של החגים האחרים, שגם אותם אומנם שמרנו אך תמיד באופן נסתר וכמעט בלי דיבורים וסיפורים".
תמר מציינת כי באותם ימים התגוררו בסביבתם עוד בערך שישים משפחות יהודיות. לא היו כלל בתי ספר יהודיים, ותמר ואחיה נשלחו לבתי ספר מוסלמיים. "הייתי היהודייה היחידה בכיתה והרגשתי מאוד יוצאת דופן", היא מספרת.
לדבריה, הניסיון הגדול ביותר שלהם כילדים היה בנושא הכשרות. "ראינו סביבנו את כל החברים אוכלים חטיפים, עוגיות וממתקים – ולנו היה אסור לגעת בהם. ההורים הזהירו אותנו שלא נעז לטעום.
"גם מוצרי בסיס לא תמיד היו זמינים, ואפילו עופות ובשרים לא היו מובנים מאליהם. למעשה הייתה מתבצעת שחיטה פעמיים בשנה – בערב פסח ובערב סוכות, אז היה מגיע לעיר שלנו שוחט מיוחד ומבצע שחיטה מרוכזת עבור כל המשפחות.
"כל משפחה הייתה מתארגנת מראש וקונה תרנגולות לחצי שנה ואפילו יותר. השוחט היה עובר מבית לבית ושוחט את התרנגולות. לאחר מכן אמא שלי הייתה נשארת עם כמות עצומה של עופות שחוטים ובמשך יומיים הייתה מנקה ומאחסנת הכל. ברגע שנגמר המלאי לא היה עוד – עד לשחיטה הבאה.
"אבל האתגר הגדול ביותר היה בפסח, אז כמעט לא היה לנו מה להכניס לפה. אני יודעת שגם היום יש כאלו שטוענים ש'בפסח אין מה לאכול'. אבל אצלנו זה היה אמיתי, כי לא הייתה שום אפשרות להשיג באיראן מוצרי מזון כשרים לפסח.
"אגב, בפסח היינו תמיד בשריים, כולל בארוחת הבוקר, כי לא יכולנו להשתמש בשמן מן הצומח והשתמשנו בשומן של כבשים.
"בימי חול המועד היינו לומדים כרגיל כמובן, ובכל פעם אמא הזהירה אותנו שלא נתקרב בשום אופן לאוכל של החברים, כי הוא בוודאי חמץ גמור. גם בשבתות ידענו שאנחנו לא כותבים במחברות, גם אם המורה דורשת".
"יום יבוא ונגיע למקום הזה!"
את העלייה לארץ עשתה משפחתה של תמר באופן מפתיע למדי. "הזדמן לנו לצאת עם אמא לטיול משפחתי לארץ, וכשהגענו לכאן אמא הבינה שהיא לא מסוגלת לחזור לאיראן והחליטה שהיא נשארת איתנו בארץ.
"אבא היה באותם ימים באיראן, והוא הודיע לנו שיישאר זמן קצר כדי למכור את הנכסים ולטפל בכל מה שצריך, ואחר כך יצטרף אלינו. אלא שמרגע שהשלטונות הבינו שבני המשפחה שלו עלו לארץ, הם הקשו עליו בכל דרך אפשרית, ורק לאחר חמש שנים הוא הצליח סוף-סוף לעלות לארץ.
"אגב, אחרי שהגענו לארץ נודע לנו שחטפו את אחד מבני הדודים שלנו, בן עשר בסך הכל. החוטפים החזיקו אותו בשבי במשך שלושה שבועות, ודרשו מהמשפחה סכום כסף גבוה תמורת שחרורו.
"זה לא היה מאורע נדיר, כי האירנים ניצלו היטב את העובדה שהיהודים באיראן הם אמידים. בסופו של דבר בן הדוד ניצל, אבל אנחנו לא הצלחנו להירגע. זה המחיש לנו שהצלנו את נפשותינו בכך שעלינו לארץ.
"גם אמא חזרה ואמרה לנו שבכל יום היא מודה על כך שאנחנו בישראל, לא חשופים לסכנה רוחנית של התבוללות, ולא לסכנה גשמית של פגיעה בנפש.
"אמא הקריבה מעצמה המון, כי נדרשה לגדל אותנו לבד במשך חמש שנים, אבל היא לא התלוננה לרגע".
תמר עוצרת לרגע, ואז מוסיפה בהתרגשות: "בסלון ביתנו שבאיראן, במקום מרכזי, הייתה מונחת אבן כמו אבני הכותל. לעיתים קרובות אמא שלי הייתה שולחת אליה מבט מלא בגעגוע ומבטיחה לנו: 'עוד יבוא יום שבעזרת השם נגיע למקום הזה'.
"כיום אני מספרת על כך לילדיי, כולם ילידי בני ברק, לומדים במוסדות הרגילים ביותר ולא יודעים אפילו מילה בפרסית. אני מספרת להם ששום דבר לא מובן מאליו, וכמה כולנו צריכים להודות על הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו, וממשיכים להיעשות גם בזמן הזה".
