כאשר בן זקוניו של ה'אמרי אמת' זי"ע קיבל על עצמו את עול הנהגת חסידי גור, התעוררה שאלה בקרב הציבור: האם ראש הישיבה העילוי, איש הספר והעיון, יצליח להכיל את משא הכאב של המוני בית ישראל? | התשובה הגיעה באופן מיידי: "אחרי קבלת קהל היה אבא חוזר סחוט ומרוקן, כאילו נשא על כתפיו באופן פיזי את כובד כאבם של אלפי יהודים", מספר בנו, הגאון החסיד רבי דניאל חיים אלטר שליט"א ל'משפחה' | שיחה מיוחדת ומרוממת, במלאת שלושים שנה להסתלקות הפתאומית
אם תטפסו במעלה רחוב יוסף בן מתתיהו בשכונת גאולה הירושלמית לכיוון שוק מחנה יהודה ההומה, אתם צפויים להיתלש בבת אחת מהאווירה הירושלמית הסואנת. המחזה הקדוש ישאב אתכם לפולין שלפני מלחמת העולם השנייה. שם, בסמטה הצרה המובילה לרחוב יפו, ממש מתחת לישיבת 'שפת אמת', תמצאו מבנה צנוע, מצופה לבנים אדומות.
אף שהצבע והדוגמה של הקיר החיצוני הם חיקוי היסטורי מדויק של בית המדרש האגדי בעיירה גורא קלווריא שבפולין, המבנה אינו בולט למרחוק – אלא אם כן תחפשו אותו במיוחד. רבים מן העוברים ושבים באזור הסואן יכולים לחלוף על פניו ולהחמיץ אותו לגמרי.
רמזים מרטיטים שהובנו רק לאחר מעשה. בשיחה ל'משפחה'
זהו האוהל שנבנה מעל קברו של מרן ה'אמרי אמת', הרה"ק רבי אברהם מרדכי אלטר מגור זי"ע, אחד מענקי האדמו"רים במאה האחרונה, ממקימי ומייסדי 'אגודת ישראל' העולמית.
הרבי אומנם רכש לעצמו עוד בחייו חלקת קבר בהר הזיתים, אך הוא נסתלק לבית עולמו בחג השבועות תש"ח, בעיצומה של מלחמת השחרור. באותה עת הלגיון הירדני כיתר את ירושלים וחסם כל גישה לעיר העתיקה ולגבעות הסובבות אותה.
בלי יכולת להגיע לחלקת הקבר המיועדת בהר הזיתים, החליטה המשפחה בלית ברירה לטמון את גופו הטהור של הרבי בחצר ישיבת 'שפת אמת' של חסידי גור, בלב העיר החדשה.
רק עשור שנים קודם לכן היה ה'אמרי אמת' מגור מנהיגם הבלתי מעורער של רבבות חסידים בפולין החסידית היוקדת. והנה כעת הוא מובא למנוחות בשעת אחר חצות של מוצאי החג, תחת אש, בירושלים עיר הקודש, בלוויה חפוזה ומהירה שבה השתתפו מאות בודדות בלבד מחסידיו ששרדו את התופת.
חלפו ארבעים ושמונה שנים וביום סוער וגשום בסוף חורף תשנ"ו, למחרת שושן פורים בירושלים – הייתה חצר הישיבה גם למקום מנוחתו של בן זקוניו של ה'אמרי אמת', הרה"ק רבי פנחס מנחם אלטר זי"ע, הידוע בכינויו ה'פני מנחם', על שם ספרו. רק לאחר קבורת ה'פני מנחם' לצד אביו הגדול נבנה האוהל המפורסם המוכר לנו כיום מעל שתי המצבות.
בזכות ההתמסרות לסבתא שהתארחה בדירה הצפופה. הרבנים הגאונים בניו של מרן ה'פני מנחם'
המחזה הכללי בציון הזה לא מאפיין את ציוני הקודש של משפחות המלוכה החסידיות. הוא אינו עומד בשיפולי עיירה פולנית ציורית, על גבעה מכוסה דשא גבוה ומצבה משופעת. הציון גם לא נמצא בתוך מערת קבורה גדולה בפסגת אחד ההרים הסובבים את עיר הקודש ירושלים.
הציון הקדוש נמצא ממש כאן, בטבורה של העיר הסואנת, במקום שבו ניתן לשמוע את שאון גלגלי הרכבת הקלה ולנשום את עשנם המפויח של האוטובוסים ואפילו לשמוע את הרוכלים מהשוק שמעבר לכביש. כאן, על רקע קריאותיהם הקולניות של מוכרי האבטיחים הלהוטים לשלשל עוד כמה מטבעות לקופתם בשוק הסמוך – הזמן עוצר מלכת ואתה נשאב להיכל קדוש שלקוח ממחזה רוחני עתיק.
כאן – נדחק בין כותלי הישיבה שהקים ה'אמרי אמת' לפני מאה שנים, עוד בעת שבתו בפולין, ישיבה שעתידה הייתה לשמש מקלט ומגן עבור רסיסי עולם התורה והחסידות שנכחד בשנות הזעם; ישיבה שבה עתיד העולם החסידי הענק של חסידות גור המעטירה לקום לתחייה מתוך האפר.
שתי המצבות הדוממות מונחות זו לצד זו, מקום מנוחתם הקדוש של אב ובן שהנהיגו בדרכים דומות. שניהם ראו בלימוד התורה הקדושה את מקור הכוח והאור, אמצעי בלעדי להאיר את העולם ולהפיח בו תקווה. הם התגוררו וחיו בין כותלי בית המדרש הזה ממש, ובו גם נקבע מקום מנוחתם – בחייהם ובהסתלקותם לא נפרדו.
ילד השעשועים של פולין
ילד הפלא של פולין. כילד עם אביו מרן ה'אמרי אמת' זצ"ל
הילד פנחס מנחם היה נסיך הכתר וילד השעשועים של החצר החסידית הגדולה ביותר בפולין. הוא נולד בשנת תרפ"ו (1926), בעת שאביו מרן ה'אמרי אמת' היה בשיא השפעתו הציבורית, מנהיג של צבא החסידים האדיר של עדת גור ונערץ בפי כלל יהדות פולין ואירופה.
בשנת תרפ"ב (1922), לאחר פטירת הרבנית חיה רודא יהודית, אימם של כ"ק מרנן האדמו"רים ה'בית ישראל' וה'לב שמחה' זי"ע – נשא מרן ה'אמרי אמת' את אחייניתו, מרת פייגא מינטשא ע"ה. היא הייתה בת אחותו וגיסו, רבי יעקב מאיר ומרת אסתר בידרמן וילדה את בן זקוניו של הרבי, שנקרא שמו בישראל: פנחס מנחם.
האדמו"ר ה'אמרי אמת', שהיה אז כבר בן שישים וכל רגע ורגע היה יקר ומחושב אצלו במשקל זהב, השקיע זמן רב בפנחס מנחם הקטן. הוא למד עימו שיעורים פרטיים ושכר עבורו מלמדים מיוחדים שיקדמוהו בתורה וביראת שמיים.
בבית המדרש הגדול של גור עצם מראהו של הילד עורר חיוך של חיבה גם אצל החסידים הגדולים והרציניים ביותר. הם אהבו לאתגר את פנחס מנחם הקטן בשאלות והיו מבקשים ממנו לשנן פרקי משניות בעל פה. לאחר מכן היו מתגמלים אותו ביד רחבה, משום שראו באופן מוחשי כי לגדולות נוצר הילד.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאלץ מרן ה'אמרי אמת' לרדת למחתרת ולנדוד ממקום למקום בבריחה מאימת הנאצים. לקראת חג הפסח ת"ש (1940) זכה בחסדי שמיים לחונן את אדמת ארץ הקודש.
המשא של כלל ישראל. לצד אביו הגדול מרן ה'פני מנחם'
אל המסע המסוכן הצטרפו מתי מעט מצאצאיו, ובהם שלושת בניו הקדושים: רבי ישראל, רבי שמחה בונים והנער פנחס מנחם. באותה עת היה הרבי שבור ורצוץ לאחר שהבין כי איבד את רוב מניין ובניין החסידות ואת כמעט כל צאצאיו, שנותרו מאחור בגיא ההריגה. רק שלושה בנים נותרו לפליטה.
עלייתו לארץ ישראל הייתה עבורו התגשמות של חלום ישן. הוא כבר הספיק לבקר בארץ חמש פעמים בשנות התר"פ והתר"צ (שנות העשרים והשלושים למניינם), ובכל כוחו עודד את חסידיו לרכוש בה קרקעות ולהתיישב בה. למעשה, בנו רבי שמחה בונים כבר התגורר כמה שנים בארץ הקודש, בטרם שב לפולין לביקור גורלי לפני פרוץ המלחמה.
ה'אמרי אמת', שבור בגופו וברוחו, לא העלה יותר חיוך על שפתיו מאז פרוץ המלחמה ועד יומו האחרון, להוציא פעם אחת ויחידה: ביום נישואי בנו ר' פנחס מנחם הצליח הבדחן להעלות בת שחוק נדירה על פני הרבי. החיוך הזה ייצרב לימים בליבות החסידים לדורי דורות. הלא דבר הוא: הנסיך הצעיר, ילד השעשועים מפולין, הצליח לגרום לאביו לחייך פעם נוספת, גם בתוך החושך הגדול של האובדן הנורא וניסיונות השיקום הקשים.
הכלה, מרת ציפורה, הייתה בתו של בן דודו של החתן פנחס מנחם – רבי אברהם מרדכי. בן הדוד היה בנו של האח הגדול והנערץ של ה'אמרי אמת' – הרה"ק רבי משה בצלאל אלטר הי"ד.
טרם סגירת השידוך עם אחיינו קרא ה'אמרי אמת' לאחיה של הכלה, שהיה אז עדיין בחור צעיר, לחדרו ושאלו מה הוא לומד הבחור, אריה אלטר, השיב שהוא לומד מסכת שבת. בו במקום בחן אותו הרבי על המסכת כולה. לאחר מכן הכריז הרבי שכעת, לאחר שבדק באחי המועמדת כהמלצת חז"ל "הנושא אישה יבדוק באחיה" – ניתן להתקדם עם השידוך בלב שקט.
פנים חדשות באו לכאן
שלושה אחים בהנהגה. עם אחיו מרנן ה'בית ישראל' וה'לב שמחה' זצוק"ל
הקשר בין מרן ה'אמרי אמת' לאחיו הקדוש רבי משה בצלאל היה מיוחד ועמוק כל כך, עד שבצוואתו הראשונה – שאותה כתב הרבי בגיל שבעים, הוא מינה לממשיכו את אחיו רבי משה בצלאל, שעליו התבטא במילים המרגשות "ידידי בלב ונפש", כממלא מקומו וממשיך דרכו בהנהגת החסידות.
רק לאחר הגיעו לארץ ישראל, כשהתברר שרבי משה בצלאל כבר עלה בסערה השמיימה על קידוש השם עם מיליונים מיהודי אירופה, נאלץ ה'אמרי אמת' לכתוב צוואה חדשה. "כל זה נכתב לפני…" הקדים הרבי, "אך כעת. כשפנים חדשות באו לכאן, אני מעביר את ההנהגה לבני רבי ישראל".
אחיו האהוב של ה'אמרי אמת' כבר לא היה בין החיים. גם בנו הבכור של הרבי, הקדוש רבי מאיר הי"ד, נרצח במחנה טרבלינקה. בנו השני רבי יצחק נפטר בפולין עוד לפני המלחמה, בשנת תרצ"ד (1934). כעת נשא הרבי את עיניו הכָּלוֹת אל בנו השלישי ששרד עימו, הרה"ק רבי ישראל, שעתיד לפתוח במסע השיקום הרוחני של חסידות גור ולהפוך אותה בחזרה למעצמה חסידית.
בשנותיו המאוחרות עתיד ה'פני מנחם' להתייחס לביטוי הטעון שבו השתמש אביו – "פנים חדשות באו לכאן" – והסביר אותו באמצעות דברי הגמרא במסכת בבא קמא (דף צו ע"ב). הגמרא אומרת שמי שגנב עפר ויצר ממנו לבנה, לא קנה אותה על ידי שינוי צורת העפר מאחר שניתן להפוך את הלבנה בחזרה לעפר.
אולם, אם אדם גנב לבנה וטחן אותה לעפר – הוא כן קנה אותה בכך, מכיוון ש"האי לבינתא אחריתי הוא" (זוהי לבנה אחרת), ו"פנים חדשות באו לכאן". כלומר, נוצרה כאן ישות חדשה לגמרי.
ה'פני מנחם' התבטא בכאב ואמר: "חסידות שלמה התרסקה, חסידות שלמה נהפכה לעפר ואפר, ואחי הגדול ה'בית ישראל' לקח את העפר הזה וזרע אותו מחדש, מצמיח מתוכו את מה שהיה".
שיח גאוני עולם. עם כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל
לאחר הסתלקות ה'אמרי אמת' בשנת תש"ח המשיך בנו רבי ישראל – שהתפרסם לימים כמרן ה'בית ישראל' מגור זי"ע – את דרך אבותיו באדמו"רות חסידי גור. באותו רגע הפך רבי פנחס מנחם מ"בנו של הרבי" ל"אחיו של הרבי". היה זה תפקיד שדרש הכנעה מיוחדת והוא אכן הסתגל למעמדו החדש במהירות מעוררת השתאות.
רק כעבור שנים, בשנת תשכ"ז (1967), הוא התמנה לראשות ישיבת 'שפת אמת', הרביץ בה תורה לאלפי תלמידים והעמיד דורות של תלמידי חכמים.
אולם, גם אם הוא מצא סיפוק רב במלאכת החינוך והרבצת התורה לעדרים הצעירים בחסידות גור – חייו האישיים לא היו נטולי קשיים וניסיונות. לו ולאשתו הרבנית נולד ילד עם צרכים מיוחדים, משה בצלאל, בתקופה שבה הממסד הרפואי והחברתי טרם ידע להציע להורים כמותם הדרכה ושירותי תמיכה וסיוע.
ההורים נאלצו להתמודד כמעט לבדם עם גידולו של בנם זה, שנפטר למגינת לב עוד בילדותו. נוסף לכך, חמותו הרבנית פייגא מינטשא התגוררה עימם שמונה עשרה שנה, בדירתם הקטנה והצפופה שבבניין ישיבת 'שפת אמת'.
בשנים המאוחרות יותר, כשהביעו אנשים את הערצתם והתפעלותם על גודל מעלתם של ילדי ה'פני מנחם' – בניו וחתנו, שהיו גדולים בתורה ובחסידות – היה ה'פני מנחם' מצטנע ותולה זאת בזכות מצוות כיבוד אם שעשו, שמפירותיה מובטח לאדם שייהנה גם בעולם הזה.
בשנת תשמ"ח (1988) ספגו רבי פנחס מנחם והרבנית מכה אנושה וכואבת במיוחד, כאשר בנם הרביעי, רבי יהודה אריה לייב זצ"ל בן ה־28, נפצע קשות בתאונת דרכים מחרידה ונפטר לאחר מכן מפצעיו.
זו הייתה שלהבת מאירה שכבתה ברגע אחד, בשיא תפארתה. רבי אריה, שכולם היו בטוחים כי ימצא את מקומו בשורה הראשונה של גאוני התורה שבדור, הותיר אחריו אלמנה צעירה – בת כ"ק גאב"ד אונגוואר הגאון רבי מנשה ('הקטן') קליין זצוק"ל – וילד קטן בן שלוש בלבד.
הכאב היה גדול מנשוא, שורף ומכלה. ה'פני מנחם' העיד לימים כי הדרך היחידה שבה שרד את אותם ימים חשוכים הייתה בהטבעת יגונו בים התורה הקדושה. מתוך אותו שבר הוא הוציא לאור ספר עמוק מחידושי תורתו והעניק לו את הכותרת המדויקת כל כך: "תורתך שעשועיי".
לראות את העולם נכון
שרפי מעלה. עם אחיו מרן ה'בית ישראל' זצוק"ל
הגאון רבי דניאל חיים אלטר שליט"א הוא בנו הצעיר של מרן ה'פני מנחם', שנולד חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. לצד הניסים הגדולים שחווה עם ישראל כולו בארצנו באותה תקופה, עברה אימו הרבנית ציפורה אלטר תקופה רפואית קשה והרופאים לא ידעו אם הילד ישרוד.
בברית המילה, שהתקיימה בשבוע של אמירת הסליחות לפני ראש השנה, ביקשה הרבנית מבעלה להעניק לרך הנולד שם שיבטא את חסדי הבורא ואת גזר הדין שהמתיק עבורם. שמו בישראל נקרא: דניאל חיים. רבי פנחס מנחם, שהיה כמעיין הנובע בכל מכמני התורה, ציין כי הגימטרייה של השם היא 163, שהיא גם הגימטרייה של השם פייגא מזיא – שמה המדויק של אימו המנוחה, שנפטרה זמן קצר קודם לכן.
רבי דניאל מחייך כיום כאשר הוא נזכר בשנות ילדותו המוקדמת בצל האב הגדול. "המלמד בחיידר לימד אותנו שבכל הנוגע למצוות מורא אב ואם, האם קודמת, כי מטבעו של הילד לירא מאביו יותר מאימו. אבל אני זוכר את הפליאה העצומה שחשתי אז. אנחנו כל כך אהבנו את אבא שלנו, שלא יכולנו לדמיין את עצמנו מתייחסים אליו בשום צורה של פחד או רתיעה", הוא מספר בשיחה.
אנו יושבים בביתו ברח' מנחת יצחק בירושלים, לקראת יום השנה השלושים להסתלקות אביו הרבי, כדי לשמוע סיפורי חיזוק והתעוררות. "רק בהמשך", הוא מוסיף מהורהר, "למדנו שלא כל הבתים דמו לבית שלנו, ולא כל האבות דמו לאבא שלנו.
"אני לא זוכר את אבא אף פעם מרים יד, או אפילו מרים את קולו עלינו. הוא היה פונה אלינו תמיד בשפה רכה ומלאת הומור. רק כשבגרנו התחלנו להכיר בכוחות העצומים ובאש הבוערת שהסתתרו מתחת לכל משפט סתמי לכאורה", מספר הבן.
רבי דניאל נזכר בערגה איך צעד פעם עם אביו ברחוב, מבחינים בעובדי העירייה מניחים צנרת חדשה בעומק האדמה. הילד הסקרן עצר להסתכל ואביו המתין לו בסבלנות אין קץ.
אחר כך, לאחר שכבר החלו להתרחק משם, העיר ה'פני מנחם' בשקט ואמר: "'צינור' הוא אותן אותיות כמו 'רצון'". זה היה כל מה שאבא אמר, משפט קצר אחד.
"אבל די היה בכך כדי לרומם את החוויה כולה, להפוך אותה לשיחת מוסר שתלווה אותי עד סוף ימיי", מסביר רבי דניאל בהתרגשות. "במקום להטיף לנו מוסר, אבא היה שוזר את הרעיונות העמוקים האלה בשיח היום יומי הפשוט שלנו ומלמד אותנו לראות נכון את העולם שסביבנו".
אבא פותח חנות
הנהגה מדור לדור. עם אחיו ה'לב שמחה' בהלווית אחיהם ה'בית ישראל' זצוק"ל
במקרה אחר רכש הרבי טלית חדשה, אך התברר שמידתה הייתה גדולה מדי עבורו וציציותיה טאטאו את הרצפה בלכתו. מישהו ציין את הדבר באוזניו וה'פני מנחם' נאנח קלות. "נכון. אנחנו באמת צריכים לִגְבוֹהַ קצת", הוא אמר בחיוך, מסיק מכך מסקנה רוחנית נוקבת שאין לה שום קשר לממדים פיזיים או למידות טקסטיל.
רבי דניאל מתאר אבא שנשא את גדלותו בצורה טבעית כל כך, עד שנראה היה שהוא עצמו אינו מודע לה כלל. עובדת היותו בן ואח לגדולי וצדיקי הדור נתפסה אצלו כעניין ביולוגי גרידא. במקום להרוויח מכך כבוד או מעמד, הוא ראה בייחוס גורם מחייב ותובעני.
כשאנשים היו מתקשרים הביתה ומבקשים מראש הישיבה להתפלל עבורם, הוא היה משוכנע שהם פונים אליו בתור גבאי של אביו ה'אמרי אמת', שכן דירתו הייתה בקומה העליונה של בניין הישיבה, שבחצרה טמון אביו הרבי. "אבא היה יורד הרבה לחצר כדי להתפלל על קברו של אביו ומזכיר לישועה את שמו של תלמיד זה או אחר שביקש עזרה. מעולם לא עלה בדעתו שאנשים מתקשרים אליו כי הם מעוניינים דווקא בתפילותיו או בברכותיו שלו", מספר הגרד"ח.
המצב הכלכלי בבית משפחת אלטר נעשה דחוק, ולא בחל ה'פני מנחם' בשום מלאכה והצטרף כשותף בפתיחת חנות לספרי קודש. "עד לאותו זמן אבא היה נוהג ללכת לטיש של אחיו ה'בית ישראל' רק בסעודה שלישית", נזכר הבן.
"אולם מאותו יום והלאה הוא התחיל ללכת לטיש גם בלילות שבת. הטיש של ליל שבת נועד באופן מסורתי יותר לציבור בעלי הבתים, אנשים שעסקו במלאכתם לפרנסתם כל ימות השבוע והיו זקוקים לחיזוק רוחני נוסף. וכעת", אומר רבי דניאל, "הוא הרגיש כי למרות היותו ראש ישיבה, גם הוא נמנה עם קבוצה זו של אנשים עמלים".
לימים, כשעלה ה'פני מנחם' לכס האדמו"רות, הוא היה חולק לפעמים עם שומעיו רעיונות עמוקים מספרי הקבלה, דבר שלא נהג לעשות בהיותו ראש ישיבה בלבד. אך גם כשעשה זאת הוא תמיד היה מסתייג ומסביר בענווה שהוא לא באמת למד קבלה.
הוא היה מנמק זאת בכך שבשנים שבהן עבד בחנות הספרים היו לו הזדמנויות רבות לעיין בספרים נדירים ושונים, וחלק מהרעיונות שהביא בשיחות קודשו הם פשוט כאלה שראה באותם ספרים והם נותרו אצורים בזיכרונו המופלא.
הד קולו של אבא
נפשו קשורה בתורה. שקוע בלימוד התורה בספרייתו
לרבי פנחס מנחם ולרבנית ציפורה אלטר היו שבעה ילדים. רבי יעקב מאיר שליט"א הוא הבכור; אחריו הרבנית אסתר, רעייתו של רבי בערל ליפל שליט"א; אחריה ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שאול שליט"א; אחריו האברך הגאון רבי יהודה אריה לייב זצ"ל; אחריו הגאון רבי יצחק דוד שליט"א, ראש כולל גור בבני ברק; הילד משה בצלאל ע"ה; ובן הזקונים – איש שיחנו הגאון רבי דניאל חיים שליט"א.
ילדיו של מרן ה'פני מנחם' בורכו כולם בחן מיוחד, מיזוג נדיר של פיקחות חריפה ועממיות כובשת; בשיעוריו של צעיר הבנים, רבי דניאל, ניתן לחוש ממש את הד קולו של אביו מהדהד בחלל.
מרצה ידען יודע להקסים את הקהל בציטוט מגוון רחב של מקורות, אך מרצה מחונן עושה בדיוק את ההפך. הוא משתמש בפחות מילים. שליטתו בחומר ובנושא גדולה כל כך שהוא מסוגל לגשר בקלות ובפשטות על רעיונות מורכבים ביותר. כזה הוא אופי דרשותיו של רבי דניאל חיים, שמוסר מגוון שיעורים בפני כל סוגי הקהלים.
סדר יומו עמוס לעייפה: שיעור דף היומי בבלי וירושלמי לפני חברי קהילתו, שיעור שבועי מעמיק בספר 'שפת אמת' בשכונת שערי חסד, השיעור השבועי על פרשת השבוע ורש"י שאליו כורים אוזן רבים מכל רחבי העולם, וכמובן, השיעור־כללי בישיבת 'פני מנחם' שבראשותו.
גם אם נושא השיחה משתנה, הסגנון נותר ייחודי ובלעדי לו. הוא מדבר בשפה גלויה, ישירה וממוקדת. כל מילה נוחתת כפטיש בחלל החדר, והוא מדלג בקלילות ובווירטואוזיות בין רעיונות הלכתיים מורכבים וסבוכים לבין סיפורים פשוטים ומרגשים. בכל רחבי העולם ישנם יהודים המצפים בכיליון עיניים לשיחותיו התורניות שתסייענה להם להכניס את השבת, והם שומעים בקולו ובסגנונו את הניגון של אביו.
הדמיון לאביו הוא הרבה מעבר למראה חיצוני או לגינונים כאלו ואחרים; רבי דניאל חיים משקף את רוחו הגדולה של אביו ה'פני מנחם' זי"ע.
בשנת תשע"ח (2018) חווה אסון אישי כאשר נפטרה רעייתו, הרבנית הינדא רחל, לאחר מחלה ממושכת וקשה. ביומה האחרון, כשבני המשפחה הדואבים כבר נאספו סביב מיטתה לפרידה, הלך בעלה למסור את שיעור הבוקר הקבוע שלו – לבקשתה המפורשת.
לא מעט פעמים לאורך השנה וחצי שקדמו לפטירתה הוא היה מוסר את שיעורו, מגיע היישר ממיטת חולייה במרכז הרפואי ועל פניו כמעט לא ניתן לראות דבר מהסערה המתחוללת בנפשו. גם אותו יום נורא לא היה שונה מבחינה זו.
בלווייתה ספד לה גיסה, אחיו הגדול של בעלה – הגאון רבי שאול. "ברגעיה האחרונים", אמר האח בבכי, "אפשר היה לראות בחוש כיצד המדדים הרפואיים מתייצבים בדיוק בשעה שמסר בעלה את השיעור. רק כאשר שב והתייצב לצד מיטתה, אחרי אמירת 'נשמת' ו'אשת חיל', עלתה נשמתה הטהורה השמיימה. הרבנית המתינה לשובו של בעלה מבית המדרש רק עוד פעם אחת".
התורה, ורק היא, מסוגלת להקהות מעט את הכאב הצורב והחד. בימי השבעה עברו אלפי תלמידים ומעריצים בחדרו כדי לנחם. הזיכרון הפנומנלי, סמלה המסחרי של משפחת אלטר, שוב בא לידי ביטוי מדהים: רבי דניאל התייחס לכל אחד מהמנחמים במשפט אישי מדויק או בזיכרון משותף. הוא לא נטל מהם כוח אלא נתן להם, בדיוק כפי שנהג אביו לפניו.
מאז הוא זכה ונישא שוב והיום הוא מרביץ תורה מתוך הרחבת הדעת ושמחה. עבור רבי דניאל מעיינות התורה נפרצו לרווחה. שישה ימים בשבוע הוא מוסר מספר רב של שיעורים, אך שיחותיו בשבתות הן ששואבות אליו את ההמונים.
בית המדרש 'ארי שבחבורה', שהוקם על שמו ולזכרו של אחיו הגאון רבי אריה זצ"ל, מרחיב את שעריו ומקבל במאור פנים את כל קשת המאזינים, וכמו הקהל המגוון כך גם המקורות שבהם הוא משתמש: חסידות ומוסר, ראשונים ואחרונים, הלכה פסוקה וסיפורים כובשים.
בכל ליל שבת פרשת השבוע נפרשת ונחקרת מחדש, כמו לראשונה. השיחה פותחת בדרך כלל במספר שאלות שנראות לא קשורות זו לזו, אך לאחריהן הוא מציג רעיון מקורי ומבריק, וכל השאלות נמוגות כלא היו.
בסעודה שלישית, ברגעי השיא של השבת, המראה הזה שב וחוזר על עצמו. באותם רגעי דמדומים שבהם השבת אוספת את כנפיה, טון דיבורו נעשה מתבונן ומתחנן יותר. קריאה נוקבת להתעוררות ותשובה מהדהדת מתחת לכל מילה והיגיון.
הצימאון האדיר לתורה של רבי דניאל הוביל להקמת המוסד התורני 'מכון אור חדש', שבו שיחותיו נערכות לדפוס ומופצות בשם 'ניצוץ אחד'. הגיליונות המודפסים הפכו לבני לוויה אהובים וחיוניים עבור יהודים מכל קצות תבל, קהל שגילה מקור נובע של עונג שבת העולה מבין השורות.
רבי דניאל הוציא לאור גם סדרת ספרים בשם 'חדא פלפלתא', שבהם הוא עוסק בסוגיות שונות ועמוקות מתוך פרשת השבוע. הוא מגיש בהם לקוראים את אותה גישה למדנית חריפה שהוא מביא גם בלימוד החסידות והמוסר – בהירות מקיפה וטוטלית.
השרביט של ה'לב שמחה'
בהנהגת עולם התורה. עם מרנן הגרא"מ שך ו'הנתיבות שלום' מסלונים זצוק"ל באסיפת החינוך העצמאי
בשנת תשל"ז (1977) נפטר כ"ק מרן האדמו"ר ה'בית ישראל' זי"ע. אחריו עלה על כס ההנהגה בנו הרביעי של מרן ה'אמרי אמת', הרה"ק רבי שמחה בונים אלטר זי"ע, ה'לב שמחה'. גם הפעם קיבל עליו האח הצעיר רבי פנחס מנחם את מרותו של אחיו הרבי החדש בהתבטלות גמורה.
ה'בית ישראל' שימש כאב וכאם לעם שבור ורצוץ לאחר השואה. הוא קומם מחדש את העולם החסידי בארץ הקודש והפך אותו לגן מלבלב של תורה וחסידות. תחת שרביטו הצטרפו רבים לחסידות גור, והאישיות הרוחנית הכובשת סחפה אליה אלפים.
אולם אחיו, ממשיכו באדמו"רות, נטל על עצמו שליחות אחרת לגמרי. "לאחי היו שאיפות רוחניות גבוהות", הצהיר פעם הרבי ה'לב שמחה' ביחס ל'בית ישראל', "אך כיצד יכולים החסידים ללמוד ולהתפלל במלוא הריכוז והכוונה כשהם כורעים תחת נטל הפרנסה הכבד מנשוא?"
בדומה למי שעל שמו הוא נקרא – הרבי הקדוש רבי שמחה בונים מפרשיסחא זי"ע – מיזג ה'לב שמחה' חוכמת חיים מעשית עם לב שומע, מעביר את צאן מרעיתו לעידן חדש של יציבות. הוא קבע תקנות מהפכניות שהראשונות שבהן נועדו לאסור על ההורים לרכוש לילדיהם דירות יוקרה בירושלים. כך נאלצו הזוגות הצעירים להתיישב בערי הפריפריה המתפתחות, כמו אשדוד וערד בדרום וחצור הגלילית בצפון, ולהקל את הנטל הכספי העצום מעל כתפי הוריהם.
הרבי מצא דרכים להבהיר שהוא עומד בתוקף על קיום התקנות האלה. היה זה כאשר מחותן אמיד אחד ביקש רשות חריגה לרכוש לילדיו דירה בירושלים. "הרבי הרי יודע שיש לי יכולת כלכלית ואני יכול להרשות זאת לעצמי בקלות", הוא הסביר בביטחון.
"אם אתה כזה עשיר, לך תקנה לך רבי אחר", ענה לו הרבי בחריפות חסרת פשרות.
נוסף להנהגה הרוחנית ה'לב שמחה' העניק הקלה כלכלית משמעותית לאלפי משפחות: מיזמים שונים שהקים הפכו למוסכמות החדשות המקובלות בקהלים רבים, גם הרחק ממעגל חסידי גור. כך הוא אִפשר לחסידיו להשקיע את כל מעייניהם בצמיחה הרוחנית ולהגשים בפועל את שאיפותיו של אחיו הגדול ה'בית ישראל', והעול הכלכלי הלך ופחת.
כך עברה ההנהגה
ואז, בקיץ של שנת תשנ"ב (1992), נסתלק מרן ה'לב שמחה', אביו של כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א, והחסידים חשו כמי שהתייתמו בשנית. היד הרחומה והחכמה שתמכה בהם נלקחה עתה לאחר שבע שנות חולשה. מי ידאג להם עכשיו?
"גם בימי השבעה על דודי אני לא חושב שאבא ציפה לקבל את האדמו"רות", מספר רבי דניאל חיים בכנות.
כידוע, כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א, בנו היחיד של ה'לב שמחה' זצוק"ל, סבר כי דודו ה'פני מנחם' צריך להנהיג את החסידות, והיו גם מזקני החסידים שביקשו לדבוק בבנו האחרון של ה'אמרי אמת', שהיה גשר חי לעולם שהיה ואיננו עוד.
"אבא היה צריך לחשוב על כך בכובד ראש", הגרד"ח אלטר. "לאחר שקיבל על עצמו בסוף את ההנהגה, אמר אבא משפט אחד: 'אוֹיבּ רבי, אִיז לחומרה' – אם כבר להיות רבי, נעשה את זה לחומרה, עד הסוף. הוא התכוון לומר כי נדרש ממנו מעתה להתאמץ ולהשקיע עוד יותר מזמנו ומכוחותיו למען הכלל".
לעדת חסידי גור היה עתה רבי חדש, בנו השלישי של ה'אמרי אמת'. מסופר כי רבי מאיר'ל מאמשינוב צפה עוד שנים רבות קודם לכן שה'אמרי אמת' יזכה לברכה יוצאת דופן – שכל שלושת בניו הנותרים לאחר השואה יתברכו במתנות השמיים הדרושות כדי לשמש באדמו"רות, בזה אחר זה, בזכות מסירות הנפש העצומה שלו, שתכנן מלכתחילה לוותר ולהעביר את שרביט האדמו"רות לידי אחיו.
או אז התעוררה שאלה בלבבות: בנו הצעיר של ה'אמרי אמת', שהיה מושא גאוותם של זקני החסידים עוד בפולין, הילד שגדל והיה לראש ישיבה ששיעוריו התאפיינו בגאונות ובבהירות כאחת – האם יוכל הוא להיות רבי? האם ידע הראש הלמדני החריף להקשיב, להרגיש, להחזיק את כאבם של האנשים הפשוטים?
הרבי החדש ענה בעצמו על השאלה בהנהגתו היום יומית. "זמן לא רב לאחר שנטל על שכמו את אדרת ההנהגה אבא שוחח עם אחד מידידיו, שגם הוא מכהן כרבי גדול", מספר רבי דניאל חיים. "הרבי הזה איחל לאבא מזל טוב לרגל המינוי ואבא שאל אותו, ללא שמץ של אירוניה: האם נהוג לאחל מזל טוב למי שנעשה עבד?"
רבי דניאל חיים זוכר היטב כיצד ראה אביו את תפקידו הרם: "בשנה הראשונה להנהגתו גבאי בית המדרש נכנסו אליו לפני ימי הסליחות, כדי לדון עימו על אודות שעת התחלת אמירת הסליחות: איזו שעה הכי נוחה לרבי? אבא התחיל לחשוב בקול, מחשב באיזו שעה יוצא האוטובוס האחרון משכונת גאולה לרמות וכמה זמן בדיוק אמורה להימשך אמירת הסליחות.
"הוא רצה לוודא שכל אחד מהחסידים יספיק להגיע לאוטובוס חזרה לביתו. הגבאים שאלו הרי שאלה אחת: מתי סבור הרבי שתפילותיו אמורות לרומם את תפילותיהם כולן, מהי השעה הכי מסוגלת לכך מבחינה רוחנית? והוא שמע באוזניו שאלה אחרת לגמרי וענה עליה כאילו נשאל שאלת גבאות טכנית. הוא לא היה שם כדי לקחת לעצמו כבוד, אלא אך ורק כדי לתת".
ילדה מתקשרת בלילה
התורה המאחדת. עם מרן הגר"ע יוסף והגרב"צ אבא שאול זצוק"ל
גאונותו של ראש הישיבה שהפך לרבי ניכרה לא רק בפיצוח קטע רמב"ם מוקשה, אלא גם – ואולי בעיקר – ברגישות לדאגותיו של הזולת. בערב שבת אחד קיבל הרבי החדש קוויטל (פתק בקשה) עם שמו של אב לילדים שנפצע וכן את שמו של בנו שנכווה קשות.
לאחר שעיין בקוויטל בריכוז, פנה הרבי אל הגבאי ואמר: "איך ייתכן שהאבא נפצע בתאונת דרכים והילד נכווה? הם בוודאי נסעו לאיזשהו מקום לשבת ולקחו איתם סיר מרק עוף רותח. כשקרתה התאונה המרק כנראה נשפך על הילד וגרם לו לכוויות הקשות".
הרבי נתן אז לגבאי ההמום הוראות מדויקות: "תתקשר אליהם בחזרה מייד ותעביר את המסר שכוויה שנגרמה ממרק עוף רותח דורשת טיפול רפואי שונה לגמרי מכוויה שנגרמה ממים רותחים רגילים". רק אז, לאחר שדאג לפן המעשי, הוסיף הרבי את ברכתו לרפואה שלמה.
סיפור אחר ממחיש את גישתו הייחודית: לילה אחד ילדה צעירה בת שבע, בת לחסידי גור, התעוררה משנתה ונתקפה חרדה כי גילתה שהוריה אינם נמצאים בבית. ההורים, שהיו בטוחים שהילדה תמשיך לישון, יצאו לזמן קצר לסדר עניין דחוף, אך הילדה לא ידעה והיא נכנסה להיסטריה.
באותו רגע היא עשתה את הדבר היחיד שיכול היה לעלות בדעתה התמימה: היא פתחה את מדריך הטלפונים, חיפשה את מספר הטלפון של הרבי והתקשרה לביתו.
צלצול נשמע והרבי ענה בעצמו לטלפון. הילדה הזדהתה בשמה וסיפרה לו בקול רועד שהוריה אינם בבית והיא מפחדת מאוד. הרבי שוחח עימה ברוך אבהי. הוא שאל אותה על בית הספר ועל החברות והציע לספר לה סיפור כדי להסיח את דעתה. לאחר שנרגעה הוא הבטיח לה שהוריה אמורים לשוב הביתה ממש בדקות הקרובות, ואז סיים את השיחה.
כעבור מספר דקות ההורים שבו הביתה ונבוכו מאוד לשמוע שבתם הקטנה גזלה דקות יקרות מזמנו העמוס של הרבי מגור. למחרת בערב האב המתין בתור כדי להיכנס לקודש פנימה ולהביע את התנצלותו העמוקה.
כשהוא נכנס לחדרו קיבלו הרבי בחיוך רחב ומרגיע. "עֶס אִיז אַ גוּטֶע חינוך (זהו חינוך מצוין), אתה מחנך אותה היטב", אמר הרבי לאב הנבוך. "היא יודעת שכשיש בעיה – מתקשרים לרבי".
"גם בתור רבי", זוכר רבי דניאל חיים, "אבא רצה לשמור בכל מחיר על סדרי הלימוד הקבועים שלו והוא היה מעביר את שעות הבוקר בבית, שקוע כולו בסוגיות הגמרא. הטלפון כמובן לא הפסיק לצלצל לרגע וחסידים מכל העולם היו מתקשרים לבקש את עצתו ואת ברכותיו. היה זה דבר חידוש: הרבי מגור זמין אישית בטלפון, ללא צורך בגבאים ומשמשים בקודש! עד שבסוף הצלחנו לשכנע את אבא להכניס הביתה בחור שיקבל עבורו את השיחות".
אבל גם אז, אם הבחור לא ענה לטלפון מייד כשהחל לצלצל, הרבי היה ממהר לענות בעצמו. הוא לא רצה שיהודי יצטרך להמתין על הקו לחינם. תפקידו של הבחור היה מוגבל מאוד: הרבי לא הסכים בשום אופן שהבחור ישמשו וידאג לצרכיו האישיים.
"אם הריבונו של עולם היה רוצה שבני אדם ישרתו אחד את השני", הוא היה אומר, מצטט את דברי הרבי רבי העניך מאלכסנדר זי"ע, "הוא היה בורא את האדם עם משמש צמוד מלידה".
אנחה של רבי
"היה בפיו של אבא מושג שבו נהג להשתמש – אַ רֶעבִּישֶׁע קְרֶעכְץ, אנחה של רבי. אבל רק כאשר אבא הפך לרבי בעצמו התחלתי להבין למה באמת הוא התכוון", אומר רבי דניאל. "כשחסיד היה יושב מולו ומשתף אותו בצרתו, אבא היה רוכן קדימה, פניו חרושות דאגה עמוקה וחמלה אין סופית. כל הווייתו שידרה לאדם שישב מולו מסר אחד ברור: ברגעים אלו אני כל כולי שלך".
בשעות אחר הצהריים הוא נהג לצאת מביתו לבית המדרש, צעדיו מלאי מרץ וחיוניות, דרוך ומוכן לעבודת הקודש. "אולם כשהיה חוזר בלילה, אחרי שעות ארוכות ומתישות של קבלת קהל, הוא נראה אחרת לגמרי", מתאר הגרד"ח. "הוא היה סחוט ומרוקן, כתפיו שחוחות, כאילו נשאו עליהן באופן פיזי את כובד כאבם של יהודים".
ה'פני מנחם' כבר חווה על בשרו את כאב השכול והאובדן וכעת הוא השתמש בניסיונו האישי והכואב כדי לנחם אחרים. במכתב מיוחד ששלח למשפחה אבלה, שיתף אותם הרבי בזיכרונות על בנו רבי אריה זצ"ל, אשר היה מאושפז כמה שבועות לאחר התאונה הקשה שגבתה לבסוף את חייו.
באותה תקופה קשה, כתב הרבי, הקב"ה סיבב את הדברים כך שחסדים רבים ייעשו דרך בנו, וכך התרבו זכויותיו בעולם האמת. "כך גם במקרה שלכם", ניחם הרבי את המשפחה. "כל התפילות שנישאו לרפואת ילדכם היקר יקרות הן מאוד בשמיים. אלו חסדים רבים שנאספו בזכותו והם שמורים לו לעד".
באישון ליל, כאשר חדר ההמתנה כבר נדם והתרוקן מאדם, הרבי היה נותר לשבת בחדרו. על השולחן נערמו הקוויטלך שנמסרו לו בשעות אחר הצהריים, ערמה גדולה של פיסות נייר שכל אחת מהן נושאת בחובה שיברון לב, דמעה ותקווה.
או אז, בתוך השקט והבדידות של הלילה, הרבי היה מושיט את ידו אל הערמה ומתחיל לקרוא את הפתקאות מהתחלה. הפעם, ללא אנשים סביבו, הוא היה מאפשר לכאבו לבצבץ החוצה. דקות ארוכות הוא היה מתייפח רכות ואנחות ה"אוי, אוי, אוי" שלו נשמעו היטב גם בחוץ, במסדרון הריק. הוא היה יהודי שנושא על כתפיו את סבלות אחיו, כפשוטו ממש.
ערב אחד נכנס חסיד אל הקודש פנימה. מעודד מהבעת האהבה והחמלה ששכנה תמיד על פני הרבי, הוא החל לפרוק את ליבו ושיתף את הרבי בפירוט בכל משא צרותיו המעיק. הרבי הקשיב בדריכות לכל מילה. לאחר מכן, בתנועה עדינה, הדף קלות את ספר התהילים שהיה מונח לפניו על השולחן לכיוונו של החסיד. "זה בשבילך", אמר הרבי בפשטות.
"אבל אני רוצה שהרבי יתפלל עליי", התחנן החסיד, מצפה לישועה שתבוא מכוחו של הצדיק.
"אנחנו חיים בעולם של פרוטקציות", השיב לו הרבי בחיוך עצוב. "בעולם שבו בני אדם חושבים שהם חייבים קשרים מיוחדים אצל הגורמים הנכונים כדי להכניס ילד למוסד החינוכי המועדף עליהם או כדי להשיג משרה טובה. התוצאה היא שאנחנו מאבדים קשר עם המציאות האמיתית".
הרבי המשיך להסביר בנחת: "אנחנו שוכחים שאצל בורא העולם אין כזה דבר פרוטקציות. לכל אדם, קטן כגדול, יש זכות שווה בדיוק לבקש את עזרתו. גם אתה יכול לפנות אליו, בדיוק כמוני".
הרבי הצביע לעבר הדלת, אל חדר ההמתנה הגדוש באנשים. "כל יום הם באים לכאן רק כי הם לא מבינים שהם יכולים ללכת ישירות אל הקב"ה ולקבל לבד את הישועה שהם מצפים לה. קח את ספר התהילים", אמר הרבי בקול רך אך תקיף. "קח אותו איתך ויהי רצון שתראה רק טובה וברכה בחייך".
הטעות כולה שלי
לשוח בשדה. מתבודד בהליכתו
הרבי היה עבד לאלפים אך ברגע המפגש עם חסיד – הוא תמיד התרכז אך ורק באותו אחד שעמד לפניו, כאילו אין איש מלבדו בעולם. לקראת ראש השנה נכנס לחדרו חסיד מאנגליה, מלווה בבנו הצעיר. האב סיפר לרבי שבנו כבר סיים ללמוד את כל סדר זרעים במשנה, ואף הציע לבחון אותו על ידיעותיו המרשימות.
הרבי חייך אליהם בחום, פנה אל הילד ושאל אותו שאלה באחת המסכתות. הילד השתתק. ניכר היה שהוא נבוך מאוד; הוא נאלץ להודות בפני הרבי שנשאר קטע קטן שאותו עדיין לא הספיק ללמוד. המבוכה עמדה באוויר.
ימי החג חלפו. עברו ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. היו תפילות מרוממות ונערכו כמה וכמה טישים, וזרם אדיר של חסידים עובר בחדרו של הרבי להתברך בימים הקדושים. לאחר יום כיפור נכנס החסיד מאנגליה שוב, הפעם כדי להיפרד מהרבי ולקבל את ברכתו טרם שובו לביתו מעבר לים. הרבי נזכר מייד בפגישתם הקודמת.
"ביקשתי מבני לבחון אותך על סדר זרעים", אמר הרבי לנער המופתע, "והוא סיפר לי שהוא מאוד התרשם משליטתך באותן מסכתות. אני שוב מתנצל על השאלה ששאלתי בפעם הקודמת". לפתע עבר הרבי לשוחח באנגלית, שפתו של הנער, ואמר: "It was my mistake – הטעות הייתה כולה שלי!"
רק לאחר שראה כי הילד נרגע לחלוטין, חיוך עלה על פניו והוא חש בנוח, העניק להם הרבי את ברכת הפרידה.
אין פְרֶעמְדֶע אִידְן
הרבי זי"ע הרבה לספר שאביו הגדול ה'אמרי אמת' שאל פעם בשעת לילה מאוחרת אם נשאר עוד מישהו בחדר ההמתנה. בראותו שהרבי תשוש מאוד הרגיע אותו המשב"ק ואמר שנשארו שם רק פְרֶעמְדֶע אִידְן, יהודים "זרים" שאינם נמנים עם אנשי שלומנו.
לשמע התשובה הזדעזע ה'אמרי אמת'. היה לו אכפת מאוד, הן מעצם התשובה והן מהכינוי שניתן לאותם יהודים. "אַ פְרֶעמְדֶע אִיד? יהודי זר?" שאל הרבי בחריפות, מביע את מחאתו על המושג השגוי.
אני מספר לגאון רבי דניאל חיים כי מבחרותי, בתקופת לימודיי אצל רבי דוד סולובייצ'יק זצ"ל, זכורים לי שני סיפורים ששמעתי בהקשר זה. סיפור אחד סופר מפיו של אחד מחשובי גבאי הצדקה בישיבת בריסק, אדם שפעל רבות כדי לסייע לאברכי הישיבה לסיים את החודש בכבוד. הוא הדגיש שלא היה לו שום קשר לחסידות או לחסידים, אך עובדה זו לא מנעה ממנו לעשות את דרכו לחדרו של הרבי ה'פני מנחם' מגור לפחות פעם אחת בחודש.
הרבי, כך סיפר גבאי הצדקה, היה מקבל אותו תמיד בחמימות יוצאת דופן, מעודד אותו בשליחותו החשובה ואף מעניק לו תרומה הגונה עבור האברכים הליטאים.
הסיפור השני עסק בקבוצת בחורי ישיבה אמריקאים, שהסתבכו בסכסוך מורכב עם בעל הדירה שאותה שכרו. מכיוון שבעל הדירה היה חסיד גור, אחד הבחורים אזר עוז והחליט לערב את הרבי. הוא שיתף את הרבי מגור בפרטי המקרה. הרבי הקשיב לו קשב רב והבטיח לבחור האמריקאי שהוא יטפל בעניין אישית. וכך אכן היה. הרבי התערב והעניין סודר.
כשאני משתף כעת את רבי דניאל בשני הסיפורים האלה, הוא מהנהן בראשו. אין על פניו הבעת הפתעה אלא אישור, כביכול הסיפורים האלה אופייניים לגמרי לאביו ה'פני מנחם'. אצלו אף יהודי אינו בגדר 'פְרֶעמְד', ואם יהודי נתקל בקושי כלשהו, הרי שגם הקושי שלו אינו 'זר'. ה'פני מנחם' גילה אחריות לאלפי חסידים, אך תמיד היה מטה את כתפו כדי ליטול גם את המשא הגדול יותר, היותו מנהיג עם ישראל כולו.
סוד העין הטובה
הסתלקות פתאומית לאחר הטיש של פורים. הרבבות בהלוויתו תחת מטר סוחף
להמן הרשע הייתה עין רעה. הוא היה מוכן לתת את כל כספו רק כדי להשמיד ולהרוג את כל האנשים, נשים וטף, באומה שאותה שנא כל כך. לעומתו, מרדכי הצדיק תיקן זאת בעין טובה. הוא הורה לכל היהודים "לך כנוס", להתאסף יחד כאיש אחד בלב אחד.
לאחר שהאחדות המופלאה השיגה להם את הניצחון, מרדכי הורה להנציח אותה לדורות באמצעות מצוות המעודדות עין טובה: משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים; נתינת מתנות דווקא למי שמלכתחילה לא היינו חושבים לתת להם. בתגובה לכך גם בשמיים מגיבים בעין טובה ופותחים לנו שערי ברכה, נענים ל"כל הפושט יד" בתפילה ובתשובה (מעובד על פי 'פני מנחם', פורים).
אם היה חוט שני אחד ששזר יחד את כל תורותיו ושיחותיו של ה'פני מנחם' – הוא היה הקריאה להתחזק בעין טובה: ללמוד לפרגן יותר לשני ולרצות אך ורק טוב עבורו.
באחד הלילות, מספר רבי דניאל, חלם אביו חלום מיוחד. בחלום הלילה הופיע בפניו דודו רבי מנדלי מפביאניץ הי"ד, שנרצח בידי הנאצים הארורים. ה'פני מנחם' קונן בחלום באוזני הדוד על צרותיהם של ישראל הזורמות לחדרו ללא הרף. הוא תיאר את גודלן ומורכבותן של הצרות האישיות שהוא שומע מדי יום, ושאל את דודו בכאב אם יש להן פתרון.
בתשובה הסביר לו הרב מפביאניץ בחלום את הסיבה הרוחנית למסת הסבל הזו: "פעם, כאשר התמודד יהודי עם צרה פרטית, כל השטיבל היה חש בצערו. אנשים היו קשורים ביניהם בלב ונפש וצרותיו של היחיד היו משפיעות על כולם באופן אישי. משכך, האחדות הזו מנעה גזרות קשות, כי גם אם ליחיד הגיע להצטער – לא הייתה סיבה להעניש את החבורה כולה בצער הזה.
"אולם מאז", המשיך הדוד בחלום, "בני האדם נעשו אנוכיים מאוד. הם כבר אינם נושאים את צרתו של הזולת בליבם כאילו הייתה צרתם האישית וממילא הם איבדו גם את הזכות וההגנה הזו".
לפי ה'שפת אמת' הקב"ה מעדיף להשרות את שכינתו דווקא על השפלים והצנועים. זו הסיבה לכך שהטהרה באה בשילוב של ארז ואזוב, ללמדנו שגם מי שעומד זקוף וגאה כארז חייב להשפיל עצמו כאזוב כדי להיטהר. כעת, בחודש אדר, זהו הזמן המסוגל לכך.
חודש אדר מסמל את הבטחת הקב"ה לשרות בינינו, "אדור ביניכם". אולם בנוגע לבעל גאווה אנו למדים שהקב"ה כביכול אומר שאינו יכול לדור עימו. על ידי מצוות פרה אדומה כל השפלות מצטרפת יחד ומאפשרת לנו לדור עם הבורא יתברך ('פני מנחם', פרשת פרה).
פרידה ללא מחיצות
אני מהסס מעט לפני שאני מציג את השאלה הבאה. אני לא יודע איך היא תתקבל בעולמן של קוצק וגור, שבהן מופתים פלאיים ועל טבעיים נתפסים לא פעם כהסחת דעת מהעיקר.
האם זה נכון שנראה היה כי ה'פני מנחם' ביקש להיפרד מהעולם, ובימיו האחרונים פיזר רמזים שונים על פטירתו הקרובה?
"כן", רבי דניאל מהנהן במהירות. "זה לגמרי נכון".
ומסביר: "החל מחנוכה של אותה שנה נראה היה שהרבי הולך ומתרחק מאיתנו לאט ובשקט. עד אז הוא היה נוהג ללבוש את קפוטת המשי שלו רק בשבתות, אך בחציו השני של החורף הוא החל ללבוש אותה גם בימות השבוע.
"זה היה נראה", מהרהר רבי דניאל בקול, "כאילו הוא התחיל להתכונן לעולם שכולו שבת, והוא כבר נמצא בתודעתו יותר בעולם ההוא מאשר בעולם הזה".
רבי דניאל ואחיו הגדול הגאון רבי שאול נהגו לסעוד את סעודות השבת במחיצת אביהם הרבי. "יותר מפעם אחת שמנו לב למחזה משונה: אחרי שהוא מילא את כוס הקידוש הוא המשיך במזיגה עוד ועוד, אינו שם לב שהכוס עולה על גדותיה והיין נשפך. ברור היה שהוא נמצא במקום אחר לגמרי, מנותק מהכאן והעכשיו".
בשבועות שלפני ההסתלקות רעדו ירושלים ותל אביב מגל נורא של פיגועי טרור, שהותירו אחריהם אבדות רבות בנפש. ליבו הרחום של הרבי נשבר לרסיסים בעקבות האירועים הללו. הוא התבטא אז שפשוט אין לו הכוח לשאת יותר את "האידישע צרות".
ביום תענית אסתר הוא כתב איגרת חיזוק מיוחדת לחסידים ובה שטח את בקשתו האחרונה: "נעזוב את כל החשבונות וההתחשבנות בינינו… נעקור את שנאת ישראל אשר בתוכנו, נרבה במידת חסד וטוב…"
המכתב הסתיים במילים של תקווה שהתפילות שיעלו ביום המסוגל הזה יעוררו רחמי שמיים מרובים. המכתב, שאמור היה להתפרסם בעיתון 'המודיע' למחרת בבוקר, כבר נשלח אל המערכת. אולם מאוחר בלילה התקשר הרבי בעצמו אל העורך וביקש להוסיף שורה אחת. הוא רצה לסיים את דבריו בנימה חיובית ומחזקת, ולכן הוסיף את המילים הבאות: "ואנחנו בטוחים שיקויים בנו 'כי לא ייטוש השם עמו ונחלתו לא יעזוב' ויושיענו".
בהמשך אותו שבוע, לאחר שהרבי כבר עזב את העולם ועלה בסערה השמיימה, מישהו קישר בין משפט הסיום במכתב הפרידה לבין דברי רש"י על הגמרא במסכת ברכות (דף לא ע"א). הגמרא אומרת שלא ייפרד אדם מחברו מתוך דברים בטלים, אלא ייפרדו מתוך דבר הלכה. רש"י מביא שם כמה דוגמאות לדבר הלכה כזה ומציע את הפסוק "כי לא ייטוש השם עמו" כדברי פרידה ראויים.
תורה ונחמה. נחמה ואמת. אמת ונחמה. כזו הייתה פרידתו של ה'פני מנחם' מאיתנו.
מילים אחרונות ופרידה
מלכתחילה הכלל בכל המצוות הוא ש"מצווה בו יותר מבשלוחו". אולם יוצא מן הכלל הוא משלוח מנות, שבו נפסק שעדיף שיהא דווקא על ידי שליח. ומדוע? כאשר תיקן מרדכי הצדיק שהרצון יהיה טוב והגיעו לבחינה האמיתית של "ואהבת לרעך כמוך", לא היה עוד עניין של 'אני' ושל 'הוא'. לא היו מחיצות בין אחד לרעהו, אלא כולם הפכו לשלוחיו של הקב"ה. אין יותר 'אני' ו'אתה', אלא רק 'הוא' יתברך (מעובד על פי 'פני מנחם', פורים).
***
בטיש של אותו פורים אחרון חזר ה'פני מנחם' על וורט בעניין עין טובה, רעיון שכבר אמר בטיש הראשון שערך בתחילת הנהגתו, קרוב לארבע שנים קודם לכן. היה בכך מעין סגירת מעגל.
רבי דניאל ליווה אז את אביו הביתה לאחר הטיש. מייד עם הגיעם לבית הוא ניצל את ההזדמנות השקטה כדי להזכיר לישועה את חמותו של אחד מידידיו, הזקוקה לרחמי שמיים. תגובתו של הרבי הייתה מפתיעה. הוא פרס את זרועותיו לצדדים בתנועה רחבה ושאל בתמיהה: "בֶּעטְן אוֹיף זִיךְ (לבקש על אדם פרטי)? בֶּעטן אוֹיף כלל ישראל (צריך לבקש על עם ישראל כולו)!"
באותו לילה גורלי הרבי לא הכין את קערת נטילת הידיים של הבוקר ליד מיטתו, כפי שנהג תמיד בדקדקנות. רבי דניאל משתף בפרט המצמרר הזה במילים מדודות ושקולות. הוא לא מגביה את קולו וגם לא מנמיך אותו ללחישה דרמטית; הוא אפילו לא ממצמץ כשהוא ממשיך לספר את הסוף. "אבא עלה על מיטתו, אבל הוא לא קם בבוקר.
"ובאותו רגע נפער חלל ענק בליבי, שעד היום לא התמלא".
נדרש לי רגע ארוך לעכל את מה שהוא אמר זה עתה. בלי שום אנחה. בלי לשחרר את הרגש העצור בפנים. רק הנהון קל בראש וברכת פרידה מהירה. הוא קם מכיסאו, לוקח את המטרייה שלו ופונה בצעדים מדודים לעבר המעלית.
בחוץ, ברחוב הירושלמי, כבר ממתין רכב להסיעו לישיבה, שם הוא עתיד למסור שיעור בעיון בפני התלמידים. המילים "נפער חלל בליבי" עדיין מהדהדות בחלל החדר מאחוריו, ואילו הוא כבר עובר בראשו לסוגיה הסבוכה של "עביד איניש דינא לנפשיה".
"תורתך שעשועיי", בדיוק כאביו לפניו.
"כי לא ייטוש השם עמו, ונחלתו לא יעזוב".
