בנות תלמיד חכם

"גם כשאבא היה איש של כלל ישראל – זה לא היה על חשבון הילדים. אנחנו היינו תמיד במקום הראשון" • מיוחד: בנותיו של שר התורה זצ"ל, תבדלחט"א הרבנית לאה קולדצקי, הרבנית רות צביון, הרבנית דינה אפשטיין והרבנית ברכה ברוורמן – מספרות ל'משפחה' על חיי הפשטות, היופי והקסם במחיצתם של אבא ואמא הגדולים • בית אבי ואימי

"הבית שלנו מעולם לא היה בית פרטי. הוא תמיד היה בית של כלל ישראל. מעולם לא נעלנו את הדלת. כל אחד היה יכול לצאת ולהיכנס בכל שעה משעות היום, גם לאבא וגם לאמא. אבא לא היה יכול להתנתק מהלימוד, אבל נתח חשוב מחייו הקדיש לעם ישראל.

"אבא לא היה רב עיר, לא ראש ישיבה ולא נשא שום משרה ציבורית. אפילו ברבים הוא לא דיבר מעולם. אבל הוא היה חלק בלתי נפרד מכל יהודי. אין משפחה שלא יכולה לספר על ישועה לה זכתה בזכות ברכותיו. אין ראש ישיבה או רב שלא ביקר בבית הזה, ואין כמעט אברך שלא מחזיק מכתב אישי שקיבל ממנו. אבא היה הלב של עם ישראל, והלב הזה נדם פתאום".

את המשפטים הללו אומרות לי שוב ושוב ארבע בנותיו של מרן רבי חיים קניבסקי זכר צדיק וקדוש לברכה – יבדלח"ט הרבנית לאה קולדצקי, הרבנית רות צביון, הרבנית דינה אפשטיין והרבנית ברכה ברוורמן. אחות נוספת הייתה להן, הרבנית חנה שטיינמן ע"ה, שזכתה להיות כלתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, אשת חבר לגאון רבי שרגא שטיינמן שליט"א, שנפטרה לבית עולמה לפני שנים אחדות.

הן יושבות שבעה בביתו של אחיהן, הגאון רבי יצחק שאול שליט"א, שמאז פטירתה של הרבנית בת שבע אסתר לפני עשור ומחצה – עבר להתגורר בדירה הצמודה לבית אביו, כדי לשהות לצידו.

יום שני בשבוע. היום הראשון ל'שבעה'. המוני מנחמות צובאות על פתחו של החדר. בימים הבאים, הזרם הזה יהפוך לשיטפון. אבל הבנות מקפידות להתייחס לכל אחת, גם לקבוצה של בנות צעירות שמגיעות עם מורתן היישר מאשדוד. הרבנית לאה קולדצקי מבחינה בהן מיד, ופונה אליהן בחביבות. "כשאדם גדול נפטר, מידותיו הטובות מתפזרות בחלל העולם, וכל אחד ואחד יכול לאמץ אחת מהן. אני מציעה לכן לאמץ את מידת כיבוד ההורים שהייתה לו, שבה היה מיוחד ממש.

"כל מה שאמרו לו הוריו – היה קודש קודשים. כשביקשנו ממנו משהו כילדים והוא לא הסכים לתת לנו – תמיד ידענו שכדי לקבל את מבוקשנו צריך לעבור דרך סבתא מרים ע"ה. אם הצלחנו לשכנע אותה והיא דיברה איתו על כך, תמיד קיבלנו את מה שרצינו.

"בנוסף, כדאי מאוד להקפיד על שלוש תפילות ביום", מוסיפה הרבנית לאה קולדצקי. "אבא זצ"ל אמר תמיד, שלמרות שב'משנה ברורה' כתוב שנשים חייבות בשתי תפילות בלבד, שחרית ומנחה – מומלץ מאוד להתפלל גם ערבית. הוא אמר תמיד, שהתפילה היא אמונה ובדור שלנו צריך הרבה מאוד אמונה.

"כמובן, אימהות לילדים קטנים או נשים שעובדות לא יכולות להאריך מדי בתפילה, אבל להקפיד על תפילות צריך. כשמתפללים מנחה, עדיף להתפלל כמה שיותר מוקדם, מיד אחרי חצות. אם דוחים את התפילה לדקות שלפני השקיעה, לפעמים יש מצבים שהזמן עובר ומחמיצים את התפילה.

"גם אבא וגם אמא הקפידו על זה במיוחד ושניהם נפטרו מיד לאחר תפילת מנחה. אילו אמא הייתה משאירה את התפילה לשעה מאוחרת יותר, היא לא הייתה מספיקה להתפלל את אותה תפילה", אומרת הרבנית קולדצקי.

אבא מחפש מכולת

"כבר משחר ילדותו היה אבא זצ"ל מיוחד במינו במצוות כיבוד הורים", מוסיפה הרבנית ברכה ברוורמן על דברי אחותה. "כשהיה ילד ואחר כך בחור בישיבה, אימו דאגה לצייד אותו במספיק מזון, מכיוון שידעה עד כמה הוא שקוע בלימוד ועד כמה הוא מסוגל לשכוח כליל מהדאגה לצורכי גופו הבסיסיים. אבא תמיד היה שוכח לאכול, אבל כשחזר הביתה היה מקפיד לסיים את כל האוכל, כדי שאימו לא תצטער".

היא מספרת, כי אביה הגר"ח זצ"ל היה מקפיד לבקר את אימו מדי יום ביומו. למרות שכל רגע היה יקר לו מפז. "בהמשך, כשאימו נפטרה, הוא היה מקפיד לבקר מדי יום את אחותו האלמנה, הרבנית ברזם שתחיה, המתגוררת בסמוך לביתו, ברחוב רשב"ם".

הנשים בחדר מתחלפות כל הזמן, מספרות כל אחת על ברכות שהתקיימו, עקרות שנפקדו וחולים שהתרפאו. מופתים עוברים מפה לאוזן, מספרים על רוח הקודש שהופיעה בבית מדרשו.

"כל מהותו של אבא הייתה לימוד התורה וכל הסיפורים שייכים לזמנים הקצובים בהם לא הניחו לו ללמוד", מציינת הרבנית דינה אפשטיין. "כל המופתים היו מכוח הלימוד שלו. ישנם כאלו שחושבים אולי שאבא היה תמים ולא ידע מה שהולך סביבו, אבל האמת היא שאבא ידע הכל. אבל עשה את עצמו כמי שלא יודע, ולא מתמצא בהוויות העולם, כדי שיעזבו אותו ויניחו לו ללמוד".

'לא חזר לעצמו מאז הפטירה'. הגר"ח זצ"ל מתפלל על קברה של הרבנית בת שבע ע"ה ככלות השבעה. צילום: שוקי לרר

הרבנית קולדצקי: "אבא לא הכיר את רחובות העיר, מלבד את הדרך מהבית לבית הוריו. כשאמא ילדה והוא רצה ללכת למכולת כדי לקנות לחם וחלב בבוקר, הוא לא ידע היכן היא ממוקמת, למרות שמדובר במטרים ספורים מהבית. הוא לא הכיר צורת מטבע, אבל כשעלו על השולחן נושאים הקשורים לחשבונות הלכתיים, הוא הצליח תוך שניות לחשב את הדברים הכי מסובכים.

"כשהיה בחור, הוא רצה לשלוח בפורים משלוח מנות לגראמ"מ שך", מוסיפה הרבנית רות צביון. "יחד עם הגאון רבי בערל ויינטרוב זצ"ל הם החליטו על משלוח מנות מקורי מאין כמותו: על כל מסכת הם כתבו שאלה או מספר שאלות".

"הריכוז של אבא היה מדהים", נזכרת הרבנית ברוורמן. "מעולם אמא או אבא לא ביקשו מאיתנו להיות בשקט כי אבא לומד. הוא יכול היה להתרכז בכל מצב. יכולנו לקפוץ ולרוץ בסלון, לקפוץ על המיטה של אמא כשהוא שוכב לנוח ומחזיק ספר, ושום דבר לא הפריע לו. אנשים היו נדהמים לראות אותו חוזר לאותה שורה בגמרא לאחר שהופסק ממנה בעל כורחו, כשקיבל קהל, ללא שום קושי, אבל אנחנו ידענו שהוא מונח כל הזמן בלימוד, וכל רעשי הרקע מסביב לא מפריעים לו. הוא פשוט לא שומע אותם.

"הוא יצא ללמוד במרפסת, למרות שמתחתיו הרחוב היה סואן והיו רעשים רבים. הזיזו לו את הסטנדר כל שנייה, אבל זה לא הפריע לו בכלל. הדבר היחיד שהוא ביקש מאיתנו היה לדאוג שהשולחן יהיה פנוי, כדי שיוכל להניח עליו את הספרים".

שרפה ברחוב רשב"ם

כשנגענו בנושא הספרים, נזכרת הרבנית ברוורמן בשרפה הגדולה שפקדה את ביתם לפני כארבעים שנה. "זה היה כשלמדתי בסמינר. הדלקתי תנור נפט באמבטיה, כדי לחמם אותה ביום קר במיוחד. יצאתי לרגע, וכשחזרתי ראיתי להבות אש יוצאות מהחלון. צעקתי מיד, וכולנו ירדנו למטה. אבא זצ"ל דאג על דבר אחד: מה יהיה על ספרו 'דרך אמונה' שעדיין לא הופץ בעולם, אבל מיד נזכר שהוא הביא עותק אחד לגאון רבי דוב לנדו שליט"א, ונרגע. לא היה אכפת לו מהבית שנשרף כליל, מהרהיטים שהיה צריך להחליף.

"אחרי שמכבי האש כיבו את הדלקה, התברר שהבית נשרף כולו על רוב ככל רהיטיו, אבל רק ארון הספרים שהקיף את קירות הבית לא ניזוק כלל.

"היה זה נס גלוי ממש", מתפעמת הרבנית צביון. "מופת אדיר. כל הרהיטים שהיו בחדר נשרפו כליל, בעוד לספרים לא רק שלא נגרם נזק, אלא אפילו ריח השרפה לא דבק בהם. אבל אבא פשוט ביטל את הדבר במחי יד".

כידוע, שום דבר בעולם לא עניין את מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל מעבר לתורה הקדושה. אבל למרות הקפדתו היתרה על הזמנים, הסיומים, סדרי הלימוד והחברותות – בנותיו זוכרות אותו כאבא טוב ומסור מאין כמותו.

"אבא היה מלאך אלוקים, אבל מעולם לא נהג בגינוני כבוד מיוחדים", מתארת הרבנית דינה אפשטיין. "הוא היה מעורב בחיים שלנו, בדק לנו את הספרים והמחברות ואפילו כתב פתקי הצטיינות. הוא היה לומד בצורה רצופה, אבל מדי פעם הוא עשה הפסקה והסתובב בסלון, ובמהלך הסיבוב הוא היה מבחין בכל מה שקורה. הוא היה פותח את הדלת לחברות ומזמין אותן להיכנס, או קורא לנו להגיע אליהן לדלת.

"כל ילד שהגיע הביתה, זכה ליחס מיוחד. כששאלו אותו שאלות, הוא תמיד ענה בכובד ראש לכל אחד, צעיר כמבוגר. גם בשנותיו האחרונות הוא ידע היטב שיש רבים ששואלים אותו שאלות כדי לזכות במכתב ממנו, והוא לא מנע את עצמו מכך.

"כשהייתי ברחוב והוא רצה שאגיע הביתה, הוא לא היסס לפתוח את התריס ולקרוא לי שאעלה. כשיצאנו לטיולים, הוא עמד ליד החלון והמתין שנגיע. האמת היא שהוא מאוד חשש שנצא לטיולים, בשל הסכנה שבעניין, אבל אנחנו כילדות חשקנו בכך מאוד. עירבנו כמובן את הסבתא ששכנעה אותו להסכים, אבל ההסכמה לא מנעה את הדאגה".

הרבנית ברוורמן: "כאשר מישהי מאיתנו לא הרגישה טוב – הוא הקפיד ללכת לבקר אותה בבית. תמיד אמרנו שאבא הוא היחיד בעולם שבמקום להשתמש בטלפון הוא הולך ברגליים. בכל יום מימי החנוכה ההורים היו מגיעים לבקר אצלנו, כל יום אצל מישהו אחר, זאת מלבד ביקורים קבועים בשבתות ובחגים".

גם סיפור החגב הידוע זכור היטב לבנותיו של הגר"ח כחוויית ילדות מרגשת. "היה זה כאשר אבא זצ"ל עסק בסימני הטהרה של חגבים, שהובילו לכתיבת ספרו 'קרני חגבים'", משחזרת הרבנית צביון. "הוא שלח אותי לאחת השכנות, שהייתה מורה לטבע, כדי לשאול אותה האם יש לה ספר עם תמונת חגב. למורה לא היה ספר כזה ועליתי הביתה בתחושת החמצה. אבל פתאום שמנו לב לחגב שנראה בחלון הבית. אבא זצ"ל שמח מאוד, והתבטא במילים: 'הקב"ה שלח לנו את החגב במיוחד'.

"אנחנו תמיד היינו במקום הראשון", מוסיפה הרבנית קולדצקי. "אבא היה יהודי של כלל ישראל, אבל זה מעולם לא היה על חשבון הילדים".

פסח באווירה רגועה

ימי הפסח הקרבים ובאים מעלים זיכרונות רבים מצד בנותיו של מרן זצ"ל. הן מתארות כיצד ההכנות לפסח התנהלו באווירה רגועה יחסית, למרות הבית הקטן – ואולי דווקא בגללו – ובשל העובדה שלא היה צריך לנקות חפצים ופריטים רבים מדי או לשמור על רהיטים יוקרתיים מפגעי מים וחומרי ניקוי.

"כשביקשו מאבא זצ"ל להוסיף חדר לבית, הוא היה אומר: בשביל מה אני צריך את זה? שיהיה לי עוד חדר לבדוק חמץ? כשפנו לאמא עם הבקשה הזו, היא ענתה באותה מטבע לשון: בשביל מה, שיהיה לי עוד חדר לנקות לפסח?"…

מתי התחילו לנקות אצלכם לפסח?

"רק בראש חודש ניסן התחלנו לנקות ממש", משיבה הרבנית ברכה ברוורמן. "את כל הארונות עם הספרים ואת כלי החמץ והבגדים שלא משתמשים בהם – אבא נהג למכור לגוי ולכסות בסדין מיוחד. לפני הפסח הוא הוציא את הספרים שהוא רוצה ללמוד בהם בחג, אותם מנקים דף דף, ואת כל היתר סוגרים ולא משתמשים בכלל.

"משחר ילדותי אני זוכרת כיצד היו מכסים את ארון הספרים הגדול בביתנו בסדין מיוחד ועתיק, שאותו קנו ההורים מיד לאחר החתונה. על אותו סדין היה איור של שני אנשים, ואבי הסביר לנו שאלו הגויים ששומרים על החמץ ולכן אסור לגעת בהם. כשרצינו להוציא במהלך החג חפץ מסוים מאחד הארונות לגוי, בטענה שמותר לקחת מהגוי – אבא מעולם לא הסכים לכך.

"את המטבח ניקינו ביום האחרון ממש, לפני בדיקת חמץ, כאשר רק את ארוחת הערב של ליל בדיקת חמץ אכלנו במרפסת. בדיקת חמץ בביתנו ארכה שעות רבות, עד השעה אחת בלילה. אבא היה בודק כל כיס של בגד, כל משחק או דבר שלא נמכר לגוי, ואימי ע"ה הייתה עומדת לידו ועמלה לסדר הכל מחדש. רק לאחר בדיקת חמץ הרשה אבי להוריד את כלי הפסח – סטים יפים מאוד שאמא שמרה במיוחד מהחתונה – מה שיצר כמובן לחץ גדול.

'אבא הבין שקבלת הקהל מכניסה בה חיים'. הפינה שבה הייתה הרבנית ע"ה מברכת את נשות ישראל. צילום: אלי קובין

"בלילה אמא הורידה כלים, ובי"ד בניסן אמא הייתה קמה בהנץ, לובשת סינר נקי מיוחד, טוחנת דגים, מטגנת בצל ומקלפת הרבה מאוד תפוחי אדמה. מטבע הדברים, אימי הספיקה לבשל מאכלים בסיסיים בלבד, לא סלטים או תוספות מיוחדות. אמא עבדה קשה מאוד באותו יום, ולא הספיקה בכלל לנוח. רק בשנים האחרונות הייתה לה עזרה משמעותית יותר מהנשים הצדקניות שסבבו אותה, בתוספת מאכלים שאנחנו שלחנו. אבל במקביל, זרם הפונות אליה סבב אותה עד לרגעים האחרונים ממש של לפני התקדש החג.

"אבל גם בשיא הלחץ – אמא לא שכחה איש. אחת השכנות סיפרה שהם הגיעו להתגורר ליד הוריי זמן קצר לאחר חתונתם, לאחר שגרו בירושלים. לפסח הם התכוננו לנסוע לבית ההורים, ומה גדלה הפתעתם כשבצהרי היום של ערב פסח אימי נקשה על דלתם והביאה סיר מלא בתפוחי אדמה מבושלים. 'אתם נוסעים, אז בוודאי אין לכם מה לאכול', היו מילותיה הספורות בטרם מיהרה לביתה".

בשנים קודמות הסבו לשולחן הסדר הילדים שבבית, נוסף על הנשואים, כל אחד בתורו. "בשנים האחרונות, רק אח אחד בלבד שהה אצל אבי בליל הסדר, לאחר שכל אחד מהילדים 'תפס' לעצמו חג אחר. אנחנו זכינו בליל הסדר. אבא זצ"ל הקפיד במיוחד על זמני ההלכה. התחלנו את הסדר מיד אחרי מעריב, וסיימנו הכל לפני חצות, כך שלא זכורה לי אריכות מיוחדת. כך גם בסעודות השבת ושאר הימים הטובים: אוכלים, שרים מעט, אומרים דברי תורה, וחוזרים ללמוד. רק אמירת 'מה נשתנה' ארכה שעה ארוכה, כאשר כל נכד ונין שאל בנפרד.

מצוות מרור קיבלה תשומת לב מיוחדת. "אבא זצ"ל הקפיד לאכול 'חריין' חריף, לא חסה, והוא לא הרשה לפתוח את הקופסה בערב פסח, כדי שהחריפות לא תתנדף אפילו במקצת. כולם אוכלים כזית, אבל הוא אכל עוד ועוד כדי לצאת ידי חובה בהידור, זאת למרות שפניו התאדמו כסלק. הוא השתעל והשתנק והדבר היה קשה עליו ביותר.

"החוויה העוצמתית ביותר של הלילה הגדול הזה נמצאת דווקא באמירת ההלל לאחר הסדר. את המזמור 'בצאת ישראל' שר אבא זצ"ל במשך חצי שעה(!), כאשר בזמן הזה הוא גלגל את עיניו כלפי מעלה עד שהיושבים לידו ראו רק את החלק הלבן שבעין. פניו היו סמוקות ממש והוא היה נראה שרוי כל כולו בעולמות עליונים. גם כשדיברנו אליו הוא לא הגיב והמחזה כולו נראה לקוח מעולמות אחרים. מאוד לא מתאים לאופיו של אבי.

"אינני זוכרת שום אירוע מקביל במשך השנה שאבי התנהג באורח זה. לפני מספר שנים נפתרה במקצת התעלומה סביב השיר הזה. היה זה כאשר הרב שפירא, נכדו של הנצי"ב מוואלוז'ין, הגיע לבקר את אבא בפסח, והתחיל לשיר את 'בצאת ישראל' עם אותו ניגון בדיוק, כשהוא מוסיף ומסביר, כי יש במשפחתם מסורת שהגר"א בעצמו הלחין את הלחן המיוחד".

היו בבית מנהגים מיוחדים בנושא המאכלים?

"כשהיינו ילדים, רק בליל הסדר אכלנו מצות עבודת יד, אבל בכל יתר הימים אכלנו גם מצות מכונה ואפילו שרויה. בשנים האחרונות אבא זצ"ל אכל בכל חג הפסח רק מצות יד. את המצות אפה אבא בראש חודש ניסן, ב'חבורה', כאשר הוא בעצמו מגיע לאפייה, בתחילה ובסוף, בודק ומשגיח. סבא, מרן הגרי"ש אלישיב, נהג לאכול מצות מכונה מכיוון שסבר שהן מהודרות יותר, אך לאחר שאבי זצ"ל שכנע אותו לאכול מצות יד, הוא הסכים, בתנאי שאבא ישגיח בעצמו וכך היה. את האפייה הראשונה אבא היה לוקח לעצמו, ואת האפייה האחרונה, בשעה שלוש בצהריים בערך, הוא היה מעניק לחמיו.

"עם זאת, במאכלים אחרים אבי לא החמיר עלינו ונהגנו לאכול את כל המוצרים שהיו בכשרות המהודרת ביותר, כולל ירקות ופירות שאי אפשר לקלף וגם דגים. כמובן, אימי העדיפה להכין לבד דברים רבים בבית ובאופן אישי החמירה על עצמה שלא לאכול קמח תפוחי אדמה".

הנגיף החליש את אבא

לפני כשנה וחצי, בחג הסוכות תשפ"א, חלה מרן הגר"ח זצ"ל בקורונה. העולם היהודי התעטף בדאגה רבה לשלומו. הרב טופל בביתו על ידי טובי הרופאים, ועם ישראל נשם לרווחה כשהתבשר שמרן הגר"ח זצ"ל הבריא וחזר לשגרת יומו, שלא הופרה כלל גם בזמן מחלתו. אבל כעת היא כללה גם קבלת קהל, ממנה התנזר הרב בתקופה בה השתוללה המגפה.

אבל מתברר שהיו גם דברים נסתרים.

"מאז הקורונה, אבא לא חזר לגמרי לכוחותיו", מתארת הרבנית צביון. "הוא היה חלש הרבה יותר, למרות שמוחו היה צלול עד הרגע האחרון ממש".

"בשבועיים האחרונים, החולשה של הרב הייתה משמעותית הרבה יותר", מוסיפה הרבנית ברוורמן. "הוא הרבה להירדם, למרות שהרופאים לא מצאו סיבה לכך. הוא עבר את כל הבדיקות, שיצאו תקינות. בימים האחרונים היה לו קשה יותר לנשום, ולכן, בעצת רופאו, הומלץ לתת לו חמצן בבית. לא דאגנו, מכיוון שהיו כבר מצבים כאלו שהוא יצא מהם וחזר לעצמו".

"בפורים", מתארת הרבנית צביון, "הוא הספיק לקיים את כל מצוות היום, וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו, למרות שהוא היה עייף מאוד ונטה להירדם. ביום שישי הנשימות הפכו לכבדות יותר והרופא המליץ להגביר את כמות החמצן. רגע אחרי שהפעולה בוצעה, מרן התמוטט ותוך דקות ספורות הוא השיב את נשמתו ליוצרה. הייתה זו מיתת נשיקה, כהוצאת שערה מחלב, כפי שכתוב על צדיקים".

'אבא היה איש משפחה באופן מלא'. שולחן השבת בבית משפחת קניבסקי

הרבנית ברוורמן מספרת, כי ביום ראשון האחרון לחייו, חמישה ימים לפני הפטירה, בתה נישאה בשעה טובה. "לאורך כל תקופת האירוסין הזכרתי שוב ושוב את שמותיהם של החתן והכלה, מה שלא עשיתי בעבר. הייתה לי תחושה עמומה שאבא לא יהיה בחתונה שלהם, ואכן הוא בירך אותם שוב ושוב. את החתונה העברנו ל'ארמונות חן' במיוחד כדי שאבא יוכל להשתתף, אבל הוא היה חלש מאוד. התפללתי כל הזמן שלפחות נצליח לעבור את החתונה בשלום.

"לקראת שבת נסענו ללוד, לשבת שבע ברכות שנערכה באחיסמך. אבל זמן קצר לפני השבת נודעה לנו בשורת האיוב. הספקנו לחזור לבני ברק, כשיהודים יקרים דואגים לנו למזון לסעודות השבת".

לפתוח דלת למשיח

הרבנית צביון מספרת, שביום ראשון, זמן קצר לאחר ההלוויה הענקית – נערכה ברית לנכדם, שהיה ראשון הנכדים שקיבל את שמו של הסב הגדול – שמריהו יוסף חיים. "הברית הייתה אמורה להיערך ביום שלישי שלפני פורים, אבל היא נדחתה כי התינוק לא חש בטוב. התברר בדיעבד שהגיע לו לקבל את השם הזה".

הרב הותיר צוואה?

בתשובה לשאלתי מספרת הרבנית צביון, שאביה הגדול לא הותיר צוואה, ולא רק בשל הסתלקותו הפתאומית. "גם ה'חזון איש' לא כתב צוואה, וגם לא סבא, הסטייפלר זצ"ל. הוא לא מצא לנכון לעשות משהו שלא עשו אבותיו.

"גם ה'חזון איש' וגם הסטייפלר נפטרו בשבת", היא מוסיפה. "אצל שניהם דחו את הלוויה ליום ראשון בבוקר בשל כבוד התורה. גם במקרה הזה, פסק ההלכה היה להעביר את ההלוויה ליום ראשון מאותה סיבה, וגם כדי לא לגרום לחילול שבת המוני".

"אבא כתב שהזמן הטוב ביותר להיפטר מן העולם הוא בערב שבת או במוצאי יום הכיפורים", מתפעמת הרבנית קולדצקי. "והוא עצמו זכה שהתקיימו בו שני המועדים הללו בו זמנית: הוא נפטר גם ביום שישי, וגם במוצאי פורים שהוא במעלה גבוהה יותר אף מיום הכיפורים".

חששתם בשעת ההלוויה?

"בניסים של ממש, ההלוויה עברה בשלום", מספרת הרבנית קולדצקי. "אנחנו ישבנו בבית והתפללנו כל הזמן שזכותו של אבא תעמוד לכולם שלא יקרה אסון חס ושלום. זה לא היה טבעי ומובן מאליו, זאת בנוסף לעובדה שמזג האויר היה הכי מושלם שיש: לא ירד גשם, לא היה חום ולא קור שיכלו להקשות על המלווים".

כשאני מבקשת לברר האם הגר"ח חזה את פטירתו, או דיבר על ביאת המשיח, לאור האמירות הרבות שפורסמו בשנים האחרונות לפיהן המשיח נמצא כאן – טוענת הרבנית צביון כי אביה אמר תמיד שהמשיח כבר כאן, אבל לא פותחים לו את הדלת.

"אין ספק שהמשיח קרוב", מסכמת הרבנית קולדצקי את השיחה הארוכה. "אבא הלך לזרז את ביאתו, להחיש את הגאולה. הוא היה הלב של כלל ישראל, האורים והתומים של כולם. אומרים שמה שצדיקים לא הצליחו לפעול בחייהם – הם עושים אחרי פטירתם, בבחינת 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'. במצב בו אין לנו כבר על מי להישען – זה הסימן והמופת הגדול ביותר שהגאולה בפתח. העיקר שנהיה ראויים".

מאחורי אדם גדול

שנים של קורת רוח | מיוחד: הבנות מספרות על הכבוד המופלג והיחסים המיוחדים בין מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל לרעייתו הרבנית בת שבע אסתר ע"ה

לאורך כל שעות השיחה עם בנותיו של מרן זצ"ל – עלה שוב ושוב הקשר המיוחד שהיה בין מרן זצ"ל לרבנית בת שבע אסתר ע"ה, בתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

"בתחילה סירבה הסבתא לשידוך, מחשש שהבחור המוצע לה מנותק מהעולם בצורה שלא תאפשר לה חיים תקינים", תיארה אחת מבנות המשפחה. "בדורה, מרבית הבחורים היו מגולחים והוא היה מזוקן, והיא, נערה מוכשרת, מיוחסת ונבונה, חששה מעט. אבל כאשר קיבלה הבטחה ברורה מה'חזון איש' ומאביה הגדול, שבעלה יהיה גדול הדור, היא התרצתה, וסייעה לבעלה בדרכו המיוחדת, לשקוע אך ורק בתורה, ללא כל הפרעה".

כך קם לו הבית המיוחד הזה, כאשר הגרי"ש אלישיב העניק במתנה למחותנו הסטייפלר את השטריימל שחבש סבו, בעל ה'לשם'. בעל ה'קהילות יעקב' העריך בכל ליבו את המתנה החשובה, והקפיד לחבוש לראשו את השטריימל מדי שבת, בסעודה שלישית. לאחר מכן העבירו לבנו הגר"ח, שהקפיד לחבוש אותו בשעת רעווא דרעווין ובימים טובים.

אפיזודה מעניינת אירעה בעת האירוסין, כאשר אחד מהמשתתפים העיר את תשומת הלב לכך ששמם של החתן וחמיו זהים, בניגוד לצוואת רבי יהודה החסיד. שמו המלא של הגר"ח קניבסקי הוא שמריהו יוסף חיים, ושמו של חותנו הוא יוסף שלום. הדוד, ה'חזון איש', ששמע את הדברים הגיב בתרעומת: "מי ביקש מכם לגלות זאת?" ואשר לעצם הבעיה – הגיב ואמר שאין בכך כל בעיה, מאחר ששניהם נושאים שמות נוספים.

'אבא לא התאושש מפטירתה'

ביום חמישי, ז' בכסלו תשי"ב, התקיימה חתונתם של הגר"ח קניבסקי ורעייתו הרבנית. לאחר מגורים בכמה מקומות ארעיים, הם עברו להתגורר בדירה קטנה ברחוב רשב"ם, שהכילה באותם ימים שני חדרים – חדר שינה וסלון, ומטבח משותף עם השכנים.

באותו חדר מגורים קטן ישנו כל שמונת הילדים שנולדו במרוצת השנים, בתוספת האורחים הרבים שהגיעו מעת לעת. במקביל, ישב האב הגדול ולמד תורה ליד השולחן היחיד שהיה בבית, במשך מרבית שעות היממה. שנים לאחר מכן זכתה המשפחה במטבח משלה, וכאשר זרם הבאים לבית לא הותיר ברירה, נוספו לדירה הקטנה שני חדרונים נוספים.

האלפים והרבבות שביקרו בבית הזה יצאו נפעמים מהפשטות, מהצניעות ומההסתפקות במועט, שאין דומה לה כמעט בדורנו. הקירות מתקלפים והטיח נושר. התריסים חסרי שלבים, והריהוט הפשוט לא הוחלף מעולם. את נרות השבת הדליקה הרבנית בשישים שנותיה כעקרת בית מעל נייר אלומיניום חד פעמי, בנרונים קטנים, במקום בפמוטות כסף הדורים. הכיסאות פשוטים, הסטנדר שחוק ונעדר צבע, אבל שמחת החיים קורנת.

"התורה של ר' חיים היא התכשיטים האמיתיים שלי", התבטאה פעם הרבנית באוזני אחת השכנות. "מלבדה, אין לי צורך בשום רכוש אחר. אפילו לא בפמוטות לכבוד שבת".

"אבא נפטר עשר שנים וחצי בדיוק אחרי אמא", מציינת הרבנית לאה קולדצקי. "שניהם נפטרו בט"ו לחודש, דקות ספורות אחרי תפילת מנחה. שניהם הסתלקו בחטף, ללא שהיו חולים או שהייתה אפשרות להתפלל עליהם. שניהם זכו לאותה מיתת נשיקה.

"מאז פטירתה של אמא, אבא לא חזר לעצמו", מוסיפה הרבנית רות צביון. "הוא היה תלוי בה מאוד, במסירות שלה אליו, ודאג מאוד מי ידאג לו מעתה, למרות שכמובן לא עזבנו אותו לרגע. אבל משהו בשמחת החיים הטבעית שלו התעמעם מאז. זה לא היה בכדי: מרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א התבטא אחרי פטירתה של אמא – שאישה כזו לא הייתה מעולם וכנראה לא תהיה.

"אגב, כשכתבתי את הספר 'בית אימי', אבא העיר לי שהוא ביקש ממני לכתוב ספר על אמא, לא עליו. אבל אי אפשר היה לכתוב על אמא, בלי להזכיר את אבא. וגם עתה, אי אפשר להפריד ביניהם".

כוח התפילה. הפינה של הרבנית ע"ה בבית הכנסת לדרמן. צילום: שוקי לרר

ארוחה זוגית מדי יום

"כשאבא היה מגיע מהכולל, האוכל היה מוכן על השולחן", משחזרת הרבנית דינה אפשטיין. "ככל שאמא הייתה עסוקה וטרודה – היא מעולם לא איחרה להגיש את ארוחתו. הוא הקפיד מאוד שלא לאכול בלעדיה. אם היא לא הייתה שם, הוא לא הסכים לאכול, אלא ישב ולמד עד שהיא הגיעה. גם ארוחת בוקר וארוחת ערב סעדו שניהם יחד לאורך כל השנים. אבא היה מקפיד מאוד על כך שהיא תשב ותאכל ולא תקום עד שתסיים את ברכת המזון. הוא ידע היטב, שעם כל העיסוקים הרבים שלה, לולא ההקפדה הזו, היא לעולם לא תמצא זמן לאכול.

"גם ההקפדה על זמני השינה והאכילה הייתה מדויקת ממש. אצל אבא כל דקה הייתה מחושבת עד הסוף. הייתה שכנה שהייתה מכוונת את השעון שלה לפי הזמן בו ראתה את אבא ואמא יושבים לאכול ארוחת ערב".

הרבנית ברכה ברוורמן נזכרת באנקדוטה מדהימה, שמוכיחה עד כמה דאג מרן זצ"ל בכל ליבו שהרבנית תאכל ותנוח. "הייתי ממונה לדאוג לכך שאמא תלך לנוח בצהריים. הייתה פעם, בה איחרתי לשוב מבית הספר, מה שגרם לאמא ללכת לישון מאוחר יותר. באותו יום אבא התיישב וכתב פתק למורה בזו הלשון: 'נא לשחרר את ברכה מדי יום בשעה אחת, כדי שהיא תוכל לקרוא לאמא ללכת לישון'.

"כמובן, לא הבאתי את הפתק למורה. התביישתי. אבל ידעתי מאז שזה התפקיד שלי, לדאוג למנוחה של אמא".

קבלת הקהל של הרבנית בת שבע אסתר הייתה מן המפורסמות. משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה היה ביתה מלא מפה לפה נשים ובנות, חרדיות לצד חילוניות, בעלות תשובה ומתחזקות. כולן היו בנותיה, והרבנית לא השיבה אף אחת ריקם. מעולם לא נלאתה לשמוע ולהקשיב, לענות לכל אחת תשובה מתאימה, לאחר שלא אחת ניגשה לשאול את פי קודשו של מרן זצ"ל ולקבל את ברכתו.

אבל העומס הזה פגע בבריאותה – עד שזמן לא רב לפני פטירתה החטופה היא אושפזה במרכז הרפואי 'מעייני הישועה' בשל חולשה חזקה שתקפה אותה. כששוחררה לביתה היא הוזהרה לא לקבל קהל, אבל לא יכלה לעמוד בכך. הבנות מתארות כיצד היא הסתובבה בבית עצובה ומדוכדכת, כשהיא מביטה מהחלון אל קהל הנשים שעומד בחוץ, ולא יכול להיכנס.

"בלית ברירה החליט אבא להחזיר את המצב לקדמותו", מספרת הרבנית קולדצקי. "למחרת הגיע ד"ר רוטשילד לבקר בבית, כדי לוודא שאמא אכן נחה. הוא ראה את המון הנשים ובא בטענה לאבא: 'מדוע הרב לא שומר עליה?' אבא התנצל וטען שבלי הקהל היא מרגישה הרבה יותר רע.

"כשאמא נפטרה, היה לאבא קשה כל כך, שהוא ביקש לשמור על מסורת קבלת הקהל וביקש ממני לקבל את הנשים במקומה. כל שאלה הייתי מעבירה לו, בלי לחשוב פעמיים. היום הצטברו כבר שמות לתפילה ואין לי למי להעביר".

הרבנית קולדצקי מתארת כיצד הנשים הרבות והבנות שפקדו את הבית נדהמו לראות את הפשטות והצניעות ששררה במקום. "הגיעה פעם קבוצה של בנות ממדרשיה לבעלות תשובה. מי שהביאה אותן ביקשה מאמא לספר להן על הסתפקות במועט, אבל אמא לא הבינה על מה מדובר. "יש לי הכל, איך אני יכולה לדבר על ניסיון שאני לא עוברת?" היא תהתה. היא עברה עם הבנות מחדר לחדר והראתה להן כיצד יש לה מקרר, תנור, גז, שולחן ומיטות. 'אני מבשלת כל יום אוכל בסירים מלאים במטבח שלי. מה חסר לי?'…"

'מגירה לכל ילד'

הרבנית קולדצקי מתארת כיצד הוריה לא הסכימו במשך שנים רבות להתקין מזגן בבית. "אמא הייתה מבשלת במטבח הקטן והמהביל ומעולם לא טענה שחם לה או קר לה. היא טענה, שהזיעה שנצברה בשעת הכנת המאכלים, כל שכן לקראת שבת קודש, תהיה עבורה טל של תחיית המתים. רק כשאמרנו לה שהאישה שמסייעת לה בעבודות הבית סובלת מהחום, היא נעתרה".

בעוד שציבור הגברים שהגיעו במהלך השנים להתבשם מתורתו של הגר"ח מזינים את עיניהם בהשתאות בספריית העמודים העתיקה ובשולחן הישן והקטן – קיבלה הרבנית את מאות הנשים שצבאו על דלתותיה במטבחה הקטן, ארבע אמות על ארבע אמות. שני כיורים, תנור וגז ישנים וזקנים, ושולחן בעל שלוש רגליים הנתמך על הקיר – הכיל המטבח הזה, בתוספת מספר ארונות עץ מעטים. אפילו המקרר הישן, שתוקן כבר פעמים רבות, הוכנס מחוסר מקום לחדר השינה.

לא היה שייך לדבר עם הרבנית על מקרר חדש, או על תנור תקני יותר, שיעמוד במעמסה שמייצר הבית הזה בצורה טובה יותר. כאשר דיברו בבית על אפשרות להשאיר את התנור של פסח למשך כל ימות השנה, התנגדה הרבנית בתוקף, ומיד עם צאת החג מיהרה לשמור את התנור במקום המיועד לו, שמא יחליף חלילה את התנור הישן.

"היה פעם נדיב אמריקני שממש הפציר באבא להוסיף עוד חדר לבית", מוסיפה הרבנית ברוורמן סיפור נוסף. "אבא טען שאין צורך, והנדיב החליט לפנות לאמא. גם היא לא הבינה מדוע צריך חדר נוסף, וכמוצא אחרון הוא פנה אלינו, הילדים. אבל גם אנחנו לא הרגשנו שחסר לנו משהו. לכל אחד היה מיטה, מדף בארון ואפילו מגירה. היינו מאושרים ולא הרגשנו מעולם שחסר לנו משהו".

הרבנית ברוורמן מספרת, שכחלק ממידת ההסתפקות במועט – אימה מעולם לא רצתה לקבל מתנות. "בתקופה שעבדתי והיא הייתה עדיין פנויה יחסית, היא שמרה על ילדיי הקטנים בבית, ללא כל תמורה כמובן. לפני פורים רציתי לקנות לה מתנה והחלטתי לקנות לה מגפיים מחממים, אחרי שהזוג הקודם שהיה לה נקרע. אבל כשהבאתי לאמא את המתנה, שעלתה פחות מרבע הסכום של עלות מטפלת לחודש – אמא ממש לא רצתה לקבל. היא ממש בכתה ורק אחרי תקופה ארוכה היא התחילה לנעול את המגפיים, כשהיא מודה לי על כך בכל הזדמנות.

"במקרה אחר קנינו לה מעבד מזון, לאחר שהקודם היה כבר הרוס ונזקק לתיקונים חוזרים. גם במקרה הזה, אמא ממש לא רצתה לקבל את המתנה. המעבד היה מונח על המקרר תקופה ארוכה, עד שהישן התקלקל לגמרי. קנינו להם גם מזרנים והיה צריך להפעיל הרבה מאוד לחץ ושכנוע כדי שאמא תסכים להשתמש בהם".