בצילא דמהימנותא

סוכות אִין ויז'ניץ | בעיצומה של תקופה קשה בעם ישראל יש רבי שמפיץ אמונה ושמחה. ביקור בהיכלו של מרן האדמו"ר מויז'ניץ שליט"א
איך מתמודדים עם רגעי אימה? מה המחשבות הנכונות על המלחמה? מדוע לא התקיימה דרשה אחרי אסון מירון? איזו מחשבה עלולה לסכן הורים לבנים נושרים? וגם: איזה ניגון יכול לעורר אנשים לאמונה | בעיצומה של תקופה סוערת לעם היהודי אריה ארליך וישראל א' גרובייס נכנסו לקודש פנימה וזכו להתחקות אחרי משנת האמונה והשמחה היוקדות של מרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א | הם חזרו עם יריעה מרוממת ורווית גילויים

בבת אחת אנחנו נעטפים בחרדת קודש. מאות פעמים זכינו לראות את מרן הרבי מוויז'ניץ שליט"א. אף פעם לא ככה. אינו דומה מאור פניו של רבי בטישים ובכינוסים פומביים, למבע פניו בזמן שהוא יושב וקורא קוויטלך – פתקאות אישיות שבהן החסידים שופכים את כל התמודדויותיהם בגשמיות וברוחניות.
עכשיו אנו זוכים לראות זאת לראשונה. לחוות.
קדושה קשה להעביר במילים. היא פשוט שורה על כל המרחב. הזמן הוא ערב ראש השנה. מאות חסידים הגיעו אל ההיכל הקטן, הם ממתינים כבר שעות, עם ילדים קטנים נרגשים. והתור הולך ומתקרב.

הושענא אמונת אום נוטרת. כ"ק מרן האדמו"ר מויזניץ שליט"א (צילום: שוקי לרר)

עוד רגע יתרחש המפגש הזה שכל הספרים החסידיים דיברו עליו. מפגש של רבי וחסיד.
העדה הוויז'ניצאית גדולה בלי עין הרע. צורכי העם מרובים. וכמנהג מנהיגי העדות ראשי אלפי ישראל, כבר חודש שלם שהרבי נודד מעיר לעיר, מיישוב ליישוב, לכל מקום שבו חסידים מתגוררים. הרבי יורד מן ההר אל העם, מגיע לחסידיו במקום שהם יעלו אליו, שלא להטריח את ישראל. או אז רבים וטובים מנצלים אף הם את ההזדמנות לבוא ולהתברך.
עוד רגעים ספורים נזכה גם אנחנו להיכנס.
בינתיים, המבט ברבי בעבודת קריאת הקוויטלך ממלא את הנפש. אפשר לעמוד שעות ולחזות במחזה הנהדר הזה.
אלפי חסידים עוברים כאן, וכל אחד בן יחיד.
ממבט קרוב, הכי קרוב שיש, נדמה שכל שורה בקוויטל חורטת חריץ בליבו של הרבי. הרבי מרכיב משקפיים, קורא ובוחן כל מילה, משל לפניו מונח אתרוג. נראה בחוש שהרבי רואה הרבה מעבר לשורות.
לרגעים הוא נעצר. מרים עיניים רחימאיות, הננעצות בעיני החסיד בבחינת 'בראיה בעלמא קני'. קשה להסביר את הרגע הזה שבו המבטים נפגשים. מבט של אהבה, שחסידים מוכנים לתת בעבורה את כל הון ביתם. נהרות לא ישטפוה.
אי אפשר שלא להבחין ב'מסירות הנפש' כפשוטה. הרבי שכל כולו שופע חיוניות ומעורבות מקריב מאמץ אישי גדול. העבודה הזו, לקבל את קהל האלפים, דורשת ריכוז כוחות עצום. לפחות שלוש שעות הוא כבר יושב כך, באותה תנוחה. חרף זאת הוא אינו מקצר עם אף חסיד. כל אחד יקבל את תשומת הלב המוחלטת. הרבי פונה לכל חסיד בשמו המלא, כולל השמות שבהם עושים שימוש רק בעלייה לתורה.
הגבאים כבר לחוצים, אך הרבי לרגע לא חושב לעצור. יהודים ממתינים ואין כמעט דבר בעולם שיגרום לו להשיב את פניהם ריקם.

עת לעשות
כמו בהרבה חצרות חסידים, את הקוויטל כותב הגבאי. לא מדובר בסתם פתק של בקשות, אלא בכזה שכל מילה בו צריכה להיות שקולה ומדודה.
כעת מגיע הרגע הגדול. זוחלים ורועדים אנו ניגשים אל מול הקודש ומציגים עצמנו:
"אנו עוסקים בכתיבה בעיתונים שהרבה יהודים קוראים".

נאר אמונה און בורא כל העולמים. ברגעי התרוממות (צילום: שוקי לרר)

שתיקה של שניות. הרבי מרים את עיניו הטהורות, שלפחות בתחושה הפנימית סוקרות אותנו הרבה מעבר לחיצוניות.
"אתם אברכים?" הוא מברר. ואז שואל להיכן אנו משתייכים. כלומר, לאילו קהילות קדושות. למשמע התשובות הרבי מהנהן בהנאה. לאחר מכן שואל הרבי למקום מגורנו.
קולו לוחש בדומייה. הוא מדבר, ספק אלינו ספק לעצמו. מילותיו ספורות: "הגמרא במסכת ברכות (סג א) אומרת: 'עת לעשות להשם – הפרו תורתך'".
נראה שבמשפט הזה מבקש הרבי לכרוך תורה שלמה. כמו מפנה את תשומת ליבנו לעיין במקור הגמרא ולהבין.
הגמרא אומרת שם שהפסוק הזה 'עת לעשות להשם – הפרו תורתך' יש לו שתי משמעויות. אפשר לקרוא אותו מתחילה לסוף ואפשר מהסוף להתחלה. אפשר לראות בו הוראה לכך שיש מצבים ודורות שבהם אין מנוס. חייבים לשנות מעט ולעשות גדרים חדשים כדי 'לעשות להשם'.
הגמרא גם לומדת מהפסוק הוראה, שאולי דווקא אליה הרבי מבקש לרמוז לנו, אנו שכותבים דברים בפרהסיה: "בשעת המכנסין – פזר. כלומר, לפעמים יש מצב שבו חסרה תורה בעולם, ואז אפילו אנשים פשוטים יכולים 'לפזר' ולומר דיבורים של התעוררות ברבים".
הרבי לא מפרט יותר. לרגעים אנו סבורים שאולי כוונתו על עצם הכתיבה בעיתון. או על עצם העבודה שיהודים רבים מוצאים בעיתונות מקור לדברי חיזוק. בכל מקרה אנו מבינים כי יש כאן הוראה שעלינו לעשות הכל כדי לנצל את הבמה ו'לעשות להשם'.
הרבי לוחץ את ידינו ועובר לברך ולהעתיר על צרכינו האישיים.
כשאנו מבקשים גם ברכה שלא יצא מכשול מתחת ידינו, הרבי שוב נעצר. "אַ וַואדֶע (בוודאי)", הוא לוחש. ולרגעים נראה שבהקשר הזה יותר משהרבי רוצה לברך, הוא תובע שנהיה זהירים, שלא יצא חלילה מכשול.
שיהיו הכתיבה והחתימה לטובה, בכל המובנים. שהספרים הנכתבים יהיו ספריהם של צדיקים גמורים. ספר שבו מביאים לקרבה לבורא העולם.

לפעול, לא להשיג
השנה הזו לא הייתה קלה לכלל ישראל.

שני מרשמים יש לדור שלנו. שמחת בית השואבה בבית המדרש הגדול (צילום: שוקי לרר)

בשיחות פנימיות מדבר הרבי מוויז'ניץ על התקופה האחרונה. לדבריו יש לעידן הזה תרופה אחת ויחידה: אמונה. רק אמונה.
מאז פרוץ הקורונה כלל ישראל בארץ נמצא באיזשהו סחרור הנוגע לאמונה וביטחון. זה התחיל במגפה הקשה הזו, המשיך באסון הנורא של ל"ג בעומר במירון, ואז הייתה תקופה קשה של קיצוצים והתנכלות לציבור יראי השם – ועולה על כולנה המלחמה האחרונה. ההרוגים, החטופים, הפצועים ואלו שעקורים מבתיהם.
הרבי, כמי שעליו הוטלה מנהיגות עדת חסידי ויז'ניץ, פועל בשתי חזיתות. כמסורת אבותיו הקדושים הוא לא בוחל בפעילות עסקנית. בדרכי ההנהגה שלו הוא מאלף אותנו בינה שאין דבר כזה אינטרס אישי והוא מעדיף לעשות זאת בעצמו. התמונות שלו בבית ראש הממשלה; המפגש המפורסם שבו שינה את כל סדר יומה של החצר בעיצומו של חג החנוכה ועלה 'להתבזות' בפני שר התקשורת יועז הנדל.
אז ניסו כמה מקורבים להניא את הרבי. "הוא לא ישמע ממילא", הסבירו. "אני לא מצפה שהוא ישמע. אני צריך לפעול". הרבי מספר על חסיד גור בדור הקודם בשם ר' רפאל מנחם הלוי הורביץ שנענה לקריאת רבותיו ופעל למען הצבעה ל'אגודת ישראל'. את כל כוחותיו הקדיש ביום הבחירות. בשעה עשר נסגרו הקלפיות והוא פנה לשטיבל. לא טרח אפילו לברר את התוצאות. "מה מעניין אותי מה יצא? תפקידי היה לפעול, ועכשיו זה בידי שמיים".
הרבי אומר למקורביו תדיר: "אוּנְז דַארְפְן טָאהן, נִישְׁט אוֹיפְטָאהן". אנחנו צריכים לפעול, לא להשיג תוצאה. הרבי לא דורש תוצאות אלא מבקש מאמצים והשתדלות.
כך גם בכל פעילות אחרת של קודשי ישראל. שיקולים של 'מה יאמרו' ו'איך יגיבו' מעולם לא עולים על דעתו. הוא בעצמו נכנס, מדבר, מבקש, וכשצריך גם מתחנן. בחודש אדר בשנה האחרונה, בעוד שכולם קוננו על הקיצוץ בתקציב בני הישיבות, עזב הרבי מוויז'ניץ את חדרו, מיהר אל ביתו של ראש ישיבת סלבודקה מרן הגאון רבי משה הלל הירש, ויזם הקמת קרן להצלת עולם התורה.
כאשר הרבי מביע דעה היא מבוססת על שיקול דעת מעמיק, טהור וחף מאינטרסים. הוא פועל בשקיפות מלאה, ללא העדפה אפילו לחסידות ויז'ניץ עצמה. הרבי מרבה לספר על מקרה מימי זקנו, כ"ק האדמו"ר ה'אמרי חיים' זי"ע, בעת הבחירות לעיריית בני ברק. היה צפוי כי לראשונה ייכנס נציג ויז'ניץ למועצת העיר, אך בשל לוח הזמנים הצפוף הדבר לא יצא לפועל. ראש העיר דאז הבטיח כי בקדנציה הבאה יוכנס נציג ויז'ניצאי.
לאחר מכן, בביקור אצל ה'אמרי חיים', שמע ראש העיר ויכוח בין החסידים בנושא זה ונחרד. בכניסתו ל'אמרי חיים' התנצל מייד על אי-הכללת נציג ויז'ניץ במועצה. האדמו"ר הגיב כי יש לו טענה כלפיו, מה שהבהיל את ראש העיר עוד יותר. אך הטענה הייתה שונה מהמצופה: "תמיד חשבתי שראש העיר מייצג גם את חסידי ויז'ניץ, וכעת מתברר שלא כך הדבר וצריך נציג נפרד לחסידות". ונכדו, הרבי יבדלחט"א, מדגיש תמיד: "צריך לראות את כלל ישראל ולא רק את עצמך".
"'אגודת ישראל' איננה מפלגה", מדגיש האדמו"ר בלשון זקנו, מבטא בכך את הכנות המוחלטת של גישתו. בנאום באולם 'גלי צאנז' לפני אחת ממערכות הבחירות הקודמות, הרבי הצהיר: "קנאים? אנחנו הקנאים! באנו לקנא את קנאת השם צב-ק-ות".
לא אחת ייכנס מישהו לחדר הרבי, וכשיצא יגיב בהתפעלות: חשבתי שנכנסתי למעונו של הרבי מוויז'ניץ. בתוך החדר התברר לי שאני במעונו של רבי של כל יהודי באופן שווה. אין אצלו אפילו שמץ של העדפה לוויז'ניץ על פני האחרים".

אמונה בשעת מבחן
אבל כל זה בזירה החיצונית, הציבורית. על הזירה הזו במערכת הוויז'ניצאית פחות מעוניינים לדבר. הם מעדיפים את הברכה שנמצאת בדברים הסמויים מן העין.

למענך אלוקינו הושענא. בהקפות עם ד' המינים (צילום: אברומי ברגר)

"כאשר מדברים אל הציבור", מסביר לנו יהודי מקורב למלכות ויז'ניץ, "יש לרבי שליחות אחת. הוא ממש מתחנן לכל יהודי, לכל אבא ואמא, שישתמשו בה: אמונה".
יש לו הוראה מרכזית שעוברת כחוט השני בכל ההדרכות, הדרשות וההוראות האישיות. ליהודי אסור לאבד עשתונות בשום מצב. בלשונו: "אַ אִיד טָאר זִיךְ קֵיינְמָאל נִישְׁט פַארְלִירְן (ליהודי אף פעם אסור ללכת לאיבוד)". גם במצבים קשים ביותר יהודי צריך להשליט את האמונה ולהשתמש בה כדי לגבור על הקשיים.
לאחרונה יצא הרבי בהכרזה וקריאה: "להתאמן על האמונה". לעשות חזרות, "אִיבּוּנְגֶען", כלשונו. כמו 'ויהי אומן את הדסה' – לְאַמֵן, "זִיךְ הָאדֶעוֶוען מִיט אמונה". לגדל את עצמנו באמונה.
"אמונה", הסביר הרבי, "היא אחת מעיקרי היהדות ויסודי הדת. כשיהודי נתקל במקרים קשים – לא משנה אם מלחמה או מגפה – יש לו 'חיוב' להאמין שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאיתו.
"אמונה היא מלשון 'אימונים' (אִיבּוּנְגֶען), כי כדי להשיג אמונה כמו שצריך, האדם חייב לאמן את עצמו היטב. מאוד קל לאדם לשגר בפיו ובשפתיו הצהרות של אמונה וביטחון. בפרט כאשר הולך לאדם טוב ומזלו מראה לו פנים שוחקות.
"ופתאום מגיעים רגעים של מבחן. זה קורה לכל אדם, בחיים הפרטיים והציבוריים. פתאום קורה לו משהו שמבלבל אותו. הוא נדרש להאמין בכוחו של השם יתברך ולבטוח ביכולתו. וכאן המבחן: האם בשעה הקשה הזו האדם פונה אל האמונה והביטחון בהשם, או שהוא פונה אל שכלו ומחפש תחבולות שווא.
"ולמבחן הזה", זעק הרבי, "חייבים להתכונן מראש. כל אב ואם חייבים לעסוק בו, להחדיר את הכוח הזה בילדים שלהם. לא מספיק שאנחנו נקראים 'אנשים מאמינים', יש לנו חיוב להצדיק את התואר הזה. עלינו להגיע למצב שדווקא ברגעי אסון וסכנה, כשכולם מסביב שרויים בפחד, האמונה שלנו תהיה חזקה ותחיה את כל הסביבה".
דווקא כשאנחנו בתוככי מקלטים, כאשר בחוץ מתעופפים טילים ויירוטים, במקום להיות עסוקים בשטויות ובמעקבים, אנחנו צריכים לחזור ולשנן לעצמנו ש"אין מקרה בעולם, ושאין מעצור להשם מלהושיע. אז דווקא צריך להשרות בקרבו את האמת הידועה שהכל מאיתו יתברך, בין לטוב בין למוטב, ואז שורש האמונה של האדם מפיג את פחדיו ונותן לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה".
אבל כל זה רק רווח אגבי. שהאדם יכול להתמודד עם הפחד. המתנה האמיתית היא האמונה עצמה. כלומר, העובדה שאדם חי עם האמת. "זו היא האמונה האמיתית המסורה לנו מדור דור. כך חיו בדורות הקודמים וכך עלינו להעביר הלאה לדורות הבאים".

לתת לציבור לעכל
דרשנים ונואמים רהוטים רבים יודעים לדבר על אמונה, אבל לשמוע את הרבי מוויז'ניץ הוא חוויה אחרת לגמרי. הרבי לא 'מדבר', הוא 'חי' את הדברים. נפשו יוצאת בדברו. כל כולו בבחינה של 'הוא היה אומר'. את המהות שלו הוא מעביר לחסידים. מתוך המצבים שהוא עבר ועובר הוא יצר תורה שלמה של אמונה שמעמידה את משנתו על יסוד אחד: צדיק באמונתו יחיה.

עת לעשות. אריה ארליך זוכה לברכת הקודש בעת מסע 'קרן התורה' בארה"ב

כך היה גם לפני מספר שנים, כאשר הרבי עבר הליך רפואי סבוך. הרופא נכנס אליו ושאל אם הוא חושש והרבי ענה בעברית הרצוצה שלו: "לפחד? מה יש לפחד? יהודי שחי עם אמונה בריבונו של עולם עשרים וארבע שעות, אין לו מה לפחד בכלל". הרופא יצא מהחדר נדהם.
אלו לא רק דיבורים. אלו מעשים. אחד ההמנונים הכי משמעותיים של ויז'ניץ בשנים האחרונות הוא הניגון האידישאי המפורסם: "נָאר אֱמוּנָה, נָאר אֱמוּנָה – אִין בּוֹרֵא כָּל הָעוֹלָמִים (רק אמונה בבורא כל העולמים)".
לרבי מוויזניץ יש הדגש קל במילים. השיר המקורי מכריז בהמשך:
"סְ'וֶועט אַייךְ גוּט זַיין, הַיינְט אוּן אַלֶעמָאל, אוֹיף דֶער וֶועלְט אוּן אוֹיף יֶענֶער וֶועלְט (יהיה לכם טוב, היום ולתמיד, בעולם הזה ובעולם הבא)".
הרבי מוויז'ניץ מתקן את השיר: לא 'יהיה לכם טוב' בלשון עתיד, אלא בהווה. כבר עתה טוב לכם. אדם מאמין, מסביר הרבי, לא צריך להמתין ש'יהיה' לו טוב, פשוט טוב לו. "סְ'אִיז שׁוֹין גוּט, אוּן סְ'וֶועט נָאךְ גוּט זַיין (כבר עכשיו טוב, ויהיה עוד טוב בעתיד)".
אבל זה דורש עבודת תחזוק תמידית. "ביטחון", הוא מצטט בשם זקנו הקדוש המגיד רבי מרדכי מטשרנוביל זי"ע, "הוא גם מלשון 'טיח'. יש לכך שני מובנים: הטיח מדביק את הלבנים כדי שיהיו לאחת. כך הביטחון מדביק אותנו אל הקב"ה. אבל יש כאן גם תביעה: כמו שאת הטיח אי אפשר לזרוק סתם כך, צריך לעבוד, למרוח, להחדיר ולהספיג, כך גם האמונה. 'מְ'דַארף דָאס שְׁמִירְן'. אמונה היא מקצוע של חיים שלמים".
אחד החסידים מספר לנו על שיחה אישית שבה הוא התאונן על 'ניסיונות באמונה'. הרבי לא יכול היה להירגע: "איך אתה יכול לדבר ככה? מה זה ניסיון באמונה? הכל זה מהבַּאשֶׁעפֶער (הבורא)'", זעק מנהמת ליבו ומייד החליף מבט ולחש ברחימאיות: "אמונה היא לא ניסיון אלא 'נס'. צריך להניף אותה כדגל ונס, זה ניסיון לרומם אותך".

דרך של עץ החיים. בריקוד עם ספר התורה שכתבו החסידים לטובת נשמת כ"ק מרן האדמו"ר ה'ישועות משה' זי"ע (צילום: אברומי ברגר)

שלא כמו במקרים רבים, כשהרבי מוויז'ניץ מדבר על 'אמונה' הוא לא מביע זאת כחוסר ברירה, אלא להפך. הוא מציג ומנחיל זאת כמו רופא שמציע פתרון.
בכלל, כל המקורבים שעימם שוחחנו מסבירים שהרבי מתנגד בחריפות לכל אלו שיש להם 'הסברים' למה קרה כך ולמה כך ובמה צריך להתחזק. "כל אחד יודע בעצמו במה הוא צריך להתחזק. אני לא רוצה לומר הוראה כוללת", אמר הרבי גם אחרי הקורונה וגם עם פרוץ המלחמה. "כל יהודי יודע שהוא צריך להאמין ולהתפלל".
יתרה מזו: הרבי סבור שיש לתת לציבור זמן עיכול. "כמה ימים אחרי אסון מירון, כשכולם נכנסו וביקשו לדעת במה להתחזק, הרבי התעקש שעוד לא הגיע הזמן. אנשים עוד לא הבינו מה קורה. הציבור עוד סוער. הלב עוד לא בשל 'לקבל'. כך דרכו של רועה נאמן.
ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה האחרונה זימן הרבי את החסידים והעביר להם דרשה שכל כולה על הנושא הזה. "עלינו לבטוח בהשם", זעק הרבי, "אף אם נראה שהמצב קשה חלילה יש להתחזק ולדעת שהכל לטובה. השם יתברך הוא אבינו הרחמן, ואנו בניו, ומדרך הטוב להיטיב. זה הדבר היחיד שיכול להחזיק אותנו.
"אם באה צרה לעולם, צריך לזכור את מה שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א) שבכל צרה שתבוא חייבים להתחזק בסור מרע ועשה טוב.
"בפרשת וילך נאמר 'ואנוכי הסתר אסתיר פניי, ומצאוהו רעות רבות וצרות'. עלינו להשתדל לגרום שתהא הארת פנים, ולא חלילה הסתר פנים, להתנהג בכל העניינים בקדושה ובטהרה, בשמירת עיניים, בלב טהור ובפה נקי".
אחרי שיחה ארוכה של ציטוטי מקורות, עבר הרבי לדבר ישירות: "הציבור שרוי בחששות, רוצים לדעת את החדשות, ויש כאלו שמתירים לעצמם להסתכל במקומות טמאים כדי לדעת את החדשות. זו טעות גמורה. אדרבה, זה הזמן להתפלל ולעורר רחמים. די לנו במה ששומעים וזה לבד מעורר הרבה. צריך להתחזק ולהתגבר על הסקרנות, חס ושלום להיכשל ולהביט במקומות טמאים".

לא לייסורי מצפון
את תרופת האמונה מקפיד הרבי להעניק גם לכל אדם שיש לו קושי אישי. בעיקר כאשר מדובר בצער גידול בנים. בכלל, היחס של הרבי מוויז'ניץ לנושא הוא תופעה. מצד אחד הוא עצמו 'חניוק' שבקושי יודע לדבר עברית. הוא לא סובל שום קריצה למודרנה. אבל כאשר מדובר בנשמות של כאלו שמתקשים ללכת בתלם, הוא עושה מאמצים עילאיים לקרבם.

לרומם את כל הלבבות. בעידן רוממות לאלפי ישראל (צילום: אברומי ברגר)

לאחרונה ישב הרבי עם כמה הורים שאחד מילדיהם סר מן הדרך. הרבי דיבר שם בפתיחות נדירה. הוא ציטט את אביו, כ"ק מרן ה'ישועות משה' זצ"ל, שהיה אומר: "כאשר למישהו יש כאב באצבע, זו ממש לא חכמה להגיד לו: 'מה אתה עושה עסק, יש לך עוד אצבעות'. ברור שזו תשובה של כסיל. בדיוק אותו דבר כאשר אחד הילדים או התלמידים נופל מהדרך".
"כך אני מרגיש", אמר הרבי, "וכך מרגיש כל הורה שאחד מבניו סר מהדרך. הכאב עמוק-עמוק מי ישורנו.
"אני מרגיש זאת בכל ליבי ונפשי, והדבר אינו נותן לי מנוח. ליבי שותת דם מכל אותן נשמות מיוסרות שתועות בדרכי החיים. מדובר בנשמות טהורות שנפלו לשבי, והכאב והיגון רבים מאוד. רק השם יתברך יודע כמה דמעות אני שופך עליהם וכמה דמעות שופכים ההורים היקרים. הכריות שלהם ספוגות בדמעות, בכאב ובתחינה לשובם של בניהם היקרים".
אז מה עושים מול עוצמות כאב שכאלו? גם כאן לרבי מוויז'ניץ יש פתרון אחד: להאמין.
הכלל הראשון שאמר הרבי: "כל הורה שהקב"ה מעמידו בניסיון שכזה חייב לדעת שאסור לו לשאול שאלות: לא על הבורא ואפילו לא על עצמו! אסור בתכלית האיסור לשאול שאלות מסוג 'על מה עשה השם ככה?' זקני בעל ה'אמרי חיים' זי"ע היה אומר: 'למה – יאמרו הגויים'. יהודי לא שואל 'למה'. הוא מקבל באהבה את הניסיון".
הרבי סיפר שבערב יום כיפורים של שנת תש"ז (1947) שהה סבו בעיר אנטוורפן. זה היה אחרי השואה האיומה והוא אמר אז את שאנו מתחננים בסליחות: "ותצילנו מכל גזרות קשות" – 'קשות' מלשון 'קושיות'. אנו מבקשים שהשם יצילנו מכל מיני קושיות והרהורים.

"הכל זה מהבאשעפער". בנאות דשא עם בנו הרה"צ רי"מ והגבאי הרה"ח ר' בנציון שטנגר (צילום: שוקי לרר)

"שוו בנפשכם", המשיך הרבי ואמר לאותם הורים, "זה היה אחרי השואה. מיליוני אנשים נהרגו ונטבחו ונשרפו. כל הנוכחים שם היו אודים מוצלים מאש, כל אחד מהם איבד את כל היקר לו. וסבי הזהיר אותם משאלות. כך דרכם של יהודים. גם בדרך אל המשרפות באושוויץ רקדו יהודים ושמחו. היו מקרים שהצוררים עצרו אותם ושאלו: 'אתם יודעים לאן אתם הולכים?' וכשהיהודים השיבו בחיוב הם שאלו: 'אז למה אתם רוקדים?' והיהודים השיבו: 'אנו רוקדים כי אנו נהרגים בגלל שאנו יהודים, על קידוש השם'".
הרבי עצר וחזר שוב: "אני ממש מזהיר אתכם: התרחקו ממחשבות לא טובות שמאשימות את עצמכם. לא לייסר את עצמכם בשוטים! לא להלקות את עצמנו שמא חלילה נכשלנו בחינוך או כיוצא בזה! המציאות מוכיחה שאין הדבר תלוי בכך כלל. אין שאלה למה ילד אחד כן הצליח וילד אחד פחות! אין מקום לשאלות הללו! הן לא נכונות ובעיקר גורמות נזק!
"אי אפשר אף פעם לדעת מה גרם לילד להתרחק. הדור שלנו הוא דור של 'רוח שאינה מצויה'. אנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו, להשגיח ולהקפיד לדעת היכן ילדנו מסתובבים ואצל מי הם נמצאים. ולצד כל אלו, לשפוך שיח כמים ולהרבות בתפילה ובתחנונים עצומים להשם יתברך שיחון אותנו ואת בנינו לפלטת עולמים, אל מחסה התורה והמצוות והאמונה השלמה.
"אבל דבר אחד ברור: הורים שיודעים שהם עשו את המוטל עליהם, שהם מתנהגים ביראת שמיים וכך מחנכים את ביתם, אסור להם לנסות ולחפש אשמה בעצמם. אדרבה, יש להם להתחזק באמונה וביטחון".

שני מרשמים חינמיים
ממש כמו בדבריו לאסונות ציבוריים, דיבר הרבה עם אותם הורים כאובים. הוא הציע להם שני 'מרשמים' ("רֶעצֶעפְּטְן") להתמודדות עם המצבים הללו. על מרשם אחד רשום: 'אמונה', ועל השני רשום: 'ביטחון'.
"תצטיידו בשתי התרופות הללו. בכיס ימין אמונה, בכיס שמאל ביטחון, ותשתמשו בהן. אלו תרופות שלא עולות כסף אבל כדי להשיג אותן צריך להתעסק בהן. ללמוד, לשוחח, לקרוא ולחשוב בענייני אמונה.

בסוד שיח. עם גיסו כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא

"תסתובבו בין אנשים יראי השם, שבו עימם ותקנו מהם. חשוב להקיף את עצמנו בסביבה של 'מאמינים'. ככל שיש לידנו אנשים וחבריָה שמדברים אמונה ושמחה, אנחנו זוכים להשיג זאת. ובאותה מידה, כאשר אנחנו מתחזקים באמונה, זה מדבק את כל הסביבה. אני חושב בדרך רמז שזו הכוונה 'אמונה פשוטה' – מלשון המשנה 'פשט העני את ידו' – כי כאשר מתחזקים באמונה, היא 'מתפשטת' ומקרינה על כל הסביבה. לכל אחד יש משימה: לחזק את הסובבים אותו".
הרבי טוען שתקופה זו כל המהות שלה היא מבחן האמונה. "צדיקים אמרו שלפני ביאת המשיח יצטרכו לטפס על קירות חלקים כדי להתחזק באמונה. וכך עלינו לעשות. זה לא קל, אבל זה מה שנדרש מאיתנו".
את מה שאנו אומרים בתפילת שחרית, הברייתא דרבי ישמעאל עם י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, מפרש הרבי כי אנו פותחים דייקא בב' המידות 'קל וחומר' ו'גזרה שווה' כדי להפנים בתוכנו, מייד בבוקרו של יום, שגם בעת 'קל' וגם בעת 'חומר' ח"ו, 'גזרה שווה', כלומר יהודי יודע ומאמין, משנן ומזכיר לעצמו תמיד בכל יום שהכל שווין לטובה.
הרבי שוב ושוב חזר לדבר על המחשבות וייסורי המצפון שתוקפים הורים טובים שבניהם נכשלו. "גם אם יש הורה שערך חשבון נפש ובא למסקנה שאולי נהג שלא כשורה – שייזהר לא לשקוע במרה שחורה. זו עצת היצר והשגיאה הגדולה ביותר! מאורי החסידות לימדו אותנו: לא מתעסקים במה שהיה ובמה שעבר! זה הכלל. רק במה שצריך לעשות מהיום והלאה!
"אדרבה. אבא כזה צריך להקדיש את כוחותיו כדי לפעול ולתקן את העתיד. במקום לשקוע בעצבות – שיתפלל ויתפלל ושוב יתפלל, ויזכיר לעצמו שוב ושוב שהכל מהשם יתברך והוא זה שעשה את הכל, גם אם אנחנו לא מבינים. אין שום עניין לעצבות ולמרה שחורה.

"התפיסה שלנו כלפי אירוע כזה צריכה להיות כמו בכל עניין אחר בחיים. אם יש להורים רח"ל ילד חולני במחלה נדירה – האם הם מאשימים את עצמם חלילה? לא! הם מאמינים ומבקשים עליו רחמים ומטפלים בו באהבה גמורה. כן הדבר הזה!"
ההורים בכו והרבי המשיך, מי כמוהו מבין אותם. "אני יודע שאי אפשר לתאר את כאבם של הורים שלא יודעים איפה הבן או הבת שלהם מסתובבים, עם מי ועם מה הם נמצאים. הם יושבים בשעות הקטנות של הלילה ונתקפים בפחדים ובמחשבות. יש פרצי בכי קשים.
"יש לי עצה אחת", אמר הרבי. "בכל פעם שהמחשבות האלה באות: תהפכו את הדמעות לדמעות של תפילה ותחנונים להשם. תדברו אליו, אפילו באידיש. תזעקו: 'טַאטֶע זִיסֶער, בַּאשֶׁעפֶער, הֶעלְף אַז מַיין משה'לע זָאל צוּרִיק קוּמֶען צוּ דִיר; הֶעלְף אַז מַיין רבקה'לע זָאל זִיךְ צוּרִיק קֶערְ'ן (אבא מתוק, בורא העולם, תעזור שמשה'לה שלי ישוב אליך, תעזור שרבקה'לה תחזור)'. ותפילה שבוקעת ממעמקי הלב של אבא ואמא בוקעת רקיעים ועולה עד לכיסא הכבוד.
"הכאב החריף הזה", אמר הרבי, "הוא לא סתירה לאמונה וביטחון, כי זה באמת כואב מאוד, מייסר את הגוף ואת הנפש ולא נותן מנוח. אבל לצד זאת יש אמונה וביטחון שמחזקים אותנו".

מתנה מטהרן
בשיחתו עם הורים שמתמודדים עם נשירה מבית, העמיק בהם הרבי מבט ואמר:

לא להתפעל מאף קושי. בשמחת בר המצווה לבנו

"כן, אני יודע. לפעמים יש לכם רגשות מעורבים וקשים. מצד אחד יש בכם רחמים על הילד המתמודד ותועה בדרכי החיים, אבל ממש במקביל אתם נשטפים ברגשות כעס עליהם ועל התנהגותם. הם גורמים לכם כל כך הרבה צער ובושה.
"לפעמים הם לא מסתפקים בזה והם עוד דורשים מכם כל מיני דברים מוזרים ויקרים. לא רק שהם מצערים אתכם, אלא שהם גם מבקשים מכם לסייע להם. זה באמת קשה. הורים לא יודעים איך להגיב לזה.
"האמת שאין בזה כללים. צריכים להתייעץ עם מומחים ואנשי מקצוע. זו אומנות קשה, לשלב בין האהבה העצומה לילד לבין הצער מהתנהגותו, והכל תוך כדי שמירת העקרונות הבסיסיים שצריך להתנהל בהם בית יהודי ובית חסידי. אלו דברים לא פשוטים. עקרונות הבית הם מיסודות היהדות כפשוטו".
אחת העצות הנוספות שהעניק הרבי לאותם הורים: לנסוע לקברי צדיקים. "זה מסוגל מאוד לפתיחת הלב. המקומות הקדושים מסוגלים לעורר את הלבבות ומאפשרים תפילה מעומק הלב. וזה לצד זכות הצדיקים הטמונים שם שבוודאי ימליצו טוב".
ההוראה טובה כמובן לא רק להורים כאלו, אלא לכל אדם.

לקוות ולחזור ולקוות. במחיצת אביו כ"ק מרן ה'ישועות משה' זי"ע

אחד המשפטים הכי שגורים בפיו של הרבי מוויז'ניץ הוא: "אַ אִיד טָאר זִיךְ נִישְׁט פַארְלִירְן קֵיינְמָאל" – ליהודי אסור ללכת לאיבוד. בעיני הרבי אחת הבעיות הכי בולטות בעידן שלנו היא הבלבול. אנשים 'נאבדים'. עומדים בפני כל מיני מקרים ולא מוצאים את עצמם. שטף החדשות והעדכונים גונב לנו את צלילות הדעת. אין דרך לעמוד כנגד כל זה בלי יישוב הדעת והבנה בריאה שהעולם הזה לא באמת סוער, הוא רק נראה כך; יש לו תוכנית סדורה ומתוקנת לכל פרט ופרט.
יותר מדרכי ההנהגה שחסידי ויז'ניץ רואים בקודש פנימה, הם שואבים רפואה אמונית. אחד החסידים מספר לנו: "הבן שלי נכנס פעם לרבי ודיווח על עניין רפואי אצל בני ביתו: 'הרופאים פוחדים…' הוא אמר. הרבי נשא אליו את עיניו, הניח את היד ברחימאיות על ידו ואמר: 'זֵיי הָאבְּן מורא (הם, הרופאים, פוחדים)?' הם אולי חוששים לדבר-מה. אין דבר כזה לפחד. יהודי לא צריך לפחד. במקום לפחד פשוט השלך את עצמך על ריבון העולמים. אבטח ולא אפחד".
לדבר על אמונה הרבה יותר קל, אבל חסידי ויז'ניץ לעולם לא ישכחו את אותו בוקר שבו ראו אותה בחוש. הרבי ערך שמחת ברית מילה לנין. הוא ישב עם שטריימל, וַוייסֶע זָאקְן (גרבי שבת לבנות) וכולו מלא שמחה, מזג 'לחיים' ודיבר על השם שניתן לרך הנולד. לכאורה ברית רגילה, אבל למרבה הצער באותו יום הרבי גם ליווה למנוחות נין אחר. שעות ספורות לאחר מכן הפך המחול לאבל. הרבי פשט את בגדי הזהב ויצא להשתתף בלוויה. "זה היה שיעור שלא אשכח כל חיי ב'כשם שמברכים על הטובה מברכים על הרעה'", אומר לנו אחד החסידים.
אצל מי שלא נמצא בסוד העניינים הדבר עלול לעורר תהיות, אבל אצל הרבי מוויז'ניץ לכל זמן ועת. כשצריך להתאבל, להתפלל על יהודים, הוא יעשה זאת בכל הכוח. הוא דואג לאלו הפועלים ומחרפים נפשם למען כלל יושבי ארץ הקודש ומתפלל עליהם. ליבו אף עם המשפחות שקרוביהן נתונים בצרה ובשביה. עליהן מרעיף הוא טללי חיזוק. אך זה לא סותר את העובדה שהזמן מבקש תפקידו.
גם בתוך המצב הנוכחי, הטילים שמתעופפים מכל עבר, הרבי מתעקש לראות את נקודות האור. המבט שלו על כל 'החדשות' העולמיות הוא מבט שמימי ושונה. "בלילה של המתקפה האיראנית בחודש ניסן", מספרים לנו, "השעה הייתה שתים עשרה וחצי. כולם דיברו על מבצע היירוט המופלא של הטכנולוגיה האמריקאית והישראלית, אבל לרבי היתה התייחסות אחרת, נעלה יותר:
"'סְ'אִיז גֶעוֶועזְ'ן גְרוֹיסֶע ניסים פַאר אִידְן', הוא אמר, "היו עכשיו ניסים עצומים ליהודים. קיבלנו מתנה של חסדים. עלינו להפנים זאת ולשנות את המבט שלנו. להשליך תמיד את יהבנו עליו. לדעת ולהאמין".
הרבי מחנך את החסידים לצור בצרתם של ישראל ולסייע לזולת בכל לב ונפש. נכנס אליו לא מכבר אברך שמתמודד עם ילד שנטה מן הדרך. שעה ארוכה שהה ביחידות עם הרבי. "מה אתם חושבים שהרבי עשה לי?" סיפר האברך לאחר שיצא. "הוא בכה ביחד איתי. רק אחרי שבכה איתי, הוא נתן לי עצות כיצד להתמודד. הרגשתי שיש מי שכואב איתי את כאבי באופן מוחלט".

כל חסיד כבן יחיד. בתפילה עם בחורי החסידות (צילום: שוקי לרר)

משנת האמונה של הרבי מוויז'ניץ שליט"א עוד ארוכה ומאירה. נחתום אותה בעצת זהב שהעניק הרבי לכמה הורים מתמודדים.
"יש לי בשבילכם פסוק אחד של תשע מילים שצריך להיות שגור על לשוננו בכל עת וזמן. 'קווה אל השם – חזק ויאמץ ליבך – וקווה אל השם'. אני אומר תמיד להורים שישירו שירים שקשורים למילים האלו. יש ניגון מפורסם מהרבי מסקולען זי"ע על המילים הללו, הוא ממלא את הלב באמונה. כשמתבוננים במילים הללו יודעים שיש רק לקוות אל השם, בזה לחזק ולהתחזק את הלבבות, ושוב לקוות אל השם. זו הדרך היחידה שיהודים מתמודדים בזכותה.
"מקווים אל השם", סיים הרבי, "ואני יכול להעיד לכם מכמה וכמה מקרים שהאמונה מביאה בכנפיה ישועות עצומות. אמונה היא המשכה, והיא ממשיכה בעזרת השם ישועה. גם אם כעת נראה הכל חושך ואפלה. הכל יכול להתהפך ברגע אחד".