היא גדלה בבית חילוני למהדרין. בגיל 15 צמה לראשונה ביום כיפור, ובהרבה נחישות ומצפן פנימי גב' סיון רהב-מאיר עשתה את הדרך מלב הבוהמה הישראלית אל פסגת המשפיעים של עולם התשובה >> עכשיו היא מתיישבת לשיחה מרגשת עם גיסה, ישראל מאיר, ומספרת לו על הילדות ברמת השרון, השיחות עם ראשי הממשלה רבין ופרס והאור שניצת ברגע לא צפוי>>סיפורה המרתק של [הילדה המחוננת, פעילת 'נוער מרצ' ו'שלום עכשיו', שהפכה למגדלור היהדות בארץ ובתפוצות
בל' בסיוון תשמ"א, נולדה במרכז הרפואי 'מאיר' בכפר סבא לאריה (איש מחשבים) ולרעייתו רונית (מורה) בתם הבכורה. בגלל התאריך העברי שבו נולדה היא קיבלה את השם סיון. "עוד יום אחד, והיו קוראים לי תמוז", היא צוחקת.
ההורים הוסיפו לה גם שם שני, אסתר, על שם סבתא-רבתא שלה, שנספתה בשואה. אסתר פריידל הלוי איש הורוביץ, מהעיר פיוטריקוב שבפולין. אבל סיון-אסתר לא גדלה בדיוק כמו אסתר-פריידל.
היא הייתה ילדה חילונית מרמת השרון, ואז מהרצליה. בגיל צעיר אובחנה כמחוננת והלכה אחרי הצהריים לחוגי מחוננים. היא הייתה פעילה בתנועת הנוער 'הצופים', וכילדה חילונית ואשכנזית מהרצליה החזיקה כצפוי בדעות שמאלניות. אלה היו ימי הסכמי אוסלו, והיא מצאה את עצמה ב'נוער מרצ' וב'שלום עכשיו'. מגיל שש החלה לכתוב בעיתוני ילדים ונוער, והמסלול התקשורתי החל להתפתח: היא הופיעה בתקשורת המשודרת ובעיתונים, ראיינה כילדה את יצחק רבין ושמעון פרס ועוד שלל דמויות מפורסמות במדינת ישראל.
ידידיה מאיר עם הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל
היום היא גב' סיון רהב-מאיר, נשואה לאחי הבכור איש התקשורת ידידיה מאיר. הם הורים לחמישה, גרים בירושלים ופעילים שניהם בחיבור עולם התורה ועולם התקשורת.
אפשר לומר שהיא חזרה בתשובה פעמיים, פעם אחת אישית ופעם אחת ציבורית.
היא מספרת: "תמיד כשמבקשים ממני לספר את סיפור התשובה שלי, אני אומרת שזו לא חוכמה. סיפור של דתיים מבית הוא הרבה יותר מסעיר בעיניי, דווקא כי הוא לא מסעיר. במובן מסוים זו 'לא חוכמה' לחזור בתשובה. אתה בא מבחוץ ובלי שום כפייה ושום עניינים של מגזר או סוציולוגיה או 'מה יאמרו', אתה פשוט אוהב את התורה עצמה. אף מורה בבית הספר לא אמרה לי אף פעם לברך או להתפלל, אף אחד לא ביקר אותי על יראת שמיים או העיר לי על לבוש. באתי מבחוץ מרצון חופשי ומבחירה שלי ישר לתורה, לקב"ה, אל הדבר עצמו.
"העוצמה האמיתית היא לגדול בתוך הציבור הדתי והחרדי ולמצוא את ההתחדשות בפנים. להמשיך את מורשת הדורות ולבנות את הקומה שלך. לכן מוזר לי שאף אחד לא מבקש הרצאה מבעלי: 'ידידיה מאיר מספר איך זה להיות בן של רב ולגדול מתוך זה'. אני באמת מעריכה יותר את הדתיים-מבית שמדליקים את הניצוץ. אגב, חכמינו מסבירים שהתפילה של יצחק התקבלה כי היה 'צדיק בן צדיק', לעומת רבקה שהייתה 'צדיקה בת רשע'. רגע, למה דווקא התפילה שלו התקבלה? הרי לכאורה רבקה היא במעלה גדולה יותר, היא חזרה בתשובה, לא?
"ובכן, מתברר שלהיות צדיק בן צדיק זה לא קל. אם אבא שלך הלך לבית הכנסת וסבא שלך הלך לבית הכנסת, ואם בעולם שכל הזמן קורא לנו להתחדש ולהמציא את עצמנו מחדש ולמרוד ולשבור מוסכמות – אתה גם הולך לבית הכנסת, בהתלהבות – אז אתה במדרגה ממש ממש גבוהה. זה לא אני, הרב דסלר כותב את זה. הרבה יותר קל להיות אברהם אבינו מאשר יצחק אבינו, בעיקר בתקופה שבה כולם מחפשים חידושים".
ובכל זאת, הנה הסיפור שלה: בגיל הנעורים היא הוזמנה בפעם הראשונה לשבת בבאר שבע. עד אז לא פגשה מעולם אדם דתי. כמה נערות דתיות שהכירה הזמינו את מי שכבר הייתה עיתונאית מפורסמת להתארח אצלן. היא התלהבה מהשבת, מהאווירה המיוחדת בבית הכנסת, מסידור התפילה ומפרשת השבוע. המפגש הזה גרם לה לאמץ מנהגים והלכות אל תוך חייה.
ואז הגיע יום כיפור. "הפעם הראשונה שבה שמרתי את יום כיפור וצמתי הייתה בגיל 15", היא מספרת. "הכרתי נערה דתייה, קראו לה טליה קסטלנואובו, והיא הזמינה אותי לחוות יום כיפור מבפנים, לראשונה בחיי. גם ברמת השרון ובהרצליה, שם גדלתי, זה היה יום אחר, יום שקט, בזכות הצביון היהודי של מדינתנו היקרה, אבל זה גם היה יום של אופניים עם החברים. עליתי לירושלים באוטובוס, ואני זוכרת שלקראת הצום, בדרך, קניתי כל הזמן אוכל. גם בתחנה המרכזית של תל אביב וגם בתחנה המרכזית של ירושלים, כי ממש נלחצתי מזה שאסור לאכול יום שלם. בסוף זה כמובן היה החלק השולי ביממה הזו. כמעט לא הרגשתי שלא אוכלים מרוב התלהבות. היום הצומות כמובן יותר מאתגרים אותי, ולא מלהיבים אוטומטית כמו בהתחלה.
"אני זוכרת שהתפללנו עם המשפחה של טליה בבית הכנסת האיטלקי ברחוב הלל בירושלים. אני לא אשכח איך שוב ושוב אמרו י"ג מידות של רחמים, 'ויעבור ד' על פניו ויקרא' ועוד כל מיני קטעים בתפילה. הם יכולים פתאום לחזור אליי, עד היום. מאוד התלהבתי מזה שזיהיתי את 'אדון עולם', אבל חוץ מזה, רוב התוכן של היום הזה היה חדש לגמרי. העמידה מול הקב"ה, האמירה 'אשמנו, בגדנו' והווידוי, הרעיון של מחילה וכפרה והתחלה מחדש. הייתי עיתונאית, ומבחינתי אלה היו המון סקופים מסעירים, המון כותרות. בלילה לא הצלחתי להירדם מהתרגשות. ישנו אצל סבתא של טליה ודיברנו לתוך הלילה. קראתי את המחזור של יום הכיפורים המון במהלך היום, כמו איזה ספר קריאה, ניסיתי לפצח כי הרגשתי שיש שם קוד סודי".
היא החלה לשמור שבתות וחגים, כשרות, ולאט לאט גם הגדירה את עצמה כאדם שומר מצוות. "המחויבות להלכה היא בסוף נקודת מפנה. אתה יכול להיות מסורתי, לאהוב את התורה, לחבב את המצוות, ללכת לשיעורים, וכל זה באמת נפלא. אבל יש נקודה שבה אתה מכריע שאתה מחויב. זה לא רק מקור השראה, זו מחויבות".
הייתי נער בן 15 כשהיא הפכה לגב' סיון רהב-מאיר עם נישואיה לאחי ידידיה. המעבר הצפוי שלה מעולם התקשורת להפצת יהדות שעליו נרחיב מייד, נתן את אותותיו כבר אז. הסקרנות שלה הורגשה היטב בשולחן השבת ובאירועים משפחתיים שבהם נשאו דברי תורה אבי מורי, וגם דודינו הזקנים רבני משפחת קוק וכ"ץ. לא יצאו אייטמים תקשורתיים מהשיחות שנמסרו בפורומים משפחתיים, אבל לא הייתה מילה שהיא החמיצה.
ידידות אמיצה. האחים מאיר ויוזם הספר – ראובן ויסקי, נכד הרב אדלשטיין זצ"ל מעניקים את הספר 'סולם יעקב' למרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א
אחרי החתונה, במשך שנים, המשיכה לעבוד כעיתונאית מן המניין: כתבת של ערוץ 12 בכנסת, כתבת לענייני משפט וגם כתבת לענייני דתות. היא סיקרה את האקטואליה, ראיינה, הביאה דיווחים בלעדיים ונראה היה שזה המסלול המקצועי העתידי שלה. המהפכה השנייה התרחשה כעשור אחר כך.
"במשך שנים הייתי חלק אינטגרלי מהמערכת וקיבלתי את כל הנחות היסוד שלה. יש משפט שאומר שבחדשות אומרים לכם כל ערב בשמונה 'ערב טוב', ואז שעה שלמה מוכיחים לכם למה זה לא נכון… שנים עבדתי לפי הנחות היסוד האלה: לקום בבוקר ולחפש איפה החרדים לא בסדר, איפה המתנחלים לא בסדר, ובכלל, מה לא בסדר. אני לא אומרת שאין היום בעיות, אבל הבעיה הכי גדולה היא לקום בבוקר ורק לחפש בעיות. גם אחרי שחזרתי בתשובה המשכתי לחשוב שיש דבר כזה עיתונאי אובייקטיבי וקיבלתי את הדרישות של מערכות התקשורת. עבדתי לפי הכללים האלה. רק לפני כמה שנים הבנתי שחטא – מלשון החטאה – זה לחטוא לשליחות שלי, להיות במקום הלא נכון. קלטתי שזו לא השליחות שלי בעולם. שאני מתארת תוכן שהוא אולי נכון עובדתית, אבל הוא פשוט לא הסיפור.
"זה קשור גם לכך שהפכתי לאמא. הילדים הם מצפן ומצפון. יש דברים שכבר לא רציתי לשדר כאמא. במובן מסוים אני מנסה לתקן את החטא, את ההחטאה הזו. להשתמש בכישרונות שקיבלתי, כדי לסקר גם את מה שמחבר, שמאחד, שמשמח, שמרגש, שמרומם. ואם לעלות קומה, אז להכניס גם את היהדות לתוך החדשות. להבין שפרשת השבוע היא חלק מהדופק שלנו, חלק מהתרבות שלנו".
מי אחראי לשינוי הזה בעצם?
"ידידיה, זה ברור. הוא תמיד קצת בז לסקופים, לחיפוש אחרי ידיעה חדשה שמחר תהיה ישנה. לאט לאט ובחוכמה הוא הוציא אותי מהאקטואליה השוטפת לסיקור ולכיסוי של דברים נצחיים יותר.
התחלתי לכתוב קטע יומי קצר – 'החלק היומי', כל יום משהו קטן על הפרשה. יזם חברתי צעיר בשם בניהו יום טוב פנה אליי והציע לפתוח קבוצות ווטסאפ כדי להפיץ את הקטעים גם שם. היום ברוך השם הקטע הזה מגיע למאות אלפים מדי בוקר, בהרבה פלטרפורמות, והוא מתורגם ל-17 שפות שונות (במסגרת הפרויקט הזה הוציאה סיון שני ספרים רבי מכר: 'הסטטוס היהודי' על פרשות השבוע, ו'ימים באים' על חגי ישראל. י.מ.). יש לנו צוותים גדולים של מתנדבים, גם מפיצים וגם מתרגמים, ואנחנו מחפשים כל הזמן עוד שותפים ופעילים.
"התגובות מכל רחבי העולם פשוט מרגשות. במנויים יש צעירים בקמפוסים בארצות הברית, יהודים ברוסיה ובאוקראינה שמגיבים תוך כדי הלחימה, יהודים באיראן. יש גם סיפורים אישיים יוצאי דופן: יהודייה שנשואה לנוצרי באיטליה מקבלת את הקטעים באופן קבוע. כמחצית מהמנויים מגיעים מהארץ ומקבלים את הקטעים בעברית, בדיוק כפי שכתבתי אותם, וגם כאן זה כיף לראות את המגוון ואת החיבור. יש לנו גם הפצה בקבוצת מייל סגורה של חרדיות עובדות, שמנוהלת על ידי בוגרת סמינר שביקשה ליצור מסגרת שכזו. כל אחד ומה שמתאים לו. הקבוצה באמהרית לא מתנהלת כמו הקבוצה ברוסית, כן? אבל בסוף כל אחד מקבל בכל יום קטע קצר של השראה, שמחבר לתורה.
"אני תמיד אומרת, שאת הקטעים הכי טובים בחלק היומי לא אני כתבתי. בכל יום אנחנו מקבלים הצעות לחלק היומי של מחר, ובדרך כלל הקטעים החזקים ביותר הם אלה שאנשים שולחים לי. הנה, בעודנו מדברים אני חושבת מה יהיה החלק היומי של מחר".
בעצם את כבר לא עיתונאית?
"בוא נגדיר רגע מה זה עיתונאי, מה זה איש תקשורת. המהפכה הטכנולוגית הפכה כמעט כל אדם לעיתונאי. כל אחד יכול לכתוב, לייצר תקשורת. השאלה היא, מה התוכן. אני נהנית לראיין, להכין כתבות ולשדר. רק השנה היו משדרי הבחירות הגדולים, וכמובן המשדרים על מלחמת רוסיה-אוקראינה ועוד. אבל אני רואה שיש ואקום בתחום של יהדות נגישה בעולם הדיגיטלי. אני לא רבנית ולא מומחית, אבל שנים רבות למדתי להביא רייטינג, ליצור עניין. לכן אני מנסה ליצור סקרנות ועניין סביב תוכן יהודי. לגרום לאנשים לטעום, וכמובן להעמיק יותר אחר כך. אני נותנת רק את הבסיס".
העבודה העיתונאית הכשירה אותך להפצת יהדות?
"יש בעיניי זירה צפופה מאוד של ויכוחי ימין-שמאל וחילונים-חרדים. הפלטפורמות הדיגיטאליות מלאות בוויכוחים חריפים כאלה ואין לי המון מה לתרום. זו לא הנישה שלי, יש שנונים ומהירים ממני. לעומת זאת, אם לאדם אין זמן או כוח לפתוח ספר או שאין לו בבית ספר תורני, מה יזכיר לו את פרשת השבוע? מי יביא לו בצורה הכי נגישה ובהירה רעיון של רש"י על הפרשה? שמתי לב שהתחום הזה יחסית ריק, ושמחתי להיכנס אליו.
"בהתחלה חשבתי שזה מיועד רק למי שלא מגדיר את עצמו דתי, אבל הופתעתי שאנחנו עצמנו גם צריכים חיזוק כזה. אנשים יוצאים לשוק העבודה או מטפלים בילדים קטנים, כל אחד ומשימות חייו, ולפעמים עוברים ימים שלמים בלי תזכורת על התורה הגדולה. אני חושבת שזה נותן גם עמוד שדרה, ביטחון עצמי, להתמלא בכמה דקות של תורה בכל בוקר. הרי אנחנו שומעים כל כך הרבה הסתה, קמפיינים, כל כך הרבה רעש שמציג את היהדות כבעיה ולא כפתרון. כחושך ולא כאור. צריך מדי פעם להיזכר ברש"י, בבעל שם טוב, בגאון מווילנא, ברב שמשון רפאל הירש, ברב שלמה וולבה, ברבי מליובאוויטש – עם כל הכבוד לסערה התורנית על מה שאמר איזה סגן שר שמסעיר את כל המדינה כאילו זה סוף העולם".
ציפית לכזו הצלחה?
"ממש לא. חשבתי שאני זזה הצידה. לא ידעתי שהציבור בעצם מחכה לתכנים כאלה וצמא להם. כשרדפתי בכנסת אחרי חברי כנסת, לא דמיינתי שיום אחד בערוץ 12 ישדרו שיעור שלי על פרשת השבוע. זה אפילו לא משהו שחלמתי עליו".
מעיינות הדעת
הנה רק כמה נתונים: בסקר שערך עיתון 'גלובס' זכתה גב' סיון רהב-מאיר בתואר העיתונאית האהובה ביותר בארץ, בקרב הציבור הרחב. על הזכייה אמרה אז: "זה באמת מחמיא ומרגש. ברוך השם. אני משתדלת לזכור שהבחירה בסקר של 'גלובס' היא לא רק בי אישית, היא בעיניי בחירת מחאה נגד תקשורת אחידה מדי ופרובוקטיבית מדי, שלא מכבדת את הערכים של חלק ניכר מהצרכנים שלה". בהמשך היא נבחרה על ידי המגזין 'פורבס' לאחת מחמישים הנשים המשפיעות בארץ, ועל ידי העיתון 'ג'רוזלם פוסט' לאחת מ-50 היהודים המשפיעים בעולם.
לצד 'החלק היומי' היא מוסרת אין ספור שיעורים והרצאות, בארץ ובעולם. "זה באמת כיף לנדוד עם התכנים האלה אל קהילות שונות ואל ציבורים שונים", היא אומרת. "השיעור הוזמן גם לפורום מטכ"ל וגם לכלא רמלה. אני לא אגלה איפה הקשיבו יותר בעניין".
כשאני שואל אותה על ההצלחה חסרת התקדים של הספרים האחרונים שלה, היא מתעקשת שוב שזה לא רק היא אלא הצמא האדיר של הציבור ליהדות. "אפשר לראות זאת באמני הזמר הישראליים ששרים פיוטים, בתוצאות הבחירות, באירועי הסליחות בכותל. אנשים רוצים יותר תורה בחיים שלהם".
ובכל זאת הספר 'סולם יעקב' והספר 'לגדול' שברו הרבה שיאים בעולם הספרות הישראלי, לא החרדי.
'סולם יעקב' הוא ספר שהיא ובעלה כתבו ביחד על הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל ואני זכיתי לערוך. הספר יצא בהוצאת 'ידיעות ספרים'. דווקא.
"שש שנים גרנו ברמת השרון, בתקופה שבה עבדתי באולפני הרצליה. לא חלמנו שדווקא ברמת השרון נכיר דמות שכזו. אחרי פטירתו שמענו בשבעה כמה סיפורים שלא הפסקנו לחשוב עליהם. ראובן ויסקי, נכדו של הרב, שכנע אותנו לצאת יחד למסע ולכתוב מעין מדריך לשיפור עצמי לאנשים, על בסיס דברים שלמדנו מהרב. הספר מחולק לפרקים: שלום בית, חינוך ילדים, סבלנות ויחס לזולת, התמודדות עם משברים, שבתות וחגים. זה ניסיון להציג בפני הקורא סולם, והוא יכול להתחיל ולטפס.
"המילה 'צדיק' נאמרת היום בקלות. אבל אנחנו זכינו להכיר צדיק באמת. זכינו לראות אדם, שכשמסתכלים עליו ועל התנהגותו, נזכרים בצלם אלוקים שיש בנו. רואים שהנפש יכולה לנצח את הגוף, שאפשר להגיע לפסגות גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו, והכול בהשלמה ובהרמוניה. המטרה בספר היא לא רק לתאר את גדולתו, אלא בעיקר לתאר איך אנחנו הקטנים יכולים גם להשתפר, לאורו".
הספר הפך לרב-מכר. הוא היה במקום הראשון בחנויות הספרים גם בעיר מודיעין וגם בעיר מודיעין עילית ונמכר עד היום ביותר מארבעים אלף עותקים. "בהוצאה לאור רצו לשים תמונה של שנינו על השער, של ידידיה ושלי. סירבנו. ועובדה, לא צריך אותנו. זה מרגש אותי שאנשים רואים תמונה של צדיק על הכריכה, והיד שלהם נשלחת קדימה, בסקרנות ובעניין".
לפני כשלושה חודשים יצא לאור ספר חדש: 'לגדול'. סיפורים לילדים ולכל המשפחה על פי פרשות השבוע. הספר הגיע למעמד של 'ספר זהב' תוך פחות משלושה חודשים. כלומר, בפחות משלושה חודשים נמכרו יותר מעשרים אלף עותקים. דובי אייכנוולד, מנכ"ל הוצאת 'ידיעות ספרים', אמר שמדובר בהישג נדיר בשוק הספרות, שמעיד על העניין הרב של הקוראים הישראליים בפרשת השבוע, ובפרט לילדים.
הספר 'לגדול'. מאת סיון רהב מאיר
"ראיתי מה אנשים כותבים כשהם מזמינים את הספר, כי יש אפשרות לבקש הקדשות. הורים כתבו: 'הילד שלי בחינוך ממלכתי, ואני מרגיש שהוא לא מקבל ידע על המסורת. לכן אני קונה את הספר'. זה העציב אותי והדהים אותי. מרבים לדבר בתקשורת על ה'הדתה', אבל אף אחד לא מדבר על ה'החלנה'. יש המון מסורתיים שמרגישים שמשהו בחינוך מתערער, שהילדים שלהם לא מקבלים את מה שבעבר היה מובן מאליו. את הספר אייר המאייר החרדי בנצי וולמן. ידידיה התלהב בציורים שלו ו'שידך' אותו להוצאת 'ידיעות ספרים', שכמובן ממשיכה איתו גם לספר הבא 'לגדול 2', שיצא בעזרת השם לפסח. בנצי הפליא להיכנס לעיקרון שמאחורי כל סיפור, וצייר ציורים מלאי הומור וחוכמה, שעשרות אלפי ילדים מכל המגזרים נהנים מהם".
ומה עם ספר למבוגרים?
"בשנה האחרונה נפרדנו מדודו הגדול של בעלי, הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל. הוא היה דמות נדירה. שילוב של גדלות בתורה עם אהבת ישראל ומעורבות בחיי הפרט והכלל. יום לאחר פטירתו פרסם ידידיה בטורו בעיתון 'בשבע' את הפסקה הבאה: 'ביום רביעי השבוע, בשעה שבע ועשרים בערב, תם עידן. העולם כבר לא יהיה אותו עולם. בטח לא עולם הרבנות. ברוך ד' לא אלמן ישראל, יש הרבה רבני ערים, יישובים ובתי כנסת. אבל רבנים כמוהו אין. ואני לא חושב שיש קורא אחד שהכיר אותו ולא מהנהן עכשיו בהסכמה ובכאב. אז מה כותבים בשעה קשה זאת, יום רביעי לפנות בוקר, עוד לפני ההלוויה אפילו? אין לי יומרה להקיף את מלוא הדמות. בשביל זה צריך לכתוב ספר שלם (קוראים שיש להם סיפורים וזיכרונות מהרב מוזמנים לשלוח אליי למייל)'. די היה בפניה בסוגריים, כדי שנקבל מאות סיפורים על אישיותו המיוחדת. העורך המוכשר אריאל שחר שעובד איתנו ראיין כבר למעלה ממאתיים איש על דמותו. כל סיפור מרתק יותר מהקודם. אנחנו עובדים על ספר שינסה להקיף את דמותו המיוחדת".
לאור הביקוש לתוכן הזה שלה גם בקהילות היהודיות בחו"ל, המשפחה כולה יצאה לארצות הברית לשליחות. אני יכול לכתוב פה באריכות על המחיר האישי של מעגלי המשפחה שנותרו כאן בארץ. אבל הסיפור הוא מה שהתרחש מעבר לים.
"גרנו בניו יורק כמעט שנה", היא מספרת. "זכינו להגיע להרבה מאוד קהילות. היה מדהים ובעיקר מעורר מחשבה. מי שהזמין אותי היו כמובן קהילות שרוצות את התוכן הזה, אבל אותי עניינו היהודים שאין להם קהילה. רוב ככל יהודי ארה"ב אינם אורתודוכסים, וגם לא רפורמים או קונסרבטיבים. הם לא שייכים לשום זרם, כי הם פשוט לא בסיפור. אולי סבא שלהם הלך פעם לבית כנסת. זה האתגר האדיר שלנו, ואני לא בטוחה שהוא על סדר יומנו. הוויכוחים הפנימיים במדינת ישראל חשובים, אבל נדמה לי שאם עושים זום אאוט, מתברר שהסיפור הוא היעלמות היהודים בעולם. התבוללות. ניכור. בורות. האם אנחנו בכלל חושבים על זה? מתפללים עליהם? שומרים על קשר עם מי שאפשר לשמור? התביישתי לגלות שהישראלים שעוברים לארה"ב הם שיאני ההתבוללות. הם פחות שולחים לחינוך יהודי (שהוא יקר), פחות מתחברים לבית הכנסת והתוצאות בהתאם. זהו אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי ביומיום, וזה הקהל שהכי חשוב לי. הישראלים והיהודים בחו"ל".
אבל אז הגיעה הקורונה, והשליחות נפסקה
"ראינו את המעצמה הגדולה בעולם, ארצות הברית, קופאת מול הקורונה. פשוט לא מגיבה. וראינו את מדינת ישראל הקטנה מתפקדת בצורה נפלאה. כל ההרצאות והפעילויות הפסיקו, לא היה טעם להישאר והמצב בארצות הברית הלך והחמיר. מי שיש לו ביקורת על ההתנהלות במדינת ישראל, מוזמן להשוות אותה לניו יורק באותם ימים. אל-על כבר הפסיקה לטוס לארץ, מצאנו טיסה אחרונה והגענו ממש בערב ליל הסדר, שהיה גם ליל הסגר".
היא ממשיכה לטוס רבות להרצאות בחו"ל, וגם גילתה את ה'זום' ("ככה אפשר להגיע לקהילות קטנות, לכיתות קטנות. מדהים שגילינו את הכלי הזה רק בקורונה"), וגם הפעילות בארץ ממשיכה במרץ.
"אם יש משהו שלמדתי מהקורונה הוא, שהשליחות האמיתית היא פנימה, לתוך הבית. הרבה יותר קל להיות על במות בפלורידה או בקליפורניה, מאשר להיות בבידוד או בסגר עם חמישה ילדים בבית ששכרנו, כי בכלל לא ידענו אם נחזור לניו יורק או לא. אמא שלך, חמותי החכמה, מנחת ההורים הרבנית זיוה מאיר ("אמא מאיר") אמרה לי פעם את המשפט, שבו דבורה הנביאה מציגה את עצמה בשירת דבורה, בספר שופטים: 'עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל'. דבורה הייתה נביאה, שופטת, אישיות, מנהיגה, אבל קודם כול היא הציגה את עצמה כאם בישראל. כי זו שליחות קדושה. הכתבה הזו עוסקת יותר בעשייה הציבורית, אבל בסוף, כמו שחז"ל אומרים, קירות ביתו של אדם מעידים עליו. לא הפוסטים והתגובות, אלא ההתנהגות בבית פנימה, כאמא, כרעיה, כבת, כנכדה. זה בית הספר האמיתי של החיים, ושם אנחנו נבחנים, צומחים ומאירים".
