עורך 'חדשות משפחה' ישראל יוסקוביץ, התלווה לחטיבת הקומנדו שלוחמת בשכונת שג'אעיה בצפון רצועת עזה הנחשבת למעוז הטרור של חמאס | בשכונה חוסלו מאות מחבלים, הושמדו עשרות מנהרות טרור ולמרבה הצער נפלו גם חיילי צה"ל ונורו בשוגג למוות שלושת החטופים שנמלטו משביים | מח"ט יפתח, אל"ם נדב מייסלס, בריאיון מיוחד מהחפ"ק: "שג'אעיה זאת קן צרעות. הערבוב בין בלתי מעורבים לטרור – כחוט השערה" | מול פני הרוע
7 דקות.
זה הזמן שארך לנו לעשות את הדרך משטח הכינוס בעוטף עד לקו הבתים הקדמי של שכונת הטרור שג'אעיה.
כל כך קרוב, כל כך רחוק.
למטה קיבוץ ישראלי, חלוצי, אוהב אדם ואדמה; למעלה, מעוז הטרור של חמאס, מפלצת דמים שמסרבת להיכנע. מרחק קטן, הושט יד וגע, אך ביניהם תהום מפרידה.
מצוד אחר פירים וחטופים. לוחמי חטיבת הקומנדו בפשיטה מבצעית (צילום: דו"צ)
תהום בין אור לחושך.
לפני היציאה, תדרוך קצר. מפקד הכוח מחדד את הכללים: ירי על הציר מכיוון דרום, יציאה מהירה מהג'יפ והשתטחות לכיוון צפון. וכן ההפך.
אני עולה על ציוד ומתיישב מאחורי הנהג. על ידי נעמד בחור צעיר, אדיב מכל הלב ודרוך באותה מידה. נעים מאוד, לידור ויצמן, לוחם גולני. הוא מציע במבה מאובקת ומים צוננים וממהר לתפוס את עמדת הקלע. מעכשיו, עד שנחבור לכוחות הממתינים לי בפנים, אראה רק את רגליו. ראשו יהיה חשוף, מבטו ממוקד לאופק וידיו אוחזות במקלע הכבד שסב על צירו החלוד בהתאם לפק"ל.
על יד הנהג מתמקם רס"ר ברק יהודה, מפקד כוח פת"ן, המאבטח את ציר הגישה למזרח הרצועה וצפונה. פת"ן, הוא מסביר, זה ראשי תיבות: פינוי, תספוק, ניוד.
"המשימה שלנו", הוא אומר, "כוללת פינוי פצועים, תספוק ציוד וניוד לוחמים. באחריותנו להוציא בשלום כל מי שנכנס פנימה".
הנהג אריאל פרידלר, מתגורר בגבעת המבתר. שנים עשר אחים הם. שבעה בשירות מילואים; ארבעה בלב עזה. פלוס נכד.
דקתיים המתנה לאישור, מתחילים תנועה. קולות בקשר מדווחים על היתקלויות במרחב. קודקוד חוזר שוב ושוב: "רגישות". ממטענים, מפירים, ממארבים.
"כל כניסה", אומרים החיילים, "מלווה במתח. אנחנו מחפים מכל הכיוונים, אבל האויב עדיין מפתיע".
התוואי מוצף בורות ומהמורות. החיכוך עם הכלים הכבדים מייצר סופת חול; ענני אבק שוטפים את שדה הראייה. בשולי הדרך משוטטים כלבים נטושים; מחפשים נואשות פסולת ראויה למאכל.
בשלב מסוים, במקטע חשוף במיוחד, הנהג סחט את דוושת הגז. הקרביים התהפכו, הקסדה נחבטה, והנה הגענו לשערי הגיהינום.
שום דבר, אבל שום דבר, לא מכין אותך למפגש הבלתי אמצעי עם שדה הקרב העזתי. לא חורבות נגורנו-קרבאך, לא הפחד המשתק ברובע האסלאמי בפריז וגם לא המחאות האלימות בדרזדן.
הירי לא נפסק לרגע. כתב 'משפחה' בסמטאות עזה
בסבבים קודמים של לחימה בעזה צפיתי על השכונה מגבעות החול שמתגבהות סמוך לנחל עוז. עכשיו, מקרוב, כל זה נראה אחרת. ממש אחרת.
אין עוד מקום בעולם שדומה במאפייניו הרצחניים לרצועה. שני מיליון תושבים, מאות אלפי בתים, עוד אלפי מוסדות, שכונות יוקרה, ארגונים ומבנים וכולם מכוילים עבור מטרה אחת: ג'יהאד פונדמנטליסטי.
אם תפקידם להימחק, הם יימחקו. הטרור קודם.
זאת תרבות דם ייחודית שאין כמותה בגלקסיה כולה. בשונה מאזורים אחרים, כולל אלו שנכבשו בידי דאעש, כאן אין הפרדה בין טרור לאזרחות. הוא-הוא האזרחות.
יעידו אלפי הפירים, מאות המנהרות והאויב שחוטף וחוטף ולא נשבר.
גיוס כללי
רק בגזרה שבה אני נמצא, צפון העיר עזה, אותרו יותר מ-1,000 פירים וחוסלו כ-800 מחבלים. ועדיין, כן עדיין, זה לא הסתיים. חרף הצהרות מוקדמות, הטרור בשכונה המקוללת הזאת מנסה לבעוט. הוא נפגע קשות, אך לא חוסל.
זה כבר ריטואל קבוע: לעת ערב מודיע דובר צה"ל כי הושגה שליטה בשג'אעיה, אבל אז, לרוב בשעות הלילה המאוחרות, יצוצו מבטן האדמה חיות טרור נוספות ויזנבו בכוחות.
מאה אלף תושבים התגוררו כאן עד בוקר שמחת תורה. מייד לאחר התקפת חמאס התחילה נהירה של התושבים החוצה. רובם עזבו במהלך ההפצצות, לפני הכניסה הקרקעית. האחרונים עזבו כשראו את הטנקים של צה"ל. הלוחמים לא מצאו אזרח אחד, חי או מת. שג'אעיה ננטשה, לבד מחוליות חמאס וכמות בלתי נתפסת של מחילות תת-קרקעיות, נשק, תחמושת ומטענים.
ההרס טוטלי. לא על יד ולא כמעט. רחובות השכונה שוטחו, בתיה הפכו עיי חורבות, כבישיה נטחנו עד דק. במרכז השכונה, ברחוב החוצה את השכונה ואת רחוב בגדאד בכיוון צפון-דרום, נמצא שוק שג'אעיה. זהו אחד השווקים המרכזיים בעזה. דבר לא נותר ממנו, מלבד סיפורי החיילים על הקרבות שהתנהלו בו.
נוכח המראות הבלתי נתפסים הללו, אתה רוצה לחשוב שההיגיון האנושי בכל זאת יביא את האוכלוסייה המקומית להתקומם נגד מי שהמיט עליה את האסון; שלפחות חלק ממנה יזעק על חורבן ביתו ועתידו.
איחוד מרגש. ד"ר סבינר בשטח הכינוס
אתה גם רוצה להאמין שהרעב, המחסור בפרוטה, קורת הגג שהייתה ואיננה, יביאו אותו לשתף פעולה עם כוחותינו השוהים בשטח. אבל הבניינים נמחקו, הכבישים גולחו, התושבים נעים ונדים מג'באליה ושג'אעיה בצפון, לחאן יונס ורפיח בדרום – אך רק מעטים נענים לכרוזים שהונחתו ממטוסינו ומציעים להם אופק ועתיד תמורת מודיעין על אזרחינו החטופים.
הם ישנים באוהלים מאולתרים, חשופים לאיתני הטבע ופגעי העונה – אבל יסגירו לחמאס, בלי כל תמורה, את רוני קריבוי, ישראלי שהצליח להשתחרר לרגע מכבליו וניסה לפלס את דרכו חזרה הביתה. הכסף הישראלי מעניין את העזתי. לגמרי מעניין. עד חמאס.
מתברר שזאת איננה עיר שהטרור שולט בה. זאת מעצמת רשע שהעיר כולה מגויסת למענה. בתי חולים, גני ילדים, בתי ספר ומסגדים. הכל מוקדש לג'יהאד.
שג'אעיה לא תחזור יותר לאיים על תושבי העוטף. חזיתה שוטחה לטובת רצועת ביטחון חדשה; חלקה האחר יזדקק לשנות שיקום רבות. אם בכלל.
ואף על פי כן, האין אומנם אין סופי, אבל מתברר שכמותו גם היש. מאות לוחמים מפטרלים בסמטאותיה, צלפים פרושים בגגותיה, כלי טיס בלתי מאוישים מזמזמים מעליה – ולמרות כל זאת, הירי לא פוסק לרגע.
בעודי שם, צצים ברחוב סמוך שלושה מחבלים. הכוח שפוגש בהם מחסל אותם במקום. עברו דקות אחדות לפני שהבנתי שמשהו חריג קורה: פקודות שונו. טנקים והאמרים נעו במהירות, משאירים מאחוריהם ענן כבד של אבק ופיח. פני הקצינים שיקפו מתח.
בדרך חזרה, הצטרף אלינו אחד הלוחמים שהשתתף בסיכול המחבלים.
שועל קרבות
גדוד שג'אעיה, נתפס כאגוז הקשה שבגדודי חמאס. לצד ההישגים המרשימים, לא מעט מטובי בנינו נפלו כאן, בקרבות פנים מול פנים עם מחבלי חמאס.
לא הרחק מהמקום שבו אני עומד, נפל לפני כשבועיים סא"ל תומר גרינברג. מג"ד בגולני, לוחם אמיץ ואיש מיוחד. כמה ימים לאחר מכן, אירעה טרגדיה נוספת, איומה, כששלושה חטופים נהרגו בשגגה מאש כוחותינו. המתח העצום של החיילים, הידיעה שבכל רגע נתון עלול לקפוץ מפיר נסתר מחבל, המיטו טרגדיה נוראה.
"שג'אעיה זאת קן צרעות", אומר לי מפקד חטיבת הקומנדו, יפתח, אל"ם נדב מייסלס. "הערבוב בין בלתי מעורבים לטרור – כחוט השערה".
הוא פוגש אותי בקומתו העליונה של בניין נטוש, הרוס בחלקו, שהפך למפקדת החטיבה שמתמחה בלוחמת גרילה. בדירה החשוכה, נערכים הלוחמים לפשיטה מבצעית. בחדר הפנימי, מה שהפך לחמ"ל, יושבים המח"ט והקצונה הבכירה. הם רכונים על מפות אלקטרוניות, ממוקדים במכשור המוצפן.
"זאת הגזרה השנייה שאנחנו תופסים מאז תחילת התמרון הקרקעי", אומר אל"ם מייסלס. "השכונה טוהרה באופן מרשים, מאות מחבלים חוסלו, מאות פירים הושמדו, אבל עדיין האויב יכול לצוץ ממקום בלתי צפוי".
שלושה מחבלים חוסלו בהיתקלות. חייל צה"ל מחפה על חבריו (צילום: דו"צ)
לפני כשבועיים נפל באזור קודמו בתפקיד, אל"ם יצחק בן בשט. בספטמבר האחרון השלים את כהונתו כמפקד חטיבת 'יפתח' ומייסלס מונה במקומו. כשפרצה המלחמה, גויס למילואים ושובץ כמפקד חפ"ק מח"ט גולני. במהלך קרב גבורה הרואי, בעת חילוץ חיילים שנקלעו למארב מחבלים, נפל עם סא"ל תומר גרינברג.
השם ייקום דמם.
מח"ט יפתח אל"ם נדב מייסלס, הוא שועל קרבות. את שג'אעיה הוא מכיר עוד מתקופת 'צוק איתן' – ואף קיבל צל"ש אלוף על פעילותו במבצע ההוא. הניסיון בשדה הקרב, האבדות הקשות, אינם מקהים את תחושת הכאב. היגון לא נעשה יותר נוח. "בן בשט היה מפקד נערץ, אהוב מאוד על כולנו", הוא מספר. "לזכרו, אנחנו נחושים להשלים את המשימה שלנו".
גם סא"ל תומר גרינברג וגם אל"ם יצחק בן בשט, היו חברים קרובים שלך. ברמה האישית, איך אתה מתמודד עם האובדן הנורא?
"אין ברירה", השיב. "אנחנו יודעים מה עומד על הכף ולמה אנחנו כאן. המשימה שלנו להביא את הניצחון ולדאוג לכך שנהיה ראויים לנופלים. לאחר מכן, כשהכל יסתיים, נלך לבתי הקברות ונכבד את זכרם".
צה"ל הודיע מספר פעמים כי הושגה שליטה במרחב. מה זה אומר לגבי המערכת התת-קרקעית?
"כרגע", אמר, "אין ביטחון מוחלט שאין מנהרות או פירים נוספים. כוחותינו עושים את המקסימום כדי לאתר תשתיות נוספות שאולי קיימות מתחת לאדמה. ממש עכשיו אנחנו עובדים על פעולה נוספת שקשורה לכך".
להבדיל מחמאס, אמרתי, אתם צועדים בראש. המח"טים, כמותם המג"דים, שילמו בחייהם כי חתרו ראשונים למגע. "אני לא חושב שזה מפתיע מישהו", אמר. "גדלנו על ערכי צה"ל. אצלנו המפקדים הולכים תמיד בראש הכוח. בניגוד לאויב שמתחבא במנהרות ושולח את פקודיו להיהרג בשדה הקרב".
שאלתי אותו על הטענות שנשמעו בימים האחרונים לפיהן הצבא הפחית משמעותית את הפעילות האווירית. זאת, בלחץ אמריקאי. "אני לא יודע מה אומרים בחוץ", אמר, "אתה בעצמך שומע מעל הראש שלנו את זמזום הזיק. ברגע שנצטרך אותו, הוא יפעל.
אש ותמרות עשן. ההפגזות בעזה (צילום: פלאש 90)
"היכן שאני צריך להכניס לוחמים אני מכניס לוחמים, היכן שצריך לקבל סיוע אווירי, אני מקבל סיוע".
שליטה מתעתעת
למטה, ברחוב בגדאד, שלא מזמן שימש עורק תחבורה ראשי, ממתין לי סא"ל עידו הורביץ, מג"ד 429 בגדוד הפורצים. בשבעה באוקטובר הוקפץ עם חייליו לגזרת העוטף. "כשהגענו", סיפר, "נתקלנו במאות מחבלים וחיסלנו אותם. אחרי שלושה-ארבעה ימים כבר ביצענו פשיטות בעומק הרצועה".
כשהחל התמרון הקרקעי, נשלחו למשימות מיוחדות בעומק הגזרה הדרומית. "בשבוע האחרון אנחנו מתמקדים יותר בצפון הרצועה", אמר.
איך מצליחים לשמור במשך שלושה חודשים על דריכות גבוהה?
"הכל נמצא ברוח הלוחמים", השיב. "אנחנו מבינים את גודל המשימה ושומרים על ערנות בהתאם".
שאלתי אותו, אם גם לחיילים בשטח, המנותקים מתקשורת סלולרית, מגיעות השמועות על התכנסות לקראת מעבר מלחימה עצימה ללוחמת שגרה. "התפקיד שלי", אמר, "זה לוודא שאנחנו דרוכים עד השנייה האחרונה ומבצעים את המשימות בצורה הטובה ביותר".
כשמדברים על כך שהושגה שליטה בשכונה, זה לא בדיוק מתכתב עם קולות הירי שאנחנו שומעים ממש עכשיו.
"איש לא יכול בשלב הזה להבטיח דבר", אמר. "עם זאת, עובדה ששנינו יכולים לעמוד עכשיו ולשוחח ברחוב. עד לפני כמה ימים לא הייתה אפשרות כזאת. אז נכון, השליטה מתעתעת, הירי עדיין נמשך, ובכל זאת אפשר לומר שאנחנו שולטים מבצעית בגזרה".
דקותיים המתנה לאישור, מתחילים תנועה. בדרך למעוז חמאס
סרן א', מוקף חיילים, משתף בתחושות המורכבות. הם כאן מיום חמישי, אחרי שהשלימו משימה באזור מישור החוף. "המעבר היה חד וקשה, אבל לאט-לאט מתרגלים", הוא אומר, "תחשוב על זה שלוחמים עם הציוד שלהם, נוסף על הקושי המנטלי שחווים כאן, קיבלו פקודה בתוך שעה לעבור גזרה. יש לכך המון השפעות לוגיסטיות, מבצעיות ובעיקר נפשיות.
"לוחמים לקחו עצמם בידיים ובן רגע יצאו להתקפה בעומק שטח האויב, על שג'אעיה. חמישה ימים לאחר ההתקפה אנחנו מייצבים כאן קו, מוצאים אמל"ח ותשתיות וממשיכים את ההישג של אוגדה 36 שהייתה כאן לפנינו".
בכל פלוגה בחטיבה יש מהנדס בניין או קבלן בניין. המהנדסים נקראו לבדוק את הבתים – אם יש בהם חדרים שלא יקרסו על יושביהם. "בהתקפה הראשונה", מספר סרן א', "הכנסנו צוות איתור ומצאנו פיר עם סולם בעומק של עשרה מטרים. כוח ההנדסה מִטְעֵן את הפיר ופוצץ אותו".
חלק מהלוחמים בשכונה, משרתי מילואים. רבים מהם אנשים בולטים גם בחייהם האזרחיים: חלק מהם נושאים במשרות בכירות במשק, חלק בולטים באקדמיה. דעותיהם חוצות את כל הספקטרום הפוליטי.
על ידינו צועד רס"ן טירן בוזחיש, מג"ד יחידת הסיוע המבצעי (יחס"מ). קשה להתעלם מהכריזמה והנחישות.
אולי בצל התדרוכים האחרונים, אולי סתם כך מתוך רצון להעביר מסר לאזרחים בבית, הוא ניגש ומבקש: "תרשום בעיתון: החטופים בפנים, אנחנו בפנים. לא חוזרים הביתה עד שתסתיים המשימה".
רשמנו.
הדוקטור החסידי
ד"ר יהודה סבינר, אברך חסידי, הפך השבוע, שוב, למופת של קידוש השם. התיעוד שלו חוזר הביתה להפוגה כשבתו המתוקה דיתי מקבלת את פניו, לא הותיר עין יבשה.
דיתי היא ילדה מיוחדת. כשנולדה, רעייתו של סבינר עזבה עבודה מתגמלת וקריירה מבטיחה והחליטה להקדיש את חייה לגידולה.
השבוע, שעה קלה לפני כניסתי לרצועה, פגשתי אותו בשטח הכינוס, סמוך לגדר המערכת. בימי שגרה סבינר רופא ילדים בבית החולים שניידר. כעת, בשירות מילואים, הוא רופא האחראי על פינוי פצועים ומצבי אר"ן.
דריכות מלאה. מג"ד הפורצים, סא"ל עידו הורביץ בשיחה עם 'משפחה'
בראשית המלחמה שובץ בחטיבת יפתח ומאז הוא כאן.
"אם קורה משהו בפנים", הוא אומר, "אנחנו נכנסים מייד. אנחנו פועלים ביום ובלילה, שבת ויום חול, באיום גבוה".
בשבת האחרונה שני חיילים, בתפקיד מקביל, נפלו בקרבות. "בדרך כלל", הוא אומר, "כשקורה אירוע כזה, הסיכון גדל שבעתיים, מפני שאף פעם זה לא במתאר של משהו בודד. תמיד ימתינו לנו מארבים בזמן החילוץ. לכן מקצים כאן כוחות מאוד מיוחדים. כל מי שאתה רואה כאן, נמנה עם הלוחמים הטובים ביותר בחטיבה".
ביום חמישי שעבר, אחרי שבועות ארוכים בעומק הרצועה, יצא עם היחידה להתרעננות קלה. "חטפנו שם הרבה אש", הוא מספר, "מרחפנים ומפירים שמהם משגרים טילי נ"ט וירי צלפים".
ביום השני למלחמה, באחד המטחים הכבדים על העוטף, צלצל הנייד. "הרופאה מהמחלקה התקשרה והתחילה לבכות. ד"ר יאיר זלוף, רופא מצטיין וחבר קרוב שעבד איתי יחד, נפל. זאת הייתה הנקודה שבה הכתה בי ההכרה. הבנתי שאנחנו במלחמה אחרת. כשאתה שוכב חשוף על האדמה, בלי כיפת ברזל, ל'שמע ישראל' שאמרתי היה משמעות אחרת. ללוויה לא התאפשר לי ללכת אבל ניחמתי בשבעה".
מה זה עושה לך לחוות אירועים כל כך מורכבים, כל כך טרגיים, כשחברים שלך נופלים?
"אנחנו עדיין בפעילות", אמר, "ונהיה כאן עוד ימים ארוכים. לכן, עוד לא סגרתי את האירוע ועצרתי לחשוב ולהפנים. ראיתי מראות קשים בתפקידי באזרחות כרופא בבית חולים. זה בוודאי מכין אותך, רק שכאן זה באיום מתמיד.
"תחושת השליחות מחייבת הרבה יותר כי אתה יודע שאין אף אחד אחר שיעשה את העבודה במקומך".
הוא הצביע על הלוחמים שישבו בסמוך. "כל אחד מהם", אמר, "מסכן את החיים שלו במודע. הוא בעצם הגיע ואמר לעם ישראל: 'החיים שלי הם כרטיס אשראי פתוח עבור ביטחון ישראל'.
"החובה שלנו כחברה, כעם, כאחים, לתת להם את תעודת הביטוח – שאנחנו שם בשבילם. בשגרה, אבל במיוחד ברגעים כאלו. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שהגיבורים האלו יוכלו לחזור למשפחות שלהם בריאים ושלמים, בגוף ובנפש".
סבינר מכיר לי את אחד החיילים, בעל יקב בוטיק. "יש לו יינות משובחים, נדירים", אמר. "האיש הזה שם את העסק שלו, את הפרנסה והאוכל של הילדים שלו, ובא להילחם. הוא כבר כמה שבועות בלי טלפון, והוא לא יכול לקבל שיחות מסוכנים, ספקים וקליינטים.
"יש כאן אנשים שיש להם סטרטאפים, אנשים שהשקיעו את כל החיים שלהם ולא יודעים אם כשתיגמר המלחמה יהיה להם לאן לחזור. זה דבר שראוי להערכה".
הוא כמעט לא מעודכן במתרחש בארץ. כמו לוחמים אחרים שפגשתי, הקשקשת באולפנים לא מגיעה אליו. "כשיש לי גישה לתקשורת", אמר, "אני פוחד לפתוח חדשות משתי סיבות: קודם כל, אני לא רוצה לראות חברים שנהרגו. דבר נוסף, ממש לא עושה חשק לראות שחזרנו לריב. אסור שהקורבנות שהקרבנו יהיו לשווא".
כאמור, התיעוד שלו שב הביתה להפוגה ומתאחד עם בני משפחתו חרך את הרשתות. הציבור הישראלי התרגש במיוחד למראה המפגש עם דיתי המיוחדת.
ביקשתי ממנו לשתף; הוא נענה ברצון. "כשדיתי נולדה", סיפר, "לא הרגשתי כעס, אבל התחושה שלי הייתה שאני נוסע על אוטוסטרדה ב-200 קמ"ש ומישהו שינה לי את החיים.
היגון לא נעשה יותר נוח. מח"ט יפתח, אל"ם נדב מייסלס בראיון ל'משפחה'
"עם הזמן נחשפו גם בעיות רפואיות נוספות. בגיל שלושה חודשים היא עברה ניתוח לב, וכשהייתה בת שישה חודשים פיתחה תסמונת נירולוגית נדירה. כמה נדירה? כזאת שרופא אמריקאי יראה אולי שתיים בכל הקריירה שלו".
לפני המלחמה טס לקולורדו בארצות הברית. "יש שם פרופסור גדול, שהקים יחידה גדולה לבעיות הרפואיות של תסמונת דאון. הוא קיבל אותי בחינם והורה לצוות שלו ללוות אותי. עכשיו הם מתקשרים כל הזמן כדי להתעניין. הם ממש דואגים לשלומי. זה מרגש".
איך מתמודדים ביום-יום?
"מהרגע הראשון ראינו במתנה שקיבלנו שליחות. אשתי הייתה אדריכלית. היא התפטרה מהעבודה ואמרה לי: 'אתה תמשיך בכל הכוח במה שאתה עושה, אני אתמודד עם הכל'.
"היא והילדים הגיבורים האמיתיים. הם עברו ועוברים הרבה במהלך ההיעדרות שלי. הקרדיט מגיע להם".
