מי מפחד ממכשפות? מי רועד מקומוניסטים? מי מבועת מהמדע? והכי חשוב: מה עושים כל המפוחדים למיניהם, ואיך הם סוחפים את ההמונים לתוך פאניקה מתוכננת היטב • 'פאניקה מוסרית' הוא שמה של תופעה בלתי מוסרית בעליל, שככל שלא נעים לעסוק בה, חשוב להבחין בקיומה ולדעת להיזהר ממנה • ואיפה פוגשת התופעה הזו אותנו, האנשים הקטנים? איך היא משפיעה על השיח הציבורי שלנו? ואיך נזהרים מהשלכותיה ההרסניות? • זהירות, פאניקה!
איורים: אלה מושקוביץ
זה קרה בשנת תשכ"ד, 1964.
סטנלי כהן היה דוקטורנט צעיר, עת שהה בעיירה קלקטון באזור החוף של דרום אנגליה. במקום התגודדו צעירים פרועים בסגנון האופייני לשנות השישים. הם השתייכו לשתי קבוצות נוער יריבות. כהן צפה בהתנגשויות ובקטטה שפרצה שם בין הקבוצות, ולפי מראה עיניו, זו הייתה בסך הכל תגרה שגרתית בין צעירים.
כשבדק את הדיווחים בעיתונים, נדהם כהן לראות עד כמה התקרית המקומית נופחה לסנסציה מרעישה ומבהילה: מאמרי מערכת היסטריים, תיאורים מבעיתים, עדויות וזוויות מבט דרמטיות. בתור דוקטורנט לסוציולוגיה, התופעה לא נתנה לו מנוח.
הוא בדק בקפדנות את הראיות העיתונאיות, עיין בדיווחים מבית המשפט ובדו"חות המעצרים, והוכיח כי ההתפרעויות שעליהן דיווחה התקשורת בפאניקה רבתי, היו למעשה מינוריות למדי.
כהן טען שדיווחי התקשורת הם שיצרו תחושת סכנה ואווירה של פחד. הבהלה הגדולה שהובעה בתקשורת, ובעקבותיה הניסיונות לפקח על הצעירים הפרועים, למעשה העניקה להם במה ענקית, ורק גרמה לכך שאירועים כאלה חזרו ונשנו והפכו לתופעה כלל עולמית.
את הסיקור התקשורתי המופרז ההוא, כינה כהן כ'פאניקה מוסרית'. אחרי שחקר את התופעה בהיבטים חברתיים, היסטוריים ופוליטיים, הוא הגדיר אותה בספרו: "Folk Devils and Moral Panics".
התאוריה מתייחסת למצב שבו משתלטת תחושת פאניקה על החברה, כאשר זו סבורה שהתנהגויות וערכים מסוימים מבטאים היעדר או הרס מוסרי. לפי התיאוריה הזו, קיים מצב שבו אנשים מעוניינים ליצור תחושה של איום בקרב האוכלוסייה, ולצורך זה מפיצים פחדים מדומיינים. הפחדים האלה מתורגמים לעוינות כלפי קבוצות מיעוט, וכך קיבלנו את התמהיל המדויק של 'הפאניקה המוסרית'.
המונח שטבע כהן, משמש מאז במדעי החברה לתיאור תגובת-יתר חברתית כלפי קבוצה חברתית מסוימת, או כלפי סוג התנהגות שנתפס כשונה מהנורמה המקובלת.
תגובת היתר יכולה לבוא בתקשורת לכל גווניה, החל בפשקוויל הקטן על הקיר וכלה בעיתונות ובמערכת תקשורת מבוססת, בבית המשפט וברשות המבצעת. תלוי מי מוביל אותה ומהם מניעיו.
הפסיכולוגית ד"ר דפנה קציר גולדנבלום, שאיתה שוחחנו על התופעה והמניעים שלה (ראו מסגרת), מעירה הערה חשובה על עצם המונח: "יש לי בעיה עם המילה 'מוסרית'. דעת הרוב היא לא בהכרח המוסרית. וכשמדובר ברוב צעקני ודורסני המוחץ כל מי שמתנגד לדעתו, על אחת כמה וכמה".
אם ככה, נקרא לזה פאניקה – והמוסרית היא בעיני המוחה, שלו היה מובל על ידי דעת תורה, הוא לא היה בפאניקה, והמוסר היה ברור ומעוגן.
"חיסונים זה מוות!"
"לא להתחסן זה רצח!"
"אסור לצרוך חלב פרה, זה הורס את הקיבה".
"המקור הכי נכון לסידן הוא חלב, אם נימנע ממנו, נפרק לנו את העצמות".
"ריטלין זה סם ממכר".
"ריטלין מגדל לנו את גדולי ישראל בדור הבא".
אלו עדויות קטנות לחיינו המבולבלים והעמוסים מסרים סותרים. היסטריות חדשות נולדות בבקרים ובלילות; מידע מבהיל ומלחיץ מופץ במהירות מסחררת, עד שמישהו סותר אותו בבהלה הפוכה ובהאשמת המפיץ הראשון ב'פאניקה מיותרת'.
אלה מבוהלים, אלה מבוהלים מהמבוהלים, וכמה מקום נשאר לסתם אנשים שאין להם כוח לבלגן הזה ורוצים שיהיה קצת שקט?
כרוניקה של בערות
תופעת ה'פאניקה המוסרית' צברה תאוצה משמעותית בדור האחרון, תרומת מהירות הפצת המידע להמונים בפלטפורמות מגוונות, ובעיקר הדיגיטליות, אבל גם טרם המצאת מכונת דפוס אפשר היה למצוא אותה.
ציד מכשפות הוא ביטוי שיכול להדגים היטב מה קורה כשאנשים יוצאים ל'מסע צלב מוסרי' – כפי שמכנים זאת הסוציולוגים – ודורסים בדרך כל מי שעלול להביע התנגדות לדעה שהם מנסים להנחיל באופן מוחלט ומוחץ.
'ציד מכשפות' הוא לא רק ביטוי. היו תקופות בעבר שבהן נערך ציד מכשפות של ממש, ומבט על התופעה ההזויה הזו יכולה ללמד אותנו איך עלולה להיראות פאניקה מוסרית נטולת כל מוסר.
בימי הביניים, היה ההמון האירופי הנבער להוט להאשים אנשים, ובעיקר נשים, בעיסוק בכישוף. הטיעון היה שהמכשפות עושות שימוש ב'כוחות שקיבלו מהשטן'. ברגע שנמצא קרבן מסכן שהואשם בשיתוף פעולה עם השטן, היוזם הכניס את בני הכפר או הקהילה לפאניקה איומה, תוך שימוש בדמיון שטני על הכוחות השטניים. הדרך לציד מוצלח הייתה פשוטה וקלה.
כפי שאפשר להבין, ציד המכשפות היווה דרך נוחה לחיסול חשבונות בין אנשים שרבו זה עם זה, או כשאנשים החליטו להתפטר ממישהו שמתנהג באופן מוזר או שונה מהמקובל. השונה או המוזר, הוא מאיים. ואם יש דרך 'מוצדקת' להתפטר מהמטרד, למה לא? אה, זו אכזריות? מי בכלל טרח להרהר בזה. תשאלו את היהודים שטעמו ממנה חדשים לבקרים.
ביטוי לאופן שבו שפטו את הנאשם בכישוף, אפשר למצוא בספר המופלא של מאיר ברעם, 'השליחות הגורלית'. הגיבור האמיץ, שניסה להבריח את ספרי התלמוד ולהצילם משרפה, נתפס – והדרך להתפטר ממנו, למרות הלוליינות היהודית החכמה שלו מול רודפיו, הייתה זמינה וקלה: להאשים אותו בכישוף.
הספר העלילתי, שמתבסס על מקורות היסטוריים מהימנים, מתאר גם את 'מבחן המים', כפי שבא לידי ביטוי בהרבה מקורות היסטוריים המתארים איך שפטו את אלה שנתפסו בכישוף. (מבחן ציני ברמה מקפיאה: אם מכשפה שהושלכה מהצוק אל הנהר מתה, סימן שהיא לא מכשפה. ואם היא שרדה, סימן שהיא כן מכשפה, ולכן העלו אותה על המוקד. המבחן, אם כך, הסתיים תמיד במוות, ולא משנה מה היו התוצאות שלו. עוד מאפיין של פאניקה עיוורת שאין בה טיפת היגיון שפוי).
למרבה ההפתעה, לא רק הבערות של ימי הביניים הזינה את הפאניקה המטורללת הזו. להפך, מקרי ציד המכשפות בתקופת ימי הביניים נחשבים מעטים ופחות בולטים ביחס להתפתחות השטנית בתקופת הרנסנס.
באותם ימים החלו לפרוח התרבות והאמנות: יצירותיהם של דה וינצ'י ומיכלאנג'לו התפרסמו, קולומבוס ומגלאן גילו עולמות חדשים, קופרניקוס וגלילאו הפליאו בסודות על מרחבי היקום (גליליאו גם שילם מחיר אישי בפאניקה המוסרית הגדולה). ודווקא באותם ימים של התפתחות, לכאורה, התחוללו באירופה אירועים איומים של ציד מכשפות. מעריכים כי במהלך יותר ממאתיים שנה של 'עונת ציד המכשפות', הוצאו להורג באשמת כישוף כמאה אלף בני אדם!
מה שפאניקה יכולה לעשות.
מלחמת הנזירים בשכל
כשחוקרים את המניעים להתפתחותה של פאניקה מוסרית, קל למצוא את הכוח המניע ל'פריחה' של התופעה הנוראה: הכנסייה.
תקופת ההמצאות והתגליות עוררה בהלה בקרב הכנסייה, שמא יבואו אלה ויורידו את כוחה ששלט ללא מצרים. באותה עת התחוללו מאבקים בין זרמים בנצרות ובין כולם יחד למדע המתפתח, וכך נוצרה תופעה הפוכה: בעוד לפני כן יצאו ספרים המוקיעים את האמונה בכוחות השטניים, פתע יצאו ספרים המעודדים את ציד המכשפות – כלומר, הכנסייה אישרה למעשה את קיומם של כוחות הכישוף והכריזה עליהם מלחמה. ואם נוסיף למשוואה את המצאת הדפוס שהתפתחה באותה התקופה, קיבלנו זרז טכני נוח להפצת פאניקה ביתר שאת.
תיאורים איומים בספר 'פטיש המכשפות', שכתב אינקוויזיטור גרמני נלהב, הלהיטו את ההמון שמטבעו האנושי בכל תקופה ועידן נלהב לקרוא סנסציות מלאות דמיון והיסטריה. ההשפעה של החשיפה לכוחות הרוע הייתה נוראה. מי שנהג באופן חריג או סתם לא מצא חן בעיני אחרים, יכול היה בקלות להיות מואשם בכישוף ולעלות על המוקד. במיוחד אם היה אישה, שמעמדה בעולם הגדול באותה עת היה כר נוח להתקפות בלי שיהיו לה כלים מינימליים להתגונן.
מדהים לגלות שלא רק אירופה הנבערת הייתה בטירוף 'ציד המכשפות', אלא אפילו העולם החדש, אמריקה, נשטפה באותה פאניקה לא הגיונית. יש תיעוד מצמרר משנת ה"א תנ"ב – 1692 על משפטי המכשפות בעיירה סיילם שבמסצ'וסטס, כשבעקבות מחלה 'מסתורית' שהתגלתה הואשמו נשים אומללות מהעיירה בכישוף. במהלך המשפט שבו הוצאו 'הודאות' בעינויים קשים, נהרגו תשעה עשר בני אדם, רובם נשים.
הרעיונות הללו מזכירים לכם את עלילות הדם של ההיסטוריה היהודית? לא בכדי. עלילות הדם עצמן הן דוגמה מובהקת ל'פאניקה מוסרית' בלתי מוסרית בעליל, שנובעת מאנטישמיות בסיסית.
ואם כבר מדברים, נזכיר שכיהודים פגשנו את הפאניקה המוסרית כביכול לאורך ההיסטוריה, כשהתוצאה שלה הייתה נחלי דם. כבר פרעה השתמש בזריעת פאניקה מפני היהודים שעשויים לחבור לאויב ביום מן הימים, כדי להצדיק את הרשעות הבלתי נתפסת בה נהג כלפי בני ישראל. הנאציזם הוא הדוגמה הקרובה איך הפאניקה המוסרית עבדה ב'הפוך על הפוך'. במקרה הזה, התעמולה הייתה נגד היהודים ה'מוסריים' מדי.
ציד המכשפות האירופאי, למעשה, היה סוג של 'מילוי מקום' לרדיפת היהודים. באותה תקופה גורשו יהודים מהרבה מדינות באירופה, החל בגירוש ספרד הגדול בשנת רנ"ב, 1492, ועבור דרך סדרה של גירוש קהילות יהודיות מאמצע אותה המאה בנסיכויות גרמניה השונות. ברגע שהאירופים איבדו את היהודי, 'השעיר לעזאזל', היה צורך למצוא פתרון חדש, וזה התגלה בדמות המכשפות.
איך ומתי גוועה התופעה האיומה שהקיפה המוני המונים?
הוגי הדעות של תנועת ההשכלה במאה השמונה עשרה הגדירו את ציד המכשפות כתופעה של בערות, שריד אחרון של 'חשכת ימי הביניים', תוך התעלמות מעובדה שהטירוף פרץ ביתר שאת דווקא בעידן שנחשב לסיום ימי הביניים. יש היסטוריונים שמצביעים על תקופה זו ככזו שדעכה בה הקנאות הדתית והגיעו לקיצן מלחמות הדת. שלום וסטפאליה ב-1648, שהביא לקץ מלחמת שלושים השנה, מסמל את סוף עידן המלחמות האירופיות שפרצו על רקע אידיאולוגיה נוצרית-דתית.
באירופה, המהפכה המדעית צלחה את מחסומי הכנסייה ופרחה, והפיזיקה של גליליי התקבלה למרות רדיפות הכנסייה והעובדה שנשפט למאסר ללא הגבלת זמן, כשהתעקש: "ואף על פי כן נע תנוע"… להרבה תופעות טבע שלפני כן כונו 'כישופים' ניתנו הסברים מדעיים מסודרים והגיוניים, כך שכבר היה קשה לשכנע את ההמון במציאות שטנית בדיונית.
מכיוון שציד המכשפות התחיל למעשה מה'מלומדים' דאז, נזירים ותיאולוגים – ברגע שהם נתפסו למדע החדש, חדלו הרדיפות. ההמון הנבער, שממילא שימש רק כחומר בערה, נהה גם הפעם אחרי דעתה של השכבה הגבוהה. וכך באה לקיצה תקופה של סבל נורא שנגרם לעשרות אלפי בני אדם בחסות פאניקת המונים מטופשת.
עד… לפאניקה הבאה.
איך אומרים פאניקה באנגלית
דרך ההשתלטות של הקומוניזם, בייחוד בתקופה הסטאליניסטית, הייתה 'השבחה' של שיטת ציד המכשפות, ומהצד השני של המפה – השתמשו בצמד המילים 'ציד מכשפות' בתקופת המקארתיזם בארצות הברית.
התקופה נקראה על שמו ג'וזף מקארתי, סנטור אמריקאי ימני נלהב, שעמד בראש מסע רדיפה אחרי קומוניסטים בארה"ב, או אזרחי ארה"ב בעלי דעות ועמדות קומוניסטיות, וגם נגד כאלה שרק היה נראה לו שהם ב'סיכון קומוניסטי'.
הרדיפה הזו החלה בשנת תש"ח, 1948, ונמשכה עד אמצע שנות החמישים, בשיא עידן המלחמה הקרה.
לא היה מסובך כל כך לפתח בעם האמריקאי את הפאניקה מאיום קומוניסטי: הבהלה מהשתלטות קומוניסטית החלה בתקופה שנקראה בארצות הברית 'הבהלה האדומה הראשונה' (First Red Scare), בשנים תרע"ז, 1917, עד תר"פ, 1920. באותן שנים הצליחה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, והקומוניזם הוכר ככוח פוליטי מוחשי. תחושת הבהלה התעצמה כשהתגלו מקרי ריגול סובייטיים בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה.
כאשר איגור גוזנקו, פקיד צופן בשגרירות ברית המועצות בקנדה, ערק למערב בתש"ה, 1945, הוא חשף רשת של סוכנים סובייטיים בארצות הברית ובקנדה. מרגלת סובייטית נוספת בשם אליזבת בנטלי, התוודתה בפני ה-FBI על פעילותה וחשפה עשרות סוכנים של ברית המועצות.
ואם לא די במרגלים, ברית המועצות הפתיעה כליל את המערב כשערכה ניסוי בפצצה גרעינית בתש"ט, 1949, מוקדם בהרבה מהערכותיהם של המומחים במערב. בדיוק באותה שנה הביס צבאו הקומוניסטי של מאו צה-טונג את הקואומינטנג בפיקוד שאנג קאי שק, והפך את סין לקומוניסטית. בתש"י, 1950, גם פרצה מלחמת קוריאה. בקיצור… המלחמה הקרה עלתה לשיאים חדשים.
על מצע חרדה מהשתלטות קומוניסטית על העולם כולו, היה נוח למקארתי לזרוע פאניקה אנטי קומוניסטית, והוא שכלל אותה לכדי 'ציד מכשפות'. הוא נשא נאומים חוצבי להבות בנושא, ולא הסתפק רק בתעמולה: 'ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית' שבראשה עמד ערכה חקירות ושימועים.
אין מי שנמלט מחשדותיו. באותה תקופה הואשמו על ידי מקארתי אלפים מאזרחי ארצות הברית בתמיכה ואהדה לרעיון הקומוניסטי, או בחברות במפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, שזה עוון המערער את יסודות המדינה ופוגע באומה מבפנים. נחשדו מאות אמנים, מורים, פעילים של איגודי עובדים, עיתונאים ואנשי תקשורת, אנשי צבא, עובדי מדינה, ואפילו בכירים בממשל האמריקני. רבים מהנאשמים פוטרו ואיבדו את הקריירה שלהם. המונים נכלאו ובודדו חברתית. אנשי אמנות במה שנכללו ב'רשימה השחורה של הוליווד' לא זכו להיכלל בהפקות כלשהן ואיבדו את מקור פרנסתם.
המצב הגיע לידי כך שסטודנטים צעירים חששו להתאגד גם לזוטות כמו מכירות קולה בקמפוסים, שמא יואשמו בקומוניסטיות.
כוח ההפחדה של מקראתי הביא לכך שגם ה-FBI וג'ון אדגר הובר העומד בראשו, פצחו בשורה של פעולות אנטי קומוניסטיות, שרק חיזקו את אמינותו של ג'וזף מקארתי ומסע ההפחדה והרדיפה שלו.
אלו שניסו להתנגד לעוצמת ההפחדה והטירוף הודו שמקארתי היה מוכשר בתקשורת ותמיד הקדים אותם. לא פעם הוא נקט שיטות מפוקפקות, שארך זמן רב עד שיצאו לאור במלוא היקפן. 'פייק ניוז'? גם בלי לקרוא לזה בשם המודרני, כך בדיוק עבדה השיטה.
באותם ימים נתפסו הזוג היהודי יוליוס ואתל רוזנברג הי"ד והואשמו כמרגלים שמסרו סודות גרעין לברית המועצות. האמריקנים חששו כי מי שהייתה בעלת בריתם עד לפני מספר שנים במלחמה נגד הנאצים, עלולה להמטיר על ראשם את הפצצה שהם עצמם פיתחו. בבתי הספר לימדו אז ילדים אמריקנים איך להתכופף מתחת לשולחן כשתהיה הפצצה. חגיגת פאניקה במיטבה.
מקארתי פרסם רשימות שחורות, ואם החליט שמישהו נחשב קומוניסט, אותו אדם היה מאבד את עבודתו. היו כאלה שעזבו את ארצות הברית, והיו אף אנשים שטרפו נפשם בכפם. אדם היה עלול לאבד את כל עולמו, כי חמש עשרה שנים קודם לכן חתם על עצומה של המפלגה הקומוניסטית.
בשיא התקופה, בחודש יוני 1953, העז הסנאטור מקארתי להגדיר את הפרופסור אלברט איינשטיין, חתן פרס נובל, כלא פחות מ'אויבה של אמריקה'. ובמה זכה איינשטיין להיכנס לכוונת של הסנאטור הדורסני?
איינשטיין אזר אומץ ויצא וקרא באופן ברור: "כל איש מדע הנדרש להתייצב כפני ועדות הקונגרס, חייב להימנע ממתן עדות, ועליו להיות מוכן להיכנס לבית הסוהר ואף להיהרס מבחינה כלכלית. בקצרה, עליו להקריב את טובתו האישית למען טובת ארצו. אם יימצאו אנשים במספר מספיק שיהיו נכונים לעשות צעד חמור זה, הרי סופם להצליח…"
במכתב לוויליאם פראואנגלאס, מורה במדרשה ניו-יורקית שסירב להעיד בפני ועדת המשנה לענייני ביטחון פנימי של הסנט האמריקני, ובשל כך אוים כי יפוטר מעבודתו, קרא המדען המוערך "לכל האנשים הנדרשים להתייצב בפני 'האינקוויזיציה של הקונגרס' כי יסרבו למסור עדות אף אם הדבר יעמיד אותם בסכנת מאסר". האיום המוגזם גרם למקארתיזם להיסדק מעט.
מקרה נוסף חשף באופן בולט את שיטת ההפחדה של מקארתי, כשבאחד מנאומיו הידועים הוא נפנף בדף נייר והכריז: "בידי מאתיים וחמישה שמות של קומוניסטים שחדרו למשרד החוץ שלנו".
עיתונאי סקרן חיטט לאחר הנאום בדוכן הנואמים וחיפש את רשימת שמותיהם של אותם הקומוניסטים, ומה גילה? הנייר שבו נפנף הסנטור היה ריק לחלוטין…
גם העובדה שניסה להכניס לרשימותיו השחורות אנשי צבא לא הוסיפה למקארתי אהדה בציבור.
אט אט התפוגגה הפאניקה, כשעיתונאי בשם אד מורו העלה בתקשורת הוכחות מוחצות שמהן הוברר שאת רוב אם לא כל העובדות שהציג הסנטור כחתירה קומוניסטית תחת אושיות הדמוקרטיה הגדולה, ארצות הברית, הוא בדה לחלוטין ולא היה להן כל בסיס עובדתי.
איך הכל התמוסס סופית? נתונים נוספים התגלו וחיזקו את הסברה שהאיש היה נוכל עם אג'נדה והשתמש בפאניקה מוסרית כדי להחיל את רעיונותיו. החוקים שחוקקו בתקופתו הוכרזו כמנוגדים לחוקת ארצות הברית ובוטלו.
מאז בכל פעם שנשמעת ביקורת חריפה כלפי ארגון או תנועה שמובילה אג'נדה מסוימת, מיד יתקיפו: "הי, זה מקארתיזם!"
אחד הדברים העצובים או המבדחים, תלוי מאיזה כיוון נסתכל עליהם, הוא אותם מאמרים שוצפים וקוצפים שהתפרסמו בשנים האחרונות הטוענים כי יש "מקארתיזם בארץ". המותקפים המתקיפים היו אנשי שמאל קיצוני.
אותם אנשים התלוננו כי מתייחסים אליהם במקארתיזם. ולמה? הם קיבלו ביקורת חריפה על חוסר נאמנותם למדינה, לאחר שערכו פעילויות לטובת הפלסטיני האומלל תוך תמיכה בולטת ופומבית ברוצחי יהודים.
כן, ככה זה נראה כשמתקיפים חזרה בהאשמת מקארתיזם ויוצרים פאניקה מוסרית ב'הפוך על הפוך'.
פאניקה עממית
כעת נרד לנו ממרומי הבעיות העולמיות הפוליטיות הכלליות ונברר: מה לנו ולפאניקה מוסרית? היכן אנחנו פוגשים את התופעה? האם היא קיימת בכלל אצלנו?
אין לנו עסק לא עם מכשפות ולא עם חשדות לנטייה קומוניסטית, אבל גם בחלקה הקטנה שלנו אפשר לפגוש תופעות של הוקעה היסטרית, ואנו יכולים לפגוש אותן במתחם אזרחי.
ניקח למשל, רק כדוגמא, את מחלוקת השימוש בריטלין:
בשנים שבהן השימוש בתרופה היה פחות נפוץ, היו מלחמות של ממש בעד ונגד.
עד היום, הורה שמקבל המלצה להתחיל לתת לילד את התרופה, חש רתיעה למרות חוזר רשמי ממשרד הבריאות שפורסם עוד בשנת 2002 תשס"ב. החוזר מסדיר את הטיפול בריטלין ומגדיר אותו כתרופה ולא כסם. על פי הנתונים שפרסם: הפרעות קשב וריכוז מתאפיינות בפעילות נמוכה מהנורמה של דופמין במוח. הריטלין מצמצם את ספיגת הדופמין חזרה לתא בצמתים שבין תאי עצב במוח (סינפסות), וכך מאפשר לו להשפיע יותר זמן.
כל עוד משתמשים בריטלין בהתאם להוראות הרופא הוא לא ממכר, והנוטלים ריטלין לסוגיו לא חווים תסמיני גמילה כשהם מפסיקים את השימוש בו.
קשה לשכוח את הקולות שטענו כי מכבים את הילדים, מדכאים אותם, הורגים את החיוניות שלהם, וכל הטיפול הזה – מטרתו רק לעשות למבוגרים שקט. אפשר היה להישאר ברמת הדיון בעד או נגד, אלמלא התחוללה תעמולה של ממש שטענה שריטלין הוא סם מסוכן מאוד, שיכול אף לגרום במקרים קיצוניים למוות…
עד שהתברר כי מאחורי הקבוצה הראשית שהניעה את המחאה, עומדת כפי הנראה כת, כך לפי ההגדרה של המרכז לכיתות בישראל. אותה תנועה בין-לאומית שנויה מאוד במחלוקת, שמה לה למטרה 'להדריך הורים', ולהילחם בין השאר, גם בריטלין.
כשאתה תופס מי עומד מאחורי ההתנגדות הנחרצת, עד כמה שההתנגדות משכנעת, זה מתחיל לערער.
כעת ניגש אל תפוח האדמה הכי לוהט בסביבה, ואולי גם חומר נפץ, בררר… החיסונים. בום! כמה דיו נשפך על הנושא, איזו מלחמה מכל כיוון!
אלה טוענים שהבלתי מתחסנים רוצחים ומפיצי מחלה בזדון, ואחרים טוענים שהמשדלים לחיסון רוצחים ומטרתם לדלל את האוכלוסייה. וכמובן יש עוד הרבה מילים זוועתיות בדרך.
לאה הרץ, תושבת מרכז הארץ, מספרת על חוויה במתחם החיסונים: "התקשרה אלי חברה טובה לברר עניין טכני. ביני לביני פטפטנו על עניינים בעלמא, והנה יש לה סיפור מדהים ומזעזע גם יחד: 'מכירה את פלונית? אמא שלה? אישה מבוגרת מאוד? אל תשאלי איזה דבר מפחיד אירע לה. היא התחסנה מפני קורונה, וכתוצאה מהחיסון…' כאן הופיע פירוט אישי מאוד.
"נדהמתי", מספרת לאה. "דבר ראשון, איך אותה פלונית מפיצה כזה סיפור אישי על אמה?"
"מה הפירוש, כדי שאנשים יזהרו", הבהירה החברה בחום לבה.
"אמרתי לה: 'הרשי לי לנחש, את לא התחסנת, נכון?' החברה הודתה והוסיפה כי קיבלה הוראה אישית מרב לעניין, ופירטה איך כמה ולמה.
"את מבינה?" מבארת לאה, "היא לא נגד חיסונים, אבל חשה צורך להצדיק את הבחירה האישית שלה דרך הפצת סיפורים מבהילים על תופעות הלוואי. אני, לעומת זאת, לכאורה נמצאת במחנה המתחסן ולכן מתנגדת אוטומטית לאותם סיפורי זוועה.
"אבל מה? אני לא מרגישה שיש לי בכלל יכולת מדעית ומחקרית לשפוט את הנתונים סביב הנושא. אני בסך הכל עשיתי מעשה יהודייה הגונה. שאלתי רב, קיבלתי תשובה, צייתי. זהו. כעת אין לי סיבה לחפש צידוקים למעשה בדמות סיפורי פחד ובהלה על 'מה קרה למי שלא התחסן'".
זהירות, פאניקה בגינה
כשפאניקה מוסרית משתלטת על השיח הציבורי, אנחנו בבעיה.
יש כאן דינמיקה חברתית המתפתחת סביב מחלוקת בסוגיה כלשהי. ברגע שצד אחד נתפס לקיצוניות, המצב עלול להידרדר לפאניקה.
כשהפרט בוחר לעשות משהו, לא תמיד הוא חייב או מעוניין לשתף את כל עם ישראל בשקלול הנתונים האישיים שלו. כך או כך הוא עלול להפוך מול הנוהגים הפוך ל'עוכר ישראל', 'רוצח במזיד' ושאר מילים שמכניסות למגננה חריפה עד כדי נקיטת צד לכיוון קיצוני ללא כוונה מראש.
על דברים אלו טוענת דבורה וידמן, סוציולוגית וחוקרת: "בגדול, המונח 'פאניקה מוסרית' מתייחס לחברה במקרו ולא במיקרו. כלומר על תהליכים חברתיים גדולים. אכן, ניתן לראות מצבים שבהם החברה 'מתנפלת' על החלטה מסוימת, לגיטימית, ומכתירה את הפועלים לפיה כפוגעים במוסר".
ניתן לראות את התופעה הזו במיקרו-חברות, למשל במצב מצוי שבו כל 'פרלמנט הגינה' מחליט 'לרדת' על נשים שחוזרות הביתה מהעבודה לאחר השעה ארבע, או במצב שכיתת מתבגרות קוטלת בנות שבחרו לעשות משהו פחות מקובל על כולן.
"אין לי בעיה שאת מחילה את המושג גם על דיונים 'קטנים'", מאשרת לי וידמן את כל הנאום הארוך לעיל, "אבל תדעי שזו המרה שלך. זה לא המושג המקורי". היא מתירה לי בחיוך לעבור למיקרו של המיקרו. כי לא צריך סוציולוג מומחה כדי לראות כיצד דיונים קטנים עלולים להתנפח לסופות ענק. קטלניות.
ניקח נושא אימהי, רגיש ורך כמו ביות.
מי זוכר את הימים שבהם התינוק היה רכושו הבלעדי של בית החולים עד השחרור? איזו אמא העזה לדרוך בחדר התינוקות בעת ביקור רופאים? אסור!
היום יש אופציות רבות. ביות, משמע להשאיר את התינוק לידך למשמרת אישית, ומי שרוצה, תוכל לבחור באופציה של אפס הפרדה, שבה שהתינוק נמצא עם אימו מהרגע המאושר שהגיע לעולם, כולל כל החיסונים, השקילות ושאר ההרפתקאות שעוברים בני יומם במחלקת יילודים. הכל ליד אמא.
אז מה הפאניקה? תרצה האם? תביית. לא תרצה? יש צוות בחדר התינוקות. כן, אני רואה מזווית העין את הקוראת ההיא שצוחקת: מה הבעיה?
אכן… אין ספור ויכוחים מתישים על הנושא מתקיימים בפלטפורמות שונות, בכתב ובעל פה. חיכוכים, דמעות, הצטרדויות, מהלומות מילוליות. פאניקה.
להלן תמליל הקלטה מוויכוח ביותי קלאסי:
המבייתות טוענות: "זה הדבר הכי נכון, הכי רגיש, הכי חכם. לקחת עולל חסר אונים ולנתק אותו מהדבר הכי מוכר וחשוב לו, לתקוע אותו בחדר מלא באור, רעש, המולה, ואחיות עצבניות מרוב צרחות של תינוקות שלא משתלטות?! זו התעללות בחסר ישע. ומי ישים לב שהוא בוכה? אילו טראומות איומות הוא יעבור!"
הבלתי מבייתות נבעתות: "מה פתאום? חדרי התינוקות מהממים! הצוות מקסים ואחראי! וחוץ מזה, תינוקות קטנים ישנים המון, בקושי שמעתי צרחות בתינוקייה, אף אחד לא מוזנח".
המבייתות: "סתם אגואיסטיות, לא לחשוב על התינוק? רק על הנוחות והפינוק של האמא?"
יש עוד הרבה טיעונים לכאן ולכאן כמו: "בתי החולים המציאו את הביות מטעמי עצלות וחיסכון, כמה פשוט, ואתן כמו טיפשות רצות אחרי הטרנד!" לעומת: "סוף סוף פתחו את העיניים לראות באמת מה נכון וטוב עבור האם והתינוק"…
עכשיו הוויכוח עולה דציבלים:
"אגואיסטיות??? פינוק??? יותר גרוע לא לחשוב על התינוק המסכן. מה אתן רוצות, שתהיה לו אמא מותשת, עם ידיים רועדות שלא יצליחו להחזיק אותו? זה נשמע נורמלי לתת בידי יולדת הנחשבת כחולה שיש בו סכנה, לטפל בלי הפסקה בתינוק ולא להצליח לנוח? ואם הוא ייפול לה מהידיים זו סכנת חיים!"
"יותר סכנת חיים להשאיר תינוק באיזו עריסה זנוחה בתינוקייה והאחות לא תשים לב שהוא נשנק. בחדר עם האמא, היא כל הזמן שומעת אותו!"
"סכנת חיים?! שמעת על המקרה בבית חולים X? תינוק נפטר דווקא בגלל שהוא היה ליד האמא ו"…
כאשר הדיון עולה לפסים של חיים ומוות, אנו מבחינים בעצם בדינמיקה של ויכוח שלא מוביל לשכנוע אלא להפחדה ויצירת פאניקה, לא משנה מאיזה צד.
אמנם אין מסע ציד נגד נשים מבייתות או מסרבות ביות, אבל ברגע שדיון על נוהג הנתון לבחירה עובר לפסים קיצוניים כיצירת פאניקה והיסטריה המונית, המדרון הופך חלקלק.
אז מה? אם אנחנו רוצים להשפיע, להוביל שינוי, לחנך לדבר הנכון, אסור לנו להתריע מפני דברים בעייתיים?
אם נחשוב על מהפכות חברתיות-רוחניות חשובות, כמו למשל שמירת הלשון, הקדמת כניסת שבת, אמירת 'מזמור לתודה' ועוד, לא מצאנו שהדרך לחיזוק הייתה דרך הבעתת הציבור כי מי שלא מצטרף למהפכה הוא רוצח במזיד או עוכר ישראל. ההיסטוריה מלמדת כי פאניקה מביאה במקרים רבים רק להאדרת מושא הבהלה, כך שקשה למצוא תועלת חינוכית בשיטה ההיסטרית.
ואם כבר היינו במיקרו… אז בחלקה הקטנה והפרטית שלנו, בבית, בכיתה, בסביבה, אין ספק כי חשוב לעורר, להזהיר ולהתריע בפני תופעות שגויות ופסולות.
אבל, למען השם, בלי פאניקה.
• • •
אין שחור, אין לבן, אין פאניקה
ד"ר דפנה קציר גולדנבלום, פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית, מנסה להגדיר את המבנה והאופי של הנוחים להשתתף בפאניקה הגדולה:
"לעיתים קרובות מדובר ככל הנראה בנטייה חזקה לקונפורמיזם, היינו, רצון לא לחוש יוצאי דופן או חריגים.
"יש משהו סביב המנגנון האנושי שרוצה לרצות, בין היתר, על רקע דימוי עצמי המותנה באופן שבו הסביבה תופסת אותנו, בד בבד עם שילוב של מצבים שהם כאוטיים, או מצבי בלבול וחרדה מאיימים, שגורמים לרצון במנהיגות חזקה ש'תפתור את כל הבעיות' – שעשוי להוביל אותנו למקומות קיצוניים שיש להם עדות לכל אורך ההיסטוריה האנושית (עליית הנאציזם למשל היא דוגמה לכך).
"לכן יש להיזהר מאוד מהגעה למצבים קיצוניים יתר על המידה. כשנכנסים לקצוות, זה עשוי להפוך ולהיות מסוכן".
איך נתמודד נכון עם פאניקה ציבורית?
"אנחנו צריכים לקבל את האפשרות של להיות באי ידיעה. לעכל שאנחנו לא יודעים הכל. זה המקום שלנו כבוגרים לא לחשוב באופן דיכוטומי לגבי בחירותיהם של האחרים.
"עדיין קשה לנו לשים את עצמנו מול הידיעה שלא הכל אנחנו יודעים, ולקבל את העובדה שיש מצבים שיש להם מספר פתרונות אפשריים שאף אחד מהם אינו אידיאלי.
"בעידן הקורונה, אנחנו למעשה חסרי אונים. אין לנו כלים מדעיים טובים דיים לשפוט ולהחליט מול ים המסרים הסותרים והמחקרים ההפוכים והמתהפכים חדשים לבקרים (כשגם הקהילה המדעית עצמה מתווכחת ומשדרת מסרים שאינם חד משמעיים).
"ישנם אנשים רבים שבמיוחד במצבי קיצון נגררים לחשיבה דיכוטומית – כלומר, הם רוצים תשובה אחת מוחלטת. ואחרי שעשו את הבחירה הנכונה לפי דעתם, הם יחפשו בסביבה אישורים לבחירה (סוג של דיסוננס קוגניטיבי).
"כאשר יש לך כוחות אגו חזקים וחשיבה שהיא עצמאית דיה, אתה חי עם האמת שלך בשקט גם אם מישהו בסביבה לא נוהג כמוך. אך אצל חלק מהאנשים – ברגע שאחרים חושבים ונוהגים אחרת מהם, הם עשויים לחוש שהדבר מאיים עליהם ויחפשו הצדקה לבחירתם, וככל שהם יותר מעורערים מהסביבה, הם יפעלו ביתר היסטריה ואף בהפחדה של הסביבה.
"למעשה, הדבר הזה נכון גם בהקשר של דעות פוליטיות קיצוניות. במדינה שלנו, לדעתי, נס גדול הוא שלמרות הפילוג והשיסוע שהחמירו בשנים האחרונות, והמתחים הבלתי אפשריים – ביטחוניים, כלכליים וכיו"ב – אנו מתנהלים כדמוקרטיה שבה עדיין מותר לחוות דעה ועדיין קיים חופש בחירה, למרות כל הלחצים".
