בצילו גדלנו

אבי אבי רכב ישראל >> בניו הגאונים של מרן זצ"ל חושפים את הסודות מתוך הבית. יריעה מיוחדת

סדר היום הקפדני, תחומי האחריות של הרבנית והבעות הפנים שדיברו במקום השתיקה >> מיוחד: אחרי פטירתו של מרן חכם שלום זצ"ל, בניו הרבנים הגאונים רבי אפרים, רבי יעקב ורבי שמעון, חושפים את הסודות מתוך הבית בעיר העתיקה >> אבינו רוענו

צילום: אלחנן קוטלר

תם פרק.

לפני שעות אחדות נסתם הגולל. ארונו של מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן זצוק"ל נטמן ונגנז. רבבות אלפי ישראל נותרו יתומים וכואבים.

והמקום גורם.

ממאנים להתנחם. הרבנים הגאונים רבי יעקב, רבי אפרים ורבי שמעון כהן שיבדלחט"א (צילום: פלאש 90)

הבית הקטן ברחוב רקאנטי הירושלמי, הלשכה שממנה יצאו תורה והנהגה לכל הדור בשנים האחרונות, מאז נחלש הרב ונאלץ לעזוב את מכורתו בעיר העתיקה. כאן הגמרות היו פתוחות והלב הגדול פעם עליהן באהבה גדולה, כמעט עד הרגע האחרון.

לילה ראשון של ה'שבעה'. האבלים ישובים בבית הגיס, הרב יצחק זיאת, שזכה להיות יד ימינו זה כעשור ולארח בביתו את חמיו זצ"ל למעלה משלוש שנים. כשמישהו שואל: "אתה בעל הבית?" – הרב זיאת משיב: "עכשיו כן", ונאנח עמוקות. "עדיין קשה לי לעכל את זה, אבל עד עכשיו מורי חמי היה כאן בעל הבית".

בסלון הבית, צמוד לקיר הדרומי, יושבים על הקרקע בניו הגדולים של הרב, שאך לפני שעות ספורות שבו מלוויית אביהם, אבי כל תופש סטנדר ועמל בתורה, רבן ואוהבן של כל ישראל: בנו בכורו הרה"ג רבי אפרים, מראשי ישיבת 'יקירי ירושלים', שמתקשה לדבר בהיותו מחלים מפציעה שנגמרה לו כתוצאה מתאונה קשה; בנו השני הרה"ג רבי יעקב, ראש ישיבת 'נזר התלמוד' בביתר, ובנו הצעיר, הרה"ג רבי שמעון, שנולד שנים רבות לאחר לידת כמה בנות, כאשר הלכו מרן ורעייתו הרבנית יעל ע"ה לשפוך שיח בציון הרשב"י, תוך הבטחה לקרוא לבן שייוולד על שמו. רבי שמעון משמש ראש ישיבת 'תורת יעקב' בעיר בת ים, הנמצאת תחת מוסדות חמיו, הגאון רבי יעקב עטיה זצ"ל.

הבנים ספונים בשתיקתם, איש איש וכאבו על הכבוד שגלה היום מישראל וממשפחתם. עיניהם אדומות ומצחם חרוש קמטים, כמו מתאמצים הם להתרגל לעולם החדש, עולמם הפרטי ועולמן של תורה ויהדות ספרד – עולם ללא חכם שלום, עד כמה שקשה לבטא זאת בשפתיים: זכר צדיק וקדוש לברכה.

התשישות מהיממ

ה האחרונה שבה התנהלה אל מול עיניהם המלחמה הנצחית בין אראלים למצוקים עומדת להכריע. תפילת ערבית ראשונה כאבלים הסתיימה, והם מתיישבים באפיסת כוחות על הכיסאות הנמוכים. אבל רבבות אלפי ישראל לא מתכוונים להניח. אחרי שצעדו ברחובות עיר בהלוויה, הם באים לקיים מצוות ניחום אבלים, לחזות בעצמם בארבעת הקירות הספוגים מתורתו והוראותיו בהלכה ובמוסר, ובעיקר לשמוע ולהשמיע.

כשאנו מבקשים להעלות מעט מזעיר עלי גיליון, הבנים נענים. "קשה לדבר על אבא בלשון עבר", הסכימו כולם – אך הבינו כי ההכרח לא יגונה.

סודות הקבלה מתגלים

"אני יודע ששום מופת לא יוכל להעיד באמת על הגדלות שלו", פותח רבי יעקב, "אבל זה מה שהדור שלנו אוהב לשמוע. אבל המופת הגדול באמת הוא מה שראינו בעינינו איך הוא חי ומתנהל בכל הליכותיו. זה בלתי נתפס".

רבי שמעון מוסיף: "איזו עין חדה הייתה לו. פעם שאל יהודי

היא הייתה עקרת הבית. הגרי"מ לאו מנחם את מרן זצ"ל ובניו שיבדלחט"א באבלו על הרבנית ע"ה (צילום: פלאש 90)

תלמיד חכם שהיה מתפלל איתנו במשך שנים: למה אחרי קריאת שמע הוא מעביר את הציצית מעל העיניים ורק אחר כך מנשק בפה, כאשר הסדר הוא הפוך – קודם מנשקים את הציצית ואחר כך מעבירים על העיניים? מדהים שיחד עם העובדה שהוא עצמו היה עסוק בכוונות הנדרשות בתפילה, עדיין שם לב לשינוי כה פעוט".

החתן, רבי יצחק זיאת, משתף גם הוא בקול שקט וכאוב: "בשנים האחרונות כל הבית הועמד לפניו כדי לשרתו, וכל בני הבית הבינו את גודל השעה. אשתי, בתו שתחיה, קיבלה עליה את ניהול הבית עם כל הכרוך בכך. כל הנכדים והנינים היו מגיעים לפה כדי לחזות בו מהצד. הוא אומנם היה נראה לרבים כאדם תקיף, אבל יש אצלי תיעודים שרואים איך הוא היה משחק עם הנכדים ומרעיף עליהם אהבה של סב לנכדיו".

מחוץ לבית הוא היה 'מרן' ששועי עולם מצפים לו, אבל כאן נהג כאב טוב. "סמוך לכניסת השבת היה מקפיד להכין את הנרות בעצמו, ולהניח את הסירים על הפלטה לכבוד שבת".

כל רגע בגלגל השנה זכור להם. "לאחר הפסח הקפיד לא לצרוך מוצרי חמץ שנמכרו לנוכרי, ואת מצות המצווה נהג לאפות בי"ד בניסן אחרי חצות בישיבת 'רינת התורה' יחד עם ראש הישיבה הגאון רבי עזרא ניסן, מגדולי תלמידיו; לקראת חג סוכות היה בורר לעצמו אתרוג תימני לא מורכב, מתוך מאות אתרוגים שעברו תחת ידו; בשמחת תורה היה רוקד עם ספרי תורה כבדים, ובמשך שעה וחצי היה רק רוקד בלי לנוח ולא היה מסכים בשום פנים שיביאו לו כיסא לשבת". והזיכרונות לא מרפים.

כאן בבית, ראו גם את ההנהגות הקבליות שמרן העדיף להצניע. "הוא היה בן של אחד מגדולי המקובלים בדור האחרון, הגאון הצדיק חכם אפרים כהן זצ"ל, וגם הוא היה מקפיד בעניינים רבים לנהוג על פי הקבלה. הוא הקפיד להניח תפילין של רש"י ור"ת בו-זמנית, כמו גם מנהגים אחרים שאותם למד ונהג על פי ה'בן איש חי'. הרב כתב בעצמו את התפילין שלו, שאותן הניח עד לפני עשור בערך, עד שבאחת מנסיעותיו לקהילות בחו"ל נגנב לו התיק עם אותן תפילין והוא מאוד הצטער על כך.

"אף על פי שבדברים רבים הוא נהג כמו אביו, היו גם יוצאים מן הכלל. כמו למשל בהדלקת נר חנוכה שאביו היה מדליק בטפח הסמוך לפתח, אבל הרב עצמו הדליק בחלון. כשנשאל לסיבת השינוי ענה: 'מאותה סיבה שאני לא לובש ג'ובה' – המעיל המפוספס שנהגו ללבוש גדולי המקובלים בירושלים. לעומת זאת, בקידוש של שבת, כאשר אחרי הברכה היה נשאר לעמוד ולשתות את הכוס בעמידה, היה מסביר כי כך נהג אביו. 'אבא לא היה עם הארץ', נהג לומר".

פעם סיפר הרב על אביו שקיבל עליו כ"ה קבלות טובות, אבל גילה לו רק שתיים מהן: שמירת העיניים ולא ללכת ארבע אמות מבלי להרהר בדברי תורה. כשביקש לדעת מה הן הקבלות האחרות, ענה לו אביו שאלו השתיים בלבד קשורות גם אליו ולכן רק אותן הוא מגלה לו. אחד הבחורים בישיבה ששמע זאת העז פניו ושאל את הרב אם גם הוא קיבל עליו את שתי הקבלות האלו. הרב לא ענה לו, אבל היה מובן לפי מבע פניו שהתשובה לכך חיובית.

אבלות בעיר הקודש. מרן זצ"ל ובניו בסימטאות העיר העתיקה בימי אבלו על הרבנית (צילום: פלאש 90)

מאידך היו לו גם הקפדות 'ליטאיות' שאימץ לעצמו במשך השנים. כך למשל, היה מקפיד לקדש ולהבדיל על כוס המכילה יין כשיעור ה'חזון איש', שספריו לא היו יורדים משולחנו. והיו לו עוד ועוד קבלות והנהגות אישיות.

ללמוד בלי ספר

"פעמים אין-ספור", מספרים הילדים, "ראינו את הרב יושב בלי ספר פתוח, ידו על מצחו והוא שקוע בלימוד. לא היה אצלו מושג לשבת בטל. תמיד ניצל את הזמן לחטוף וללמוד. היה לו כוח ריכוז נדיר. זכור המעשה באותו יום שישי בצהריים שהרב ישב במטבח בלי שום ספר, וכשמישהו מבני הבית ניגש לשאול משהו הוא ננער ממקומו ואמר 'אל תפריע'. גם כשהיה הולך ברובע, סמוך לישיבה, מקום שבו מסתובבים תיירים רבים בלבוש לא ראוי, לא היה מוריד את משקפיו או מביט לרצפה, פשוט הלך ולא ראה מה שלפניו מרוב שקיעותו. את השיעורים שהיה מוסר בישיבה היה מכין בעודו יושב בסלון ביתו עם כל רעשי הרקע של בני הבית, אבל זה כלל לא הפריע לו".

הרב זיאת מצביע על פינת הסלון ומספר: "כשעברנו לבית הזה הכנו לו פינה מיוחדת עם שולחן ומדפים, שיוכל לשבת בלי הפרעה ולהתרכז בלימודו. אבל הוא התיישב ליד השולחן באמצע הסלון ואמר שכאן הוא רוצה לשבת וללמוד. גם בנסיעות ארוכות הוא לא היה לוקח עימו ספר, אלא היה יושב כל הנסיעה בריכוז מדהים ולומד בעל פה.

"כשהרב היה מגיע למקומות שונים וראינו שהציבור רוצה לשמוע אותו, היינו מבקשים שיקום לדבר. הרב היה יושב כמה דקות אחוז בשרעפיו ולאחר מכן נעמד לדבר. באחת הפעמים כשנשאל מדוע הוא חושב כשבראשו יש לבטח כמה דרשות קודמות שמסר במקומות אחרים, הוא היה עונה שהוא לא בא להגיד ווארטים – אלא קודם כל מפנים את הדברים לעצמו ורק אז מרגיש שהוא מוכן לדבר בפני אחרים".

אף על פי שבמשך שנים רבות היה מוסר שיעור בסוגיות שכבר מסר בהן שיעורים בעבר, מעולם לא חזר על אותם הדברים. אפשר לבדוק זאת בכתבי תלמידיו. החתן שנסע עימו למסע תורני בארגנטינה, שבמסגרתו ביקרו בעשרות מוסדות שבהם נשא מרן דברים, מעיד שהוא מעולם לא חזר על מה שכבר אמר. כשמלוויו שאלוהו למה בכל מקום עליו לחדש – אמר שהוא עושה זאת עבורם, המתלווים…

כשאנו מבקשים מהבנים לגולל את סדר יומו של אביהם, הם זוכרים במדויק כי לא שינה במשך שנים: היום היה נפתח בטבילה במקווה ותפילת שחרית בישיבה כשהרב מאריך מאוד בתפילתו, וכאשר היה מגלה שהחזן התחיל את חזרת הש"ץ לפני שהוא הספיק לסיים, היה מקפיד להמתין למניין הבא, כדי לענות 'קדושה'. באחת הפעמים הסביר למקורביו בשם ה'פלא יועץ' שאפשר לעשות מכל תפילה שלוש תפילות: פעם אחת בתפילת הלחש, פעם שנייה בחזרת הש"ץ כאשר מקשיבים לכל מילה, ופעם שלישית בעניית 'אמן' בכוונה על כל ברכה.

הספיק לנו מבט. בני מרן בשיחה לכותבי השורות (צילום: אלחנן קוטלר)

שיעורים רבים היה מוסר בישיבה. אחד המיוחדים והמפורסמים שבהם הוא השיעור בהלכות שבת. זכרו של השיעור מעלה דמעות בעיניהם של מרבית בוגרי הישיבה, בזכרם את בקיאותו וגאונותו יוצאות הדופן של רבם שבאו לידי ביטוי בשיעור הזה, שבמהלכו היה מלבן את דיני שבת החמורים על פי כל הפוסקים.

במהלך השיעור, שנמשך בין ארבע לשש שעות, היה פתוח לפניו רק ספר אחד – 'משנה ברורה'. לא אחת שמעו ממנו תלמידיו כי הספרים המתומצתים שיצאו בשנים האחרונות כדי להקל על הלומד את לימוד הלכות השבת, אינם מתאימים לבני תורה. "ה'משנה ברורה' הוא ספר יסוד שצריך להיות לפני בן תורה כשלומד את הלכות שבת. צריך לעיין ולהעמיק עד שמגיעים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", היה מורה. חוץ מתלמידי הישיבה היו נוהרים אל השיעור השבועי המונים מכל רחבי ירושלים שביקשו לזכות בשעות של לימוד ישיבתי מעמיק.

מגיל עשרים וארבע, ולמשך שישים ושש שנים, שבעה ימים בשבוע – היה הרב מוסר שיעורים. גם בשבועיים האחרונים שבהם הלך ונחלש, היו מגיעים אליו מדי יום תלמידים לשמוע ממנו שיעור. מעולם לא כתב את שיעוריו ותמיד הכין שיעורים חדשים בגמרא, בהלכה ובמוסר. פעם הסביר שהוא לא מסתדר עם הכתיבה, משום שהמחשבה שלו מהירה מהכתיבה שלו.

מלבד השיעורים הקבועים היה הרב מוסר בכל ליל 'שבת מברכין' שיחת מוסר בישיבה. מדובר בשיחה שהייתה נמשכת למעלה משעה, שבמהלכה היה יוצק את יסודותיה האיתנים של אישיותו המיוחדת אל תוכני פרשת השבוע, והיה משלב ביד אומן הגיגי מוסר מגאוני דורות עברו, בד בבד עם החובה הנדרשת מבן תורה בדור הזה. לא היה מדובר רק ברעיונות מופשטים משובבי נפש, אלא כל שיחה נועדה לתת לבחורים כלים מעשיים כיצד לצלוח בשלום את נחל הניסיונות הגועש של דורנו.

דווקא שיעור ב'

בשנים האחרונות ניצל הרב את שבתות החופשה – שבהן בני הישיבה נמצאים בביתם – כדי להתארח אצל בני משפחתו, ילדיו הנשואים, או בקהילות יהודיות ברחבי העולם שבהן מתגוררים גם בוגרי הישיבה. בכל מקום שאליו היה מגיע, בין אם זו שכונה חרדית בירושלים ובין אם בשיכון נידח בדימונה, היה דורש דברי מוסר בבית הכנסת שבו התפלל.

אבא לכל יהודי. בנו של חכם שלום סופד בהלוויה (צילום: פלאש 90)

חכם שלום גדל והתחנך בשתי ישיבות 'פורת יוסף', זו שבעיר העתיקה וזו שבשכונת גאולה. אומנם לשתי הישיבות שם זהה, אך מדובר בשתי אסכולות שונות. שיטת הלימוד בישיבת 'פורת יוסף' שברובע, שלימים הייתה בהנהגתו, שונה מהותית מהשיטה המקובלת אצל אחותה שבשכונת גאולה; בעוד שהישיבה בגאולה אימצה את שיטת הלימוד הספרדית, הרי שבעיר העתיקה למדו בשיטת הלימוד הנהוגה דווקא בישיבות האשכנזיות – שאותה הביא לישיבה חברו למועצת חכמי התורה, הגאון רבי שמעון בעדני, חניך ישיבת נובהרדוק.

בהיותו ילד למד מרן בעיר העתיקה, אך לאחר מכן עבר לגאולה ולמד אצל מרן רבי יהודה צדקה זצ"ל. אף שרבותיו היו מהישיבה בגאולה ודרך לימודה הייתה כדרך הלימוד הספרדית, הוא עצמו לא למד כמותם ואף העדיף ללמוד לבדו או עם החברותא בדרך שיותר קרובה לעיון הישיבתי האשכנזי.

בין הספרים שאהב ללמוד והיה בקי בהם היו 'חידושי רבנו חיים הלוי' (מבריסק), 'קובץ שיעורים' של הגאון רבי אלחנן ווסרמן, וספרי ה'חזון איש', שלא משו מעל שולחנו. הוא התבטא לא פעם שרבותיו הם המפרשים הראשונים והאחרונים.

לימים, כשהפך בעצמו לראש הישיבה, לא הסתפק מרן בתפקיד הקשה והתובעני של ראש ישיבה, אלא התעקש להמשיך לכהן גם כר"מ הקבוע של שיעור ב'. את הסיבה לבחירה דווקא בשיעור זה נימק פעם לאחד ממקורביו ואמר: הבחורים בשיעור א' עדיין לא התבססו דיים בלימוד. לעומתם, הבחורים בשיעורים הגבוהים יותר כבר פיתחו דרך לימוד עצמית. אין כמו שיעור ב' – כך סבר – כדי להנחיל לצעירים את דרך הלימוד וההבנה בפשט הגמרא ובעיון.

הדבר הבולט באישיותו שמעידים עליו תלמידיו – הוא מנהגו להאיר פנים לכל תלמיד ולהתנהג בפשטות אמיתית. לא רק בלימוד היה מדבר עם בניו אלו התלמידים. מולנו ניצב תלמיד לשעבר, שמתרפק על שיחה שהייתה לו עם ראש הישיבה, כיצד ירד לפרטי פרטים וייעץ לו בקשר לרכישת דירה, בפשטות וענווה הדריכו בכל שלב משלבי העסקה.

פעם, מספר לנו התלמיד, ביקר מרן בבני ברק. התלמיד מיהר להציע שיארגנו נהג פרטי שייקח אותו בחזרה הביתה לירושלים, אך מרן לא הבין: "יש קו 400". כשניסו לומר שזה לא מכובד, סיפר שהוא עוד זוכר את מרנן ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ ופוסק הדור הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך נוסעים באוטובוס, ממילא הוא לא מבין מה הבעיה בזה. "רק בשנים האחרונות, מאז שמרן רבי עובדיה נפטר ועול ההנהגה נפל עליו, הוא הפסיק לנסוע באוטובוס".

מצדיקים עליהם את הדין. שלושת הבנים במסע ההלוויה (צילום: פלאש 90)

דוגמה של אבא

על מרן ה'מנהיג' – כתבו ודיברו רבות. כאן, עם האבלים, אנו מבקשים לדעת: איך היה מרן בתור אבא לילדים שלו?

רבי יעקב: "דיברתי על זה בלוויה. אף פעם לא הכרנו אותו בתור אבא. כילדים וכבחורים היה לנו בעיקר את אמא, כאשר אבא היה הדמות בבית. בבית שבו גדלנו בעיר העתיקה, על אף שאבא היה חצי יום בבית, לא היינו רואים אותו יותר מדי. הוא היה יושב רכון על ספריו בפינתו מתחת לפלורסנט ולומד. רוב הזמן היינו רואים רק את הגב שלו. גם כשהיינו מתפללים איתו בישיבה בשבתות או בימי חול, זה לא שהוא לקח אותנו איתו להתפלל או נתן לנו יד בדרך. ממש לא. היינו מגיעים לבד ומתפללים לצידו.

"באופן כללי, אמא היא שהייתה עושה הכל בבית ואבא היה הרב. פשוט רב. הזמן היחיד שאבא למד איתנו היה בין סעודה שלישית לערבית של מוצאי שבת, אז היה חוזר איתנו על הגמרא שלמדנו. מעבר לזה, מעולם לא ביקשנו ממנו עזרה בלימודים או מדברים איתו על סתם דברים של אבא ובן. "ידענו שאבא גבוה בהרבה מהדברים האלו. גם בשבת אחרי הסעודה, כשהיה הולך לטיול והיינו הולכים איתו, הוא היה טרוד במחשבותיו ואנחנו רק היינו הולכים לידו. צריך להבין את הסביבה שבה אבא גדל כדי לסבר את האוזן. הוא גדל בבית שבו הייתה בעיקר דממה. לא היה דבר כזה סתם לקשקש על דא ועל הא. גם עם אבא שלו הוא מעולם לא דיבר סתם, אפילו לא בלימוד, כאשר זה היה לשם הדיבור נטו. עד יומו האחרון, כאשר אי מי היה בא אליו ומחפש 'מתחת לאדמה' מה לשאול אותו, הוא מייד היה קולט שאין כאן דיבור אמיתי והוא פשוט לא היה מגיב. זה מה שהוא ראה בבית שלו אצל אביו וכך הוא נהג".

רבי אפרים: "עיקר החינוך של אבא התבטא בדוגמה אישית שממנה היה לנו בשפע. מאז שהיינו קטנים היינו רואים בבית אבא שיושב ולומד במקום הקבוע שלו. בכל מיני הזדמנויות, בדרך כלל היה זה בלילות שבת או כשהיינו מצטרפים אליו להליכה, הוא היה לומד איתנו את מה שלמדנו בתלמוד תורה. זה היה מחייב אותנו לשלוט היטב בחומר ולדעת משניות בעל פה, משום שהוא היה חוזר איתנו ללא ספרים".

ההערכה והכבוד שהיו לרב כלפי אימכם, הרבנית ע"ה, היו מן המפורסמים…

וכל בית ישראל יבכו. רבבות אלפי ישראל במסע ההלוויה (צילום: פלאש 90)

"בהחלט. הוא כיבד אותה מאוד, משום שהיא לקחה ממנו את כל העול של הבית וגידול הילדים. כל הבית היה מונהג לפי זמני הלימוד שלו ולפי סדרי הישיבה. הכל בזכותה. כך היא הרגילה את בני הבית. מעולם הוא לא היה טרוד בענייני המעשה בבית. הוא עצמו הזכיר זאת רבות לאחר פטירתה".

לאורך השנים שגדלתם במחיצתו, ידעתם שאבא שלכם הוא אחד מגדולי הדור?

רבי שמעון: "לא. במיוחד בכל הקשור לפוליטיקה, זה פשוט לא תפס בבית. מתוקף תפקידו אבא היה מתעסק בזה ועומד בקשר עם העסקנים, אבל זה לא היה חלק ממנו ולא משהו שיוצר את האווירה בבית. עוד בהיותו בחור ולאחר מכן כאברך צעיר היה לו קשר חזק עם גדולי הדור כמו מרן הסטייפלר שאף היה קם לכבודו, מרן הרב שך שכיבדו מאוד, ומרן הרב אלישיב, שאליו היה מגיע בתקופת בחרותו לפשוט את ספקותיו יחד עם מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול.

"לא פעם אבא התבטא שבכל שאלה שיש לו הוא התרגל לשאול את הרב אלישיב או את הרב אויערבך, רק תמיד הדגיש שהוא לא היה מגיע לשאול אותם על איזו בעיה הלכתית שהתעוררה כמו שכל אחד מאיתנו הולך לשאול מורה הוראה. קודם כל הוא היה לומד את הסוגיה מהמקורות ועד לאחרוני הפוסקים ורק לאחר שבירר את כל הנושא, היה מגיע לשטוח לפניהם את ספקותיו. לעיתים נדירות היה אבא מסכים לפסוק לאחרים, משום שלא היה לו זמן לעסוק בהוראה לרבים. תמיד סיפר שבהיותו בחור למד לבד או עם חברותא את ה'שולחן ערוך' כסדר ואפילו מוסר שיעורים בהלכה, אבל הלימודים בישיבה גרמו לו להפסיק באמצע 'אבן העזר'".

הוא היה תובע מכם ללמוד כמותו או להגיע לרמת השקיעות בתורה שבה הוא עצמו היה מצוי?

"אבא מעולם לא דיבר איתנו על איך אנחנו צריכים להיות ולמה אנחנו צריכים לשאוף. גם בשולחן שבת הוא אף פעם לא דיבר שיחות מוסר או תבע מאיתנו משהו. כמובן, הוא היה מדבר על פרשת השבוע ומשמיע חידושים, אבל מעולם לא היו דברי בטלה בשולחן. גם בזמן שלא היינו נמצאים איתו, לא היינו מדברים בינינו בשבת על סתם דברים שהם לא תורה. לכן, מבחינתו, הוא לא ראה צורך בדיבורים על שאיפות או תביעות רוחניות. הוא היה יושב ליד השולחן מבלי להוציא מילה, עד שהוא החל לדבר בדברי תורה או לספר על גדולי הדור. עיקר החינוך שלו כאמור היה באמצעות הדוגמה האישית. אגב, גם אמא אף פעם לא הוכיחה אותנו או העירה לנו, אלא אם אחד הילדים היה עושה משהו שאינו הגון. אבל מה לעשות ואיך להתנהג, את זה היינו יודעים לפי הבעות פניהם.

"אני זוכר שפעם חזרתי מהישיבה והוא שאל אותי משהו בסוגיה שלמדנו. אמרתי שלא למדתי את זה. ואז ראיתי עליו שזה כאב לו, אבל הוא לא אמר לי מילה. יותר מזה לא היינו צריכים. כנראה הוא אחז שמה שילד רואה אצל אבא שלו כך הוא יגדל, וזו הדרך הכי ראויה בחינוך.

"גם לגבי הגעה לתפילה, תמיד היינו רואים אותו יוצא מהבית זמן רב לפני שהתפילה מתחילה. הוא תמיד הגיע כמה דקות קודם כדי להתכונן כראוי. בשנים האחרונות, כשההליכה הייתה קשה עליו, הוא היה יוצא מהבית עשרים דקות קודם, כאשר לאדם רגיל הדרך אורכת שלוש דקות, כדי שיישארו לו לפחות חמש דקות פנויות קודם התחלת התפילה".

***

"חכם שלום זכר צדיק וקדוש לברכה". שש מילים הטומנות בחובן סיומה של תקופה בעם ישראל בכלל וביהדות ספרד בפרט. מילים הסותמות את הגולל על אחת מתקופות ההוד של יהדות עדות המזרח, שבה הייתה המשימה הרוחנית העליונה להחזרת עטרה ליושנה – בשיאה.

תכלה היריעה ולא יכלו סיפורי ההוד סביב דמותו של גאון התורה ועמוד הענווה מרן הגאון רבי שלום כהן זצוק"ל – חכם שלום, כפי שכינוהו עמך בית ישראל בפשטות וצניעות שכה אפיינו אותו. רבים מהדברים שסופרו לנו על ידי בניו נראים כלקוחים מעולם אחר – עולם של אצילות הרחוק שנות אור מעולם החולין והמעשה. נדמה כי האנקדוטה הבאה מסמלת דרך שכל אחד יוכל לחיות לאורה ולכלכל את אורחות חייו לפיה:

כאשר חכם שלום היה שומע את מילות השיר המפורסם 'הקב"ה אנחנו אוהבים אותך', היה שואל את הקופצים והמרקדים: "מי יכול להעיד כך על עצמו באמת? הרי אתם אוהבים לאכול, ליהנות! מי הוא זה שאוהב באמת את בורא עולם?! אם אתם רוצים דווקא לשיר, אתם יכולים להחליף את המילים ולזמר 'הקדוש ברוך הוא אתה אוהב אותנו'".

תהא זו צוואתו אלינו.