בעקבות אחי האובד

שומר אחיו | אחרי שישים שנה של מסעות עלומים, העיתונאי הצבאי חושף את הסוד שמסעיר את חייו. תגלית

ישראל קצובר (א' פאר), הוא אחד העיתונאים הצבאיים הוותיקים והמפורסמים בארץ. הוא ליווה אישית 12 ראשי ממשלות, רשם שורה של הישגים ואף גרם להפלת ממשלה – וכל הזמן הזה איש לא ידע על הסוד הקשה שהוא נושא בעברו >> עכשיו, הוא מתיישב לשיחה עם עמיתו אליעזר שולמן ומגולל את התעלומה שהחלה ביערות וואהלין ולא הסתיימה עד עצם היום הזה • ובאו האובדים

כולם מכירים אותו כעיתונאי צבאי רב ניסיון. זוכרים שהוא פרסם ידיעה שגרמה להפלת ממשלה. אבל אף אחד לא יודע על הסוד הגדול שמלווה כבר יותר מ-70 שנה את ישראל קצובר, המוכר בשם העט שלו: א' פאר. הוא מעולם לא דיבר על אודותיו.

בנסיעות הרבות שעשה, ככתב צבאי שליווה 12 ראשי ממשלה במדינת ישראל, יש לו מנהג שאיש לא הבין. ברוב הפעמים הוא מצטרף למשלחת הישראלית, ואז נעלם. הוא נוסע ליעד עלום וחוזר לארץ כעבור מספר ימים. למי שהסתקרן הוא נוהג להשיב: "הסתובבתי בעולם". בשלב מסוים הנסיעות העלומות הפכו לשגרה, שאיש לא שאל על אודותיהן.

עכשיו הגיע הזמן לספר אותו. רגע לפני שזיכרונות חייו – "שהם בעצם קורות חיי עם ישראל, בעידן שאחרי השואה" – הופכים לספר ביוגרפי מרתק. לפני שהספר יראה אור, הוא מבקש להיפגש. ההיכרות האישית ארוכת השנים, מאפשרת לו להתבטא בחופשיות.

לפני שנגיע לסוד הגדול, כדאי שנעשה היכרות.

ירי במעבה היער

"זה בכלל לא קל לי", מתרה קצובר מראש. הוא נולד במחנה-עקורים באוסטריה. כבן יחיד להורים שעברו את מאורעות השואה באופן קשה ביותר. המשפחה שלו באה מפולין. אמא ממשפחה של חסידי טשורטקוב, אבא ממשפחה של חסידי בעלזא. "ההורים שלי התחתנו והתגוררו בעיירה בשם אזריאן, ששוכנת בוואהלין האוקראינית".

וכאן, רבותיי, כאן מגיע הסוד הגדול. "אחרי החתונה נולד להם בן. שלמה ברוך קראו לו. הוא האח האובד שלי".

החיים השלווים של משפחת קצובר הסתיימו עם פלישת הנאצים לוואהלין.

"באחד הימים הנאצים קיבצו את 800 המשפחות היהודיות שגרו בעיירות הסמוכות, והורו להן לחפור בור גדול. כשסיימו, אמרו ליהודים להיכנס לתוכו, העמידו מכונות ירייה, וזהו.

"אבא ברח עם הילד ליער ואמא נותרה בבור יחד עם כולם. כשהתחילו היריות, היא חטפה כדור בלסת ואיבדה את ההכרה. האוקראינים, שהיו הפעילים העיקריים בטבח לצד הנאצים, חשבו שהיא מתה. בלילה היא התעוררה, ראתה שכל היורים נעלמו, והיא נמצאת בין מאות הרוגים. בכוחותיה האחרונים ברחה ליער שהיה בסמוך, שם פגשה את אבא ואת אחי הי"ד, שהסתתרו יחד עם יהודים שהצליחו להינצל".

הבית בו הסתתרו ההורים באזריאן שבאוקראינה וממנו נחטף האח

להתחבא עם ילד קטן זה לא דבר קל?

"הבעיה המרכזית של הוריי הייתה אוכל לילד. בשלב מסוים הם חזרו עם הילד לכפר שבו התגוררו. היה שם גוי שהכיר אותם. הוא אמר להם 'תסתתרו בעליית הגג שלי ונראה מה ילד יום'.

"אחי, כך סיפרו הוריי, התקשה להישאר ב'בוידם'. כמו כל ילד, הוא רצה לצאת לאוויר ולראות את המתרחש בעולם. באחד הימים עבר בכפר יהודי שהכיר אותם. לאיש היו תווי פנים של גרמני והוא דיבר גרמנית שוטפת. בשטח העיירה הוא הסתובב כאילו הוא אחד מהגרמנים. ככה הוא ידע מה מתרחש והציל יהודים רבים.

"האיש הגיע וסיפר שהאוקראינים יחד עם הנאצים מתכננים מבצע חיפוש יסודי במרתפים ובעליות הגג, במטרה לתפוס יהודים מסתתרים. 'תברחו במהירות', אמר. הבעיה המרכזית מבחינת הוריי הייתה: היכן להחביא את בנם.

"בעוד הם מתלבטים, הגיעה השכנה הנכרית, שלא היו לה ילדים, והציעה שהיא תשמור על הילד עד לסיום החיפוש ומיד לאחר מכן תחזיר להם אותו. 'אם ישאלו', אמרה, 'אגיד שזה הילד שלי'. הוריי חששו מאוד, אבל נאלצו להשאיר אותו בידיה, תוך שהם מקווים לחזור במהירות. ההערכה שלהם הייתה, שהם יחזרו עד הערב או לכל היותר יממה נוספת. כך סיפרו באחת הפעמים הבודדות בה הסכימו לדבר על הנושא.

"שעות אחדות לאחר שנמלטו על נפשם, קיבלו הודעה שמבצע החיפוש הסתיים. אמא שלי מיהרה אל בית השכנה ונדהמה לגלות שהשכנה נעלמה יחד עם כל בני משפחתה. כמה מהשכנים אמרו שהילד נחטף. אחרים אמרו שהנאצים הבחינו שמדובר בילד יהודי וירו בו. היו מי שאמרו לאמא שהילד בכה וצעק וחיילים לקחו אותו. היא שמעה מגוון של סיפורים אודות גורלו.

"אמא שלי הייתה אישה חזקה. היא לא הסכימה לוותר בקלות. לשכנים שהתאספו אמרה שהיא לא חוזרת ליער, עד שהיא מוצאת את הבן שלה. תוך שהיא מסכנת את חייה, התחילה לעבור מבית לבית ולחפש אותו. השכנים סיפרו סיפורים מסיפורים שונים. בהמשך היא הסתובבה בין הכפריים באזור וסירבה להרפות, אך לא הצליחה למצוא אותו.

"בשלב מסוים היא חזרה לאזור היערות בו המתין לה אבא שלי. היא סיפרה לו את הנורא מכל. השניים לא התייאשו. מדי פעם היו יוצאים לחיפושים בכפרי הסביבה. באחת מגיחות החיפושים אבא נורה ברגלו. הוא טופל על ידי חובש שהיה בין הפרטיזנים. ברגל התפתח זיהום וכדי להציל את חייו נאלצו לכרות אותה. על אף כל זאת, הוריי סירבו להתייאש וחזרו שוב ושוב לכפרים באזור בניסיון לאתר את בנם החטוף שהיה בקושי בן 3, ללא הצלחה".

שנתיים חלפו. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, כאשר הצורר הנאצי ושותפיו האוקראינים הובסו בידי חיילי בנות הברית. חיילים אמריקאים הגיעו לאזור היערות והתחילו לאסוף יהודים, כדי להביא אותם למחנות עקורים. "ההורים שלי אמרו להם מיד, שהם רוצים להמשיך לחפש את הבן שלהם. מצבו הבריאותי של אבא היה לא טוב, אבל יחד עם אמא הוא היה נחוש לברר מה עלה בגורלו של בנם והאם הוא חי ואולי הועבר לכנסייה".

בשלב הזה הם היו לקראת לידת הבן הנוסף, ישראל, זה שיושב מולי. אבל ההורים לא הסכימו לשכוח את בנם הבכור. "במשך שבועות ארוכים הם חיפשו, עד לאותו יום שבו החיילים האמריקאים אמרו להם שהם מוציאים את קבוצת היהודים האחרונה מהאזור; אם הם רוצים להצטרף, זאת ההזדמנות האחרונה לעלות למשאית ולנסוע משם. הם הוסיפו, שאם יחליטו להישאר, שייקחו בחשבון שהפולנים יהרגו אותם, כי הם רוצים להשתלט על הבתים של היהודים והשהות שלהם תפריע למזימתם. לא נותרה להוריי ברירה. החיילים הוציאו אותם לצ'כיה ומשם הם הועברו לאוסטריה למחנה עקורים בו נולדתי. משם עלינו לארץ ישראל".

ההחלטה להגיע לארץ ישראל דלת האמצעים לא מובנת מאליה.

"זה נכון. להורים שלי הייתה אפשרות לנסוע לארה"ב. אותו יהודי שהסתובב בין הגרמנים והציל אותם, ר' פסח דיאמנט, אמר להם בעת ששהו במחנה העקורים, שיש לאשתו אחות בבולטימור ויש שם יהודים מבוססים. הוא הציע להם לנסוע איתו לשם ויחד יסתדרו. אלא שאמא שלי ביקשה לעלות לארץ ישראל שם הייתה אחותה, היחידה שהצליחה להינצל מידי הנאצים.

"דודתי עלתה לארץ בשנת 1935 (תרצ"ה), שנים אחדות לפני השואה והתגוררה בירושלים. אמא אמרה לאבא: 'זאת האחות היחידה שנשארה לי. אני לא נוסעת לאף מקום אחר'. אבא קיבל את דעתה. הם היו במחנה העקורים באוסטריה במשך שנה לאחר לידתי, שם גם עשו לי את הברית, ואז עלו לארץ עם פעילי עלייה ב', שהפעילו ספינות מעפילים".

המצבה שהציב קצובר לזכר 800 היהודים שנטבחו בימי השואה בכפר של הוריו

מתחת לשולחן הרבי

"ספינת המעפילים שבה הגענו", ממשיך ישראל קצובר לספר, "הייתה מן היחידות שלא נתפסו על ידי הבריטים. הוריי נסעו מיד לדודה שלי, אחות של אימי, שבאותו זמן התגוררה במאה שערים. הייתה לה שם מסעדה קטנה שפרנסה אותה. ילדים לא היו לה והיא קיבלה את ההורים שלי ואותי בהתרגשות רבה. הוריי התגוררו בשכונת בית ישראל ואמא שלי עזרה לאחותה בעבודתה".

השכונות מאה שערים ובית ישראל הפכו באותם ימים לשכונות גבול, לאחר מלחמת השחרור. הירדנים ששלטו אז בעיר העתיקה היו יורים פגזים שהיו פוצעים והורגים. "באחד הימים נפל פגז ופצע את אחד העוברים והשבים. אני", מספר קצובר, "הייתי אז בן שלוש בערך, אבל עדיין נותרו בזיכרוני מראות מהאירוע שהיה טראומטי עבורי. אני זוכר את השריקה של הפגז שנופל, את האדם שנפצע, את אמא שמה לו חוסם עורקים, את האמבולנס מגיע והאיש מועבר לבית חולים".

לאחר שהאיש פונה לטיפול רפואי, התברר שפגז אחר נפל על בית משפחת קצובר והוא נהרס לחלוטין. ימים אחדים קודם לכן נפלה העיר העתיקה. הגברים נלקחו לשבי בירדן, הנשים והילדים הועברו לשכונת קטמון הריקה. התושבים הערבים שהתגוררו שם ברחו והבתים נותרו ריקים. משפחות השבויים מהעיר העתיקה קיבלו בית, וכך גם מי שביתם נהרס מהפגזות הירדנים שהמדינה הצעירה הכירה בהם כפליטים. משפחת קצובר קיבלה בית ערבי בקטמון והתגוררה בו יחד עם עוד שלוש משפחות. "אחת המשפחות הייתה משפחת שור מהיין", הוא מספר.

מאיפה התפרנסו ההורים?

"בחצר הבית החדש הקים אבא חנות מכולת קטנה, שפרנסה אותנו בקושי רב. הייתי כבר ילד שצריך ללכת לתלמוד תורה. לשכונה הגיע באותו הזמן האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל וסביבו התלכדה קהילה קטנה עם שטיבל ראשוני. הם פתחו תלמוד תורה ולשם הכניסו אותי ללמוד. זמן קצר לאחר מכן עברה משפחת שור להתגורר במקום אחר. גם הרבי מסאטמר עבר לארצות הברית. ומי שהגיע לשכונה היה האדמו"ר מערלוי זצ"ל. לדירה הסמוכה אלינו עברו הדודה ובעלה ויחד הם גידלו אותי ודאגו לכל מה שהייתי זקוק. היו לי בעצם שני זוגות הורים".

בילדות נוצרו לו קשרים מעניינים. "חסידי בעלזא חיפשו לרבם הקדוש, רבי אהרן זי"ע, דירת נופש ירושלמית, שבה ינוח בתקופות מסוימות. הדירה של הוריי מצאה חן בעיניהם. הם הציעו לנו לעזוב את הבית, בכל שנה, מתשעה באב עד לאחר שמחת תורה, תמורת תשלום ומציאת מקום חילופי למגורים. ההורים שלי, שהתקשו מאוד בפרנסה, הסכימו.

"הרבי מבעלזא הגיע לסייר בדירה, קבע שהחדר שלו יהיה היכן שהיה החדר שבו ישנתי, ונתן את הסכמתו, לא לפני שביקש לבנות קיר נוסף באחד החדרים. החסידים לא הבינו מדוע. אני הבנתי. היו שירותים מעבר לקיר. החסידים לא ראו את מה שהאדמו"ר הקדוש הרגיש מיד, בלא שכלל נכנס לשם".

מדוע רצו דווקא את הבית שלכם?

"מאחורי הבית היה שדה שעליו ניתן היה לבנות סוכה גדולה. את הסוכה החסידים הקימו כבר בחודש תמוז-אב. היו לבעלזא באותה תקופה עשרות חסידים בלבד, אבל המקום, שכונת קטמון, התאים להם. במשך 11 שנה, הם היו שוכרים את הבית שלנו בחודשי הקיץ, שנה אחר שנה. עבור הוריי הייתה זאת הכנסה שמאוד הקלה עליהם בפרנסת הבית. אבא שלי היה נכה, כאמור, מהירי ביערות, והוא היה מדדה עם קב, שאיתו הלך עד שהרכיבו לו פרוטזה".

הילד הקטן, ישראל, היה נדחף מתחת לשולחנו הטהור של הרבי ואפילו קיבל שיריים מידו הקדושה. והיה לו גם ידיד: כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א. "הוא היה מגיע לבקר את דודו, וכדרכם של ילדים התיידדנו".

מעדר בגיא ההריגה

מתי שמעת לראשונה על האח שלך שנעלם?

"הבית שלנו התנהל כל השנים בצל מאורעות השואה", מספר קצובר. "כבר כילד ידעתי שיש לי אח שנעלם. בכל השנים בהן גרנו בירושלים, אמא לא הייתה יוצאת מהבית בלי שיהיו לה בתיק כמה פרוסות לחם לכל מקרה. 'אולי אזדקק להן', נהגה להגיד. ההורים שלי חיו בירושלים, אבל החיים שלהם התנהלו בצל החיים 'שם'. הם לא רצו ליצור אצלי פחדים אז לא דיברו הרבה, אבל כילד סקרן קלטתי הרבה ואמרתי לעצמי שיגיע גיל, בו אנסה לחפש את אחי.

"החידה לאן הוא נעלם, הטרידה מאוד את ההורים שלי. לצד זה, הם היו מוטרדים בחיים. המצב הכלכלי היה קשה מאוד. כמה כבר אפשר להרוויח מחצי מכולת?"

ההורים שלך המשיכו לחפש אותו גם כאשר היו כבר בארץ ישראל?

"בהחלט. התעלומה לאן הוא נעלם, לא נתנה להם מנוח. הם מאוד התגעגעו אליו. האזור בו הם גרו, בכפר אזריאן, עבר מצד לצד כמה פעמים. תחילה היה בידי הפולנים, אחר כך השטח עבר לאוקראינה, אחר כך עבר לשליטת רוסיה, ולבסוף שוב לידי אוקראינה. כל השנים הללו הייתה העיירה מאחורי מסך הברזל הקומוניסטי. זאת לא הייתה פולין שאפשר להגיע אליה. הרוסים והאוקראינים לא אפשרו לבקר שם.

"ברגע ששמעתי שהחומות נפלו וניתן להגיע למקום, התחלתי לחפש את אחי. בכל הזדמנות טסתי. הייתי במקום אין סוף פעמים. בכל פעם שראש הממשלה היה נוסע לאירופה, לא הייתי חוזר עם המשלחת, אלא מתעכב ונוסע דרך המקום. הסתובבתי בכל הכפרים חילקתי פליירים באוקראינית. ועשיתי המון פעולות בניסיון לאתר אותו. שילמתי לכפריים שיעזרו לי בחיפושיי".

הפעם הראשונה שבה הגיע אל הכפר הייתה בסוף שנות ה-70. על אף שלא היה במקום קודם, הרגיש שהפעמים המעטות בהן שמע מהוריו כיצד נראה המקום והיכן נכרה קבר האחים אליו הושלכו היהודים הנרצחים, מספיקות לו. "לאורך השנים שמעתי מהוריי המון על המקום. היה לי ברור שאם אגיע לשם אתמצא בשטח מיד".

הרב של לעמבערג (לבוב) באותם ימים, הרב אברהם רוזנטל, הציע את הנהג שלו, יהודי דובר אידיש, שייקח אותו אל אתר ההריגה שהיה במרחק שעה נסיעה. כאשר הגיעו, נראה שהזמן כאילו קפא במקום. הכל נשאר אותו הדבר, כולל דרך העפר בין הכפרים.

לפני שירד מהרכב קיבל קצובר עצה מהנהג: 'אם אתה רוצה לקבל מידע מהתושבים המקומיים, יהיה עליך לשלם'. קצובר שמע ויישם. הוא עטף את האצבע שלו בשטר של 100 דולר ועם זה התחיל להסתובב בין התושבים בכפר ולבקש מידע על רצח יהודי העיירה. "כל הקשישים שפגשתי אמרו שאינם יודעים דבר. היה לי ברור שהם משקרים, שכן הם התגוררו שנים רבות במקום. גם תמורת סכומים נכבדים שהצעתי, לא הסכימו להגיד מילה.

"המשכתי להסתובב, עד שמאחד אחד הבתים יצאה גויה ואמרה שהיא יודעת היכן בדיוק המקום בו נרצחו יהודי העיירה. היא עלתה איתי לגבעה סמוכה ואמרה לי 'זה כאן'. זיהיתי את המקום, למרות שמעולם לא הייתי שם קודם לכן. ההורים סיפרו על בית קברות נוצרי שהיה בסמוך לגיא ההריגה.

"ראיתי שם שטח ענק, הכל סביבו צומח ובאמצע – שטח חשוף. ניגשתי אל הנהג ושאלתי אותו האם יש לו כלי שאפשר לחפור איתו באדמה. הוא הוציא מעדר קטן שהיה לו ברכב לימי השלגים ואני התחלתי לחפור. תוך דקות מצאתי עצמות ששיערתי שהן של היהודים שנורו במקום ונשארו לאורך השנים. כיסיתי בחזרה הכל, אמרתי 'קֵ-ל מלא רחמים' וחזרתי ללבוב".

קצובר (א. פאר) מראיין את ראש הממשלה לוי אשכול

קצה חוט מתגלה

מאז אותו יום, חזר קצובר אל המקום בכל הזדמנות בניסיון לברר מה עלה בגורלו של אחיו. "אין פינה שלא הייתי בה. הסתובבתי אין סוף פעמים בכל מקום. נכנסתי לביתו של האח של השכן שלקח את אחי וניסיתי לברר האם הוא יודע מה עלה בגורלו ונעניתי בשלילה. טיפסתי אל עליית הגג בה התחבאו הוריי, לראות אולי נשאר שם איזה רמז. לא מצאתי דבר.

"נכנסתי לבתים של אנשי רפואה וחובשים קשישים, בניסיון לברר אולי הם יודעים מה קרה לו. התאכזבתי אל מול שתיקתם. נכנסתי לבתי כמרים שלא שיתפו פעולה. שאלתי כל מי שחשבתי שיכול אולי לדעת משהו. לרגע לא התייאשתי. זו הייתה עבורי משימת חיים. הצעתי כסף רב למי שייתן לי מידע. איש לא סיפק מידע מהותי.

"באחת הפעמים שהגעתי אל הכפר ניגש אלי גוי אוקראיני. הוא חשב שאני רוצה לקחת את הבית שהיה של הוריי ואיים להרוג אותי אם אגיע שוב אל הכפר. מאז שהתחלתי את החיפוש אחר אחי קיבלתי עצה לא להישאר במקום בלילה, אלא לחזור ללעמבערג ולהתאכסן שם. הקפדתי על זה".

מדובר בלמעלה מ-40 שנות חיפוש. אתה תמיד יוצא לבד?

"היו פעמים שנסעתי לבד, היו פעמים שנסעתי עם אשתי. הייתה לי מעט מאוד עזרה מהיהודים הבודדים שנשארו במקום. באחת הפעמים שהגעתי לעיירה סיפרו לי, שבבחירות שהיו בכפר מונתה אישה לתפקיד ראש המחוז, אחת שמזיזה דברים. פגשתי אותה ואמרתי לה: 'פה נרצחו יהודים. אני רוצה לממן מצבה לזכר כל היהודים שנרצחו במקום ויהיה כתוב עליה שיש במקום קבר אחים'. היא הסכימה, אבל התנתה את זה שיהיה כתוב שהגרמנים הם שרצחו את היהודים. הבנתי שאין ברירה והסכמתי. המצבה עומדת שם עד היום".

השנים הרבות שחלפו, לא ריפו את ידיו של קצובר מהניסיון לפצח את התעלומה. לפני שלוש שנים סיפרה לו אחת מבנותיו שעובדת ב'יד ושם', שיש המון פניות דומות לאתר ילדים שנעלמו, והיא שמעה על קבוצות של חוקרים מאוקראינה, שתמורת תשלום הגון מבצעים חקירה יסודית ומביאים פרטים. "הם יודעים את השפה ולא מעוררים חשד של התושבים", אמרה.

"השקעתי כל כך הרבה כסף בנושא, אשקיע עוד קצת", מספר קצובר. "ביקשתי שתברר מי מהם אמין ואולי דרכם תיפתר התעלומה. היא ביררה ומצאה חברת חקירות צרפתית שרבים המליצו עליה. מנהל אותה איש דת מקומי, שמארגן קבוצות חקירה של אוקראינים שהיגרו מארצם וחיים ברחבי אירופה ונודדים ברחבי מולדתם בשליחות משפחות שונות.

"קבענו פגישה עם אחד משליחי חברת החקירות באוקראינה. ישבתי איתו יום שלם וגוללתי בפניו את כל המידע ופעולות החקירה שעשיתי. בסופו של אותו יום הוא הסכים לקחת על עצמו את החקירה יחד עם החברה שלו. הם אנשים יסודיים מאוד והתחילו את החקירה מההתחלה. מדי פעם הם היו מדווחים לי מה מתקדם.

"שנה וחצי חלפו, עד שהם התקשרו והודיעו שהם מעריכים שהצליחו לאתר מידע. אמרתי להם שיגיעו לארץ. הם הגיעו וסיפרו שמצאו שכנים קשישים שזכרו שבמקום התגוררה משפחה ללא ילדים. הם עזבו יום אחד את ביתם וכעבור מספר שנים חזרו עם ילד, אותו הציגו בפני כל השכנים כבנם. הילד היה כבן 4, נראה כאוקראיני ודיבר אוקראינית. לא הייתה לי סבלנות והתחלתי לחקור את החוקרים: מה עם הילד הזה? היכן הוא? מה מעשיו? ובעיקר התעניינתי: האם הצליחו ליצור עימו קשר?

"הילד, סיפרו לי, גדל, למד הנדסת מים ועבד בהרי אוראל. אנשי חברת החקירה הגיעו למקום עבודתו, ביקרו במפעל וביקשו פרטים עליו. כל מי שהם ביררו אצלו שאל, האם הם מתכוונים ל'יהודי'. התברר, שכל החברים שלו קראו לו 'היהודי', למרות שמעולם לא הציג את עצמו ככזה. 'הוא היה חריג בחבורה שלנו', אמרו העובדים. הוא הקים משפחה עם 3 ילדים ומת לפני 10 שנים. משפחתו עברה להתגורר בקייב.

"החוקרים הגיעו אליהם. אשתו אמרה שאיננה יודעת דבר על הנושא. הילדים שלו עימם נפגשו החוקרים התלבטו האם לשתף פעולה. אחד הבנים הביע הסכמה, השני ניסה למנוע ממנו. על פי סיכום מוקדם שהיה להם איתי, החוקרים הציעו להם הצעות כספיות, כדי שימסרו פרטים על אודותיו. בסופו של דבר, אמרו לי החוקרים, 'אנו בטוחים ב-80% שזה אחיך. אנחנו מנסים לשכנע את האחים והאחות להסכים לבדיקת DNA וכך נדע האם הוא אחיך או לא'".

קצובר וראש הממשלה לשעבר נתניהו

לילה לפני הפתרון

אם אחיך הלך לעולמו, למה כל כך חשוב לך להמשיך לחפש אותו?

"מה זאת אומרת?" נועץ בי קצובר זוג עיניים יוקדות. "אם הוא אחי, יש דעות בהלכה שאפשר להוציאו ממקום קבורתו ולהביא אותו לקבר ישראל. ייתכן והייתי מעלה את העצמות שלו לארץ. התעניינתי הרבה בנושא. באותם ימים הייתי באופוריה גדולה. עברו בי המון מחשבות. ביררתי אצל חברות קדישא איך מעבירים את העצמות".

ילדיו הסכימו לבדיקת DNA?

"לפני שנה אמרו לי: 'לך תעשה בדיקת DNA. סיכמנו עם בני המשפחה האוקראינית שגם הם יעשו ונמסור למעבדה את כל החומרים שתבדוק'. במהלך הזמן, כך סיפרו לי, המשיכו בחקירה וגילו הרבה פרטים שנראים כמתאימים, אם כי יש גם פרטים שלא ברורים. הסכמתי מיד לבדיקה וקבענו שאגיע לקייב, שם נקבל את תוצאות הבדיקה".

מה היה בקייב?

"כשאשתי שמעה שאני מתכונן לטוס לפתור את חידת חיי, היא ביקשה להצטרף אלי. הילדים ביקשו גם הם. בסופו של דבר יצאנו במשלחת גדולה. התברר לי, שלמרות שמעולם לא דיברתי על הנושא ולא אמרתי מילה, כל המשפחה ידעה ועקבה בדריכות. טסתי עם כל ילדיי והנכדים הגדולים לאוקראינה והבאתי את תוצאות ה-DNA שלי. קבענו שניפגש בקייב ונלך ביחד לבדוק האם יש התאמה.

"לילה לפני המפגש, החוקרים קיבלו שיחת טלפון מהמשפחה האוקראינית, בה הודיעו שהם לא רוצים לפגוש אותי או מי מבני משפחתי. הם סיפרו שיש ויכוח קשה בתוך המשפחה והחליטו שהם לא מעוניינים בכל קשר. אחת מחברת צוות החקירה נסעה לביתם לקייב, ניסתה לשכנע אותם שיסכימו למפגש, אמרה להם שאעזור להם לרכוש רכב בו היו מעוניינים, הציעה כסף ועשתה מאמצים גדולים לשכנע אותם, אך נכשלה. הם אמרו שהם כלל לא רוצים לראות אותי".

"וזהו", הוא מסיים בעצב, "נשארתי עד היום ללא פתרון. יש לי תמונות שלו, שהחוקרים הצליחו להביא. השקעתי המון למצוא אותו, כאמור ראיתי בזה משימת חיים, ונכשלתי".

על פי התמונות יש דמיון ביניכם?

"יש אומרים שיש דמיון, אחרים אומרים שלא. האיש נראה אוקראיני. הבת שלי, שעובדת ב'יד ושם' עם יהודיות מאוקראינה, אומרת שכאשר הראתה להן את התמונות, כולן אמרו שיש לו מבט של יהודי. האם זה הוא? אני לא יודע. כנראה גם לא אדע".

• • •

על ציונו של ה'אביר יעקב' בדמנהור שבמצרים עם מרן הגר"ע יוסף

הפגישה האחרונה של רבין

סיפור התעלומה של האח האובד, הוא כנראה השיא המרטיט של הספר החדש 'האינסיידר', שנכתב על ישראל קצובר (א' פאר) ושרואה השבוע אור. זה רק סיפור מרגש אחד. לצידו מופיעים סיפורים מרתקים משישים שנות פעילות.

בספר שחושף לא מעט פרטים ביטחוניים מסתוריים, הוא מגלה למשל, שמרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, אליו היה קצובר קרוב, קיבל באחד הימים ביקור מפתיע של כמה מבכירי המטה הכללי בצה"ל, שבאו אליו עם שאלה: "אנו יודעים היכן מסתירים אנשי החמאס את החייל גלעד שליט, אך מתלבטים האם לבצע פעולה לשחרורו".

הגר"ע יוסף עצר אותם תוך כדי דיבור, ושאל האם הם יכולים להעריך כמה חיילים עלולים להיהרג בפעולה. כשנקבו במספר, הלם בשולחן ואמר: "בשום פנים ואופן לא לבצע את הפעולה". צה"ל אכן לא ביצע.

הוא גם חושף מידע על פעולות מדינת ישראל נגד האיראנים ומתאר בפרוטרוט את הפלת ממשלת יצחק רבין עם הגעת מטוסי האף-15 בשבת לארץ בשנת תשל"ו (1976). אגב כך הוא חושף את קשריו האישיים עם רבין ובמקביל את הקשר הקרוב שלו עם כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' מגור זצ"ל.

"ב-1995 (תשנ"ה), זמן קצר לפני הבחירות שאמורות היו להתקיים באותו זמן, אמרו לי אנשי לשכת רבין, שהוא מעוניין להיפגש עם האדמו"ר בחשאי. האדמו"ר התלבט ולבסוף הסכים לפגוש אותו בשעת לילה מאוחרת. מתוקף תפקידי כמתווך המפגש, הייתי שם.

"לאחר שרבין יצא מהבית שאלתי את האדמו"ר האם אפשר לדעת מה היה במפגש ואיך הוא התרשם מהאיש. קיבלתי תשובה שהייתה בעיניי באותו יום כחידה: 'הוא גנרל מצוין', אמר האדמו"ר, 'אך אין לו סייעתא דשמיא ולכן הוא לא יצליח'. האדמו"ר שתק לדקה או שתיים ואז הוסיף ואמר: 'הוא לא יתמודד בבחירות הללו', ולא פירט. שאלתי האם מותר לי להגיד לרבין ואנשי לשכתו את הדברים. האדמו"ר השיב בחיוב.

"חזרתי הביתה מלא בתהיות. למחרת בבוקר, כאשר אנשי לשכת רבין ביקשו לשמוע את ההתרשמות של האדמו"ר, אמרתי להם את הדברים בדיוק כמו שנאמרו לי. רבין שמע את הדברים והניף את ידו בביטול. ההמשך ידוע. חודש וחצי לאחר אותו מפגש, רבין נרצח".

בספר מופיעים סיפורים רבים על קשריו של קצובר עם מרן כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, שהרבה להשתמש בו כאיש קשר לבכירי צה"ל. הרבי ביקש ממנו, בימי השיחות בממשלת מנחם בגין על כינון השלום עם מצרים, שיכתוב וידבר בכל מקום כנגד הסכם השלום.

שנים מספר לאחר מכן, כשקצובר הגיע לקיים ריאיון עם נשיא מצרים חוסני מובארק, הוא הפתיע אותו וביקש לשאול שאלה את המראיין: "אני יודע שאתה מקורב לרבי מליובאוויש (-כך במקור), אולי תגיד לי מה יש לו נגדי? ומדוע הוא מתנגד להסכם השלום?" קצובר הסביר לו בהרחבה, דעתו של מובארק נחה.