רבי שהוא קודם כל מחנך: שנים לפני שעלה לכהן כאדמו"ר – העמיד כ"ק האדמו"ר מזוועהיל זצ"ל המוני תלמידים בישיבת 'בית אברהם' של חסידי סלונים, בה למד ולימד, וכמשגיח בישיבת באיאן | וכמו זקניו שמסרו-נפש עבור כל יהודי, הרבי ידע את מצבו של כל תלמיד, ונתן את כל-כולו עבור כל מי שפנה לעצה ולברכה | הזמינות למבקשי ישועה בכל רגע, הדרך להעביר ביקורת, וההשתתפות האמיתית בצער הזולת | תלמידים וחסידים מתקשים להיפרד מ'מרומם הנשמות מבית ישראל'
צילומים: שלומי טריכטר, מוסדות 'תיקון המידות' ומכון 'מעיינות הרים'
"אם צריך לתמצת במילה אחת את התחושה ששררה סביבו – אומר זאת כך: נעימות. ואם בשתי מילים, אזי מדובר בנעימות ורוגע. הוא היה מגיד שיעור ולמען האמת שימש גם כמשגיח. כולנו ידענו שהוא בנש"ק ובן עלייה – אבל דיבורו היה בגובה העיניים והוא השרה שלווה, כפשוטו".
שעות ספורות לאחר שהעולם החסידי נתקף הלם עם הבשורה על פטירתו הפתאומית של כ"ק האדמו"ר מזוועהיל, הרה"צ רבי שלמה גולדמן זצ"ל, התלמידים שלמדו במחיצתו לאורך השנים – מתקשים לעכל את הבשורה. לא, הם אינם חסידי זוועהיל.
לפחות חלקם. הם חסידי סלונים – שבישיבתה, 'בית אברהם', שימש כר"מ עשרות שנים – או חסידי באיאן, שבישיבתה שימש כמשגיח רוחני. אם חסידי זוועהיל איבדו רבי – מאות התלמידים בישיבות אלו איבדו רב, מחנך, מי שהעולם הרוחני שלהם התעצב על ידו בידיים אמונות ובהבנה רגישה לנפשו של כל תלמיד.
תלמידים וחסידים מתקשים להיפרד מ'מרומם הנשמות מבית ישראל'
"אני מתקשה להאמין עד לרגע זה שהוא איננו. שהקול הנעים הזה, זה שמלווה אותי מאז היותי בחור, כבר לא יישמע בעת שאתקשר אליו", אומר ל'משפחה' תלמידו בישיבת 'בית אברהם', ר' אליעזר דייטש. על אף שכבר חלף כמעט יום מאז נודע על הפטירה ואיש שיחנו אף זכה להשתתף בהלוויה, הוא נשמע עדיין נסער, מתקשה להתאושש מההלם שגרמה הפטירה הפתאומית.
כל אנשי שיחנו מספרים בכמיהה עצומה על האופן שבו התייחס הרבי, בהיותו אדמו"ר, לכל אחד, ואיך אכן נהג לענות לכל שיחת טלפון שהגיעה לביתו, ואין זה משנה מה השעה או מי הוא זה שמתקשר ומה הנושא – האם הוא סובל דיחוי או לא. הרבי עצמו היה עונה, ללא פילטרים של משמשים וגבאים, ומקשיב לכל מצוקה שזרמה למעונו.
בדרך סבו הגדול שהוא זכה להיקרא על שמו – הצדיק הנשגב הרה"ק רבי שלומ'קה מזוועהיל זי"ע שכידוע הפקיר עצמו למען כלל ישראל, כשכל מי שרצה יכול היה להגיע אליו, לשוחח עימו ואפילו להתארח בביתו – השתדל הנכד לצעוד. לא ראה כל פחיתות כבוד בכך שהוא זמין לכל שיחה, ובלבד שיוכל להיות נגיש ולסייע לעוד יהודי שמבקש את עצתו ועזרתו.
'מחנך' ועורך טישים
כעת חוזר התלמיד ר' אליעזר דווקא לשנים המוקדמות, עת כיהן האדמו"ר לעתיד כר"מ נערץ בישיבת סלונים. כבר אז נחשפו הבחורים הצעירים לאישיותו הנדירה ואין פלא שהם נכרכו בו ועקבו אחריו בהערצה.
"כאשר רק הגיעה הבשורה המחרידה על פטירתו הפתאומית של הרבי, כשלא הייתה לכך כל התרעה מראש – כבר החלה נהירה לבית מדרשו שבירושלים. אני יכול לומר שבבית המדרש שבו אני מתפלל, סלונים שבביתר עילית, הסתובבו אנשים שהגיעו לתפילת מעריב כשהם מוכי הלם. בהלוויה פגשתי יהודים שלמדו אצלו לפני שלושים שנה, כשהם היו בסך הכל בחורים בני ארבע עשרה וחמש עשרה. מסתבר שדווקא הוא, מגיד שיעור בסדר בקיאות אחר הצהריים, היה זה שהצליח לכבוש את ליבם עד שגם כיום, שנים אחרי, הם עדיין מלאי הערצה כלפיו".
ככל שהדבר נשמע מפתיע, כך אנו מגלים שישנם רבים מאוד שמבחינתם הרבי היה ונשאר קודם כל מחנך. אומנם, בשנותיו האחרונות הלך שמו לפניו בזכות היותו מנהיגה של עדה נכבדה בישראל, אך בהיותו רבי שערך 'טישים' – התכונה הזו של 'מחנך' המשיכה לאפיין את אורחותיו.
יחס אישי לכל תלמיד. האדמו"ר זצ"ל בימיו כמשגיח, מפקח על נסיעה למקומות קדושים
"הוא היה אומנם רב'ה", מתקשה לדבר בלשון עבר אחד מהמשמשים בקודש, ר' אריה פריימן, "אבל לפני הכל נשא בעול החסידים. הוא לקח על עצמו התחייבויות רבות עבור המוסדות, היה עסוק בעסקנות בכדי לעזור לכל מי שביקש את עזרתו. מעולם לא ראה לעצמו פחיתות כבוד להתקשר ולטרוח עבור כל אדם מישראל. אבל אלו שתפסו אצלו את המקום החשוב ביותר היו הבחורים. אלו היו נכנסים אליו וזוכים ליחס אישי ומיוחד. לאחד אמר: 'קח את המסכתא הזו ותלמד אותה בין הסדרים' כשהוא עוקב אחר התקדמותו. מבחור אחר דרש שיסיים ש"ס כשהוא מלווה את התהליך מקרוב. הבחורים תפסו אצלו תמיד את המקום הראשון".
רבי, ומג"ש בדף היומי
את דרכו כמחנך החל כ"ק האדמו"ר מזוועהיל זצ"ל בהיותו אברך צעיר. הוא מונה לכהן כמשגיח בישיבת באיאן, בעוד שאחר הצהריים שימש כמגיד שיעור בישיבת סלונים. מייד עם תחילת דרכו, באה לידי ביטוי אותה תחושה של נעימות ששררה סביבו.
"מעולם לא הרים את קולו על תלמיד", נזכר התלמיד הרב דייטש. "הוא היה נכנס ברוגע לשיעור, צולל מייד לגמרא, עובר לרש"י ולתוספות, מסביר הכל בצורה ברורה. אבל הייתה לו נעימות מיוחדת. בזכות התחושה הזו לא היה בחור שלא חיפש את קרבתו".
לא היה זה סוד שבישיבה, שהתברכה באנשי צוות ששמם הולך לפניהם בעולם החינוך – ניכרה בכל שנה דריכות לפני תחילת השנה, כשהבחורים ביקשו ללמוד דווקא בשיעור של המגיד-שיעור הבנש"ק הרב גולדמן. "הבחורים הלכו אחריו שבי", אומר הרב דייטש. "וזה לא היה רק בזכות ההסברים שהפכו כל סוגיה למובנת. אלא בעיקר בשל היחס האישי, הדיבור בגובה העיניים. הייתה לו יכולת להתחבר לכל בחור. הוא היה אומנם בן ונכד של אדמו"רי זוועהיל, אך הנתונים הללו לא גרמו לשום יחס של התנשאות או ריחוק. הקשר הזה, כפי שהתברר, נמשך אצל רבים מאוד על פני עשורים והוא צלח מבחנים של זמן, מקום או תהפוכות אחרות".
השיעור עצמו, הוא מעיד, היה חוויה בזכות עצמה. "בישיבה אמרו שהוא יודע את כל הש"ס. הוא היה מסביר את הסוגיה בטוב טעם, צולל לעומקה בעיון, כשהיה ניכר שכל הש"ס פתוח בפניו, עם ידיעה נרחבת ומפתיעה בכל חלקי הש"ס. ראש ישיבת זוועהיל, הגאון האדיר רבי מיכל זילבר, סיפר כי בכל פעם שנכנס אליו והיה מדבר עימו בסוגיה כלשהיא – ניכר היה שהרבי 'מצוי בה' כאילו הרגע למד אותה. עד כדי כך, שהוא לא היה נדרש להכין את הדף שאותו מסר בכל ערב כמגיד שיעור בדף היומי".
אדמו"ר שמוסר שיעור בדף היומי? אנו תוהים מייד.
זהו, שכנראה עוד לא הצלחנו לפצח את דמותו של הרבי מזוועהיל , אך אנו שמים לב שבני שיחנו לא רואים בכך משהו חריג. "כן, הרבי מסר תמיד שיעור בדף היומי, והוא לא הפסיק זאת גם כאשר החל לכהן כאדמו"ר", אומר גם הגבאי, ר' אריה פריימן, אם כי הוא חולק על ההגדרה ש'הרבי לא הכין את הדף'. הוא מספר כי "הרבי אומנם לא נדרש להכין, כולנו ידענו שיש לו שליטה נרחבת בכל הש"ס – אך הוא לא יצא אל השיעור לפני שעבר על הגמרא בעיון, גם אם הדף היה ברור ונהיר לו".
ואגב, השיעור היווה מבחינתו עוד הזדמנות לחזק יהודים. מעבר ל'בעלי בתים' שהשתתפו באופן קבוע בשיעור – שהתקיים בעקביות, מחזור אחר מחזור, כשעתה החל המחזור הרביעי – היו שם כמה יהודים קשי יום שכל יומם התנהל סביב השיעור. הם הגיעו כדי לקבל את החיוך מהרבי, וכשקמו מהשיעור, הם נהנו ממילה טובה של הרבי – הלא הוא מגיד השיעור…
תלמידיו מישיבת סלונים מספרים כי מעולם לא ראוהו בכעס. "הוא היה מיודד עם הבחורים, אהבו להימצא בקרבתו", מספר לנו תלמיד אחר מאותם הימים. "כיבדנו אותו מאוד, ידענו שהוא תלמיד חכם ובן עלייה – והוא ידע תמיד להתכופף ולמצוא שפה משותפת עם כל אחד". אין פלא שהם נקשרו אליו ביותר, והקשר נמשך במשך עשרות שנים. "בכל פעם שהוא קם ממקומו אחר השיעור, התגודדו בחורים סביבו. מחכים לשמוע מילה טובה, 'ווארט' או סיפור קצר. כשחיתן את בתו – הבחורים הרגישו בחתונה חלק מהשמחה. זו הייתה שמחתם שלהם".
התלמידים מספרים: "הוא לא נזקק להעביר את המסרים באמצעות שיעורים ושיחות. בין לבין, תוך כדי לימוד, היה משחיל דברי השקפה וחסידות, שנצרבו בנפשם של התלמידים הצעירים".
דווקא בשל כך, הצליחו דיבוריו שנאמרו באגביות – להשפיע ולחדור אף יותר מדרשות התעוררות. "כשלמדנו מסכת שבת והגענו לסוגיה שעוסקת בתפילין, סטה לפתע המגיד שיעור מהסוגיה והוא הרחיב על קדושתן של התפילין. ואז, כבדרך אגב, אמר בסוף השיעור ש'אחרי שאנו רואים את הקדושה של התפילין – איך אפשר בכלל לדבר דברים בטלים כשאנו עטורים בתפילין?' וזהו, כך שאל, ולא היה צריך יותר מזה. לאחר אותה 'שיחת מוסר' ראיתי בחורים רבים שלא העזו לדבר עם תפילין, לאחר שהנושא נחקק בנפשם".
עבודה של פשטות. בריקוד בחצר הרשב"י במירון
'כמו גלגולי שלג'
מסירותו של האדמו"ר מזוועהיל לעתיד עבור כל אחד מתלמידיו – הוא עניין שצריך לימוד. "הוא לא הניח לאף תלמיד לחמוק ממנו, כשהוא מצליח לעקוב אחר כל אחד ולקדמו, בלי פשרות", אומרים התלמידים.
אחד מהם מספר לנו סיפור מפעים: "בכל יום שישי התקיים מבחן שבו בחן אותנו הרב'ה על החומר שלמדנו השבוע. היה שבוע אחד שלא ידעתי את החומר ולא נכנסתי למבחן. ביום ראשון הוא פוגש אותי ושואל: איפה היית במבחן? עניתי לו שלא ידעתי את החומר, לכן לא נבחנתי…
"המגיד שיעור שמע ולא אמר מילה. אחרי כמה רגעים אני רואה אותו נכנס לחדר הר"מים, וכשיצא משם הוא ניגש אלי ואמר לי: 'שמע, התקשרתי עכשיו לכולל של סלונים – הכולל ממוקם במרחק של חמש דקות מהישיבה – ודיברתי עם דודך. אמרתי לו שלא ייתכן שאחיינו לא ידע את הגמרא של השבוע וסיכמתי עימו שהוא מקדיש לך עכשיו שעה ללימוד. לך אליו כעת ולמד עימו'. הוא פשוט לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שאני לא אדע את החומר הנלמד…"
הקשר עם ישיבת סלונים החל עוד מבחרותו – כאשר האדמו"ר מזוועהיל לעתיד נכנס ללמוד בישיבת 'בית אברהם' סלונים, שם הפך לתלמידו המובהק של כ"ק האדמו"ר ה'נתיבות שלום'. ברבות השנים, אך טבעי היה שהתלמיד המוצלח, שרכש קנייני תורה בחסידות סלונים – יהפוך למרביץ תורה בישיבה שבה למד.
"לא אשכח את יום פטירתו של ה'נתיבות שלום', בז' באב תש"ס", מספר הרב דייטש. אחרי ההלוויה חזרנו לישיבה ובסוף חודש אב ביקשנו לקיים מסיבה לרגל סיום הזמן. סיפרנו לו על כך, ופניו פשוט החווירו. לאחר דקה של מחשבה אמר לנו: 'כתוב שכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, וצדיקים פירשו שמי שחושב מה יהיה לאחר הסתלקותו של רבו – הרי זה כמי שחושב חלילה מה יהיה בלעדי שהקב"ה נוכח בחיינו. לכן, אני מעולם לא חשבתי מה יהיה לאחר ההסתלקות של רבי, אבל
יתמות מהדהדת אחרי שנות הנהגה קצרות. בעריכת השולחן
אילו היו אומרים לי ששבועיים וחצי לאחר שהרבי נפטר ירצו בחורים לעשות מסיבה – לא הייתי מאמין למשמע אוזניי…"
אין פלא, שאברכים שגילם עומד כיום על ארבעים ויותר, זוכרים היטב את הדברים שאמר, תוך כדי, בתוך מהלך השיעור כשהם נחקקים במוחם לדורות. אחד מהם הזכיר בעת ההלוויה את ה'ווארט' ששמע ממנו כבחור בן ארבע-עשרה, בשמו של הרה"ק רבי נחום מטשערנאביל זי"ע, שכאשר יהודי מקבל ייסורים ואומר עליהם 'ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי' – הרי זה עולה בדיוק כגלגול שלג. "זה חדר אלינו עמוק, כי אצלו 'ווארט' שאמר לא היה מהשפה ולחוץ. הרגשנו ש'הוא היה אומר', שהוא מדבר מפנימיותו…"
מכות בכפר דרוזי
לימים, כאשר יתעטר בנזר האדמו"רות, יוזמן הרבי מזוועהיל לכנסי חינוך שונים, בהם יישא דברים בפני המלמדים והוא ישטח את משנתו החינוכית. משנה שהתבססה על 'ימין מקרבת' ועל אהבה שמקלקלת את השורה. אך זו לא הייתה רק משנה סדורה; זו הייתה מהותו, כשזו הייתה הסיבה לכך שדורות של תלמידים רואים בו – במי שהיה מגיד שיעור בישיבה קטנה, בסדר בקיאות אחר הצהריים – את רבם המובהק שהקנה להם תורה ובעיקר יסודות חיים.
כפי שידע מה לומר – ידע מתי לומר ובעיקר מתי לא לומר. תלמיד אחר סיפר לנו, כי בהיותו בסוף שיעור ג', טרם סיימו את הישיבה הקטנה – פגש בו באקראי, כביכול, ואז ביקש לומר לו משהו. "הוא קרא לי הצידה והעיר לי משהו שנגע להתנהגותי. לימים הבנתי שהוא שמר את ההערה בליבו במשך שנה שלמה. רק עכשיו, לפני שאנחנו נפרדים, הוא מרשה לעצמו להעיר לי, כדי שהדבר לא יעיב בכל פעם שניפגש ולא תיגרם לי אי נעימות".
במקרה אחר פגש פעם בחור בכותל המערבי, וכששוחח עימו שמע ממנו שהגיע ברגל. "ושמירת עיניים מה יהא עליה?" שאל המגיד-שיעור. "כך לעבור דרך הרובע, עם כל התיירים והמראות הלא רצויים?"
הבחור ענה שאין לו כסף לנסיעה באוטובוס, והמגיד שיעור לא ענה לו. חלפו כמה ימים, והאדמו"ר לעתיד מזהה את הבחור בישיבה יושב בצד ואוכל 'ביסלי' להנאתו. ניגש אליו בשקט ואמר לו: "לאוטובוס אין לך כסף ולביסלי יש לך?…" כך אמר בחצי חיוך והלך לו לדרכו. המסר, למותר לומר, נקלט היטב.
פעם נסע עם בחורי הישיבה למקומות הקדושים בצפון. בשלב מסוים נכנסו הבחורים לכפר דרוזי, ואיכשהו התלקחה שם מריבה שהגיעה כמעט לסכנת נפשות. המגיד שיעור שהתלווה לנסיעה ראה כיצד העסק יוצא משליטה, והוא ניגש להרגיע את הרוחות. עם זאת, הרוחות כבר התלהטו, וכשניגש להרגיע את הדרוזי – כובד בנחת זרוע…
"בניסים הוא ניצל, ובשבת, כאשר עליתי אליו, לא פסק מלהזכיר שוב ושוב את חסדי הבורא ועל כך שראה ניסי ניסים. הפציעות עוד היו ניכרות בו, היו לו שריטות על הפנים", נזכר אחד התלמידים. "אך הוא דיבר רק על הניסים שראה. התלמידים, אלו שבעטיים נגרמה המהומה שכמעט והסתיימה בטרגדיה, לא קיבלו ממנו כל נזיפה. הם לא נזקקו לכך כלל, לאחר שהוא ביטא היטב את מה שהיה לו בעצם לומר, וכל זאת בלי לומר להם מילה…"
בין סלונים לזוועהיל
ביום כ"ה אלול תשט"ז, יום ההילולא של זקנו, המגיד הקדוש רבי מיכל מזלוטשוב – נולד האדמו"ר לאביו, כ"ק האדמו"ר רבי אברהם גולדמן מזוועהיל זצ"ל, בנו של האדמו"ר רבי מרדכי, בנו של האדמו"ר רבי גדליה משה, בנו של האדמו"ר הנודע רבי שלומ'קה מזוועהיל. הוא נקרא על שם סבו הגדול – האדמו"ר רבי שלומ'קה מזוועהיל. מקטנותו שאב את האווירה המיוחדת של חצר זוועהיל, את ה'אהבת ישראל' לכל יהודי ואת עבודת השם שנמזגה בפשטות הליכות.
בתחילה למד בישיבה קטנה של חסידי זוועהיל בירושלים. בגיל שמונה עשרה נכנס לישיבת סלונים, שם דבק בלב ונפש בראש הישיבה – כ"ק האדמו"ר ה'נתיבות שלום' זצוק"ל, והיה לאחד מתלמידיו הקרובים.
מי שאחראי על התקרבותו לסלונים – הוא הגה"ח רבי חיים ורנר שליט"א, מגדולי המשפיעים שיצאו מחסידות סלונים, שבאותן שנים שימש כ'משגיח' בישיבת זוועהיל. בהשראתו, התקרב הנסיך לבית זוועהיל לחסידות סלונים, והוא נקשר בלב ונפש לרבו, ה'נתיבות שלום' זצ"ל, ולאחר מכן לבנו ממשיך דרכו, כ"ק האדמו"ר מסלונים שליט"א. במשך השנים החשיב את עצמו לחסיד סלונים מן השורה, וגם כשהחל לכהן כאדמו"ר, לאחר הסתלקותו של אביו ה'אור אברהם' זצ"ל – המשיך להגיע לסלונים, אם כי בהוראת האדמו"ר מסלונים שליט"א מיעט בכך, באומרו: "עליך לתת את כל כולך לחסידים שלך".
והוא אכן נתן את כל כולו לחסידיו, ולא רק לחסידיו, פשוטו כמשמעו.
בהגיעו לפרקו נישא לבתו של הגאון הצדיק רבי משה נתן נטע למברגר, גאב"ד מאקאווא זצ"ל, בעל 'עטרת משה' ואביו של כ"ק גאב"ד מאקווא שליט"א. החסידים מספרים, כי בטרם הפך לחתן, ביקש ה'עטרת משה', שנודע כגאון בכל מכמני התורה – לבחון את הבחור המיועד. במשך שלוש שעות רצופות בחן ה'עטרת משה' את הרבי לעתיד, והתפעל מגדלותו של החתן המיועד בכל חלקי התורה.
לאחר נישואיו התגורר ליד חותנו בקרית אתא, כשהוא משקיע את כוחותיו ביגיעת התורה, ולומד בחברותא עם חותנו גם בס
פאר מקדושים. הרב זצ"ל בחתונתו, לצד אביו וזקינו וחותנו ה'עטרת משה' ממאקאווא זצ"ל
פרי קבלה וחסידות. האדמו"ר היה אומר תמיד על חותנו הגדול כי מלבד לימוד התורה בעיון ובעמקות – "שום דבר לא תפס אצלו, הוא היה כולו תורה".
הרבי עונה לטלפון
החסידים מספרים על הנהגות והתבטאויות שנשמעות כשייכות לדורות קודמים – אך אירעו בעצם רק לפני ימים ספורים. ר' בן ציון בלוי, מי שזכה אף הוא לשמשו ולהסיעו ברכבו, כשהוא היה האחרון שניהל עימו שיחה טלפונית ביום שני האחרון, דקות לפני שנודע על האירוע הלבבי הפתאומי שגרם להסתלקות הפתאומית – מספר על עובדות רבות להן היה עד, כאשר מכולן עולה אותה תמונה מדהימה: הרבי חש שהוא שייך כולו לחסידיו, ולכן לא הייתה מציאות שבה הוא יפנה מעט זמן לעצמו.
"כשישב בחדרו ולמד, הוא השאיר את קו הטלפון פתוח, כדי שאם מישהו יצטרך את עזרתו – יוכל לענות מייד", מספר בלוי. "ניהלנו עימו ויכוחים כדי לגרום לו לתת לנו את הטלפון לפחות כאשר הוא פורש למנוחה קצרה, אך הרבי לא הסכים", מספר בלוי. "כך היה גם כאשר הרבי נכנס לבית החולים לפני כשלוש שנים בשל אירוע לבבי שעבר, וכך היה גם כשידענו שעבר עליו לילה שלא ישן והוא נזקק למנוחה. הרבי לא הסכים שנמנע מאנשים להתקשר או לדפוק בדלת ולהיכנס. 'יהודי צריך להשיח את ליבו, ואני אמנע זאת ממנו?' שאל ולא הבין.
"פעם, כשנזקק נואשות למנוחה, התחננתי בפניו שיביא לי את הטלפון. לאחר מאמצי שכנוע רבים נעתר הרבי, אך אמר לי: 'ראה, פלוני אמור להתקשר ולבשר לי בשורה טובה. כשהוא מתקשר – תעיר אותי מייד'. אמרתי לו: עד כאן. אני את הרבי לא מסוגל להעיר. 'אם לא תעיר אותי', אמר, 'איני יכול לתת לך את הטלפון'. הרבי נכנס לחדר לנוח, כשהמכשיר לצידו, שאומנם צלצל וצלצל וגרם לכך שלא הייתה לו כל מנוחה באותו יום…"
העובדה שכל אחד יכול היה להתקשר אליו, בכל שעה, גרמה לכך שאכן לא הייתה לו מנוחה. אגב, הוא גם לא נסע מעולם לנופש. "הפצרנו בו
הולך בדרכי אבות. כבחור צעיר מתלווה אל זקינו ה'יקרא דמלכא' בדרך לכותל
שיסע כמו אדמו"רים אחרים, אך הוא סירב לשמוע. נהג לומר לנו: זקוקים לי כאן", מספר הרב אריה פריימן. "לכל היותר, הסכים לפני שנסע לשבת סליחות למירון, לנסוע יומיים שלושה קודם, אך גם אז היה הטלפון צמוד. כיבוי מכשיר? מאן דכר שמיה".
למרות זאת, הדבר לא פגע במנוחת הדעת שלו. כל מי שפגש בו, חש את אותה אווירה של רוגע ושלווה, אותה תחושה של נעימות שליוותה אותו מאז צעירותו, כשהיא מהלכת קסם על כל רואיו. ומעניין: הכל כיבדוהו וזאת על אף שמעולם לא נהג בגינוני מלכות. לאחרונה הגיע לסעודת חומש של נכדו. בהגיעו, התיישב על כיסא 'כתר' פשוט, לצידם של יתר ההורים והסבים. לא הסכים לגשת לשולחן הכבוד, שכן הגיע כסב – לא כרבי.
"פעם התקשרתי לגיסי, שהיה נהגו והוא בדיוק הסיע אותו. להפתעתי, הרבי ענה לשיחה", מספר דייטש. "התברר שהוא ראה את שמי על הצג, וביקש לענות לי ולשוחח עימי. מבחינתו, היה זה מובן מאליו שהוא אמור לענות לי, מי שהיה תלמידו בסלונים לפני 20 שנה, כשהוא לא רואה בכך כל פחיתות של כבוד".
אירועים אלו חזרו ונשנו על עצמם כל העת. כל יום. "נקשרתי אליו מאד בהיותי בישיבה, והקשר עימו נמשך גם כשהיה לרבי. לכן, כשערכתי לבני 'חלאקה' – ביקשתי להיכנס אליו. הגבאי הורה לי שאגיע בהקדם, כי הרבי ממהר לצאת. הזדרזתי לצאת, אך לצערי אירעו שיבושים. כשהגעתי, ראיתי את הרבי נכנס לרכב, עומד לנסוע אל היעד אליו ביקש להגיע. ניגשתי אל הרבי, והגבאי אומר לי: הרי אמרתי לך שהרבי ממהר, גש אל הרבי והוא יברך כאן את הילד.
"אך הרבי שמע והתנגד. 'אין דבר כזה', אמר, והוא יצא מהרכב, חזר לחדרו, שם קיבל אותנו בנחת ובמתינות, שתה לחיים, בירך 'מזונות', גזר לילד את שערו ואפילו דיבר עימו ברוגע, כאילו כל יומו לפניו.
"גם כאשר ערכתי ברית מילה לבני", ממשיך דייטש, "הזמנתיו, אך הוא התלבט מה יעשה: הרי בסלונים הברית מתקיימת בשעה המדויקת, והוא מסיים שחרית בשעה מאוחרת יותר. אמרתי לו שאין צורך שיטרח, אך הוא לא הבין: 'תלמידי משכבר הימים עושה ברית לבנו ולא אגיע?' בסופו של דבר הקדים את תפילת שחרית בישיבה בעשר דקות, והוא התייצב לברית בזמן. כי איך אפשר שלא לשמוח עם תלמיד שעורך שמחה…"
לשנות גישה בשידוכים
בשנותיו כמשפיע ומרביץ תורה היה שומר על קרבה עם כל התלמידים וכל מי שביקש לקבל ממנו השפעה טובה ברוחניות. ומשהחל להנהיג את עדת חסידי זוועהיל – תבע מכל אלו שנהגו להתקשר אליו, שימשיכו כמימים ימימה. "אין בזה שום בעיה", נהג לומר, גם אם היה ברור שהדבר מגיע על חשבון זמנו, ובעיקר על חשבון בריאותו. הוא לקח לליבו כל קושי, כל מצוקה, כשהוא נרתם לסייע בכל מקרה ככל שיכול. "חיי תלויים על בלימה", אמר לא מכבר לאחד שפנה אליו, ועם זאת – המשיך להתאמץ למען הציבור.
"פעם התקשר אלי הרבי, וזאת כשהייתי משגיח בישיבת נדבורנה בבני ברק", מספר אחד מתלמידיו בישיבת סלונים, "התפלאתי מה הביא את הרבי מזוועהיל להתקשר אלי, אך הוא הסביר בטבעיות: אחד החסידים סיפר לי שהציעו לבתו בחור מישיבת נדבורנה. אני מבקש לברר על הבחור הזה לפני שאני משיב לו, כך אמר, ואכן חקר אותי ביסודיות כאילו מדובר בבחור שהציעו לבתו…"
במקרה אחר, התקשרו אליו ילדיו של הרב נחום פריימן ז"ל (מייסד העיר ביתר עילית), כאשר אביהם היה על ערש דווי. היה זה בערב שבת, ולאחר שהרופאים הבהירו להם שאפסו הסיכויים, ביקשו לשאול האם באפשרותם להיערך להלוויה בשל השבת הקרבה ובאה. "חס וחלילה", ענה להם הרבי. "כבנים, אתם מחויבים בכיבוד אב, ועליכם לעשות כעת הכל מתוך ידיעה שאביכם יחיה".
בסופו של דבר נפטר האב בערב שבת. כשהבנים עמדו נבוכים מבלי לדעת כיצד יסדירו את נושא ההלוויה, רכישת החלקה וכל הקשור – התברר להם כי הכל הוסדר כבר מבעוד מועד. ואז נודע, כי מייד לאחר שאמר להם הרבי שלא יתעסקו בנושא, התקשר לעסקן אחר וביקש ממנו שיסדיר את כל הנושאים הטכניים הקשורים להלוויה.
פעם נודע לו ששידוך של אחד מבחורי הישיבה המבוגרים מתעכב משום שההורים מבררים יותר מידי ולא מגיעים להחלטה. הוא התקשר לאב, וכשראה שלא הביא לפריצת דרך, התקשר לאימו של הבחור. במשך יותר מעשרים דקות דיבר עימה כשהוא יוצא מגדרו ונוקט במילים חריפות. "יכולתם כבר לסגור לו שידוכים טובים, אך אתם דוחים בלי סיבה", אמר ודרש במפגיע שיבחנו מעתה כל הצעה תוך נכונות לבדוק אותה. "תשנו גישה בכל הנוגע לשידוכים", אמר להם, ולא נרגע עד שקיבל ד"ש חוזר משדכן שסיפר כי פנה אל האם, והופתע לגלות שהיא אכן 'שינתה גישה'.
חלפו כמה שבועות, ובעודו בתפילה ליד הכותל המערבי – התקשרו אליו לבשר שהבחור התארס. תוך רגע, הוא התמלא התרגשות עצומה. "הרבי הפסיק את תפילתו, שלא כדרכו, והסתובב לאלו ששהו לצידו כשהוא מבשר להם בהתלהבות: "שמעתם? פלוני חתן…"
המושג 'לתת את כל כולו עבור השני', בא אצל הרבי מזוועהיל לידי ביטוי יומיומי. בדרך של סבו הקדוש, רבי שלומ'קה, לא היו לו גבולות של יום או של לילה, לא גבולות של מקום ולא של זמן. כשמישהו ביקש להתחזק או להשיח את ליבו – היה נותן לו את כל כולו. הבית עצמו, היה הפקר לכל. לא חסרו 'הומלסים' וסתם נדכאים שפקדו את הבית.
"ישבתי עימו כמה פעמים", מספר הרב פריימן, "וראיתיו מרים טלפונים לגבירים ומבקש מהם שיתרמו להכנסת כלה למשפחה פלונית, או לקמחא דפסחא לאלמוני. צרם לי לראות זאת, שכן אותם אלו שביקש עבורם לא היו קשורים לחסידות כלל, בעוד שהמוסדות היו במצב נואש והוא עצמו נושא בעול כשהוא היה מוטרד מאוד ממצב החובות. אך הוא לא הבין. "האנשים האלה", אמר כשכוונתו למסכנים ולמצוקות שבהן טיפל, "הם לפני הכל".
אבי היתומים
לעצמו לא היה צריך כלום. כשהתמוטט ביומו האחרון והפרמדיקים של 'הצלה' הוזעקו לבית שברחוב יחזקאל, מנסים במשך שעה ארוכה להשיב את נשמתו, החום השבוע בירושלים עמד על 37 מעלות, ואנשי ה'הצלה' הנמסים ממאמץ – לא הבינו איך זה שאין בדירה מזגן. היו שם מאווררים בלבד, כשהרבי לא היה צריך ליותר מכך.
יתרה מזו, כך מספר הרב פריימן, "כשסיים את תפקידו כמשגיח וכר"מ והוא הפך לאדמו"ר – קיבל לידיו את תשלומי הפנסיה אותם צבר. הסכום, שהצטבר בקופה אחרי 30 שנות עבודה, הגיע למאות אלפי שקלים. אך הוא העביר את הסכום כולו למוסדות שאז היו שקועים בחובות, כשהוא אינו משאיר לעצמו אגורה".
כשנפטר אחיו הצעיר, לפני כארבע שנים, היה זה אך טבעי שבתו היתומה בת ה-5 תגדל בביתו. ואכן, הוא אימץ אותה, יחד עם הרבנית תחי' (בתו של
הלם וזעזוע. האח שמיועד להתמנות כממשיך הדרך, הרה"צ רבי שמואל דוד גולדמן שליט"א בהלוויה
כ"ק האדמו"ר ממאקווא זצוק"ל) שעמדה לימינו כל ימיו ודבקה כמוהו באותה מידה של הכנסת אורחים, כשהבת מקבלת ממנו את אותו יחס שקיבלו ממנו ילדיו ונכדיו. "הוא נהג לשוחח עימה, מה היה בבית הספר, איך היה עם החברות, דואג לה במסירות מדהימה", מספרים בני ביתו. אין פלא, שעתה היא חשה כי התייתמה בפעם השנייה.
"רק לפני שבוע נפטר יהודי קשיש שהיה חולה זמן רב", מספר ר' בן ציון בלוי. "והנה, ביום ראשון השבוע, יומיים לפני פטירתו, אני נכנס לחדרו של הרבי בכדי לומר לו שהציבור מחכה שיצא לתפילת מנחה, אך הוא מסמן לי שאצא ושלא נחכה לו. לא הבנתי עם מי הוא מנהל שיחה כה חשובה, עד שהוא מורה לנו להתפלל בלעדיו. ראיתי שהרבי נסער. הגשתי לו כוס מים, ואכן הוא שתה והמשיך בשיחה. אחרי כן התברר לי שהאלמנה בת השבעים התקשרה, והוא, שכאב את כאבה לאחר שהתאלמנה מבעלה, ניסה לחזקה ולכן הכל עמד מלכת…"
כל הלילה בטלפון
"קרה לא פעם שנכנסתי לרבי בבוקר", מספר הרב פריימן, "והוא הסיח לי כלפי תומו שהלילה לא ישן. מתברר שאברך שעבר טיפולים בשל מחלתו הקשה – התקשר אליו וסיפר כי אינו מצליח להירדם, וכך הוא ישב ושוחח עימו כל הלילה בטלפון, מנסה להסיח את ליבו מייסוריו… על שנתו שלו, לא חשב כפי שלא חשב מעולם על עצמו".
אך על אחרים – לא פסק הרבי מלחשוב. "היו אצלנו בחורים שהוא הכירם טוב יותר מאשר הוריהם", אומר פריימן. "הוא ידע את מצבו של כל בחור, היכן עומד, האם זקוק לעידוד או לדרבון או למחמאה, כשהוא אינו מחמיץ אחד מהם. לא פעם התקשר לשדכנים ודיבר עימם אודות שידוכים שהוצעו לבחורים, דוחק בהם לקדם כשהוא מסייע בידם".
"הוא זכר כל אחד, עם מה הוא מתמודד ולמה הוא זקוק", מספר בלוי שזכה להתקרב אליו בשנים האחרונות (איך? "הייתי בחור מבוגר מעט, ולכן מצאתי בו פינה חמה, ולאחר שנקשרתי אליו, כבר לא יכולתי להתנתק").
"היה זה מדהים לגלות איך בכל פעם שבו הגענו להתפלל על הציונים הקדושים של אבותיו – של רבי שלומ'קה בהר הזיתים או של רבי גדליה משה בגבעת רם – הרבי עומד ומקריא כל 'קוויטל' בנפרד. היינו מגישים לו את 'ספר המעמדות' שבו היו רשומים השמות לתפילה וישועה – והרבי מזכיר כל אחד, זוכר מעצמו לאיזו ישועה זקוק כל אחד, וכך היה עומד ומתחנן כבן לפני אביו. היינו מפצירים בו שייכנס לרכב, למזגן, שלא יעמוד כך בחום הלוהט במשך שעתיים, אך הוא עמד, פניו הגירו פלגי זעה, ולא זז ממקומו עד שסיים למנות את שמו של האחרון"…
אין פלא שהשיחה האחרונה שערך עימו ר' בן ציון בלוי, נגעה אף היא לאחרים, כדרכו. "נכנסתי אליו ביום האחרון, מאחר והיה לי יום הולדת הגשתי לו 'קוויטל' כנהוג. הוא בירך אותי, ולאחר מכן החל לפתע להרחיב ולשוחח על אודות החובה לקבוע עתים לתורה. לאחר מכן העלה את שמו של פלוני שזקוק לישועה ובירר אצלי כיצד אפשר לעזור לו. אחר נקב בשמו של יהודי שהתקשר ויש לחזור אליו. התפלאתי, שכן נכנסתי רק לבקש ברכה, אך השיחה הסתעפה לה לנושאים אחרים. לא הבנתי, אך למפרע אנו מבינים…"
את ההמשך הוא עוד מתקשה לעכל, עד הרגע. "בבוקר עוד ניהל האדמו"ר זצ"ל סדר יום כרגיל. תפילת שחרית התפלל כדרכו עם בחורי הישיבה, ולאחר מכן נשאר בה עד השעה 4 אחר הצהריים. נכנסתי אליו בשעה 3, ושהיתי בחדרו עד השעה 4", מספר בלוי. "לאחר מכן אמר שהולך לביתו לנוח, ושאבוא בשעה 6:30 כדי להסיע אותו לתפילת מנחה. הגעתי לביתו בשעה היעודה, אני מתקשר והרבי אינו עונה. חלפו כמה דקות, ושוב לא עונה. אז עליתי, ואני רואה את אנשי 'הצלה' מנסים להחיותו…"
את תפילת מנחה – הרבי כבר התפלל בגן-עדן – – –
