הישיבה שהוקמה בהוראת ה'חפץ חיים' פעילה כמעט מאה שנה ברצף ומשמשת 'תיבת נח' תורנית, בניתוק מוחלט מאנגליה ומהעולם | אף שהוא מתקרב לגיל תשעים לאורך ימים, ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אברהם גורביץ שליט"א מתמיד במסירת שיעוריו ללא שום שינוי כלל ממה שלמד מאביו וחמיו | כעת, לראשונה זה שישים שנות כהונה, ראש הישיבה מעניק שיחה מיוחדת ונדירה | "במלחמה קרו כל כך הרבה ניסים שאין להם שום קשר לצבא ולכוחות הביטחון. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שבזכות התורה קורים ניסים גלויים!" | תוספות חכמי אנגליה
צילום: עזרא ששון, מתתיהו גולדברג, שוקי לרר ובאדיבות הישיבה
רגע לפני שהשיחה הסתיימה חייך אליי ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי אברהם גורביץ שליט"א, והפטיר בחינניות:
"אני חושב ששכחת לשאול שאלה אחת".
רק ללמוד וללמוד וללמוד. ראש הישיבה בלימוד
חייכתי במבוכה. אכן, השאלה הזאת משום מה נשכחה ממני. אולי בגלל שהשיחה התארכה הרבה מעבר למה שתכננתי. אולי בגלל ההתרגשות. הרי לא בכל יום ראש הישיבה מוכן לשיחה כזו. בעצם, אף פעם לא. רק כעת, בגיל קרוב לתשעים, לאורך ימים שנים טובות, הוא מעניק לכתב עת את השיחה הראשונה שלו מאז ומעולם.
הוא התכונן אליה כפי שהוא מתכונן לכל דבר. ראש הישיבה לא שולף אף פעם. כל מילה שלו מדודה. כל מעשה שלו שקול ומיושב. כל משפט שלו נאמר רק לאחר זיקוק מחשבתי עמוק. טוב, הוא לא התכונן לשיחה כפי שהוא מתכונן לשיעור תורני שלו. גם לאחר שישים שנים במסירת שיעורים, לכל שיעור הוא עדיין מתכונן שעות רבות, מוקף בחבורה מיוחדת של תלמידים נבחרים. כאן, לקראת השיחה, הוא ביקש לקבל את השאלות מראש, ואף ציין לעצמו נקודות שונות בשולי הדף.
עוד מעט נגיע אל השאלה הנשכחת הזאת ואל יתר חלקי השיחה המרתקת, אולי אחת המרתקות בעשרות שנות הכתיבה שלי. לפני כן נחזור ליום ראשון אחר הצהריים, אז ישבתי כאחד התלמידים בשיעור הכללי שנשא בישיבה, מנסה נואשות למצוא את ידיי ורגליי בתוך המבנה המרתק של השיעור. סביבי מאות בחורים חריפי מוח שמנסים לסרטט בתמציתיות את מהלך השיעור.
בהתחלה עוד הבנתי את המחלוקת הבסיסית בין הרא"ש לתוספות בנוגע ל'חלות' הממונית של 'תוספת כתובה', אבל מהרגע שבו ראש הישיבה צלל לעומק, חילק את החלקים לחלקיקים, ואת החלקיקים לאטומים קטנים, ובנה וסתר, והקשה ותירץ – איבדתי כליל את ידיי ורגליי.
בזמן שנותר הבטתי בתדהמה, מרותק כולי, במתח התורני עוצר הנשימה ששרר בחלל. כל מילה של ראש הישיבה נופלת על אוזניים כרויות לרווחה. הבחורים מביטים בגמרא ובראש הישיבה לסירוגין, מאמצים את מוחם להבין את העומק הבלתי נדלה שבשיעור.
זו היתה גם הזדמנות להזין את העין בפסיפס המדהים והייחודי של הישיבה: ישיבה ליטאית למהדרין, שמתפללת בנוסח אשכנז, שכל ראשיה נמנים עם האסכולה הליטאית המובהקת, ובכל זאת לפחות שלושים אחוזים מתלמידיה החסידיים מרגישים שם הכי בבית בעולם.
יומיים בלבד בישיבה יספיקו להחכים אותי בקוד הלמדני המובהק שלה. לא פלפול בעלמא. לא 'שטיקל תורה' לתפארת ה'שטיקל' בלבד. בגייטסהד משקיעים את כל המאמצים בהבנת דברי הגמרא עצמם. מפרקים את המילים, צוללים לעומק הפשט, ואם יוצא מזה שטיקל תורה – מה טוב. את הדנ"א הזה של ישיבת 'בית יוסף' הבנתי כבר במהלך השיעור, שמעתי עליו בהערצה מעשרות תלמידים בעבר ובהווה, אבל מי שזיקק היטב את הנקודה הזאת, היה ראש הישיבה בכבודו ובעצמו בשיחה המרוממת בביתו:
מאה שנה של ישיבה. הישיבה בשנות החמישים
"אבי (הגאון רבי לייב גורביץ זצ"ל)", שח לי ראש הישיבה, "למד אצל רבי אלחנן (וסרמן, הי"ד) ואצל הבריסקער רב, והוא לימד אותנו שקודם צריך ללמוד גמרא היטב עם פשט, והשטיקל תורה צריך לבוא מתוך הפשט. הוא היה אומר: כתוב 'מִקְשָׁה תיעשה המנורה'. אי אפשר היה להדביק אל המנורה את השקדים ואת הפרחים, אלא הם היו צריכים לצאת מתוך המנורה עצמה. הפלפולים והפרחים והציצים בתורה צריכים להיחצב מתוך הפשט של רש"י ותוספות עצמו".
המסר הזה נחקק אצל ראש הישיבה עוד במפגש הראשון שלו בתור בחור עם הרב מבריסק, שאליו הוא היה מקורב ביותר, ועליו הוא מספר כאן לראשונה:
"הגעתי אליו בפעם הראשונה מצויד במכתב המלצה מאבי, שהיה מקורב אליו עוד מימיו בבריסק. אמרתי לו שטיקל תורה – קטע של רבי עקיבא אייגר על גמרא בעירובין. במקום תשובה הבריסקער רב שלף מסכת עירובין מארון הספרים והחל ללמוד את הגמרא בעיון. על כל שורה הוא ציטט את כל דברי הראשונים על הגמרא בגאונות מדהימה, כאילו למד אותם הרגע. יצאתי מהכלים מרוב הגאונות שלו".
בהמשך השיחה יעלה ראש הישיבה עוד ועוד זיכרונות מופלאים מימיו אצל הרב מבריסק.
עֶרֶשׂ לידה
מאה שנות תורה ברצף
זו דרכו של ראש הישיבה, זוהי דרכה של הישיבה בגייטסהד וזה, אם ניתן לומר, סודה של המשיכה הנדירה שלה: ארבע מאות בחורים בשנה ואלפי בוגרים לאורך השנים כולן, שהיו משלמים כל הון כדי לשחזר את הימים המתוקים שלהם בישיבת העילית של אירופה החרדית.
"למעשה", אומר לי בטון של געגוע אין סופי הגאון רבי משה דוד פרלמן שליט"א, ממרביצי התורה החשובים בשווייץ ורב בית המדרש 'זיכרון משה' בציריך, "דרך הלימוד של גייטסהד היא מזיגה נדירה של שתי אסכולות של שני ה'רבי לֵייבּ'ס'. שני הגיסים – רבי לייב גורביץ ורבי לייב לופיאן. האחרון היה בנו של רבי אל'ה לופיאן והראשון היה חתנו. אסכולת החריפות ו'הבנת הדבר מתוך דבר' של טלז, שם למד רבי לייב לופיאן, התמזגה עם דרך ההסברה הרחבה של מיר, שם קיבל תורה רבי לייב גורביץ, ושניהם ביחד התמזגו לתוך ההתלהבות הנובהרדוקאית המדבקת של המנהל רבי אליעזר קאהן. המשגיח, רבי משה שוואב, בוגר ישיבת מיר, היה גם הוא מדור המייסדים הבלתי נשכח".
ישיבת 'בית יוסף' פעילה כבר קרוב למאה שנה. "מאז שהיא נפתחה בשנת תרפ"ח (1928) היא לא סגרה את שעריה אפילו ליום אחד", אומר לי ר' נפתלי ('טוטי') ליברכט בשיחה במשרד הישיבה, "לא בשנות השואה, ואף לא בימי הקורונה. שום דבר לא השתנה בה מאז ועד היום", מעיד ר' נפתלי, "אולי חוץ מזמן תפילת המנחה שהוזז רבע שעה בגלל ראש הישיבה ותפילת שחרית של חג השבועות שהתאחרה בשנים האחרונות".
מוסר שיעורים לקבוצות נבחרות. הגאון רבי עזריאל רוזנבאום בשיחה ל'משפחה'
שורשיה של הישיבה נעוצים בהקמתה של הקהילה החרדית המקומית. מי שהקים אותה היה יהודי חשוב בשם ר' אליעזר אדלר, נער יתום שהגיע לעיר ניו קאסל שבאנגליה מהעיירה סטניסלב שבגליציה. מהרגע שהבין כי דוד שלו, שפרש עליו את חסותו, מתכוון להעביד אותו בשבת, הוא החליט להקים קהילה עצמאית משלו בעיירה גייטסהד הסמוכה. בשלב ראשון הוא ייבא את משפחתו הקרובה מסטניסלב. אחד מהם היה סב סבו של איש שיחי, ר' שמעון גוטנטג שיחי', המנהל בפועל של הישיבה. בהמשך תוגברה הקהילה ביהודים מניו קאסל הסמוכה.
באותם ימי בראשית היה השוחט של גייטסהד יהודי בשם ר' דוד דרייען. בשלב מסויים הוא הבין שיש צורך להקים במקום ישיבה ולשם כך ביקש מרבו, ה'חפץ חיים' זי"ע, שיעזור לו למצוא ראש ישיבה. ה'חפץ חיים' שיגר לגייטסהד את הגאון רבי נחמן דוד לנדינסקי, תלמיד נובהרדוק שאביו, רבי משה, כיהן כראש ישיבה בראדין, עם רבי אליעזר קאהן, כדי שיקימו ישיבה. הישיבה נקראה 'בית יוסף' על שמו של הסבא מנובהרדוק, כמו כל שאר ישיבות נובהרדוק ברחבי העולם. בתחילה נמנו עימה בחורים מקומיים. לאחר כמה שנים, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, היא קיבלה תגבורת משמעותית כשצעירים מגרמניה הגיעו אליה בעקבות הסדר עם משרד הפנים האנגלי, שהעניק להם אשרת שהייה בשל היותם תלמידי הישיבה. לא מעט חיים יהודיים ניצלו בהמשך בעקבות ההסדר הזה.
בהמשך עמדו בראשות הישיבה שני 'רבי לייב'ס', ועם הסתלקותם היא עברה אל ראש הישיבה שליט"א לאורך ימים ושנים טובות, שהוא מצד אחד בנו של ר' לייב גורביץ ומצד שני הוא גם חתנו של דודו, ר' לייב לופיאן.
מה סוד ההצלחה של הישיבה? אני שואל את ראש הישיבה.
ראש הישיבה חושב מעט, ומונה את מילותיו: "אולי זו האחדות הנדירה שרואים פה. לומדים חסידים לצד ליטאים. אולי בגלל שנהוגים פה סדרי הלכה מיוחדים שאינם נהוגים בהרבה ישיבות. בעצם אפשר לומר שזו ההתמדה הגדולה שהחדירו פה ראשי הישיבות, אבי וחמי זצ"ל".
בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה
ניתוק מוחלט מהעולם
ראש הישיבה מדבר על ההתמדה המופלגת של דור ראשי הישיבות שלפניו, אבל לא עולה בדעתו לרגע לחשוב שאולי ההתמדה העצומה שלו היא שמדרבנת את הישיבה להיות מה שהיא: בית יוצר מדהים של מתמידים. ההתמדה של ראש הישיבה היא אחת מהידועות בעולם. אין לו לראש הישיבה בעולמו דבר וחצי דבר, לבד משקיעוּת בתורה. התורה הקדושה היא משוש חייו. מעולם לא היו לו יומרות להנהיג את הדור או לפרוץ מעבר לגבולותיה של גייטסהד המנומנמת. רק ללמוד וללמוד וללמוד, שעות על גבי שעות, לילות כימים.
אהבת תורה זה השמירה של הדור. בתפילה בהיכל הישיבהידידות של תורה. הגר"א גורביץ בשמחה משפחתית
המו"צ רבי אברהם אראן שליט"א, שאני פוגש באקראי לאחר מעריב בבית הכנסת 'אהבת ישראל', מנסה לתאר לי את התמדתו הבלתי נתפסת של ראש הישיבה מניסיונו האישי:
"אני יושב ולומד איתו בחברותא. מביאים לפניו מיני מזונות והוא לא יודע בדיוק מה וכמה הוא אוכל מרוב השקיעות שלו בלימוד. מה שמשעשע הוא שבסוף הלימוד הוא פונה אליי ומבקש בענוות חן שאוציא אותו ב'על המחיה'.
"בפעם אחרת", ממשיך רבי אברהם ומספר בהתלהבות, "תוך כדי הלימוד שלנו, הגיע נכד פעוט והתיישב על ברכיו. הפעוט עלה וירד, עלה וירד, עד שזה כבר הכעיס אותי. אבל רבי אברהם לא מרגיש בכלל. הוא שקוע בלימוד. ואז, לאחר שסיימנו, מגיע שוב הנכד והסבא ראש הישיבה פונה אליו בחמימות ואומר לו: 'כמה טוב לראות אותך, כבר הרבה זמן לא ראיתי אותך'".
שום דבר לא מעניין אותו מעבר לדף הגמרא. בנו, הגאון רבי אליהו, מחשובי הר"מים בישיבה וגאון עצום בזכות עצמו, מתאר לי שאביו אפילו לא מכיר את שמותיהם של בחורי החבורה שאיתם הוא מכין את השיעורים שלו. "מה שלא קשור לתורה, לא מעניין אותו. כשהיינו ילדים אני זוכר שפעם יצא אבא לרחוב בנעל אחת שחורה ואחת חומה", הוא משחזר באוזניי.
רבי אליהו הוא חתנו של מרן הגאון רבי בערל פוברסקי שליט"א ראש ישיבת פוניבז'. לפני כעשור הוא שב מארץ ישראל לגייטסהד לאחר לימוד של שנים בישיבת בריסק, במהלך שהותיר את חותמו על הישיבה בכל תחום. לבד משיעורים עמוקים שהוא מוסר בעצמו, קידם רבי אליהו את מינויים של ר"מים צעירים מבוגרי הישיבה והחדיר בישיבה רוח תורנית רעננה ומיוחדת. לצד זאת, בסדר של אחר הצהריים יושב רבי אליהו ולומד בחברותא בהתמדה רבה כאחרון התלמידים.
צוות המשיבים הוא גאוותה של הישיבה. זוהי חבורה של תלמידי חכמים בקנה מידה מדהים. הם דואגים לכל בחור באופן אישי. בזכותם אין בחור בגייטסהד שמרגיש לבד. הם, בראשות רבי אלי', מנצחים על 'יום החברותות' המיוחד שבו משודכות החברותות. "זה מראה מרגש ביותר", מתאר לי אחד מהתלמידים את היום הזה. "הוותיקים דואגים לחדשים וכל אחד דואג לחברו במסירות ואהבה. בסוף היום אין מי שנשאר לבד. החברותות החדשים מגיעים לבימה במרכז בית המדרש כדי לקבל ברכת מזל טוב מכל ההיכל".
"רוב שנותיו למד אבי תורה שלא מתוך הרחבה גדולה", ממשיך רבי אלי' ומספר. "אימי אף מכרה את טבעת הנישואין כדי שיוכל לשבת וללמוד, וכשאחותי הגדולה התחתנה הסעודה היתה פרווה, ללא שום מאכל בשרי, מפני שלא היה כסף מיותר בבית. ולמרות זאת, השמחה, שמחת התורה, תמיד שררה בבית שלנו".
מִשְתַּגְעִים וּמִתְלַהַטִים
'בדורנו חסרים מתמידים'
שאלתי את ראש הישיבה:
מדוע אין לנו 'גדולים' כמו שהיה פעם?
בתגובה, אני מקבל מונולוג ארוך שכולו התרפקות על התמדת התורה של פעם.
"צריך לדעת מה היה פעם ומה יש היום", פותח ראש הישיבה ואומר. "נתחיל מההתחלה. מההתמדה של הגאון מווילנה. מה היתה ההתמדה שלו? הוא למד כל היממה, חוץ מארבע שעות. זו הייתה ההתמדה של הגאון.
"נמשיך לדור שלפני השואה. אל ההתמדה של הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה'אור שמח'. לפני שהוכתר לכהן כרב בדווינסק הוא היה בעל בית פשוט, לכאורה. אשתו עבדה למחייתם והוא ישב ולמד. העידו עליו שלא עבר עליו יום שבו לא למד שמונה עשרה שעות. כבר אז שאלו את רבי מאיר שמחה: 'מפני מה אין היום גדולים כמו פעם', והוא ענה: 'כישרונות יש כמו פעם. אבל חסר רק דבר אחד: התמדה'".
"הפוניבז'ער רוב", ממשיך ראש הישיבה ומספר, "נכנס כבחור בן ארבע עשרה לרבי יוסף זונדל, רבה של איישישוק, שהעניק לו הדרכה בתורה ואמר לו: 'אתה לא צריך 'זִיךְ קְרַאנְק מַאכְ'ן (לחלות את עצמך)' על התמדה. ארבע עשרה שעות ביממה מספיק'. אין לנו מושגים כאלו היום", אומר ראש הישיבה ותולה בכך את היעדרם של גדולי התורה מפעם.
גאוותה של הישיבה. צוות המשיבים בשיחה ל'משפחה'
אם תרצו, ההתמדה בלימוד התורה היא ה'סמל' של הישיבה מאז ומעולם. "כשהגענו לפה", אומר לי הגאון רבי עזריאל רוזנבאום שליט"א, "ידענו שיש דבר אחד בלבד: לֶערְנֶען, לֶערְנֶען ולֶערְנֶען (ללמוד, ללמוד וללמוד)". רבי עזריאל כיהן שנים רבות כר"מ בשיעור ג'. גם כיום, רתוק לביתו, הוא עדיין מוסר שיעורים בבית לקבוצות תלמידים נבחרות. הוא משחזר את הימים ההם שהגיע לגייטסהד כנער פליט מלחמה מבודפשט, ועיניו נוצצות מהתרגשות. "מספיק היה לנו לראות את ראשי הישיבה לומדים בהתמדה כה גדולה, כדי שתהיה לנו אהבת תורה", הוא אומר.
אהבת התורה של ראש הישיבה מדביקה את התלמידים והיא רודפת אחריהם גם שנים רבות לאחר שהם עזבו את ספסלי הישיבה. הטעם המתוק של הגמרא מלווה אותם לאן שרק יפנו.
ר' אריה מלניק, מעסקניה הנלהבים של הישיבה, שניאות ללוות אותי בסיורי בישיבה, מספר לי שהישיבה הפכה אותו, נער שלמד בבית ספר דתי עם מערכת לימודים ממשלתית, ל'ישיבה בוחער' בכל נימי נשמתו.
"עד היום", הוא מתוודה בפניי כשקול התורה העצום בהיכל מחריש את האוזניים שלנו, "כשאני מגיע לגייטסהד, אני מרגיש בעולם אחר לגמרי, עולם קסום ומדהים שאין כמוהו בשום מקום בעולם".
ר' אריה הוא לא היחיד. במאה שנותיה, ועד היום, מגיעים לישיבה בחורים שלמדו בבתי ספר עם מגמות של השכלה כללית, שמשנים כיוון לאחר טעימה מצוף הדבש המתוק של תורת גייטסהד. הגאון רבי יוסף אהרן אופנהיימר שליט"א עצמו, מהר"מים הוותיקים בישיבה, הגיע לישיבה רק לשנתיים. אימו האלמנה הסכימה שהוא ילמד שם שנתיים, בתנאי שמשם הוא ימשיך ללימודים גבוהים. השנתיים האלה נמשכו ועדיין נמשכות, עד עצם היום הזה. את ר' יוסף אהרן עצמו, דמות נערצת בקרב תלמידי הישיבה, אני פוגש בביתו לומד עם בחור צרפתי. בעברית. כמובן, עד שילמד אנגלית ואידיש.
הִיא שִִׂיחָתִי
כור היתוך תורני
הישיבה היא כור היתוך תורני שאין למצוא דוגמתו. בחורים אנגלים עם בלורית שלא יודעים מילה באידיש, נמהלים בטבעיות עם בחורים חסידים עם גארטל שמתקשים לדבר באנגלית. לאחר תקופה קצרה, לבד מהעובדה שכולם לומדים את שתי השפות באופן שוטף – הקצוות השונים הולכים ומתמסמסים בעקבות אהבת התורה של ראש הישיבה. "העובדה שיש כאן בחורים מכל כך הרבה מדינות עם מנטליות שונה, מעצבת את הבחורים באופן יוצא דופן. מה גם שאין כמעט נסיעות הביתה", מסביר לי אחד מהבוגרים.
גאונים ותלמידים חכמים מכל החוגים עשו את הצעדים הראשונים שלהם כאן. המנעד הרחב מתפרס מהגאון רבי יעקב הלל, הגאון רבי שלמה בוסו, נכדו של הבבא סאלי, ועד הגאון רבי משה חיים דנדרוביץ, מראשי הישיבות הבולטים בגור. "בסוף, הסוגיה עצמה היא שמאחדת את כולם", אומר לי הרב שמחה פעלד, מחשובי הר"מים. ראש הישיבה מוסר את השיעורים שלו באידיש, למרות שאנגלית אוקספורדית צחה שגורה על לשונו, בעוד חלק מהר"מים מוסרים את השיעורים שלהם באנגלית.
הבחורים החסידים נאלצים להתפלל במניינים של נוסח אשכנז בלבד, נוסח ספרד אין למצוא בגייטסהד כולה. אבל הישיבה מעניקה להם אפשרות להתוועד בסעודה שלישית מדי שבת. הבחורים החסידים נמצאים בפסגת הכישרונות בישיבה והם מגיעים מטובות הישיבות הקטנות האירופיות. חלקם אף נמצא במעגל הקרוב של ראש הישיבה והם חלק בלתי נפרד מהחבורה המצומצמת שמכינה עם ראש הישיבה את השיעורים. "הם פותחים בפני הבחורים האנגלים צוהר חדש ומרתק בעבודת השם", אומר לי אחד הר"מים.
"פעם" אומר ראש הישיבה, "אכן היה יותר קשה לחנך ללימוד התורה. רוב ההורים רצו שהבנים שלהם ילמדו השכלה גבוהה. זו הייתה השאיפה באותם ימים. במובן הזה אפשר לומר ש'אכשר דרא'".
רבי אלי', הבן של ראש הישיבה, מספר לי בעניין הזה סיפור נורא הוד על סבו, רבי לייב לופיאן:
פסגת הכשרונות. ראש הישיבה מכין את השיעור עם חבורה מצומצמת
"היה לו תלמיד מאנטוורפן שרצה למשוך אותו לישיבה, אך אביו לא הסכים בשום אופן. הוא רצה לשלוח אותו ללימודים גבוהים. מה עשה ר' לייב? הוא קם ונסע לאנטוורפן, הגיע למשרד של האבא ורצה לדבר איתו. האב הבין במה מדובר ולא הסכים להכניס אותו. ביקש ר' לייב רק כמה דקות והאבא התרצה. אמר לו ר' לייב וורט אחד בלבד:
"'כתוב על יצחק שעיניו כהו מעשן הקטורת שנשות עשיו הקטירו לעבודה זרה. נשאלת השאלה: מה עם רבקה? למה לה זה לא הזיק? התירוץ הוא, בגלל שהיא גדלה בבית של לבן. 'תחשוב לעצמך', אמר ר' לייב לאבא העיקש, 'שישים שנה כבר היא בבית יצחק, ועדיין הרושם מבית לבן משפיע עליה. אז אתה רוצה לומר לי ששלוש שנים במוסד להשכלה גבוהה לא יפגמו בנשמה של הבן שלך?' הדברים נכנסו לליבו של האב והסכים לשלוח את הבן שלו לישיבה. הבן הזה הוא היום אחד מתלמידי החכמים החשובים בבני ברק".
אליבא דראש הישיבה, אהבת תורה היא-היא הפתרון האולטימטיבי לפיתויי הרחוב של התקופה שלנו. זו גם התשובה שלו לשאלתי מהי הדרך הכי טובה להישמר מסכנות הטכנולוגיה. "הדרך הטובה ביותר היא", קובע בנחרצות ראש הישיבה, "להכניס אהבת תורה בקרב הדור הצעיר".
איך באמת אפשר היום להחדיר אהבת תורה?
"על ידי לימוד התורה. הלימוד עצמו מביא לידי אהבת תורה. כמובן שבהתחלה זה לא קל, התורה נקנית בייסורים, אבל ככל שלומדים, מקבלים טעם בלימוד והטעם המתוק הזה, הוא עצה נגד כל פגע. הרב ראקוב (הגאון רבי בצלאל ראקוב זצ"ל, רבה של גייטסהד) אמר לי פעם: 'אין דרך אחרת להילחם בכל הדברים האלה מאשר להכניס בדור הצעיר 'גישמאק' בלימוד התורה'. כמובן בתנאי שהתורה נלמדת עם 'גישמאק'. כתוב: 'בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין'. התורה יכולה לשמש כפתרון נגד היצר הרע, אך ורק בתנאי שהיא תבלין. כשהיא נעימה לחך".
ואיך באמת מחדירים 'גישמאק' בלימוד?
"זוהי העבודה של המחנכים והמלמדים. כשמסבירים את הגמרא היטב, אפילו פסוק בחומש וקטע ברש"י, זה מאהיב ומנעים את התורה על התלמידים הצעירים. כמובן שזה רק בהתחלה. בהמשך, כשלומדים לבד עוד ועוד, כשעוסקים בתורה בהתמדה, מקבלים כבר טעם בלימוד התורה".
גישמאק בלימוד. ראש הישיבה במהלך השיחה ל'משפחה'
תיבת נֹח
'בגייטסהד אוהבים ללמוד'
את אהבת התורה המופלגת שעליה מרחיב ראש הישיבה אפשר לחוש בין כותלי הישיבה. אהבת התורה עלתה גם לא מעט בשיחות שלי עם תלמידים בעבר ובהווה.
"בגייטסהד לומדים לא רק כי צריך ללמוד", אמרו לי רבים, "אלא כי אוהבים ללמוד".
"אפשר לומר", חידד לי את הנקודה אחד מהר"מים הצעירים, "שבגייטסהד אין לחץ חברתי חיצוני ללמוד. מי שלומד עושה זאת מתוך רצון פנימי כן ואמיתי, מתוך אהבת תורה פנימית ובלי לנסות לעשות רושם על אף אחד".
בישיבה מנסים להאהיב את התורה על לומדיה בדרך נוספת. ההנהלה מעניקה לבחורים תנאים חומריים משופרים ביותר. מהמעט שראיתי בסיור בישיבה וכששוחחתי עם תלמידים ואף קפצתי לחדר האוכל, הבנתי שההנהלה משקיעה הון רב כדי שתנאי הפנימייה וחדר האוכל יהיו משופרא דשופרא.
"יש בגייטסהד סטנדרטים גבוהים שאין באף מקום", אומר לי ר' שמחה, בוגר הישיבה. "החדרים מאובזרים בכל מה שצריך, ממקרר פרטי ועד מנורות לילה. אם בחור מתלונן על המזרן שלו, הוא מקבל חדש באותו יום. כל דבר שמתקלקל, מתקנים אותו מיידית. כך שאין סיבה לבחור לחפש נוחיות או מזון מחוץ לכותלי הישיבה".
את אהבת התורה דורש ראש הישיבה גם מבעלי בתים. אבל לדידו, היסוד מתחיל מהישיבה. "אם מצליחים לחנך בחור שיהיה באמת אוהב תורה בבחינת 'אוהב תורה לא ישבע תורה', גם בהמשך חייו הוא ירצה ללמוד כל היום, וגם אם לא יוכל, הוא יקבע עיתים לתורה וישקיע כוח עצום באהבת התורה".
כמה בעל־בית צריך ללמוד ביום?
"תלוי, כל אחד כפי יכולתו. לרש"ש (רבי שמואל שטראשון, מגדולי מפרשי הש"ס) היה בנק שממנו הוא התפרנס. הוא ישב ולמד כל היום ולבנק הוא נכנס שעה אחת בלבד. כמובן שאין זו הוראה לכל אחד, אלא תלוי כל אחד לפי מצבו".
בישיבה לומדים את המסכתות הישיבתיות, אך הדגש הוא על ידיעת התורה. גם בשיחה בביתו של ראש הישיבה הוא חוזר ומדגיש את הצורך לדעת את התורה כולה. "כדי להבין סוגיה יש צורך לדעת את כל הש"ס", מבהיר לי ראש הישיבה ומספר את העובדה המעניינת הבאה:
"סיפר לי הרב מיכאל פישר, רב בלונדון שהיה תלמיד בישיבה בראדין, שהלך להגיד שטיקל תורה אצל הגאון הרוגוצ'ובי זצ"ל. הוא התחיל להגיד חידוש מסוים על תחילת מסכת נדרים ואז דפדף הרוגוצ'ובי לדף האחרון של המסכת ושאל אותו: 'פה גם למדת?' התפלא הבחור: 'מה הקשר בין זה לחידוש שאני רוצה לומר?' ענה הגאון בחדות: 'אין כזה דבר. כל התורה קשורה'".
בְּצִלוֹ חִימַדְתִּי
בדיקת חמץ בבריסק
ראש הישיבה נולד בלונדון ובתור ילד עבר לגייטסהד עם בני משפחתו. מאז הוא שם, עם הפסקה של כמה שנים בישיבת בריסק בירושלים. זו הייתה גם ההזדמנות הקצרה שלו להסתופף בצל מרן הגרי"ז מבריסק, זמן קצר לפני שהוא נפטר.
ראיתם אצלו חומרות?
אריות התורה. שני ה'רבי לייב'ס'. הגאונים הגיסים רבי לייב גורביץ ורבי אליהו לופיאן
ראש הישיבה מתחייך. "אני דווקא ראיתי אצלו קוּלוֹת", הוא אומר ומספר:
"זה היה בערב פסח. לא היה לי בית בעצמי לקיים בדיקת חמץ וביקשו ממני לבוא ולבדוק בבית של ראש הישיבה. אמרו לי מראש שכנראה אצטרך לבדוק את החריצים שבין המרצפות. כשהגעתי שאלתי אותו בתמימותי, אם אכן יש לבדוק שם.
"הוא ענה בביטול: 'האם תמצא שם 'גלוסקא יפה'?' שאלתי אותו אם לבדוק מאחורי הארון והוא שוב ענה שאין צורך. 'זה דומה לחמץ שנפלה עליו מפולת', נימק. הוא גם לא הורה לנו לבדוק את הספרים, רק את המדפים עצמם. את המטבח הוא לא נתן לי לבדוק, רק לבניו. כי הוא סבר שיש לבדוק את כל כלי המטבח שנקראים 'מקום שמכניסים בהם חמץ'".
נהוג לחשוב שסביבתו של הרב מבריסק הייתה מתוחה בעקבות החומרות וההקפדות, אך ראש הישיבה ממהר להפריך את התדמית הזאת. "אכן, לפני קיום מצווה הוא היה מתוח ודרוך", מספר ראש הישיבה, "אבל בדרך כלל הוא היה רגוע להפליא. מספרים שבמלחמת השחרור ביקשו ממנו תמיד לרדת למקלט, אך הוא היה מסרב. פעם הוא ירד למקלט ואז חורר קליע את מיטתו במקום שבו שכב. אמרו לו: 'אתה רואה, אבא? טוב עשית שירדת למקלט'. ענה להם מיניה וביה: 'אם הייתי שם, הקליע לא היה מגיע'.
"אני נזכר בסיפור שהותיר עליי רושם כביר", משחזר ראש הישיבה. "זה היה בזמנים שבהם הרב מבריסק ניהל מאבק חסר פשרות נגד 'היכל שלמה'. הוא לחם במקום הזה בכל כוחו. באותם ימים, כשהיה נדמה שהוא לא הצליח לנצח במערכה, נכנסתי אליו הביתה ופגשתי אותו יושב ליד השולחן ומפזם לעצמו בטון עצוב את המילים 'נחמו נחמו עמי'. זה מאוד נגע לליבו. בסוף התברר שכן ניצח, אך אני לא אשכח לעולם את המחזה הזה".
כשראש הישיבה הגיע לפרקו הציעו לו את בת דודתו, בתו של רבי לייב לופיאן. בני המשפחה התלבטו אז אם לשדך ביניהם. מי שהכריע היה הסבא המשותף, רבי אל'ה לופיאן, שערך גורל הגר"א ולפיו הכריע לטובת השידוך שאכן קם והיה.
בשנים הראשונות למד ראש הישיבה בכולל המפורסם של גייטסהד, שבין מקימיו היה גאון המוסר רבי אליהו דסלר שגם למד בו, וממנו יצאו גדולי תורה רבים של הדור האחרון. המפורסם מהם בדורנו האחרון היה הגאון רבי יצחק טוביה וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית.
לפני שישים ושתיים שנה התמנה לר"מ בישיבה. מאוחר יותר, לאחר פטירתם של אביו וחותנו, הוא הפך לראש הישיבה. מאז רבי אברהם הוא הישיבה והישיבה היא רבי אברהם. אין משהו שמזוהה יותר עם גייטסהד מאשר ראש הישיבה עצמו. במשך השנים הוא זכה להעמיד דורות של תלמידים. רבים מהתלמידים היום הם בני הדור השלישי והרביעי של ראש הישיבה, ונפשם קשורה בנפשו. הוא בָּבַת עינם ומושא הערצתם, גם שנים רבות לאחר שעזבו את הישיבה.
עשרות שנים כבר חלפו, אבל סדר יומו של ראש הישיבה לא השתנה. זה שנים הוא מתייצב על הדוכן, פותח את הגמרא ופוצח במסירת השיעור, לא בודק מי נמצא ומי לא. הוא לא יודע מה קורה מעבר לארבע אמות של הגמרא. כשהוא צולל לתוך הסוגיה, אין דבר שיסיח את דעתו.
ביומיים ששהיתי בגייטסהד זכיתי להשתתף בכמה משיעוריו ואף לשמוע מפיו שיעור מוסר פולח כליות ולב בספר 'חובת הלבבות', שבו הוא פותח כל שיעור יומי.
מרגישים שמחת התורה. דוד דמן בלימוד בהיכל הישיבה
נַפְשִׁי כְּעָפָר
סודות מרחוב וייטהול
גם לאחר שהעמיד אלפי תלמידים, וגם כאשר הטלפון בבית ברחוב וייטהול לא מפסיק לצלצל ויהודים מכל רחבי העולם מבקשים את הדרכתו ואת ברכתו, ראש הישיבה ממשיך להצטנע בפינתו ולא מבין מפני מה חולקים לו כבוד.
"אני נוסע איתו ברחבי העולם לטובת הישיבה ואף פעם הוא לא מסכים לשבת בראש השולחן. הוא פשוט לא מבין למה זה מגיע לו", מספר לי ר' אריה מלניק. "לאחרונה הגענו לביתו של אחד מתומכי הישיבה בלונדון ובעל הבית התעקש להושיב את ראש הישיבה בראש השולחן אך הוא סירב. הוא הבטיח להוסיף עוד חמשת אלפים דולר לטובת הישיבה אם ראש הישיבה יסכים לשבת בראש השולחן. 'אם זה לטובת הישיבה', אמר ראש הישיבה בענוות החן שלו, 'אני מסכים'".
הענווה של ראש הישיבה היא אחד הדברים המופלאים. אני שומע על כך שוב ושוב מתלמידיו הקרובים. יש בראש הישיבה סוג נדיר של פשטות אותנטית כובשת. הוא מדבר עם כל אדם בסבלנות אין קץ, מחייך בנדיבות לב כנה לכל ילד ומלווה בעצמו כל אדם שמגיע לביתו.
והוא איש אמת בכל מהותו, רחוק מגינוני כבוד ושררה. שלא לדבר על חנופה. גם אותי ילווה הרב עד לרחוב בסיום השיחה, למרות שאגיד לו במבוכה שאין צורך. "הוא אדם ענק שבענקים, אבל יותר ממה שהוא גאון עצום בתורה, הוא גאון נדיר במידות", אומרים לי תלמידים. בדינר האחרון שנערך בלונדון לטובת הישיבה, במקום לדבר על כסף כפי שציפו ממנו המארגנים, הוא העניק דווקא שיחה שלמה על תיקון המידות.
המידות הנאצלות שלו באות לידי ביטוי גם בתוך הבית פנימה. הכבוד וההערכה שראש הישיבה רוחש לאשתו הרבנית, הם מן המפורסמות בגייטסהד. הוא לא חש לכבודו כשמדובר בכבודה. את שיחות הטלפון הרבות המגיעות לבית היא מקבלת בעצמה ואף מנווטת אותן בחוכמה וברגישות.
פתרון לגזרת הגיוס
'לקבל עול תורה!'
אני שואל את דעתו של ראש הישיבה בקשר לגזרת הגיוס שמרחפת על בני הישיבות הקדושות בארץ ישראל, והתשובה שלו נחרצת מאוד, אבל היא מתחילה, כמו תמיד, בסיפור:
"כשסבי ר' אל'ה לופיאן היה בחור, הוא היה צריך להתייצב לגיוס. זה היה עוד בליטא. היה אז צדיק בשם ר' מרדכי אסמן וסבי רצה לנסוע אליו לבקש ברכה. אמר לו אז הסבא ר' שמחה זיסל מקלם כך: 'כתוב שמי שמקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. אם תקבל עליך עול תורה, הרי ממילא תינצל מגזרת הגיוס. אם תלך לבקש ברכה מר' מרדכי אסמן – תחשוב שבזכות זה ניצלת ותהיה חייב לו תודה. אם תקבל עליך עול תורה – תינצל ותהיה חייב תודה לריבונו של עולם'".
כעת אומר ראש הישיבה: "אם אתה שואל אותי מה יהיה עם גזרת הגיוס, התשובה היא כמובן שהעסקנים יעשו מה שצריך לעשות, אבל לבחורים עצמם – אם יקבלו עליהם עול תורה, יש להם הבטחה מפורשת להינצל!"
בזמן מלחמה בארץ ישראל, אחרי שמשפחות רבות איבדו את יקיריהן במלחמה, מה אפשר לענות להן? למה אנחנו לא מתגייסים?
מחותנים של תורה. ראש הישיבה עם מחותנו מרן הגאון רבי בערל פוברסקי שליט"א
"מי שיש לו קצת אמונה מבין לבד שהקב"ה מגן על עם ישראל בזכות התורה. הרי במלחמה קרו כל כך הרבה ניסים שאין להם שום קשר לצבא ולכוחות הביטחון. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שבזכות התורה קורים ניסים גלויים!"
ראש הישיבה מתייחס גם לגזרות החינוך שצצות חדשות לבקרים באנגליה ובארצות הברית, ואומר שיש בהן עבורנו מסר חשוב ונוקב מאין כמוהו. "אולי זה בגלל שאנחנו לא מספיק משקיעים בחינוך ילדינו. אנחנו לא משלמים מספיק למלמדים ולמחנכים ואנחנו גורמים שבעלי הכישרונות לא רוצים להתעסק בתחום. זו תביעה גדולה כלפינו".
האם יש צורך שבחורים מחו"ל יעלו ללמוד בישיבות בארץ ישראל?
"מן הסתם רוח התורה בארץ ישראל היא יותר חזקה מאשר בחו"ל. כמובן גם שאין תורה כתורת ארץ ישראל. עם זאת, השלווה והתנאים הנוחים ללימוד התורה נמצאים בחוץ לארץ. מכל מקום הייתי ממליץ לכל בחור לבקר מקרוב את עולם התורה בארץ ישראל, זו חוויה רוחנית עצומה".
קברי צדיקים?
'יש לנו כותל מערבי!'
השיחה שלנו מגיעה לסופה. אני כבר אוסף את הדפים ומתכוון לכבות את כפתור ההקלטה, אבל אז פונה אליי ראש הישיבה ומעיר בענוות חן ששכחתי שאלה. ראש הישיבה החל להקריא את השאלה כפי שניסחתי אותה מראש:
אנשים סוחבים היום הרבה 'פעקלעך' (חבילות צרות). יש הרבה יתומים, חולים לא עלינו. איך אפשר להתחזק באמונה?
"עם אמונה אפשר להתחזק נגד כל הנסיונות", אומר ראש הישיבה. "כתוב במלאכי, ואומרים זאת בכל יום בהנחת תפילין: 'וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט וארשתיך לי באמונה וידעת את השם'. מבארים המפרשים: הקב"ה אומר לעם ישראל 'וארשתיך לי לעולם' – יש לנו קשר נצחי כמו נישואין. אבל כמו בנישואין, כל צד מביא את החלק שלו. הקב"ה אומר: 'וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים' – אם אתם תביאו צדק ומשפט, אני אביא חסד ורחמים. 'וארשתיך לי באמונה, וידעת את השם' – אם אתם תביאו אמונה, אני מבטיח לכם: 'וידעת את השם'.
"זה אכן לא קל בהתחלה. בהתחלה זו לא אמונה שלמה. אבל כמו בכל דבר רוחני, צריך להתחיל והשאר יבוא מאליו. האמונה רק תלך ותתחזק. גיסי, רבי גרשון לופיאן זצ"ל, היה רב באדז'וואר שבלונדון. היה לו בקהילתו נהג מונית והוא רצה לשכנע אותו לשמור שבת, אך הלה לא הסכים. 'מה יהיה עם הפרנסה שלי?' הוא תהה. אמר לו ר' גרשון: 'תתחיל, תשמור כמה שבתות, יהיה קשה בהתחלה, אבל אחרי זה תראה שהשם נותן לך פרנסה גם ככה'. וככה הוא הצליח לשכנע אותו".
ראש הישיבה הוא נאה דורש אך גם נאה מקיים. במרחשוון של שנת תש"פ התרגש עליו אסון כבד. בתו הרבנית קפלן ע"ה נפטרה בדמי ימיה. מקורביו מספרים שהוא קיבל עליו את הדין בדומייה ובאהבה. "ביום שבו אחותי נפטרה", מספר לי רבי אלי', "היה המצב קשה, אך הוא ישב ולמד. כשנכנסו והודיעו לו שהיא נפטרה, הוא לא אמר מילה. פשוט סגר את הגמרא וקיבל עליו דיני אבלות".
היום מחפשים כל מיני סגולות.
"הסגולה הגדולה ביותר היא לא לחפש סגולות", קובע ראש הישיבה בנחרצות. "בחנוכת המשכן, בזמן כזה נשגב, אנחנו מוצאים שמשה רבנו נותן ברכה לבני ישראל. הוא לא מאחל להם עשירות, או ששונאיהם ייפלו לפניהם, אלא 'ויהי נועם השם עליכם', שתזכו להרגיש את קרבת השם. זו הסגולה הגדולה ביותר. כמובן שצריך שיהיה גם 'ומעשה ידינו כוננהו' – שנזכה להיות כן ומקום להשראת השכינה".
מה דעת ראש הישיבה לגבי נסיעות לקברי צדיקים?
ראש הישיבה מזדעק מנהמת ליבו ואומר: "הרי יש לנו הכותל המערבי בירושלים שמעולם השכינה לא זזה ממנו. למה לנו לצאת לחוץ לארץ לקברי צדיקים כשיש לנו מקום קדוש כזה? כתוב שרעידת האדמה בצפת בשנת תקצ"ז הייתה בגלל שלא פקדו את ירושלים".
בשעה שגם בקרב הציבור הליטאי מסתמנות מגמות חסידיות של סגולות וקברי צדיקים, ראש ישיבת גייטסהד הוא שמורת הטבע הליטאית האחרונה בעולם. בכל שנותיו בגייטסהד הליטאית כמעט לא פגש את גדולי החסידות. כשאני שואל אותו אם הוא נפגש אי פעם עם אדמו"רים חסידיים, ראש הישיבה יודע לומר לי שהוא היה רק פעם אחת אצל ה'בית ישראל' ועוד פעם אחת ויחידה בטיש חסידי בוויז'ניץ בבני ברק. ומכל מקום, וזה החידוש הגדול, למרות זאת, בחורי הישיבה החסידיים בגייטסהד מרגישים בה כבני בית.
ניצוץ חסידי
בעקבות הרב דסלר
לעומתו, משגיח הישיבה הגה"צ רבי מרדכי יוסף קרנובסקי שליט"א, מציין בשיחה עימי שבכל זאת לגייטסהד, למרות התדמית הליטאית המובהקת, הייתה נגיעה כלשהי לחסידות, בעקבות המשגיח הרב דסלר זצוק"ל, שכידוע תמך בלימוד ספרי חסידות, ואף מזכיר אותם לא מעט בספריו. המשגיח הרב קרנובסקי שליט"א הוא דמות נערצת בישיבה. הוא עצמו נולד בגייטסהד והתחנך בישיבה שבה הוא מרביץ תורה ומוסר עד עצם היום הזה. בשיחות המוסר שלו הוא מזכיר לא מעט ספרי חסידות כמו 'שם משמואל', ספרי רבי צדוק הכהן וקטעים נבחרים מה'שפת אמת'.
את המשגיח אני פוגש בביתו ושומע ממנו זיכרונות על הישיבה בימי הבחרות שלו. "מה שהשתנה", הוא אומר לי בגילוי לב, "זה שהבחורים של היום לומדים יותר באיכות, אך פחות בכמות".
לאחר יומיים תמימים בגייטסהד, לאחר סדרים שלמים בהיכל הישיבה, לאחר שהאוזניים שלי כמעט נחרשו מקול התורה העצום, אני מרגיש שאם אשהה פה עוד יום אחד – אהפוך לאחד מבני החבורה. שמחת התורה כובשת אותי לחלוטין. את אווירת התורה המשמחת אלוקים ואנשים אני חש בחלל העיירה כולה.
גייטסהד היא עיר שאין מה לעשות בה מלבד לשבת וללמוד. אין בה מסעדות ואין בה אטרקציות, אין בה רחובות ראשיים עם מרכזי קנייה ענקיים. יש בה רק ישיבות, כוללים וסמינרים, וקהילה סגפנית שאין לה בעולמה חוץ מד' אמותיה של התורה הקדושה.
רגע לפני שאני עוזב את הישיבה אני נכנס שוב בחרדת קודש אל הבית ברחוב ווייטהול 134, להיפרד מראש הישיבה. ראש הישיבה מלווה אותי עד לפתח הבית ואף מעניק לי מתנה צנועה: ספרי 'וענפיה ארזי אל' (אל – מלשון חוזק) שלו על התורה, עם הקדשה אישית בכתב ידו. זהו אחד מספריו הרבים שכוללים את שיעוריו העמוקים בסוגיות הש"ס ונמצאים בכל ארון ספרים ישיבתי שמכבד את עצמו.
רגע לפני שאני נכנס למונית שמובילה אותי לשדה התעופה הקטן בניו קאסל, אני מספיק לחטוף הצצה נרגשת בענק התורני הזה שרגליו בגייטסהד, אבל ראשו מגיע השמיימה. אני מביט בהערצה בדמות ההדורה הניצבת ליד הדלת; ביהודי שמצטנע לו בפינתו בגייטסהד, אך השפעתו הרוחנית העצומה מתפרסת על פני העולם התורני כולו.
עוד ינובון בשיבה.
